פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו השירה. ורובו של אחד כמוהו. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. וכר' יהודה קיימא לן כדאמר בפרק קמא דברכות דף ח: הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דר' יהודה דוקא לכתחלה קאמר. אבל צלאו בדיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דף כט. דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך. ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דילמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי הילכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה. והא דתני' בתוספתא רבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין. לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אוסר לכתחלה. ורבי יהודה אדיוקא דמתניתין קאי השוחט אחד בעוף בדיעבד אבל לכתחלה בעי שנים. ולאידך לישנא קאי השוחט ארובו של אחד כמוהו הא להתחלה בעי סימן אחד שלם וקאמר רבי יהודה לכתחלה עד שישחוט את הוורידין. וגם לשון פוסל השנוי בתוספתא נ"ל שאין לפרש בדיעבד. דכל לשון פוסל השנוי אצל שחיטה היינו פוסל מעתה ואין לו תקנה. ואם לא שחט הוורידין על כרחך יש תקנה לעוף בחתיכת אבר אבר. הילכך על כרחך אין לפרש אלא בלשון אסור שאסור לצלותו כולו כאחד וא"כ אסור לכתחלה לשחוט בלא נקיבת הוורידין שמא יבא לצלותו כולו כאחד הואיל שדרכו כך ועל מה שפירש ר"י שאם צלאו בדיעבד שלם שמותר קשיא לן שאם אין הדם שבוורידין נפלט בצלי אז יחשב כשאר דם האיברים שלא פירש ואפילו לכתחלה יהא מותר בלא שחיטת הוורידין ואם אינו נפלט בצלי וגם אין חשוב כשאר דם האיברים שלא פירש לפי שדם מתקבץ ונמשך שם ממקומות אחרים מידי דהוה אאומצא דאסמיק לקמן דף צג: אם כן בדיעבד נמי יהא אסור הילכך נראה לפרש מתניתין לכתחלה כמו שפירש ר"י ואם צלאו שלם אסור והכי פירושא רבי יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוורידין לכתחלה אפילו אם רוצה לנתחו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאחד ואז אסור אם שחט את הוורידין ולישנא דגמרא מוכח כך דקאמר לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד ולא אמר לפי שצוליהו כולו כאחד ועוד אדמפליג בין עוף לבהמה לפלוג בעוף גופיה בין צוליהו כולו כאחד ובין מנתחו אבר אבר. אלא ודאי הכי קאמר לא אמר ר' יהודה אלא בעוף ואפילו מנתחו אבר אבר הואיל ורגילות הוא לצלות כולו כאחד אבל בהמה הואיל ודרך לנתחה אבר אבר לא הוצרך לשחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה:

סימן בעריכה

גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזל. אי בעית אימא אאחד בעוף. ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. ומסתבר כיון דאיכא תרי שינויי עבדינן לחומרא. דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנין אף בעוף והא דאמרינן לקמן גבי ההוא דהוה ממסמס קועיה דמא דקאמר נבדקיה לקנה ולישחטיה. התם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן אחד. ורב אלפס ז"ל כתב ורובו של אחד כמוהו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן. משמע דס"ל כלישנא בתרא לקולא. משום דהני תרי לישני פליגי במדרבנן דמדאורייתא בסימן א' סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים. תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים. לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחד. תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

סימן געריכה

השוחט אחד בעוף. איתמר רב נחמן אמר. או וושט או קנה. אחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד והלכתא כרב נחמן דאמר וושט או קנה דההוא בר אווזא דהוה בי רבא דנפקואתא כי ממסמס קועיה דמא. אמר רבא היכי נעביד נישחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט. ניבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר נהפכיה לוושט וליבדקיה. פירש רש"י דהך בדיקה הואי לידע אם נקב הוושט או נפסק הקנה. אבל משום ספק דרוסה לא הוה צריך למיבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמר בפרק אלו טריפות דף נג. ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. וא"ת הא דאמרינן התם ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי אזל לבי קני אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב אשי לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק דרוסה ספק קניא אימור קניא מחייה. והשתא מאי נ"מ במה שאנו תולין בקניא והלא בין כך ובין כך בעי בדיקה וי"ל דנפקא מינה דלא בעי בדיקה אלא היכא דממסמס דמא. ואי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא בסימנין. א"נ לענין ספק דרוסה אפילו האדימה גרגרת משהו טריפה דזיהרא מיקלא קלי. וריב"א פירש היכא דתלינן בקניא או בכלבא לא בעינן בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה ובשמעתין איירי בספק דרוסה כגון שראו חתול רודף אחריו. והשתא ניחא דקאמר עלה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים משום דיש לוושט שני עורות חיצון אדום ופנימי לבן ואין אדמומית הדריסה ניכר באדום. אבל אם ניקב ניכר בחיצון כמו בלבן. וכן משמע באלו טריפות דף מג דאמר רבא רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה: רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד. ואם לא שחט הוורידין היה דם נשאר בתוכן ומחמת ריבוי הדס שבתוכן אין האור מספיק לשואבו ולהוציאו כולו. ולא הוי כדם האיברים שלא פירש. לפי שבעת השחיטה הדם מקלח ומזנק דרך מקום השחיטה ונעקר ונזדעזע ממקומו כל דס הנפש לצאת. וכשלא נחתכו הוורידין נשאר הדם בהם וגם מתפשט לבשר שסביב הוורידין ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי כל זמן שהעוף שלם. אבל ע"י חתיכה ומליחה יוצא הדם. ואפי' לקדירה שפיר דמי. דכוותיה אמרינן לקמן דף לג: הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואפילו לאכול ממנו באומצא צריך מליחה לפי שהדם נבהל לצאת ולא יצא והוה ליה כדם האיברים שפירש ועל ידי מליחה יוצא ורבינו אפרים ז"ל כתב שמעינן מיהא דלא שרו רבנן למיעבדיה לעוף כולו בלא נתוח אלא צלי כדאמרינן הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל לבשל בעי ניתוח ואעדויי מזריקי דדמא. א"נ לחתכינהו שפיר. ושמעינן מינה דכי לא בעיא בבהמה חתיכת וורידין משום דמנתח ליה אבר אבר ה"מ לצלי. אבל לבשל לא סגי עד דמנקב להו לוורידין בשעת שחיטה וכן הילכתא. אע"ג דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה בוורידין. כיון דמשכחת ליה ברכות דף ח: לריב"ל דאמר ליה לבריה הזהרו בוורידין כר' יהודה שמעינן מינה דכרבי יהודה ס"ל ואיסורא דאורייתא הוא. ואין דבריו מחוורין דא"כ גם בבהמה צריך שחיטת וורידין אלא ודאי לא מצריך ר' יהודה שחיטת וורידין אלא בעוף אפילו אם רוצה לחותכו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאחת אבל בבהמה שאין דרך לצלותה כאחת לא בעי חתיכת וורידין כלל אבל גדיים וטלאים אם צולה אותן שלימים צריך שחיטת וורידין. ואם לא שחטן ולא חתך הוורידין והבשר הסמוך להם וצלאן שלימים אסורין. מיהו בכדי נטילת מקום סביב הוורידין שרי שאין הדם מפעפע בכולה. ומה שכתב דבעינן אעדויי מזריקי לבשל או לחתכינהו ליתא. דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכי חתיכה אלא דידא ודלועא לקמן בפרק גיד הנשה דף צג. אבל גידי צואר בהמה דמנתח ליה אבר אבר לא בעי מידי טפי משאר בשר. אלא דוקא בנצלה העוף כולו כאחד צריך שחיטת וורידין או לנקבן בשעת שהבשר חם או שיחתכו הבשר שסביבותיהן. תניא כוותיה דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואין צ"ל בבהמה. ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ושני וורידין:

סימן דעריכה

מתני' השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשירה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו. אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשירה:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה. פירש רש"י שחתך כאן וחזר וחתך למעלה או למטה. וקשה לפירושו דאם אינו רוב במקום אחר היאך השחיטה כשירה ואם חתך הרוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת היא וי"ל כיון שחתך המיעוט תחלה ואח"כ חתך הרוב לא הויא שחיטה מפורעת דלא מרווח קרווח. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת בהעלותך סי' קכ"ד מפרש בשנים ושלשה מקומות כגון שכל אותן מקומות בהיקפו של סימן בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט. כגון שבשעה ששחט נתהפך הסימן וחתך כאן מעט וכאן מעט ובין כולו איכא רובו והא דפריך משנים אוחזין בסכין וכו' לא הוה מצי לשנויי כששחט האחד הרוב. דמשמע דהשחיטה כשירה ע"י שניהם. ועוד כתב בשאלתות דאפילו חתך מעט הסימן למעלה מצד העור וחזר וחתך מיעוטו למטה מצד אחר זה שלא כנגד זה דכשירה כיון דבין הכל יש רוב. וכן מסתבר דחיות הסימן יוצא בחתיכת רובו ויש כאן רוב בצירוף. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא. והילכתא כרב. דקי"ל הילכתא כוותיה דרב באיסורי. ועוד דההוא תורא דאישתחיט בב' וג' מקומות עאל רב יצחק בר שמואל בר מרתא ושקל משופרא דשופרי. אמר ליה רבי זירא למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינין ושני בני אדם. ובעל הלכות גורס משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם והיאך אתה אוכל ממנו. ואפי' לפי גרסתו כיון דלא חשש להשיבו למדנו לפי דרכינו שחזר ממה ששנה להן ומפרש משנתינו אפי' בשני סכינין. וכן שחיטה העשויה כקולמוס או כמסרק כשירה:

סימן העריכה

אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה תחת העור כשירה. מאי קמ"ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה אי ממתניתין ה"א הני מילי ממטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיטה. אבל מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחיטה אימא שפיר דמי קא משמע לן. בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת הטור איני יודע תחת צמר מסובך מהו דילמא כיון דצמר עומד לגוז לא הוי כעור. ואת"ל כיון דהשתא מיהא מחובר לבהמה מיקרי חלדה. תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו. תיקו ועבדינן לחומרא. אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא מבעיא אלא בבגד שקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר. וכן כתב בעל הלכות דמיירי שיש מכה בצואר בהמה ודבק עליה מטלית בשעוה. ודלא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין בגלוי הרי זו ספק נבלה:

סימן ועריכה

בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו ולעיל בפ"ק כתבתי מה שפרש"י דאיירי במיעוט בתרא ופסק כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ופסלינן חלדה והגרמה ושהייה במיעוט בתרא ור"ת הקשה על פרש"י מהא דתניא בתוספתא שחט רוב גרגרת בעוף אע"פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה ופירש ר"ת החליד במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא וקבעי לרב יהודה דמכשיר תחת העור דילמא אם תחב הסכין תחת מיעוט הסימן וחתך הרוב הוי חלדה טפי או דילמא אפילו לאמרי דבי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משום דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימנין דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה אין צריך לשחוט אלא הרוב האי מיעוט שעל הסכין הוי כאילו כבר נחתך לא הוי חלדה א"נ קמיבעי ליה כשתחב הסכין תחת מיעוט קמא ושחטו מלמטה למעלה ואח"כ שחט את הרוב כדרכן וכן שהה במיעוט סימנין מפרש ר"ת במיעוט קמא דוושט ומיבעיא ליה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דילמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. או דילמא לא שנא. ולפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה דהכשירו ברוב אחד. והא דאמר לקמן דף לב. גבי שהייה כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן. ודוחק הוא וגם לפירושו קשה מהא דתניא בתוספתא שחט מיעוט וושט ושהה כדי שהיית שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במיעוט קמא ואמאי סלקא בתיקו ולא הביא הברייתא לפשוט. וא"ת לא ידע בעל הש"ס. א"כ לא קשה נמי מה שהקשה לפרש"י במיעוט בתרא מברייתא דתוספתא ומיהו לא דמי דקשה מן הברייתא לפסק רש"י והרמב"ם ז"ל מכשיר במיעוט בתרא אם שהה בו או שהחליד או הגרים או דרס כיון שנשחט הרוב כראוי. ואפשר שסמך על התוספתא שמכשרה שהייה במיעוט בתרא וה"ה לכולן. וכן הגרמה מכשרי רבנן לעיל דף יט. במיעוט בתרא ואיכא למימר כיון דסליק גמרא בתיקו בבעיא דחלדה ושהייה יש לנו להחמיר כדברי רש"י דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא המכשרת במיעוט בתרא ולפשוט הבעיא משום דקים ליה דלא מיתניא בר' חייא ור' אושעיא אין לסמוך עליה ממה שנאמר שלא ידע בעל הש"ס. ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי בישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש"ס הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליה. והא דמכשר הגרמה במיעוט בתרא כבר כתבתי לעיל מה שמחלק הר"י בר' מאיר ז"ל בין הגרמה לשאר פסולי שחיטה. והפירוש הנכון הוא שפירש ה"ר אושעיא החליד במיעוט סימנין היינו אחר ששחט רוב סימן אחד בבהמה החליד הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט מיעוט השני אף את"ל תחת העור וצמר מסובך ומטלית לא הויא חלדה היינו משום דלא חשיבי בבהמה. או דילמא אף את"ל דתחב הוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט הרוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי ושהה במיעוט סימנין מפרש דקאי אשחט בסכין רעה ומבעיא אם שחט רוב אחד בבהמה והוליך והביא כל היום על המיעוט הנשאר מהו. דילמא הא דמכשרינן בהוליך והביא כל היום היינו כשמתעסק לחתוך הסימנים. אבל כשנחתך רוב הסימן הוי כאילו נחתך כולו ומוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה והוי שהייה. ולפירוש זה לא שייך כלל לההיא דתוספתא. ובאשכנז ובצרפת נהגו להחמיר כדברי רש"י. ותמיהני על רב אלפס ז"ל שלא הביא בעיא דחלדה והביא בעיא דשהייה:

סימן זעריכה

מתני' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשירה:

גמ' מסיק עלה רבי זירא בגמרא דף לא. דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר ואז איפשר לו לשחוט בלא דרסה כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. ולא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב. דאין אדם יכול ליזהר בזה כי פעמים שהסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנים קודם שאוליך או יביא כשיעור הזה. אלא לא אמרו חכמים שיעור זה אלא דקים להו שאז יכול לשחוט בריוח בלא דרסה. והשחיטה כשירה בהולכה בלא הובאה או בהובאה בלא הולכה כשיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר או באזמל כל שהוא והוליך והביא. ואפילו אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך הצואר ובלבד שלא יתפוס הסכין במזיד במקום אחד וישחוט בדרסה קודם שישחוט הרוב:

סימן חעריכה

מתני' היה שוחט והתיז שני ראשין כאחד אם יש בסכין כמלא צואר אחד כשירה. פירוש כמלא צואר חוץ לשני צוארין. אבל אם אין בסכין אלא מלא שני צוארין. אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשירה. דבהולכת שחיטה היה מלא שני צוארין ואם לבדה היתה כשירה ולא נפסלת בשחיטת אותה ואת חבירתה. ואם בהבאה שחט החיצונה כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל אם הביא והוליך אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל כשר:

גמ' אמר רב מנשיא ובאיזמל שאין לו קרנים. ודוקא איזמל . אבל מחט דאושכפי לא אע"ג דרחב קצת. מנא ה"מ דבעינן שישחוט בהולכה או בהבאה. תני דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך. וכן הוא אומר זהב שחוט. ואומר חץ שחוט לשונם. רבא הוה בדיק להו גירי לר' יונה בר תחליפא ושחיט בהו עופא בהדי דפרח. ודילמא עבד חלדה בר דחזינן גדפי דמפרמי מאבראי. והא בעי כיסוי ובעינא עפר תיחוח מלמטה ולמעלה. דמזמן ליה עפרא דכולא פקתא. פי' היה כותש עפר הבקעה ועושה אותו תיחוח. פי' אחר פירש רש"י מזמין אותה בפה ולא נתברר זימון זה מה צריך אם היה כבר עפר תיחוח

מתני' נפלה הסכין ושחטה ואף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:

גמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה אלא שנתכוין להפילה קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שנתכוין להפילה וע"י אותה נפילה שחטה. אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר"נ דלא בעי כוונה כלל בחולין מדגלי רחמנא דמתעסק פוסל בקדשים. ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת. ומיהו בלא כוונת שום דבר אי אפשר מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוין לשום דבר מעשה. ובענין אחר לא מיקרי כח גברא. ואע"ג דתנינא חדא זימנא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אלמא לא בעינן כוונה לשחיטה. איצטריך הכא לאשמועינן. דאי אשמועינן התם גבי חרש שוטה וקטן ה"א התם דמכוין לשם חתיכה בעלמא אבל הפילה דלא מיכוין לשם חתיכה אימא לא. ואי אשמועינן הכא ה"א משום דקאתי מכח בן דעת. אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא. קמ"ל :

סימן טעריכה

מתני' נפלה סכין והגביה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת פסולה ר"ש אומר כדי ביקור:

גמ' מאי כדי שחיטה רב אמר כדי שחיטת בהמה אחרת ולא בגמר אותה שחיטה. איתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף. כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא ואפי' מעלמא א"כ נתת דבריך לשיעורין. א"ר פפא עומדת להטיל איכא בינייהו ה"ג רש"י. ופירש איכא בינייהו דרבי יוחנן ודרבי חנינא. דרבי יוחנן לא מצריך אלא כדי שחיטה. ורבי חנינא מצריך כדי הטלה ושחיטה. ואין גירסא זו נכונה. דרב פפא לא בא אלא לתרץ מה שהקשה נתת דבריך לשיעורין. הלכך נראה כספרים דגרסי אמר רב פפא בעומדת להטילה כלומר הא דאמר ר' חנינא יביא בהמה אחרת היינו בעומדת כאן ואינה מחוסרת אלא הטלה: אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה. ופסק רש"י הלכה כרב משום דקסבר רבי יוסי בר' חנינא כוותיה ואמר דקה לדקה. וממילא שמעינן דה"ה עוף לעוף. ואפשר דלא פסק כרבי יוסי בר' תנינא אלא במה שנחלקו רב ורבי יוחנן והכריע הוא בינייהו. אבל במה שהשוו רב ורבי יוחנן ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכה כמותם ולא כרבי יוסי בר' חנינא. אבל לפי אותה גירסא שהיא עיקר דגרסינן אמר רב פפא בעומדת להטיל נראה דרב ורבי יוחנן ושמואל לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה. ולא באו לפרש אלא שחיטה דמתניתין אי משערינן בשחיעת בהמה לעוף או נאמר בהמה לבהמה ועוף לעוף. אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהיית שחיטה לבדה או שמא הגבהה והרבצה הוי בכלל כדי שחיטה. ומה שלא פירשו הם בא ר' חנינא ופירשה ואמתניתין קאי ולא על דברי רב ורבי יוחנן. ואין שום אמורא חולק על רבי חנינא. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס ז"ל שהרי הביא כל דברי רב ורבי יוחנן ושמואל ופסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל. והביא דברי רבי יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ומאחר שפסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל דאפילו בהמה לעוף כל שכן דמשערינן בשהיית גסה לדקה. אלא לא הביא רבי יוסי בר' חנינא אלא לפסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דעל זה לא נחלקו רב ושמואל ורבי יוחנן. ומה שלא הביא דרבי חנינא שגם הוא אית ליה שיעור הרבצה ובהכי הוי ניחא טפי כי אין הלכה כרבי יוסי בר' חנינא בכל דבריו. לפי שרבי יוסי בר' חנינא פירש טפי שיעור הגבהה והרבצה. כי יש לדקדק מאחר שפסק רב אלפס הלכה כרבי יוחנן דאמר בהמה לעוף ופסק נמי הלכה דבעינן שהייה כדי הרבצה כי משערינן בהמה לעוף אי משערינן כשיעור הגבהה והרבצה בהמה לעוף אי כשיעור שחיטת בהמה לחודה. ומסתבר דבשחיטת בהמה לחודה משערינן ולא מקלינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף. ובהכי ניחא מה שהביא דר' יוסי בר חנינא לפי שפירש בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואע"ג דאין הלכה כמותו. בשחיטת דקה לדקה. בהגבהה ובהרבצה דקה לדקה הלכה כמותו. וכן משמע מתוך דברי רבי חנינא מדקאמר כדי שיביא בהמה אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בזו מדלא קאמר שיביא בהמה וישחוט. והרמב"ם ז"ל כתב ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ונראין דבריו זו כמו פשרה ואין נראין דבריו דכיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף. ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולח בהרבצת גסה לדקה וא"כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה. וגם כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ולא ידעתי למה הכניס ספק בדבר דודאי נבלה היא. ומדקאמר שחיטה גמורה משמע כדי שחיטת כל הסימנים ולא מסתבר כן דברוב סימנין סגי. ואע"ג דמקילינן להצריך כדי הרבצה. לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיטה לפי שאי אפשר לו לשחטה עד שירביצנה. אבל מכי שחט רוב סימנין אזלא לה הכשר שחיטה: אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו. ותפשוט לה מדידיה. התם בדלא שהה. בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן יעריכה

מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת: שחט את הגרגרת ופסק את הושט או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה או החליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה. כלל א"ר ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. וכל ששחטה כראוי וד"א גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר"ע:

גמ' לעיל דף כח. ת"ר שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה. שחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמר כל ספק בשחיטה פסולה. לקמן דף נד. אמר רב שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמועה שתיעשה שחוטה. רבי יוחנן אמר יביא ויקיף פירוש יביא הקנה השמוט וישחוט ויחתוך בו חתך אם דומין שני החתכין טריפה ואם הראשון יותר מאדים אז היה קודם השמטה וכשרה. אבל כששחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה אין מועיל הקפה שיחתוך הוושט. דממה נפשך לא ידמו החתכים זה לזה אפילו נשמטה קודם שחיטה. לפי שבחתך הראשון עדיין היה חיות בוושט ועתה אין בו חיות כלל. אבל שמוטה ושחוטה הכל בסימן אחד הוא. וקשה לפירוש הלכות גדולות לעיל פ"א סי י"ג שפירש דשמוטה לאו טריפה היא וא"כ חשיב הסימן כחי ואפילו נשמטה קודם שחיטה יאדים חתך של קודם שחיטה יותר מחתך של אחר שחיטה. וברוב ספרים כתוב יביא בהמה אחרת ויקיף וכך היא גירסת הגאונים. ולשון יביא מורה על גירסא זו. והשתא ניחא דלכך בעי בהמה אחרת לפי שאין יכול להקיף באותה בהמה. ואם תאמר מה מועיל היקף בהמה אחרת הא אמרינן לקמן בפרק אלו טרפות דף נ. דאין מקיפין אפי' מחוליא לבר חוליא וכ"ש מבהמה אחרת. וכי תימא מחוליא לחוליא בבהמה אחרת עדיף מהקפת חוליא לבר חוליא באותה בהמה. מ"מ קשה גבי שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה יביא עוף אחר ויקיף. אלא ודאי מוכח התם דאין הקפה מבהמה לבהמה. וי"ל דגם רבי יוחנן מודה דברוב פעמים אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה כיון שלא תפש בסימנין ומן הדין היה להתיר בלא הקפה אלא דר' יוחנן מחמיר להקיף בבהמה אחרת ויעקרנה לאחר שחיטה אם השנייה אדומה יותר פסולה דרגלים לדבר דקודם שחיטה נשמטה אבל להקל אין מקיפין מבהמה לבהמה רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפש בסימנין ושחט. אבל תפש בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. משמע דרב נחמן פליג אדרבי יוחנן וסבר דהקפה אינה מוציאה מידי ספק אלא בשלא תפש בסימנין אז בדקינן בהקפה כדי לאסור אבל אם תפש בסימנין אפשר לשמוטה שתישחט ולא סמכינן אבדיקת הקפה. ומשמע מתוך דברי רב אלפס ז"ל שפוסק הלכה כרב נחמן לחומרא. ויש ספרים דגרסי אמר רב נחמן. ולא בא רב נחמן לחלוק אלא לפרש דבריהם הא דאמר רב ורבי יוחנן מכשיר לה בבדיקת הקפה בשלא תפש בסימנים אבל תפש בסימנים פסולה לרב וגם לרבי יוחנן לא מהניא הקפה. הלכך כשלא תפש מהניא בדיקה כר' יוחנן. וכשתפש לא מהניא בדיקה: גרסינן בפרק מפנין דף קכח: אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא נכבשינהו לכרעיה בארעא א"נ לידלינהו. דילמא מהדקי להו לטופרי בארעא ועקר להו לסימנין:

סימן יאעריכה

תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה. ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. ודלא כרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים. משום דאמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה משום דכמנחא בדיקולא דמיא וה"נ הני בני מעיים הוי כאילו נחתכו מן הבהמה קודם שמתה ואסורין לעובד כוכבים משום אבר מן החי כל התלוי בקנה ובוושט אבל ישראל שחיטתו מתרת. וליתא נמי לדר"ל אלא כבעיותא של רבי זירא דסבר יש טרפות לחצי חיות שלא חזר בו מבעייתו. ומה שהקשה לרבה וכי מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרתה. לדבריו דרבה קאמר וליה לא ס"ל. וכן ר"ל שאמר שני דברים שסותרין זה את זה. ההיא דכיון ששחט במקום חתך וכו' והך דשחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה. ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא הלכך עבדינן לחומרא:

מתני' השוחט בהמה וחיה ועוף ולא יצא מהן דם כשירה ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה:

סימן יבעריכה

השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל. רבי אליעזר אומר דייה אם זינקה. רבי שמעון אומר השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשירה. בידוע שזינקה וכמדת רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה. אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינו אלא הוצאת נפש. בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל סימנין הללו כשירה:

גמ' היכי דמי מסוכנת. אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת בקעיות רב הונא בר שלמיא משמיה דרב אמר אפילו אוכלת קורות. אמר רבא הילכתא כי הא מתניתא דתניא בהמה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. בד"א ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשירה. בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשירה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בגפו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. וכן נמי בהמה אם כשכשה בזנבה כדתנן במתניתין. ואמרינן בפ"ק דמסכת עבודה זרה דף טז. אמר רב חנן בר אבא אמר רבי חייא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. לעיל דף לח. ואמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ואם לאו בידוע שנשמתה ניטלה הימנה קודם לכן. והאי דמהני אם השכים ומצא כתלים מליאים דם. משום דאין דרך בהמה לזנק כי אם בגמר השחיטה:

מתני' השוחט לעובד כוכבים שחיטתו כשירה. ורבי אליעזר פוסל. א"ר אליעזר אפילו שחטה שיאכל עובד כוכבים אפילו מחצר כבד שלה פסול. שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין המחשבה פוסל בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ת"ר השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר את חלבה לעבודת כוכבים הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואח"כ חשב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר:

סימן יגעריכה

מתני' השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה:

גמ' פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל שר הגדול לשם שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים. אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פרש"י מתניתין דאמר להר דמחובר לא מיקרי עבודת כוכבים ואפילו הכי אסור משום דמיחזי כעובד עבודת כוכבים. ור"י פירש דמחובר מיקרי עבודת כוכבים אלא דאין תקרובתו אסור. והרמב"ם ז"ל כתב השוחט לשם אלי אע"פ שלא נתכוין לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים שחיטתו פסולה:

סימן ידעריכה

אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. סבר ליה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירש"י ואפילו במעשה רבה. מדפריך להו מהמטמא והמדמע והמנסך אלמא דאפילו במעשה רבה ס"ל דלא אסר. ורבינו חננאל פירש דדוקא במעשה כל שהוא ס"ל דאינו אוסר אבל במעשה רבה מודו וההיא דהמנסך יש ליישבו בדוחק כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא חשיב מעשה גמור ומסתבר כפירוש רש"י דנהי דלענין שלומי לא מיקרי היזק מ"מ לענין איסור מעשה גדול עשה. ובעי לאוקומי פלוגתייהו כתנאי ומסיק דמילתייהו דרב יהודה ועולא כתנאי ודלא כרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא. אבל מילתייהו דרב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק אתי אפילו כת"ק דדוקא עובד כוכבים הוא דאוסר דבר שאין שלו אבל ישראל לצעורי קמיכוין ואין אוסר ואפילו אית ליה שותפות בגווה. דאין מתכוין לאסור אלא לצער חבירו. והילכתא כוותייהו. כיון דמוקמי מילתייהו אליבא דכ"ע ואם ישראל מומר לעבודת כוכבים הוא אוסר. וכן אם התרו בו וקבל עליו התראה אוסר:

מתני' אין שוחטין לא לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים ובספינה ע"ג הכלים. אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכו ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים:

גמ' מ"ש לתוך הימים דלא דאמר לשר דימא קשחיט. לעוגה של מים נמי לא דאמר לבבואה קשחיט. אמר רבא בעכורין שנו: אבל עושה גומא וכו'. והא אמרת אין שוחטין לגומא כלל. אמר רבא הכי קאמר אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר את חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים:

מתני' השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשס בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשירה. זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול. ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר:

גמ' מפרש בגמ' דבר שנידר ונידב לאתויי עולת נזיר. ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת אפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או אפלה קלא אית ליה:


הדרן עלך השוחט אחד בעוף