פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

שבועות שתים שהן ארבע. שבועה שאוכל ושלא אוכל. שבועה שאכלתי ושלא אכלתי:

גמ' ת"ר מבטא שבועה. איסר שבועה. איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור. מאי קאמר. אמר אביי ה"ק מבטא שבועה. איסר מיתפיס בשבועה. איסור איסר אם אתה אומר המתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. רבא אמר ה"ק מבטא שבועה. איסר נמי שבועה. איסוריה דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה. הוציאו בלשון נדר נדר. בלשון שבועה שבועה פירוש מבטא שבועה אם אמר מבטא שלא אוכל ככר זה הוי שבועה ואיסר נמי אם אמר איסר שלא אוכל ככר זה הוי שבועה. ועוד יש דבר אחד באיסר שאם הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר ככר זה עלי הוי נדר. אבל מתפיס בשבועה ליכא. ואזדו לטעמייהו. דאיתמר מתפיס בשבועה אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי. ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וקי"ל כרבא. היכי דמי מתפיס בשבועה. כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה ואח"כ אמר ככר זה עלי כבשר זה. או ששמע שחבירו נשבע שלא יאכל בשר זה ואמר הוא ואני כמוך. אבל מתפיס בנדר נדר דתנן (נזיר דף כ:) מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירין. ותניא נמי איזהו איסור האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחורבנה אסור. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום דכתיב איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור. תימה הוא בעיני היאך הביא רב אלפס ז"ל הך ברייתא על מתפיס בנדר דלכאורה משמע דאליבא דרבא לא איירי במתפיס בנדר. דאביי פריך מינה לרבא מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה. ושני לה רבא זהו איסור נדר האמור בתורה. אלמא דלרבא לא איירי במתפיס בנדר. וי"ל דהכי מפרש לה רב אלפס ז"ל דאביי משמע ליה איזהו איסור האמור בתורה אאיסר דקרא קאי. ומפ' דאיסר אינו לא לשון נדר ולא לשון שבועה אלא שאוסר ומתפיס בדבר אחר ואם בנדר נדר ואם בשבועה שבועה. ושני רבא דהא דתניא איזהו איסור האמור בתורה לאו אאיסור דקרא קאי דההוא לשון נדר ולשון שבועה הוא. אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש. האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס. שריבה הכתוב בפירוש מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. לאפוקי נודר בדבר האסור. ולרבא מפיק נמי מהתם דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וה"ר יוסף הלוי ז"ל פירש דמתפיס בשבועה לא כשבועה דמי היינו לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא. וכך כתב הראב"ד ז"ל דדרשינן נמי או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס. ואיתרבי לבל יחל אבל לא לקרבן. ומתוך דברי אלפס ז"ל משמע דאפי' איסורא ליכא:

סימן בעריכה

הא דקאמר הרי עלי שלא לאכול בשר לאו דווקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש כמו (נדרים דף טו.) קונם שאיני ישן דלא אמר כלום אם לא אמר קונם עיני בשינה. והכא נמי צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע"פ (דף נט.) קונם שאיני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה לפיך כלומר מה שאני עושה יהא לפיך בקונם:

סימן געריכה

קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו. וכן כתוב בספרים. ורש"י לא גרס ליה. דאי נמי דאורייתא הוי אמרינן לקמן (דף כה.) דנדרים חלים על דבר מצוה ונראה דגרס ליה שפיר דנהי דנדרים חלים על דבר מצוה להתחייב שתים משום איסור הראשון ומשום בל יחל מיהו כי מיתפיס ביה דמעיקרא קמיתפיס ולא מיקרי דבר הנדור. אבל אי מעיקרא לא הוי ביה אלא איסור דרבנן מיקרי שפיר דבר הנדור:

סימן דעריכה

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רביעקיבא. אמרו לו לרבי עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב. אמר להן ר"ע היכן מצינו במדבר שמביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:

גמ' אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש כל שהו ד"ה חייב ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום כל שהו ד"ה חייב. פשיטא. מהו דתימא אטעום נמי כדאמרי אינשי תא לטעום. קמ"ל. אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה כל שהוא. מאי טעמא קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כבריה דמי. ודוקא למלקות אבל לקרבן מעילה שוה פרוטה בעינן:

סימן העריכה

אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. דעפר לאו בר אכילה הוא. בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה. נהי דעפר לאו בר אכילה הוא מכל מקום כיון שהזכיר עפר בשבועתו מיחייב עליו. ומיבעיא ליה בכמה. כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא כל שהוא הוי. ובספרי ספרד גר' אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. וכן בפי' ר"ח פי' אע"פ שלא אכל דבר אחר יצא ידי שבועה דאכילת עפר נמי כיון דאחשבה שמה אכילה לצאת ידי שבועתו כיון שאכלו כדי לקיים שבועתו אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור: בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. את"ל עפר דלאו בר אכילה הוא כלל בכ"ש. חרצן כיון דע"י תערובת אכלי ליה דעתיה אכזית. או דלמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה בכל שהוא. ועלו אלו שתי הבעיות בתיקו. ואין נפקותא האידנא באלו שתי הבעיות. דאפי' אי דעתיה אכזית קי"ל (יומא דף עג.) חצי שיעור אסור מן התורה. וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן:

סימן ועריכה

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים:

גמ' א"ר חייא בר אבא אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא דא"ל אינשי לחבריה תא לטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו. ואיבעית אימא קרא דכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת ויין חמרא וכתיב ואכלת. וליכא למימר על ידי אניגרון דשכר כתיב מידי דמשכר. וליכא למימר דבילה קעילית דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין: מתני' שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת דפת יתירא דקאמר משמע לחלק. דהוה מצי למימר פת חיטין וכן של שעורין וכן של כוסמין ואע"פ דהשתא קצר בלשונו מכל מקום אין דרך להזכיר פת אם לא לחלק:

סימן זעריכה

שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת:

גמ' ומוקי לה רב פפא בגמרא במונחין לפניו וה"ל למימר שבועה שלא אשתה אלו ומינייהו. ומדהזכיר שם המשקין ש"מ לחלק. ורב אחא בר יעקב מוקי לה במסרב בו חבירו ואמר ליה בא ושתה עמי יין ושמן ודבש והוה ליה למימר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא. יין ושמן ודבש למה לי. ש"מ לחלק. ובע"א לא מיחייב אלא אחת אלא או כדרב פפא או כדרב אחא:

סימן חעריכה

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור. שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב. ורבי שמעון פוטר. והא דפטר ברישא באוכלין שאינן ראויין לאכילה דהיינו נבילות וטריפות ובסיפא מחייב מוקי לה בגמרא רישא בסתם וסיפא במפרש. מפרש מושבע ועומד מהר סיני הוא. א"ר יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין דמיגו דחיילא על דברים המותרים חיילא נמי על דברים האסורין. א"נ רישא וסיפא דאמר שלא אוכל סתם ואכל אוכלין שאינם ראוין דרישא היינו עפר דלאו בר אכילה הוא כלל. אבל נבילות וטריפות אוכלין ראוין הן אלא אריא הוא דרביע עלווייהו: ואמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים. וקמ"ל דאפי' בתרי איסורי הבאים מעצמן אמרי' איסור כולל:

סימן טעריכה

מתני' קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים אחד דברים שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהם ממש. כיצד שאתן לפלוני ושלא אתן לפלוני שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן ושישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי. ר' ישמעאל אומר אין חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להטיב. א"ל ר"ע אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה שאין בהם הרעה והטבה מנין. אמר ליה מריבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך ריבה גם לכך:

סימן יעריכה

גמ' תנו רבנן חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים. חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות. חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש משא"כ בנדרים. הא דנדרים חלין על דבר מצוה נפקא לן בפ"ב דנדרים (דף טז:) מדכתיב לה'. ופריך התם מ"ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה'. שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה'. ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. כלומר היינו טעמא לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ אלא אוסר את החפץ עליו והחפץ אין מחויב שיעשה האיש בו מצוה. אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה לפי שגופו מחויב לעשות המצוה. !וקשה דא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות שבועה נמי חיילא בכה"ג אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה וכה"ג מיקריא שבועה כדאמרי' (לעיל) בפירקין (דף כט.) באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה. וי"ל דהיינו חומר שבכל לשון שהנדר חל על דבר הרשות באוסר החפץ עליו גם הוא חל על דבר מצוה. אבל כשאוסר עצמו על החפץ כשאומר קונם גופי על החפץ זה גם על דבר הרשות אינו חל כמו על דבר מצוה. אבל בשבועה יש לשון שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה. ועי"ל דאפי' אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה השבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה. ולא שייך לשון שבועה אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר פלוני וה"פ דבריו יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה שאני נשבע שלא לאוכלו אם לא ראיתי גמל פורח באויר. והיינו נמי טעמא דשבועות חלין על דבר שאין בו ממש לפי שאוסר את גופו מלעשות דבר זה ובגופו יש בו ממש. אבל בנדרים שאוסר הדבר עליו אם אין בו ממש אין נתפס עליו האיסור. והיינו נמי טעמא דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה הוי. דאם אסר על עצמו ככר אחד ואמר על ככר אחר ה"ז כזה נאסר גם השני. אבל אם נשבע על ככר א' שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר זה כזה לא אמר כלום שאין שום איסור על הככר אלא שגופו מושבע שלא יאכלנו. אבל אם אמר אני נשבע על זה כמו שנשבעתי על זה אסור לאוכלו ואין זה מתפיס בשבועה אלא לגמרי שבועה אחרת כיון שחזר ואמר אני נשבע על זה. ולא מהני הזכרת ככר הראשון אלא לענין זה שאין צריך להזכיר עליו אכילה. והא דלא חשיב הכא חומר בנדרים שהמתפיס בנדר נדר משא"כ בשבועות. משום דלא חשיב אלא חומרות שבעיקרי נדרים: כיצד אמר שבועה שאתן לפלוני כו'. מאי אתן ומאי לא אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא מתנה לעשיר. ה"ה דהמ"ל אחר שנתן כדי השגת ידו דאין אדם מחויב ליתן כל אשר לו לצדקה אלא הוי בכלל מתנה לעשיר:

סימן יאעריכה

שאישן ושלא אישן איני והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר. התם דאמר שלשה הכא דלא אמר שלשה:

סימן יבעריכה

שאזרוק צרור וכו'. איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים שבועה שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור. רב אמר חייב דאיתיה בלאו והן. ושמואל אמר פטור דליתיה בלהבא אמר אביי ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתא בשאין יודע לך עדות:

סימן יגעריכה

תנו רבנן האדם בשבועה פרט לאנוס. ה"ד אנוס כדרב כהנא ורב אסי דכי הוו קיימי מקמי' דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך ואנא לשיקרא אישתבעי. אמר ליה את לבך אנסך. ועובדא דגיטין פרק השולח (דף לה.) באותה אשה שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה אע"ג דאנוסה היתה שהיתה סוברת לישבע באמת. שאני התם שפשעה מתחלה דהוה לה למידק בשמירתה לפי שסופה לבוא לידי שבועה אם תאבדנו:

סימן ידעריכה

אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים דאינה שבועה עד שיוציא מחשבתו בשפתיו וה"ה לנדר. ואם גמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחיטין ולא בשעורין. אין אסור בחיטין שהרי לא הוציא בשפתיו. ולא בשעורין שהרי לא נתכוון לומר שעורין. דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אבל גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אסור בפת חיטין דפת חיטין פת שמיה והרי פיו ולבו שוין. דתניא בשפתים ולא בלב. גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם. ואמרי' הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין. ותירצה רב ששת ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם. ותנן נמי במתני' (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוון לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני. נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין והא דתנן בפרק שני דנדרים (דף כז:) נודרים לחרמי' ולהרגין ולאנסין שהן של תרומה ושהן של בית המלך ומפרש בגמרא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו של בית מלך ומסיק התם באומר בלבו היום ומוציא בפיו סתם ואע"ג דקי"ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שרי. אלמא שלא במקום אונס מיתסר לעולם אע"פ שאמר בלבו היום ה"נ ליתסר בכל פת אף ע"פ שאומר בלבו חטין. ותירץ הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חיטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום. דמן הדין גם מחשבתו תבטל () כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חיטין נמי פת שמיה:

סימן טועריכה

מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור. לקיים המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא דא"ר יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאין מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצוה שמושבע עליה מהר סיני אין דין שיהא חייב עליה. אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן. תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן:

גמ' ת"ר יכול נשבע לבטל המצוה ולא בטל יהא חייב. ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות. אוציא נשבע לבטל המצוה ולא בטל שהוא פטור. יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים יהא חייב. ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור. יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור. ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות. אביא נשבע להרע לעצמו שהרשות בידו. יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב. ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות. אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. מנין לרבות הטבת אחרים. ת"ל או להטיב. ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו. ומסקינן מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים אלמא בדבר הרשות כתיבי דאי בדבר מצוה כתיבי א"כ להרע היינו לבטל את המצוה וא"כ אמאי איצטריך או לרבות הטבת אחרים השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים לכ"ש:

סימן טזעריכה

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

גמ' למה לי למיתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה. הא קמשמע לן טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי. כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב. שלא אוכלנה אין חייב עד שאכל את כולה. הלכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה. ומיהו כולה נמי בכלל השבועה היא ואכל אכילה ואכילה דידי' נשבע כדאמרינן בשמעתין מיגו דמהניא שאלה לכזית בתרא וכו'. דה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה. ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו. אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה: אין חייב אלא אחת. חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איתא. דאי משכחא רווחא חיילא כדרבא. דאמר רבא אם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה. ותנן נמי מי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה:

סימן יזעריכה

אמר רבא נשבע על ככר ואכלה שייר ממנה כזית נשאל עליה. אכל כולה אין נשאל עליה אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מיחסר קרבן אי במזיד מיחסר מלקות. ואפי' אם לא התרו בו למלקות מיהו עונש מלקות איכא. והלכתא כאמימר ואפי' כפתוהו על העמוד ועדיין לא לקה נשאל עליה. ואע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ פטור אלמא כמי שלקה דמי. התם רץ הכא לא רץ:

סימן יחעריכה

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב. שתיהן בשוגג פטור שתיהם במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מחייב. אכליה לאיסורי' והדר אכליה לתנאיה פלוגת' דר' יוחנן ור"ל. תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ושגגת חבירתה פטור. זו בשגגת עצמה וזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה וזדון חבירתה חייב. שתיהן בשוגג פטור. שתיהן במזיד אשניה מיחייב. אראשונה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל:

סימן יטעריכה

אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי חייב שתים שהרי יצתה שבועה לשקר מפיו. שבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל עשר אין חייב אלא אחת משום דלא מצי למיכל עשר אי לאו דאכיל תשע וכבר הוא מושבע על התשע. וה"מ כשאומר שלא אוכל תשע בסתם דלא מצי אכיל עשר עד דאכיל תשע. אבל אם אמר שלא אוכל תשע אלו שבועה שלא אוכל עשר. דמצי אכיל עשר אחריני אי אכיל אלו התשע ועוד אחת חייב שתים דמיגו דחיילא אעשר אחרינא חיילא אתשע אלו. מידי דהוה אשבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דאמרי' (לעיל. דף כד:) מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים. שבועה שלא אוכל עשר ותשע חייב שתים. כשאכל תשע עבר על שבועה שניה וכשאכל העשירית עבר על הראשונה:

סימן כעריכה

מתני' שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל אשה שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד אם לא ראיתי גמל פורח באויר. אמר לעדים בואו והעידוני. שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור:

גמ' א"ל רבינא לרב אשי ודלמא ציפרא רבא חזא ואסיק ליה שמיה גמלא וכי קמשתבע אדעתא דידיה קמשתבע:

סימן כאעריכה

וסוגיא דשמעתין דלא אזלינן בתר דעתיה כיון דכ"ע לא קרו ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוה ליה שבועת שוא רבא אמר באומר יאסרו כל פירות עלי פירוש בשבועה ושבועת ביטוי היא ותלה אותה בדבר שאינו יכול להיות לפיכך חל עליו השבועה כי לא ראה גמל פורח באויר. והאי דקרי ליה שבועת שוא לפי שאסר עליו כל פירות שבעולם ואי אפשר לו להיות בלא אכילה. כדר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר. ואע"פ שאסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם. דאיזה זמן תתן לו. לא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד. הלכך גרסינן לעיל על מתני' דשאישן התם דאמר שלשה והכא דלא אמר שלשה. כלומר אלא אמר יום אחד או יומים. ולא גרס הכא בסתמא דא"כ היה נאסר לעולם:

סימן כבעריכה

כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו. יש רוצים לדקדק מכאן דנדר על דעת רבים היינו על דעת שנים. כי הכא על דעת הקב"ה ומשה. וליתא דרבים בכל מקום הם שלשה. כדאמרי' ימים שנים רבים ג'. ומהתם גמרינן לנדר שהודר ברבים בפרק השולח (דף מו.) ואמרינן בפרק שני נזירים (דף נז.) אינהו תרי והאי דקאי גבייהו הוו להו תלתא והוה ליה דעת הרבים אלמא לא הוי דעת הרבים בלא תלתא. אלא על דעת המקום שאני דמצות המקום להשביע על דעתו כדי שלא תהיה להם התרה:

סימן כגעריכה

הלכך חרמים שאנו מחרימים אע"פ שאנו אומרים על דעת המקום יש להם התרה ואין אנו אומרים על דעת המקום אלא כדי שינהגו בה חומר יותר. וא"ת היאך מתירין חרמות בלא פתח וחרטה והתרת מומחה או שלשה הדיוטות שאינם מגוזרי החרם. י"ל דחרמות שמטילין על הצבור אין להם דין נדרים וחרמים להצריכם חרטה והתרת חכם. אלא כעין גזירה ונידוי שמנדין על מי שיעבור על גזירתם הלכך מנדין ומתירין הם בעצמם:

סימן כדעריכה

מתני' שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אכלה עובר על שבועת שוא. פי' ודוקא על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. אבל על שבועת שוא עובר אפילו קיים שבועתו ולא אכלה דכי נשבע לבטל המצוה יצתה שבועה לשקר מפיו ולוקה מיד. לא אכלה עבר על שבועת בטוי. פי' אף על שבועת ביטוי ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לו שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועה שוא ועל שבועת בטוי: אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אומרים לו שלא יאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי:

סימן כהעריכה

אמר חזקיה אהיך דמשתבע על תרין דאינון תרי לוקה משום שבועת שוא. ר' שמעון בן לקיש אמר ההוא דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פירות ברכסין לוקה משום שבועת שוא. ועוד אמרי' (שם) עשרים וארבעה עיירות הן בדרום וכולן חרבו משום שבועת שוא אע"פ שהוא אמת שנאמר לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו וכתיב אבדה האמונה נכרתה מפיהם:

סימן כועריכה

שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה בלילי פסח. שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה. שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה:

סימן כזעריכה

מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקין ובקרובין בכשירין ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא נוהגת באנשים וכו' אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב. לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב:

גמ' אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן:


הדרן עלך שבועות שתים