חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד א

פרק שלישי

ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר וכו' אמר אביי ה"ק מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב וכו' יש מפרשים איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו וחייב קרבן על שגגתו ואם לאו אלא שאסרו בלשון נדר שאמר ככר זה עלי איסר הרי הוא כנדר ופטור מקרבן ולית ליה אלא מלקות או מעילה למ"ד יש מעילה בקונמות בקרבן א' ליכא בנדר וזה ז"ל גורס וחייב בוא"ו ואין פירוש זה נכון דא"כ היינו דרבא דלקמן דאמר הוציאו בלשון שבועה שבועה וכו' ועוד דהא פשיטא דבלשון נדר ליכא קרבן ור"ת ז"ל גירסנן וחייב בוא"ו והוא ז"ל פירוש מבטא לשון שבועה כדפירוש רש"י ז"ל אבל איסר אינו לשון שבועה אלא שהפה קורא לאיסר למי שהתפיס בפירוש בשבועה ומעתה כך דינו של איסר זה שאם אתה הנודר מתפיס בשבועה בפי' הרי השני הנתפס כמוציא שבועה מפיו וחיי' ואם לא התפסתה בפי' אע"פ שאמרת על הככר איסר זה שלא אוכלנו אין זה כלום ופטור ובין לפי' זה ובין לפירוש הר"א ז"ל קשה לשון הברייתא שמתחיל לדבר עם הנודר לנוכח לומר אם אתה אומר ואחר כך מדבר בנסתר לשון חייב או פטור ויש שפי' כדרך שפי' ר"א ז"ל איסר מתפיס בשבוע' בפירוש ואיסיר איסר כלומר שהתפיס ג' בב' אם אתה אומר שהמתפיס כמוציא שבועה מפיו ממש ואף לקרבן אף הב' מתפיס לג' וכן אפילו מאה אבל אם המתפיס אינו כמוצא שבועה מפיו ממש אלא שמתפיס בב' איסור בעלמא ולא מלקות וקרבן איקליש ליה ואינו עושה התפיסה בג' ופטור הג' לגמרי במה אסרה עצמה במבטא וא"ת וה"נ כתיב ואסרה איסר בבית אביה י"ל דכיון דהתם לא כתיב או כי הכא י"ל דאנדר דרישא קאי:

רבא אמר וכו' איסר נמי שבועה כלומר שאינה התפסה ולא מיירי בדינו כלל אלא לשון שבועה הוא כמבטא: איסור דאיסר זה הטילו הכתוב וכו' ק"ל היאך יתיישב לשון זה בברייתא י"ל דתנא הכי קאמר איסר שבועה ואיסר נמי איסור נדר כיצד הוציאו בלשון נדר וכו':

אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לשון הנודר הוא דא"כ ה"ל לשון שבועה אלא לשון התנא הוא והנודר אמר הכי הרי עלי יום פלוני לבשר ויין כיום פלוני וכדפי' בדוכתה והרבה יש כיוצא בזה. והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר שהיה נדור כבר אף על פי שאינו נדור עתה ואייתינן למידק מינה דבעיקרו מתפיס ולא בסופו למיפשט בעיא למאי דמחית בשר שלמים קמיה לבתר זריקת דמים ואמר על בשר אחר זה עלי כזה ודחינן תני באומר שהיה נדור ובא לעולם מאותו היום ודייק מינה רבינו אלפאסי ז"ל דהכי הלכתא מדנקטיה הכא האי לישנא ודיינינן גבי בשר זבחי שלמים דבעיקרו מתפיס ואין זו ראיה דלרווחא דמלתא נקט הכא הכי וכן דרך התלמוד:

בשלמא לאביי וכו' דפשיטא דברייתא שלא הזכיר הנודר שום לשון איסור על יום זה אלא שאמר שיהא כיו' פלוני שהו' נדור וא"כ אין כאן אלא מתפיס וש"מ דמתפיס נודר נדר וה"ה לשבועה אבל לרבא ק' א"ל רבא תני הכי קאמר אי זהו איסר נדר פי' שאין התנא מפרש התפסת נדר כיצד הוא אלא עיקר איסור נדר גמור שהרי אמר עלי יום פלוני לאכילת בשר ושתיית יין כיום פלוני וקמ"ל וכיון שהנדור מאותו יום פלוני הרי הוא נדר גמור דאומר יום פלוני אסור עלי כקרבן:

דף כ עמוד ב

מ"ט כלומר מ"ט בעינן שיהא נדור מאותו היום דאמר קרא וכו' וה"נ מייתינן האי טעמא בנדרים על האומר דבר זה עלי כחזיר וכנבלה שלא אמר כלום כדאיתא התם. פשיטא פי' פשיטא שאם נדור הוא מאותו היום שזה נדר גמור הוא ומאי קמ"ל תנא אליבא דרבא דאלו לאביי דין מתפיס קמ"ל. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה וכו' ג"ה מעיקר' קאי באיסורא דרבנן והשתא קאי בלא יחל דברו ורש"י ז"ל מחקה ול"ג לה וטעם דבריו ז"ל משום דמשמע מהאי לישנא דבעינן לומר דמשום דיום גדליה הוי דרבנן הוא דחל עליה איסור נדר דאתי בבל יחל דאורייתא וחייל אאיסור תענית דרבנן אבל ביוה"כ דאורייתא לא חייל איסור קונם בשהיה נדור ממנו ומש"ה אלו אמר הרי יום פלוני עלי כיוה"כ אע"פ שהיה נדור ובא מיוה"כ לא אמר כלום דיוה"כ לאו דבר נדור הוא וזה אינו דהא קיימא לן דנדרים חלים על האיסורים ואפילו איסורי תורה בלא תעשה וכן היא מפורשת בירושלמי וזה בכל מה ששנינו שהנדרים חלים על דבר מצוה שפי' הנכון בין על דבר מצוה דעשה בין על דבר מצות ל"ת וטעמא משום דאיסורי תורה חיוב גברא ונדרים איסור חפצא אתי איסור חפצא וחייל על איסור גברא וכדברירנא במסכת נדרים בס"ד זו כוונת רש"י ז"ל במחק זה ויפה כיון אבל א"צ למחוק הגירסא לפ' דאע"ג דאם נדר מיוה"כ נדריה חייל על יוה"כ מ"מ אלו אמר יום זה אסור עלי כיוה"כ לא הוי נדור מיום זה דכיון דאיכא ביוה"כ איסור חמור של תורה שהוא בכרת לכל אע"פ שהוא ג"כ נדור ממנו מסתמא כי אמר יום זה עלי כיוה"כ לא משמע דתלי ליום זה אלא באיסור יוה"כ דה"ל דבר האסור ולא במה שהוא נדור בו אבל השתא דתלי יום זה ביום גדליה בן אחיקם דהוי איסורא דרבנן מסתמא דעתו לתלות יום זה במה שנדור בו ולא באיסור תענית שבו דלא שביק למתלייה בנדר שיש בו בל יחל דאורייתא ותלי ביה באיסורא דרבנן:

ואף ר"י סבר וכו' והלכתא כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא ר"י קאי כווחיה ומיהו י"א דאף רבא מודה שיש איסורא דרבנן מיהת במתפיס דאיהו לא קאמר אלא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי לחייבו בדאורייתא וא"ת כי מקשינן ליה לרבא מברייתא דזהו איסר לימא דההוא לאיסורא דרבנן י"ל דהא ליתא דבהדיא קתני איזהו איסר האמור בתורה אבל יש שכתבו וכן נראה דעת רש"י ז"ל דלרבא אפילו איסורא דרבנן ליכא ואיידי דנקט אביי כמוציא שבועה מפיו דמי נקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי עוד נחלקו רבותינו המפ' ז"ל בענין זה שיש שאמרו והוא דעת רבינו אלפסי ז"ל דרבא לא פליג אלא בשבועה אבל בנדר מודה הוא דמתפיס בנדר כמוציא בהם מפיו דמי וטעמא דמלתא משום דאף עיקר הנדר צד התפסה חשיבי שהרי צריך לתלותו בדבר הנדור שעיקר נדר היינו דבר פ' אסור כקרבן או כשאר דבר הנדור ומביאין ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת נזיר אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכן ג' וכן ד' כולם נזירים ואע"ג דהתם אוקימנא כשאמר א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו דהא לאו התפסה הוא דכל תוך כדי דבור כדבור גמור הוא בכ"מ ל"ק להו לרבנן ז"ל דמשמע להו דהא דאוקימנא בהכי לאו משום התפסה דרישא הוא אלא משום סיפא דקתני הותר הא' הותרו כולם דלהוי אומרו ואני כמוך ממש בין לאיסור בין להיתר וא"ת א"כ מאי דמותבינן לרבא מהא דאיזהו איסר וכו' ומאי איצטריך רבא לשנויי דאיסר נדר גמור קתני דהא מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר י"ל דטעמא משום דקתני איזהו איסר האמור בתורה דמשמע דלשון איסר שאמרה תורה התפסה היא וא"כ אף בשבועה כן וקשיא לרבא דאמר דאיסר היינו נדר גמור או שבועה גמורה וכי מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר לאו מלשון איסר אלא מסברא לפי שאף בעיקר נמי צד התפסה וכדכתיבנא אבל רוב רבותינו המפרשים ז"ל סוברים דרבא בכולהו פליג והכי ודאי פשטא דסוגיין אלא שראוי להחמיר לכתחלה:

כי אתא רב דימי אמר אוכל ולא אוכל שקר פי' קרוי שקר שהוא משקר בשבועתו כשמבטלה ואזהרתיה מולא תשבעו בשמי לשקר פי' לא תשבעו בשמי בענין שתשקרו בה:

אכלתי ולא אכלתי שוא פי' שאף זה בכלל שוא וכ"ש שוא ממש שזה הנשבע לשנות את הידוע וכדתנן לה לקמן בהדיא ופשוט הוא:

קונמות עובר בלא יחל דברו פירוש רש"י ז"ל דבל יחל לאו לאזהרת שבועה דלהבא אתא דהנהו מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וכי אתא לאזהרת נדרים הוא דאתא ולאפוקי מדרבנן דאמרי דאזהרת שבועה מולא יחל דברו עכ"ל וקשה קצת דמשמע דלרב דימי אר"י ליכא בשבועה משום לא יחל דברו וזה אי אפשר דהא כתיב כי ידור נדר לי"י או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו וה"נ תניא לה בהדיא בפרק אלו מותרים והיכי לא אותבינן מינה להא דרב דימי לכן יש לפרש דרב דימי ה"ק קונמות עובר משום לא יחל דברו בלבד וה"ה לשבועה אלא דאיצטריך לאשמועינן דאף לא תשבעו בשמי לשקר אזהרה דלהבא וגם לשון רש"י ז"ל כך יש להולמו דבל יחל לאו לאזהרת שבועה איצטריך ועיקר מאי דאתא ואיצטריך לקונמות הוא ולאפוקי מאידך דר"י דס"ל דאף שבועה דלהבא אין לה אזהרה אלא מלא יחל:

ומאי דבר אחד הן דבדבור א' נאמרו כדתניא זכור ושמור בדבור א' נאמרו תימא דהא בין בדברות הראשונות בין בדברות אחרונו' לשוא בלחוד כתיב אלא דבדברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר ובאחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא והא דמייתינן לה הכא לענין שבועה ואמרינן לקמן לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז י"ל דה"ק שאם אינו ענין ללא תענה תנהו ענין ללא תשא שהרי א' הן למלקות כדמפרש ואזיל. והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומקשי' ואימא איפכא לקולא את שישנו בזכירה ישנו בשמורה והני נשי הואיל וליתנהו בזכירה דהו"ל מעשה ליתנהו בשמירה וכ"ת קולא וחומרא לחומרא דיינינן והא בפרק כל שעה הוה דיינינן לחומרא אי לאו דאתי קרא ומיעטיה דדרשי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו באכילת מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל וליתנהו באכילת מצה ליתנהו בבל תאכל חמץ ת"ל כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים וי"ל דשאני התם דאיתא ג"ש דפטר נשים מאכילה דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסכות והלכך מקיימינן ג"ש לגמרי ודיינינן כל היכא דאפש' אבל הכא דליכא טעמא לפטור נשים מזכירה אלא משום ג"ש מוטב לדרוש לחומרא לקיים כללא דכל מל"ת נשים חייבות ויש מקשין עוד אמאי לא מחייבינן נשים במצות ציצית דנדרוש לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו נמי בגדילי' תעשה לך דאע"ג דתרי קראי נינהו הא הוה דרשינן התם כי הא במסכת מנחות לפטור כהנים מציצית וי"ל דכיון דכתיב דבר אל בני ישראל ועשו ליכא למידרש הכא. אלא הכא למאי הלכתא מבעי ליה פי' דודאי כל היכא דאמרינן לדבר א' נאמרו לשום נפקותא אתא. גי' הספרים ההוא מבעי ליה כשם שלוקה וכו' וא"ת דאסיקנא דה"ק כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא למ"ל משום דבדבור א' נאמרו תיפוק לי מדאביי דלקמן דכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וי"ל דאף אביי לא עביד ההיא דרשא ממלה יתירה דהשם כדלקמן אי לאו דאיכא הא דבדבור א' נאמרו ואי לאו דאביי נמי הוה מוקמינן לי' לדרשא אחריתי אבל רש"י ז"ל גורס אלא כשם שלוקה על שוא וכו' ולפי גי' זו הדרינן מהא דאמרינן דשוא ושקר א' הם לומר דבדבור א' נאמרו וס"ל דהא דקתני שוא ושקר א' הם לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז אבל קשה כי בירוש' מצינו על פסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי זכור ושמור בדבור א' נאמרו שוא ושקר מחלליה מות יומת וביום השבת ב' כבשים לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבוא עליה לא תסוב נחלה וכל בת יורשת נחלה בדבור א' נאמרו ע"כ ואולי דבג' דידן ל"ג בה שוא ושקר:

כלפי לייא פי' דהא טפי איכא לאשכוחי מלקות בשקר באומר שבוע' שלא אוכל ואכל מיהת דהו"ל לאו שיש בו מעשה אלא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. גי' הספר מהו דתימא כדא"ל ר"פ וכו' וזו גי' רש"י ז"ל ופי' ז"ל פשיטא שלוקה על שוא מדאביי דלקמן דדריש כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וקשה קצת היכי לא אדכר לאביי בהדיא בהאי פשיטותא ולימא פשיטא שלוקה מדאביי וי"ל מדכתיב מדרשא אדכרו ליה אלא דר"א מסדר הש"ס קיצר בו משום דבעי לאתוייה בסמוך ועדיין אינו מחוור ובקצת ספרי' מצינו והיא גי' ר"מ הלוי ז"ל פשיטא האי לאו כתיב ביה והאי לאו כתיב ביה ופי' הוא ז"ל דקס"ד דהא דאמרי' אימא כשם שלוקה על שקר על כל שקר קאמר ואפי' אוכל ולא אוכל דלית בי' מעשה ומשום דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ולהכי פרכינן מהו כשם דהא פשיטא כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא בשוא נמי כתיב לאו ופרקי' מהו דתימא דגז"הכ הוא שלא ילקה על שוא ואע"ג דלוקה על לאו שאב"מ ומשום דר"פ דריש כי לא ינקה כלל ואפי' ע"י ב"ד קמ"ל כדשני לי' וה"ק כשם שלוקה על מקצת שקר לד"ה דהיינו לא אוכל ואכל כך לוקה על שוא לד"ה משום דאביי וק"ל אסוגיין דהא כי אמרינן כשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר פרכינן כלפי לייא אלמא שפיר איכא לאומרה בהיפך וכי מפכי' לה פרכינן עלה פשיטא ול"ק דאורחא דתלמודא הוא ומעיקרא אמרינן דאי אימא למתלי זו בזו כלפי לייא הול"ל ומיהו שפיר הוה ס"ל דכי מפכינן לה נמי לית בה שום צריכותא דממילא פשיטא לן:

דף כא עמוד א

ה"ג שבועת שוא נשבע לשנות ולא גרסינן לשנות את הידוע דאי לא הא פרכי' לר"י מסיפא ומשני לה אימא נשבע ומחליף ניפרוך מרישא למאי דקאמר לעיל אכלתי ולא אכלתי שוא א"ו כדאמרן ומש"ה לא הוה פרכינן מינה משום דיכול לתרץ דלשנות כל לשונות במשמע בין לשנות הידוע בין לשנות דבורו הראשון כשנשבע שאוכל ולא אוכל ולהכי לא פרכינן אלא מסיפא דקאמר שקר נשבע להחליף דמשמע לן להחליף לשעבר ופרקינן נשבע ומחליף להבא ולמאי דס"ד דנשבע להחליף לשעבר קתני ס"ל דנשבע לשנות היינו לשנות את הידוע דוקא:

אוכל ולא אוכל עובר משום בל יחל דברו והא דלא נקט אזהרתיה משום בל יחל י"ל דאיידי דנקט האי לישנא לעיל גבי קונמות דלא מיירי בהא באזהרה נקטיה הכא א"נ דהא איכא שבועה שאוכל ולא אכל דלא שייך בי' לשון אזהרתיה דר"י ס"ל שאין לוקין עליו כדאיתא לקמן:

הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר וכו' לשון זה משונה יותר משאר מקומות דודאי ר' אבהו בפי' אמרה לקמן לר"י הכי אלא דבעינן לומר דלאו בפי' א"ל ר"י אלא מדבריו דייק לה ר' אבהו וכדאמרינן השתא בסוגיין ולהכי לא אמרי' עלה כדאמרינן בעלמא ואי מכללא מאי:

חוץ מנשבע וכו' והא דלא מני נמי מוציא שם רע ועדים זוממין משום דהתם בהדיא כתיב בהו מלקות בעדים זוממין והיה אם בן הכות הרשע ובמוציא ש"ר ויסרו אותו כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין:

ר"י אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאב"מ והא דאמרינן התם חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה שאני התם דאית ביה מעשה ניכר שמחסמת או הולכת בקולו וכדפרישנא בדוכתה בס"ד:

מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי. פי' מקשינן מינה לר"י משום דהוי סתם משנה. גי' הספר ומה ראית ורש"י ז"ל מחקה וגורס ומ"ש וטעם דבריו ז"ל משום דאיהו מפרש בכל לשון ומה ראית איפכא והכא ליכא למימר הכי דהא אע"ג דהו"מ למימר דכולה ר"י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא למעוטי ממלקות אפ"ה כר"ע עדיף לאוקומה דסתם לן תנא בריש פרקין כוותיה ורובא דסתמי נמי כוותיה ואי בעינן לומר דתהוי כולה כר"ע אלא דלא נימא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אלא דאית למעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות הא ודאי טפי עדיף למעוטי אוכל ולא אכל דאלו באכלתי ולא אכלתי איכא לחיובי מלקות מדאביי לכך גורס ז"ל ומ"ש ופי' ז"ל היכי משמע ממתני' למעוטי אוכל ולא אוכל לחוד נימא דמעיט נמי אכלתי ולא אכלתי ולית ליה דאביי ומ"ש זה מזה כיון דתרווייהו לית בהו מעשה ויפה כיוון ומיהו אין צריך למחוק הגי' דאף לשון ומה ראית יש לפרש כן כמ"ש במקומות אחרים לדעת התוס':

דף כא עמוד ב

לא אמרו כזית אלא לענין קרבן אע"ג דבמתני' דלעיל בחיוב קרבן נחלקו כבר פי' רש"י ז"ל דשאני הכא שעל ביטוי שפתיו חייבו הכתוב קרבן ואם אתה אומר דבעלמא חייבו מלקות על אכילת כל שהוא הא למדת דלא תאכל ישנו בכל שהוא וא"כ הרי בטוי זה דבריו. ובדין הוא דבעי איפלוגי פי' בדין הוא דבעי תנא למתני פלוגתייהו בעלמא אלא דתניא הכא להודיעך כחן דרבנן (ודוקא בדעביד מיניה בנין אב דמוקים לה לטעם כעיקר וכדאיתא בדוכתא. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בכל איסורין שבתורה ולהכי פרכינן מהא ולא פרכינן ממתני' דאשכחן לר"ע דקתני דאיסורי נזיר בכזית:) {הג"ה דברי הספר מוטעים וחסרים כנרא' למעיין ונראה להגיה דתחל' המאמר ואי ס"ל בעלמא כו' בכל איסורין שבתורה ודוקא בדיעבד עיני' בנין אב כדמוקי לי' לטעם כעיקר וכדאי' בדוכת' ולהכי פרכי' מהא ולא פרכי' ממתני' כו' כצ"ל וכוונתו ליישב קושית הפוס' כאן דלמא שא"ה דגלי קרא עשרת וכל משרת כו' (היינו לגי' קצת ספרים דיליף מוכל משרת כמבואר בתוס' דנזיר שם) וע"ז ישב לקו' הש"ס עיקר' מהא דהוי יליף ר"ע מכאן לכל איסורין שבתורה וכמבואר בפסחים ונזיר וה"נ לר"ע דמוקי קרא להמ"לא משום דיליף ס"כע מג"ע הוי יליף מיניה בעלמא אי לאו משום דהוי נזי' וחטא' ג"כ הבכ"א כמבואר בפסחים ונזיר אבל עכ"פ נשמ' מזה לר"ע דגם בעלמא בעי' צירוף ולר"ש למ"ל צירוף בשאר איסורין וע"ז כתב ובהכי מיושב הא דלא פריך מהא דלר"ע איסורי נזיר בכזי' וכמבוא' בש"ס דפסחי' ונזיר דלר"ע מכל אשר יעשה כו' אתי לאיסורי נזיר שמצטרפין ואתא לאפוקי ממשנ' ראשונ' שם א"ו משום דמנזיר ל"ק דגלי קרא אבל הא דמשמע מהכא דגם בעלמא בעינן צירוף קשה אי כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בעלמא: עכ"ה}

בכולל דברים המותרים יש לפ' שכוללם בשבועתו בפי' אבל מסתמא אין דעתו אלא על דברים המותרים וכן נראה מדקדוק לשון בכולל אבל רש"י ז"ל מפ' דסתם לא אוכל היינו בין דברים המותרים בין דברים האסורים כיון דלא פריש. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור פי' איכא מ"ד דר"ל לטעמיה דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה אבל ר"י לא אוקמה בהכי דלדידיה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דלית ליה מלקות מושבע ועומד מה"ס קרינא ביה ועוד נפרש בזה יותר בס"ד:

דף כב עמוד א

ה"ג קונמות נמי כמפרש דמי פי' דכיון דלא מדכר ליה לשון אכיל' אפי' בפחות מכזית אוסר בקונם וכדמפרש בשבועה ויש גורסין כבריה דמי ולרווחא דמלתא נקט ליה משו' דאמרי' לעיל דמפ' דיניה כבריה דהא אחשביה בדבוריה. והרי מגדף פי' מברך את ה' ויפה פי' רש"י ז"ל דלפי דעתו של ר"ע הק"ל ממגדף דס"ל בכריתות דמגדף היינו מברך את ה' וחייב קרבן דאילו לדעתייהו דרבנן מברך את השם אינו בר קרבן ומהו מגדף זה העובד ע"ז נראה כי מפני זה לא השיבו לו משבועת העדות ושבועת הפקדון דניחא להו למיפרך ליה ממגדף דהוי כאלו קשיא דידיה אדידיה א"נ דניחא להו למיפרך ממגדף לפי שהוא חייב אף קרבן קבוע משא"כ בשבועת העדות והפקדון דלא מחייב אלא קרבן עולה ויורד ומיהו בפרוקא דמגדף מפורקן אינהו דמדבר ואוסר אמרינן (הגהה אין זה נכון דהא מתני' נמי קרבן עולה ויורד הוא) ועוד י"ל דשאני שבועת העדות ושבועת הפקדון שהם ע"י כפירת ממון כנ"ל. והאי לאשתרויי בחמרא הוא וכו' וה"ה דנזיר טמא ל"ק מה מה"ט דההוא אין קרבנותיו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה ודוגמא דמחוסרי כפרה נינהו. פשיטא וכו' פי' כיון דהא אמרת דהמפ' דברי הכל בכל שהוא פשיטא דחייב בשלא אטעום בכל שהוא דהא נמי כדמפרש דמי והיינו דאמרינן נטעום נמי כדאמרי אינש אפי' על אכילה בכזית או יותר קמ"ל וק"ל והלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וא"כ למה חייב וי"ל דה"נ אמרי אינשי אפילו על אכילה דכל שהוא וכיון שכן אין מניחין עיקר הלשון מפני שפעמים אומרים נטעום בכזית א"נ דלעולם בלשון בני אדם כל שהוא משמע והא דאמר לחבריה נטעום ואכל טובא לפי שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה א"נ דהתם הוא דאמרי אינשי חד לחבריה אבל כי אמר לנפשיה דעתיה אטעימא כל דהוא כנ"ל. אבל בקונמות ד"ה בכל שהוא פי' התו' דלאו לקרבן ולמעיל' קאמר דהא מ"ד שיש מעיל' לקונמו' מקדש הוא דיליף לי' דבדידי' בלחוד כתיב' מעיל' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואפילו תימא דכיון דאסרו בפיו סתם בלא לשון אכילה דעתיה אכל שהוא מ"מ לגבי מעילה אין לנו אלא כהקדש הנדון שאין בו מעילה בפחות משוה פרוטה ואפילו יש בו כזית אלא הכא למלקות קאמר לה ר"פ והא דאמרינן לקמן כי איתמר דר"פ למלקות כי תניא הא לקרבן לאו למימרא דמעיקרא ס"ד דאיירי ר"פ לקרבן אלא משום דברייתא נמי קתני למלקות דומיא דר"פ אמר רבינא דר"פ הוא דאיתמר למלקות אבל ברייתא לקרבן והיינו דפרכינן עליה וסברי רבנן יש מעילה בקונמות דאלמא אנן ברייתא למלקות הוה מוקמינן לה דאילו מעילה בקונמות ליכא לרבנן וכיון דהוה פרכינן מינה לר"פ א"כ אף דר"פ למלקות הוה שמעינן לה וכן הסכים לפי' זה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דפרכינן לעיל והכי קונמות דהוו בכל שהוא ממלקות פרכי' וכדפרכינן מנמלה דלית בה קרבן ואפיסקא דמתני' דקתני היכן מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב מלקות כדפרישנא לעיל. גירסת הספרים סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ויש נוסחאות דגרסי' למאי מצטרפין והכל יוצא לדרך א' ומיהו קשה לדידן דס"ל דקונמות סתמן בכזית וכאילו פי' אכילה בכל א' מהם דמי אמאי מצטרפין זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא וי"ל דבשלמא לדידן דמיירי בשלא הזכיר בקונמות לשון אכילה נהי דלא אהני סתמא לחייבו בכל שהוא דלא מחית אינש נפשיה מסתמא לאסור עצמו בפחות מכזית דהיינו אכילה אהני בהו לחול אסורו אפחות מכזית לענין צירוף משא"כ בשבועות שהזכיר לשון אכילה אלא למאי דפריק' דבקונמות הזכיר בכל א' לשון אכילה כמו בשבועות מה לי קונמות מה לי שבועות דהא כל דפריש לשון אכילה כל שפחות מאכילה אין איסור חל עליו והיתר גמור הוא רבי' ז"ל:

שאני שבועות מתוך שחלוקו' לחטאו' אין מצטרפות פירש"י ז"ל מתוך שב' ככרות חשובות שתים לענין חטאות בשבועה שאם נשבע שלא יאכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם א' חייב שתים דשבועות מחלקות משום הכי אין מצטרפות אבל קונמות אינן חלוקות לאשמות למ"ד יש מעילה בקונמות שאם אמר קונם זו וזו עלי ונהנה וחזר ונהנה בהעלם א' חדא הוא דמחייב דכולה חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ותימא דהא מ"ד יש מעילה בקונמות מקדשים גמר לה והתם יש חילוק אשמות כדאמרינן במסכת כריתות פרק אמרו לו א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו ומה מזבח א' שאין גופין מחולקין חייב על כל א' וא' משום תמחויין מחולקין ה' זבחים שגופין מחולקים לא כ"ש אלמא יש חילוק אשמות בב' זבחים אפי' בתמחוי א' וקונם שתי ככרות אלו כב' זבחים הוא ועוד קשה היכי יהיב טעמא דמשום דאמרי' צירף את המעילה לזמן מרובה לא הוו חלוקות לאשמות אדרבא צירף את המעילה חומר הוא במעילה וראוי לדון בו יותר חלוק אשמות דהכי תנן התם למאן דהוה יליף מקדשים לנותר לחייב בב' תמחויין או בב' נותרים בהעלם א' א"ל ר"ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה ומש"ה חייב שתים בב' גופין או בב' תמחויין תאמר בנותר שאין בו א' מכל אלו ויש לפ' דלהאי אוקימתא דר' פנחס באכילה משתיהן מוקמינן לה דלא חשיב אלא כזבח א' ותמחוי א' ואפ"ה בשבועות יש בו חלוק חטאות כשאכל ב' זיתים בהעלם א' משום דכתיב והיה כי יאשם לאחת וגו' לחייב על כל א' ולפיכך אין מצטרפות אבל בקונמות כיון שהוא גוף א' ותמחוי א' אין בו חלוק אשמות דלית קרא דאחת מאלה וכיון דליכא חיוב אשמות ליכא נמי צירוף ופנים אחרים נאמרו בזה אבל זהו הקל והנכון יותר והוא בשיטת התוס' ובמהדורא קמא כתבתי דרך ר"ח והרא"ם ז"ל ודרך רבינו הרמב"ן ז"ל ובכולם יש כמה גמגומין:

ככר זו הקדש ואכלה וכו' איכא למידק דהכא משמע דאפילו למ"ד יש מעילה בקונמות אין להם פדיון ואלו בריש פרק האשה רבה אמרינן דעד א' נאמן באיסורין מידי דהוי אקונמות ואמרינן עלה דל"ד דאי קסבר יש מעילה בקונמות ואיסור הוא דרכיב עלייהו מגו דאי בעי מיתשיל עלייהו דאלמא למ"ד יש מעילה בקונמות יש להם פדיון תירץ ר"ת ז"ל דהתם בדאסרינהו אכ"ע כקדש וכי אמרינן הכא אין להם פדיון משום דלא אסריה אכ"ע דקאמר ככר זו עלי ורישא דקתני ככר זו הקדש לא סוף שעשא' הקדש לבדה כדפרש"י ז"ל אלא שאסר' על הכל בתור' קונם כהקדש והא דלא תני כהקדש ר"מ הו' דלא שני ליה התם במסכת נדרים בין אימרא לכאימרא והתם במסכת נדרים מייתי לה ויש נוסחאות שגורסין בה ברישא ככר זה קונה וכו' ובמלתא דרבנן בסיפא גרסי' בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות ופי' בין ברישא בין בסיפא ויש נוסחאות שגורסין א' זה ואי' זה וה"נ פירושה וש"מ דרישא נמי בקונמות מיירי ולפיכך יש לה פדיון דכיון שאסרה על הכל סביר' ליה דיש מעילה בקונמות ורבנן לית להו מעילה בקונמות כלל דאי לא נוקים ברישא בקונם האסור על הכל:

דף כב עמוד ב

גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:

או דלמא כו' דעתיה אכזית פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:

אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:

אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:

ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:

דף כג עמוד א

תירוש חמרא הוא פירוש בלשון תורה דאלו בלשון בני אדם כבר שנינו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה כדאיתא במסכת נדרים:

דאמר רבא אניגרון מייא דסלקא פירוש ומברכין עליו בורא פרי האדמה כמייא דסלקי וש"מ דאניגרון עיקר ומש"ה קרי ליה אכילה. ודלמא דבילה קעילית וכו' אכל והא דלא פריך ודלמא יין קרוש הבא משניר אכל משום דההוא אין דרך לאוכלו אלא שממחין אותו במים ושותין אותו:

גמר שכר שכר מנזיר וא"ת והא מ"ד אכל דבילה קעילית חייב לא יליף שכר שכר מנזיר י"ל ה"מ לגבי מקדש אבל לגבי הא דמעשר יליף ג"ש דשכר שכר מנזיר או משום האי דמעשר מופנה ולא מההוא דמקדש או משום דשאני מקדש דבטירוף הדעת תלא רחמנא כדכתיב ולהורות את בני ישראל והיינו נמי טעמא דהכא ילפינן שכר שכר מנזיר ולא ילפינן שכר שכר ממקדש. איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה וא"ת ודלמא הא גופה קמ"ל שאין שתייה בכלל אכילה ולהכי קתני אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ואפילו בשתי העלמות וי"ל דאם כן טפי הוה ליה למתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור:

שאמר שלא אשתה ושל אוכל וא"ת לרש"י ז"ל דאמר דשבועה סתם שלא אוכל חלה בכולל על הדברים המותרים ודברים האסורים ה"נ כיון דשתייה בכלל אכילה כי הדר משתבע שלא אוכל מגו דחיילא אאכילה שלא מושבע עליה חיילה אשתיה והוו שתי שבועות על השתיה ואם שתה ושתה אפי' בהעלם א' יהא חייב שתים דהשתא לא הוה ידעינן אכתי דכל היכא שאמר אשתה כי קאמר שאוכל אין דעתו על השתיה דבסמוך הוא דמתרצינן בה קושיא ותירצו דכי לא הוה ידעינן הכי היינו במי שנשבע בתחלה שלא יאכל אבל בנשבע בתחלה שלא אשתה פשיטא לן דכי הדר אמר שלא אוכל אין דעתו על השתיה שכבר אסרה בפירוש:

דשתייה בכלל אכילה יש מסתפקין אם הוא כן לענין הנשבע שיאכל ושתה שהוא פטור ולפום פשטה דשמעתה משמע דל"ש בין מקרא בין מסברא דאמרינן לעיל וכן דעת הרא"ה ז"ל. אכילה בכלל שתייה לא אמרינן וא"ת והכתיב יין ושכר אל תשת ואמרינן שאם אכל דבילה קעילית חייב וי"ל דשאני התם דאל תשת אינו לשון שתיה ממש אלא כאלו אמר אל תשתכר דהא לטירוף דעת קפיד רחמנא ומשום יין וכיוצא בו דמשתכר נקט אל תשת:

ודלמא למיפטר נפשיה וכו' פירוש רש"י ז"ל דאלו אמר חטים ולא אמר פת היה מותר בפת ואסור לכוס ועכשיו שאמר פת הדבר בהפך שאסור בפת ומותר לכוס ויפה כיון וכן מוכח בפי' בפרק הנודר מן המבושל מעתה ל"ג בסמוך ודלמ' פת חטים לאכול שעורין וכוסמין אפילו לכוס אלא ה"ג שעורין וכוסמין לכוס ומאן דגריס אפילו טועה:

דף כג עמוד ב

ודילמא ע"י תערובת יש שפי' דאנן פרכינן כי אולי היה סבור שאין במשמעותו אלא ע"י תערובות אבל אינו כן בדרך האמת דודאי בלשון זה אף שלא בתערובת היה אסור בהם ודכוות' הא דאמרינן לקמן אסיפ' ודילמ' קאמר מן אלו הוא דלא שתינא וכו' לפום דעתיה פרכינן אבל בדרך אמת כיון דאמר מן אלו דאסר עליו כל המין אף אלו והרמב"ן ז"ל פי' דודאי אם הוא אומר כי לקולא נתכוון שומעין לו ככל סתם נדרים שפי' להקל וכן אם מנהג בני מקומו לומר לשון זה לקולא הא לאו הכי לחומרא דיינין ליה ככל סתם נדרים שהם להחמיר וכל מה שמאריך הסוגייא בשקלא וטריא זו בין ברישא ובין בסיפא אינו אלא ללמדנו דינין והלכות אגב גררא דהא כל מאי דפריך ודילמא קרוב הוא לתרץ כדמתרץ תלמודא ואורחא דתלמודא בהכי וכולהו הלכתא נינהו. רב אחא בריה דרב אמר במסרב בו חבירו וכו' ולאו דפליג אסוגיין דלעיל דהא לא אפשר אלא דניחא ליה לפרושי מתניתין אף בשאין מונחין לפניו וכההיא דפרישית לר"א בריש פרקין. תנן התם וכו' פליגי בה וכו' פירוש בסיפא חד אמר אפרטן מחייב אכללי לא מחייב פי' שאין מחייבין אותו עוד קרבן אחר משום כללא שאמר אין לך בידי ולדבריו כי אר"י פרוטה מכולם מצטרפת ארישא בלחוד קאי וחד אמר אכללי נמי מחייב קרבן ולדבריו דר"י אפילו אסיפא קאי אכללא מיהת כן פי' רש"י ז"ל:

גי' הספרים והיא גי' ר"ח ז"ל הכא מאי מחית אניש נפשיה לפחות מכשיעור או לאו רש"י ז"ל מחק גי' זו דמאי פחות מכשיעור איכא למימר בהא דהא ודאי בין בכללי בין בפרטי לא מחייב לרבנן אלא בכשיעור אכילה בכזית ובשתייה ברביעית והוא גורס הכא מאי כלומר מי אמרינן מ"ד לעיל דאכללא נמי מחייב הכא נמי מחייב אכללא ותימא היכי לא אסיק אדעתיה השואל בזה תירוצא דמתרץ ליה רבא בסמוך שהוא דבר פשוט בכולה מכלתין ועוד אי ההיא דרבא לא מסיק אדעתיה מאי מספקא ליה בהא טפי מההיא דלעיל לכך יש לקיים גי' הספרים ואף גי' רש"י ז"ל מיתפרשא בה וטעמא דמילתא דהשואל היה סבור דהכא נמי איכא למימר דמחייב אכללי ואפרטי דנימא בהאי אחית נפשיה בכללא דליתסר ביין ודבש ושמן ומשקין אלו ע"י תערובת דוקא כלומר כשישתה מכולם רביעית שאין בכל א' מהם אלא פחות מכשיעור אלא שמצרפין לכשיעור אבל אכל חד מינייהו באנפי נפשיה [לא] מיתסר כי שתי ליה בעיניה ואפי' ברביעית ומעתה חיילי עלה שבוע' בפרטי דפשיטא דלא איתסר על ידי תערובת בצירוף שיעור אחר כלל ואיתסר ביה בכל חד וחד בעין כששתה ממנו כרביעית שהוא השיעור והו"ל כללי ופרטי שבועות חלוקות דבכללא לא איתסר אלא בצירוף דוקא ובפרטי בצירוף לא איתסר אלא בכל חד וחד כשיעור בלא צירוף א"ד דאף בכללא לא אחית אנפשיה לצירוף דוקא אלא דאיתסר בכללא בין בצירוף בין שלא בצירוף ומעתה לא חיילי עליה פרטי דאתי לאתחייב בהו בלא צירוף דהא מושבע ועומד הוא גם שלא בצירוף והשואל היה סבור שגם במשנת הפקדון מ"ד כללא ה"נ דעתיה דכפר בחיטין ושעורין ושאר המינין בכלל ע"י צירוף דוק' ובפרטי [שלא] ע"י צירוף אכל חד וחד אלא דמספקא ליה לשואל דדילמא גבי כפירה הוא שהבא לכפור בא לכפור בכל הצדדין לגבי תובע אבל בשבועה לא נחית איניש לישבע בפחות מכשיעור והדר לאלתר לישבע בכשיעור ולעשות משבועה א' שיכול לכלול צירוף ולא צירוף ביחד ויחלקנה לשתים ורבא אהדר ליה דהתם בפקדון דוקא ודאי נחית איניש נפשיה בהא לפחות פחות מכשיעור וכללא דהתם שלא בצירוף נמי היא וכיון דכן ליכא למימר הכא הכי דבשלמא גבי שבועת הפקדון שבועה חלה על שבועה לחייבו משום דאע"ג דכפר מעיקרא אילו הדר השתא ומודה חייב ממון דכל כפירת ממון חייבו הכתוב משא"כ בשבועת ביטוי שאין שבועה חלה על שבועה ולפי שהשואל סתם שאלתו הוצרך רבא להאריך ולומר דלא דמו דהא ודאי אף השואל היה יודע דל"ד ואי בכלל' דהכא לא אחית אנפשי' לפחות מכשיעור (דליכא) [ליכא] למימר בה חיובא (דהא) דכללא וחיובא דפרטי בין דלהוי כללא קמא או פרטי קמא זהו הנכון בשמועה זו הקשה והיא בשיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אלא שלשונו קצר כמשפטו עוד אנו צריכים לפ' בשיטה זו דכללא דאמרינן הכא והתם לאו משום אין לך בידי בלחוד או משום שאשתה בלחוד דהא לא משמע לישנא דמתניתין הכי כלל ועוד דא"כ לא שייך לומר בה דאחית נפשיה להתחייב בצירוף דוקא כדפרישנא אלא ה"פ כי כשאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין דעתו לשני דברים לעשות מהם כלל בצירוף כפשטא דלישנא ולעשות מהם פרט דכל חד וחד מייתורא דלישנא וכן אתה מפ' באידך דשבועות ביטוי שאמר לחבירו דמסרב בו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שדעתו לב' דברים לאסור עצמו בצירוף דוקא ולהתחייב על כל א' בפרטי מיתורא דלישנא דאמר תלמודא לעיל:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא דמשמע לן דרישא דקתני אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שיש בכלל זה שאכל נבילות וטריפות שאין ראויות לאכילה מן התורה ולהכי קשיא רישא אסיפא ומפרק דהא לא קשיא דרישא בסתם פי' שנשבע סתם שלא אוכל כי מסתמא לא היה דעתו לישבע על נבילות וטריפות ולפיכך פטור וסיפא במפרש בשבועתו שלא יאכל נבילות ולפיכך חייב שכבר ביטל לשון שבועתו:

מפרש גופיה נמי תקשי אמאי חייב על ביטול לשון שבועתו דהא לא חיילא עליה שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים בכאן הוכרח רש"י ז"ל לפרש בפי' שנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות ושחוטות שא"א לפ' כאן כמו שפי' לעיל ובשאר מקומות בתלמוד דכל שנשבע סתם שלא אוכל חשיב כולל דברים המותרים ודברים האסורים דהא בהדיא אמר שסבר דסיפא במפרש ומה שמפרש רש"י ז"ל לעיל ובשאר מקומות בכולל בסתם זהו לפי מסקנת ההלכה הזאת כדבעינן לומר בפירושו בס"ד:

בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתני' כד"ה ומדלא נקיט טעמא אחרינא דס"ל לר"י דחצי שיעור אסור מן התורה כדאיתא במסכת יומא שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דס"ל דאפ"ה חיילא שבועה אכל שהוא משום איסור חמור חל על איסור קל דחצי שיעור מדאורייתא ליכא אלא איסורא בעלמא ובשבועה איכא לאו וא"ת והא ר"ל נמי כד"ה אוקמה בין לר"ע ובין לרבנן וליכא למימר דטעמא דר"י עדיף דהא מוקים לה לד"ה (באי עולם) דאדרבא בדר"י איכא תנא דפליג דלית ליה איסור כולל ואלו אדר"ע ורבנן ליכא דפליג וי"ל דלר"ל אין משנתינו כר"ע וכרבנן דאי מתני' בסתם ר"ע בלחוד הוא ואי במפרש רבנן בלחוד היא ומ"ש ר"ל אי אתה מוצא אלא במפ' וכו' ה"פ אי אתה מוצא שיתחייב על שבועתו אלא או בשתעמידה במפרש חצי שיעור וכרבנן בלחוד או בסתם וכר"ע בלחוד אבל לר"י דאוקמה בכולל אתייא בין לר"ע ובין לרבנן דכולהו אית להו איסור כולל:

דף כד עמוד א

בשלמא לר"ל משום הכי פטר ר"ש בסיפא דלדידיה אפי' בחצי שיעור [מושבע] איכא הלכך לא חיילא שבוע' עלי' וכדתני' וכו' וכדפרקינן מידי הוא טעמא:

ר"ש לטעמי דלית ליה איסור כולל דתניא וכו' ונראה שאעפ"י ששתי אלו דר"ש ברייתות הן המקשה היה בקי בראשונ' דכל שהוא למכות טפי משום דשמיעא ליה בי מדרשא על מתניתין:

בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן פי' דהא שפיר מצי אשתבועי שיאכל סתם לר"ע או שיאכל חצי שיעור לרבנן כיון דמדאורייתא ליכא מלקות אכל שהוא אלא לר"י דאוקמה בכולל ובכשיעור בשלמא בלאו משכחת לה בכולל אלא בהן היכי משכחת לה פי' דכי אמרינן איסור כולל היינו לחומרא לקיים המצות ולהתחייב שתים בכל איסור כולל דממילא אבל לבטל את המצוה לא חיילא עליה שבועה וכשנשבע שיאכל שחוטות ונבילות לא חיילא שבועה אנבילות ואית דק"ל מההיא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה אלמא חיילא שבועה אביטול מצוה בכולל ויש מתרצים דההוא לאיסורא או למלקות אבל לא לקרבן ולא מחוור והנכון דהתם הוא לבטל מצות עשה וכי אמרינן ליה שיקיים שבועתו ליכא בביטול המצוה אלא שב ואל תעשה אבל הכא שנשבע לבטל מל"ת לאכול נבילה אי מקיים שבועתו מבטל ל"ת דנבילה בקום עשה הילכך מוטב שלא תחול שבועתו ויבטלנה בשב ואל תעשה וקצרו של דבר דהכא והתם דינינן ליה בשב ואל תעשה וכן פירוש גם הרמב"ן ז"ל:

גי' הספרים שלא הגיהה רש"י ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכתב עליו רש"י ז"ל דמפרשי לה רבותיו בנבילה מוסרחת וא"א לעמוד בה מכמה פנים חדא דמוסרחת לאו נבילה מיקרי ואין כאן קיום שבועת הן ועוד דרבא מאי בעייא הכא הול"ל משכחת לה בנבילה מוסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתי שפיר כלומר דהתם לא אידכר נביל' מוסרחת לכך מחק הוא ז"ל הגי' וגורס אלא כדרבא והכי פירושא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן במפרש אלא כולא בסתם ואוכלים שאינן ראויין לאכילה דקתני ריש' פטו' כדרבא מיפרשי שאכל עפר שאינו ראוי לאכיל' אבל נבילות ראויין הן לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו והשתא משכחת לה לכדר"י בלאו אפי' בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר ואם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמא דברים האסורים ע"י כולל וכן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל כלל חייב:

אף אנן נמי תנינא דנבילות ראויות לאכילה חשיב להו דקתני הרי אשתו אסורה אלמא אכילה הוא עכ"ל רש"י ז"ל ואין גירסתו ופירושו מחוורים חדא שבכל הספרים גורסין משכחת לה כדרבא ועוד שלפי פי' אין בדברי רבא שהביא הש"ס שום סיוע אלא לרישא דמתני' דנוקמה בשאכל עפר וכל שאנו מתרצים בסיפא לומר בנבלות הראויות לאכילה חשיב להו חוץ מן העפר הוא וכי אמרינן אף נמי תנינא הוא סייעתא לפרושא דעבדין דבסיפא עכ"פ ולא לרישא דמדברין בפירוקין מדרבא וזה דבר קשה עד מאד לכך אין לנו אלא כגירסת הספרים וכפי' הראשונים ז"ל ודקא קשיא ליה לרש"י ז"ל דמוסרחת לאו נבלה מיקרייא אפי' לא מיקרייא כן בלשון תורה משום דאמרי רבנן נבלה הראויה לגר שמה נבילה שאינה ראויה לגר לאו שמה נבלה מ"מ בלשון בני אדם שפיר מקרייא נבילה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא עוד אלא דאפי' בלשון תורה שמה נבילה אלא דגזירת הכתוב הוא למשרייה ולשווייה כעפרא דאי לאו נבילה מקרייא כלל אלא עפרא למאי איצטריך קרא לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למעוטה מאיסורא הא נבלה אמר רחמנא לא תאכל ולא אמר עפרא לא תאכל ודק"ל ז"ל דרבא מאי בעיא הכא היינו לאשמועינן מינה דשייך אכילה אף בעפר גמור דדוקא שלא אוכל סתם כשאכל עפר פטור לפי שאין סתם אכילה על עפר הא אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר חייב הוא ולא מבעי ליה לרבא לעיל אלא חיובו בכמה ובדין הוא דאייתי הכא בעייא דרב' דלעיל אלא שקיצר בה ומייתי ראיה מהא דתנינא משום דנקט סתם ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים שהם מוסרחים וא"ת א"כ למ"ל דנשכח הן בכולל (אלא) [אפי'] בפרט נמי ואפי' בסתם כיון דנבלה מוסרחת בכלל אכיל' וי"ל דאה"נ וכ"ש שהוספת דאיכא לומר דאתייא בלאו והן כיון דאיתיה להן בין בכולל בין בסתם ובין במפרש נבילות בפרט א"נ אפשר לומר דמשמע ליה שאין משמעות נבלה מוסרחת בכלל נבילה אלא כשמזכיר ג"כ עמה דברים המותרים דהשתא אמרינן דאי אמר נבלות נבלה מוסרחת קאמר דומיא דדברים המותרים דאיירי בהדה וזו שיטת ר"ת והתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל ולגירסת הרא"ם ז"ל שגורס לעיל כדרבא אתי שפיר דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכי היכי דהתם פטר נפשיה בעפר ה"ה לאומר שבועה שאוכל נבלות ואכלן מוסרחת שיצא ידי שבועה אעפ"י שאכלן מוסרחות שהן כעפר דהא בלשון בני אדם קרויה נבלה ואף אנן נמי תנינא שקרויה כן בלשון המשנה דסתמא קתני ואכל נבלות אפי' מוסרחות ולא עוד אלא דלהא איצטריך דאלו לנבלה שאינה מוסרחת פשיטא דבת אכילה היא:

הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל וכו' פירוש דכיון דידעינן שלא אכל היום אלא נבילות כי הוא נאמן ע"ע בכך ואנו אוסרים אשתו עליו הא דיינינן ליה כי כשאמר אם אכלתי אאותה אכילה נתכוין ואחשבה אכילה בשבועתו שאם אתה דן שלא היה דעתו על אותה אכילה א"כ למה אשתו אסורה כיון שלא אכל דבר אמר אלא ודאי כדאמרן:

דף כד עמוד ב

ומאן דפטר דלית ליה וכו' כי אמרינן בחדא חתיכה בב' חתיכות לא אמרי' ל' קצר הוא שהרי לא באנו עכשיו לחלק בין איסור מוסיף לאיסור מוסיף וגם לא תמצא לעולם איסור מוסיף בב' חתיכות אלא ה"פ דכי מורינן לומר איסור חל על איסור היינו באיסור שהוא בחדא חתיכה כגון איסור מוסיף שהאיסור הראשון והאחרון בחדא חתיכה אלא שנתוספו באיסור האחרון שלו בני אדם (או) אחרי' שלא היו נאספי' באיסור ראשון כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דחל איסור אשת איש על הרחוקים חל על זה אבל באיסור כולל שהוא חל מחמת שתי חתיכות לא אמרינן איסור חל על איסור כי הכולל לעולם הוא כן דאמרינן מגו דחייל איסורא אהיתרא חייל נמי אאיסורא וזה פשוט:

ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וכו' עד חיילא נמי אתאנים וא"ת והיכי משכחת ליה בהן שישבע שיאכל תאנים דהא כיון דאשתבע שלא יאכלם שוב אין שבועה חלה עליו שיאכלם ואפי' בכולל דכולל לביטול מצוה לא אמרינן תירץ ר"ת ז"ל דמשכחת לה בתאנים שוערים או מוסרחים וכדרבא וכדאמרי' לעיל. מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן וא"ת והא נמי מדר"י דלעיל שמעינן לה דמוקים מתניתין בכולל שלא יאכל נבילות ושחוטות ויש מתרצי' דאי מדר"י דלעיל היינו לתנא דמתני' ודלמא איכא שום תנא דלית ליה הכי להכי אשמועינן רבא דהא כ"ע היא דכל דאית ליה איסור כולל בדב' הבא מאליו אית לי' נמי בדבר הבא מעצמו והיינו (דמותרי') [דאותבי'] בסמוך מהא דמתני' דיש אוכל אכיל' א' להבא ולא אותבינן מינ' לעיל לר"י והנכון יותר דאלו מר"י דלעיל לא שמעינן לה אלא כשהאיסור הא' מאליו באיסור תורה כגון נבילה ודכוותה אבל השתא אשמועינן רבא דאפי' האיסור הראשון הוא מעצמו כגון זה שנשבע על התאנים אתי איסור כולל שבא מעצמו וחייל אראשון. מהו דתימא וכו' דלא אתי דבור בתרא דידיה למיחל על איסור דבור קמא דידיה דבורא קמא לא שביק בה שום רווחא קמ"ל דאפי' בהא חייל דבור האחרון על דבור ראשון בכולל והיינו דמותבינן לרבא ממתני' דקתני אוכל אכילה א' דהא מוקדשין דהוה איסורא קמא איסור הבא מעצמו הוא דאיהו אקדשיה:

מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' פירשתיה במסכת יבמות בארוכה בס"ד וכללא דמלתא כי החלב הוא האיסור הא' וכי אקדשיה איכא איסור כולל דמיגו דחל הקדש על הבשר חל על החלב וכשנהנה חייב עליו אשם מעילות ואח"כ נעשה נותר וזה איסור מוסיף כי קודם לכן היה מותר למזבח ואח"כ נעשה אסור וזה האיש היה מותר בקדשים דעלמא נעשה טמא טומאת הגוף מתוך שנאסר בקדשים דעלמא נאסר גם בזה וזה גם כן איסור כולל דשתי חתיכות הוא ועדיין היה מותר בחולין בא יום הכפורים מתוך שנאסר בתתיכות של חולין בהיתר' נאסר אף בזה בכולל והכי מפ' לה בכריתות ושמעינן מינה דלא חשיב איסור מוסיף מאיסור אכילה אאיסור הנאה דאי לא במוקדשין נמי נימא הכי ולא נימא שאיסור שבו הוא מפני איסור כולל:

אמרו לו אינו מן השם וכו' פי' דאע"ג דהוציאו בפיו ופיו גורם לו חיוב חטאת בהוצאה אינו השם שזו מחמת שם הוצאה ואידך באו מחמת שם אכילה אבל ר"מ כייל להו בהדייהו כיון שכולם באים מחמת פיו ולהכי קתני שהוציאו בפיו ולא נקט בידו ואם איתא ניתני נמי חטאת חמישית כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחלב משום דאיירי רבא בתאנים נקטיה דיכול היה לומר כגון דאמר שבועה שלא אוכל בשר וקושיין דלהכי לא ריבה התנא התם עוד חטאת זה משום דמשמע ליה דבהא לא מחייב חטאת שבועת ביטוי באיסו' כולל כיון שהוא איסור הבא מעצמו ותירץ רבא דאה"נ אלא דתנא לא בעי לאורויי אלא באיסור הבא מאליו וא"ת ובלא"ה נמי היכי משכחת לה בהן שיוכל לישבע שיאכל חלב תירץ ר"ת ז"ל דמשכחת לה בחלב מוסרח א"נ בחלב שעל הקיבה למ"ד שהוא מותר בפ' אלו טריפות ועי"ל דמשכחת לה בשומן גמור דמיקרי חלב בלשון תורה ובלשון חכמים וא"ת ומיגו דחיילא אתמרים אמאי חיילא אחלב דהא איסור קל על איסור חמור הוא דשבועה דתמרים וחלב בלאו דלא יחל דברו בלחוד ואלו באיסור חלב איכא לאו וכרת ואין איסור קל חל על איסור חמור וי"ל דהשת' דס"ל דבכולל חל אפי' איסור קל על איסור חמור א"נ דאיסור חלב יש לו קולא אחריתי שהותר מכללו אצל חיה וכדאמרינן במס' חולין ובכריתות אמרה תורה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב משום דחלב הותר מכללו:

בכור שקדושתו מרחם פי' ואפילו לר' יעקב דאמר מצוה להקדישו כדכתיב תקדיש לי"י אלהיך ההיא למצוה בעלמא אבל כי לא אקדשיה נמי קדוש מאליו כדאיתא בדוכתה:

הרי הקדש פירוש דקס"ד דהשתא הדרינן אפילו ממאי דאוקימנא בבכור ופריק ולאומי אוקימנא בבכור דמההיא לא הדרינן:

דף כה עמוד א

בחטאות קאמרינן הכי יכול לתרוצי לעיל כי אמרינן מידי דאית ביה שאלה לא קתני דפרכינן והרי הקדש דלימא ליה בחטאות קאמרינן וכן באידך דרבינא דבסמוך כדפרכינן ליה והרי הקדש אלא דלא ניחא ליה לתרוצי הכי כיון דאית להו תירוצא אחרינא ותדע דאוקמתא דלעיל דאמרינן דלא קתני מידי דאית ביה שאלה דפריך ליה והרי הקדש כלומר דאית ביה שאלה כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש יכול היה לתרוצי דמיירי בהקדש שבא כבר ליד כהן דהכי סתמא דמלתא כיון שבא לידי נותר ואמרינן בערכין דבהקדש שבא ליד כהן ליכא שאלה אלא דכיון דאית ליה תירוצא אחרינא לא חש לתרוציה וכן דרך הש"ס במקומות הרבה ותו לא מידי:

הא דתנן שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועה איכא למידק כגון בפ"ק דנדרים חומר בנדרים כיצד סוכה שאני יושב תפילין שאני לובש בנדרים אסור בשבועות מותר והוינן בה מ"ש נדר דכתיב כי ידור וגו' שבוע' נמי כתיב בה לי"י לא יחל ואסקה לרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ופירוש רש"י ז"ל דאם אמר ישיבת סוכה עלי הרי הוא אסור בה מדין שבועה וכי קתני שאין נשבעין כשאמר בלשון שבועה שלא אשב בסוכה וא"ת היכי קתני הכא משא"כ בשבועה וי"ל דה"פ דאלו הנדרים חלים בדבר מצוה באותו לשון שחלים על דבר הרשות משא"כ בשבועה שאינה חלה על דבר מצוה בלשון שחלה על דבר הרשות ומיהו אין פירוש רש"י ז"ל מחוור שם דהתם הכי פירושו דל"ד נדר לשבועה דנדר סוכה אמר ישיבת סוכה עלי והוי איסור חפצא ואין מאכילין דבר האסור לו ואלו שבועה הוא בחיוב גברא ולפיכך אינה חלה שכבר נשבע לקיימה בחיוב גברא וכדברירנא התם בס"ד:

אלא מתנה לעשיר ה"ה דמצי לאוקימה בעני במתנה מרובה אלא דניחא ליה לאוקומיה בסתם נתינה שהיא שוה פרוטה וא"ת היכי חיילא שבועה שאתן דהא אמרינן בגיטין דנתינה בע"כ לא הוייה נתינה וא"כ נשבע זה ע"ד שאין בידו וי"ל שאין במשמע לשון שאתן בשבועת ביטוי אלא שיעשה מה שבידו או שיניחנו לפניו או שיזרקנו לידו או לרשותו לפניו ואם לא רצה לקבל הרי הוא פטור:

והאר"י וכו' פי' דקס"ד דמתני' בנשבע שלא ישן סתם משמעותו לעולם. מלקין אותו ויישן לאלתר פי' מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לכשירצה כמ"ש במקומות אחרים. הכא לאלתר יש שפי' כן בפי' ויש לפרש דסתם שלא אישן כיון דלעולם הוי שבועת שוא מסתמא לא נשבע אלא מה שבידו ולאלתר ל"ד אלא תוך ג' ימים. רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא פי' תלמודא מפרש השתא מאי דקאי אמסקנא והדר שקיל וטרי עלה לברורא ויש כיוצא בזה בתלמוד והיינו דאמרינן נימא רב ושמואל וכו' והוי יודע דכל מאי דבעינן לאו והן או להבא ולשעבר אינו אלא לענין קרבן והכי מפורש בשמעתין דאמרינן אכלתי ולא אכלתי לקרבן לא הנחתי תפילין למלקות:

דף כה עמוד ב

מי איתיה בלא אניח פי' דאפי' תימ' בכולל לומר שבועה שלא אניח כלום על ראשי וכנשבע שלא לאכול מצה וכדברי הירושלמי מ"מ ליתיה בלא אניח תפילין בפרט כ"ש לדברי יש מי שפירוש דהירושלמי ההוא אינו אלא לאיסור ולא לקרבן דהכא בקרבן איירינן. ואמר עולא וכו' בלאו דעולא הו"מ למותיב מגופא דמתני' הידוע לאדם או שאין ידוע אלא דניחא ליה לאיתויי דעולא כיון דהכי קושטא דמלתא כדעולא:

לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולא נ"מ אלא להתראה:

אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע דפטור פירוש דפטור מקרבן דהא ליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות פי' דכשאיני יודע לך עדות אין בו קרבן שבועת ביטוי כלל אלא קרבן שבועת העדו' כשהוא כפירה בב"ד ומפי התובע ובראויין להעיד ואשמועי' אביי תרתי חדא דליתי' בשבוע' ביטוי לעולם ואפי' כשאין בו משום שבועת העדות ואידך אשמועי' כיון דליתי' בשבועת ביטוי אע"ג דאיתי' בקרבן שבועת העדות לא חשיב דאיתיה בלאו והן:

ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת רב ושמואל פי' דלרב חייב דהא איתנהו בלאו והן ולשמואל פטור מקרבן דהא ליתי' בלהבא שאינו באדע ולא אדע שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות או שלא ידע לו עדות כי פעמים ידע לו עדות בלא מתכוין וליתנהו באעיד ולא אעיד דהא הו"ל נשבע לקיים את המצוה או נשבע לבטל את המצוה דהא מצוה להגיד ואם לא יגיד ונשא עונו. אמאי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי פי' תיפוק ליה דמחייב משום שבועת ביטוי ואפי' חוץ לב"ד שהרי קרבן עול' ויור' שבשניה' שוה הוא וא"ת ודלמ' אפקי' כדי שלא יתחיי' אלא בראוין להעיד וכשכפר בב"ד ושישמע מפי התובע ושא' הלכותיו וי"ל (דכרא אמי) [אדרב' אמאי] מיקל עלי' ועי"ל שאם אין כאן אלא כדי להקל משבועת ביטוי לא כתבה באנפי נפשה אלא דליכתוב שום מיעוטא בפרשת שבועת ביטוי גופה דלא לחייב בשבועת העדות אלא בהני אנפי דאמרן ומהדרינן דלהחמיר בא לחייב על מזיד. רבא אמר משום דהוי דבר שהיה בכלל פי' רבא בא לחלוק על הא דאביי דאמר אין אתה מחייב שתים דמשמע דדוקא שתים אי אתה מחייבו אבל אחת אתה מחייבו לעולם שאם יש בה הלכות שבועת העדות יתחייב מדין שבועת העדות ואפילו במזיד וא"ל יתחייב בשוגג מיהת מדין שבועת ביטוי ורבא אתא לומר דלא מחייב בה כלל משום שבועת ביטוי משום דהוי דבר שהיה בכלל וכו' וזו היא המדה שאנו אומרים כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש וכאן לא החזירו. והלכתא כרבא ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בראויין להעיד שאלו יצאו מן הכלל אבל שאינן ראויין להעיד לא יצאו לדין שבועת העדות כלל ועדיין הם בדינם דשבועת ביטוי וטעמא דמסתבר הוא אבל סוגיין קשיא קצת דלא מפליגא במילתא כלל. מכלל דאביי סבר וכו' פי' דמכלל דברי רבא שהשיב על אביי משמע דאביי סבר דפעמים שאתה מחייבו אחת על שבועת ביטוי:

דף כו עמוד א

חדא מינייהו ר"פ אמרה פי' בתוס' משום דמלך ר"פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ' בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי' למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמס' נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני' ד' נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו' ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו' ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי' הכא ה"ד כי הא דרב כהנ' ורב אסי וכו' כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה"ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע"י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה"ד כדרב כהנא וכו' דוקא הוא כסתם ה"ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה"ד חלול ה' דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו"ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א"ל ואם לא אירע זה אלא פ"א הו"ל לש"ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א"ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש"ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי' כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע"ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ"ל וכן דעת רבותינו ז"ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא' מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס' דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה"ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת:

הא דאמרינן אלא א"ר אלעזר דא ודא אחת היא פי' רש"י ז"ל פי' דאפי' הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ"ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר"א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי:

כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה פי' דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו' הא מיפרש' דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו"ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא:

דף כו עמוד ב

א"ל באומר יודע אני ששבועה זו וכו' איכא למידק דהא מתני' היא בהדיא בפ' כלל גדול איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליו קרבן ואי רבא לא ידע לה היכי לא פשיט מינה רב נחמן ואי רב נחמן לא ידע לה אע"פ שזה דוחק כיון דלהדיא מייתי לה התם בי מדרשא מ"מ לסייעי' תלמודא מינה דתניא כוותיה וי"ל דודאי ידע לה רבא נמי אלא דלא ידע אי מונבז היא דוקא וכדאמר ליה כמאן כמונבז ואורחא דש"ס הוא דכי קשו להו מתניתא לתלמידי דבעי מרבייהו סתם וכפי' בפרק נערה שנתפתתה ורב נחמן אהדר ליה סתמא משום דידע דההיא מתניתא אפילו לרבנן היא כדמפרש הכא ומיהו לית ליה סייעתא מגופה דמתניתא דדלמא מונבז היא וסוגיא דהכא פליגא אסוגייא דפרק כלל גדול לפום רובא דנוסחי דהתם דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ואתבוה מההיא מתניתא דאמרן ופריק הא מני מונבז היא והויא הא פלוגתא בין אביי ורבא ורב נחמן ומיהו איכא קצת נוסחי התם דאסיקו מני אי מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגות קרבן שגגה היא הכא לא כ"ש אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי היא תיובתא ומיהו הא ודאי קשיא טובא מאי ק"ל לרבא לוקמה בשגגת שבועת ביטוי בשוגג בלאו שבה וכדאביי ואתייה ליה שפיר ואפילו [לרבנן] דהא ודאי [משמע] מלישנא דבעייא דרבא דלא הוה משכח שום אנפא לאוקמיה ביה שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכן מאי דאהדר ליה רב נחמן קשיא היכי קאמר אבל חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי נימא ליה כדאמרן בעלמא דמשום דחדית ביה רחמנא חדא חידושא לית לאוסופי לחדותי בה מלתא אחריתי ואין לך בו אלא מקום חידושו בלבד וכי תימא דאי אמרינן הכי לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר הא אשכחן בשוגג בלאו שבה וכדאביי וי"ל דכל הני קושיי מתפרשים ממאי דכתב רש"י ז"ל בפרק כלל גדול דאע"פ שאומר מותר בעלמא שוגג היא וחייב קרבן כדאיתא התם לגבי שבועת ביטוי אומר מותר אנוס הוא ופטור דהא בכלל מאי דקאמר קרא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא דההיא דאמרינן לעיל בדרב כהנא ורב הוה שגגת מעשה והא שגגת הוראה וכי היכי דמעיט רחמנא חדא מעיט אידך והיינו דאיצטריך ש"ס לפרוש האי הפרשא דאיכא בין שבועת ביטוי לשאר מילי דעלמא משום דהא פשיטא ומקרא דהא דם בשבועה נפקא ומעתה היינו טעמא דלא מוקמינן לה רבא ור"נ בשגג בלאו שבה דכי אמרינן דשגגת לאו שגגה ה"מ במלתא דאית בה לאו ועשה דשגג בלאו שבה וידע לה בעשה אבל גבי שבועת דלית בה שום עשה ששוגג דלאו שבה אומר מותר הוא ואע"פ שהיה סבור שיש בה עשה סברא בטעות הוא ולא חשיבה ידיעה כלל ולהכי לא מני לאוקומה אלא בידוע לה בלאו ושגג בקרבן אבל אביי היה סובר דאין זה מותר כיון שהוא סבור דאיסורה בעשה ומעתה היינו דאמר רב נחמן הכא דמודו רבנן בהא ע"כ דכיון דחידוש הוא שחייב הכתו' קרבן על שגגת לאו בלא כרת ובלא שום עשה דממילא נצטרך לומר דשגגת קרבן שמה שגגה ולא אמרו לה למה שמה שגגה אלא כשיש בה כרת שאפשר לתלות בו השגגה ומעתה היינו נמי דלא אוקומו רבא ורב נחמן שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר דחשיב בעלמא שוגג משום דקים להו דגבי שבועה אומר מותר אנוס הוא ופטור משום האדם בשבועה דמ"ל שגגת מעשה או שגגת הוראה כי היכי דחדית רחמנא בשגגת מעשה דשבועה לחשבו אונס משא"כ בעלמא חדית נמי בשגגת הוראה וזה נ"ל טעם כעיקר לפי שיטת רש"י ז"ל וכן היא בירושלמי ר' בא בשם רבא בשוגג בקרבנה ומזיד בה אבל סבור הייתי שאין שבועה זו מותרת ע"כ הרי זה מפורש כדברי רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה פטור ודק"ל לרבינו שמואל רמרוגי ז"ל היכי לא דכרינן הכא האי חידוש כדאדכרן אידך דבכל התורה כולה וכו' הא ל"ק דטפי עדיף לן לאדכורי האי חדושא בכל התורה כולה לא מייתי קרבן על שגגת לאו שהוא הגורם לרבנן להודות בשגגת קרבן שהיא שגג' וכדפרי' דאלו באידך חדושא הו"א דאדרבא אין לנו אלא מקום חידושו בלבד והרי כל השמועה עולה יפה לשיטה זו ולשיטת רבינו שמואל ז"ל א"א לפרשה אלא בדוחק וגם כי הירושלמי חולק עליו ובילדותי כתבתי בזה פנים אחרים במהדורא קמא אבל זו נראת לי עתה בזקנותי והאל ברחמיו יבחר לנו האמת. הא דאמרינן דבכל התורה כולה לא אשכחן (זדון) לאו דמייתי קרבן והכא מייתי לישנא קייטא נקט והכי פירושו דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי ופשוט הוא:

בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו סיפא דסוגיין מוכח דבדיעבד קמבעי ליה שנשבע על הככר שלא יאכלנו ושכח שבועתו ואכלה מחמת שמסתכן בה מהו לחייבו קרבן על שגגתו ובהא לא שייך למפטריה מטעמא דהאדם בשבועה דהא פרישית לעיל דההיא ליתא אלא בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' לא הי' לבו עליו ואמרינן היכי מבעיא ליה הא לרבינא דאי מסתכן לישרי ביה מר פי' כיון דמשום סכנה אכלה בהיתר גמור אכלה ואלו הרי לקמן והוה דכר לשבועתיה הוה שרינן ליה לכתחל' וא"כ פשיטא שאין קרבן על שגגתו אלא הכי קמבעי ליה לרבינא נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשגגת שבוע' מהו ואיכא דק"ל הא נמי לישרי ליה מר דלא גרע מנדרי אונסין שחלה הוא או בנו או שעכבו נהר שהוא מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר וה"נ נימא הכי ויש שתירצו דמצטער דהכא לאו צער חולי אלא צער תיאבון בלבד ולא מחוור דהו"ל לש"ס לפרושי הכי בהדיא דאי מצטער ממש לישרי ליה מר ואלו ש"ס לא אמר הכי אלא במסתכן בלחוד ולא עוד אלא דמסתמא אף רבא בלשון דמסתכן שאלה אלא דש"ס מפרש דלא מסתכן גמור אלא מצטער בחולי שאין בו סכנה ואלו לצער תאבון בעלמא לא הוה שאיל לה בלשון מסתכן והנכון בתירוץ קושייתם שלא התירו נדרי אונסים שהן בשבוע' דלהבא אלא בנשבע לעשות מעשה דההיא דהדירו שיאכל אצלו שאין גמר תלות שבועתו עד שעת מעשה וההיא שעתא מחייב על עבריינותו וכיון דאניס ולא מצי למעבד באונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח פטרינן לי' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כאלו פי' וכדמוכח התם אבל בנשבע להבא שלא יעש' שחלות שבועתו בשעת שבועתו ומתקיימת בשב ואל תעש' וחיובו על שעת שבועתו כגון זה שנשבע שלא יאכל ככר זו הרי נאסר' עליו ככר זו מיד בלאו דשבוע' כחלב ונביל' ולית לן למשריי' כלל אלא במקו' סכנ' ופיקוח נפש כחלב ודם ושאר איסורין וזה נרא' ברור וזה שיטת מורי הרא"ה זלה"ה. ומעת' הוי בעיין בכל מצטער בין מצטער בחולי ובין מצטער בתאבון בעלמא והדין שוה בשניהם כדמפרש ואזיל. עוד יש שבועת אונס אחרת והוא שאנסוהו לישבע ודעת מורי ז"ל שחייב לקיים שבועתו אא"כ מפני פיקוח נפש של עצמו או של אחרים והראי' ממשנת נודרין להרגין ולחרמין דאי לאו דאמר בלבו היום חייב לעמוד בה אע"פ שנשבע מחמת אונס ומיהו אם יש בקיום שבועתו סכנ' לו או לחבירו מיפטר בה מפני פיקוח נפש וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל על מלך שצוה להחרים על מי שיודע דבר ידוע על חברו בדבר שהי' בה סכנת גוף לחבירו מעתה שגגת שבוע' לשעבר דאנסי' ליביה בשעת שבוע' פטור לגמרי מההיא דרב כהנא ורב אסי ונשבע להבא ונאנס אח"כ אם בקום עשה נשבע כל שיש בה אונס דלא הוה מסיק אדעתי' בין דגוף בין דממון פטור ומותר ואם נשבע בלא תעש' אינו מותר בשבועתו אלא במסתכן ממש בלבד ומי שנשבע באונס ויכול לבטל בפיו בענין שלא יהא מה שבלבו סותר לגמרי מה שמוציא בפיו אלא שעוש' מן הלשון הכלל פרטי כההיא שאמר יאסרו פירות עולם עליו ואומר בלבו היום מותר ואם [לאו] חייב לעמוד אא"כ לפקוח נפש בלבד:

אמר לי' תנינא וכו' ונוסחי דוקני ל"ג והאי נמי וכו' וכן מחוור יותר והכי פירושו והאי נמי אם אומר שבלבו הי' לאכלו אע"פ שידע בשבועתו פטור דהאי לא שב מידיעתו הוא ואפילו במצער גמור מחמת חולי פטור ואם אומר שאילו הי' נזכר משבועתו לא הי' אוכלו ה"ז שב מידיעתו וחייב והוא נאמן ע"ע בין לחיוב בין לפטור וכדכתיב או הודע אליו. אמר רב ששת תריץ ואימא בשפתים ולא שגמר בלבו כלומר דלשמואל מתניתא לאו כדרב ששת מיתרצא אלא ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין פי' שהוא פטור בין מפת חטין בין מפת שעורין שאין פיו ולבו שוין בא' מהם וליכא למימר דלחייב בפת שעורין שהוציא בפיו משום דדברים שבלב אינן דברים דההיא לא מיתמרא בשום דוכתא אלא במי שגמר בלבו להוציא בשפתיו אותו לשון שהוציא אלא שהי' עושה ביטול בלבו אלא מתנה בו שום תנאי אבל כאן שלא גמר בלבו להוציא מפיו פת שעורים ושלא לדעת יצא מפיו אין כאן שבוע' דבעינן פיו ולבו שוין ללשון שמוציא מפיו. וז"ב:

גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מלין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' יש שפירשו מנין שהוא חייב בכל פת שבעולם כיון שהוציא מפיו פת סתם ת"ל לכל אשר יבטא האדם לחייבו בזה ויש מביאין ראי' לזה מההיא דנודרין להרגין ולחרמין שאמר שיאסרו פירות עליו שמשמעותו לעולם דרך כלל ואע"פ שממעט הזמן לומר בלבו היום אי לאו דאנוס הוה מחייב בהם לעולם בלשון נדרו הלכך הכ' דלא אניס אין בידו לעקור ל'פת סתם שנשבע לאוקומה בפת חטים לחוד (וכן) [ואין] נרא' דכיון שלא הי' בדעתו לאסור ע"ע אלא פת חטים למה יאסרו פת אחר והרי לא הי' פיו ולבו שוין באיסורו וההיא דנודרין להרגין ולחרמין ל"ד להא כלל דהת' אחרי' משביעין או מדירין אותו ודעתם לאוסרו באותם פירות לעולם וגס הוא על אותי המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי לי' הלכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שהוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדעת עצמו הוא נאמן ע"ע וכשאומ' שלא נתכוין בלשון פת סתם אלא בפת של מין א' בלבד הרי הוא נאמן ולא חמירא הא מההיא דנדור בחרם ואמר שלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבא הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי' בעם הארץ וזה דעת הרמב"ן ורז"ל וכן נרא' הלכ' למעשה:

משום דהוי תרומ' וקדשים ב' כתובים הבכ"א וכו' פירש"י ז"ל תרומ' תרומת המשכן דכתיב כל נדיב וקדשים קדשי מזבח כדכתיב גבי חזקיהו כל נדיב לבו הביאו עולות ואינו מחוור דבשום דוכתא לא קרו רבנן לתרומת המשכן תרומ' סתם לכך פי' תרומ' ממש שניטל' במחשב' כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וקדשים קדשי מזבח או קדשי ב"ה כדכתיב כל נדיב לב ונראים דברים דגבי צדק' לא מחייב בבל תאחר עד שיוציא בפיו כדכתיב בהדי' מוצא שפתיך תשמור ועשית וכל שמקיים מה שגומר בלבו אפילו בדברים דעלמ' כעובדא דרב ספרא דבמס' מכות ירא שמים ועליו נאמר ודובר אמת בלבבו כדאיתא התם:

דף כז עמוד א

הא דאמרי' וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה ה"פ ודלמא אף בדברי מצוה ונוסחי איכא דגרסי אף הכי דליכא למימר בדבר מצוה בלחוד דהא מהיכא תיתי כיון דקראי סתמא כתיבי ועוד מדאמרינן לקמן בסוף שמעתין אלא אי אמרת בדבר מצו' מאי מיעט ומאי קו' דהא מיעט דבר הרשות א"ו כדאמרן:

לא ס"ד דבעי' הטבה דומיא דהרעה פי' (אי) [או] הרעה דומיא דהטב' דתרוייהו ליכ' למימר דהא לא אפשר כי ב' הפכים הם וזה פשוט ולהכי לא קפיד ש"ס בלישני':

מה הטבה אינה בביטול וכו' כללא דשמעתא דכל הטבה היא באוכל והרע' היא בלא אוכל דהטב' הן והרע' לאו וכדפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין מעתה כל היכא דאמרת דקרא בדבר מצוה מיירי ואמרינן הרע' דומיא דהטב' ההטב' היא שיאכל דבר מצו' כגון שיאכל מצה בליל פסח ודכוותי' וההרע' שלא יאכל חמץ והויי' הרע' דומיא דהטב' שאינ' בביטול מצו' אלא בקיומ' ואי אמרת איפכא הטב' דומיא דהרע' הדבר בהיפך שלא יאכל מצה אלא חמץ הרע' והטב' שיאכל חמץ והיינו דאמרינן לעיל מה הטב' שאינה ביטול מצו' אף הרע' שאינ' ביטול מצו' כגון שלא יאכל מצה אלא בקיום מצו' כגון שלא יאכל חמץ והו"ל הרע' והטב' בחדא מילתא וכן הרע' הא דאמרינן מה אינ' בקיום מצו' כגון שנשבע שלא יאכל חמץ אדרבא היא בבטול מצו' שלא יאכל מצה והוייא הטב' דומיא דהרע' שלא יאכל חמץ והו"ל הרע והטב' חדא עניינא. גירסת רש"י א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך קרא לרבות הטבת אחרים מכלל דקראי לא בדבר מצו' כתיבי:

והאי או מבע"ל לחלק וכו' וזו גי' קצר' ונוחה באורחא דתלמודא וה"פ דבשלמא לדידי לא בעינן הטב' דומיא דהרע' ולא הרע' דומיא דהטב' לא בדבר מצו' ולא בדבר הרשות ומשכחת שפיר קראי בין בדבר הרשות בין בדבר מצו' אבל לדידך דבעינן חדא דומיא דחברת' לא משכחת קרא ואפי' בדבר הרשות לקוד ואי אמרת הרע' דומיא דהטב' סתם הטב' היא שיאכל דברים הטובים והרע' דמייא לה שלא יאכל דברים הרעים והו"ל הרע' הטב' גופ' ואי הטב' דומיא דהרע' הרע' היא מן הסתם שלא יאכל דברים הטובים והטב' דדמיא לה שיאכל דברים הרעים והו"ל הטב' גופה הרע' אלא לית לן למינקט האי טעמא כלל ואי בעית לאוכוחי דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי הכי אית לן למימר דכיון דאיצטריך רחמנא למיכתב או להטיב לרבות הטבת אחרים לקרבן מכלל דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי דהשתא ומה בנשבע לבטל מצו' ולא ביטל קרבן חייב אע"פ שמריע בזה לעצמו וגם לאחרים דכל ישראל ערבים זה לזה נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב מבעייא דחייב קרבן אלא ודאי ש"מ לאו בדבר מצו' כתיבי קראי אלא בדבר הרשות גריד'. הדר פריך ש"ס דהאי או להטיב מבעי לי' לחלק וכו' ומתרץ ואזיל. ואיכא במקצת הספרי' גי' אחריתי ארוכה וקצר' הכי א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לם דבעיא הטב' דומיא דהרע' והרע' דומיא דהטב' מה הטב' שאינ' בבל תאכל אף הרע' שאינ' בבל תאכל והרע' גופ' הטב' היא הטב' דומיא דהרע' מה הרע' שאינ' בקום אכול אף הטב' שאינ' בקום אכול גופ' הרע' היא האי מאי אא"ב בדבר הרשות כתיבי קראי היינו דאיצטריך לרבות הטב' דאחרים אלא אי אמרת בדבר (הרשות) מצו' כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא ע"כ וגי' זו צריך להולמ' כפי גי' זו הא' דלדברים הרעים קרי בבל תאכל לפי שהאדם אסור לאוכלן משום השמר לך ושמור נפשך ולדברים הטובים קרי קום אכול והרע' גמור' שלא יאכל דברים הטובים והטב גופ' דכוות' שיאכל דברים הרעים והטב' גמור' שיאכל היפים והרע' דכוות' שלא יאכל הטובים וכדמפ' לאידך גי' ולשונ' משונ' דלעולם לא רגלינן לומר קום אכול או בל תאכל אלא בד"מ כי גם מ"ש האי מאי אא"ב וכו' הוא משונ' משאר מקומות דבכל דוכתא דאמרינן כי האי לישנא בעי לומר דאא"ב כדאמינא אנא משכחת לה שפיר אבל לדידך ואלו הכא מודה הוא דבין בדבר מצו' ובין בדבר הרשות לא משכחת הרע' דומיא דהטב' והטב' דומיא דהרע' אלא דבעי למיעבד תירוצא אחרינא לקושיא דאקשו לי' מעיקרא וגם לגי' זו הא דאמרי' במסקנא דמ לתי' השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא לביטול מצוה קרי הרעת אחרים וטעמ' משום דכל ישראל ערבין זה לזה וזה ג"כ לשון דחוק לכך הגי' הא' עיקר:

דף כז עמוד ב

אא"ב בדבר הרשות וכו' אא"א בדבר מצו' כתיב מאי קא ממעט פי' דליכא לפרושי דמיעט מידי דליתי' בלאו והן או דליתי' בלהבא בפלוגתא דרב ושמואל דההיא מגופי' נפקא בלא טעמא דמיעט וכדפי' לעיל:

טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנ' וכו' עד כדרבא דאמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנ' כזית חייב פי' דהכי משמע לישנא שלא אוכל שיעור אכיל' מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשי' באחריני וכן הלכתא ולענין הנשבע שבוע' שאוכל ככר זו י"א דפטר נפשי' בכזית דומיא דשלא אוכל דהכי נמי משמע שיאכל שיעור אכיל' מככר ומורי הרא"ה ז"ל הי' או' בשם רבותיו דלא פטר נפשי' עד דאכיל את (נפשי') [כולי'] דבלא אוכל דאתי למיסר נפשי' שריא מיעוטא בתר מיעוטא דאסר נפשי' אף בכזית אבל באוכל דאתי לחיובי' נפשי' שרי רבויי דבעי לחיובי' נפשי' באכילת כל הככר ולא עוד אלא דאפי' בשבוע' שלא אוכל כתיבא שבוע' בכל הככר דהא מחויב על כל כזית וכזית שבה וכדאמרינן לקמן מגו דמהנייא שאל' לכזית בתרא מהנייא נמי לכזית קמא אלמא בכל כזית וכזית שבה אסר נפשיה ואי תימא כי אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו כתיבא שבועה בכול' ונתחייב לאוכלה כולה א"כ ליכא הפרש' בין שבוע' שאוכל ככר זו או שבוע' שאוכלנ' דבין בזו ובין בזו חייב לאוכלה או אפשר שאמר שאוכלנ' לא חייב עצמו בכולה אלא היכא דאיתא לכולה קמיה ואם איבד מקצתה פטור מאכילת הנשאר וכשנשבע שאוכל ככר זו נתחייב בכולה היכא דאיתא או במאי דאישתאיר מינה דומיא דשלא אוכל דאיתסר בכזית ממנה וכן בכל כזית וכזית וכן נרא' עיקר וכן היה אומר מורי הרב ז"ל נשבע לפרוע לחביר סך ידוע ואינו יכול לפרוע ויכול לפרוע מקצת דעל כולי' ועל מקצתי' משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתי' ולאפוקי נשבע ללכת במקום מסויים שאם אינו יכול להגיע שם אין לו ללכת למקום שיכול דהא ליכא הנאה באותו מקצת וכן כל כיוצא בזה:

בגירסת רש"י ז"ל הא תו למ"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא וכו' ופירושא למ"ל למיתני לא אוכלנ' לא אוכלנ' תרי זמני דבשלמ' לא אוכל ולא אוכלנ' סגי לי' משו' דיוקא דאמרינן לעיל דאי אמר איפכא מחייב תרתי אבל לא אוכלנ' תרי זמני למ"ל ופריק דמיתורא קמ"ל דחיובא הוא דליכא הא שבוע' איכא ואפי' ללא אוכלנ' תניינא אם נשאל על שבוע' דלקמה ואין גי' זו נכונה דבלאו האי יתורא שמעינן לה מלישנא דמתני' גופה וגי' שלנו עיקר וה"פ חיובא הוא דליכא שבוע' איכא פי' מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני אין השניה כלום משמע דחיובא הוא דליכא אלא בא' אבל שבוע' בתרתי איתה ותלוי' ועומדת היא שאם נשאל על הא' לחכם עלתה שניה תחתיה וחייב א' על השני' וק"ל לכולהו נוסחי אמאי לא קתני הכא והשני' שבוע' שוא וכדקתני לקמן שבועה שאוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' השנית שבועת שוא דהתם נמי אי איתשיל אקמייתא שניה חלה עליו ואסור לאוכלה וי"ל דבשלמא התם ששבוע' האחרונ' הפך הראשונ' ואין לו לקיימה כל שלא נשאל על הראשונ' ראוי לקרותה מעתה שבועת שוא אבל הכא שהשבוע' הב' קיום הוא לראשונה ועל קושטא אישתבע לה אלא שכבר מושבע עליה אין ראוי לקרותה שבועת שוא כיון דאיתא היכא דנשאל על הראשונה וזה נ"ל ברור:

דאמר רבא שאם נשאל על הראשונ' עלתה לו שניה תחתיה פי' רש"י ז"ל שהוא נאסר בככר זו משום שבוע' שניה עכ"ל ודייקי בתוס' מהאי לישנא דס"ל למרן ז"ל דדוקא כשנשאל על הראשונה קודם אכילת ככר אבל אם נשאל על הראשונה לאחר אכילת הככר תו לא חיילא שניה למפרע על מה שאכל בהיתר שבוע' שניה ובמה שנשאל על הראשונה נפטר מחיוב שבועתו הילכך אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' ואכל מקצתה ונשאל על שבועה א' מותר במה שנשאר ממנה דהא בשבוע' שלא אוכלנה לא נאסר אלא בכולה מדרבא קמיירא דלעיל מה שאכל ממנה בהיתר שבוע' שניה אינו מצרפי למפרע עם הנשאר ממנה (כל) שיאסור באכילת הנשאר לדון אותו עם מה שאכל למפרע שאכלה כולה באיסור וכן כל כיוצא בזה אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דלהכי נקט רבא עלתה לו שני' תחתיה לומר שהיא חלה תחתיה אף למפרע וצריך להשאל על שתיהם הילכך לדידן דקי"ל כאמימר דלקמן דאכל' כולה (נשבע) [נשאל] עליה נשבע שלא אוכלנה ואכלה צריך להשאל על שתי השבועות והביאו עוד ראיה לדבריהם מהא דאתי לסיועי הא דרבא מהא דתנן במי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה וכו' והא התם כשנשאל על הראשונה ליתיה בעולם ואפ"ה חלה שנים תחתיה באותו מנין ואינו צריך מנין אחר:

לימא מסייע ליה וכו' עד הכי השתא איתא לשנייה וכו' פי' דמי שקבל עליו ב' נזירות ואפי' באומר הריני נזיר היום חייב הוא לנהוג ב' נזירות דנפקא לן מדכתיב נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות וכי נפיק מנזירות קמא מני נזירות בתרא שכך גזירת הכתוב נמצא שהמנין הראשונה שמנה ראוי הוא גם לנזירות הב' דהא הריני נזיר היום קאמר שהוא ל' יום הא' ונזירות קמייתא הוא דדחי לה לנזירות בתרא מל' יום אלו וכי שלמה האי נזירות חייב באידך הילכך דינא הוא דכי מיתשיל אקמייתא דחיילה שניה וגם למפרע כאלו נמנה על הב' אבל הכא מי איתא לשניה כלל הילכך כי מיתשיל אקמייתא ליכא למימר דתיחול שניה ואפי' איתיה לככר בעולם וכ"ש דתיחול למפרע היכא דליתיה כפי' התוס' ואידחייא לה סייעתא ומיהו מימרא דרבא לא אידחייא והלכתא היא דהא ליכא מאן דפליג עלה בעיקר דינא. אמר רבא נשבע על ככר וכו' ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסורי' לאו למימרא דעבדיה לכוליה איסורא ודאישתרי במאי דאישתרי מיניה דהא על כל כזית וכזית מינה איתסר אלא לומר שכבר עבר על שבועתו בכזית שאכל אי דאמר שלא אוכלנה לא עבר על שבועתו עד שיאכלנה כולה לגמרי שלא ישאר ממנה משהו:

דף כח עמוד א

גירסת רוב הספרים איבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשי' ואי לא לא חשיב וכו' וי"מ דמתרץ נמי מוד' דכל שאמר שלא אוכלנ' ונשאר ממנה משהו לא עבר על שבועתו אלא דאפ"ה כי לא אישתאר מיניה כזית לא חשיב לאיתשולי עלה ויש גירסא שמסייעת לפירוש זה דגריס אי שייר ממנה כזית חשיב לאיתשולי עלה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עלה אבל אין פירוש זה נכון דכיון דלא עבדיה לאיסורי' וכוליה איסור' תלי באותו משהו הנשאר למה לא יהא נשאל עליו דהא לגבי דהאי כוליה איסורא איכא לכך הנכון כמי שפי' שהמתרץ סותר דעת המקש' וס"ל דאע"ג דאמר שלא אוכלנ' כל היכא דלא אישתאר מינה כזית דהיינו שיעור אכיל' לא חשיב ההוא שיורא כלל וכמי שאכל' כולה דמי דעבדי' לאיסור' וכנרא' בירושלמי דגרסי' בר"פ על פלוגתא דר"ע ורבנן בשבוע' שלא אוכל ואכל כל שהוא [מה נפיק מביניהון במילי'] דעלמא ופריק שבוע' שלא אוכל ככר זו כלומר ככר זו כולה ואכל' חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע פטור על דעתיהון דרבנן חייב ע"כ אלמא קים להו לרבנן דהלכתא כוותייהו דלא חשבינן אכילת כל שהוא אכיל' לקולא ה"נ לא חשבי לי' לחומרא וכל שנשבע על הככר ואכלה חסר כל שהוא חייב כאלו אכל' כולה וכן הגירסא השנייה יש לפרש כן כי איכא כזית חשיב אותו כזית לעכב באכילת הככר שלא יהא כמי שאכלה כולה ולאיתשול עלי' וכי ליכא כזית לא חשיב שיורה לדונה כאלו לא אכל' לאיתשולי עלה וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל:

מיתיבי מי שנזר וכו' פירוש קושיין דהתם קתני ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונ' אלמא אפי' לאחר שעשה כל מניינו והקריב קרבנותיו מיתשיל עלה ופריק הב"ע בשלא כיפר פי' דהא דקתני והפריש היינו והפריש בלחוד ומאן דקארי לה סבר דהפרויש היינו הקריב וכדאיכא טובא דתני הכי וא"ת בדרבא נמי עדיין לא כפר דהא מחוסר הוא י"ל שזה אינו כלום דמ"מ בדרבא עבדיה לכולי' איסורא ואין הקרבן לכפר אלא על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כפר עדיין הוא באיסור נזירותו כדמעיקרא ליאסר בכל איסורי נזיר והיינו דאמרינן בסמוך בשלא גלח ור"א הוא דאמר תגלחת מעכבא לי' בכל איסורי נזיר והא דרבא בגלות לרבנן הוא דלא מעכב באיסור שבועה. א"ר אשי שבוע' נזירות קא רמית מי גרם לשניי' שלא תחול הראשונ' וכו' זה הלשון תמוה ענין תירץ זה אצל קושיא זו האחרונ' דהא מכל מקום כבר עבר כל ענין נזירותו והותר בכל איסוריו וא"ה נשאל עליו אבל כך פי' שכבר אמרנו דהא דשתי נזירות איתא אפי' באותו היום שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאל דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא והרי הוא כאלו מונה אותו לשניי' וכאלו הנזירות בראשונה קיימת והי' מניינו לשניי' הוא נידון דהא (כתיבי) [חיילי] אהדדי וכ"נ מפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח. אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה וכו' אבל כפתוהו על העמוד לא מיתשיל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור דהא קרינא ביה ונקלה אחיך לעיניך ולא היא דהתם רץ הכא לא רץ וק"ל אמימר היכי מדמי להוי"ל דאיהו ס"ל דשמואל או רץ קאמר ותלמודא דחי ורץ דוקא א"נ דאמימר סבר דפט רא דהתם משום קלון הכפיתה והמרוצה שגם הכפיתה מעיקר הקלון הלכך נהי דלא מיפטר ממלקות בכפיתה לחודה דינא הוא דכיון דנקלה בכפיתה שלא יהא עוד נשאל עליה דהא קרינא ביה ונקלה אחיך קצת ובש"ס דחי דליכא לאיפלוגי בין הא לההיא א"נ דעיקר קלון דהתם המרוצה היא והכפיתה טפיל' בעלמא או בהכשר קלון כנ"ל ודעת כל הפוסקים ז"ל דכיון דבלשון ולא היא אמרה ש"ס דליתא לדאמימר בהא ואפי' כפתוהו על העמוד נשאל עליה כיון דלא רץ:

אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו וכו'. שמוע' זו יש בה שינוי גירסאות ושינוי פירושים אבל הגירסא המחוורת והפירוש המחוור היא גירסת רש"י ז"ל ופירש ועליו הסכימו רוב גדולי המפרשים ז"ל וגם רבותינו התוס' ז"ל וכך היא הגירסא אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו וכו' אם אוכל ככר זו אכל את הראשונ' בשוגג ואת השניי' במזיד פטור אכל את הראשו' במזיד והשניי' בשוגג חייב שתיהם בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסוריה חייב אכלי' לאיסוריה והדר אכלי' לתנאיה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו' לא אוכל זו אם לא אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור זו בשגגת עצמה וזדון חברת' וזו בשגגת עצמה וזדון חברת' חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניי' מחייב אראשונ' באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו'. והנני מקדי' כללי הלכ' זו כדי שתבא פשוט' לפנינו והם ג' כללים הכלל הא' הראשונ' ושניי' האמור' כאן לככר של תנאי קורא א' ולככר של איסור קורא שניי' מפני שהככר של תנאי היא סבה א' לאיסור זה ובאכילתה תלוי איסור הב' שהיא של איסור וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד. הכלל הב' שהוא עיקר ההלכ' הוא שכל המיובים האמורים כאן בין לקרבן ובין למלקות תלויין באכילת ככר של תנאי שהיא נקראת ראשונ' שאם אכלה במזיד שאמרנו דהיינו במתכוין וזכרון שבועתו אז חייב על ככר של איסור או קרבן כשאכלה בשוגג גמור כדינה או מלקות אם אכלה במזיד גמור ובהתראה כראוי ואם אכל' בשוגג דהיינו שכחה שלא הי' זכור שבועתו הרי הוא פטור ומותר על השניי' לגמרי וטעמא דמלתא משום דבעינן האדם בשבוע' פרט לאנוס וכיון דלאכילת האיסור תלוי בשל תנאי נמצא חלות השבוע' תלוי באכילת התנאי (ואף) [ואם] באכילתה זכור שבועתו הו"ל האדם בשבוע' וחלה עליו חיוב שבוע' ואם הוא שכוח באות' שעה הוי אנוס דלא קרינן לי' האדם בשבוע' ולפיכך כל שהכא שונה שוגג ואנו אומרים כי הוא פטור פירוש פטור ומותר וכדתנן נדרי שגגות ושגגת שבועות מותרות הכלל הג' דלעולם אינו חייב מלקות אלא בששתיהן במזיד ובהתרא' ושתהא ההתרא' בשניי' דהיא אכילת איסור דסוף סוף עליה הוא לוקה ולכך הוא פטור ממלקות לר"ל כשאכל את שניי' [בראשונ'] אף במזיד לפי שעליה צריך התרא' והיא התראת ספק שאין בה איסור אלא באכילת תנאי אבל כשהשניי' אכל באחרונ' במזיד והתרא' חייב מלקות אף לר"ל דהא התראת ודאי זה דין המלקות אבל כשהחיוב הוא חיוב קרבן כגון שהא' במזיד דהיינו מתכוין והב' בשוגג גמור רש"י ז"ל סובר דלכ"ע אינו חייב קרבן על הב' אלא כשאכל' באחרונ' שכבר הית' אסור' עליו אבל אכלה בתחל' אין עליו קרבן דהא כי אכלה עדיין לא הית' אסור' ואע"פ שכשאכל אחר כך את הראשונ' דהיינו ככר שלתנאי חזר' הב' שאכל בתחל' אסור' למפרע אינו מתחייב עליה קרבן למפרע וטעמא דבכולהו קרבנות כתיב ועשה אחת מכל מצות י"י אשר לא תעשנה שבשעת עשיית החיוב הויה בלא תעשינה וכן דעת רבותינו ז"ל אלא שאנו צריכים ליזהר שיש בקצת פירושי רש"י ז"ל כעין טעות סופרים בתחלת ההלכ' שסותר כל מה שחוזר ומפרש בהלכ' בענין והוא שכתוב שם דכל שאכל התנאי במזיד בין שאכל ככר האסור בתחל' או בסוף חלה עליו שבוע' להתחייב קרבן על השניי' ובלבד שתהא בשוגג או להתחייב עליה מלקות ובלבד שתהא בה התרא' והלשון הזה סותר מה שפירש הוא ז"ל אחרי כן בחיוב הקרבן וכבר חקרנו אחר פירושים מדוייקים ואין בהם הלשון הזה וט"ס הוא שבלבל כל הפירושים שנעתקו ממנו ויש לדחוק ולהלום אותו שאין הכלל הזה אלא ללמד עיקר חלות החיוב שתלוי באכילת התנאי בין שהוא בתחל' או בסוף אבל לא החיוב ממש דהא לענין המלקות לר"י בעי אכילת התנאי ראשונ' וה"ה דבעינן נמי לעניי הקרבן שתהא של תנאי ראשונ'. מעתה נחזור להלכ' והיא פשוט' לפנינו אכל הא' דהיינו של תנאי בשוגג דהיינו שכחת שבוע' וזה הב' של איסור במזיד גמור פטור ומותר ראשונ' במתכוין ושניי' בשוגג גמור חייב קרבן וכשאכל את הראשונ הזאת ראשונ' ממש לפירוש רש"י ז"ל שתיהן בשוגג פטור ומותר ולא הי' צריך לאומרה דהא אף כשהראשונ' לבדה שוגג פטור ומותר אלא דבעי למינקט כולהו אנפי שתיהן במזיד אכלי' לתנאיה בתחל' חייב לדברי הכל על השניי' מלקות ודאי דהא התראת ודאי היא אכלי' לאיסורי' בתחל' בפלוגתא דר"ל ור"י דהא ק"ל דהתראת ספק שמה התרא' וחייב. בבא תנינא דרבא לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו נמצא שכל א' מהן עשויה עליה כאיסור לעצמ' מחמת תנאי חברתה ויש בה תנאי ויש בה איסור הלכך כשאכל כל א' מהם בזדון עצמה שהי' יודע שהית' אסור' עליו ובשגגת חברת' שלא הי' זכור באכילתה שהית' תנאי לחברת' כי לא הי' זכור מה שאסר חברת' עליו באכיל' של זו הרי הוא פטור ומותר על שתיהן דהא אכילת התנאי של כל א' מהם הי' בשוגג ושכח' ואם הי' הדבר בהפך שאכל כל אחד מהם בשגגת איסור עצמה אבל בזדון חברת' שהי' זכור באכילת' כי חברת' נאסרת באכילת' הרי הוא חייב קרבן שהרי הית' ראשונ' במזיד ושניי' בשוגג אלא שפירוש רש"י ז"ל אינו חייב קרבן אלא על האחרונ' לפי שאכל' אחר אכילת תנאו דלפום פשוטה של הלכ' אף על הא' חייב אבל יאמר רש"י ז"ל שסתם רבא דבריו בזה משום דהא פשיטא דהא בעייא אשר לא תעשנה. אבל קצת רבותינו הראשונים וגם מן האחרונים ז"ל היו תופסין בזה הלכ' כפשוט' מדלא פריש ליה ש"ס לקרבן לד"ה דחיובא בדאכלי' לתנאיה מעיקרא והדר אכלי' לאיסורי' וכדפריש לענין מלקות למחלוקת ר"ל ור"י וסברין לומר דאע"ג דאכיל לאיסורי' מעיקרא כי הדר אכלי' לתנאיה במזיד חזרה אכילת ככר של איסור באיסור גמור למפרע וקרינא ביה אשר לא תעשנה ואין דעתי מכרעת בזה אלא שנסמוך על דברי רבותינו ז"ל שהכריעו כרש"י ז"ל עד יבא מורה צדק:

דף כח עמוד ב

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא (למקומ') וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר (כדברו) וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן (דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל) [דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר] מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:

תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:

עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה (שלא) אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים:

דף כט עמוד א

ואין מביאין קרבן על חצי שיעור פי' ומיפטר משבועה הא' דתאני' וענבים ואשמועינן אביי תרתי חדא דאפילו הפרשת קרבן דשבועה אחרת מחלק בין שיעור ואידך דמאן דאישתבע שלא יאכל תאנים וענבים שניהם יחד שהוא מותר בא' מהם ואין המין האחר נדון בככר של תנאי והמין הב' בככר של איסור דא"כ לא הוו ענבים חצי שיעור אלא שיעור שלם ומטעמא אחרינא הוא דמיפטר על הענבים והיינו מדרבא דלעיל דה"ל כאומר לא אוכל ענבים אם אוכל תאנים וכיון דבמתני' שהוא התנאי היה שכוח מעיקר שבועתו הרי הוא פטור על הענבים שהם איסור וכן היה הדבר בהנך אם אכל ענבים ואח"כ תאנים א"ו כדאמרן וכן הלכתא:

שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע ובירושל' אמרו שכן מי שנשבע באמת על האמת הידוע דגרסינן התם אמאן דאשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא חמא מיטרא נחית ואמר קירי פלי בריכסון לוקה משום שבועת שוא והביא רבינו אלפסי זה הירושלמי לומר שהיא הלכה וי"א דההיא אין איסורו אלא מדרבנן ולוקה מכת מרדות קאמר והיינו דלא קתני לה תנא משום דאיהו בדאורייתא מיירי בכולהו שבועות דלעיל ואין שבועת שוא מן התורה אלא בנשבע (שלא) לשנות ואין נראה כן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל גם אין הטעם נכון כל הצורך ויותר יש (לשאול) [לומר] לפי דברי רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל דתנא לא קתני הכא אלא שבועת שוא דדמי קצת לשבועת ביטוי לשעבר שהוא נשבע לשנות לשעבר ולאשמועינן דלית בה קרבן שבועת ביטוי אבל נשבע על האמת שאינו דומה לשבועת ביטוי לא מצי למיתני וממילא שמעינן מהאי דקתני דההיא נמי שבועת שוא היא כיון שניכר לכל או לג' בני אדם:

נשבע על דבר שא"א אם לא ראיתי גמל פורח באויר פי' בירושלמי דה"ה עכבר אלא דאורחא דתנא למיתני מלתא רובא כלומ' כיון דמגזם מגזם לגמרי:

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הקשו בתוספות דבמסכת נדרים דקתני נדרי הבאי וקתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקור' בית הבד ולא קתני התם גמל פורח באויר והכא לא קתני עולי מצרים ויש מרבותינו מתרצים דתנא בחדא וה"ה באידך ויגיד עליו רעו דהא קתני בחרווייהו כקורת בית הבד אבל בתוס' תירצו דדוקא קתני הכי משום דשבועת שוא ליתיה אלא במידי דליתיה כלל ובין בדבר שהשוא שלו תלוי בין רב למעט כי דרך בני אדם לגזם דבריה' שאומרי' על דבר רב מנין מרובה ממנו כגון שיאמר אלף ויאמר רבבה או יותר לגזם והכל יודעים כי לגזם נתכוין אבל לשון האי שייך בכל דבר בין שאינו כלל ובין שתלוי בין רב למעט הלכך הכא לא קתני עולי מצרים דלאו שבועת שוא היא אבל התם דבעי למיתני כל מיני הבאי תנא עולי מצרי' במאי דתני בין רב למעט ותנא נחש כקורת בית הבד דליתיה כלל ותו לא בעי למיתני ג' דהיינו גמל כיון דהכא לא תני אלא תרתי ונקט נחש ולא נקט גמל לאשמועינן כקורת בית הבד טרופה ונ"מ למקח וממכר כדאיתא התם וזה טעם נכון:

נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה כו' פי' בנשבע בפרט דאלו נשבע בכולל שבועה חלה עליו כדברי הירושלמי שאמרנו לעיל בפרקין ובנשבע לבטל עשה של דבריהם כגון שלא יאכל מצה בליל שני של פסח או שלא ישתה ארבע כוסות או מרור בזמן הזה דרבנן ודכוותייהו נראין דברי האומרים שיקיים שבועתו דמוטב שיבטל מצוה של דבריהם בשב וא"ת משיעקור שבועה של תורה בנדרים וכדאמרינן בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרינן עלה בנדרים הי נינהו יין מצוה אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואע"ג דיין קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן התם כבר תרגמה ר"ת ז"ל והכריע מלשון הגמר' דפירושה בתמיה אלימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא אבל כל שנשבע לעבור על איסורין של דבריהם דדכוותא באיסורין של תורה אין שבועה חלה עליו כלל ואפילו בכולל כדפרישנא לעיל בפרקין וכגון שנשבע שישתה סתם יינם או שיאכל בישולי עכו"ם וכיוצא בו מאיסורי חכמים נראין דברים שאסור לאכול ולשתות דמוטב שיבטל שבועתו בשב וא"ת משיעקור איסורין דרבנן בידים דב"ד מתנין לעקור דבר בשב וא"ת אלא דק"ל הא דאמרינן בירושלמי על מתני' דלקמן דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ואמרינן בירושלמי כיצד עושה אומרים שיאכל מוטב שיעבור על שבועת שוא ואל יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי ע"כ ה"נ נימא מוטב שיעבור על איסור דרבנן ואפילו בקום עשה ולא יעבור על איסור תורה שהוא יותר חמור אבל י"ל דהתם כיון (דהא והא מוטב בחדא בידים) [דהא חדא והא תרתי מוטב לעבור בידים] מלעבור על תרתי אבל הכא דחדא משום חדא וב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' בשב ואל תעשה כחדא וחדא הוא ושב ואל תעשה עדיף כנ"ל לתרץ לפי שיטה זו שהיא שיטת מורי הרב ז"ל ומיהו כל שאפשר להתיר לו שבועתו מתירין כדי לקיים את שתיהן ומכאן אני אומר למי שנשבע לפרוע לחבירו רבית קצוצה פשיטא דלא חיילא שבועה ואפילו בכולל אבל אם אבק רבית דרבנן הוא אם אתה אומר דבאיסורין דרבנן יקיים שבועתו ואפילו בקום עשה חייב לפורעו ואם לאו פטור וכבר נראין לי דברי רבותי שהוא פטור ועכ"ז מוטב שיתירו לו שבועתו ובהא מתירין לו שלא בפני חבירו כלל כיון שיש איסור בדבר וכיון שהתירו לו רבית והיה שבועת הקרן נכללת עמה כיון דהותר מקצתה ע"י חכם הותרה ופטור אפילו מן הקרן וצ"ע אם נתיר לו ונקנוס על חבירו שהשביעו היתרא אטו איסורא וכ"ז באבק רבית דאלו ברבית של תורה אינה חלה שבועה על הרבית כלל ואפילו בכולל וא"צ התרה כלל על רבית ונשאר' שבועתו על הקרן קיימת דבהא דממילא לא אמרינן שבועה שהותרה מקצת' הותרה כולה וכדברירנא במס' נדרים בס"ד:

שבועה שאוכל ככר זו וכו' פרישנא דה"ק עובר אף משום שבועת ביטוי וה"ה משום שבועת שוא וכבר כתבתי לעיל הירושלמי שאמרו על משנה זו כיצד יעשה ע"ש שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' הא פשיטא אלא דתנייה משום דבעי למיתני בשבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ובקרובים ובפסולים ובגמרא [מאי] קאמר פי' דאי שבועה אם לא ראיתי כפשוטה ממש קאמר אין זה לשון שבועה כלל שאין שבועה באם ובקונם הוא דשייך ואי שבועה שלא ראיתי קאמר דאם זה לשון אשר כמו ואם יהיה היובל הא בקושטא משתבע ואי משום דאישתבע על האמת שהוא אמת אין זה מדין משנתינו כלל דהא מתני' בנשבע לשנות היא שנויה. אביי אמר תני שראיתי ונרא' דלאביי לשון משנתינו אינו לשון הנודר אלא לשון התנא שהוא מכנה ואומר לאו עלהן שלא יראה כנשבע לשנות (בב"ה) [בפני באי העולם]:

רבא אמר מתני' כפשוטה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' וגם זה אינו ל' הנשבע שאמרה דה"ל שבועה שאמרה בל' נדר אלא שאמר שבועה שלא אוכל כל פירות עולם אם לא ראיתי וכו' והא דאמר כל פירות שבעולם כמו שגורסים ברוב הנוסחאות מיירי באומר היום או זמן אחר שאפשר שא"א לקיימו דאי לא אפילו תלה שבועתו באם לא ראיתי היא שבועת שוא שהרי נשבע בדבר שא"א לו לעמוד בו וכנודר שלא ישן ג' ימים הוא אלא ודאי כדאמרן ולמאי דכתיב' לעיל התם שהנשבע סתם מסתמא אין דעתו אלא על שיכול לעשות הא אתיא כפשטא וכאומר היום דמי וההוא דנודרין להרגין ולחרמין שצ"ל בלבו היום משום דהתם על דעתם נשבע ודעתם לעולם א"נ דההיא בשלא אסרו עליו כל פירות שבעולם אלא מקצת פירות שאפשר היה לעמוד בה לעולם ונראין דברי האמוראין דבהא דרבא מותר הוא בפירות שנשבע עליהם דכל שתלה שבועתו בשבועת שוא אין השבועה חלה לביטוי ולפיכך חשובה משום שבועת שוא ואי בפירות מיתסר הרי שבועתו חלה ולמה עובר משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן ובמסכת נדרים ה"ג וכן הוא בנוסחאות ישנות כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועת הבאי מותרת כלומר שהפירות מותרים וכן היא בתוספתא בפי' אבל יש שכתבו דהא דרבא אסור הוא בפירות משום שבועת ביטוי לפי שמצאו גי' בנדרים תנא שבועת הבאי (מותרות) [אסורות] ועוד נתלו בזה על מ"ש בספרי כי ידור נדר לה' (אלא) [אם] שהסמיך נדרו לדבר שאפשר נדר וא"ל אינו נדר יכול כשם שבנדרים כך בשבועות ת"ל לאסור איסר מ"מ ואף לאותה גי' יש לפרש שאסורות דקאמר דהיינו שאסור לישבע כן משום שבועת שוא אבל הפירות מותרים שלא לסתור התוספתא דקתני מותרות וההיא דספרי נמי לאסור שלא ישבע כן קאמר משום שבועת שוא וזו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ושני רבותי ז"ל וכבר הארכתי בה במסכת נדרים:

לא התם משום קנייא דרבא פירשתיה בארוכה במס' נדרים בס"ד:

לא משום דע"ז נמי איקרי אלוה יש מקשין ולימא להו דאמר יו"ד ה"א וא"ו ה"א ותירץ רבינו הרמב"ן ז"ל דאי אדכר ליה בכינויו הא לשון אדנות הוא ואי בפי' לעלם כתיב ואסור להזכירו שלא לצורך דהא אפשר בלא"ה דלימא על דעתו ועל דעת המקום ויש מתרצים שגם השם הגדול דרך עובדי ע"ז לכנותו לע"ז וכדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ואמרו בב"ר שהיו קורין לע"ז בשמא רבא. וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקו' למ"ל אלא כי היכי דלא תהוי הפר' לשבועתייהו פי' רש"י ז"ל דלהכי נקט על דעתי וע"ד המקום כדי שתהא שבועתו ע"ד רבים שאין לה הפרה ומכאן למדו קצת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דנשבע על דעת שנים דעת רבים הוא והא דאמרינן בגיטין כמה רבים ג' למה שאמר ר"י בנדר שהודר ברבים אבל בנשבע על דעת רבים אפי' בשנים בלבד וזה ודאי דבר שאינו מתחוור חדא דמסתמא אמרו שם כמה רבים ג' ועוד היאך יעלה על הדעת כי יחידו של עולם לא יעלה כאן אלא כא' מבני אדם לכך הנכון כמו שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל דבדעת המקום סגי כאן שלא תהא להם התרה כמו על דעת רבים ומ"ש להם משה על דעתו אלא מפני שהוא היה שליח בין ישראל להקב"ה כלומר כדעתכם שאתם שומעים כך צונו המקו' להשביעכם על דעתו ויש למדין מכאן לפי זה דשבועה שהיא ע"ד המקו' אין לה התרה ואע"פ שאין בה דעת רבים ואין כאן ראיה ברורה לזה דשאני שבועת התורה שמצותיו קיימות לעולם ולעולמי עולמים ואין דעת המקום מצטרפת להיתר כלל אבל מה שהאדם נשבע לדבר הרשות ע"ד המקום מצטרפ' כשם שדעת המקום מצטרפת לאיסור כך מצטרפת להיתר דהא מצוה לאתשולי אשבועות והמקיים כאלו הקריב קרבן על במה כדאיתא בדוכתה ובזה מצאו טעם למה שנהגו בקצת מקומות להתיר חרמות שמחרימין צבור על ענייניה' ע"ד המקום דכיון שהם צריכים להיתר החרם לפי שאין יכולין לעמוד בו דעת המקום מסכמת להתירם והנכון דלא מן השם הזה נהגו בכך דא"כ היו צריכים פתח או חרטה וכל לשון התרה ושיהו מקצתם מתירים לאחרים שאין אדם מתיר את עצמו וטעם המנהג ההוא אינו אלא דכיון שנהגו בכך הרי הוא כאלו פירשו בשעת החרם שיהיו אסורים בו עד שיתירוהו שהאומר לחבירו הריני משביעך או אוסרך בדבר פלוני עד שאתירך כיון שהתירו מותר שהרי זה כאומר הרי אתה מושבע עד זמן פלוני ומעתה לגבי צבור שנהגו בכך סתמן כפירושן עד שיחרימו בפי' שלא יוכלו להתירו דההיא ודאי אין לו היתר אלא כדין היתר שבועה דעלמא ע"י חכם או ג' מתירין את הנדר ומורי הרב ז"ל היה חושש אף במקום שנהגו או הוסיפו בחרם שם חומר על המנהג שנוהגין בשאר חרמות וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ולמדנו משמועתינו שאף בדבר מצוה יש התרה ע"י פתח ראוי דהא שבועת התורה בדבר מצוה היתה וחש משה רבינו עליו השלום להפרה וכן למדנו מכאן כי רבים שנשבעו בדבר א' יכולים להיות מתירין אלו לאלו אם ראויים לכך דהא בשבועת התורה אין כאן מי שיתיר להם אם לא היו עצמן מתירין אלו לאלו:

דף כט עמוד ב

בטרוף פי' רש"י ז"ל מנומר ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי פי' שהם מנומרים ופרקינן בשגבו טרוף ואין דרך הנחשים להיות מנומרים [אלא] בכריסם ואינו נכון חדא שלא מצינו לשון טרוף על מנומר ועוד שאין הירושלמי מפ' כן והנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל ובעל הערוך ז"ל כי טרוף לשון השוייה כמו הטורף את גגו שפי' המחליק והמשוה אותו וגבו טרוף פי' משווה ומרובע וכן אמרו בירושלמי לפי שאין מרובע בבריות:

מתני' וברייתא נמי דייקא פי' מתוך מה שאמרו במשנה וברייתא שנראות כסותרות זו לזו יש לדקדק כן וכדמפ' ואזיל ולשון זה הוא והכי הלכתא שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו לכל דבר. ובהכי סליק לן פ' שבועות שתים בתרא בס"ד ונתחיל שבועת העדות בס"ד: