חולין כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי לאו בעוף דקא בעי ליה לדמיה ליניכא לא בחיה דקא בעי ליה לדמיה ללכא:
ת"ש מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכי תבר ליה שדרה ומפרקת הויא לה טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר רבי היא דתניא רבי אומר (דברים יב, כא) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:
אחד בעוף:
איתמר ר"נ אמר או וושט או קנה רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה ר"נ אמר או וושט או קנה אחד קתני אחד כל דהו רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד (סימן שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת העוף) מיתיבי שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי ת"ש שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין משום דושט סמוך לורידין ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר שחיטתו כשרה מאי לאו בעוף ומאי גמרה גמרה לגרגרת לא בבהמה ומאי גמרה גמרה לשחיטה כולה ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה לא בבהמה ומאי גמרו גמרו לוושט ת"ש כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים תיובתא דרב אדא בר אהבה תיובתא מאי הוי עלה מאי הוי עלה כדקאמרת דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת מאי ת"ש דההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד
רש"י
עריכהמאי לאו בעוף - קאי שהרי דמו ראוי ליניכא לתולעת הגדלה בבגדי צמר שקורין טיני"א כדכתיב כבגד אכלו עש וקאמר נוחרו ויפטר מן הכסוי ואי אין שחיטה לעוף נוחרו צריך כסוי שזו היא שחיטתו:
ללכא - צבע עור אדום שקורין פרק"א:
מלק - עוף קדשים בסכין נבילה דאין מליקה אלא בציפורן:
נהי נמי [דכי תבר] שדרה ומפרקת - בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק (לעיל דף כא.) הויא טרפה משום דסכין לאו מליקה הוא:
תיהני לה סכין - שחותך סימנין לאחר שנטרפה:
לטהרה מידי נבילה - דהא טרפה ששחטה אינה מטמאה (ועוד) נחירתו זו היא שחיטתו והך שחיטה מן העורף בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס כדאמרינן בפ"ק (שם דף כ:) מ"מ לא גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף כדתנן (לקמן דף נו.) אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנין כדכתיב ושפך או עיקור אבל הריגה בעלמא לא:
הוא דאמר - רבי יצחק בן פנחס דאמר כי האי תנא עוף אין לו שחיטה וכו':
ברבי - גדול בדורו:
אך כאשר יאכל וגו' - בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי:
מה למדנו מצבי ואיל - הכי לכתוב אך הטמא והטהור יחדו יאכלנו:
מה פסולי המוקדשין בשחיטה - דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו' בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה כו' ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין:
מאן תנא - דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר:
כאשר צויתיך - למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן ציוהו בכתב:
רוב אחד כו' - לאו מקרא יליף אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה:
וושט - מיוחד שבסימנים הוא שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב במשהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא:
שחט את הוושט - בעוף:
ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני - דנימא שחט גרגרת ואח"כ נשמט הוושט כשרה אלמא לא מיתכשרא בקנה לחודיה:
משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי - להכי נקט שחיטה בוושט והשמטה בגרגרת:
שני חצאי סימנין - פסול דכמו דלא עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא:
בעוף - שצולהו כולו כאחד וצריך שיוציא דמו בשחיטה יפה:
עד שישחוט כו' - ות"ק לא פליג אלא אוורידין:
משום דושט סמוך לוורידין - נקט ליה ומיהו הוא הדין לקנה. הוושט הוי בין קנה למפרקת סמוך לוורידין:
ושהה בה כו' כשרה - משום דחצי גרגרת לאו התחלת שחיטה היא שאפילו נקרע חציו לא מיטרפא בהכי:
לא בבהמה - כלומר הא אפילו בבהמה קאמר דהא גמרה לאו אגרגרת קאי אלא אכולה שחיטה קאי:
וגמרו - סלקא דעתין וגמרו בהאי כל שהוא שהרי נשחט הרוב דפגימה קמייתא כשלימה דמיא והאיכא רוב קמן:
גמרו לוושט - והכי קאמר והוסיף עליו כל שהוא דה"ל רובא וגמרו לו לוושט לאחר מכאן:
בלא רוב בשר - כדאמרן בפ"ק (לעיל כא.) דאי חתיך רוב רוחב הבשר עם המפרקת קודם לסימנין הויא לה מתה קודם חתיכת הסימנין ותו מאי מליק:
בעולה - דבעי הבדלה כדאמרן בפ"ק (שם) חותך שנים קתני מיהא לוושט או לקנה כר"נ:
מאי הוי עלה - לענין שחיטה:
כדקאמרת - במליקה:
דלמא - מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת ואזיל ליה חיותיה בכל דהו:
ממסמס קועיה - מלוכלך צוארו בדמא שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן התם (לקמן דף נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:
תוספות
עריכהתיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה. הך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר בזבחים פרק חטאת העוף (דף סט:) גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה דדווקא שחיטה מטהרת בבהמה אלא לרבי מאיר פריך דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת:
רבי היא דתניא כו'. הוה מצי למימר בר קפרא היא אלא דניחא ליה לאוקמי משניות דלעיל כרבי הקשה רבינו אפרים דהכא ס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כט:) קאמר גבי פלוגתא דרבי ורבנן דכ"ע כדי לחנכו במצות וא"כ לרבי הא קא אכיל כהן מליקה דה"נ פריך לעיל מיניה למ"ד כדי לחנכו במצות קאכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ולרבי ליכא לשנויי הכי אם כן תיקשי ואפילו יחזיר סימנין ויוליך ויביא נבלה היא לרבי דבעי שחיטה בתלוש בפ"ק (לעיל טז.) מויקח את המאכלת ועוד דמ"ד מחזיר קסבר מוליך ומביא במליקה פסול דבענין אחר לא מיתוקמא מתניתין דפ"ק (שם יט:) דנמצא כשר בשחיטה וא"כ ה"ל דורס וי"ל דהתם בנזיר דיחויא בעלמא הוא דמההיא ליכא למידק דתהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה הוא בנזיר או כדי לחנכו אבל מ"מ אמת הוא דרבי סבר דהלכה הוא בנזיר כיון דסבר דיש שחיטה לעוף מן התורה א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף הבאה על הספק:
ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. י"מ דדריש בגימטריא דכאשר אל"ף אחד בעוף שי"ן שנים בבהמה רי"ש רובו של אחד כמוהו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ראשי תיבות למפרע של כאשר הוי רובו של אחד כמוהו:
אתא כי ממסמס קועיה דמא. פירש בקונטרס וצריך בדיקה בסימנים שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק דרוסה לא בעי בדיקה דתלינן בכלבא או בקנה דאמר באלו טריפות (לקמן נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וא"ת למאי נפקא מינה אי תלינן בכלבא או בקניא כיון דאפילו קניא בעי בדיקה וי"ל דנפקא מינה דאי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד הסימנין א"נ לענין ספק דרוסה אפי' לא האדימו הסימנין אלא משהו טריפה כדאמר לקמן' (דף נד.) דגרגרת דרוסתו במשהו דזיהרא מיקלא קליא וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ב (עריכה)
לא בחיה דקא בעי לדמיה ללבא כלומר פרייא יירמניק ופטור אבל בעוף מחייב:
מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. כלומר מי שמולק דינו ששובר מפרקת וכיון דמלק בסכין לא חשוב מליקה ועכשיו חשובה נבלת עוף ומטמא (בנבלת עוף) אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' דכי תבר ליה[2] כלומר שזו שחיטתו תיהני ליה סכין וכו':
הוא דאמר אין שחיטה לעוף כו' סבירא ליה כר' אלעזר הקפר וכו':
הרי זה בא ללמד כלומר דכתב כאשר יאכל וכו' כן תאכלנו כלומר ילפינן דבר אחר ממנו והוא עצמו ילפינן מפסולי המוקדשין וכו' ור' פליג עליה דהוא א' דשחיטה לעוף מן התורה:
קתני אחד כל דהו דמשמע בין ושט בין קנה. (וכ'):
מאי אחד מיוחד שבסימנין כלומר שזהו ושט שהוא חמור לענין טרפה יותר מקנה שזה אפי' ניקב כל שהוא טרפה וקנה בכאיסר האיטאלקי וכו':
ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני אלא בושט וקשיא לרב נחמן. לא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי שקשה היא ונשמטה ומה לשון נשמטה רומפיר ועדיין אומר אני או ושט או קנה:
ר' יהודה א' עד שישחוט את הושט ולא אמר קנה והיאך אמרת או ושט או קנה:
לא משום דושט סמוך לוורידין ועדיין א' אני או ושט או קנה:
ומאי לאו בעוף ומאי גמרה גמרה לגרגרת וש"מ או ושט או קנה ומאי גמרו גמרו לקנה והיאך אמרת ושט ולא קנה וכו':
קתני מיהת הגיע לושט או לקנה וקשיא לרב אדא בר אהבה:
מאי הוי עלה כלומר השתא באיזה ענין אמרינן (אמרינן) או ושט או קנה [או ושט] ולא (ושט) [קנה] אמר ליה כדקאמרינן כלומר כדאקשינן או ושט או קנה לא דלמא שאני התם דאיכא וכו' ומשום הכי אמרינן או ושט או קנה אבל בשחיטה (אחרת) מאי:
ת"ש דההוא אווזא דאתא כי ממסמס קועיה דמא. כלומר ראשו וגרונו כו':
ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות (מא, א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו.
ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר (כח, ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.
משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה? מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה