רש"י על הש"ס/שבועות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ואפילו בקמייתא - בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה:

שכח שהלך בראשון - ואין כאן אלא מקצת ידיעה:

תנא קמא סבר כו' - תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר"ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה:

ואמאי ספק ידיעה היא - לתנא קמא פריך:

אכל ספק חלב - חתיכה ספק חלב וספק שומן:

ונודע - לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל:

כשם שמביא חטאת - כו'. לקמיה פליגי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי:

על שגגתו אשר שגג - בפרשת אשם תלוי כתיב:

כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות - והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות:

ור' יוחנן אמר - לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות:

אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו' - מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה:

הא קא משמע לן - ריש לקיש:

מדלא מייתר ליה קרא - דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש:

מגמרא - הלכה למשה מסיני:

פרק שלישי - שבועות שתים


מתני' שבועות - שאוכל ושלא אוכל. הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי - הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר"ע לקמן בפירקין (דף כה.) מריבוי הכתוב:

מדבר ומביא קרבן - בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

גמ' שבועה לא אוכל לך כו' - אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך:

שבועה שאוכל לך - באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:

לא שבועה לא אוכל לך - לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:


מסרבין - מפצירין:

מתני' בשאין מסרבין בו - הלכך שאוכל דקא אכילנא הוא:

רב אשי אמר תני - בברייתא שבועה שאי אוכל לך:

דאיתקל - נכשל ולא נתכוין לומר שאי:

איסר שבועה - מפרש לקמיה:

איסור איסר - איסרתו של איסר מה הוא:

אם אתה אומר כו' - מאי קאמרת והא אמרת איסר לשון שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר:

ה"ק מבטא שבועה - האומר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה"ז בעולה ויורד:

איסר מיתפיס בשבועה - איסר עלי ככר זו הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר ה"ז כזה שהתפיס את השני בראשון:

איסור איסר - ומהו איסורו של איסר זה:

אם אתה אומר כו' - אם תמצי לומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה הוא:

ואם לאו - שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות:

או אסרה אסר בשבועה - משמע שאסרתו ותפסתו בדבר שנשבעה עליו כבר:

או מבטא שפתיה אשר אסרה וגו' - ולא כתיב בשבועה במה אסרה את נפשה בלשון מבטא:

רבא אמר - לא איסתפיק ליה לתנא למימר בהא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא:

והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי - לשון שבועה הוא:

איסר זה הטילו הכתוב כו' - היינו פירוש דאיסור איסר אם אתה אומר והכי קאמר איסור של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה אם אמירתו בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל ככר זה כן לשון הנשבעין אומרים שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב קרבן ואם לאו אלא הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף זה נדר ופטור מקרבן:

כיום שמת בו אביו - כאשר אסרתי עלי בשר ביום שמת בו אבא לעולם:

והוא שנדור ובא מאותו היום - שקיבל עליו כבר נדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה וקסלקא דעתא השתא דהיינו מתפיס בנדר וקתני איזהו איסר האמור בתורה שהוא בלא יחל דברו האומר הרי עלי כו' אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה:


תריץ ואימא כו' - כלומר האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא וה"ק איזהו איסור נדר אבל מיתפיס בנדר לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה את ירושלים בחורבנה:

פשיטא - כיון דטעמא משום דנדור ובא הוא עליו מיתת אביו מה לי כאן וכי משום דמת בו אביו מיגרע גרע איסורי' הרי נדור ובא עליו: ה"ג סד"א דכיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מיתפיס בנדר הוא קמ"ל ואף רבי יוחנן כו'. ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי' איסו' בלא יחל לא גרסינן לה להא דהא א"נ מדאורייתא הוא אמרינן (לקמן כה.) הנדרי' חלים על דבר מצו' כדבר הרשות:

ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא - דאיסור שהוציאו בלשון שבועה שבועה:

אוכל ולא אוכל - כלומר שבועה להבא קרוי שבועת שקר:

ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר:

אכלתי ולא אכלתי - כל שבועה לשעבר שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא (ישעיהו ה) לשוא הכיתי את בניכם (ירמיהו ב) אף כאן יצאתה מפיו לבטלה ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו:

קונמות ה"ז בלא יחל - כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל:

מה שוא לשעבר - כגון נשבע על דבר שא"א שהכל יודעים שאין שבועה זו כלום:

אף שקר לשעבר - כגון אכלתי ולא אכלתי וההיא לא מיקריא שוא לפי שאין הכל מכירים בה אם אמת אם שקר ועל כרחך שבועת להבא מלא יחל דברו אבל לא תשבעו בשמי לשקר שבועה לשעבר היא וה"ק לא תוציאו שבועה לשקר מפיכם:

כדרב אדא - כלומר להקיש זכור לשמור בקידוש היום דנפקא לן מזכור את יום השבת זכרהו על היין ואף ע"ג דשאר מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בזו חייבות דאיתקש לשמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירת לאוי שבת ישנו בקידוש והנשים ישנן בשמירה דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות:

ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' - להכי קאמר אחת הן לענין מלקות:

כלפי לייא - כלפי היכן אתה פונה זו היפוך היא דאילו שקר אשכחן בה לאו שיש בו מעשה כגון לא אוכל ואכל שעבר על שבועתו ע"י מעשה אבל אכלתי ולא אכלתי לאו שאין בו מעשה הוא:

אלא אימא כשם שלוקה על שקר - בלאו שיש בו מעשה כך לוקה על שוא אע"פ שאין בו מעשה דנ"ל מלא ינקה ה' (שמות כ) כדלקמן (דף כא.) ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו אם התרו בו ומנקין אותו:

פשיטא - דהא כתיב קרא לא ינקה ה':

מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - לקמן בשמעתין אימא לא ינקה כלל:


קמ"ל כדמשני ליה - לקמן:

ואיבעית אימא - הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור"ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא:

נשבע להחליף - לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

אימא נשבע ומחליף - נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה:

ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר:

לא יחל - להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע:

לשנות את הידוע - על האיש שהוא אשה:

והא דרבי אבהו - הא דא"ר ירמיה לעיל א"ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר:

ומאי כללא דאמר רב אידי כו' - ומסקנא סיפא דשמעתא וא"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי:

חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם - המיוחד והא מילתא עיקרה בפ"ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר' אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן: והוי בה גרסינן:

ה"ד - דאיצטריך למילף מלשוא לשוא. התראת ספק. ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה:

וא"ר אבהו תהא - הך שבועת שקר דא"ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי:

ומאי שנא - הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו:

בפירוש ריבתה תורה כו' - מדאפקיה בלשון שוא:

מה שוא לשעבר - נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר:

שבועה שלא אוכלנה - לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות:

אינו חייב אלא אחת - דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור:

לא למעוטי מקרבן - וזו היא אשגגתה קאי:

זו היא דעל שגגתה קרבן - אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר במתני' אינו חייב אלא על העתיד:


אימא סיפא - דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו':

לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי - דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין:

ור"ע היא דמחייב - קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא:

אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות - והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

ומאי שנא - כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך:

ממעט לשעבר - בתמיה:

איבעיא להו ר' עקיבא - דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא:

בכל התורה - בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא:

דתניא ר"ש אומר כל שהוא - בכל האיסורין למכות. בהתראה:

ולא אמרו בכזית - הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו:

ובדין הוא דליפלגו בעלמא - בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר"ש ורבנן:

והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן - דאף ע"ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו:

סתם נמי חייב - שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו:

קמ"ל דפטרי - דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה:

או דלמא - סתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא:

ואם איתא - דכר"ש סבירא ליה:

אודו לי מיהת כו' - דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש:

ויש בו כדי לצרף כזית - בין פת ויין:

חייב - דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:):

חייב - קרבן שבועה:

ור"ש פוטר - שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן:

בכולל דברים המותרין - כו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור"ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע"י כולל:

וריש לקיש אמר - טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן:

אי אתה מוצא - שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו:

אי בסתם - מצית מוקמת לה אליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

והרי נמלה - וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות (דף יג.) אמר ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה:

והרי הקדש - שהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית:

ומשני הא בעינן שוה פרוטה - שזה שיעורו:

והרי מפרש - שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב:

מפרש נמי כבריה דמי - מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה:

והרי עפר - האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס"ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:


תיפשוט כו' - מדקתני מתני' היכן מצינו כו' אלמא בעפר נמי בכזית בעינן:

כי קאמרינן - היכן מצינו כו' במידי דבר אכילה קאמרינן:

והרי קונמות - האומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו בכל שהוא שבה כדלקמן:

כמפרש דמי - לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה כל שהוא קאמר:

והרי מגדף - מברך את השם דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.) ואמר מגדף מביא קרבן:

והרי נזיר - שמדבר ואוסר בדבורו ומביא קרבן ביום תגלחתו:

על דבורו - שהחליף דבורו:

והרי הקדש - שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה:

והרי קונמות - שלא אסרה אלא עליו ואם אכל ממנו קס"ד דמביא קרבן מעילה שהקונם לשון הקדש הוא:

אין מעילה בקונמות - דלא קרינן ביה מקדשי ה' (ויקרא ה) שהרי חולין הוא אצל כל אדם: מהו דתימא אטעום נמי לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי: קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן:

שני קונמות - שתי ככרות שאסרן עליו בקונם:

מצטרפין - מעט מזה ומעט מזה לכזית:

שתי שבועות - שתי ככרות שנשבע עליהן:

אין מצטרפות - ולקמן מפרש טעמא והשתא סלקא דעתיה לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו:

אמאי אין מצטרפות - הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת:

מתוך שחלוקות לחטאות - מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב. שתים כדתנן [לקמן] שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וגו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולהו חדא מעילה כדתנן (מעילה דף כ.) צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפי' מחדא מינייהו נמי וכן לענין מלקות אם בהתראה אחת חדא הוא דלקי ואי בשני התראות אפי' מחדא מינייהו שהרי עובר וחוזר ועובר כדתנן (מכות דף כא.) נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:

שבועות כקונמות - מצטרפות ואע"ג דחלוקות דלית ליה לדרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' . מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לדרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל השתא דאמר מצטרפות ולית ליה לדרב פנחס לא קשיא מידי:

כי אמר רב פפא - בקונמות כל שהוא למלקות קאמר וכי תניא ההיא דמצטרפין לענין קרבן מעילה וצירוף דקתני לאו לכזית אלא לשוה פרוטה:

ויש לה פדיון - שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך:

אין לה פדיון - להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין:


ואכל עפר פטור - דלאו בר אכילה היא:

ע"י תערובת - עם הענבים:

דעתו אמשהו - את"ל עפר במשהו:

נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה - אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו:

כי אשתבע אהיתירא אשתבע - על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני:

דעתיה אכזית - ואין כאן שבועה: אי אתה מוצא שיתחייב אא"כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא:

והא נבילה - דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל:

נבילה בת אכילה היא - ושייך בה שיעורא:

דרביע עליה - דרבוץ עליה אריא אזהרת המקום:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה - אע"ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה - הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה:

שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו' - דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא:

ואכל נבילות כו' חייב - דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו:

ור"ש פוטר - דמושבע ועומד הוא עליהן:

אשתו אסורה - שהרי אכל אוכלין ואפי' לר"ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן: גמ'


ודלמא על ידי אניגרון - שהוא מין מאכל כדתניא בתוספתא דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקים ורגילין לתת לתוכן יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומת יין לתוך אניגרון ואכסיגרון:

מיא דסילקא - תבשיל של תרדין:

מיא דכולהו שלקי - שלקות של ירק:

מידי דמשכר - כלומר דרך שכרות:

דלמא - ושכר דקרא לאו איין קאי אלא דבילה קעילית קאמר שהיא משכרת קעילית על שם מקומה:

אף אנן נמי תנינא - דשתיה בכלל אכילה:

מתני' נמי דיקא - דשתיה בכלל אכילה:

ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר - אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קאתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלים:

הל"ל - שלא אוכל חטין ושעורים וכוסמין וכי אמר פת פת לחלק:

ודלמא לכוס - כלומר אי אמר הכי הוה משמע שלא יהא כוסס חטין כמות שהן אבל הפת היה אוכל:

ה"ל למימר פת חטין ושל שעורין - דכיון דאמר ושל אפת קאי:


ודלמא ע"י תערובת - אי אמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינין הללו בערבוביא אבל של כל מין ומין בפני עצמו יאכל:

הא אחרינא שתינא - ממין זה:

כגון אלו - משמע ממין אלו:

דלמא - אי אמר הכי הוי משמע כגון אלו כשיעור הזה:

הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך - ולא צריך לפרש דכי אישתבע אמאי דמסרהבין בו אישתבע:

תנן התם - גבי שבועת הפקדון:

פרוטה מכולן מצטרפת - לחייבו על שבועה ולא על כל אחת ואחת אלא לחייבו אשם אחד:

פליגי רב אחא ורבינא - בחייב על כל. אחת ואחת דמתני' ובדרבי יוחנן חד אמר מיחייב אפרט ולא מיחייב אכלל כלומר על כל אחת ואחת דתנן במתני' שלש אשמות הן ולא ארבע דלא אמרינן שבועה שאין לך בידי חדא שבועה היא וכי הדר פירש חטים ושעורים וכוסמין לחלק הרי ארבעה הא לא אמרי' אלא שבועה שאין לך בידי אפרטי קאי וכי אמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ארישא דמתניתין איתמר דקתני אינו חייב אלא אחת אבל סיפא מכל מין ומין חדא שבועה באנפי נפשה היא אי ליכא בכל מין שוה פרוטה לא מיחייב:

וחד אמר מיחייב אכללות ומיחייב אפרטי - על כל אחת דקתני במתניתין ארבע אשמות הן כי אמר שבועה שאין לך בידי כלל כולן יחד וכי הדר פריש להו נשבע על כל מין ומין לבדו יש כאן ד' שבועות ומילתא דר' יוחנן קיימא בין ארישא דקתני אינו חייב אלא אחת בין אסיפא דקתני חייב על כל מין ומין ואשבועתא דכללא דאילו אג' שבועות דפרטא ליכא לאוקומה שהרי אין במין אחד שוה פרוטה ואנן כפירת ממון בעינן:

הכא מאי - מי פליגי בה נמי רב אחא ורבינא במתני' לחייביה ד' חדא אשלא אוכל ותלתא אפירושא דפרטא: מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור לא גרסינן לה ושיבוש הוא:

דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי - דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון (לקמן לו:) השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס"ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה:

מאי שנא רישא כו' - קס"ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראוין הן:

הא לא קשיא - כלומר אם קושיא אחרת אין כאן זו יש לה תירוץ וכן כל דוכתא דאיכא הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו:

בכולל - שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות:


באיסור הבא מאליו - כגון האוכל נבילה ביום הכפורים דפליגי רבנן ורבי שמעון דמחייבי ליה רבנן חטאת משום יוה"כ ואע"ג דהויא נבילה מקמי יום הכפורים ואין איסור חל על איסור הכא חייל דיום הכפורים איסור כולל הוא דקודם בין השמשות היה אסור זה בנבילה ומותר בשחוטה על ליה יום הכפורים מגו דאיתסר האי גברא בשחוטה משום יוה"כ איתסר נמי בנבילה משום יוה"כ היינו כולל באיסור הבא מאליו דיוה"כ בא מאליו הוא:

אבל באיסור הבא מעצמו - כלומר על ידי אדם עצמו כגון איסור שבועה הבא לו על ידי דיבורו לא אמרי':

בשלמא לר"ש בן לקיש - דמוקי לה בחצי שיעור:

משום הכי פטר ר' שמעון - דקסבר כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות:

אלא לר' יוחנן - דמוקי לה משום כולל אמאי פטר ר' שמעון:

פטור - מחטאת דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל על איסור נבילה או אאיסור אבר מן החי אם לא נתנבלה מבערב ואע"ג דיום הכפורים כולל הוא:

בשלמא לר"ל - דמוקי לה בחצי שיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן דקיימא לן (לקמן דף כה.) אין קרבן שבועה בא אלא א"כ אתה מוצא בה לאו והן דכתיב להרע או להיטיב דמשמע דבר וחילופו והאי מפרש שלא אוכל חצי . שיעור נבילה משכחת לה נמי בשבועה שאוכל חצי שיעור נבילה דלאו נשבע לבטל את המצוה הוא:

אלא לר' יוחנן - דמוקי לה בשיעור שלם ומשום כולל ועל כרחך במפרש נבילות אוקימתה משום קושיא קמייתא דרישא וסיפא: בשלמא שבועה שלא אוכל משכחת דחיילא אע"פ שמושבע ועומד משום כולל:

אלא הן - שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבילות ולבטל שבועת הר סיני:

ה"ג אלא כדרבא - ולא גרס משכחת לה כדרבא והכי פירושה לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ואוכלין שאינן ראוין לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאין ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה הן ואריה הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא מידי לר' יוחנן דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים ומיתסרי אסורים על ידי כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב:

אף אנן נמי תנינא - דבנבילות ראויות לאכילה חשיב להו:

הרי אשתו אסורה - אלמא אכילה היא:


חשובי אחשביה - באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהן לא שמעתיה כן אכן הוא עיקר בעיני וסוגיא דעלמא גרס משכחת לה כדרבא ומפרשי לה בנבלה מוסרחת ואי אפשי בה מכמה קושיות חדא דמסרחת לאו נבלה מקריא ואין כאן שבועת הן ועוד דרבא מאי בעי הכא הוה ליה למימר משכחת לה בנבלה מסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתיא שפיר:

מידי דהוה אאיסור מוסיף - דמאן דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל אית ליה באיסור מוסיף כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (דף לב:) מודה רבי יוסי באיסור מוסיף איסור כולל קרי היכא דאין איסור אחרון מוסיף על החתיכה כלום אבל מרבה הוא איסור על האדם בדברים אחרים כגון נבילה ביוה"כ דלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסורה היא משום נבילה נמצא שלא הוסיף עליה איסור אחרון כלום אבל ריבה איסורה על האדם לאוסרו בכל אוכלין שבעולם ואמרינן מיגו דחל יוה"כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים משום יוה"כ כולל נמי את הנבילה. עמה להתחייב משום יוה"כ איסור מוסיף כשאיסור אחרון מוסיף על חתיכה עצמה דבר שלא היה בה ע"י איסור ראשון. ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור האחרון כגון חלב של קדש אסור לאכול משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר מוסיף עליו איסור למה שהיתה מותרת לו דנפסל להקרבה והכי אמרינן מתוך שחל עליה שם נותר לאוסרה על המזבח ואין איסור הראשון מעכב על ידו מלחול שאין זה איסור חל על איסור חל עלי' נמי איסור שם נותר אצל כל אדם האוכלו להתחייב עליו משום חלב ומשום נותר אעפ"י שיש כאן איסור חל על איסור:

כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה - כדמפרש מתוך שחל עליה שם איסור שני אצל דבר שהיה מותר לו חל עליה אף אצל דבר שהיתה אסורה לו כבר אבל מחתיכה לחתיכה לא אמר מתוך שחל על האדם אצל חתיכה זו יחול עליו אף אצל חתיכה אחרת (זו) בכולל לא אמרינן:

מהו דתימא - באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל:

אכילה אחת - זית אחד:

טמא שאכל חלב כו' - חייב משום חלב ומשום נותר ומשום יוה"כ ומשום טמא שאכל את הקדש הרי ארבע חטאות ואשם אחד מעילה ואפי' הוא כהן גבי חלב דקדש מועל הוא דאמר מר (תמורה דף לב:) כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה והנהו כולהו איסור חל על איסור נינהו או ע"י כולל או ע"י מוסיף שהרי משנולדה הבהמה נאסר חלבה אקדשה מיגו דחל איסור מוקדשים אבשר ועור חל נמי אחלב הרי כולל הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי מזבח על חתיכה זו משום נותר איתוסף נמי לגבי גברא משום נותר הרי מוסיף איטמא גברא מיגו דאיתסר האי גברא בקדשים הנאכלים משום טומאה איתסר נמי בהאי חלב משום טומאה הרי כולל הוה ליה יוה"כ מיגו דאיתסר אף בחולין משום יוה"כ איתסר נמי בהאי משום יוה"כ:

אף אם היתה שבת כו' - דאילו אהוצאת יוה"כ לא מיחייב דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ:

והוציאו - בפיו בשעת אכילה:

אינו מן השם - אין חטאת זו באה משום האכילה אלא משום הוצאה:

ואם איתא - דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו אכתי הוה ליה לתנא לטפויי חטאת בהאי כזית כגון שבועה כו':

כי קתני כו' - אע"ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו הכא לא חשיב אלא איסורין הבאים מאיליהן:

והרי הקדש - אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו:

שאלה - לחכם להתיר האיסור:

והרי הקדש - שבא ע"י נדר וכל נדרים יש להן שאלה:

בנשיא ורבי אליעזר היא כו' - במסכת הוריות ואמרינן התם לא א"ר אליעזר קרבן קבוע לנשיא בעבירה דקרבן עולה ויורד אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמרה בו כרת. בקבועה אבל בשמיעת הקול ובבטוי שפתים לא אמר:

דחיילא אפחות מכשיעור - במפרש:

הרי הקדש - אשם מעילות בא על שוה פרוטה אפילו פחות מכזית:

הא בעינן שוה פרוטה - והיינו שיעוריה:

מאויריא - מקום:

אשם - מעילה:

דזדונו לאו - דתניא. הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרין באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה דאיכא אזהרה ומיתה בידי שמים ורבנן אמרי אמר קרא בתרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה אבל באזהרה קאי מג"ש דחטא חטא ואית דילפי מוכל זר לא יאכל קדש ולאו מילתא היא דההיא בתרומה כתיב ומוזר לא יאכל כי קדש הם נמי לא אתיא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה:


בחטאת קאמר - הא דאמרי' דבר שזדונו לאו לא קתני בחטאת הוא דאמר ושבועת ביטוי חטאת היא:

דלית ביה מששא - שאישן ושלא אישן שהשינה אין בה מששא: שאזרוק צרור לים לא גרסי' הכא:

מתני' אחד דברים של אחרים - כדמפרש שאתן לפלוני כו':

שאין בהן ממש - תרי גווני משמע שאין בהן ממש כגון שינה ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים:

א"כ - דדייקת להרע או להיטיב אין לי כו':

מריבוי הכתוב - לכל אשר יבטא:

גמ' הנדרים חלים על דבר מצוה - קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובנדרים מפרש טעמא בפרק ואלו מותרין (דף טז:):

מה שאין כן בשבועות - כדתנן במתני' ויליף לה לקמן (דף כז.) מקראי: נדר אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין:

מלקין אותו - משום שבועת שוא דדבר שא"א הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דקתני וישן לאלתר:

ליתיה בלהבא - יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק:

רב כר"ע - דמחייב בלשעבר:

ושמואל כרבי ישמעאל - דמחייב ליה להבא:

אליבא דר' ישמעאל כ"ע לא פליגי - כלומר דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דרבי ישמעאל וליתא לפלוגתא דרב ושמואל אליביה כדמפרש ואזיל:

כי פליגי אליבא דר"ע - כלומר אבל בדר"ע פליגי ולאו דשמואל כתנאי דאפי' לר"ע פטר ליה שמואל וכל שכן לר' ישמעאל:


דר' יהודה בן בתירא - אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים:

שכן לא עשה בה כו' - דאיתיה בהן וליתיה בלאו:

נימא רב כר' יהודה בן בתירא - דלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן להבא ולשעבר:

אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי - כלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא:

השתא לאו והן - דכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי:

להבא ולשעבר - דלא מיפרשי כל שכן דלא בעי:

כי פליגי אליבא דרבנן - פליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה:

מי איכא בלא אניח - בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא:

והוא שניכר לשלשה בני אדם - שכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם: ה"ג ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך:

ומודה רב כו' - דאע"ג דלא בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד:

ידעתי ולא ידעתי מחלוקת - דרב ושמואל דאיתיה בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא:

להכי אפקיה רחמנא כו' - ופרשה בהדיא ובהאי קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא:

אלא לרב למאי הלכתא כתבה רחמנא - ובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא:

תרתי - אם ראוי להעיד הוא וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי:

לאחת - בההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה:

ולאביי למאי הלכתא - אליבא דרב:

בכולן - בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם:

וכאן - בשבועת עדות לא נאמר ונעלם:

במזיד - דליתיה לשבועת ביטוי:

מחייב חדא - משום עדות:

בשוגג - דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי:

לאו היינו דאמרי - לכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין חיוב ביטוי במזיד. ה"ג ואי במזיד מי איכא תרתי:

רבא אמר כו' - כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי:

מכלל דאביי - דאיצטריך קרא למעוטי:

סבר איתה לשבועה בעולם - כלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ"מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי:

והאמר אביי - לעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד.


