שבועות כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא לרבא קשיא אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו פלוני ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מאי טעמא אמר קרא (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כיום שמת בו אביו פשיטא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מיתפיס בנדר הוא קמ"ל ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין א"ר יוחנן מבטא לא אוכל לך איסר לא אוכל לך שבועה כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אאוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה מהכא (ויקרא יט, יב) לא תשבעו בשמי לשקר אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא (שמות כ, ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא בקונמות עובר (במדבר ל, ג) בלא יחל דברו מיתיבי. שוא ושקר אחד הן מאי לאו מדשוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר אלמא גאכלתי ולא אכלתי שקר הוא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ומאי דבר אחד הן דבדיבור אחד נאמרו כדתניא (שמות כ, ז) זכור (דברים ה, יא) ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה אלא כשם שלוקה על שוא כך לוקה נמי על שקר כלפי לייא אלא אימא הכשם שלוקה על שקר וכך לוקה נמי על שוא פשיטא האי לאו והאי לאו מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי לא ינקה כלל
רש"י
עריכהתריץ ואימא כו' - כלומר האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא וה"ק איזהו איסור נדר אבל מיתפיס בנדר לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה את ירושלים בחורבנה:
פשיטא - כיון דטעמא משום דנדור ובא הוא עליו מיתת אביו מה לי כאן וכי משום דמת בו אביו מיגרע גרע איסורי' הרי נדור ובא עליו: ה"ג סד"א דכיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מיתפיס בנדר הוא קמ"ל ואף רבי יוחנן כו'. ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי' איסו' בלא יחל לא גרסינן לה להא דהא א"נ מדאורייתא הוא אמרינן (לקמן כה.) הנדרי' חלים על דבר מצו' כדבר הרשות:
ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא - דאיסור שהוציאו בלשון שבועה שבועה:
אוכל ולא אוכל - כלומר שבועה להבא קרוי שבועת שקר:
ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר:
אכלתי ולא אכלתי - כל שבועה לשעבר שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא (ישעיהו ה) לשוא הכיתי את בניכם (ירמיהו ב) אף כאן יצאתה מפיו לבטלה ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו:
קונמות ה"ז בלא יחל - כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל:
מה שוא לשעבר - כגון נשבע על דבר שא"א שהכל יודעים שאין שבועה זו כלום:
אף שקר לשעבר - כגון אכלתי ולא אכלתי וההיא לא מיקריא שוא לפי שאין הכל מכירים בה אם אמת אם שקר ועל כרחך שבועת להבא מלא יחל דברו אבל לא תשבעו בשמי לשקר שבועה לשעבר היא וה"ק לא תוציאו שבועה לשקר מפיכם:
כדרב אדא - כלומר להקיש זכור לשמור בקידוש היום דנפקא לן מזכור את יום השבת זכרהו על היין ואף ע"ג דשאר מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בזו חייבות דאיתקש לשמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירת לאוי שבת ישנו בקידוש והנשים ישנן בשמירה דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות:
ה"ג אלא כשם שלוקה על שוא כו' - להכי קאמר אחת הן לענין מלקות:
כלפי לייא - כלפי היכן אתה פונה זו היפוך היא דאילו שקר אשכחן בה לאו שיש בו מעשה כגון לא אוכל ואכל שעבר על שבועתו ע"י מעשה אבל אכלתי ולא אכלתי לאו שאין בו מעשה הוא:
אלא אימא כשם שלוקה על שקר - בלאו שיש בו מעשה כך לוקה על שוא אע"פ שאין בו מעשה דנ"ל מלא ינקה ה' (שמות כ) כדלקמן (דף כא.) ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו אם התרו בו ומנקין אותו:
פשיטא - דהא כתיב קרא לא ינקה ה':
מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי - לקמן בשמעתין אימא לא ינקה כלל:
תוספות
עריכהאלא לרבא קשיא אע"ג דרבא נמי מודה דמתפיס בנדר נדר . דמשנה שלימה היא מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ:) וכן בנדרים קאמר דבקרבן הוי נדר מ"מ פריך לרבא אמאי דמפרש איסר דקרא מתפיס ורבא משני דלא קאי אאיסר דקרא:
דכי לא נדר. פירש בקונטרס דלא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא א"נ הוי דאורייתא הא אמרינן לקמן (דף כה.) דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מיהו נראה לרבי יצחק דגרסי' ליה שפיר אע"ג דאי הוי דאורייתא נמי חייל עליה נדר מ"מ דבר אחר שתולה בו לא איקרי נדר בדבר הנדור כיון דאי לא נדר איכא עליה איסור דאורייתא ועוד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה בביטול מצוה איירי . כדתנא בפ"ב דנדרים (דף טז.) כיצד אמר קונם שאיני נוטל לולב שאיני מניח תפילין כדמסקינן התם בגמ' מכי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן ומיהו לר' יהודה בן בתירא דאית ליה לקמן בפירקין (דף כז. ושם) דנשבע לקיים את המצוה חייב כ"ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים:
קונמות עובר משום בל יחל . בשבועה נמי עובר משום בל יחל דהכתיב (במדבר ל) או השבע וגו' ולא יחל דברו ובפ"ב דנדרים (דף טז:) תניא בהדיא דיש בשבועה בלא יחל והכא ה"ק בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא:
נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע דקידוש דאורייתא וכן משמע בהדיא בריש מי שמתו (ברכות כ:) ותימה דבריש מסכת נזיר (דף ד.) אמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי נינהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפ' ר"ת בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דמדרבנן הוא דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא איצטריך קרא לאסור כדמשני התם אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה יין ואמר הריני נזיר דאיצטריך קרא דחייל עליה נזירות לפי שהוא מושבע ועומד וי"ל דקידוש ודאי מדאורייתא אבל על היין אינו אלא מדרבנן והדאמר בערבי פסחים (דף קו) . זכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא אי נמי אפי' הוא דרשה גמורה הא דמברך צריך שיטעום היינו מדרבנן:
כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן (יבמות ח:) ובסוף פ"ק דקדושין (לה: ושם) דרשינן לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה כו' הא דדרשינן לקולא משום דאיפכא לא שייך למידרש דנשי לית להו זקן וכן הדאמר בערכין (דף ג:) גבי הדתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהני הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו התם נמי א"א לומר איפכא אבל בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) קשה דמשמע דאי לאו דאיתרבו נשים לאכילת חמץ הוה דרשינן לקולא כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ וי"ל דהתם משום דאית למילף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות ומסוכה נשים פטורות כדילפינן בפרק הישן (סוכה כח.) מהאזרח א"נ סברא למדרש קרא מסיפיה לרישיה אבל קשה דלמ"ד (מנחות דף מג.) ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות לשתרו נשים בכלאים דכל שאינן בגדילים אינן בבל תלבש שעטנז דהיינו מסיפיה לרישיה וכ"ת הכי נמי אם כן בספ"ק דביצה (דף יד: ושם) גבי משלחין בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין ופריך כלאים למאי חזו לימא מתני' כמ"ד נשים פטורות מן הציצית וחזו לנשים ולמאי דפרישית נמי דלחומרא מקשינן תימה דליחייבו בציצית לכולי עלמא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
ח א מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ג', ועיין בכסף משנה:
ט ב מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה ה':
י ג מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ג', ועיין בכסף משנה:
יא ד מיי' פכ"ט מהל' שבת, עיין במגיד משנה הל' א, ומיי' פי"ב מהל' עכו"ם הלכה ג', סמג עשין כט, טור ושו"ע או"ח סי' רע"א סעיף י"ב:
יב ה מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ג':
יג ו מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ז':
ראשונים נוספים
ומותבינן עליה ופריק הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו כו'. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום.
מאי טעמא דכתיב איש כי ידור נדר לה' מדהוה ליה למכתב כי ידור. וכתיב כי ידור נדר ש"מ דעד שידור בדבר הנדור.
ומקשינן כיום שמת בו אביו פשיטא. דאסור לו לוכל בשר ולשתות יין דבהדיא תניא (ברכות יז:
מ"ק כג:) כל זמן שמתו מוטל לפניו אסור לוכל בשר ולשתות יין. ופרקינן איידי דבעי למיתנא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. דאפילו לא נדר שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין אסור הוא דהוא צום השביעי. מהו דתימא כי נדר נמי לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל מעיקרא אי הוה אכיל הוה קאי באיסורא דרבנן. השתא איסורא דאורייתא היא משום בל יחל דברו. תנא נמי כיום שמת בו אביו. וקיימא לן כרבא ולא עוד אלא דהא דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר מבטא לא אוכל לך שבועה איסור לא אוכל לך שבועה:
כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.
אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה ולא תשבעו בדמי לשקר.
קינמות עובר בבל יחל דברו. ואותבינן עליה והתניא שוא ושקר אחד הוא.
מאי לאו מדשוא לשעבר שקר נמי לשעבר. ופריק לא לעולם שוא ושקר אחד הוא. כלומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. ודחי' פשיטא בתרוייהו לאו כתיב בהו. ושנינן מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי אימא לא ינקה כלל כלומר שבועת שוא אין לה כפרה כלל. קמ"ל כדאביי דאמר ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו.
אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה שנאמר זכור ושמור מי שחייב בשמירה חייב בזכירה. והני נשי הואיל וחייבות בשמירה חייבות נמי בזכירה. ותניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:
ירושלמי שוא ושקר בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לומר. ולא אוזן יכולה לשמוע. וכן מחלליה מות יומת. וביום השבת שני כבשים. וכן לא תלבש שעטנז. גדילים תעשה לך. וכן ערות אשת אחיך לא תגלה. יבמה יבא עליה. וכן לא תסוב נחלה. וכל בת יורשת נחלה. כל אלה שניהם בדבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.
אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר. פרש"י ז"ל דה"ק האי תנא לאו במתפיס מיירי אלא בעיקר נדר אבל מתפיס בנדר לאו נדר הוא והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו ולהאי פירושא משמע דמעיקרא קס"ד דאע"ג דאמ' הרי עלי שלא אוכל בשר כיון דאמר כיום מתפיס בנדר הוא ובזה נחלקו נמי בירושלמי שכתבנו למעלה.
ורבנו הגדול ז"ל כתב דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה ולפי דעתו כך הוא פי' השמועה דאקשי' מעיקרא בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בפרשה בתורה זה המתפיס בנדר לאו למעוטי מתפיס בשבועה אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר דהיינו איסר האמור בתורה מתפיס בשבועה שבועה דנבי שבועה נמי כתיב איסר דהיינו מתפיס אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס וקשיא נמי דאם כן בשבועה שבועה. ומפרקי' איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא והוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה כדרבא וברייתא איסור נדר קתני והכי קאמר איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור בנדר ואינו נודר האומר עלי כו' דהיינו מתפיס שרבה אותו התורה בפירוש מדכתיב כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור ולרבא נמי מפיק דבר (המושבע) [המותפס] בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא זה הוא איסר האמור בתורה זהו פי' השמועה לדעת רבנו הגדול ז"ל והוא הפי' הנכון אלא שיש לדקדק במה שכתב אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה דתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני הרי כולם נזירים ואדרבא הא קשיא עליה דהא אוקימנא לההיא מתני' בשאמר בתוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא כדאיתא התם בריש גמרא דפרק מי שאמר אלמא מתפיס בנדר לאו נדר הוא (ואי) [והא] לא קשיא דשאני התם דלא אמר אלא ואני ואני לאחר כדי דבור לא משמע מאי ואני נזיר ולאו כלום קאמר אבל בתוך כדי דבור ודאי אנדרא דחבריה מתפיס ורוצה לומר ואני כמוך והוי נזיר וש"מ דמתפיס בנדר נדר אבל אמר ואני כמוך אפי' לאחר כדי דבור ודאי הרי זה נזיר שהרי שנינו הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר כל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר שהרי בימיו שהוא נזיר כנ"ל. ואי קשיא מנא ליה לרבינו ז"ל מההיא דמשום דמתפיס בנדר קאמר דילמא כיון שהוא בתוך כדי דבור כמוציא נזירות מפיו דמי דהכי קאמר ואני נזיר ולא כמוך קאמר ואף בשבועות כן. לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואי ואני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא ודאי ואני כמוך קאמר ושמעת מינה דהתפסה היא ובשבועות אין אתה אומר כן זהו דעת רבינו הגדול ז"ל.
וסוגיין נמי דאתמר עלה התם בגמרא קרי להו מתפיסין והכי נמי משמע בכולה מסכת נדרים דמתפיס בנדר נדר כדאמרינן בבעיא דרמי בר חמא דכתיבנא לעיל דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתר' גבי' ואמר זה כזה ואע"ג דאיכא למימר התם בדאמר הרי עלי שלא לאכול זה כזה לא משמע הכי ותנן נמי כאימרא בדירים כו'. ואע"ג דלא פריש כלום ותניא הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן והיינו נתפס בנדר הנדור. וקשיא לי אי מתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה ז). איכא למימר תנא אעיקר נדרים קאי ולא אתא למיתני אלא דברי' שהשבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן ושהנדרים חלין ולא השבועות אבל שאר דינין לא נשנו בכאן כלל ויש מפרשים הא דאמרי' הכי קאמ' איסור נדר האמור בתורה כו' כך איזהו איסור נדר שפתח בו הכתוב כלומר שאף המתפיס בנדר נדר הוא והוא לשון נדר שפתח בו הכתוב ולאו איסר האמור בתורה הוא וזה מסכים למה שפרשתי לדעת הראי"ף ז"ל ולהאי פירושא כיון דמתפיס בגדר היינו נדר שאמרה תורה משום הכי לא קתני ליה בחומר שבין נדרים לשבועות דלא אתינן למתני שינוי שיש בין הנדרים לשבועות אבל רבנו שלמה ז"ל כתב שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פירשו אחר כך תלאו בדבר הנדור עליו כבר ויש שמתמיהין נדר ראשון היכי נדר בלאו התפסה.
ותמה מן המתמיהין שלדבריהם יש לומר כאותה ששנינו כאימר' כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משמשי המזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר וכלל גדול הוא שכל המתפיס כדבר הנדר והנדר לשמים הוא אבל על דעתי לא אמר רש"י ז"ל לעולם שלא יהא הנדר נדר מן התורה אלא אם כן התפיסו חס ושלום.
אבל כך הוא עיקר פירושו דמעיקרא קס"ד דאיסר קאמר דהיינו מתפיס והכא נמי באומר זו כזו דחד דינא הוא ופריק דאיסור נדר קתני שכיון שאמר בפירוש שלא אוכל לאו התפסה היא אלא עיקר נדר הוא ואשמועינן שאינו חייב משום נדר אלא אס כן פירשו ותלאו בדבר הנדור אבל פירשו ותלאו בדבר האסור כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הכפורים מותר וכן נמי אם לא פירשו אלא שאמר הרי עלי יום זה כיום שמת אבא מותר דהיינו מתפיס [אבל פירשו ולא תלאו נמי אסור], זהו עיקר פי' רש"י ז"ל וקשה שבדבריו שאמר שהמתפיס בנדר לאו נדר ט) ולמאי דקיימ' לן מתפיס בשבוע' לאו כמוצי' שבועה מפיו דמי פירש רב יוסף הלוי אבל איסורא מיהא איכא ומדברי רבנו נראה דאפילו איסורא ליכא וכבר פירשתי דהאי דנקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי משום סרכא דאביי
והראב"ד ז"ל דורש בזה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע דהיינו מתפיס ורבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן וזה על דרך הפי' שכתבנו לדעת רבנו הגדול ז"ל ואינו נכון.
ה"ג בעיקר נוסחי עתיקי ובנוסחא דר"ח ז"ל: קמ"ל דכיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בלא יחל דברו. ורש"י ז"ל מעבר עלי' קולמוסייא ואמר דלא גרסי' ליה משום דאי נמי מדאורייתא הוא נדרים על דבר מצוה כדבר הרשות אלא ה"ג קמ"ל ולדידי לא מחוורת' גירסא דידיה ז"ל משום דהכא ודאי לא אתא לאשמועינן שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות דהא כבר תנינן הכא ובמס' נדרים ותו לישמעי' ביום הכפורים והוא שנדור ובא.
ואני אומר דאיפשר דגרסי' ליה ואי לאו משום דאורייתא שרי לא חייל עליה איסור נדר כיון דלא חאיל בבטול המצוה דאי אמר שאוכל ביוה"כ לא חאיל עליה איסור נדר לא חאיל נמי בקיום מצוה דהא על כרחי' הוא צריך לקיים את המצוה והיאך יחול עליו איסור נדר ולא מיבעיא לן לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא בפירקין אלא אף לר' יהודה דאמר שבועה חלה לקיים את המצוה שאני התם משום דאיסור חמור הוא וחאיל עלה לחיוביה קרבן אבל נדר כל מקום שאינו חל בבטול כגון ממצות לא תעשה אינו חל בקיומה שהרי על כרחו הוא צריך לקיימה אבל היכא שחל בבטולה כגון במצות (ל"ת) [עשה] חל נמי בקיומה כיון שאיפשר לבטלה בנדר אי מקיים לה בנדר חאיל עליה איסור נדר ויכולני לומר דכי אמרי' חלין על דבר מצוה הני מילי בבטול מצות עשה אבל בקיומה לא ואי עבר עליה לא עבר משום בל יחל וטעמא דמילתא דכי נשבע לבטל ולא מקבל עליה אותה מצוה יש כח בנדרו לבטל מעליו איסור מצוה ולמיחל עליה איסור נדר אבל נדר לקיים כיון שהוא קבל עליו איסור אותה מצוה הרי היא במקומה עומדת ואין איסור חל על איסור ואף עפ"י שבשבועות אי אתה אומר כן לדעת רבי יהודה בן בתירא יש לחלוק בין נדרים לשבועות שהשבועות יש בהן איסור שהוא דומה לאיסו' מוסיף שחייבין עליה קרבן מה שאין כן בנדרים וטעם הנדרים שחלין לבטל המצוה אפרש לקמן ועוד משום (דנשבע) [דנדר] לבטל את המצוה גלי בהו רחמנא מדכתיב לה' לא יחל אפי' לחפצי שמים לא יחל כדאיתא בפרק שני דנדרים אבל לקיים לא גלי הילכך לא חיילו ויש לי ראיה לזה מהא דאמרינן פ"ק דנדרים האומר אשנה פרק זו מסכתא זו נדר גדול נדר ואקשי' והלא מושבע מהר סיני הוא ומפרקי' משום דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חלה עליה איסור שבועה אלמא אין הנדרים חלין על דבר מצוה לקיימה ורש"י ז"ל כתב התם האי תירוצא לאו דוקא הוא אלא דיחוי בעלמא דהא קי"ל שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כדתנן יש נדר בתוך נדר. ואי הכי כוליה תלמודא משובשת והאי תנא כל הכי אשתבש ואזיל אלא משום שאין הנדרים חלים בקיום מצוה אלא שיש לנו לומר התם שבועה היא שהרי אשנה קאמר ולא קאמר הרי עלי לשנות שהוא לשון הנדרים והא דקאמר נדר גדול נדר לאו דוקא הא דקאמרי חאיל עליה איסור שבועה אבל מצאתי עוד סמך לדבר מההיא דאמרינן במסכת מכות פרק הלוקין ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין ביום טוב בין בחול ומפרקי' האי תנא איסור כולל לית ליה ואמאי לא קתני כג"ד קונם שלא אחרוש ביום טוב כענין ששנינו קונם שאיני חורש בה לעולם דנדרים חלים לקיים את המצוה אלא ש"מ לקיים במצות לא תעשה אינן חלים שאינן בביטולן.
ומיהו קשיא לי והא תנן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה ומפרש לה שמואל בגמרא אפי' בשאמר הריני נזיר היום ואע"ג דליכא איסור מוסיף ואמאי כיון דנדר חדא זימנא הוה ליה מושבע מהר סיני במצות לא תעשה ואפ"ה חאיל עליה איסור נדר ואיתמר נמי בירושלמי עלה דההיא דכתיבנא לעיל אמר ר' יוסי לא אתיא אלא בחמש ככרים אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין ואמר רבי יודן עלה והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלים על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין אלמא נדרים חלים על האיסורין.
וי"ל לא אמרו אלא באיסור הבאה מעצמו כגון נדר ושבועה דרבינהו רחמנא מדכתיב נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על נזירות כדאיתא בפ"ב של מסכת נדרים אבל איסורי תורה אין חלין עליהן נדר בלא תעשה תדע דתרי מילי נינהו דהא תרי קראי צריכי חד מלא יחל וחד מנזיר להזיר ולבי רופף בכל זה.
אבל קיום גירסא זו שבשמועתנו כך הוא דאי הוה איסורא דאורייתא כי נדר לא חאיל עליה איסור נדר כלומר שלא בשביל נדר לא אכל בו בשר שתהא מתפיס בו אלא משום איסור שבו שחל עליו תחלה לא אכל בו ואע"פ שאם עבר עליו בשתיהן [עבר] כשקיימו מחמת מצותו הוא שקיים שאלו לא נדר נמי היה עושה כן וכיון שכן אין אותו תענית של אותו היום עליו כדבר נדור אלא כדבר האסור וכי מתפיס מתפיס בדבר האסור הוא וכבר כתבתי במס' מכות תירוץ הקושי' שהוקשה לנו שם.
שוב מצאתי בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל בלשון הזה נמי בעיא לן כיון דתנא כיום שמת בו פלוני ביום שמת בו אביו למה לי ואהדרינן כיום שמת בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה דכל שלשה בתשרי לא יאכל בשר ולא ישתה יין או שישב בתענית ואיצטריך למתנא יומא דתעניתא דמיחייב לאתענויי לאגמורי דאי משום תעניתא דגזרו ביה רבנן אי תפיס לא חאיל נדרא עליה שלא נדר בדבר הנדור ואם נדר ובא ממנו לא תימא הואיל ואלו לא נדר הוא אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל דמעיקרא הוה קאי אתלתא בתשרי באיסורא דרבנן השתא דנדר מיניה קם ליה בלא יחל וכי איתפיס ביה התפיס בדבר הנידור ע"כ.
אמר שמואל והוא שנדר: פירוש: כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם בא' בשבת שהוא יום שמת בו אביו, והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבי, כלומר כא' בשבת, שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו.
גירסת הספרים: סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו: וכן גירסת ר"ח נמי, אבל רש"י ז"ל העביר על גירסא זו קולמוס ואמר דמ"ש דרבנן דהא קי"ל (לקמן כה, א) דנדרים חלין אפילו על דבר מצוה דאורייתא וליתא דכי אמרינן דנדרים חלים על דבר מצוה היינו [דוקא] לבטל את מצות עשה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה דמצוה עלי ומצה בלילי הפסח עלי, אבל אכילה מנדר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו וכדי דק"א(?) מתני' לה דיני נזיר אם אוכל דקתני בפרק אלו נדרים מותרים (יז, א) אבל מינה ב' נזירות ולא קתני אכל ענבים לוקה שתים, וכל סוגיא דגמר' דעל ההיא מתניתין הכין מוכחא ומכרעא, וכבר כתבתיה בארוכה התם בס"ד.
מ"ט כלומר מ"ט בעינן שיהא נדור מאותו היום דאמר קרא וכו' וה"נ מייתינן האי טעמא בנדרים על האומר דבר זה עלי כחזיר וכנבלה שלא אמר כלום כדאיתא התם. פשיטא פי' פשיטא שאם נדור הוא מאותו היום שזה נדר גמור הוא ומאי קמ"ל תנא אליבא דרבא דאלו לאביי דין מתפיס קמ"ל. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה וכו' ג"ה מעיקר' קאי באיסורא דרבנן והשתא קאי בלא יחל דברו ורש"י ז"ל מחקה ול"ג לה וטעם דבריו ז"ל משום דמשמע מהאי לישנא דבעינן לומר דמשום דיום גדליה הוי דרבנן הוא דחל עליה איסור נדר דאתי בבל יחל דאורייתא וחייל אאיסור תענית דרבנן אבל ביוה"כ דאורייתא לא חייל איסור קונם בשהיה נדור ממנו ומש"ה אלו אמר הרי יום פלוני עלי כיוה"כ אע"פ שהיה נדור ובא מיוה"כ לא אמר כלום דיוה"כ לאו דבר נדור הוא וזה אינו דהא קיימא לן דנדרים חלים על האיסורים ואפילו איסורי תורה בלא תעשה וכן היא מפורשת בירושלמי וזה בכל מה ששנינו שהנדרים חלים על דבר מצוה שפי' הנכון בין על דבר מצוה דעשה בין על דבר מצות ל"ת וטעמא משום דאיסורי תורה חיוב גברא ונדרים איסור חפצא אתי איסור חפצא וחייל על איסור גברא וכדברירנא במסכת נדרים בס"ד זו כוונת רש"י ז"ל במחק זה ויפה כיון אבל א"צ למחוק הגירסא לפ' דאע"ג דאם נדר מיוה"כ נדריה חייל על יוה"כ מ"מ אלו אמר יום זה אסור עלי כיוה"כ לא הוי נדור מיום זה דכיון דאיכא ביוה"כ איסור חמור של תורה שהוא בכרת לכל אע"פ שהוא ג"כ נדור ממנו מסתמא כי אמר יום זה עלי כיוה"כ לא משמע דתלי ליום זה אלא באיסור יוה"כ דה"ל דבר האסור ולא במה שהוא נדור בו אבל השתא דתלי יום זה ביום גדליה בן אחיקם דהוי איסורא דרבנן מסתמא דעתו לתלות יום זה במה שנדור בו ולא באיסור תענית שבו דלא שביק למתלייה בנדר שיש בו בל יחל דאורייתא ותלי ביה באיסורא דרבנן:
ואף ר"י סבר וכו' והלכתא כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא ר"י קאי כווחיה ומיהו י"א דאף רבא מודה שיש איסורא דרבנן מיהת במתפיס דאיהו לא קאמר אלא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי לחייבו בדאורייתא וא"ת כי מקשינן ליה לרבא מברייתא דזהו איסר לימא דההוא לאיסורא דרבנן י"ל דהא ליתא דבהדיא קתני איזהו איסר האמור בתורה אבל יש שכתבו וכן נראה דעת רש"י ז"ל דלרבא אפילו איסורא דרבנן ליכא ואיידי דנקט אביי כמוציא שבועה מפיו דמי נקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי עוד נחלקו רבותינו המפ' ז"ל בענין זה שיש שאמרו והוא דעת רבינו אלפסי ז"ל דרבא לא פליג אלא בשבועה אבל בנדר מודה הוא דמתפיס בנדר כמוציא בהם מפיו דמי וטעמא דמלתא משום דאף עיקר הנדר צד התפסה חשיבי שהרי צריך לתלותו בדבר הנדור שעיקר נדר היינו דבר פ' אסור כקרבן או כשאר דבר הנדור ומביאין ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת נזיר אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכן ג' וכן ד' כולם נזירים ואע"ג דהתם אוקימנא כשאמר א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו דהא לאו התפסה הוא דכל תוך כדי דבור כדבור גמור הוא בכ"מ ל"ק להו לרבנן ז"ל דמשמע להו דהא דאוקימנא בהכי לאו משום התפסה דרישא הוא אלא משום סיפא דקתני הותר הא' הותרו כולם דלהוי אומרו ואני כמוך ממש בין לאיסור בין להיתר וא"ת א"כ מאי דמותבינן לרבא מהא דאיזהו איסר וכו' ומאי איצטריך רבא לשנויי דאיסר נדר גמור קתני דהא מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר י"ל דטעמא משום דקתני איזהו איסר האמור בתורה דמשמע דלשון איסר שאמרה תורה התפסה היא וא"כ אף בשבועה כן וקשיא לרבא דאמר דאיסר היינו נדר גמור או שבועה גמורה וכי מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר לאו מלשון איסר אלא מסברא לפי שאף בעיקר נמי צד התפסה וכדכתיבנא אבל רוב רבותינו המפרשים ז"ל סוברים דרבא בכולהו פליג והכי ודאי פשטא דסוגיין אלא שראוי להחמיר לכתחלה:
כי אתא רב דימי אמר אוכל ולא אוכל שקר פי' קרוי שקר שהוא משקר בשבועתו כשמבטלה ואזהרתיה מולא תשבעו בשמי לשקר פי' לא תשבעו בשמי בענין שתשקרו בה:
אכלתי ולא אכלתי שוא פי' שאף זה בכלל שוא וכ"ש שוא ממש שזה הנשבע לשנות את הידוע וכדתנן לה לקמן בהדיא ופשוט הוא:
קונמות עובר בלא יחל דברו פירוש רש"י ז"ל דבל יחל לאו לאזהרת שבועה דלהבא אתא דהנהו מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וכי אתא לאזהרת נדרים הוא דאתא ולאפוקי מדרבנן דאמרי דאזהרת שבועה מולא יחל דברו עכ"ל וקשה קצת דמשמע דלרב דימי אר"י ליכא בשבועה משום לא יחל דברו וזה אי אפשר דהא כתיב כי ידור נדר לי"י או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו וה"נ תניא לה בהדיא בפרק אלו מותרים והיכי לא אותבינן מינה להא דרב דימי לכן יש לפרש דרב דימי ה"ק קונמות עובר משום לא יחל דברו בלבד וה"ה לשבועה אלא דאיצטריך לאשמועינן דאף לא תשבעו בשמי לשקר אזהרה דלהבא וגם לשון רש"י ז"ל כך יש להולמו דבל יחל לאו לאזהרת שבועה איצטריך ועיקר מאי דאתא ואיצטריך לקונמות הוא ולאפוקי מאידך דר"י דס"ל דאף שבועה דלהבא אין לה אזהרה אלא מלא יחל:
ומאי דבר אחד הן דבדבור א' נאמרו כדתניא זכור ושמור בדבור א' נאמרו תימא דהא בין בדברות הראשונות בין בדברות אחרונו' לשוא בלחוד כתיב אלא דבדברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר ובאחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא והא דמייתינן לה הכא לענין שבועה ואמרינן לקמן לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז י"ל דה"ק שאם אינו ענין ללא תענה תנהו ענין ללא תשא שהרי א' הן למלקות כדמפרש ואזיל. והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומקשי' ואימא איפכא לקולא את שישנו בזכירה ישנו בשמורה והני נשי הואיל וליתנהו בזכירה דהו"ל מעשה ליתנהו בשמירה וכ"ת קולא וחומרא לחומרא דיינינן והא בפרק כל שעה הוה דיינינן לחומרא אי לאו דאתי קרא ומיעטיה דדרשי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו באכילת מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל וליתנהו באכילת מצה ליתנהו בבל תאכל חמץ ת"ל כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים וי"ל דשאני התם דאיתא ג"ש דפטר נשים מאכילה דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסכות והלכך מקיימינן ג"ש לגמרי ודיינינן כל היכא דאפש' אבל הכא דליכא טעמא לפטור נשים מזכירה אלא משום ג"ש מוטב לדרוש לחומרא לקיים כללא דכל מל"ת נשים חייבות ויש מקשין עוד אמאי לא מחייבינן נשים במצות ציצית דנדרוש לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו נמי בגדילי' תעשה לך דאע"ג דתרי קראי נינהו הא הוה דרשינן התם כי הא במסכת מנחות לפטור כהנים מציצית וי"ל דכיון דכתיב דבר אל בני ישראל ועשו ליכא למידרש הכא. אלא הכא למאי הלכתא מבעי ליה פי' דודאי כל היכא דאמרינן לדבר א' נאמרו לשום נפקותא אתא. גי' הספרים ההוא מבעי ליה כשם שלוקה וכו' וא"ת דאסיקנא דה"ק כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא למ"ל משום דבדבור א' נאמרו תיפוק לי מדאביי דלקמן דכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וי"ל דאף אביי לא עביד ההיא דרשא ממלה יתירה דהשם כדלקמן אי לאו דאיכא הא דבדבור א' נאמרו ואי לאו דאביי נמי הוה מוקמינן לי' לדרשא אחריתי אבל רש"י ז"ל גורס אלא כשם שלוקה על שוא וכו' ולפי גי' זו הדרינן מהא דאמרינן דשוא ושקר א' הם לומר דבדבור א' נאמרו וס"ל דהא דקתני שוא ושקר א' הם לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז אבל קשה כי בירוש' מצינו על פסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי זכור ושמור בדבור א' נאמרו שוא ושקר מחלליה מות יומת וביום השבת ב' כבשים לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבוא עליה לא תסוב נחלה וכל בת יורשת נחלה בדבור א' נאמרו ע"כ ואולי דבג' דידן ל"ג בה שוא ושקר:
כלפי לייא פי' דהא טפי איכא לאשכוחי מלקות בשקר באומר שבוע' שלא אוכל ואכל מיהת דהו"ל לאו שיש בו מעשה אלא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. גי' הספר מהו דתימא כדא"ל ר"פ וכו' וזו גי' רש"י ז"ל ופי' ז"ל פשיטא שלוקה על שוא מדאביי דלקמן דדריש כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וקשה קצת היכי לא אדכר לאביי בהדיא בהאי פשיטותא ולימא פשיטא שלוקה מדאביי וי"ל מדכתיב מדרשא אדכרו ליה אלא דר"א מסדר הש"ס קיצר בו משום דבעי לאתוייה בסמוך ועדיין אינו מחוור ובקצת ספרי' מצינו והיא גי' ר"מ הלוי ז"ל פשיטא האי לאו כתיב ביה והאי לאו כתיב ביה ופי' הוא ז"ל דקס"ד דהא דאמרי' אימא כשם שלוקה על שקר על כל שקר קאמר ואפי' אוכל ולא אוכל דלית בי' מעשה ומשום דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ולהכי פרכינן מהו כשם דהא פשיטא כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא בשוא נמי כתיב לאו ופרקי' מהו דתימא דגז"הכ הוא שלא ילקה על שוא ואע"ג דלוקה על לאו שאב"מ ומשום דר"פ דריש כי לא ינקה כלל ואפי' ע"י ב"ד קמ"ל כדשני לי' וה"ק כשם שלוקה על מקצת שקר לד"ה דהיינו לא אוכל ואכל כך לוקה על שוא לד"ה משום דאביי וק"ל אסוגיין דהא כי אמרינן כשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר פרכינן כלפי לייא אלמא שפיר איכא לאומרה בהיפך וכי מפכי' לה פרכינן עלה פשיטא ול"ק דאורחא דתלמודא הוא ומעיקרא אמרינן דאי אימא למתלי זו בזו כלפי לייא הול"ל ומיהו שפיר הוה ס"ל דכי מפכינן לה נמי לית בה שום צריכותא דממילא פשיטא לן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה