שבועות כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א"ל אבאומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בבכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן דילפינן מע"ז והכא מייתי אפילו רבנן מודו בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא גשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אמר שמואל דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר (ויקרא ה, ד) לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל (ויקרא ה, ד) לכל אשר יבטא האדם בשבועה הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת הא לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים הולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם מיתיבי (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו וגמר בלבו מנין ת"ל (שמות לה, ה) כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב וניגמר מינה משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן:
רש"י
עריכהאיזו היא שגגת [שבועת] ביטוי לשעבר - כיון דבעינן אדם בשבועה היכי משכחת לה שוגג:
אי דידע - בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר:
מזיד הוא - וקרא כתב ונעלם בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה:
כמונבז - במסכת שבת בפרק כלל גדול: ה"ג דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן בלא כרת:
לישרי ליה מר - וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו: מצטער: ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה:
לא שב מידיעתו כו' - והאי נמי לא שב מידיעתו הוא:
צריך שיוציא - ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה:
ולא שגמר בלבו להוציא - שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו:
גמר בלבו סתם - שתהא שבועה בגמר לבו מנין כו':
מוצא שפתיך - גבי נודר להביא קרבן כתיב:
תרומה וקדשים - תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי הימים (ב כט) וכל נדיב לב עולות:
תוספות
עריכהואי דלא ידע אנוס הוא. תימה אדקשיא ליה אברייתא תקשה ליה אמתני' דפ' שבועת העדות (לקמן דף ל.) דתנן על שגגתו עם זדון העדות וי"ל דשמא פשיטא ליה להש"ס בשבועת העדות דשגגת קרבן שמה שגגה דאפי' מזיד חייב בו אבל שבועת ביטוי ס"ד דלא שמה שגגה דכיון דלא מיחייב אמזיד בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן בשבועת העדות דאונס פטור נראה דפשיטא ליה משבועת ביטוי דאע"ג דכתיב ביה ונעלם פטר ביה אונס כ"ש שבועת העדות דלא כתב ביה ונעלם דפטור:
אפילו תימא רבנן כו'. בר"פ כלל גדול (שבת דף סט: ושם) גבי הא דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ופריך מהא דתניא איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו והיה שם בספרים מני אילימא מונבז השתא בכל התור' כולה דלאו חידוש הוא אמר מונבז דשגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לכ"ש אלא לאו רבנן וע"כ לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש הוא לא תיובתא דאביי תיובתא ורש"י אינו גורס גירסא זו כי קשה לו והא לא אתיא ברייתא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה אלא לאשמועינן היכי אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי לאשכוחי דקאמר היכי דמי כו' וגרס הקונט' הא מני מונבז היא ופירש אבל לרבנן לית להו שבועת ביטוי לשעבר והקשה הרב רבי אליעזר ממגנצ"א לפירושו דמאן האי תנא דפליג עליה דמונבז התם רבי עקיבא ואיהו אית ליה שבועת ביטוי לשעבר כדאמרי' לעיל והשיב לו רשב"ם דה"פ הא מני מונבז היא אבל לרבנן משכחת לה בענין אחר כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם יש בה לאו או לא וסבור שיש בה עשה וקשיא לר"ת דהכא בשמעתין מסקינן דאפי' לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה ויש לומר דלית ליה דאביי ולאביי משכחת להו לרבנן כדפרישית ולפי זה תתיישב נמי גירסא ראשונה דהשתא משמע דברייתא אתיא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה מדלא נקט איני יודע אם יש בה לאו אם לא:
מצטער ואכלה בשוגג מהו. פי' בקונטרס שאפי' היה זכור היה אוכלה וקשה דאם כן למה נקט מצטער ונראה לפרש דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיטא דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל:
צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. נראה דמפשטא דקרא קדריש ולא משום דאייתר להכי מדפריך בסמוך וניגמר מיניה וקאמר נמי משום דהוה תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והשתא א"כ למה ליה קרא בשבועת ביטוי לבטא בשפתים אלא אינו מיותר לכך:
אלא לשמואל קשיא. ואם תאמר ודשמואל נמי יפרש הכי ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו וי"ל שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר:
גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטין אין צריך להזכיר ותימה דבפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כז:) תנן נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהן של תרומה כו' ושל בית המלך כו' ומפרש בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע"פ שאומר בלבו היום והכא נמי ליתסר אע"פ שאומר בלבו חטין וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים (דף כ.) דמפליג בין ת"ח לע"ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין (דף כט.) גבי משה שהשביע את ישראל על דעת הקב"ה ועל דעתו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס ואם תאמר בההיא דריש מס' נזיר (דף ב:) דתנן האומר אהא הרי זה נזיר ופריך בגמ' דלמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו ופריך דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ומשני דאמר בלבו והשתא כיון דגמר בלבו להיות נזיר למה לי נזיר עובר לפניו הא הכא לא בעינן פת חטין עובר לפניו וי"ל דהתם במאי דקאמר אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאילו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטין:
שאני התם דכתיב וכל נדיב לב. משמע דהכא מודה שמואל דאין צריך להוציא בשפתיו והא דאמר בספ"ק דחגיגה (דף י. ושם) היתר נדרים פורחים באויר דקאמר ר' יצחק בגמ' יש להם על מה שיסמכו דכתיב וכל נדיב לב ודחי דלמא לאפוקי מדשמואל לאו משום דלית ליה דשמואל אלא כלומר דלא ס"ל הכא כדשמואל:
משום דהוו תרומה וקדשים כו'. גבי קדשים כתיב שהביאו בעזרה (דברי הימים ב כט) כל נדיב לב עולות וגבי תרומה כתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם שניטלה במחשבה ואע"ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) ולא ילפינן מקדשים מ"מ קדשים נילפו מיניה הלכך הוו שני כתובים הבאים כאחד ובקונט' פי' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב וכל נדיב לב הביאו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
סז א מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ז':
סח ב מיי' פ"ב מהל' שגגות הלכה ב':
סט ג מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה י"א:
ע ד ה מיי' פ"ב מהל' שבועות הלכה י', ומיי' פ"ב מהל' נדרים הלכה ב', סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"י סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רל"ט סעיף א':
עא ו מיי' פי"ד מהל' מעשה קרבנות הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר. אי דידע מזיד הוא אי לא ידע ונשבע אנוס הוא כרב כהנא ורב אסי א"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה.
אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו. ולא תימא כמונבז דמחייב קרבן בשוגג על מאן דידע בשעת מעשה האיסור שעשה ולא ידע שהעושה הוא מציא קרבן אלא אפי' לרבנן דאמרי שגגת קרבן לא שמה שגגה. וכי האי מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא הכא מודו רבנן דכיון דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו גרידתא דמייתי קרבן דילפינן מע"ז שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת וכתיב התם תורה אחת יהה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' אשכחן דהוקשה התורה כולה לע"ז. מה ע"ז דבר שחייבין עליה זדונו כרת ועל שגגתה חטאת. הכא בשבועה כיון דחדוש הוא דחייבין בה על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן לאו גרידתא אפילו רבנן מודו. והא דמונבז ורבנן מפורשת בשבת פרק כלל גדול:
בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר שלא יאכלנה ומצטער עליה. כלומר הרעב מצערו ואין שם זולתה ואכלה בשוגג מהו. א"ל תניתוה או הודע אליו חטאתו השב מידיעתו. כלומר מי שיעשה בשגגה כיון שאתה מודיעו שאסור הוא פריש זהו שמביא קרבן על שגגתו. והאי נמי שב מידיעתו הוא וחייב קרבן. וי"א כיון שמצטער עליה אע"ג שאתה מודיעו לא פריש. אפי' אם אכלו בשוגג כמו מזיד חשיב:
אבל הנשבע על ככר ומסתכן אם לא יאכלנה שרינן ליה למיכלה:
אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. ומותבינן עליה מהא דתניא בשפתים ולא בלב כו'.
ופריק רב ששת ונדחה. ופריק רבא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים שפטור בפת חטין שהרי לא הוציא בשפתיו פת חטין ופטור בפת שעורים שהרי לא גמר בלבו. אלא גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין שחייב ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אדחי' הא תיובתא משמואל:
מיתיבי מוצא שפתיך תשמור. אין לי אלא המוציא שפתיו. גמר בלבו ת"ל כל נדיב לב. ופרקינן לשמואל שאני התם דפריש בה קרא כל נדיב לב.
ומשום דהוו שני כתובים הבאים כאחד. קדשים הא דאמרין. ותרומה דכתיב בה ונחשב לכם תרומתכם מלמד שהתרומה ניטלת באומד ובמחשבה. תא גמרינן מינייהו. ומ"ד מלמדין הוו להו שבועות כגון הא דשמואל חולין ותרומה וקדשים וחולין וקדשים קדש וחולין מקדשים לא ילפי דקדשים המירי לפיכך אתנהו אפילו גמר בלבו. וגרסינן בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף סג) ר' מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין. ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין. איתיביה אביי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עד שאני נכנס לבית זה ואמר לזה. שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. וכיון דמותבינן מהא שמע מינה דהלכתא היא:
כמאן כמונבז אפילו תימא רבנן כו'. איכא למידק מההיא דגרסינן בפרק כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה ואקשינן דתניא התם איזהו שבועת ביטוי לשעבר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ואסיקנא הא מני מונבז היא והכא אסיקנא דרבנן מודו בה ויש לומר ההיא אביי הוא דסבר הכי ודרב נחמן פליגא.
אבל יש נוסחא ישנה דגרסינן הכי התם: מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא.
והכי כתיב בספרי דוקני אלא שרש"י ז"ל בא ולימד דליתה דמאי פשיטותא הא אצטרי' לאשמועי' דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה למונבז בין שגג לקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה ולפי זה לרבנן דפליגי עליה דמונבז לית להו קרבן בשבועת ביטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל, וכן הוא דעת רש"י ז"ל.
ואיכא למידק עליה רבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו רבי עקיבא כדאיתא התם ואיהו הוא דאמר חייב להבא ולשעבר לפיכך פירש הרב ר' שמואל דומרוגי ז"ל דלא ממעיט מהאדם אלא כגון מי שהוא סבור לשבע על האמת אבל מי שהוא סבור לשבע על שקר וסבור שהוא מותר לאו אנוס הוא אלא שוגג כדאשכחן גבי שאר מצות דכל מי שאומר מות' שוגג מיקרי כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולפום הכי דייקינן התם מני הא אילימא מונבז דודאי לאו למעוטי אומר מותר אתא אלא לומר שאף זו קרויה שגגה ואי למונבז פשיטא.
ואי קשיא לך, אי הכי רבא מאי קא מבעיא ליה שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת ורב נחמן נמי לימא ליה בשוגג בלאו שבה לא קשיא דרבא הכי איבעיא ליה אי מחייב בשוגג בקרבנ' ואמר ליה רב נחמן אפילו בשוגג בקרבנה נמי משכחת לה ואין צריך לומר בשוגג בה והאי דלא אייתי הכא ההיא ברייתא דילמא לא שמיע ליה והרבה כיוצא בהן בתלמוד אפי' בשמועה אחת דיכול למימר תניא נמי הכי.
ומיהו קשיא לי מה שראיתי בירושלמי (ג,א) רבא בר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה אבל סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת אלמא אנוס תשבינן ליה. ואיכא למימר משכחת לה כגון בשוגג בלאו שבה אבל סבור שאסורה והוא מוזהר עליה בעשה וכיון דאיכא שגגת לאו שמה שגגה וכיון דידע שאסורה לאו אנוס הוא. עוד פירשתיה שם בפרק כלל גדול (סט,ב).
גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא סתם מנין. פירש רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שאסור בפת חטים ובודאי שהפי' כך הוא אלא מיהו איכא דקשיא ליה הא דתנן בנדרים נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה ואעפ"י שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואעפ"י שאינן של בית המלך ובעי עלה בגמרא היכי אמר ומוקים לה כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ואקשינן והא איתסרו עלה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינם דברים הכא גבי אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי אמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים.
ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן גבי נדרים דברי' שבלב אינן דברי' הני מילי בעם הארץ משום דלא מהימן אי נמי דלא מקים מחשבתו ולפיכך פותחין לו פתח ממקום אחר אבל בתלמיד חכם לא כדתנן במס' נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות המלכים כו' על כולן אינן נשאלין ואם נשאלין פותחין להן פתח ממקום אחר ומפרש לה בגמרא דהכי קתני על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לשאול פותחין לו ממקום אחר והא הכא דכדברי' שבלב נינהו ואפילו הכי בתלמיד חכם הוו דברים.
וזו טעות גמורה ואין הנדון דומה לראיה דהתם חרמו של ים קרוי חרם ולא היה צריך ללשון אחר ומשום הכי לא הוי נדר כלל אלא שמחמירין עליהן בעם הארץ אבל הכא גבי ההיא דנודרין לחרמין כיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו איתסרו להו שהרי אסרן לעולם עליו ואין באותו משמע היום וכן גבי פת מי שאומר פת סתם אין במשמע פת חטים אלא כולן במשמע הילכך הוו להו דברים שבלב ואינן דברים וכדמוכח נמי בקידושין (נ,א).
אלא הכי הוא דאיכא למימר, בשלמא התם כיון שפיו ולבו שוים שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יאמר היום הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אבל הכא כיון שהיה דעתו לומר חטים בפיו ולא אמר דאיתניס ולא אסקיה לדבוריה על כרחך אינו אסור אלא במה שהיה בלבו שהרי בעינן פיו ולבו שוין ואע"פ שאין בפיו אלא פת סתם אינו אסור בפת שעורים שהרי לא היה לבו להיות נודר מן השעורין כנ"ל וזה הטעם נכון שהרי אמרו מנין שיהא אסור בחטים ת"ל לכל אשר יבטא האדם אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפי' בחטים מותר כיון שלא השלים הנדר שהיה בלבו לידור.
וגמר בלבו להוציא פ"ח מנין ת"ל לכל אשר: וכתב רי"ף שאסור בפ"ח ובשאר מותר, ואיכא דק"ל הא דתנן בנדרים (כז, ב) נודרין להרגין ולמוכסין שהיא של תרומה ואע"פ שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואע"פ שאינן, ובעי עלה בגמ' היכי אמ', כגון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן והא אתסרא עליה, ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא גבי אונסא א"א לא עקר ליה לנדריה, אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא, והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי גמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים, ויש מי שתירץ דהא דשמואל דינא דבת"ח וההיא בע"ה, והתירוץ הנכון דההיא דהתם הוא בשהוא מערים ומכוין שישמעו השומעים מפיו שהוא אוסר עצמו לעולם ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע, ולהטעות השומעים הוא מכוין, ה"ל קצת מבטל מה שבלבו הלכך דוקא משום אונסא אבל בעלמא בכל כי הא לא, אבל כאן שהוא מתכוין לומר פת על דעת פת חטין, ולא להשמיע לשומעים פת סתם, וכונתו לומר פת חטין, אפילו בלא אונס מותר בשאר, וזה הטעם נכון, שהרי אמר מנין שיהא אסור בחטים תלמוד לומר לכל אשר יבטא, אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפילו בחטים נמי מותר כיון שלא השלים לנדר שהיה בלבו, כ"כ הרמב"ן, ונראה שהוא גורס מנין שיהא אסור בחטים, ולא כן גירסת הספרים, ומי' אפילו בהוא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם, מן הדין אינו נאסר בהן לעולם כל שאמר בלבו היום ואפילו שלא במקום אונס, דהוה ליה כגמר בלבו פת חטין, דאי לא תימא הכי וכי שרי רבנן משום אונסיה אסור דאורייתא, אלא משום דרבנן הוא דאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכ"נ כאן מדברי רבותינו הצרפתים.
אמר רבא תריץ הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים: והוא הדין לגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו וכדשמואל, אלא משום דבעי לאסוקי בה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, נקט רישא נמי שהוציא בשפתיו (יש הוציא) הפך מה שגמר בלבו.
והא דאמרינן: גמר בלבו להוציא פת חטים [והוציא פת סתם]: לאו למימר שהוא שיהא אסור בכל פת (דה"א) שהרי בזה אין פיו ולבו שוין, אלא לומר דכיון דפת חטים שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו אסור בפת חטים שגמר בלבו, מש"כ באידך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא ההפך דהיינו פת שעורים ולפיכך בפת חטים מותר, לפי שלא הוציאו בשפתיו ובשעורים לפי שלא גמר בהם בלבו.
דהוו להו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד: פירש רש"י ז"ל: תרומה תרומת מלאכת המשכן כמו שכתוב בה (שמות לה, כב) כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וקדשים דכתיב בספר דברי הימים (ד"ה ב, כט, לא) בחזקיה וכל נדיב לב עולות, ואינו מחוור שאין קורא בשום מקום בתלמוד תרומה סתם אלא לתרומת אהרן, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש תרומה דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, ואמרינן (גיטין ל, ב) שניטלת באומד ובמחשבה, וקדשים היינו דכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם, והכין הלכתא כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתים.
ואיכא דדייקי אשמעתין מההיא דפרק ד' נדרים (כז, ב) דתני נודרין להרגין [לחרמים ולמוכסין] ואמרינן עלה בגמרא דאמר כל פירות שבעולם יאסרו עלי אם אין של בית המלך, ואקשינן כיון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אתאסרו להו, ואוקימנא דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא משום אונסא א"א דלא עקר ליה לנדריה, אמר דוקא משום אונסא הא בעלמא לא אלא כל שהוציא בשפתיו אע"ג דלא גמר בלבו אסור.
ויש מי שתירץ, דהא דשמואל דינא ובתלמיד חכם וההיא דעם הארץ. ואיאומר דבין הכא בין התם בת"ח, אלא דהתם גמר בלבו (ו)להוציא בשפתיו סתם שישמעו ההרגין לשון זה סתם כדי שיחשבו שאסר עליו לעולם הפירות, ולפיכך אי לאו דאגב אונסיה שרו ליה רבנן היה אסור לעולם, משום דלבו גמר להוציא בשפתיו דבר שישמעו ממנו איסור עולם, הא בעלמא בין בעם הארץ בין בת"ח גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו או הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו אסור עד שיהא פיו ולבו שוין, וכבר הארכתי בזה שם בפרק ארבעה נדרים יותר מזה בסיעתא דשמיא.
ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם מן הדין אינו אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו אינה במקום אונס דהוה ליה כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, דאלת"ה וכי שרו רבנן משום אונסיה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא שאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים.
א"ל באומר יודע אני ששבועה זו וכו' איכא למידק דהא מתני' היא בהדיא בפ' כלל גדול איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליו קרבן ואי רבא לא ידע לה היכי לא פשיט מינה רב נחמן ואי רב נחמן לא ידע לה אע"פ שזה דוחק כיון דלהדיא מייתי לה התם בי מדרשא מ"מ לסייעי' תלמודא מינה דתניא כוותיה וי"ל דודאי ידע לה רבא נמי אלא דלא ידע אי מונבז היא דוקא וכדאמר ליה כמאן כמונבז ואורחא דש"ס הוא דכי קשו להו מתניתא לתלמידי דבעי מרבייהו סתם וכפי' בפרק נערה שנתפתתה ורב נחמן אהדר ליה סתמא משום דידע דההיא מתניתא אפילו לרבנן היא כדמפרש הכא ומיהו לית ליה סייעתא מגופה דמתניתא דדלמא מונבז היא וסוגיא דהכא פליגא אסוגייא דפרק כלל גדול לפום רובא דנוסחי דהתם דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ואתבוה מההיא מתניתא דאמרן ופריק הא מני מונבז היא והויא הא פלוגתא בין אביי ורבא ורב נחמן ומיהו איכא קצת נוסחי התם דאסיקו מני אי מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגות קרבן שגגה היא הכא לא כ"ש אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי היא תיובתא ומיהו הא ודאי קשיא טובא מאי ק"ל לרבא לוקמה בשגגת שבועת ביטוי בשוגג בלאו שבה וכדאביי ואתייה ליה שפיר ואפילו [לרבנן] דהא ודאי [משמע] מלישנא דבעייא דרבא דלא הוה משכח שום אנפא לאוקמיה ביה שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכן מאי דאהדר ליה רב נחמן קשיא היכי קאמר אבל חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי נימא ליה כדאמרן בעלמא דמשום דחדית ביה רחמנא חדא חידושא לית לאוסופי לחדותי בה מלתא אחריתי ואין לך בו אלא מקום חידושו בלבד וכי תימא דאי אמרינן הכי לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר הא אשכחן בשוגג בלאו שבה וכדאביי וי"ל דכל הני קושיי מתפרשים ממאי דכתב רש"י ז"ל בפרק כלל גדול דאע"פ שאומר מותר בעלמא שוגג היא וחייב קרבן כדאיתא התם לגבי שבועת ביטוי אומר מותר אנוס הוא ופטור דהא בכלל מאי דקאמר קרא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא דההיא דאמרינן לעיל בדרב כהנא ורב הוה שגגת מעשה והא שגגת הוראה וכי היכי דמעיט רחמנא חדא מעיט אידך והיינו דאיצטריך ש"ס לפרוש האי הפרשא דאיכא בין שבועת ביטוי לשאר מילי דעלמא משום דהא פשיטא ומקרא דהא דם בשבועה נפקא ומעתה היינו טעמא דלא מוקמינן לה רבא ור"נ בשגג בלאו שבה דכי אמרינן דשגגת לאו שגגה ה"מ במלתא דאית בה לאו ועשה דשגג בלאו שבה וידע לה בעשה אבל גבי שבועת דלית בה שום עשה ששוגג דלאו שבה אומר מותר הוא ואע"פ שהיה סבור שיש בה עשה סברא בטעות הוא ולא חשיבה ידיעה כלל ולהכי לא מני לאוקומה אלא בידוע לה בלאו ושגג בקרבן אבל אביי היה סובר דאין זה מותר כיון שהוא סבור דאיסורה בעשה ומעתה היינו דאמר רב נחמן הכא דמודו רבנן בהא ע"כ דכיון דחידוש הוא שחייב הכתו' קרבן על שגגת לאו בלא כרת ובלא שום עשה דממילא נצטרך לומר דשגגת קרבן שמה שגגה ולא אמרו לה למה שמה שגגה אלא כשיש בה כרת שאפשר לתלות בו השגגה ומעתה היינו נמי דלא אוקומו רבא ורב נחמן שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר דחשיב בעלמא שוגג משום דקים להו דגבי שבועה אומר מותר אנוס הוא ופטור משום האדם בשבועה דמ"ל שגגת מעשה או שגגת הוראה כי היכי דחדית רחמנא בשגגת מעשה דשבועה לחשבו אונס משא"כ בעלמא חדית נמי בשגגת הוראה וזה נ"ל טעם כעיקר לפי שיטת רש"י ז"ל וכן היא בירושלמי ר' בא בשם רבא בשוגג בקרבנה ומזיד בה אבל סבור הייתי שאין שבועה זו מותרת ע"כ הרי זה מפורש כדברי רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה פטור ודק"ל לרבינו שמואל רמרוגי ז"ל היכי לא דכרינן הכא האי חידוש כדאדכרן אידך דבכל התורה כולה וכו' הא ל"ק דטפי עדיף לן לאדכורי האי חדושא בכל התורה כולה לא מייתי קרבן על שגגת לאו שהוא הגורם לרבנן להודות בשגגת קרבן שהיא שגג' וכדפרי' דאלו באידך חדושא הו"א דאדרבא אין לנו אלא מקום חידושו בלבד והרי כל השמועה עולה יפה לשיטה זו ולשיטת רבינו שמואל ז"ל א"א לפרשה אלא בדוחק וגם כי הירושלמי חולק עליו ובילדותי כתבתי בזה פנים אחרים במהדורא קמא אבל זו נראת לי עתה בזקנותי והאל ברחמיו יבחר לנו האמת. הא דאמרינן דבכל התורה כולה לא אשכחן (זדון) לאו דמייתי קרבן והכא מייתי לישנא קייטא נקט והכי פירושו דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי ופשוט הוא:
בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו סיפא דסוגיין מוכח דבדיעבד קמבעי ליה שנשבע על הככר שלא יאכלנו ושכח שבועתו ואכלה מחמת שמסתכן בה מהו לחייבו קרבן על שגגתו ובהא לא שייך למפטריה מטעמא דהאדם בשבועה דהא פרישית לעיל דההיא ליתא אלא בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' לא הי' לבו עליו ואמרינן היכי מבעיא ליה הא לרבינא דאי מסתכן לישרי ביה מר פי' כיון דמשום סכנה אכלה בהיתר גמור אכלה ואלו הרי לקמן והוה דכר לשבועתיה הוה שרינן ליה לכתחל' וא"כ פשיטא שאין קרבן על שגגתו אלא הכי קמבעי ליה לרבינא נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשגגת שבוע' מהו ואיכא דק"ל הא נמי לישרי ליה מר דלא גרע מנדרי אונסין שחלה הוא או בנו או שעכבו נהר שהוא מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר וה"נ נימא הכי ויש שתירצו דמצטער דהכא לאו צער חולי אלא צער תיאבון בלבד ולא מחוור דהו"ל לש"ס לפרושי הכי בהדיא דאי מצטער ממש לישרי ליה מר ואלו ש"ס לא אמר הכי אלא במסתכן בלחוד ולא עוד אלא דמסתמא אף רבא בלשון דמסתכן שאלה אלא דש"ס מפרש דלא מסתכן גמור אלא מצטער בחולי שאין בו סכנה ואלו לצער תאבון בעלמא לא הוה שאיל לה בלשון מסתכן והנכון בתירוץ קושייתם שלא התירו נדרי אונסים שהן בשבוע' דלהבא אלא בנשבע לעשות מעשה דההיא דהדירו שיאכל אצלו שאין גמר תלות שבועתו עד שעת מעשה וההיא שעתא מחייב על עבריינותו וכיון דאניס ולא מצי למעבד באונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח פטרינן לי' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כאלו פי' וכדמוכח התם אבל בנשבע להבא שלא יעש' שחלות שבועתו בשעת שבועתו ומתקיימת בשב ואל תעש' וחיובו על שעת שבועתו כגון זה שנשבע שלא יאכל ככר זו הרי נאסר' עליו ככר זו מיד בלאו דשבוע' כחלב ונביל' ולית לן למשריי' כלל אלא במקו' סכנ' ופיקוח נפש כחלב ודם ושאר איסורין וזה נרא' ברור וזה שיטת מורי הרא"ה זלה"ה. ומעת' הוי בעיין בכל מצטער בין מצטער בחולי ובין מצטער בתאבון בעלמא והדין שוה בשניהם כדמפרש ואזיל. עוד יש שבועת אונס אחרת והוא שאנסוהו לישבע ודעת מורי ז"ל שחייב לקיים שבועתו אא"כ מפני פיקוח נפש של עצמו או של אחרים והראי' ממשנת נודרין להרגין ולחרמין דאי לאו דאמר בלבו היום חייב לעמוד בה אע"פ שנשבע מחמת אונס ומיהו אם יש בקיום שבועתו סכנ' לו או לחבירו מיפטר בה מפני פיקוח נפש וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל על מלך שצוה להחרים על מי שיודע דבר ידוע על חברו בדבר שהי' בה סכנת גוף לחבירו מעתה שגגת שבוע' לשעבר דאנסי' ליביה בשעת שבוע' פטור לגמרי מההיא דרב כהנא ורב אסי ונשבע להבא ונאנס אח"כ אם בקום עשה נשבע כל שיש בה אונס דלא הוה מסיק אדעתי' בין דגוף בין דממון פטור ומותר ואם נשבע בלא תעש' אינו מותר בשבועתו אלא במסתכן ממש בלבד ומי שנשבע באונס ויכול לבטל בפיו בענין שלא יהא מה שבלבו סותר לגמרי מה שמוציא בפיו אלא שעוש' מן הלשון הכלל פרטי כההיא שאמר יאסרו פירות עולם עליו ואומר בלבו היום מותר ואם [לאו] חייב לעמוד אא"כ לפקוח נפש בלבד:
אמר לי' תנינא וכו' ונוסחי דוקני ל"ג והאי נמי וכו' וכן מחוור יותר והכי פירושו והאי נמי אם אומר שבלבו הי' לאכלו אע"פ שידע בשבועתו פטור דהאי לא שב מידיעתו הוא ואפילו במצער גמור מחמת חולי פטור ואם אומר שאילו הי' נזכר משבועתו לא הי' אוכלו ה"ז שב מידיעתו וחייב והוא נאמן ע"ע בין לחיוב בין לפטור וכדכתיב או הודע אליו. אמר רב ששת תריץ ואימא בשפתים ולא שגמר בלבו כלומר דלשמואל מתניתא לאו כדרב ששת מיתרצא אלא ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין פי' שהוא פטור בין מפת חטין בין מפת שעורין שאין פיו ולבו שוין בא' מהם וליכא למימר דלחייב בפת שעורין שהוציא בפיו משום דדברים שבלב אינן דברים דההיא לא מיתמרא בשום דוכתא אלא במי שגמר בלבו להוציא בשפתיו אותו לשון שהוציא אלא שהי' עושה ביטול בלבו אלא מתנה בו שום תנאי אבל כאן שלא גמר בלבו להוציא מפיו פת שעורים ושלא לדעת יצא מפיו אין כאן שבוע' דבעינן פיו ולבו שוין ללשון שמוציא מפיו. וז"ב:
גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מלין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' יש שפירשו מנין שהוא חייב בכל פת שבעולם כיון שהוציא מפיו פת סתם ת"ל לכל אשר יבטא האדם לחייבו בזה ויש מביאין ראי' לזה מההיא דנודרין להרגין ולחרמין שאמר שיאסרו פירות עליו שמשמעותו לעולם דרך כלל ואע"פ שממעט הזמן לומר בלבו היום אי לאו דאנוס הוה מחייב בהם לעולם בלשון נדרו הלכך הכ' דלא אניס אין בידו לעקור ל'פת סתם שנשבע לאוקומה בפת חטים לחוד (וכן) [ואין] נרא' דכיון שלא הי' בדעתו לאסור ע"ע אלא פת חטים למה יאסרו פת אחר והרי לא הי' פיו ולבו שוין באיסורו וההיא דנודרין להרגין ולחרמין ל"ד להא כלל דהת' אחרי' משביעין או מדירין אותו ודעתם לאוסרו באותם פירות לעולם וגס הוא על אותי המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי לי' הלכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שהוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדעת עצמו הוא נאמן ע"ע וכשאומ' שלא נתכוין בלשון פת סתם אלא בפת של מין א' בלבד הרי הוא נאמן ולא חמירא הא מההיא דנדור בחרם ואמר שלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבא הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי' בעם הארץ וזה דעת הרמב"ן ורז"ל וכן נרא' הלכ' למעשה:
משום דהוי תרומ' וקדשים ב' כתובים הבכ"א וכו' פירש"י ז"ל תרומ' תרומת המשכן דכתיב כל נדיב וקדשים קדשי מזבח כדכתיב גבי חזקיהו כל נדיב לבו הביאו עולות ואינו מחוור דבשום דוכתא לא קרו רבנן לתרומת המשכן תרומ' סתם לכך פי' תרומ' ממש שניטל' במחשב' כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וקדשים קדשי מזבח או קדשי ב"ה כדכתיב כל נדיב לב ונראים דברים דגבי צדק' לא מחייב בבל תאחר עד שיוציא בפיו כדכתיב בהדי' מוצא שפתיך תשמור ועשית וכל שמקיים מה שגומר בלבו אפילו בדברים דעלמ' כעובדא דרב ספרא דבמס' מכות ירא שמים ועליו נאמר ודובר אמת בלבבו כדאיתא התם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה