שבועות כד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
באיסור הבא מאליו באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן בשלמא לריש לקיש משום הכי קא פטר רבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן אלא לרבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון דפטר מידי הוא טעמא אלא משום איסור כולל רבי שמעון לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה
רש"י
עריכהבאיסור הבא מאליו - כגון האוכל נבילה ביום הכפורים דפליגי רבנן ורבי שמעון דמחייבי ליה רבנן חטאת משום יוה"כ ואע"ג דהויא נבילה מקמי יום הכפורים ואין איסור חל על איסור הכא חייל דיום הכפורים איסור כולל הוא דקודם בין השמשות היה אסור זה בנבילה ומותר בשחוטה על ליה יום הכפורים מגו דאיתסר האי גברא בשחוטה משום יוה"כ איתסר נמי בנבילה משום יוה"כ היינו כולל באיסור הבא מאליו דיוה"כ בא מאליו הוא:
אבל באיסור הבא מעצמו - כלומר על ידי אדם עצמו כגון איסור שבועה הבא לו על ידי דיבורו לא אמרי':
בשלמא לר"ש בן לקיש - דמוקי לה בחצי שיעור:
משום הכי פטר ר' שמעון - דקסבר כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות:
אלא לר' יוחנן - דמוקי לה משום כולל אמאי פטר ר' שמעון:
פטור - מחטאת דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל על איסור נבילה או אאיסור אבר מן החי אם לא נתנבלה מבערב ואע"ג דיום הכפורים כולל הוא:
בשלמא לר"ל - דמוקי לה בחצי שיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן דקיימא לן (לקמן דף כה.) אין קרבן שבועה בא אלא א"כ אתה מוצא בה לאו והן דכתיב להרע או להיטיב דמשמע דבר וחילופו והאי מפרש שלא אוכל חצי . שיעור נבילה משכחת לה נמי בשבועה שאוכל חצי שיעור נבילה דלאו נשבע לבטל את המצוה הוא:
אלא לר' יוחנן - דמוקי לה בשיעור שלם ומשום כולל ועל כרחך במפרש נבילות אוקימתה משום קושיא קמייתא דרישא וסיפא: בשלמא שבועה שלא אוכל משכחת דחיילא אע"פ שמושבע ועומד משום כולל:
אלא הן - שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבילות ולבטל שבועת הר סיני:
ה"ג אלא כדרבא - ולא גרס משכחת לה כדרבא והכי פירושה לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ואוכלין שאינן ראוין לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאין ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה הן ואריה הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא מידי לר' יוחנן דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים ומיתסרי אסורים על ידי כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב:
אף אנן נמי תנינא - דבנבילות ראויות לאכילה חשיב להו:
הרי אשתו אסורה - אלמא אכילה היא:
תוספות
עריכהבאיסור הבא מעצמו לא אמר. וא"ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא וכן האוכל גיד הנשה של עולה בס"פ גיד הנשה (חולין דף קא.) ויש לומר דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן אבל מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרי' ומ"מ פריך לקמן שפיר והרי הקדש דאיסור הבא מעצמו דכיון דלא איירי תנא באיסור הבא מעצמו לא ה"ל למינקט הקדש אע"ג דאסור על כל העולם:
האוכל נבילה ביום הכפורים פטור. מתוך פ"ה משמע דאיירי אפי' בנתנבלה ביוה"כ וקשיא דלמ"ד ס"פ גיד הנשה (שם דף קג.) בהמה בחייה לאו לאברים עומדת חל איסור יוה"כ מחיים ואפי' למ"ד לאברים עומדת כי מתה פקע איסור אבר מן החי וחלו איסור נבילה ואיסור יוה"כ בבת אחת ור"ש מודה באיסור בת אחת ומיהו יש לומר דאיסור יוה"כ לא חייל לא מחיים ולא לאחר מיתה משום דאית ביה איסור עשה שאינה זבוחה דכתיב (דברים יב) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל אבל מה שאי אתה זובח לא ולריצב"א אין נראה פירוש זה דא"כ למ"ד לאו לאברים עומדת היכי מצי חייל איסור אבר על עשה דשאינו זבוח ובס"פ גיד הנשה (שם) דאמר כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור חלב ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו והיכי חיילי כולם על איסור דשאינו זבוח דאפי' במעי האם קיימא באיסור זה ומהאי טעמא תקשי נמי למ"ד לאברים עומדת איסור אבר מן החי היכי משכחת לה דלא קיימא לאברים במעי האם וא"כ היכי חייל על איסור שאינו זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתא לאסור דבלאו הכי אסורה וקיימא מחיים באיסור אבר מן החי ולאחר מיתה באיסור נבילה אלא בא להתיר את האסור ופירש לך דבשחיטה שריא ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו (בכורות דף טו.) תזבח ולא גיזה דלית ביה עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון ובנתנבלה מערב יוה"כ דוקא איירי:
אלא הן היכי משכחת לה. דאפי' ע"י כולל נמי לא אמרי' דתיחול השבועה לבטל המצוה וקשה לריצב"א דתני בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל את המצוה ותירץ דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עליה לאוכלה אבל התם דלא מדכר פסח חיילא עליה שבועה ולפי זה משכחת הן אפי' בדברים האסורים כשאומר סתם שאוכל וקשיא לפי' דקתני התם סיפא שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח פטור אמאי נקט בלא כולל בכולל נמי שאר לילות עם לילי פסח כיון שהזכיר נמי לילי פסח פטור וי"ל דה"נ בעי למימר ולא חש למיתני אלא שהזכיר לילי פסח ור"י מפרש דודאי שב ואל תעשה כדאיירי הכא לא חיילא דקאמר שבועה שאוכל ולא אכל אבל התם בנשבע שלא לאכול ואכל דהוי בקום עשה ודאי חיילא:
אלא כדרבא כו'. פי' בקונט' דסוגיא דעלמא גרסינן משכחת לה כדרבא ומפרש לה בנבילה המסרחת והקשה חדא דמסרחת לא מיקריא נבילה ואר"ת דאין זו קשיא דשפיר מיקרי נבילה מדאיצטריך קרא למעוטי לר"ש בשילהי ע"ז (דף סח. ושם) דדריש הראויה לגר קרויה נבילה ור"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא ועוד הקשה בקונט' דמאי בעי לאתויי דרבא הכא ה"ל למימר משכחת לה בנבילה מסרחת והא נמי יש ליישב דה"פ כדרבא דשייך לשון אכילה אפי' במסרחת מדקאמר שלא אוכל סתם ואכל עפר פטור הא שלא אוכל עפר ואכל חייב אלמא שייך לשון אכילה אפי' בעפר וכ"ש בנבילה מסרחת וטפי ה"ל לאיתויי בעיא דרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה דמפורש טפי אלא רישא דמילתא נקט והא דקאמר אף אנן נמי תנינא מייתי ראיה דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה והשתא מיתוקמא שפיר מתני' סיפא במפרש כדאוקימנא ומשכחת לה שפיר בלאו והן וא"ת וכיון דנבילה סורחת הויא בכלל נבילה בלא כולל דברים המותרים אתי שפיר כיון דאמר שבועה שלא אוכל נבילה מגו דחיילא אסרוחה חיילא נמי אשאינה סרוחה וי"ל דלא משמע סרוחה בכלל נבילה אלא כשכולל עמהן דברים המותרים דגלי אדעתיה שרצה לאסור עצמו בדבר המותר אבל קשה לר"י דמאי מייתי רב מרי אף אנן נמי תנינא אדרבה תקשי ליה מינה דהא אוקמה מתני' במפרש שלא אוכל נבילה דאז ודאי הויא לשון אכילה וכן נמי תקשה לרבא דפטר בנשבע סתם ואכל עפר דלא הוי בכלל לשון אכילה וצ"ל כדמשני הש"ס דשאני התם דאחשביה מעיקרא ולגבי הא דהוי סתם כמפרש הוה ידע מעיקרא דאהני טעמא דאחשבה אבל אי אפי' כי מפרש לא מהני במידי דלאו בר אכילה לא ס"ד דליתהני הא דאחשביה שיחשב כמו בר אכילה ומסיק כיון דאחשביה חשיב בר אכילה כיון דאכל מעיקרא והדר אשתבע וע"ק לר"י מדתניא בתוספתא דשבועות שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב והיינו בע"כ בשאינם סרוחים מדמחייב ר"ש לפי שלא חלה שבועה עלייהו ע"י כולל אלמא אפי' באין סרוחה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל ולפ"ה נמי דפירש דמשכחת הן בדברים המותרים קשיא דאפי' באסורין נמי משכחת לה כשאומר סתם שאוכל ואינו מזכיר האיסור כדמשמע התם ונראה לר"י דבקונט' לא פירש אלא משום ר"ש דלדידיה לא חיילא שבועה אדברים האסורין אפי' ע"י כולל ומתוספתא שהבאתי יש ראיה לריצב"א דאפי' בלא קום עשה חייל על ידי כולל בשאין מזכיר האיסור וא"ת לפ"ה אמאי איצטריך למימר לקמן בסמוך שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים בחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא סגי וי"ל דאין הכי נמי דלאו דוקא נקט תאנים וענבים אלא כלומר שאמר שלא אוכל סתם וכן נ"ל דאי דוקא נקט תאנים וענבים היכי חיילא שבועה הא ליתא בהן וליכא למימר דלמלקות איירי דלא בעינן לאו והן דלקמן בס"פ (דף כט.) משמע דלקרבן איירי גבי ואכל תאנים והפריש קרבן ומיהו י"ל דמשכחת הן בתאנים השוערים אבל בלא כולל לא הוי תאנים השוערים בכלל תאנים אלא הטובות לאכול:
ראשונים נוספים
וזהו איסור הבא מאליו. אבל איסור הבא מעצמו. פי' שנשבע וכלל דברים המותרין עם האסורין לא מחייבינן ליה בכי האי גוונא. ודייק נמי ריש לקיש דעיקרא דמתני' בפחות מכזית מדפטר בה ר' שמעון מקרבן כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן. ור' יוחנן דמוקים לה למתני' בכולל אמר לך ר' שמעון היינו טעמא דפטר דלית ליה איסור כולל כלל. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. פי' דלא אתי איסור יוה"כ חייל אאיסור נבלה. בשלמא לריש לקיש דמוקים לה למתניתין בפחות מכזית היינו דמשכחת לה בין אם ישבע שלא יאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ולא אכל בשתיהן חייב. (ולא אמרינן דלאו שאין בו מעשה הוא) . דכיון דאינו מושבע מהר סיני בפחות מכזית שבועה חיילא עליו.
אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ואמרינן כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. הכא כגון שנשבע שיאכל נבלה ועפר ולא אכל מנו דחיילא שבועה אעפר חיילא נמי אנבלה פי' איסור מוסיף בהדא חתיכה כגון חתיכה של הקדש שאסור לישראל טמא ומותר לישראל טהור.
ודאמרינן נמי כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן. דוקא בכולל אבל במוסיף אפי' בבא מעצמו אמרינן דהיינו חלב מן המוקדשין ויש מפרשים דוקא שלא אסרה אלא על עצמו אבל אסרה על כל העולם חאיל דכשאר איסורין הוי.
האוכל נבלה ביום הכפורים. פירש רש"י ז"ל בין שנתנבלה מערב יוה"כ בין שנתנבלה ביום הכפורים פטור מיום הכפורים וכתבתיה בפרק עשרה יוחסין ודייקי' מינה דלית ליה לרבי שמעון איסור כולל.
ויש לדקדק והא לית ליה לרבי שמעון אפילו איסור מוסיף כדאיתא בפרק עשרה יוחסין והיכי אמרת ר' שמעון לית ליה כולל בשלמא שמעתין לא קשיא דבהכי סגי לן למפרקה למתני' דהכא אלא ברייתא אמאי נקט נבלה ביום הכפורים דהוא כולל [ליתני] אפי' מוסיף.
[וי"ל נבילה ביוה"כ] איצטריך סד"א מדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה כו' ותניא תענו וכל מלאכה מה מלאכה שחייבין עליה במקום אחר אף עינוי שחיי' עליו במקום אחראביא הפיגול והנותר וכולה כדאיתא בפרק יום הכפורים משום הכי איצטריך רבי שמעון לאפוקי מההוא סברא ואמר שהאוכל נבלה פטור מיום הכפורים ולא אמרינן להכי דומיא דמלאכה שאין איסור חל על איסור.
וראיה לדבר דהכי תני לה בירושלמי רבי שמעון אומר תענו את נפשותיכם מן המותר לכם ולא מן האסור לכם כו' ולאו למימרא דמהכא לא קמה לה משום דדריש הכי מה מלאכה שבחול מותרת אף עינוי שבחול מותר אוציא נבלה שבחול נמי חייבין עליה וסבירא ליה דלא עדיף כולל ממוסיף והא דאמרינן הכא ומאן דפטר איסור מוסיף קא מיתוסף איסורא בחתיכה עצמה כו' לאו מדרבי שמעון אלא ממאן דאית ליה מוסיף ולית ליה כולל דשלש מחלוקות בדבר.
בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה. משמע הכא דלא מהני איסור כולל לבטל את המצוה ואיכא מאן דקשיא ליה מההיא דגרסינן בירושלמי על דעתיה דרבי יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה באיסור כולל ורבינו הגדול ורבינו חננאל ז"ל כתבו זה הירושלמי אלמא הילכתא היא.
ולאו קושיא היא, דכי אמרינן דאינה חלה בכולל הני מילי במצות לא תעשה שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו וכיון שכן משעת שבועה יצאת לשוא וליתה בהן אבל במצות עשה חלה שבועה בכולל לבטל שאין אומרי' לו לאכול מצה ומוטב יעבור על המצוה ממילא ולא יעבור על השבועה בידים.
אלא הא קשיא לי דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן ואמאי הא איתא בכולל ודאמרי' לקמן והא לית בלא אניח ואמאי ליתא הא אי אמר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפלין על ראשו וכיון דמשכחת לה בהן דאסור איתא בלאו איכא למימר התם אע"ג דאסור להניח תפילין אי מנח לא מיחייב קרבן שבועה ב) בלאו והן כן נ"ל.
וזה הפי' לדעת מי שאומר דסתם נמי מקרי הן למפרש [לאו, והאי] וודאי מקרי נמי להבא לשעבר דלא אניח תפילין ד), אבל לדעת רש"י ז"ל <ע' בדיבור הבא> לא קשיא דלא מיקרי לאו הן אי לא אמר שלא אניח תפלין כשם ששנינו לא הנחתי תפלין.
ה"ג רש"י ז"ל: אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופי' דארישא קאי דהא דתנן ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לאו נבלות וטרפות אלא כגון עפר אבל אנבלות וטרפות חייב ומתני' בסתם ואפ"ה חייל אכל מידי דראוי לאכילה כיון דאיהו אמר שלא אוכל וליכא למימר לא אסר נפשיה אלא במותר לו דכיון דלא אוכל קאמר הכל במשמע וכמפרש דמי להאי מילתא וחאיל באיסור כולל ומשכחת לה בלאו והן שאם אמר שאוכל ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו ולא עוד אלא שאם אכל נבלות וטרפות פטור.
ואיכא [דקשיא] ליה הא דאמרינן לקמן בשמעתין שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אתאנים חיילא נמי אענבים וכן נמי אמרינן גבי תמרים וחלב במפרש והא ליתא בהן.
ואיכא למימר שאני התם דאיתיה בשם חלב בעולם דמשכחת חלב מותר כגון בחלב שבתוך הכליות דשרי דשעל שתי הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות אי נמי שבתוך הכסלים אי נמי שעל הקבה וכר' ישמעאל דאמר כהנים נהגו בו היתר אי נמי שעל גבי הדפנות שהוא קרוי חלב בלשון בני אדם והוא מותר הילכך איתיה בהן בשם חלב וכן נמי גבי תאנים אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שלא אוכל תאנים משכחת לה בהן בשם תאני' בעולם דאיכא תאנים שיש להם שם לווי ואינן קרויות תאנים סתם בלשון בני אדם ומשכחת לה בהן, כך שמעתי בשם רבינו תם ז"ל.
וגבי תאנים איפשר לומר דכיון דמתחלה לא נאסרועליו אלא משום שבועה משכחת לה בהן שאיפשר לישאל על שבועתו הראשונה הילכך עליו חלה בשנייה בלאו.
ולהאי פירושא ז) הא דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן בכל ענין של מצוה קאמר בין בעשה בין בלא תעשה שאם נשבע לקיים את המצות לא תעשה שבועה שלא אוכל נבלות חייב כדברי ר' יהודה ב"ב ולדברי חכמים פטור משום דליתיה באוכל נבלות שאפי' נשבע שאוכל סתם אעפ"י שאם אכל נבלות פטור כיון שאין מותר לאכלו כדי לקיים שבועתו לא בפורט ולא בכולל לא מיקרי הן אלא שבירושל' משמע דרבי יהודה ב"ב במצות עשה בלחוד היא ודייק לה מדקתני סיפא תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן כלומר דבלאו פטור ובהן אתה מחייבו דהיינו אעשה סוכה אניח תפלין ולא קתני נמי שלא עשה בה הן כלאו אמצות לא תעשה דבהן פטור דהיינו אוכל נבלות ובלאו חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא מכל מקום לישנא דגמ' לא דיקא להאי פירושא דלא משמע לאהדורי תירוצא ארישא דמתני'.
והרב הלוי ר' יהוסף ז"ל לא גריס "אלא", והכי נמי איתא בנוסחי עתיקי ובפי' רבינו חננאל ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והכי פירושא מתני' כדפרקי' רישא בסתם ומשום הכי לא חיילא עלה שבועה דמסתמא כי אשתבע אהיתרא אשתבע ולא אאיסורא וסיפא במפרש. וא"ת היכי משכחת לה בהן משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאחשבה אכילה למיפטר משבועתו הכא נמי אם אמר שבועה שאוכל אי אכיל נבלות וטרפות בדיעבד פטור דקיימא לשבועתיה והיינו הן (ומכולל לנשבע) [ובין בכולל בין בנשבע] סתם הוי לאו והן דתרוייהו כולל הוו וכי אמר (שלא אוכל) [שאוכל] סתם אע"ג דלא אמרינן ליה קום אכול נבלות כיון דכי אכיל מיפטר בהו מקרבן שבועה כי לא אכיל אישתכח דאינהו נמי מיחייבי ליה קרבן שבועה, הילכך היינו הן.
ולהאי פירושא מתני' בפורט הוא וצ"ע. ואף אנן נמי תנינא דמי שאכל נבלות וטרפות בדיעבד אכילה הן הואיל וכבר אכלן ואם אמר אחר כך שלא אכלתי סתם חייב דאכילה מיקריא הכי נמי כי אמר שאוכל סתם ואכל נבלות וטרפות חייב.
שנינו בתוספתא (ב,א) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שלא אשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב ורבי שמעון פוטר שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שאשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם פטור ור' שמעון מחייב כו' לדעת רש"י ז"ל רישא וסיפא בסתם ולפי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל רישא במפרש וסיפא בסתם כדאוקימנא למתני'.
ה"ג רש"י ז"ל: אלא בדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור: ופירושו דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי רישא בסתם וסיפא במפרש, ואוקמ' השתא כולה בסתם, שהאומר סתם שלא אוכל כלל בשבועתו כל מידי דמיכל, והילכך כולל הוא ואיסור חל על איסור בכולל הוא זה, ונאסר בין בשחוטות בין בנבלות, ולפיכך כשאכל נבלות חייב, ורישא דקתני פטור לאו באוכל נבלות, אלא בשאכל מידי דאינו ראוי לאכילת אדם כעפר בעלמא דלא חזי למיכל, והינו דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כלומר לאכילת שום אדם, דאף על גב דאמר סתם שלא אוכל, אינו כולל אלא דברים שראויין לאכילת אדם בין מותרים ובין אסורים וכל שאינו ראוי לאכילת אדם לא נכנס בכלל שבועתו, מן הסתם בשאמר שלא אוכל שלא בא לאסור עצמו במה שכל האדם נמנע מעצמו מאכילתו, וכד... דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, והילכך לר' יוחנן משכחת לה לסופא באוכל נבלות דהא (איתא) � משכחת לה אפילו בהן שאלו נשבע בסתם שיאכל אלו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואלו אכל נבלות אכילה זו פוטרתו משבועתו ואעפ"י שהוא מושבע מהר סיני שלא לאכול נבלות, מ"מ אכילתו זו פטרתו, ומיהו אינו בנשבע ממש שיאכל נבלות, שהרי אם רצה יכול הוא לקיים שבועתו בהיתר, והוא שיאכל דברים המותרים בו היינו סיפא דמתניתין דקתני אוכל נבלות שקצים ורמשים חייב שהרי נכנסו בכלל שבועתו מן הסתם,וכשאכלו עבר על שבועת בטוי וחייב זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל.
ומדבריו שמענו שאינו חייב בכולל במפרש שלא אוכל שחוטות ונבלות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש אלא בכולל סתם דנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש שלא אוכל שחוטות ונבלות אלא לא כדאמרן משום דלא משכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמרינן לקמן בשמעתין (כד, ב) אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ואעפ"י שכלל בפירוש התאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים, ואף על גב דלא משכחת להן בהן, ואמרינן נמי שבועה שלא אוכל תמרים, וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג, והא ליתיה בהן.
אבל ר"ח והרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ג אלא כדרבא, והכי גרסי משכחת לה כדרבא, והכין היא ברוב הספרים, ולפי גירסא זו אוקימנא קמיתא דמתניתין כדקיימא קיימא דלעולם רישא בסתם וסיפא במפרש, וכולל שלא יאכל שחוטות ונבלות, והכי פירושה, דלעולם רישא באומר סתם שלא אוכל, ומסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים, ולפיכך אם אכל נבלות פטור, וסיפא במפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות וחלה שבועה על נבלות מיגו דחיילא אשחוטות, וא"ת בהן היכי משכחת לה, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון דאכל מסתמא מהדר הוא לאיפטוריה משבועתיה, ואחשבה אכילה, והכא נמי אם אמר סתם שאוכל והדר אכל נבלות פטור, דהא אחשבה אכילה, וטעמא דמיפטר בהכין משום דאוכל בסתם כולל הוא אפילו דברים שאינן ראויין כעפר, ואפילו דברים האסורים, דאי לא היכי מיפטר משבועתיה באכילת העפר והנבלות אלא שהשבועה מעיקרא בסתם כוללת את הכל, כך פירש הרב ר' יוסף ז"ל, והא דרבא בנשבע ואכל, פעמים חשוב אכילה ופעמים אינה חשובה אכילה, כיצד נשבע שיאכל ואכל עפר פטור, דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר להפטר על שבועתו, נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, דלא הויא אכילה, דהאי מסתמא לא אחשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, וה"ה והוא הטעם באוכל דברים האסורים, וכמו שאמרנו.
והא דמשמע הכא דלא מהנה איסור כולל לבטל את המצוה, ה"מ באיסורי לאוין ובקום עשה וכדאמרינן הכא דבטול מצוה באכילת נבלות אינו בהן ואפילו בכולל דאין אומר לו קום אכול, הא במצות עשה כסוכה ומצה ותפילין בכולל ודאי חיילא בשב ואל תעשה, והכי דגרסינן בירושלמי (ה"ד) על דעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, וכן בנשבע שלא ישב בצל אסור לישב בסוכה בחג, וכן בנשבע שלא יניח שום דבר על ראשו אסור להניח תפילין של ראש, והרי"ף ז"ל כתב אותו ירושלמי בהלכות, והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דחה אותו, כן נראה כמו שכתבתי.
בשלמא לר"ל משום הכי פטר ר"ש בסיפא דלדידיה אפי' בחצי שיעור [מושבע] איכא הלכך לא חיילא שבוע' עלי' וכדתני' וכו' וכדפרקינן מידי הוא טעמא:
ר"ש לטעמי דלית ליה איסור כולל דתניא וכו' ונראה שאעפ"י ששתי אלו דר"ש ברייתות הן המקשה היה בקי בראשונ' דכל שהוא למכות טפי משום דשמיעא ליה בי מדרשא על מתניתין:
בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן פי' דהא שפיר מצי אשתבועי שיאכל סתם לר"ע או שיאכל חצי שיעור לרבנן כיון דמדאורייתא ליכא מלקות אכל שהוא אלא לר"י דאוקמה בכולל ובכשיעור בשלמא בלאו משכחת לה בכולל אלא בהן היכי משכחת לה פי' דכי אמרינן איסור כולל היינו לחומרא לקיים המצות ולהתחייב שתים בכל איסור כולל דממילא אבל לבטל את המצוה לא חיילא עליה שבועה וכשנשבע שיאכל שחוטות ונבילות לא חיילא שבועה אנבילות ואית דק"ל מההיא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה אלמא חיילא שבועה אביטול מצוה בכולל ויש מתרצים דההוא לאיסורא או למלקות אבל לא לקרבן ולא מחוור והנכון דהתם הוא לבטל מצות עשה וכי אמרינן ליה שיקיים שבועתו ליכא בביטול המצוה אלא שב ואל תעשה אבל הכא שנשבע לבטל מל"ת לאכול נבילה אי מקיים שבועתו מבטל ל"ת דנבילה בקום עשה הילכך מוטב שלא תחול שבועתו ויבטלנה בשב ואל תעשה וקצרו של דבר דהכא והתם דינינן ליה בשב ואל תעשה וכן פירוש גם הרמב"ן ז"ל:
גי' הספרים שלא הגיהה רש"י ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכתב עליו רש"י ז"ל דמפרשי לה רבותיו בנבילה מוסרחת וא"א לעמוד בה מכמה פנים חדא דמוסרחת לאו נבילה מיקרי ואין כאן קיום שבועת הן ועוד דרבא מאי בעייא הכא הול"ל משכחת לה בנבילה מוסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתי שפיר כלומר דהתם לא אידכר נביל' מוסרחת לכך מחק הוא ז"ל הגי' וגורס אלא כדרבא והכי פירושא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן במפרש אלא כולא בסתם ואוכלים שאינן ראויין לאכילה דקתני ריש' פטו' כדרבא מיפרשי שאכל עפר שאינו ראוי לאכיל' אבל נבילות ראויין הן לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו והשתא משכחת לה לכדר"י בלאו אפי' בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר ואם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמא דברים האסורים ע"י כולל וכן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל כלל חייב:
אף אנן נמי תנינא דנבילות ראויות לאכילה חשיב להו דקתני הרי אשתו אסורה אלמא אכילה הוא עכ"ל רש"י ז"ל ואין גירסתו ופירושו מחוורים חדא שבכל הספרים גורסין משכחת לה כדרבא ועוד שלפי פי' אין בדברי רבא שהביא הש"ס שום סיוע אלא לרישא דמתני' דנוקמה בשאכל עפר וכל שאנו מתרצים בסיפא לומר בנבלות הראויות לאכילה חשיב להו חוץ מן העפר הוא וכי אמרינן אף נמי תנינא הוא סייעתא לפרושא דעבדין דבסיפא עכ"פ ולא לרישא דמדברין בפירוקין מדרבא וזה דבר קשה עד מאד לכך אין לנו אלא כגירסת הספרים וכפי' הראשונים ז"ל ודקא קשיא ליה לרש"י ז"ל דמוסרחת לאו נבלה מיקרייא אפי' לא מיקרייא כן בלשון תורה משום דאמרי רבנן נבלה הראויה לגר שמה נבילה שאינה ראויה לגר לאו שמה נבלה מ"מ בלשון בני אדם שפיר מקרייא נבילה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא עוד אלא דאפי' בלשון תורה שמה נבילה אלא דגזירת הכתוב הוא למשרייה ולשווייה כעפרא דאי לאו נבילה מקרייא כלל אלא עפרא למאי איצטריך קרא לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למעוטה מאיסורא הא נבלה אמר רחמנא לא תאכל ולא אמר עפרא לא תאכל ודק"ל ז"ל דרבא מאי בעיא הכא היינו לאשמועינן מינה דשייך אכילה אף בעפר גמור דדוקא שלא אוכל סתם כשאכל עפר פטור לפי שאין סתם אכילה על עפר הא אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר חייב הוא ולא מבעי ליה לרבא לעיל אלא חיובו בכמה ובדין הוא דאייתי הכא בעייא דרב' דלעיל אלא שקיצר בה ומייתי ראיה מהא דתנינא משום דנקט סתם ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים שהם מוסרחים וא"ת א"כ למ"ל דנשכח הן בכולל (אלא) [אפי'] בפרט נמי ואפי' בסתם כיון דנבלה מוסרחת בכלל אכיל' וי"ל דאה"נ וכ"ש שהוספת דאיכא לומר דאתייא בלאו והן כיון דאיתיה להן בין בכולל בין בסתם ובין במפרש נבילות בפרט א"נ אפשר לומר דמשמע ליה שאין משמעות נבלה מוסרחת בכלל נבילה אלא כשמזכיר ג"כ עמה דברים המותרים דהשתא אמרינן דאי אמר נבלות נבלה מוסרחת קאמר דומיא דדברים המותרים דאיירי בהדה וזו שיטת ר"ת והתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל ולגירסת הרא"ם ז"ל שגורס לעיל כדרבא אתי שפיר דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכי היכי דהתם פטר נפשיה בעפר ה"ה לאומר שבועה שאוכל נבלות ואכלן מוסרחת שיצא ידי שבועה אעפ"י שאכלן מוסרחות שהן כעפר דהא בלשון בני אדם קרויה נבלה ואף אנן נמי תנינא שקרויה כן בלשון המשנה דסתמא קתני ואכל נבלות אפי' מוסרחות ולא עוד אלא דלהא איצטריך דאלו לנבלה שאינה מוסרחת פשיטא דבת אכילה היא:
הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל וכו' פירוש דכיון דידעינן שלא אכל היום אלא נבילות כי הוא נאמן ע"ע בכך ואנו אוסרים אשתו עליו הא דיינינן ליה כי כשאמר אם אכלתי אאותה אכילה נתכוין ואחשבה אכילה בשבועתו שאם אתה דן שלא היה דעתו על אותה אכילה א"כ למה אשתו אסורה כיון שלא אכל דבר אמר אלא ודאי כדאמרן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה