חידושי הרשב"א על הש"ס/שבועות/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
נטמא וידע: לפי מה שאנו מעמידין משנתנו כר' כדאיתא בריש מכלתין, האי ידע לאו דוקא ידע, אלא אפילו ידיעת בית רבו הויא ידיעה (לקמן יד, ב), ואי נמי ידיעה ממש ככ"ע (שם), וצריכה נמי ידיעה ממש לתינוק שנשבה לבין הגוים שאין לו ידיעה כלל ואפילו מבית רבו וכדאמרינן בריש מכלתין (ה, א).
גמ': אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא או צפרדע מטמא: פרשינן שנגע בצב אבל סבור דאין הצב מטמא אלא צפרדע הוא דמטמא, מי הויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ממש, או דילמא לא הויא ידיעה כיון דלא ידע שנגע בשרץ מטמא, ובמי שלמד בבית רבו היא בעיא דסתם ישראל בדאית ליה ידיעת בית רבו, ולפיכך השיב האי ודאי ידיעה היא, דכל שלמד וידע דשרץ מטמא אע"ג דסבור דאין הצב מטמא, אין בכך כלום, דאינו צריך לחכם שיודיענו עכשו אלא זיל קרי בי רב הוא, שהרי מפורש בכתוב החלד והעכבר והצב, ואוקימנא לבעיא כגון דידע שהצב מטמא אלא שנגע בחתיכה קטנה כעדשה, ואינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו, דהאי לאו קרי בי רב הוא, דהא צריך חכם להודיעו, וכיון שכן מי נימא דאפ"ה ידיעה היא זו, כיון דידע דמטמא שרץ בעלמא וחייב, או דילמא כיון דלא ידע אי כעדשה מטמא העלמה היא ופטור.
והאי העלמה דקאמר: לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמרינן, אלא העלמה היא כלומר לא ידיעה היא ופטור קאמר, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, אבל ר"ח ז"ל פירש או דילמא העלמה היא וחייב, ונראה שהוא מפרש עיקר בעיא אי הויא העלמה או לא דכיון שידע שנגע ועדיין זכור הוא אלא שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שאם נטמא בכך העלמה היא וחייב.
כן בכל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו: כלומר כן בכל שנגע בשרץ וזכור הטומאה ויודע שאסור לו ליכנס למקדש, אלא שאינו יודע מקום מקדש, ונכנס למקדש וסבור שהוא אתר הדיוט, מי הויא ידיעה או לא. ואקשינן אליבא דמאן, אי אליבע דר' עקיבא מה לי נעלם ממנו מקדש מה לי לא נעלם, והא ר' עקיבא לא מחייב על העלם מקדש וכיון שזכור הטומאה אפילו נעלם ממנו מקדש פטור הוא, דהא ליכא העלמת טומאה, ואי אליבא דר' ישמעאל דאית ליה העלמת מקדש חייב דכיון דלבסוף ידע אפילו נעלם ממנו בתחילה [כ](ו)שנכנס חייב הוא, כיון דאיכא ידיעה בסוף. ואוקימנא אליבא דר' דבעי ידיעה בתחילה כר' עקיבא, ואית ליה דהעלמת מקדש הויא העלמה, ואית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה, דכיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא, ולא הויא ידיעה וסלקה בתיקו.
וא"ת והאיכא ידיעת בית רבו, כבר פירש רש"י דלא דמי לידיעת בית רבו דטומאה, דאלו התם ידע שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו, התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בזה השרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם, אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל הרב ז"ל, וזה עולה יפה לתירוץ שמועתינו.
אלא שבעיקר פירוש בידיעת בית רבו קשה טובא, דאי אין ידיעת בית רבו אלא ביודע שזה שרץ מטמא וידע שנגע בו, מאי קא מקשה עלה בריש מכלתין (ה, א) מדקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מיהו איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ולא אשכחן ליה פיתרי אלא בתינוק שנשבה לבין הגויים, ואם איתא איכא ואיכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואפילו חכם דנגע בשרץ ולאו אדעתיה ולא ידע מעולם שנגע בשרץ או שנגע בחתיכה ולא הכיר בה שהיא של שרץ מטמא.
אבל בנמקי הר"ם בנז"ל כתוב דלא דמי האי לידיעת בית רבו, דהתם יודע שהשרץ שמטמא, ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא, ואפילו אינו מכיר חתיכה זו שהיא של שרץ הוא מכיר שרצים אחרים הרבה, אבל הכא אף על גב דאיכא מקדש בעולם, כיון שהוא באותו בית וסבור שאין בית זה בית המקדש, הרי אין לו מקדש בעולם, וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומידקא מבעיא גבי מקדש ולא גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא, משמע דהתם חייב ואפילו לא היה לו היכר בשום קדש בעולם, שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה [חסרון] ידיעה כשלא ידעה בשר קדש כו"כ, וגם זה דחוק בעיני קצת.
ונראה לי דבטומאת שרצים ונבגלות ואדם לכל טומאתו הויא ידיעת בית רבו ידיעה, שאי אפשר לעולם בלא (אלא) וטומאה זו ישנה בעולם בכל עת, אבל מקדש וקדשיו אעפ"י שלמדו רבו לכשיהיו אסור למי שנטמא ליכנס למקדש לכשיבנה ולאכול את הקדש לכשיהיה, מ"מ כיון שבשעה שלמדו רבו אפשר שאינו, ועכשיו נמי לא ידע מקום מקדש ואינו יודע היכן הוא לא חשבינן ליה ידיעה כנ"ל.
וכן תעשו לדורות: ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע"א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דמשה היה במקום ע"א כדאמרינן בסנהדרין (טז, ב) משה במקום ע"א קאי.
שתי תודות במקום מילואים: כן כתב ר"ח ז"ל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות בואת מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב, ב), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל"ע.
ואי ק"ל הא דתנן (סנהדרין ב, א) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א, וגמ' ממשה (שם טז, ב), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו' עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה.
ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה: פירש רש"י ז"ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס' שהרי אמרו (מכות יט, ב) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי' יצחק ז"ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל.
וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה, ב) החלונות ועובי החומה כלפנים, חותירצו דשמא אעפ"י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש"י ז"ל לקמן (טו, ב) דאמרינן פנימית הך דלמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר"י ז"ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים: וא"ת והא אמרינן (יומא לד, ב) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס' (ד"ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיה שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי.
עשרה לחמץ ועשרה למצה: כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג' מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג' מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע"כ, נראה מדברי הרב ז"ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא חתאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו, א) חלות תודה שעשאן ד' חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג' מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד' חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד' ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (עז, א) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט'.
ע"כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ"י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ל (לקמן טו, ב) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ"ל.
אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה: פירש הרב ר' יוסף הלוי ז" אין תוספת העשרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים ......, וכן כתב עוד למעלה ז"ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע"כ, וזה תמה בעני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (טו, ב) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע"פ נביא למ"ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקריסא לה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל.
גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א"א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תוה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כח) ומנחתם סלת ג' עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ.
שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדישי: ואפילו למאן דאמר (מנחות צה, ב) תנור כלי שרת וקרמו פניהם בתנור תנור מקדשן, מכל מקום אי אפשר לאפותן מאתמול, דאם כן נפסלו להו בלינה, ואי אפשר לאפותן אלא בי"ט.
אמר ר' יוחנן ברוקה: הילכך ג' דינין חלוקין יש להגן מותר, ויש בכלל להגן הקמיעין דשרי אפילו לצאת בהן בשבת בדאתמחי גברא איתמחי קמיעא. והלוחש על המכה אפילו בלא רקיקה אסור, דכל שכבר יש מכה, (יש) להתרפאת הוא, ואמר ר' יהושע ב"ל אסור להתרפאת בד"ת, אבל ברוקק על המכה זילא מילתא טפי ואין לו חלק לעוה"ב, שאין מזכירין שם שמים לבטלה על הרקיקה.
בשלמא למ"ד זו אחר זו מ"ה הפנימית נאכלת דאתאי חיצונה קמא וקדישא לה: קשיא לי השתא דהוה סלקא דעתך דמדינה נאכלת הפנימי ושלא על פי נביא, היכי אפשר, והלא לא הוקפה חיצונה עדיין כל התוספת, ואם כן היאך נתקדשה, ומכאן נראה דקמא קמא כי מקיף מתקדש.
ומיהו אכתי תמיהא לי והלא בתחלת יציאת הראשונה נפסלה שיצא, ואיך תקדש אחר שנפסלה ואף על פי שהיתה קדושה מעיקרא, והא אמרינן לעיל גבי שתי הלחם של עצרת נבנייה למחר ונקדשיה למחר איפסילו להו בלינה, כלומר וכל שנפסלו אין מתקדשות, ואם כן מאי שנא, ויש לומר דהתם שאני שנפסלו קודם קדוש, אבל הכא הכל בא בא', ומיהו למסקנא לא קשיא מידי דהכל על פי נביא, כנ"ל.
הא דאמרינן: תני באחת: פירושו פרש באחת.
רב הונא אמר בכל אלו קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתא וקדשה לעתיד לבוא, ורב נחמן סבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ואוקי כתנאי: וקיי"ל כרב נחמן דלא קדשה לעתיד לבוא, אלא דבקדושה שנייה שקדשה עזרא איפליגו ג"כ רבנן ור' יוסי דסדר עולם, רבנן אית להו דקדושה ג' יש להן, וכדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן ב' סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ומייתינן לה בפרק (כל שעה) [אלו עוברין] (מד, א) ואמרינן עלה אי אמרת אכילת פרס דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר, כלומר שאין אומרי' להקל בדאורייתא אלא בדרבנן, ופרקינן הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן, וביבמות פרק הערל (פב, א) איפליגו ר"ל ור"י, ר"ל סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ור"י סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ואקשינן עליה דר"י מההיא ברייתא דשתי קופות, ופריק בזה ההיא דרבנן ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם, ומאן הוא סדר עולם ר' יוסי, וה"נ אמרינן בנדה פרק יוצא דופן (מו, ב) דר' יוסי אית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא, אבל חלה דרבנן לכ"ע כדאי' התם, וכיון דאיפליגו בה ר"ל ור"י בפסק הלכה [אי] כר' יוסי אי כרבנן, איפשר לומר דהלכה כר"י וכר' יוסי דפסק איהו כותיה, דלית הלכתא כר"ל לגבי ר"י אלא בתלתא לחוד, וכן מצאתי גם לראב"ד ז"ל, ומאותה דר"י שאמרתי.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א של הלכות תרומות (פ"א מהל' תרומות הכ"ו) דתרומה בזמן הזה דרבנן וז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה שלא בא"י ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו בביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור לירושה שלישית, וכתב עליו הרב ר' אברהם ז"ל בהשגות א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כר"י דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר, ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא ע"כ.
ובאמת כי דברי הר"מ ז"ל תמוהים בעיני הרב בטעמן דאדרבה כי תבואו לאו כולהו משמע אלא אפילו ב' או ג', אבל בבואכם משמע ביאת כולכם ולפיכך גבי חלה דכתיב בבואכם מודו כולהו תנאי דחלה בזמן הזה דרבנן, דגרסינן בנדה פרק יוצא דופן (שם) קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, וכדאהדר להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאוריתא שהרי שבע שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר, ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר בשעה שנכנסו לה שנים ג' מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם, וכי סליק נמי עזרא לאו כולהו סליקי, אלמא לכ"ע כי תבואו לאו כולהו משמע, ואפילו לרבנן דבי רב דלא תלי טעמייהו אלא בז' שכבשו וז' שחלקו.
ומיהו לעיקר פסק הלכה בתרומה אי דאורייתא או דרבנן אפשר דאע"ג דאיפליגו בה ר"ל ור"י, כיון דאפלוגתא דר' יוסי ורבנן אתו דר"ל כרבנן, אנן לאו משום דר"ל פסקינן הכי, אלא משום דה"ל ר' יוסי יחיד לגבי רבים, וקי"ל כרבנן דרבים נינהו, ופשטא דגמרא הכי אית להו כדאקשו בפרק הערל (שם) לר' יוחנן מברייתא דב' קופות, ואע"ג דדחי ר"י ואמר ההיא דרבנן ואנא כר' יוסי ס"ל, מ"מ דפשיטא להו דהלכתא כההיא ברייתא. כנ"ל.
הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית: איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן (זבחים נה, ב) אל פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול, וי"ל דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות.
שהרי קדושתו קדושת עולם: פירש רש"י ז"ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר' אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר' אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י, א) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע"ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש"י ז"ל לא גריס הכא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר.
מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי: פירוש דר' אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר' אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה לר"ל תרי קראי ..... דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת' תרי קראי מקדש א"נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר' אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר' אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש"מ בהדיא כר' אליעזר, כנ"ל לפרש.
אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים: פירש רש"י ז"ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה"ר ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור.
בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא: פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ"ד (לקמן כח, ב) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ"ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל שמה התראה לקי ולמ"ד לא שמה, את"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו.
ה"ג ברוב הספרים: בעי רבה תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחוה אבל שהייה דלאו בת השתחויה לא: כלומר דכל שהוא תולה עצמו באויר עזרה (איהו) [אינו] בר השתחויה, דלא גמירי אלא משום השתחוייה וכל ששהה כדי השתחוייה הואיל ושהייתו ראויה להשתחוייה גמירי דשהייתו כאלו השתחוה, אבל דלאו בר השתחויה לא.
ויש שגורסים אויר עזרה כעזרה דמיא או לא, ור"ח ז"ל נראה שגורס כן. ואינו מחוור דאויר עזרה כגוף עזרה הוי, ותדע לך מדבעי בפ' אמר להם הממונה (יומא לא, א) ביאה במקצת קרויה ביאה או אינה קרויה ביאה, ואמרינן בהנות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהנות ואי ס"ד אויר עזרה לא כעזרה דמי מאי יוכיחו, דשאני התם שלא הכניס אלא לאויר עזרה, ואין נראה שהיה מכניס ידו לעזרה ומניחן על הקרקע עזרה.
ויש מפרשים לפי אהא גירסא דהכי קא מבעיא ליה אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא, דכי גמירי שהייה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתיב בההוא קרא (דברי הימים ב, ז, ג) דבכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית דהתם כתב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, אבל באויר לא גמירי.
טמא עצמו במזיד מהו: פירוש: כגון שנכנס למקדש ולא ידע שהוא מקדש, דאי ידע בשעה שנגע בטומאה הרי זה כטמא שנכנס לעזרה דחייב מיד דבכלל לא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) הוא.
נזיר בקבר: פירש רש"י ז"ל: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, והכין איתא בנזיר בפרק אמר הריני נזיר (יז,ב), ובעי רב אשי אם צריך שהייה למלקות אם נשתהא שם במזיד או לא,
וא"ת והלא מכי פרע עליו את המעזיבה ונטמא באונס, שהייתו שם אפילו כל אותו יום מאי קא עבדה, דכיון דנטמא נטמא ואינו מוסיף בטומאתו כלל, י"ל דבעיא זו אליבא דר' טרפון בעי לה, דבכי הא איפליגו דר' טרפון ור"ע, דגרסי' במסכת שמחות (פ"ד הט"ו ט"ז) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום דברי הכל שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף מותר יום אחד, וכי הא איתא נמי בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר מב, ב) ומשמע ההלכה כר' טרפון, הואיל והאי בעיא אליביה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן במסכת (אבות) [מכות] (כא, א) אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במכת נזיר (שם) ואמאי הא מטמא וקאי, ואוקימנא שעלו בחבורי', דאלמא כל שלא בחבורין אפילו בו ביום חייב, והא כר' טרפון.
וכתב הרמב"ן ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת שהוא מותר להטמא לו, צריך להזהר לקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות ושלא יטמא בקברות אחרים כשיפרוש מקברי קרובו ויצא, ואי משום דרוב ארונות יש להם פותח טפח, אי אפשר שלא יהא שם אחד שאין בו פותח טפח או עצם בשעורה, ועוד דלא אמרו דבארונות יש בהן פותח טפח אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פותח טפח פתוח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא בקבר סתום לא.
הא דבעי אביי מרב בא לו בארכה דרך קצרה מהו, ואהדר ליה לא נתנה ארוכה לדחות אצלו: והא דרבה כאידך דידיה דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל, דאלמא לא שיעורא גמירי אלא דוקא גמירי ארכה חייב קצרה פטור, ואם תאמר אם כן מאי קא בעי אביי מרבה לשמעינה מאידך דרבה, י"ל דאביי ספוקי מספקא ליה דילמא לעולם דרך קצרה ממש פטור ולא שנא הולך דרך מרוצה להולך כדרכו והולך עקב בצד גודל דמעולם לא גמירי חיוב בקצרה אלא בארכה, אבל חייב ארבה גופה לא גמירי אלא בהולך בה כדרך הלוכו, אבל אניס נפשיה ויצא בשיעור בינוני של קצרה פטור דבארכה שיעורא גמירי וא"ל רבה דלא אלא ארכה וקצרה גמירי דוקא וכל קצרה פטור וארכה חייב.
אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי: כלומר דאינו חייב כרת אלא בששהה כדי השתחוייה ויצא או דרך הלוכו אי נמי עקב בצד גודל, הילכך משכחת לה דאינו חייב כרת אע"ג דשהה בעבודה שהוא יתר מכדי שיעור השתחוייה, וכיון דאניס נפשיה ביציאה ויצא דרך מרובה דלכי תצרף שיהוי עבודתו אף עפ"י שהוא מרובה מכדי השתחוייה עם שיעור יציאתו דרך מרוצה לא יהא כשיעור השתחויה ויציאה דעלמא, אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה דכל ששהה כדי השתחוייה ויצא במרוצה דרך קצרה חייב כרת וחיוב מיתה בעבודה בלא כרת היכי משכחת לה.
אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה: משם ר"ת ז"ל הקשו אלמא לא, הא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד בעבודה, וי"ל דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, וכי פריק כגון שבא בקצרה והפך בצינורא, חד מתרי פרוקי נקט, ולדידי קשיא לי מאי קא מקשה ר' זירא אי דלא שהה היכי קא עביד עבודה, דהא דשיעור השתחוייה גמירי, ובתוך שיעור השתחוייה הא מצי עביד עבודה ליתן אבר אחד ע"ג האש שעל המערכה, א"נ להוליך דם וכיוצא בעבודות קצרות אלו ואח"כ יצא ואפילו כי לא אניס נפשיה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאיתויי הא דרב הונא דאמר זר שהפך בצנורא חייב ולא שמעינן לפי דרכו חדוש זה דקרובי עבודה עבירה היא, אלא דמ"מ תימה ר' זירא מאי קא מקשה, דאטו מי הוה ס"ד דמאי דאמרינן זר ששמש חייב מיתה דוקא בשעבד עבודה גמורה מקבלה ואילך, וניחא לי דאין ה"נ דמיסבר סבר דהא הוא דקמ"ל דאפילו שהה כדי עבודה גמורה אינו חייב כרת אי אניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה וקמ"ל דשיעורא גמירי.
מתני': איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבי עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו: אלא צריך שישהה עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת, ועשה דידיה מדכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו וכדאמרינן בגמרא (יח, ב) והיינו דקתני מתניתין איזהו מצות עשה שבנדה וכו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אלמא אין מצות עשה בנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן (שם) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא היא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפילו בשעת וסתן ממש, וכדמוכח בהדיא בפרק כל היד (נדה טז, א) בפלוגתא דר' ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרינן דאפילו בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא.
ומה ששנינו בפ"ב של הוריות (ח, ב) איזוהי מ"ע שבנדה פרוש, ופירש רש"י ז"ל: שם פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל ע"כ. אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דהא קי"ל וסתות לאו דאורייתא וכמו שכתבתי, ואם איתא לותיב מההיא מתניתין למ"ד התם וסתות דרבנן, אי נמי ליתי התם הא מתניתין כי שקלי' וטרי' אי וסתות דאורייתא או דרבנן וטרחינן לאוקמ' בתנאי. ועוד דהא מתניתין דהכא היינו מתניתין דהתם, וכדאמרינן בגמרא היכא קאי דקאמר זו היא ואהדרו התם קאי דקתני אין חיייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ואם כן היאך אפשר דהתם קתני דמצות עשה פרוש משום והזרתם ככניסה והכא קתני ופירש מיד ועשה בפרישה ומשום ותהי נהדתה עליו, ועוד דכי אתי לאוקומי ההיא דאביי דאמר חייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח אקשינן בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול כלומר ושוגג הוא, ואם איתאאדרב מזיד הוא דקא עבר אעשה דוהזרתם את בני ישראל שהי"ל לפרוש עשרה שעות ולא פירש, אלא משמע דהא שפירש רש"י ז"ל שם אינו מחוור, אלא ה"פ איזוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר פרוש בהנאה מועטת, וכן פירוש המפרשים ז"ל והתם סתם הלשון, אלא דהכא פירשו שאין העשה אלא בפרישה דהנאה מועטת.
גמ': חייבים על עשה ועל ל"ת שבנדה: מדקתני על עשה ועל ל"ת ולא קתני על עשה ול"ת משמע דעל כל חד וחד משכחת בפני עצמו עשה כגון שהיה משמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ואמרה לו נטמאתי דחייב לשהות ולא לפרוש מיד בהנאה מרוב, ואזהרתיה מותהי נדתה עליו (ויקרא טו, כד). ומיהו ב"ד שחייבין על הודאת עשה זה לא משום העשה בלבד הוא דחייבין בהודאתן, שאין ב"ד חייבין על הוראת עשה, אלא על מצות ל"ת דכתיב אשר לא תעשינה, אלא משום לאו דאיכא בהדיה דכתיב לא תקרב דאמר רב פפא דלא תפרוש הוא, ועל ל"ת שהיא טמאה שמוזהר שלא לגלות ערותה דכתי' (שם יח, יט) ואל אשה בנדת טומאת לא תקרב, ולעולם תרוייהו כלאחר שנטמאת וכמו שאמרו, אבל קודם שנטמאת ליכא עשה כלל, דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא.
אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה: כלומר אכניסה משום לא תקרב (ויקרא יח, יט), שהרי נטמאת ועוד הוא ממש עד שאמרה לו נטמאתי, וחדא אפרישה משום ותהי נדתה עליו (שם טו, כד) ולא תפרוש כדמפרש ואזיל (יח, ב) והא דקאמרי הכא חייב שתים אמתניתין קיימי, ומפרשינן לה למתניתין בסמוך לוסתה כדקא מפרשי ואזלי (יח, א) ורבא דאמר (שם) תרוייהו תננהו פרישא תנינא כניסה תנינא הכא קתני פי' מיד לאו למימר דמתניתין בשלא סמוך לוסתה וליכא אלא משום פרישה בלבד, אלא תנינא בהדיא קאמר דבין שתאמר מתני' בסמוך לוסתה בין בשלא בסמוך לוסתה מ"מ תנינן בה בהדיא פירש מיד חייב.
בשלמא אכניסה: ולא חשבינן להאי מזיד ואע"ג דכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם, נהי דעבר במזיד על ההוא עשה ההוא לאו אסור נדה הוא.
במאי. כלומר היכי משכחת שתים בביאה אחת. אילימא בסמוך לוסתה וכמאן אילימא בת"ח. דיודע דעלולה היא לראות בכל אותה עונה וכדאזהרו רבנן לפרוש ממנה סמוך לוסתה ולאו אנוס הוא, ומזיד נמי לא הוי, דסבור היה שיכול לבעול עד שלא יבא הארח ומיהו לכשבא בתוך הבעילה יודע שחייב ושגג א"כ אכניסה לחייב קרבן משום דשוגג הוא אבל אפרישה לא לחייב קרבן דמזיד הוא, דהא ידע דלא היה לו לפרוש מיד ובהנאה מרובה ופירש ואי בעם הארץ אכניסה ודאי חייב דאף הוא לא חשבינן ליה אנוס כיון דהיא עלולה לראות באותה עונה, ואפרישה נמי איכא למימר ליחייב לאו מזיד הוא מ"מ הרי הוא כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, כיון שאין לו ידיעה באמצע דאינו יודע שחטא על הכניסה, דסבור אנוס אני, וא"כ שתיהן באו לו בהעלם אחד ואינו יודע אלא א', ואוקי' לעולם בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כלומר ת"ח על הכניסה ואין ת"ח עלהפרישה, וא"ת הא לכניסה למה לי, דהא אמרינן לעיל דאפילו עם הארץ על הכניסה חייב דלאו אנוס הוא לא היא דעל כרחך לא בעי ת"ח על הכניסה אלא משום דלכי ראתה ידע שחטא כשבא עליה ושאין זה אונס, וכשפירש בקושי חייב נמי על הפרישה אין זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, מש"כ בעם הארץ שחושב אף כשראתה עד שלא גמר ביאתו דאנוס הוא, והילכך ה"ל כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי שלא בסמוך לוסתה ואפרישה: פירוש הא דקאמר שלא בסמוך לוסתה, לאו דוקא דלדידיה אפילו בסמוך לוסתה לא מחייב אכניסה דאנוס הוא, דאע"ג דאמור רבנן (לקמן יח, ב) דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, הא לאו דאורייתא אלא מדרבן ולהרחקה יתירה ואסמכוה אוהזרתם את בני ישראל, אבל מ"מ כיון דבהרחקה יתירה היא וסבור שיכול לבעול אפילו ראתה נדה בעודו משמש אנוס הוא, אלא הא דאוקמינהו בשלא סמוך לוסתה היינו משום דבשלא סמוך לוסתה לכולי עלמא לא מחייב אלא אפרישה, מ"ה קאמר דתרוייהו בשאינו חייב אלא על הפרישה, והא דאהדרי ליה לרבינא מי מצית מוקמת לה בשלא סמוך לוסתה ומשום פרישה, היינו דאהדר ליה בלישניה, ומיהו לאו דוקא אלא עיקרא דמלתא משום דאוקמה בפרישה הוא, וכאלו א"ל מי מצית מוקמת לה משום פרישה ומיהו ודאי לרבה ורבינא ע"כ בסמוך לוסתה הוא, דאי לא, אכניסה לא מיחייבו בקרבן דאנוסין הן, וקתני נמצא על שלו חייבים בקרבן.
א"ל אצית מאי דקאמר לך רבך: פירוש רבינא הוא דקאמר ליה אצית מאי דקאמר לך דהוא רבך דקאמר תרוייהו תננהו.
א"ל היכי אצית דתניא זו היא מצות עשה שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא: כך גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל היכי אצית לאוקומ' בכניסה דתניא עליה דההיא נמצא על שלו זו היא מצות עשה שבנדה, ואם איתא דבכניס איירי מצות ל"ת איכא אין כאן עשה, וא"ל אי תני תחסיר ותני, אם איתא שונה בריתא זו על אותה משנה חסר ותני תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ואמור שהוא חסרה, ותני הכי זו היא מל"ת שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה נ"ל כל זה צריך להוסיף על משנתך ע"כ. ויש מקשים עליו דא"כ הוה ליה למימר והא תנינא עלה, שכן לשון התלמוד לעולם בכל כיוצא בזה, ועוד דברייתא זו לא מצאנוה שם בתוספתא במקומה של אותה משנה.
ור"ח ז"ל גריס היכי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מ"ע ול"ת היא, פי' תנינא במתני' דהכא זו היא מצות עשה, ואם איתא עשה ול"ת הוה למיתני עשה בפרישה כדחזקיה (לקמן יח, ב) דאמר ותהי נדתה עליו שלא יפרוש מיד, ל"ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וכדרב פפא (שם) דאמר לא תקרב ולא תפרוש נמי הוא מדכתיב האומר קרב אליך אל תיגע בי פירוש בשהדגישה שנטמאת והודיעה אותך אל תקרב אליה עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרניך עד שימות היצר, כן פירש ר"ח ז"ל.
וזה תימה בעיני דנקט עשה ול"ת בפרישה, וא"כ מאי קא קשיא ליה לרב אדא, דאפילו לדידיה כי מוקמת לה למתניתין אפילו בשאין סמוך לוסתה עשה ול"ת איכא, ולעולם ה"ל לתנא דמתניתין דהכא למיתני זוהי מצות עשה ול"ת שבנדה, אלא ה"ק אם איתא דחדא אכניסה וחדא אפרישה מ"ע ול"ת הוא, מל"ת אכניסה, לדידך דאמרת דלאו אנוס הוא דבעוד שהוא משמש ראתה נדה ובועל הוא את הנדה ואיכא משום ואל נדת טומאתה לא תקרב דאף הוא אזהרה לבועל את הנדה, ועשה כשאמרה לו נטמאתי שצריך לשהות עד שימות היצר, וא"ל תני במתניתין זו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה.
וא"ת אם כן לרב אדא גופיה דמוקים להו בפרישה לחוד, תיקשי ליה דאפילו בפרישה גופה איכא עשה ול"ת כדפירש ר"ח ז"ל עשה דכתיב ותהי נדתה עליו ל"ת דכתיב לא תקרב דהיינו לא תפרוש, י"ל דלדידיה לא קשיא דלא אצטריך ליה לתנא לאשמעינן אלא מ"ע שאין כן בכל התורה שיתחייבו ב"ד בהוראתן על מ"ע, והכא מתחייבים משום דאיכא מל"ת בהדיה כחדא עברה, אלא לרבא דאמר חייב שתים ושתי עברות דהיינו כניסה ופרישה הוה ליה לתנא למחשבינהו לתרוייהו, כדקחשיב להו בפ"ב של הוריות (ח, ב) זוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר בהנאה מועטת מל"ת לא תבוא על הנדה. ורב אדא דאקשי הכי בהא דאמר תרוייהו תננהו, ה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה הכין לעיל מיד שאמר על משנתינו חייב שתים אלא דנטרא ליה עד סופא.
משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם: כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק"ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא.
כי אתמר דאביי בעלמא אתמר: פירש רש"י ז"ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי.
אבל ר"ח ז"ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ' אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא"כ ע"כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ"ה קאמר לא פירש מיד פטור.
[הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]: דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר"א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור' אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור' שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר"א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ"ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב"ן ז"ל דודאי ר"א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר"א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר"א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן.
וא"ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר' אלא חיה למה לי. וי"ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב, ב) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת"ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי.
פרט למתעסק: פירש רש"י ז"ל: שמתכוין לדבר התר ועלה בידו אסור, כגון שנתכוון להגביה בשבת את התלוש וחתך את המחובר, א"נ נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאת אחותו תחתיה, ואין אחד משני אלו שפירש הרב ז"ל מחוור דאלו לענין שבת נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לא צריך בה למעוטה, דלעולם פטור הוא, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (כריתות יט, ב) ומ"ש באשתו ואחותו אינו פטור אלא חייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה (שם), וכ"ש זה שמתכוין לביאה, וכן מפורש בכריתות פרק ספק אכל חלב (שם יט, א), דגרסינן התם ר' אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק, מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה, ופריקו משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כלומר שהוא מתכוין למלאכה, הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואתא בה ופרטיה עד שיתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא המחובר.
אדמוקי לה כר' ישמעאל לוקמה כר': איכא למידק והיכי מצי לאוקומה כרבי, דהא רבי סגי ליה בידיעת בית רבו (לעיל ה, א), והך תנא דברייתא בעי אע"ג דידע ידיעת בית רבו דתהא ליה ספק ידיעה. וי"ל דאע"ג דבעלמא סגי ליה בידיעת בית רבו, הכא בעי דתהא ליה ספק ידיעה, דכשהוא יודע ידיעת בית רבו מאי קחסר ליה שאינו מכיר אותו שרץ שיהא טמא מ"מ כשידע שאותו שרץ מטמא ידיעה גמורה יש לו ודאית, אבל הכא אינו כן שהרי אין אנו יודעין הטומאה באיזו שביל הוא, והילכך אפילו רבי בעי הכא דתהא ספק ידיעה.
פשיטא דלא בעי מדלא מייתי' קראי: וא"ת ובלא קרא מי לא מצי מוכח דידיעה בתחלה בעינן, לעולם אימא לך דר' ישמעאל בעי ידיעה בתחלה ונפקא ליה מדר' דדריש ונעלם מכלל דידע, ולא מייתר ליה קרא, דאיהו נמי דריש ונעלם להעלם טומאה ולהעלם מקדש, הכי נמי אימא לך דס"ל לר' ישמעאל. וי"ל אם איתא דס"ל לר' ישמעאל בעינן ידיעה בתחלה כיון דמדיוקא אתיא ליה, הוה ליה למימר הכי בהדיא ולגלויי דעתיה כר' דדריש בהדיא ונעלם מכלל דידע, כיון דלא עבד הכי שמע מינה דלית ליה ידיעה בתחלה