שאין בהן הרעה והטבה. שאזרוק צרור לים:

ת"ל כי תשבע לבטא - מכל מקום:

ר' ישמעאל ששימש כו' - הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:

מאי מיעט מיעט מצוה - דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:

לא יחל דברו - לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:

לא תשקרו - בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:

האדם בשבועה - שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

פרט לאנוס - כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:

בשבועה ונעלם - שנתעלמה ממנו שבועה:

העלם חפץ - בלא שבועה לקמן מפרש לה:

לבך אנסך - כסבור היית לישבע באמת:

אינשי - שכח:

אחת היא - אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה:

אלמא לא - אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו':

עלה דהאי פת - שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים:

חזינן כו' - כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה:

לא שנא - ופטור:


איזו היא שגגת [שבועת] ביטוי לשעבר - כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג:

אי דידע - בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר:

מזיד הוא - וקרא כתב ונעלם בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה:

כמונבז - במסכת שבת בפרק כלל גדול: ה"ג דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן בלא כרת:

לישרי ליה מר - וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו: מצטער: ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה:

לא שב מידיעתו כו' - והאי נמי לא שב מידיעתו הוא:

צריך שיוציא - ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה:

ולא שגמר בלבו להוציא - שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו:

גמר בלבו סתם - שתהא שבועה בגמר לבו מנין כו':

מוצא שפתיך - גבי נודר להביא קרבן כתיב:

תרומה וקדשים - תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט) וכל נדיב לב עולות:


מתני' שהיה בדין שיהא חייב: הנשבע לקיים ולא קיים: כדברי רבי יהודה בן בתירא גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה והכי קאמר נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה בדין לחייבו שלא עשה בה לאו כהן - וקרא כתיב להרע או להיטיב:

גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו' - ותהא זו קרויה הרעה שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה:

מה הטבה רשות - לקמיה מפרש לה:

יכול נשבע לקיים כו' - ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה:

מה הרעה רשות - לקמיה פריך ממאי דקראי ברשות כתיבי:

ת"ל או להיטיב - או יתירה לדרשא:

מה הטבה - לעצמו דהיינו אוכל:

שאינה בביטול מצוה - כגון אוכל ביוה"כ או חמץ בפסח דהא לא קרי הטבה שהרי גורם רעה לנפשו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ א"כ למה לי דכתבה הך הרעה הטבה היא לענין מצוה והא כתבה:

ואקיש הטבה להרעה מה הרעה - דלא אוכל שאינה בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח דההיא לא הרעה מיקריא לענין מצוה:

אף הטבה - דאוכל שאינה בקיום מצוה כגון אוכל מצה אלא בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח וא"כ הטבה זו הרעה היא והא כתבה: ה"ג אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים שמע מינה לאו בדבר מצוה כתיבי כו'. והכי פירושה אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל שאינה בדבר רע לגופו כגון אוכל דבר שקשה לגוף דההיא לאו הטבה מיקריא אלא דבר המהנהו אף הרעה דלא אוכל שאין שבועה זו רעה לגופו אלא הטבה כגון לא אוכל דברים הקשים לגוף וא"כ הרעה הזאת הטבה היא לו והא כתיב ליה הטבה ואקיש הטבה להרעה מה הרעה דלא אוכל לא נשבע על דבר הקשה דההיא לאו הרעה מיקריא אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו אף הטבה דאוכל כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו א"כ הטבה גופה הרעה היא:

השתא הרעת אחרים - דהויא ביטול מצוה איתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא:

והאי או מיבעי ליה לחלק - דאי כתיב להרע ולהיטיב הוה אמינא עד דמשתבע אתרוייהו:

אביו קלל אמו קלל - בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסופו סמך קללה לאמו:

ומשמע אחד בפני עצמו - וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה והכי מפר' לה בסנהדרין:


ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר"ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ"ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן: איתיה בלא איטיב - לאחרים כגון מתנה לעשיר: ה"ג הכא מי איתא בלא אקיים: מתני' ה"ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. לקמיה מפרש ל"ל דנקט שבועה שלישית:

אינו חייב אלא אחת - שאי' שבועה חלה על שבועה:

גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה - למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל:

אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל - ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ"ש כולה:

כדרבא - דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה: ה"ג הא תו ל"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו':

הא תו ל"ל - שבועה שלישית ל"ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה:

הא קמ"ל כו' - להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה:

שתי נזירות - סתם נזירות ל' יום:

והפריש קרבן - לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה"נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע:

הכי השתא התם - נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי' לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע"י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה:

הכא - גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה:

נשאל עליה - והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר:


אפי' כל שהוא - שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה:

מיגו דמהניא שאלה כו' - דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי"ל חכם עוקר נדר מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה: ואחר כך נשאל על הראשונה אלמא אע"ג דאזלא לה כולה נשאל עליה:

שלא גלח - פתח אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב:

דר' אליעזר - במסכת נזירות (דף סג.):

תגלחת מעכבא - לשתות יין וליטמא למתים הלכך הוי שיור:

א"ר אשי נזירות קא רמית כו' - לעולם משעבר על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא מהניא לה שאלה ודקשיא לך נזירות לאו קושיא היא:

מי גרם לשניה שלא תחול - כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן:

ואינה - והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל אבל ככר שנשבע עליה ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו ושוב אין לה שאלה: ה"ג אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא מחוסר קרבן. וקרבן הוה ליה שיור וכן מלקות למזיד אבל כפתוהו ללקות שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו לוקה כבר כדשמואל:

התם רץ - ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך (מכות דף כג.):

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו - נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שיתלה בה הוי תנאי ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא לקמן ממתניתין דנדרים:

אכל את הראשונה כו' - ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן:

אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור - בשעת אכילה ראשונה כבר שכח בשבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינא ביה האדם בשבועה וכל שכן מקרבן שאין קרבן על המזיד:

ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב - כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן:

שתיהן בשוגג פטור - בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו:


שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב - מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי. נשבע עליה ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

תלאן זו בזו - שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו'. אכל זו בזדון . עצמה ובשגגת חבירתה. זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):

זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב - כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה . לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

שתיהן בשוגג - ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

אשניה מיחייב - דהתראת ודאי היא:

אראשונה - והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה:

נדרי שגגות כיצד - קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו:

קונם אם אכלתי כו' - קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר:

קונם שאני אוכל - קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:

ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו' - והיינו כדרבא ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו:

אינו חייב אלא אחת - טעה לומר שזו שבועה על שבועה:

הרי יצאה שבועה לשקר - משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:

שלא אוכל תשע ועשר - שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:

אישתבשת - דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:

אינו חייב אלא אחת - טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע:

הא תשע מיהא אכיל - ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

זימנין דמשכחת לה דעיפא - דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:

כדמר - רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:


ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור: מתני' שבועה שלא נעידך - ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר:

והשניה שבועת שוא - שהרי נשבע לבטל את המצוה:

גמ' והוא שניכר - העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:

ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם - בשבועה עלי אם לא ראיתי:

ואסיק ליה שמא גמלא - העלה לו שם גמל:

כשמשביעין אותו - גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב"ד:

איסקונדרי - חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן:

ואסיק להו שמא זוזי - כינה את שמם מעות:

התם משום קניא דרבא - לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי:

וכן מצינו - דכתיב (דברים כט) לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם:

לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים - ומסקו ליה שמא אלוה:

משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה - כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי:

ולימא להו קיימו תורה - וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה:

תורת חטאת ותורת אשם - אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות:

חמורה עבודת כוכבים כו' - דכתיב גבי עבודת כוכבים (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה:

שקולה מצות ציצית ככל המצות - דכתיב (במדבר טו) וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י"ג:

ולטעמיך - דבעית למימר דהאי. דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא:

על דעת המקום ועל דעתו למה לי - למימר ותיסגי ליה בחד:


אלא - הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

ולא - הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:

והא ההוא - נחש בשני שבור מלכא:

דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא - מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:

' - בטרוף. הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר: כולהו נמי מיטרף טריפי ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו: קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

תני אף על שבועת ביטוי - והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו' - משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו:

ברחוקים - כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

בכשרין - לעדות או בפסולין:

מפי עצמו - שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:

שבועת שוא בקרובין וברחוקים - אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק:

גמ' כמוציא שבועה מפיו - לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין:

מתני' וברייתא נמי דיקא - מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:

אלא בראויין להעיד - מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין דף יח.) המלך לא מעיד:

עד שיכפרו בו בב"ד - דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק דלקמן (ד' לא.) בג"ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד חייבין:

ה"ג קשיין אהדדי - דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד:

דוקיא דמתני' קמ"ל - אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני: