פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד בעריכה

מתני': וחייב על זדון השבועה:    דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות (לד, א), ואמרינן הכי בהדיא בפרק ארבע מחוסרי כפרה (כריתות ט, א).

ואינו חייב על שגגתו:    דאנוס הוא.

ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים:    דילפינן ממעילה בגזירה שוה ערכך ערכך.


דף לז עמוד אעריכה

גמ': ה"ג רש"י ז"ל: אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים אי אמרת בשלמא דאתרו ביה מ"ה לקי אלא אי אמרת לא אתרו ביה אמאי לקי וקאמר על זדונה מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי ואמר להו רבא בר אידי מאן תנא שבועת העדות לא ניתן לכפרה ר"ש היא, א"ל רב כהנא בר חנינה בר מינה דההוא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומר' דאלו חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים ע"כ.

וה"פ אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ומדקאמר דעל שגגתה אשם ש"מ דעל זדונה מכות בלבד הא קרבן לא ומדלקי ודאי בדאתרו ביה, וא"ת אם כן מאי חומרא, דאי אמרת בשלמא דא ודא עבדינן ליה היינו חומרא דהכא חדא והכא תרתי, אלא אי אמרת מכות לחוד ולא קרבן מאי חומרא, דהכא חדא והכא חדא, בפקדון מכות ולא קרבן ובעדות קרבן ולא מכות, היינו חומרא דניחא לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי.

אמר להו רבא בר אידי לא תיתו ראיה מההיא דההיא ר"ש תני לה דקאמר דאין מביא קרבן על זדונה דילפינן מעלה מעל ממעילה כדאמ' לעיל בפ' שבועת העדות, אבל לרבן אפשר דתרתי עבדו ליה, ואמר להו רב כהנא דרבנן היא אלא דלאו הכי מתנו לה אלא הכי תני לה איהו אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ורבנן היא, אלא דמספקא לן דילמא ההיא בדלא אתרו ביה ולא לקי.

ור"ח ור' יוסף הלוי גורסים גירסא אחרת, וכך היא גירסתן: אמרו ליה תניתה וכו', אי אמרת בשלמא דאתרו ביה וכו' אמר להו רבא בר אידי מאן תנא זדון שבועת (העדות) [הפקדון] לא ניתן ... ניתן לכפרה ר"ש היא, אמאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא התם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, אמר ליה רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינה לה וכו', וה"פ תנינא דדא ודא עבדי ליה דמלקי ודאי בדאתרו ביה, ואפ"ה קאמר דמייתי אשם, דקס"ד דמאי דקאמר על זדונה מכות אף מכות קאמר, דאי לא מאי חומרא, ומאי דקאמר על שגגתה אשם שאינו אלא באשם מה שאין כן בזדונה, דאף על גב דמייתי אשם אפ"ה לקי, ואמר להו רבא בר אידי דמכות בלבד הוא דאיכא ואפילו הכי ליכא מינה ראיה, דר"ש תני לה דאית ליה דלא ניתן זדונה לכפרה, ומאי דקא קשיא להו א"כ מאי חומרא דניחא ליה דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא כלו' ר"ש הוא דתני לה כדאמרינן, ומיהו לאו היינו חומרא כדאמ' אלא דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, ואמר להו רב כהנא לא תדחקוה לאוקומ' כר"ש אלא רבנן תנו לה, ולאו הכי תנינן דאנא תנינא לה והכיתנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים וחומרא משום דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים.

לא אי אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה:    בספרי (במדבר ו, ט) תנו לה להא, ורישא דברייתא הכין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום בפתע זה שוגג פתאום זה אנוס, מזיד מנין אמרת ומה שבועת העדות שאינו חייב על השוגג חייב על המזיד נזיר טמא שחייב על השוגג אינו דין שחייב על המזיד, לא אי אמרת בשבועת העדות וא"ת א"כ היכי מייתי מינה הכא לשבועת הפקדון והתם לא אמרת בפקדון אלא בשבועת העדות, י"ל דהתם הוא דנקט שבועת העדות ה"ה והוא הטעם לשבועת הפקדון דדא ודא חייב על המזיד ולא על השוגג וחדא מנייהו נקט, א"נ אפשר דהתם טעות יש בגיר' ושבועת הפקדון קאמר, ור"ח ז"ל גריס שבועת הפקדון.

אלא דאמרינן ליה מתרוינן יזפת ואמר להו מחד מנייהו יזפי דה"ל כפירת דברים בעלמא:    דכיון דשותפין נינהו כל חד וחד כבעל הממון, ומינה איכא למשמע דתרי שותפי או תרי אחי דהלוו לאחד כל אחד ואחד מהן כבעל כל הממון ויכול לתבוע כל החוב, ואין הלווה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, בין איתיה לחבריה במתא בין ליתיה במתא, והכין דייקי שמעתא דפרק מי שהיה נשוי לפי דעתי דגרסינן התם גמ' מי שהיה נשוי ד' נשים (כתובות צד, א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי' חדא, ואזל חד מנייהו בהדיה לדינא, ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד, כלומר ובין לזכות בין לחובה, מאי דעבד עבד, ואסיקנא דאי ליתיה במתא מצי למימר אי הואי התם הוה טענינא טפי אבל איתיה במתא לא מצי טעין דאי בעי למיתי, מ"מ ש"מ דמצי לאשתעויי דינא בהדיה אפילו ליתיה במתא דמיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכוליה, והיינו נמי בעל בנכסי אשתו היכא דאיכא פירא בארעא דמשתעי דינא אכולהו נכסי ולא בעי הרשאה, וכ"ש דלא מצי לוה או נפקד לטעון ולומר לחד מנייהו לאו בעל דברים דידי את אפילו בפלגא עד דאתיתו תרוייהו, ואעפ"י שראיתי לאחד מרבותי אומר כן, ובעי למידק לה מגיר' ירוש' שבפרקין (ה"א) גבי וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, והר"א אב ב"ד ז"ל כן כתב כאן כדרך הראשון שכתבתי.

חומר בשבועת הפקדון:    כלומר משבועת העדות, וטעמא משום דלא אפשר גבי שבועת העדות בהתראה דדלמא אשתלין סהדי ההוא סהדותא, אבל הכא משכחת לה כגון דאיכא עדים שהפקיד אצלו ועתה יוצא מתחת ידו.

גרש"י: על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקא' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמ' מכות אין קרבן לא:    ולפום הך גי' גר' הכא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. ואחר זה גר' א"ל רבא בר איתי / ור"ח גר' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, מדק' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה, וכ"ש דמיתי קרבן דכתיב ביה בהדיא, וש"מ מלקי לקי וקרבן מיתי, א"ל רבא בר איתי מאן תנא ר"ש, כלומר לעולם אימא לך אליבא דרבנן קרבן מיתי מילקא לא לקי והא דתנן דחייבין על זדונה מכות ור"ש היא דקסבר דאין מביאין קרבן על שבועת הפקדון, ומ"ט דאי אמרת בשלמא רבנן היא היינו חומרא דמייתי קרבן ולקי מה שאין כן בשבועת העדות, אלא אי אמרת ר"ש אדרבה שבועת העדות קולא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי, ואלו בעדות מייתי קרבן, ומתרץ דאכתי חמירא טפי שבועת הפקדון משום דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי.

דלמא בדלא אתרו ביה:    כלומר אבל לעולם אימא לך דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי. וא"ת אם כן ניתני נמי חומר בשבועת הפקדון משבועת העדות שזה לוקה וזה אינו לוקה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא מאי דאיפשר למהוי הכא והכא, אבל מלקות דלא אפשר למהוי גבי שבועת העדות משום דלמא אשתליין לא קחשיב.

לא אם אמרת:    ברייתא היא בסיפרי (במדבר ו, ט) גבי נזיר, ורישא דברייתא הכי איתא וכגר"ח, כי ימות מת עליו בפתע פתאום, בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג, ומנין לחייב על המזיד כשוגג אמרת ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד נזיר טמא שחייב את השוגג אינו דין שיתחייב את המזיד, לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר טמא שלוקה. ואיכא למיפרך דהיכי דחי לק"ו בטענה זו, דאדרבה היא הנותנת, דמדחזינן בשבועת הפקדון דקילא דאינו לוקה מביא קרבן כל כן בנזיר טמא דחמיר דלקי שהדין נותן שיהא מביא קרבן, ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, כלומר דחיוב אחד חיבה בו תורה ועל כן הואיל ואינו לוקה דין הוא שיביא קרבן אבל כאן שלוקה היכי נעביד ביה תרתי, ולמסקנא שבועת הפקדון חמיר טפי מנזיר טמא וכדמפרש ואזיל, ואית דגרסי התם ומה שבועת העדות, ולזה ק' דהיכי קא מייתי מינה הכא ראיה שהתם לא אמ' בפקדון אלא בשבועת העדות, וי"ל דלאו דוקא נקט שבועת העדות התם דהוא הדין והוא הטעם לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט, אי נמי אפשר דהתם טעות יש ושבועת הפקדון קאמר וכגר"ח.

מכלל דכי לא אתרו ביה:    הק' הראאב"ד וכי לא משכחת לה דאיכא עדים והוי כפירת ממון, מכחתלה כגון דאיכא עדים קרובים למפקיד ואתרו ביה, דלא מיהמני למימר האי פקדון דפלוני הוא, ויכולין להתרות לנפקד דרחוקים הם אצלו, והא קי"ל (ב"ב קל"ד, ב) דבתרי גופי פלגינן דבורא, ועוד דהכא בלאו מיפלג דבורא נמי לקי, דהא לא מסהדי סהדי אפקדון אלא עליו להתרותו, דכיון דמתרו ביה לא תשבע, שהפקדון לפלוני קרובי הוא לא מיהמני, ובפסול קורבה לא פלגינן דבורא אלא לגבי עצמו, והכי מוכח במכות (ז, א) ועוד דאנן ה"נ דה"מ לתרוציה ליה לרבא הכי, אבל אי הוו מתרצי ליה הכי, הוה משמע דלא משכחת לה בעדים כשרים למפקיד, ולמסקנא אפילו בכשרים נמי חייב וכדמוכח בסמוך.

משום דה"ל שטר שעבוד:    ויש מקשים בכאן והא עדים נמי לר' יוחנן שעבוד קרקעות הוא, דהא אמר ר' יוחנן בסוף פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) שמלוה בעדים גובה [בין] מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא, ואם כן מאי אולמה שטרא מעדים, ותו קשיא לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא שבועת מוה מקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דהא מלוה על פה כמלוה בשטר דמיא וגובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות וכי היכי דשטר הוי שעבוד קרקעות. וזו אינה קושיא דמשכחת לה במודה מקצת במלוה על פה [בלא שטר ובלא עדים] דלכולי עלמא אינה גובה ממשעבדי. והא דר' יוחנן נמי לא קשה, דמשכחת לה במלוה בעדים וכגון שהעדים במדינת הים בשעת שבועה, דההיא שעתא לאו שעבוד קרקעות מקריא דהא לא גבי ממשעבדי כלל עד בא עדים, כ"כ הריא"ם (ב"ב קכח, ב ד"ה ואפילו).

אבל לזה ק' דהכא דומיא דשטר נקט לה, ומה שטר ר"ל דמנח הכי ואפ"ה אינו נשבע אף מ"ש דבעדים נשבע מיירי בדקימי הכא. ולמה כשתבתי נמי דמודה מקצת משכחת לה כגון בלא עדים ק', דהא מעשים בכל יום דב"ד משביעין מודה מקצת ואפילו בעדים, וקי"ל שעבודא דאורייתא. ויש מתרצים דבין הא דהכא דר' יוחנן בין מה שנהגו להשביע מודה מקצת בעדים הוא בתר דתקון רבנן דמלוה ע"פ לא תגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא, הלכך לאו שעבוד קרקעות הוא. וזה אינו נכון, דאפילו קודם תקנה נמי קי"ל כר' חייא קמייתא דתני ר' חייא (ב"מ ג א) האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ישנו בידו ן' נשבע וגובה ן', ודאי ר' חייא קודם תקנה היה ומדינא מחייב ליה שבועה.

ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שעבוד מטלטלי והם עקר שעבוד והלכך מחייב שבועה, אבל לשטר עקר שעבודא על הקרעות דשטרא למטלטלי לא כתבי אינשי, הלכך כי תבע מקרקעי קתבע ואין נשבעין על הקרקעות. ולזה ק' דא"כ נימא דשטר לא גבי אלא מקרקעי ואפילו ממטלטלי דידיה לא גבי, וטעמא משום דאין דעתו עליהן וכדאמרינן (כתובות סז, א) גבי כתובה.

והתירוץ הנכון בשמועתינו וכן נמי במודה מקצת שנשבע ואפילו בעדים, ואע"ג דקיי"ל דשעבודא דאורייתא, מפני ששני חלוקי דינין יש במלוה בעדים למ"ד שעבודא דאורייתא, דהיכא דאיכא עדים דאמרי אנן סהדי דלא פרע ליה גובה ממשעבדי, וכל היכא דאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע להו או לא לא גבי ממשעבדי, משום דטענינן להו ללקוחות מאי דמצי בעל חוב טעין והיינו פרעתי, הלכך כל מודה מקצת נשבע ואפילו היכא דאיכא עדי הלואה דלאו לשעבוד קרקעות הוא, וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו לשעבוד קרקעות הוא, דמיירי בדאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע ליה או לא, וכן העמידה רבנו האי בס' משפטי השבועות שחבר. וכן נמי הא דאמר ר' יוחנן הכא דבעדים נשבע, מיירי בכה"ג, אבל במלוה בשטר לעולם אינו נשבע משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, ודוקא בשטר מלוה אבל כופר בשטר פקדון חייב שבועה משום דשטר פקדון לעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקדיה גביה ולא אהדרינהו ניהליה משום דטענינן להו דנאנסו.

בהא אפילו ר"א מודה:    כתב רש"י בהא אפילו ר"א מודה, ואע"ג דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב או מכל, ולפי זה נראה שגורס לעיל מכל אשר יעשה האדם חזר וריבה, דתרי קראי כתיבי באותה פרשה חד מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה (ויקרא ה, כב) ואידך מכל אשר ישבע עליו (שם שם כג), ומוקי איהו חד לריבויי ומיעוטי וחד למעט קרקע משבועה.

ור"ח גר' בין לעיל בין הכא מכל אשר ישבע, וה"פ דר"א ודאי ריבויי ומיעוטי דריש בכל התורה כולה הלכך הוא הדין נמי דהכא דריש להו נמי, ולפיכך ע"כ אית לן למימר דמאי רבי רבי קרקעות, דאי ממעטי קרקע היינו נמי אליבא דמאן דדריש כללי ופרטי, אלא ודאי שמעינן ליה דאתרבו קרקעות, אבל מ"מ מדכתיב מכל משמע ולא הכל ומאי הכל למעט קרקעות משבועה.

אמר רב אחא:    פירש רש"י דקמ"ל שאם תובע אדם לחבירו חטה אחת ויש בה שוה פרוטה והוא נשבע שאין בידו משלו חטים, אם אמת הדבר שיש בידו חטה חייב, שלא תאמר הואיל והוא תובע ממנו חטה והוא נשבע שאין בידו חטים אע"פ שיש בידו חטה אחת לא יהא חייב שהוא לא נשבע אלא שאין בידו חטים אבל מחטה אחת לא נשבע, קמ"ל דחטה בכלל חטין וחייב.

וריא"ם פירש דה"ק מי שתבע לחבירו תן לי חטים ושעורים שיש לי בידך, אפילו אמר לו הנתבע שבועה שאין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא', שלא תאמר הואיל ותבע חטין ושעורין אם אמר שבועה שאין לך בידי אין במשמע אלא חטים אבל עדין נאמ' דחטה אחת יש בידו, הלכך השתא שאמר לו שבועה שאין לך בידי חייב, משום הכי פריט להו, ולגופא אצט' ולאו לאיחיובי כל א' וא', קמ"ל חטה בכלל חטים ובין דאמר חטה בין דאמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין חטים הרבה, ובשביל כן לא היה צריך לפרט, הלכך כי פריט להו לאיחיובי אכל חדא וחדא פריט להו.

דף לז עמוד בעריכה

הא דאוקי רבינא מתניתין דהיו לו ב' כיתי עדים כשהיתה כת שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות. קושטא דמלתא הכין הוא אפילו לדידן דלית לן דרבה, וכבר כתבתי במקומה בפרק שבועת העדות (לג, א ד"ה שהיתה).

מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם בכסף שקלים א"ל רב מרדכי בר מינה דההיא וכו':    וה"ה דהוה מצי למימר בדאתרו ביה עדים קרובים לתובע ורחוקים לנתבע, אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה.

הא דאמרינן: אלא משום דהוה ליה שעבוד קרקעות:    איכא למידק אי משום הא, אפילו בעדים נמי, דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה שעבודא דאורייתא כדאיתא בשלהי פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) דא"ר יוחנן מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות שעבודא דאורייתא, ותו למ"ד שעבודא דאורייתא, מודה מקצת דחייב שבועה דאורייתא היכי משכחת לה דהא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כמו שאין נשבעין על הקרקעות, ותניא (לקמן לח, ב) טענו כלים וקרקעות כפר בכלים והודה בקרקעות פטור במקצת קרקעות פטור, והא ודאי ל"ק דה"ק מודה מקצת משכחת לה בתובע בעל פה בלא שטר ובלא עדים, ואפילו הלוהו בשטר או בעדים ונאבד השטר או שהלכו עדים למדינת הים כל שאין כאן לא שטר ולא עדים לכ"ע אינו גובה מן הלקוחות ואין כאן שעבוד קרקעות עכשיו, והילכך מודה מקצת בכי הא משכחת לה דנשבע, וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קכח, ב ד"ה ואפילו) וא"ת מ"מ קשיא דר' חייא קמייתא דאמרינן בפ"ק דמציעא (ג, א) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע וגובה מחצה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק"ו, והא התם דאיכא עדים דאמרי שיש בידו חמשים אלא שהלה כופר ואומר לא לויתי ממך מעולם כלום והעדים מעידים שלוה חמשים, אבל אינן יודעין אם פרעם אם לאו דעכשיו אינו גובה בעדות זו מן המשועבדים, וכן העמידה רבינו האיי גאון ז"ל בספר משפטי השבועות שחבר וכבר כתבתי' אני בארוכה שם בריש פרק קמא דמציעא, ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדים וכדאמ' בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה (מן) שהנפקד יכול לומר נאנסו, וא"נ החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאיתא התם.

בהא אפילו ר' אליעזר מודה דרחמנא אמר או מכל ולא הכל:    פירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב ואו מכל, ומתוך דבריו ז"ל משמע דהא דאמרינן לעיל מכל חזר וריבה לא גרסינן או מכל אשר ישבע עליו (ויקרא ה, כד), אלא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהמה (שם כב), ובגירסת כל הספרים כתיב או מכל אשר ישבע עליו חזר וריבה, ומינה ודאי שמעינן ריבוייא ומיעוטא דכל או מכל על כרחין לרבויי הוא דאתא על מה שכבר אמר, והיינו דדרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, דאי לא מאי קא אהני לן כי דרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, והלא ממעטינן קרקעות כדאמעיט למאן דדריש פרשתא בכל ופרט וכלל, ומדכתיב מכל ולא כתיב כל שמע מינה דאחר שריבה מיעט והילכך דרשינן ריבוייא להשבת גופא של גזילה משום דכתיב וכחש ולרבות קרקעות להשבה ומיעוטא לענין חומש ואשם.

דף לח עמוד אעריכה

מתני': ר' אליער אומר עד שיאמר שבועה באחרונה:    פירש רש"י ז"ל: שיאמר לא לך ולא לך שבועה דכיון שאמר שבועה באחרונה השבועה חוזרת על כל אחד ואחד שיאמר, וכן משמע בברייתא דקתני ר' אליעזר אומר לא לך ולא לך שבועה חייב, אבל בירושלמי (ה"ג) פירשו דאף באחרונה קאמר וכגון שאמר שבועה לא לך ולא לך שבועה, דגרסינן התם אמר ר' יוחנן דברי ר' אליעזר והוא שהזכיר שבועה תחלה וסוף ודברי חכמים הזכיר שבועה תחלה ולא הזכיר בסוף כתחלה.

גמ': אמר רב יהודה... כללו:    דמדקאמר ר' יהודה ולא לך ולא לך פרטא הוי, מכלל דשמעיה לר"מ דאמר כללא הוי, ומינה מדאמר ר"מ ולא לך כללא הוי, מכלל דסבירא ליה דלא לך דלא לך פרטא הוי. ומדר"מ סבירא ליה דלא לך לא לך פרטא הוי לר' יהודה ס"ל דכללא הוי, והיינו דאמר דכללו של ר"מ זהו פרטו של ר' יהודה וכללו של ר' יהודה זהו פרטו של ר"מ.

ואיכא למידק הכא, והיכי אמר דאיכא דס"ל דלא לך ולא לך בו"ו פרטא הוי, והא בכל התורה אמר ו"ו מוסיף על ענין ראשון, וכתב הרמב"ן דהכא ר"מ ס"ל דו"ו מוסיף על ענין ראשון מדק' כללא הוי פשיטא, ואפילו מ"ד פרטי הוי ע"כ אית לן למימר דס"ל ו"ו מוסיף על ענין ראשון, דאי לא אמאי חייב על כל אחד ואחד דהא לא אמר שבועה אלא באחד מהן, אלא הטעם משום דסבירא ליה שהו"ו מצרפן כולן לשבועה שאמר בראשונה, אבל מכל מקום חייב על כל אחת ואחת דולא לך ולא לך דקאמר מחלקן לשבועה ומחייבו על כל אחד ואחד בפני עצמו.

פרטו של ר"מ דהיינו לא לך לא לך היינו כללו של ר' יהודה:    פירש רש"י ז"ל: דאי לא לך לא לך נמי לר' יהוה פרטא הוי ולא חשיב כללא אלא שאין לכם מאי שנא ולא לך דנקט ע"כ, וזו אינה הוכחא, דדילמא כולהו פרטי חוץ משאין לכם, אלא דבדאי דפליגי עליה דר"מ נקט, כדאמרינן בסמוך אדאמר הך דאודי אודויי לימא הך דמיפלג עליה איפלוגי, אלא משמע ליה טפי לשמואל דליכא מ"ד דבכולהו הוי פרטא אלא או בולא לך לר' יהודה או בלא לך לר"מ, ור"י בלבד הוא דאית ליה דכולהו פרטי חוץ משאין לכם והיינו ר"מ.

ר"י דייק ממתניתין שבועה שאין לכם וכו':    קשיא לי ל"ל למידק מכללא, הא בהדיא קתני ולא לך ולא לך חייב אלמא לר"מ ולא לך ולא לך פרטא הוי, וא"ת אי מהא לא שמעינן מינה אלא לך ולא לך לא לך כללא, לא היא דאם כן היינו ר' יהודה דברייתא, ועוד דאם כן לא הוה לן למימר בדיוקא דר'יוחנן דאי ס"ד ולא לך נמי כללא, אלא דאי ס"ד לא לך נמי כללא דהיא יא דאיצטריך לאשמעינן, דולא לך ולא לך לא אצטריך דהא מתניתין היא כדאמרן, וי"ל דלישנא דמתניתין לאו דוקא לאו שפיר, דדילמא לא גרסינן ולא לך ולא לך כדאמרינן בסמוך תני ולא לך לא לך כנ"ל.

ושמואל כל האומ' ולא לך כאומר שבועה שאין לכם דמי:    תמיהא לי שמואל מאי קאמר אי סברא דנפשיה קאמר דולא לך לא לך פשיטא דכללא הוא דכל האומר ולא לך ולא לך ואו מוסיף על הראשון וכללא הוא, הא לא אפשר דהא ר' יהודה עביד ליה פרטו ואי פירוש הוא דמפרש דברי ר"מ, מהיכן למד זה דאית ליה הכין ר"מ, וצל"ע.

גר': תנן לא לך לא לך ולא לך:    כלומר דגר' תרויהו בלא ו"ו וחד בו"ו, וכן בכל הני דקמייתי הכא גר' הכי, ולשמואל קא מקשה דאמר כללו של ר"מ בו"ו וכללו של ר' יהודה בלא ו"ו, דהא מתניתין קתני תרויהו וחייב על כל אחד ואחד אלמא תרוייהו פרטי נינהו, ואם כן מתניתין דלא כר' מאיר ולא כר' יהודה, דאי כר' מאיר ליחייב אלא לך ואלא לך דליכא ו"ו ולא ליחייב אולא לך דאיכא ו"ו, ואי ר"י ליחייב אולא לך דאיכא ו"ו ולא ליחייב אשארא, ולר' יוחנן ל"ק דמוקי מתניתין אליבא דר' מאיר הלכך מיחייב אתרוייהו משום דפריטי אינון.

חטה בכלל חטים:    פירש רש"י ז"ל: טענו חטה כטוענו חטים כדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו, אבל הרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש חטה בכלל חטים שאפילו אמר שבועה אין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחד ואחד, שלא תאמר הואיל ותבעו חטים ושעורים אי אמר ליה שבועה שיאן לך בידי חטים אין במשמע אלא שאין בידו חטים אבל חטה אחת ושעורה אחת וכוסמת אחת שוין פרוטה יש לו, ומ"ה פריט להו ולא לאחיוביה אכל חדא וחדא קמ"ל דחטה בכלל חטים, ובין אמר חטה ובין אמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין חטים הרבה, ובשביל כך לא היה צריך לפרש הילכך כי פריט להו אכל חדא וחדא אשתבע.

דף לח עמוד בעריכה

לדברי ר"ש קנס:    הקשה הרמב"ן מכל מקום הוא אומר לא אנסתי והרי הוא כופר בדבריו זה בשת ופגם, ובשבועת הפקדון אף על גב דאידך לא תבע ליה מחייב וכדאיתא לעיל פרק שבועת העדות (לב, א) משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, כל דהו. ותירץ אף על גב דאם כפר מעצמו בלא תובע חייב, כיון שזה אינו תובעו אלא קנס כשהוא נשבע לא אנסתי אין עתו אלא אמה שטוענו זה ואינו כופר אלא בקנס, ושמא אם היה תובע זה בשת ופגם היה מודה לו.

מכדי תנא מ"ש:    הק' הריא"ם ומנ"ל דממכות קסליק, דהא קיימא לן אין סדר למשנה, ותירץ דכי אמרינן אין סדר למשנה בשאר סדרים אבל כולה נזיקין חדא מסכת היא. וזה אינו, דכי אתמר חדא מסכת היא אתלתא בבי בלחוד אתמר דאיהו א' מסכת נינהו בודאי, אבל לאו אכולה סדרא אתמר, דאם כן הוה ליה למימר דחדא סידר כחדא מסכת דמי, דמאי שנא סדר זה משאר סדרים, ועוד תירץ דכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין שידע אי זו משנה ראשונה ואחרונה, אבל ודאי לענין מסמיך אהדדי כלומר לידע אי זו סמוכה לחברתה או ראשונה לה או אחרונה יש סדר, והכי קמקשי ודאי מיסמך סמכי להדדי או שבועות מקמי מכות או מכות מקמי שבועות אי מכות מקמי שבועת מאי שנא דקתני שבועות, גם זה אינו נכון, דאם איתא דידעינן אי זו סמוכה לחברתה אמאי לא ידעינן אי זו ראשונה ואחרונה, ותירץ עוד דאין הכי נמי דהוה מצי למימר אין סדר למשנה, אבל לדברי המקשה השיב לו ולומר אפילו אם תמצי לומר דשבועות אחר מכות טעמא איכא אמאי (לא) תני ליה בתריה וכדמפרש ואזיל.

אי ר"י ק' שבו':    ואם תאמר וידיעות הטומאה מי ניחא אליביה דר"י והא ר"י לא בעי ידיעה בתחלה כלל וכדא' לקמן, ואם כן ידיעות נמי ק' דהא בעינן במתניתין ידיעה בתחלה ובסוף, ויש לומר דלא קשה ידיעות, דלדידיה ידיעות דלבסוף קחשיב שתים שהן ארבע.

ואם תאמר והא סיפא דמתניתין קתני את שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, דאלמא בעי ידיעה בתחלה, ויש לומר דההיא לאו ר"י היא, ואף על גב דקשינן לקמן (ד, א) ותו כל שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים העלמה למלקות מאי עבידתיה, דאלמא סיפא פירושא דרישא. לא ק' דהרי קא מקשה התם לדידך דאמרת דידיעות דקתני למלקות קימ', אם כן היכי קתני את שיש בה ידיעה דהוי חייב קרבן, דקרבן מאן דכר שמיה, אבל השתא דשמיע לן דכולה בקרבן מיירי לא קשה כלל, והוי רישא ר"י וסיפא ר"ע.

אלא אמר רבא קסבר:    פירש ר"ח: ידיעת בית המדרש שלמד שם שהנוגע בשרץ טמא ואסור לאכול קדש או ליכנס למקדש שמה ידיעה, ולפירוש זה קשה דאם כן אפילו לגבי אוכל חלב איכא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף, ידיעה בתחלה ידיעת [בית רבו] וידיעה בסוף שאם אינו יודע שאכלו אינו חייב כלום, ור"י פירש יב"ר כגון שהיה יודע שנגע בשרץ ולמד בבית רבו שהנוגע בשרץ טמא אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו שנגע לשרץ, ולפירוש זה נמי קשה דאי הכי היכי בעי מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, דודאי טובא איכא דליתנהו בכי האי גוונא.

ורבנו תם פירש: ידיעת בית רבו שידע שהשרץ מטמא אבל לא למד שאסור לאדם טמא ליכנס למקדש, והיינו דאמר קרא ונעלם ממנו והוא יד, כלומר הוא יודע שהוא טמא אבל אינו יודע שאסור לו לאכול קדש או ליכנס למקדש. והראשון נראה עיקר.

והר"א אב ב"ד פירש ז"ל: ידיעת בית רבו כלומר הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור ליכנס למקדש ההיא ידיעה סגי לן בתחלה, והכי קאמר ונעלם מכלל שידע, כלומר לפי שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס למקדש מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש, ע"כ, והוא הנכון.

נעלמה ממנו... מהו:    פירש רש"י: דהכא קמבעיא ליה אי מקריא ידיעה או לא.

ה"ד אי דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא:    כלומר נגע בשרץ וסבור שאין השרץ מטמא אלא הצפרדע.

האי זיל קרי ביה רב הוא:    כלומר ילך למדרש וימצא ספיקו שהפסוק אומר שהשרץ מטמא, הלכך הויא ידיעה כיון דנגע בשרץ, ואם תאמר אם כן לר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה, למה לי ידיעת בית רבו, דאפילו תינוק שנשבה בין הגויים נמי אית ליה ידיעה דזיל קרי ביה רב הוא, שהרי מפורש בתורה שהשרץ מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש, ויש לומר דלא דמי, דאלו מאן דאית ליה ידיעת בית רבו יודע דאיכא שם טומאה בעולם, הלכך אזיל לבי רב אף על פי שהוא סבור שהצפרדע מטמא ולא הצב, דגמיר ליה, וכל שאיו צריך הוראת חכם כידיעה דמיא, אבל תינוק שנשבה בין הגוים דלא ידע דאיכא שם טומאה בעולם לא אזיל לבי רב למגמר.

וק' לפי' זה דאם איתא שהוא סבור בבירור שהצפרדע מטמא ולא הצב למה ילך לבי רב. ע"כ פי' דהא דאמר דלא ידע אי שרץ מטמא לא שסבור בודאי שאין הצב מטמא אלא הצפרדע הוא דמספקא ליה, הלכך אזיל לבי רב למגמר. ולפירוש רש"י הא דאמ' הכא העלמה היא, ופטור, לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמר, אלא העלמה היא, כלומר לאו ידיעה היא, ר"ל אינה ידיעה, ור"ח כתב דהכי קמבעיא ליה היכא דנעלמו ממנו הלכות טומאה, ולומר דבשעת נגיעתו היה יודע אותן, דכיון דהשתא נעלמו ממנו הוי העלמה, או דילמא כיון דבשעת נגיעה היה יודע אותן לא הוי העלמה.

והא דאמר זיל קרי, כלומר ולא הוי העלמה, ולהאי פירושא הא דתני ידיעה, לאו דוקא, אלא אינה העלמה קאמר. ומי' הפי' הא' נראה הנכון, דאי כהאי פי', לא דמיא להא בעיא להא דבסמוך.

בעי רבא צריך שהייה:    כלומר כגון שנטמא בעזרה באונס קמבעיא לן ואתרו ביה לצאת, צריך שהייה כדי השתחואה או כל שלא יצא משם מיד לוקה, ואליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה קמיבעיא ליה, דאי אליבא דמ"ד לא שמה התראה אי צריך שהייה אינו לוקה דהוה ליה התראת ספק, ואם כן היכי קאמר צריך שהייה למלקות, דאלמא אי שהי לקי, ואפשר דלכולי עלמא קבעי לה, ואת"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי, והא דאקמר למלקות, לענין מלקות קאמר כלומר בשהתרו בו.

נזיר בקבר:    פירש רש"י: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה, והתרו בו צריך שהיה למלקות או לא, והך בעיא אתיא כר"ט דסבירא ליה דנטמא וחזר ונטמא אפילו בו ביום חייב, והכי קמבעיא ליה מי אמרינן כיון שלא פירש מיד חייב לר' טרפון, דכיון דאינו יוצא ושוהה שם מוסיף טומאה על טומאתו, או דלמא צריך שהיה ואם לא שהה בו כדי שעור לא מיחייב, תיקו, אבל אליבא דר' עקיבא לא קמבעיא לן, דהא איהו סבירא ליה דהיכא שנטמא וחזר ונטמא בו ביום פטור, וטעמיה משום דהא אינו חייב על הנגיעה השנייה למנות יותר מן הנגיעה הא' סגי ליה הלכך פטור, והכא נמי לדידיה הואיל ונטמא כשפרע ממנו חבירו המעזיבה יכול הוא ליטמא כל היום כולו, אם כן מה לי שהה מה לי לא שהה, ובכי הא אפליגו ר' טרפון ור' עקיבא במסכת שמחות, היה עומד וקובר מתו עד שבתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ר' עקיבא פטור, נטמא לאחר אותו יום ד"ה שהוא חייב פני שהוא סותר יום אחד, וכי הא איתא פ"ג מינין, ומשמע דהלכה כר"ט, הואיל והאי בעיא אליבא דידיה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן מ' מכות, א"ל אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במסכת נזיר, ואמאי האי מטמא וקאי, ואוקימנא שלא בחיבורין, דאלמא כל שלא בחבורין בו ביום חייב והא כר' טרפון אתיא, הלכך קימא לן כר' טרפון, משום דהך אתיא כותיה. וכן כתב הרמב"ם. לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר לקברו לסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות, ולא יטמא בקברות אחרות בחזרתו. ואי משום דרוב ארונות יש בהן טפח פותח, אי אפשר שלא יהא שם אחד בלי פותח [טפח] או עצם כשעורה, ועוד דלא אמ' רוב ארונות, אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פתח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא קבר סתום לא.

אין חייבין על עשה ועל ל"ת... אבל חייבין שבנדה:    מדקתני הכי על עשה ועל לא תעשה ולא קתני על עשה ולא תעשה, משמע דכל חד וחד איתנה באפי נפשיה ועל כל חד מינייהו חייב, ואי אפשר לומר דעל עשה בלבד מיחייב, דאין קרבן [אלא] על לא תעשה, שהרי כתיב ביה (ויקרא ד, ב) אשר לא תיעשנה, אלא ודאי הכי פירושא דמתניתין, אין חייבין במקדש על עשה, כגון שנטמאו בפנים דהיינו וישלחו מן המחנה (במדבר ה, ב) ואף על פי שיש בו נמי לא תעשה דהיינו ולא יטמאו (שם ג), וכן אין חייבין על לא תעשה שבמקדש, דהיינו נטמא בחוץ דאין עקרה עשה אלא ל"ת דלא יטמאו, אבל חייבין על עשה שבנדה, דהיינו עשה שבפרישה דאיכא עשה כדאמ' לקמן (יח, ב) ותהי נדתה עליו, בשעת נדתה תהא עליו, ואיכא נמי בהדיה ל"ת כדאמר לקמן (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וקרי ביה לא תפרוש, וכן נמי חייבין על ל"ת שבנדה דהיינו אכניסה דכתיב ביה ואל אשה, וזהו עקר האסור, ואיכא נמי עשה כדכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל, ואמר לקמן (שם) אזהרה לבני ישראל עונה אחת סמוך לוסתן.

אי אתמר דאביי:    ר"ח פירש כי אתמר דאביי דהכא בעלמא אתמר, כגון דסבור שהיא אשתו ונמצאת אחותו ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופורש הוא בהנאה מועטת. והריא"ם הקשה עליו חדא דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבא, וסתמא אמתניתין דקאמר רבא זאת אומרת השיב לו אביי משמש מת חייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דקאמר אביי חייב ב' אמתניתין קאי, ואם כן ע"כ בסמוך לוסתה היא וכדאוקימנא לעיל, ואמאי קתני בה פירש מיד חייב דש"מ הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור, והא איהו קאמר משמש מת חייב היכא דלא אניס, וההיא כיון דמוקמת סמוך לוסתה הא לאו אנוס הוא, והעקר כפרוש רש"י.

גרש"י: לא שבועה לא אוכל לך אוסר:    ופירוש דהכי קאמר לא יהא שבועה מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל משלך יהא שבועה, דמכלל לאו אתה שומע הן, וקשה לפי דבריו דאם כן מתניתין דלא כר"מ דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ובנדרים אוקימנא לרישא דמתניתין אליבא דר' מאיר, דתנן התם (טו, ב) קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך מותר, ואקשינן בגמרא מאן תנא הקרבן מותר, ר' מאיר, אי הכי לקרבן אסור דהכא שמעינן לר' מאיר התם, ומפרקינן תני לא קרבן דלא ליהוי קרבן קאמר, וכיון דרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר, ולר' מאיר לא שבועה לא אוכל לך דלא ליהוי שבועה קאמר, ע"כ הגי' הנכונה לשבועה לא אוכל לך, ור"ל לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך דהכי סבירא ליה לר' מאיר התם גבי לקרבן לא אוכל לך אסור דקא מפרשינן התם (יא, ב) אליביה לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך.

מתיבי אי זהו איסר:    פי' ראאב"ד: אי זהו (פי') איסר האמור בתורה אמ' הרי עלי. בשלמא לאביי דמתפיס בנדר [נדר] מתפיס בשבועה שבועה, כלומר דכי היכי דכתיב אסר לגבי נדר ה"נ כתיב לגבי שבועה ומדמצי' דאיסר האמור לגבי נדר ר"ל התפשה הוא הדין נמי לאיסר האמור לגבי שבועה ואף על גב דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה, ולרבו' נקט לה לומר דמתפיס בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא ק', כלו' לרבא דסבירא ליה דאין התפסה בשבועה דקמפרש איסר האמור בתורה לגבי שבועה שר"ל שבועה, קשיא בתרתי, חדא דהכא נסיב לה בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה כשבועה. ומפרקינן אמר לך רבא תריץ ואימר הכי אי זהו איסר נדר האמור בתורה, כלומר לעולם אימא לך דאיסר אם הוציאו בלשון שבועה שבועה בלשון נדר נדר, וברייתא לאו פירוש איסר קתני, אלא הכי קאמר אי זהו איסר נדר שהוא כנדר ואינו נדר האו' הרי עלי, דהתפסה רבתה תורה לגבי נדר מדכתיב (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור, אבל לגבי שבועה לעולם אימא לך דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.

ולפירוש זה אליבא דרבא דמתפיס בנהדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה, וא"ת אם כן היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסור, פירש הרמב"ן: דמעקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוט' מתפיס בשבועה אלא אדרבה מדמתפיס בנדר נדר דהיינו איסר האמור בתורה מתפיס בשבועה שבועה, דגבי שבועה נמי כתיב איסר דהיינו מתפיס, אלא לרבא קשה דקתני איסר היינו מתפיס, וקשיא נמי דאם כן מתפיס בשבועה שבועה. ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, והוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה כדרבא, וברייתא איסור נדר קתני והכי קאמר איזהו איסור נדר, כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי דהיינו מתפיס שריבה אותו הכתוב בפי' מדכתיב איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי נדר בדבר האסור, ולרבא נמי מפיק דבר המושבע בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ולא זהו איסר האמור בתורה, וקי"ל כותיה, וכ"פ רי"ף, והביא ראיה מדתנן בנזיר (כ, ב) האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים, אלמא יש התפסה בלשון נדר.

אבל יש מקשה על זה מדאוקימנא לההיא מתניתין בשאמר תוך כדי דבור, וכדאיתא התם בריש פרק מי שאמ', אלמא דוקא תוך כדי דיבור שהוא כמוציא נזירות מפיו, אבל אחר כדי דבור לא. [ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור]. יש לומר דהכא מוכח התם דכי אמרינן כולם נזירים, לאו דוקא משום דכמוציאים נזירות מפיהם חשבינן להו אלא משום מתפיסים, דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כלם, ואי כמוציא נזירות מפיו הוא אמאי הותרו, אלא ודאי משום ואני קאמר, ומה שאמר שם דדוקא תוך כדי דבור, טעמא משום דהתם לא אמר אלא ואני, הלכך אי לאחר כדי דבור לא משמע מאי ואני נזיר, דלאו כלום ודאי קאמר, אבל כשהוא אומר ואני תוך כדי דבור ודאי אנדרא דחבריה מתפיס, ור"ל ואני כמוך והוי נזיר, וה"נ משמע במסכת נדרים (י, ב) דודאי מתפיס בנדר נדר, מדאמר התם כאימרא כמזבח כהיכל נדר באחד מכל אלה משמשי המזבח הרי זה נדר בקרבן, ובודאי ההיא מיירי באו' ה"ז עלי כאימרא, מדקאמר סתמא, אלמא איכא התפשה.

וא"ת כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה כי תניא (לקמן כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלים על דבר מצוה, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים בהן ואין השבועה חלות בהן והדברים שהשבועה חלות בהן ואין הנדרים חלין בהם, אבל שאר דינין לא תני כלל.

ומ"ש מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, כתב הריב"ם אבל איסורא מיהא איכא, וכן פסק הרמב"ם (הל' שבועות פ"ב ה"ט) והראב"ד כתב מדכתיב או השבע דרשינן ביה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס, וקרא אתיא לרבות לבל יחל אבל לא לקרבן.

ג"ה וכגר"ח: קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסיר כי נדר חייל עליה אסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בלא יחל דברו:    ורש"י ל"ג הכי. דאמר אפילו באסור תורה הנדרים חלים כדתנן (לקמן כה, א) נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא ה"ג קמ"ל ותו לא. וקשה לזה דאם כן מאי אתא לאשמעינן הכא דנדרים חלים על דבר מצוה, והא כבר תני' ליה בנדרים (טו, א) והכא (שם) דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ותו א"כ מ"ש צום גדליה דנקט הוה ליה למימר כיום הכפורים והוי רבותא.

אלא ודאי גרסינן ליה, ודוקא משום דהוי אסור דרבנן הוא דחל עליה אסור נדר, אבל באסור תורה לא, וכי תניא הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, הני מילי בנודר לבטל את המצוה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה, דמצוה עליו, ומצה בליל פסח עלי, אבל אכילה מככר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו, וכן בנודר לקיים, לא, דאין נדר חל על נדר, ומה ששנינו בנדרים (יז, א) יש נדר בתוך נדר, אינו ר"ל שיהא נדרו חל על נדר, אלא לומר שאם אמר הריני נזיר אם אוכל [הריני נזיר אם אוכל] שחייב למנות ב' נזירות, וכתב רבי' האי גאון בתשובה וז"ל: ומבעיא לן כיון דתנא כיום שמת בו פלוני כיום שמת בו אביו למ"ל, ואהדרי' כיום שמת בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה, דכל ג' בתשרי לא יאכל בשר ולא ישתה יין או שישב בתענית, ואצטריך למתנא יומא דתעניתא דמיחייב להתענות לאגמורי, דאי משום תענית דגזרו בה רבנן עליה אתפס לא חל נדרא עליה שלא נדר בדבר הנדור, ואם נדר ובא ממנו לא תימא הואיל ואלו לא נדר הוי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא, קמ"ל דדמעקרא הוה קאי אתלתא בתשרי באסורא דרבנן, (ד)השתא דנדר מיניה קם ליה בלא יחל, וכי התפיש ביה התפיש בדבר הנדור.

א"ל התם דאמר והדר אמר:    וא"ת א"כ למ"ל אכל ושתה ליחייב ב', דהא כששתה בלבד מחייב ב', שהרי כי אמר שלא אוכל אכילה ושתיה בכלל, וחלה עליו אסור שבועה באסור כולל לפי דעת רש"י שכתב למטה גבי שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שהוא סבור דבסתם נמי כגון סתם שלא אוכל איכא אסור כולל, וכדבעינן למכתב קמן, ואלו במתניתין תנן אכל ושתה חייב ב. וי"ל דהכא כיון שאמר מתחלה שלא אשתה כי אשתבע שלא אוכל מסתמא ודאי אכילה גרידתא קאמר דעל השתיה מושבע ועומד הוא.

וא"ת ואכתי לא ס"ד להך סברא, דלקמן הוא דאמר לה, דאמרינן לקמן אלא לעולם דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה ושאני הכא דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דקאמר אכילה גרידתא היא, אלמא עד השתא לא שמעינן להאי סברא. וי"ל דכי מספקא לן הני מילי כשאמר בתחלה לא אוכל והדר אמר לא אשתה, דסלקא דעתך דלא אשתה שבסוף לא גלי דעתיה אלא אוכל דמעיקרא למימר דאכילה גרידתא קאמר, אבל לעולם פשיטא לן דהיכא דאמר שלא אשתה ברישא והדר שלא אוכל גלי מה שנשבע מתחלה שלא לשתות דאכילה קאמר אח"כ דאכילה גרידתא היא.

ודלמא על ידי תערובת:    לאו למימרא דדינא הכי ואי אתי למישאל לקמן דשרינן ליה בלא תערובת, דודאי אפילו בלא תערובת אסירנן ליה, אלא הכי קאמר דילמא הנודר טועה וסבור שבלשון זה דוקא ע"י תערובת משמע, וכן נמי הא דאמר לקמן דאמר מין אלו, מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופיהו שתינא, לאו למימר נמי שיהא דינא הכי, דודאי הם בכלל המין הם, ואי אתי למשאל לקמן אסרינן ליה אפילו באלו, אלא הכי קאמר להכי פרט להו משום שהוא סבור שבלשון מין אלו אין אלו עצמן בכלל.

וכתב הרמב"ן דבאלו וכיוצא באלו אמר (נדרים יח, ב) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, ואם הוא סבור עכשיו מה שהיה בלבו לומר בשעת הנדר הכל לפי דבריו, ואם לאו דנין בהם להחמיר, ואם הלשון שהוציא בשפתיו הוא לשון ידוע, כלל גדול אמ' (שם מט, א) בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וה"ה לשבועה.

גר"ח: הכא מאי מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשעור או לא:    ור"ל הכא מי שאמר שבועה שלא אוכל פת חטים שעורים וכוסמין מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשעור, ובשעה שאמר שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל בין הכל כשעור, וכשאמר פת שעורים חטים וכוסמין, ר"ל וכן נמי לא אוכל מכל אחד ואחד כשעור, או לא דלא מחית איניש נפשיה לפחות מכשעור אפילו על ידי צירוף, שכיון שהזכיר אכילה לא אסר על עצמו אלא בכדי אכילה מכל אחד, ומ"ש חטים שעורין וכוסמין, פרושא דרישא הוא, ור"ל שבועה שלא אוכל לא מחטים כשעור ולא משעורים כשעור, וקס"ד השתא דאע"ג דאין שבועה חלה על שבועה, בכי הא חיילא הואיל ונשבע בב' שבו' שהן מוחלקות זו מזו שהראשונה היא אפחות מכשעור מכל אחד ואחד והשנייה על שעור מכל אחד ואחד. ופשטי' דלא מצטרפין, דא"א דכללה שבועה באפי נפשה, דא"ה כיון שאמר שבועה שלא אוכל סתם חל אפחות מכשעור מכל אחד וכל שכן אכשעור, וכיון דחל אכשעור אינו יכול עוד להתחייב בשבועה אחרת דאין שבועה חלה על שבועה, אלא ודאי מדחל אפרטא שמע מינה דהאי פרטא פירושה דכללא הוא ואין הכלל שבועה בפני עצמה הלכך לא מצטרפי, ורש"י ל"ג הכי. ובעיקר בעין דקמבעיא ליה האי מיחייב אכללא ק"ל [שאם] אתה עושה כאלו נשבע דרך כלל שלא אוכל הרי אסרתו על כל מידי ואפילו בכולל פת אסרתו בכולהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון. וי"ל דאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.

גר' וכגר"ח ורש"י: בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה אלא ר"ל מ"ט לא אמ' כר' יוחנן א"ל כי אמ' אסור כולל באסור הבא מאיליו באסור הבא מעצמו לא אמ' [וכו'] בשלמא לר"ל היינו דמשכחת לה בלאו והן:    ואיכא נוסחי דלא כתיב בהו בשלמא לר' יוחנן אלא בשלמא לר"ל בלחוד, וטעם מי שאינו גורס אי אמ' האי בשלמא לר' יוחנן, משום דק"ל הא דאמ' דטעמא דר' יוחנן דלא מוקי לה כר"ל הוא משום דמוקי לה כד"ה, ומשמע דליכא טעמא אחרינא, ואינו, דהא בלאו הכי נמי [לא] מצית מוקמת לה אליבא דר' יוחנן בחצי שעור, משום דלדידיה ס"ל דחצי שעור אסור מדאורייתא, וכדאיתא פרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא אסור בעלמא אע"ג דהוה ליה אסור דאורייתא לא אמ' בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באסור עשה בלבד אמ' (לקמן כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם ביומא אמ' (דמוכח) [דמודה] ר"ל דחצי שעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שעור, ואם איתא דחצי שעור מדרבנן היאך חלה עליו שבועה ואסיק התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מחייב עליה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר מדאורייתא קרי' מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמא נקט.

עי"ל דהא דקאמ' בשלמא ר' יוחנן, לאו דוקא ר' יוחנן, אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחצי שעור אי דאורייתא אי לא, ולפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו. וזה אינו קשה כלל, דהכא נקט טעמא לר' יוחנן דליקשי ליה לר"ל אמאי לא מוקי לה כותיה, והיינו משום דמוקי לה כד"ה, אבל אי הוה נקיט טעמא משום דס"ל חצי שעור דאורייתא הא לא הוה ק' לר"ל כלל משום דלדידיה סבירא ליה דאינו אסור אלא מדרבנן, ותו צריכי' למנקט הכא היינו טעמא משום דצריכים למתני טעמא כרב ושמואל, ואי משום חצי שעור דאורייתא, לדדהו לא אשכחן בשום דוכתא דסבירא להו הכי.

אבל מכל מקום עדיין קשה דמאי קאמר דר' יוחנן מוקי לה כד"ה, דמשמע דר"ל לא מוקי לה הכי, דודאי ר"ל כד"ה נמי מוקי לה למתניתין לא קתני סתם ומפרש אלא שלא אוכל קתני לה ואליבא דד"ה, או מפרש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע [וי"ל] דמתניתין אי אפשר לאוקומה אליבא דתרוייהו דמדקתני שלא אוכל סתם ע"כ ר"ע קתני לה משום דכולהו סתמי אליבא דר"ע.

גרש"י: אלא כרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור:    ופי' דארישא קאי דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין, ולמימר דהא דאמ' שאם אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה לאו נבלות וטריפות קאמר אלא כגון עפר, אבל אם אכל נבלות וטריפות ודאי חייב, דכולה מתניתין בשאמר סתם שבועה שלא אוכל, ואפילו הכי חייל אכל מידי דראוי לאכילה, דאין לומר דלא אסר אנפשיה אלא במותר לו, דכיון דאמר שלא אוכל סתם כל מידי דבר אכילה במשמע ואפילו נבלות וטריפות, והיינו סיפא דקתני חייב, ומשכחת לה בלאו והן, בלאו כדאמ', בהן שאם אמר שבועה שאוכל סתם ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו, ואי אתי קמן, הכי אמרינן ליה, אבל אי בעי פטר נפשיה באכילת נבלות וטריפות, דכיון שאמר שאוכל סתם כל מידי דבר אכילה במשמע והרי אכל.

ומדבריו שמענו שאין חייב בכולל במפרש שלא אוכל נבלות ושחוטות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש, אלא בכולל סתם בנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש [שלא] אוכל שחוטות ונבלות לא כדאמ' משום דלא אשכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמ' לקמן (כד, ב) בשמעתין אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים, ואף על פי שכלל בפירוש תאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים ואף על גב דלא משכחת לה בהן, ואמ' נמי שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג והא ליתא בהן.

והרא"ם ל"ג אלא וכר"ח אלא ה"ג משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, ומפרשי הכי, מתניתין כמו שתרצנו בסתם, ומשום הכי לא חיילא שבועה על דברים האסורים מפני שאין דעתו אלא על המותר לו וסיפא במפרש.

ואם תאמר היכי משכחת לה בהן, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון שאכלו אחשביה אכילה ופטר ביה נפשיה משבועתיה, ה"נ אם אמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטריפות פטור דאחשבינהו אכילה וקימ' לשבועה, והיינו הן, כיון דאי אכיל להו מפטר בהו דכי לא אכיל אשתכח דאנהו נמי מחייבי ליה קרבן שבועה, והא דרבא בנשבע לאכול ואכל עפר פעמים חשובה אכילה פעמים אינה חשובה אכילה, כיצד, שנשבע שיאכל ואכל עפר פטור דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר הוא להפטר משבועתו, ואם נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור דלא הויא אכילה דהאי מסתמא לא חשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, והוא הדין והוא הטעם באוכל דברים האסורים וכמ"ש.

אלא לר' יוחנן בשלמא:    כלומר דא"א שהוא אסור כולל לבטל את המצוה. וא"ל דהא גר' בירושלמי (ה"ד) שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה, שבועה שלא אשב בצל אסור בצל סוכה בחג, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח, אלמא אשכחן שבועה לבטל את המצוה באסור כולל. וי"ל דכי אשכחן דוקא במ"ע דשב ואל תעשה שאני, אבל במל"ת אם נשבע לאכול נבלות שהם בל"ת לא, דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. [קטע זה כתוב לפני קטע הקודם, ואנו החלפנו].

שבועת הדיינין:    פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועה ע"כ, ואע"פ שכל השבועות של תביעה שבועת הדיינין הם כשבועת הפקדון בטוען נאנסו או נגנבו וכן שבועת עד א', אלו אינן נקראין כאן שבועת הדיינין לפי שכבר פרט כאן שבועה הבאה עדי כפירה במקצת והודאה במקצת וכפירושו של רש"י ז"ל ושבועת השומרין דהיינו נגנבו או נאנסו אינה צריכה כפירה והודאה וכן שבועת עד א' ואינה צריכה אפי' טענת שתי כסף כדאיתא בגמרא, ושמא אף שבועת השומרין כן וכמו שנכתוב בגמ' לקמן בע"ה.

הטענה שתי כסף:    בגמרא נחלקו רב ושמואל אם כל הטענה שתי כסף או כפירת הטענה בלבד שתי כסף, ושתי כסף הן שתי מעין שהוא סוף מטבע המוזכר בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין, ומפורש כאן בירושלמי דגרסי' התם תני הטענה ב"ש אומרין מעה כסף ובית הלל אומרין שני מעין כסף, ומקשו התם מחלפא שטתהון דב"ש תמן אמרי כסף דינר והכא אמרי כסף מעה, וב"ה אומרים שתי כסף מחלפא שטתהון תמן אמרי כסף פרוטה וכאן הן אמרין שתי מעין, ופריקו מחלפא שטתהון דבית הלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יתר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות, סוף מטבע כסף מעה, וחזר והקשה ותהא מעה, או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים, ע"כ בירושלמי, ומעה הוא שתות הדינר של כסף צורי וכמו ששנינו בפרק הזהב (נקה א') האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, ובקדושין (י"ב א') אמרו שש מעה כסף דינר, נמצאו שתי מעין שליש הדינר של כסף יקר (נ"א נקי), וכן אמרו קצ"ב פרוטות בדינר, ופירשו הגאונים ז"ל כי הפרוטה משקל חצי חבה, כלומר משקל חצי שעורה, נמצאו קצ"ב פרוטות משקל צ"ו שעורות, ונמצאו שתי מעין משקל ל"ב שעורות שהן שליש הדינר והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי.

מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה:    פרש"י ז"ל דטעמא דמשיב אבידה מדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וליתא דמוצא מציאה מדינא חייב דהתם בטוענו בריא היא דאומר שני כיסין קשורין מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחת ופטור מן התקנה אע"ג דכיסין לא עבידי דמנתקי וכדאיתא בגיטין בפרק הנזקין, אבל במשיב אבדה בשאינו טוענו בריא כי הא דמתני' פטור מן הדין משום מגו וכבר כתבתיה שם בפרק הנוקין בארוכה בסיעתא דשמיא.

מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיך לך אינו נאמן מפני שצריך ליתנו בעדים:    וכתב הר"י הלוי ז"ל דמהא שמעינן דאפי' אמר לו לאחר שהלוהו חייב לפורעו בעדים דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא, והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דאם לא קבל עליו יכול לפורעו שלא בעדים דיכול לומר לו איני רוצה שאהא חייב לפרוע בעדים שמא ילכו למדינת הים או ימותו ושמא תתבעיני פעם שניה, ולי נראה שאפי' כשלא קבל עליו וטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכל סוגיא דגמ' מוכחא הכי ופשטא דברייתא הכי דייקא דקתני בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ועוד מדאקשי' לשמואל ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אי דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים צריכא למימר ואם איתא אין הכי נמי צריכא למימר ולאשמעי' דאפי' לאחר הלואה שיכול לסרב, בשותק חייב כאלו קבל, ועוד אלו יכול לסרב אפילו כי שתק או אפי' אמר אין במה נתחייב דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא דבקבלת מעות נתחייב אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב, אלא משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא ואפי' שלא בשעת מתן מעות חייב דכל מלוה על דעת כן מלוהו, כנ"ל.

תוספתא היה טוענו מנה בב"ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה היה עד מעידו הרי זה נשבע על הכל ע"כ, וכתבה הר"ח ז"ל בפרושו וכתב דקיקל הכי, ונראה דהכא במעידין שחייב לו עדיין חמשין זוז ולפיכך פטור על השבועה משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות, ולא דמיא לדרבי חייא קמייתא דתני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש עליו חמשים זוז נשבע וגוני, את השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו דההיא דר' חייא בשנתבע כופר ואומר שלא לוה ממנו ועדים מעידין שלוה ממנו חמשין אבל אינם מעידין שהוא חייב לו עדיין אותן חמשים ולפיכך נשבע שאין באן שיעבוד קרקעות.

עוד כתוב בתוספתא מנה לי בידך אין לך בידי וכן הטוען היה לך בידי נתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות או כלים ובמנה פירות פטור.

גמרא נפקא מינה לאנקוטי חפצא בידיה:    ולא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם או בכינוי והוא אוחז ס"ת בורועו כדי לאיים עליו, וכתב רשעי ז"ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשו גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה, ואין דעת הרב אלפסי ו"ל נראה כן שהוא ז"ל כתב בתשובה דכופר בכל שהשביעוהו היסת ואח"כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע בחפץ ביד.

האי דיינא דאשבע באלקי ישראל נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר:    כלומר אע"פ שהשביעו בה' אלקי ישראל כל שלא ההפיסו חפץ ביד כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ומשביעו וחפץ ביד.

הא דאמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר:    לית הלכתא כותיה אלא לכתחלה בספר תורה אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר, ואם תאמר ואפי' לכתחלה אמאי לא והא שבועה האמורה בתורה באברהם במילה לבד היתה וכדכתיב שים נא ידך תחת ירכי, התם שאני דלא נתחדשה לו מצוה אחרת אלא זו, ות"ח אפי' לכתחילה בתפלין.