חולין לא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גידפי דמיפרמי והא בעי כסוי וכי תימא דמכסו ליה והאמר רבי זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר (ויקרא יז, יג) וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה דמזמין ליה לעפר דכולה פתקא:
היה שוחט והתיז [וכו']:
אמר רבי זירא מלא צואר וחוץ לצואר איבעיא להו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דהוו לה תרי צוארי או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו תא שמע היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש לסכין מלא צואר אחד כשר מאי מלא צואר אחד אילימא מלא צואר אחד ותו לא השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר וחוץ לצואר בשתי בהמות סגי להו כמלא צואר אחד אלא פשיטא מלא צואר חוץ לשני צוארין ש"מ מלא צואר חוץ לצואר ש"מ:
בד"א בזמן שהוליך ולא הביא וכו':
אמר רב מנשה באיזמל שאין לו קרנים אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב מנשה מחטא מאי אמר ליה מחטא מבזע בזע מחטא דאושכפי מאי אמר ליה תנינא אפילו כל שהוא מאי לאו מחטא דאושכפי לא איזמל איזמל בהדיא קתני לה פרושי קא מפרש מאי כל שהו איזמל ה"נ מסתברא דאי ס"ד מחטא דאושכפי השתא מחטא דאושכפי שריא איזמל מיבעיא איזמל אצטריכא ליה ס"ד אמינא ליגזר איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים קא משמע לן:
מתני' נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר (דברים כז, ז) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:
גמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא אמרה רבא חדא זימנא דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ואמר רבא רבי נתן היא צריכא דאי אשמועינן התם משום דקא מיכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מיכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת אבל התם דלא קאתי מכח בן דעת אימא לא צריכא:
אתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה א"ל רבא לר"נ לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעיא אמר ליה בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ומנא תימרא דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין מאי לאו אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מיכווני אף אדם נמי לא בעי כוונה ממאי דלמא ביושב ומצפה עסקינן אימתי יתלש הגל
רש"י
עריכהגידפי - נוצה שסביב הצואר:
דמיפרמי - כרותות מינצייר"ש בלע"ז דאי עבד חלדה מבפנים היה יוצא רוחב פי החץ בין הכנפים ולא היה חותכו:
צריך שיתן עפר - תיחוח למטה דאם העפר קשה לא מקרי עפר למטה:
בעפר - משמע כולו טמון בעפר:
דמזמין ליה לעפרא דכולה פתקא - עפר כל הבקעה היה מסיע וכותש או שהיה עפר תיחוח ומזמנו [בפה] לכך:
פתקא - בקעה:
א"ר זירא מלא צואר - דמתניתין חוץ לצואר בעינן ולא תימא מלא צואר דוקא:
איבעיא להו - האי חוץ לצואר דרבי זירא משהו קאמר או מלא צואר קאמר:
אלא פשיטא מלא צואר חוץ לשני צוארים - וש"מ מלא צואר דקתני מתניתין נמי ברישא אחוץ לצואר קאי:
שאין לו קרנים - דרגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמילין לנוי על גביהן מטין לצד ראשן ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנין או ינקבו אותן הקרני':
מיבזע בזע - כשמוליך ומביא מתוך שהוא חד הוא נוקב וקורע ולא חותך:
מחטא דאושכפי - מרצע הרצענין שפיותיו חדודין וחותכין חוטי התפר:
ואע"ג דלא מיכוין - לשחוט אלא להפלת סכין מאן תנא:
זעירא דמן חבריא - צעיר הישיבה ולי נראה דאושעיא זעירא היה נקרא דמן חבריא שמבני הישיבה:
הוא תני לה - שונה המשנה מרבו:
והוא אמר - מדעתו שהלכה כרבי נתן:
וכולן ששחטו - חרש שוטה וקטן:
והא אמרה רבא חדא זימנא - ולמה ליה לרבא למידק ממתניתין ולמימר הא הפילה הוא כשרה ולאשמועינן דסתם לן תנא כר' נתן הא אשמועינן רבא חדא זימנא דסתם לן תנא כרבי נתן:
צריכא - ליה לרבא לאשמועינן בתרווייהו:
אבל הכא דלא מיכוין - אפילו לחתיכה בעלמא אי לאו דאשמועינן רבא לא הוה דייקנא מיניה הא הפילה הוא כשרה דאפילו הפילה הוא הוה אמינא דפסולה והיא גופה איצטריכא לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם קמ"ל רבא דהא נמי דייקנא מינה מדלא קתני הפיל סכין או זרק סכין והא דפריך והא אמרה רבא חדא זימנא ולא פריך תנינא חדא זימנא משום דבמתניתין לא תני בהדיא הפילה הוא דכשרה אלא רבא דייק לה:
נדה שנאנסה וטבלה - לקמיה מפרש היכי נאנסה:
לביתה - ליזקק לבעלה: טמא שאכל תרומה במיתה בידי שמים באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) וכרת חמור ממיתה דימיו נכרתים וזרעו נכרת כדכתיב (ויקרא כ) ערירים יהיו:
ומנא תימרא - דלחולין לא בעינן כוונה:
שנתלש - מן הים:
ה"ג מה כלים דלא מיכווני - דהא לית להו דעת:
תוספות
עריכהחוץ לצואר כמלא צואר. לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין . צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט בריוח ופעמים שהסכין חריף ושוחט הרוב בלא הולכת כמלא צואר:
והא אמרה רבא חדא זימנא. אמתניתין לא פריך. הא תנינא חדא זימנא כדפירש בקונטרס משום דבמתניתין לא תנא בהדיא הא הפילה הוא כשרה אלא רבא הוא דדייק לה ועוד דאפילו אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות דהא לא פריך ארבא למה ליה למידק הא הפילה הוא כשרה הא תנינא לעיל מדמכשרינן שחיטת חרש . שוטה וקטן דאי לאו דאמר רבא אמתני' דחש"ו רבי נתן היא לא היה מקשה כלום דלמא בחש"ו מכשרינן טפי ואפילו רבנן מודו דמיכווני לחתיכת בשר אלא פריך משום דאוקמינן לההיא כרבי נתן אלמא מכשרא מתניתין אפילו היכא דלא מיכוין לחתיכת בשר כמו זרק סכין לנועצה בכותל ואם כן למה ליה לרבא למידק הא הפילה הוא כשרה ומשני דה"א לנועצה עדיף דמיתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה לא מכוין כלל לשום חתיכה:
ואי אשמועינן הפילה. השתא הך צריכותא לא הויא דומיא דאידך דלא בא לפרש טעם אמאי איצטריך ליה לרבא למימר גבי חרש שוטה וקטן רבי נתן היא דא"כ מאי קאמר אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא הא בהדיא תנן דכשרה אלא אמתניתין גופא עביד צריכותא אמאי איצטריך ורבא איצטריך לאשמועינן דר' נתן היא דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דהתם אפילו רבנן מודו דהא מיכווני לחתיכת בשר להכי אשמועינן דאפ"ה פסלי רבנן והא דקאמר רבא לקמן ורבנן נהי דלא בעי כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעיא היינו לחתיכת סימנים:
ואסורה לאכול בתרומה. אפילו למעשר אסורה כדאמרי' בסמוך אלא נקט תרומה דנוהגת בזמן הזה:
עון כרת התרת. איפכא הוה ליה למימר עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא דהא פשיטא דבעינן כוונה בתרומה וכדתנן בחומר בקדש (חגיגה דף יח:) טבל לחולין אסור במעשר ואף בחולין בעי רבא למימר דטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ויש לומר משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר הכי אי נמי נאנסה עדיף מטבל לחולין שאם היתה יודעת היתה מתכוונת אף למעשר ומדקאמר טהורה לביתה אלמא חשיבא ליה כוונה אם כן אף לתרומה תהא מותרת:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ב (עריכה)
התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא חץ שחוט לשונם כלומר לשון משך:
פקתא פלזא בלע"ז ובאיזמל שאין לו קרנים כלומר אבל יש לו קרנים אסור דחיישינן שמא דרך שחיטתו ינקב הסימנין בקרנים:
מחט דאושכפי מאי כלומר מחטא דאושכפי (חותך) [שחט] בסכין שעשוי לחתוך החוט שתופר בו:
איזמל שאין לו קרנים שמוכפלין קרנים לאחוריהן:
אבל הכא דלא קא מיכוון כלומר דלא קא מיכוון אלא לנועצה בכותל:
טהורה לביתה כלומר טהורה לשכב עם בעלה בתשמיש המטה:
עון כרת התרת כלומר נדה שהוא חייב כרת. איסור מיתה. זו תרומה שהיא מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:
מה כלים דלא בעו כונה כלומר כלים לאו בני כונה נינהו:
איבעיא להו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ק"ל, בשלמא אי אמרינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ניחא דמתני' הכי קתני אם יש בסכין מלא צואר מבחוץ שחיטתו כשרה לפי שהוליך אותו מלא צואר אלא אי אמרת מלא צואר וחוץ לצואר מה שהוא הא מתני' לא קתני אלא מלא צואר בלחוד ולא קתני חוץ לצואר (מציגו) ואפשר דקס"ד דמלא צואר שוחק קתני דאיכא משהו מבחוץ ויש נוסחאות שכתוב בהם כמלא צואר ולפיכך אפשר היה לי לומר דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר משהו.
הא דתנן אפי' כל שהוא באיזמל שמעתי שכך פירושה אפי' כל שהוא חוץ לצואר קאמר והא דאמרינן בגמרא מחטא מאי בששחט בה לאורכה כסכין אלא מפני שראשה חד דומיא דאיזמל שיש לו קרני' דבזעייא ברישא ומחטא דאושכפי מתוך שארוכה כסכין שמא אין חוששין.
ולאו מילתא היא, חדא דמעיקרא כדקס"ד דלא בעינן אלא משהו חוץ לצואר וע"כ הא דקתני מתני' אפי' כל שהוא בשאין בו מלא צואר הוא והשתא נמי לא סתרינן לה בלא ראיה וכן נראה מכל דברי רבותינו הגאונים ובעלי ההלכות ז"ל.
ופי' מחטא מאי שישחוט בחודה ויוליך ויביא ומש"ה אמרינן דודאי מבזע בזע אבל מחטא דאושכפי מחודדת בצדה כסכין.
ומתני' בין בעוף בין בבהמה היא שאלמלא היה בעוף ולא בבהמה היו רבותינו מפרשים כן בגמרא ואמת שכת' ר"ח ז"ל קבלה בידינו דבבהמה בעינן כה"ג מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר והא דתנן אפי' באיזמל ואפי' כל שהוא בעוף אבל לא בבהמה. ורבינו ז"ל כ' דבריו ובלשון איכא מ"ד אבל אין לו על מה שיסמוך בגמ'.
והא אמרה רבא חדא זמנא. פירש"י ז"ל דמתני' נמי לא ק"ל למ"ל לתנא למיתני תרתי אלא משום דרבא הוא דדייק הא הפילה כשרה. ותנא לא תני לה בהדיא הא אמרה רבא חדא זימנא שאלמלא רבא הוה אמינא כל שלא כיון לשחיטה נפלה קרי ליה ולא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא בזובח לדעת אבל שלא לדעת אסור.
ויש לפ' דלרבא קפריך, ל"ל לאשמועי' הכא דמדיוקא דמתני' לא בעי כוונה בשחיטה הא אשמעינן בפרקא קמא דסתם לן תנא לא בעי כוונה ור' נתן היא ול"ל לרבא למימרא ב' זימני דכל דלא בעי כוונה ר' נתן ומתני' ודאי פשיטא לן דצריכי דהתם דינא דאין להם דעת קתני באחרים רואין ואין רואין לכתחלה ודיעבד (וליכא) [והכא] דין נפלה קתני ולגופייהו קתני להו.
ומפרקי' התם הוא ומכוין לשום חתיכה בעולם. ואיכא למידק היכי אמרי' התם הוא משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אי מכוין לשום חתיכה אפי' רבנן נמי מודו כדאמרינן לקמן לרבנן בכוונה לזביחה לא בעי' לחתיכה בעינן ור' נתן לא בעי כלום דלנועצה בכותל לאו חתיכה כלום הוא.
ולפרש"י ז"ל ל"ק, דה"ק: אי תנא הא הו"א כוונת שחי' של חש"ו ככוונת חתיכה דמי דלכתחילה מיהא יש להם דעת והו"א דרבנן היא דלא תיקום סתמא כיחידאה לפיכך הוצרך התנא לשנות הא הפילה כשרה לאשמעינן דלא בעי' כוונה לחתיכה כלל ובא זה ולימד על זה דכוונת חש"ו לאו כוונה היא ומתני' ר' נתן כי היכי דלא ליקשי סתמא אסתמ'.
ולפי הפי' הב' הכי נמי קאמר דאי אשמעינן רבא התם דדיוק' דמתני' לא בעי כונה לשחיטה הו"א משום דמכוין לחתיכה היא ולאו ר' נתן אלא רבנן לכך איצטריך רבא להביא זו ללמד עליה דסתמא רבי נתן ולא בעי כלום דחש"ו לית להו כוונה ולא דחקינן לאוקומי סתמ' כרבנן.
ויש שמחלקין בפירושין בין שם חתיכה בעולם שהזכירו כאן ובין כוונה לחתיכ' שאמרו לקמן.
ואיכ' למידק אשמעתין, דתנן (גיטין כב,ב) הכל כשרין לכתוב הגט אפי' חש"ו והוינן בה והא לאו בני דעה נינהו וא"ר הונא והוא שיה' גדול עומד על גביו אלמא כשגדול עומד על גביו אית להו כוונ' הכא נמי הרי אחרים רואין אותם.
וי"ל שאני גדול עומד על גביו שאימת גדול עליהן אבל הכא אחרים רואין ואינן עומדים על גביו ולפי' אינם מכוונים שלדעת עצמן הם עושים. והיינו דגרסי' ביבמות פ' מצות חליצה החרש והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואמרי' בגמ' מאי לאו משום דלאו בני דעה נינהו ואסי' לא לפי שאינן בואמ' ואמרה ודייקינן מינה בגמ' דקריאה מעכבת משמע דבני דעה נינהו דאי לא חליצתן פסולה דבעינן שיתכוונו שניהם והיינו כשאחרים עומדים על גבן שחליצה בב"ד הוא והם עומדין על גבן ומזהירין אותם.
ואין תירוץ זה עולה כהוגן, משום דתניא בתוספת' [יבמות] פי"א וחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא היא וי"ג דבר בה והיינו משום דלאו בני דעה נינהו דהא בואמר ואמרה איתנהו.
אלא ודאי חרש הוא דאית ליה דעת אבל שוטה וקטן אפי' אחרים עומדים על גבן לית להו כוונה וגבי חליצה בעינן כוונה גמורה שיתכוון להוציאה בכך שחליצה מוטעת כגון שאומרים לו בכך אתה כונסה פסולה ושוטה וקטן אין כוונתם לא לכנוס ולא לפטור וכל כוונתם אפי' באחרים עומדים על גבן אינה אלא כעין חתיכה בעלמא ולאו כוונת מעשה חיוב או פטור לפי' חליצתם פסולה אבל התם כתיבת גט כיון שהם כותבין במצות הבעל לשמה של פלונית על מנת ליתן לה אינו צריך דבר אחר ומיהו מסקנ' דהתם הוא ששייר מקום התורף לפי שאין כוונתם לשם ואפי' גדול עומד על גביו.
לאסור כרת התרתם לאסור מיתה לא כ"ש. ואיכא למידק, הרי מעת לעת ומפקיד' לפקידה שבנדה שלא אמרו אלא לטהרו' אבל לבעלה לא החמירו כ"כ וכן יש קולות אחרות במס' נדה לבעלה יותר מבטהרות איכא למימר התם לפי שהם חומרות יתירות מדבריהם חששו שמא יהא לבו נוקפו ופורש ולפיכך לא החמירו בו כ"כ אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך לפי' ראוי היה להחמיר בבעלה מבטהרות.
דמזמנין עפר דכולא פקתא. כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.
היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל (הזעצער: אולי צריך להוסיף כאן כתב) ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.
או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו. איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.
הא הפילה הוא כשרה. יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
והא אמרה רבה? חדא זימנא. (הזעצער: נדמה לי שאצלנו בגמרא כתוב רבא) כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה? חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה? הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה? הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.
צריכא. פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה? לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה? לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה? לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה?, וכי אי לא אמר לה רבה? דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה?בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן.
ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרב? לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה? בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דלא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה.
ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה? שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.
עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא. תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שאנו? אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה