רש"ש על הש"ס/שבועות/פרק ג

על ש"ס: רש"ש | ראשונים | אחרונים

דף יט עמוד ב עריכה

מתני'. שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כב.) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הן טעמא יודו דאפילו כ"ש:
תוס' ד"ה ורמינהי, לקצר המשנה שמביא. כצ"ל:
בא"ד, דאין לומר שהביא הברייתא משום דלא קתני השבועה (ר"ל וא"כ מוכח דלאו היינו מתני') דלא כו' כיון דמצי למיפרך ממתני'. ר"ל כדמוכח בנדרים דפריך אמתני' דשם:

דף כ עמוד א עריכה

מיתיבי כו' בשלמא לאביי כו' אלא לרבא קשיא אמר לך רבא. תמיהני על לשון הרא"ש שכתב דאביי פריך מינה לרבא כו' ושני ליה רבא דמלשון הגמ' מוכח להדיא דלא אביי המקשה ולא רבא המתרץ אלא הכל מבני הישיבה:
כיום שמת בו פלוני. בנדרים הגי' רבו וע"ש בפי' הרא"ש וכן מלת אסור בסוף הברייתא ליתא שם:
רש"י ד"ה אם אתה אומר, והא אמרת איסר. כצ"ל בל"ו וכן לקמן בד"ה אא"א:
תוס' ד"ה איסר, שהרי מסתפק במתפיס שבועה כו'. כצ"ל:
בא"ד, ומפרש ר"ת כו' שיאסר עצמו בלשון איסר. כצ"ל בל"ו:
בא"ד, א"נ כו' ואם לאו כו' אלא אמר כו' זה כזה פטור. נ"ל דר"ל דאף נדר לא הוה ופטור מכלום משום דנדר הוא איסור חפצא והראשון לא נאסר אלא הוה אסר עצמו ממנו עי' בר"ן, וזה דלא כהמהרש"א:
בא"ד, ועי"ל כו' אם אתה אומר כו'. כצ"ל בל"ו:

דף כ עמוד ב עריכה

ואף ריו"ח ס"ל להא דרבא כו'. מה שהקשה המהרש"א לפרש"י ע"ש י"ל דדייק מדל"ק איסר לא אוכל לך מתפיס בשבועה דאמורא צריך לפרש דבריו עי' לקמן (כ"ו ע"ב) תד"ה אלא ונ"מ לככר שני שיתפיסנו בו להועי"ל שבתוס' לעיל ד"ה איסר:
רש"י ד"ה כדרב אדא. זכור לשמור הס"ד ואח"כ מה"ד בקה"י:
תוס' דכי, מיהו נראה לר"י דגרסי' ליה שפיר כו'. לכאורה לישנא כיון דמדרבנן כו' חייל עליה איסור בל יחל אכתי לא א"ש דהרי בל יחל חייל אף על איסור דאורייתא:
בא"ד ומיהו לריב"ב כו' כ"ש נדרים כו'. והר"ן הסביר דאף לדידיה לא חיילי נדרים בקיום מצוה ע"ש ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן בדריב"ב דל"מ אלא בלקיים בקום ועשה אבל בשאו"ת כגון של"א נבלה מודה דלא חל א"כ דיו לבמה"ד להיות כנדון:

דף כא עמוד א עריכה

ואר"א תהא באכלתי ולא אכלתי ומ"ש כו'. לכאורה כיון דל"ת בשמי לשקר משמע ליה בשעת שבועה לא תהא לשקר דהיינו לשעבר כדפירש"י לעיל א"כ ה"נ אשר ישא א"ש לשוא משמעו ג"כ לשעבר ולהריצב"א בתוס' לעיל (ג' ב') ד"ה אבל א"ש:
רש"י ד"ה חוץ כו' ומקלל א"ח בשם המיוחד. בס"פ דלקמן במשנה איתא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת ובגמ' שם א"ר ינאי ודברי הכל וכ"פ הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין הל"ג דבכולן לוקה ועי' בס"פ שבה"ע בתוס' ובמהרש"א אך לרש"י שם ל"נ הגי' וזהו ודאי דוחק לומר דרש"י נקיט הכא אליבא דר' חנינא בר אידי שם (בסוף דל"ה) ואולי דעתו ז"ל כיון דמלקות ילפינן בריש תמורה מקרא דאת ל"ת כו' ליראה אה"ש הנכבד והנורא כו' משמע המיוחד לחוד או דלשון בשם משמע המיוחד כדיליף ר' מנחם ב"י מן בנקבו שם למקלל אביו ואמו דאינו אלא במיוחד ובסנהדרין (נג) כגר כאזרח כו' הוא דבעינן בנקבו שם אבל עכו"ם אפילו בכינוי וכ"ד הראב"ד שם כרש"י מהירושלמי:
תוס' ד"ה קמ"ל, פי' אפילו אוכל ולא אכל נמי. כצ"ל:
ד"ה חוץ (הב') בריש ב"ק. (דף ה) כצ"ל:

דף כא עמוד ב עריכה

ומ"ש מסתברא כו'. גי' התוס' ומה ראית:
תוס' ד"ה ומה ראית, ואין ומ"ר כו' אלא ונימא איפכא. צ"ע מדבריהם בעירובין (ל"א ב') ד"ה ומה ראית (וכן בביצה י"ג ב') ועמש"כ שם בס"ד:

דף כב עמוד א עריכה

א"ר כו' אבל במפרש ד"ה בכל שהוא. גם ר"ל דאמר לעיל א"א מוצא אלא במפרש ת"ש ואליבא דרבנן ס"ל כן וה"ל להש"ס לומר ואף ר"ל ס"ל כוותיה ועמש"כ בברכות (כו.):
מ"ד אטעום נמי כדאמרי אינשי. פי' כדאמרינן לקמן (ע"ב) דא,ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו, וכן בנדרים (כא.) קונם כו' טיפת צונן שאני טועם מותר כו' של"נ זה אלא לשום אכילה ושתיה כו' אלא מישתעי אינש הכי ע"ש:
רש"י ד"ה מתוך שחלוקין לחטאות, אמר אמר שבועה של"א מזו ומזו כו'. עי' מל"מ פ"ד מהל' שבועות ה"א דשקיל וטרי טובא בכוונת רש"י וכן בכל הסוגיא:
תוס' ד"ה רבינא, לרבינא נמי טעמא דרבנן כדר"פ כו'. עי' מהרש"א ול"נ דבשלמא להמקשן דקונם ג"כ אין כוונתו רק על כזית שפיר קאמר ר"מ דאין מצטרפין דזיל הכא ליכא שיעורא כו' אבל לרבינא דמלקות לא בעינן שיעורא א"כ מ"ט דר"מ הרי עביד איסורא בכל חד ודין הוא שיצטרפו ככל שאר הקדשות להכי איצטרך ג"כ לאוקמי דמיירי דאמר שבועה שלא אוכל משתיהם ואפ"ה קאמרי רבנן דל"מ ושפיר קא"ל ר"מ אף קונמות לא יצטרפו וה"ה דהמ"ל להיפך אף שבועות כקונמות כיון דל"ל דר"פ אלא משום דס"ל אין מעילה בקונמות להכי קא"ל דאודו לי מיהת בהכא דאין מעילה כדמסיק:

דף כב עמוד ב עריכה

א"ר שבועה של"א ואכל עפר פטור. לכאורה מאי קמ"ל מתני' היא לקמן שבועה של"א ואכל אוכלין שא"ר לאכילה כו' פטור ועפר ודאי בכלל ודוחק לומר דאשמעינן לדיוקא הא של"א עפר חייב וכמש"כ התוס' לקמן (כד.) ד"ה אלא כדרבא ואולי משום דמשמע בשבת (קי"ג ע"ב) דאיכא דאכלי עפר קמ"ל דאפ"ה פטור ועי' בר"ן גי' אחרת בכאן:
תירשך. בל"ו צ"ל:
תוס' ד"ה אהתירא, דמסתמא כריו"ח ס"ל כו'. בחולין (צח.) אר"א להדיא ועוד האריו"ח ח"ש אסור מה"ת, ויש לדחות:

דף כג עמוד א עריכה

ודילמא לכוס כו'. ק"ל דהל"ל חטה ושעורה וכוסמת דמשמען פת כדאיתא בס"פ הנודר מן המבושל (ועמש"כ לקמן ל"ו ב') וראיתי להר"ן שכ' בהני לישני דודילמות דלקמן דלפי האמת אינו כן אלא דר"ל דהוא טעי בהכי ע"ש ומיושבת קושייתי וכעין פירושו הוא בזבחים (ל' ב') ור"י אי אמר תמורת עולה כו' ה"א פלגא כו' להכי אמר כו' ופרש"י וטעי כו' ע"ש ותמיהני על התור"ע באות טז שכ' דברים שהם נגד הר"ן ולא הזכירו כלל ע"ש:
תוס' ד"ה שכר מנזיר, דאיצטריך דאתי לפרטי כו'. ר"ל להשלמת ד' פרטי שכתבו דאיצטרכו כולהו והגהת שבגליון אף שראיתיה גם במהרש"ל לל"צ היא:
ד"ה כגון, דמיגו כו' חיילא נמי אשתייה כו'. לקמן ע"ב פריך הגמ' הא גופא קשיא כו' מ"ש רישא כו' וע"ש פרש"י, וא"כ ה"נ כיון שכבר אסר עליו שתייה ה"ל לדידיה כמשקין שא"ר לשתייה ולשטת התוס' לקמן בשם ר"ת משמע דס"ל דגם למסקנא קיימא הכי ודוחק לחלק בין נבלות וטריפות דאסירי לכל ישראל לבין דבר שלא נאסר רק עליו ע"י שבועתו דמנ"ל לחלק ולהקשות וצ"ל דכאן הקשו לשטת רש"י שם דלמסקנא הדר ביה ואפילו בסתם שלא אוכל חייל אנו"ט ג"כ:
ד"ה דילמא, וכמ"ק לקמן. עי' לקמן כ"ו ב' תד"ה גמר:

דף כג עמוד ב עריכה

אלא דאמר שבועה כו' אלא כגון דאמר כו'. נראה להגיה דיאמר ובר"ן לא העתיק כלל מלת דאמר:
תוס' ד"ה דמוקי, אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא כו' מתנה לעני כו'. בחולין (ק"י ב' ושם) כתבו דאיכא בצדקה ג"כ לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ ועוד קשה דהתם הוא לבטל המ"ע (דנפרש דהקושיא הוא על ושלא אתן או משום דליתא בלאו והן ועמש"כ שם) ועשה דוחה לל"ת ועשה כשישנם בשאלה לדעת קצת הראשונים והכא הוא לקיים וכמו דמחלק ריב"ז לקמן (כז.) במשנה לגי' רש"י שם, וכדמוכח חילוק זה גם בדבריהם עצמם בסה"ד (ואף דהתם הוא בשוא"ת עי' לקמן תד"ה אלא הן בסופו ור"י מפרש כו' בכאן נראה דאין לחלק) ואין לומר דיכוונו כיון דלבטל לא חייל א"כ ליתא בהן דע"ז לא מיתרצי כלום כמו שהקשו בסה"ד:

דף כד עמוד א עריכה

תוס' ד"ה האוכל, כמו (בכורות טו) תזבח ולא גיזה. כ"ה הגי' הישנה ונכונה, דכ"ה בכה"מ בגמ' דהובאה שם דרשה זו דתזבח כתיב גבי פהמ"ק שנפדו וההגהה שבגליון (והיא מהרש"ל) תמוה דוזבחת כתיב אצל חולין גבי בשר תאוה ולא שייכא שם איסור גיזה:
בא"ד וקשה לריצב"א כו'. עמש"כ לקמן (כז.):
ד"ה אלא כדרבא, דה"פ כדרבא דשייך לשון אכילה כו'. גם בכאן ההגהה שבגליון והיא מרש"ל תמוהה:
בא"ד, וע"ק לר"י מדתניא כו' ואכל אוכלין אסורין כו'. נראה דפלוגתייהו נמי אם לא ישיג אוכלין המותרין אם חל שבועתו על אוכלין אסורין ע"י כולל או לא דבאם אכל לחודא לא שייך כ"כ כולל:
בא"ד וא"ת לפ"ה כו' בחזר ואמר שבועה של"א סתמא סגי. לכאורה לפמש"כ לעיל (כג.) בד"ה כגון כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה כו' ע"ש ה"נ א"ל הכא ודוחק לחלק דהתם אמרינהו בהדדי והכא איירי בלא כ"ד מדקאמר וחזר ואמר ועוד דהתם ג"כ הגי' שלפנינו והדר אמר שלא אוכל אלא דבתוס' שם לא הועתקו אך י"ל דהתם משום דעיקר שם אכילה הונח בעצם על אכילה ממש רק דנעשה אח"כ שם משותף גם על שתייה להכי מהני גילוי דעת משא"כ הכא דכל האוכלים נכללים בשוה בשם אכילה לא מהני ג"ד וכה"ג מחלקי התוס' לקמן (כ"ו ב') ד"ה גמר לענין חשוב הלב ע"ש:
בא"ד דלקמן בס"פ משמע דלקרבן איירי כו'. לכאורה נראה דר"ל והתם מיירי שאמר של"א ענבים ומין אחר אבל א"א לומר כן דהא בנדרים מפרש טעמא מיגו דחל שבועה על ענבים חייל כו' והל"ל מיגו דחל על ענבים ומין אחר חייל נמי אענבים ותאנים כשאר כולל דעלמא ועוד אמאי ר"ה לא ס"ל כרבה שם בהא וצ"ע:

דף כד עמוד ב עריכה

רש"י ד"ה כי אמרינן, מתוך שחל עלי' כו'. כצ"ל:
ד"ה והרי הקדש, שבא ע"י נדר כו'. ל"ד דאפילו חטאת וכיוצא שבאים חובה א"ל שאלה על הקדשם:
תוס' ד"ה יש אוכל, התם נמי איסור כולל כו'. ומיגו דאיתוסף בה דקאמר היינו בהבהמה כולה (כמו כינוי דאקדשה) ומאי דהוצרך לומר הוספת איסור הנאה הוא לומר דאיסור הכולל הוא ג"כ חמור עי' (חולין קא.) ובתוס' שם ד"ה איסור וז"פף ובחנם לא נתכנו דבריהם בעיני המהרש"א:

דף כה עמוד א עריכה

אילימא צדקה לעני מושבע כו'. והוסיף התוי"ט ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ע"ב) בתד"ה דמוקי:
תוס' ד"ה אלא, ודחיק למימר כו' דעדיפא מיניה משני. לכאורה סתרי דבריהם אהדדי ועי' תשו' הגרע"א ז"ל סי' ס"ה כוונה נאותה בדבריהם:

דף כה עמוד ב עריכה

בשלמא כו' אלא לרב למ"ה כו'. לפי מאי דאמר אביי השתא ומודה רב כו' ע"כ ס"ל כרבא דאין לך בו אלא חדושו וא"כ שפיר אפקה לפטור בה שלא בב"ד ושא"ר להעיד ובשאיני יודע לך עדות ונראה דהקושיא הוא ג"כ מתלמידי דאביי ולאחר דהדר ביה כדמסיק לקמן וע"ד שפירשו התוס' רפ"ב דב"מ ד"ה וכמה ובש"מ וכ"מ בבעה"מ:
תוס' ד"ה ידעתי, דמיירי כגון כו'. ולענ"ד דלא ידעתי פי' שלא ידע מעולם ואשתכח דידע מעיקרא אבל עתה באמת שכח פרטי העדות:
ד"ה אחת, תימה דבת"כ דריש מלאחת כו'. ולי תימה מדוע לא הביאו מהגמ' לקמן (לב.) דדריש ג"כ מלאחת לחייב עכאו"א ע"ש:
בא"ד ולשמואל דריש כו'. וכן ע"כ צ"ל לרי"ש דלא מחייב על שעבר:
ד"ה לחייבו, המ"ל לחייבו כו'. ולענ"ד דנקיט מזיד בכדי לתרץ הא דפטרי רבנן בר"פ דלקמן מושבע מפ"ע חוץ לב"ד דת"ל משום שבועת ביטוי ובזה א"ש דא"ל דמיירי במזיד:

דף כו עמוד א עריכה

מי שהשבועה קודמת לביטוי כו'. לכאורה אינו מובן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהרצון בו שא"ח עד שיאמר שבועה ברישא ואח"כ יאמר הדבר שנשבע עליו היינו שיאמר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל אם אמר אוכל או שלא אוכל בשבועה לא, ולזה אמר דכש"כ אכלתי ול"א דלא, דגם המעשה קדמה לשבועה ומאי דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פי' בשבועה שקדמה לו ונראה דכמו כן בשבה"ע א"ח עד שתקדום השבועה כגון שבועה שא"א יודעין לך עדות לבר משה"פ דחייב אפילו בשבועה דבסוף מדכתיב וכחש בה (ואח"כ) ונשבע על שקר ובזה מתורץ קושיית התוי"ט לקמן בפ"ה מ"ג ד"ה ר"א ע"ש משום דלא מתניא שם (ר"ל בשבה"ע) דר"א עד שיאמר שבועה באחרונה אך כ"ז לרי"ש אבל לר"ע אפשר דחייב אפילו אמר שבועה לבסוף ולכן אם שנמצא באיזו מקומות דאפילו בכה"ג הוה שבועת ביטוי אתו לר"ע:
תוס' ד"ה מיעט דב"מ, המ"ל כו' דליתיה בלאו והן. לכאורה דב"מ היינו לקיים דטעמא דפטור משום דליתא בלאו כדלעיל אך לקמן (כז.) בסוגיא דנשבע לבטל אה"מ לא משמע הכי:

דף כו עמוד ב עריכה

אי דלא ידע אנוס הוא כו' יודע אני ששבועה זו אסורה כו'. מוכח להדיא דבאומר מותר לגמרי אנוס הוא וכ"כ רש"י בשבת (ס"ט ב') וכן התוס' לקמן (ל"א ב') וכן הרמב"ם ספ"א מהלכות שבועות ואפילו לרבא דפליג במכות (ז' ב', ט' א') ואומר דאומר מותר קרוב למזיד הוא הכא ממעטינן מהאדם בשבועה וכמו שגגת חפץ דכסבור שעורים הוא דפטור הכא גם כן מטעם אנוס כמ"ש הרמב"ם פ"ג ה"ט ע"ש בכסף משנה אע"ג דלרבא שם קסבר בהמה ונמצא אדם גם כן קרוב למזיד הוא:
רש"י ד"ה מוצא שפתיך. כצ"ל:
תוס' ד"ה מצטער, ופשיט דלאו היינו שב כו'. כצ"ל:
ד"ה גמר, ותימה דבפרק ארבעה נדרים כו' ואע"ג כו' לגבי אונסין אפשר כו'. לפנינו הגי' שם שאני, ועי' בר"ן כאן עוד גי' אחרת שם וכן בהרא"ש בפסקיו שם:

דף כז עמוד א עריכה

נשבע לבטל אה"מ ולא ביטל פטור. לכאורה יפלא על לשון פטור דאדרבה מותר ומחוייב הוא לעשות המצוה כדאיתא בנדרים (טז.) במשנה ובשבועות מותר ושם בגמ' דמיחל הוא לחפצי שמים ודוחק לומר דמשום סיפא דלקיים תנא פטור ובקל י"ל דהכא לא עסיק התנא אלא בדיני הקרבן אם חייב אם פטור ואולי י"ל דאשמעינן דאפילו היכא דחייל השבועה לבטל אה"מ כההיא דהירושלמי שהביאו התוס' לעיל (כד.) ד"ה אלא הן מ"מ אם לא ביטל פטור מקרבן כדיליף הכא בגמ' דקרא דלהרע לא מיירי בביטול מצוה ועיקר ד"ז מצאתי בר"ן בשם הרמב"ן בס"פ לתרץ בזה קושיית התוס' הנ"ל מהירושלמי על הא דהן המ"ל ע"ש וזהו כוונת הגמ' בנדרים שם (ריש דף יז) חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה ור"ל אפילו היכא דחל השבועה כגון ע"י כולל וחד למפטריה מן לאו דשבועה והיינו שלא ע"י כולל דלא חייל כלל ויש לי עוד בזה דברים וכן בבבא דלקיים כו' אלא שאכמ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:

דף כז עמוד ב עריכה

ורבנן התם איתיה בלא איטיב. נ"ל דפליגי בפלוגתת ר"מ ורבנן לפמש"כ הר"ן בס"פ דלקמן גבי יברכך וייטיב לך דלר"מ מישתמע ההיפך קללה ולרבנן לא ברכה ולא קללה:
רש"י ד"ה אבל אמר, דאילו שאל אוכלנה כולה משמע כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה הא תו, לכ"נ כספרים דל"ג כו' תלת זמנין. ולענ"ד דפירוש מתני' הוא שבועה של"א ככר זו (או) שבועה שלא אוכלנה (ואח"כ אמר) שבועה שלא אוכלנה ואכלה כו' והשתא שפיר טפי דדייק בגמ' הא קמ"ל טעמא כו' מדלא תני בשבועה ב' ג"כ התרי לישני כמו בשבועה הראשונה ונכון בעז"ה:

דף כח עמוד א עריכה

תוס' ד"ה אמר רבא, שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו. וכ"כ לקמן וק"ל דזהו העלם חפץ דפטרינן לעיל (כו.) וכדתרצה רב יוסף ופסקו הרמב"ם ועי' מה שכתבתי שם בשמו:

דף כח עמוד ב עריכה

רש"י ד"ה אכל זו בזדון כו', והרי שכוח הוא על שבועת חברתה וזו כו'. כצ"ל בו':

דף כט עמוד א עריכה

רש"י ד"ה ולטעמיך, דהאי דאמר להו כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה באומר, אלא מה שהוא טרוף מאד קרוב לגבו. ר"ל קרוב מאד לגבי פירש סמוך לגבו מאד:
ד"ה כשהשביע, ק"ק כו'. עי' מהרש"א בח"א שכ' דלק"מ כו' ואינו כלום דמ"מ קשה במה קבלו על עצמם קיום שבועה:
ד"ה דע"ז האמרינן בסוף שה"ע כו'. כצ"ל:
בא"ד לר' יהושע. לפנינו שם לא נזכר:
בא"ד. צ"ל אליעזר בי':

דף כט עמוד ב עריכה

מתני', שבועת ביטוי כו' ברחוקים ובקרובים. כצ"ל וכדלקמן גבי שבועת שוא (ובציון דרש"י שם ט"ס) וכ"ה בגמ' לקמן: