חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
זו דברי סומכוס אבל חכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה. תימא דבפרק השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומדת באגם הא במוחזק בה לא כמו שכתבתי שם. וי"ל דהכא נמי בעומדת באגם ואף ע"פ שקראוהו מוציא לדברי חכמים היינו משום דבעלים הוו כמוחזקין ומחזיקין אותו בחזקתן וכדאמרינן ונוקמיה בחזקת מריה קמא וא"ת תינח ר"ע דאמר הוחלט השור כי קאי באגם הוי כשור של שותפין אבל לר' ישמעאל דאמר יושם השור ויכולים הבעלים לסלק את הניזק במעות כי קאי באגם מאי הוי כל היכא דאיתיה ברשות מריה הוא י"ל כיון דבאפותיקי מפורש הוא ועד שיסלקנו הרי הוא נוטל גופו של שור לא חשבינן לבעלים כמוחזקין כל היכא דקאי באגם.
דאפילו דניזק אומר ברי ומזיק שמא. איכא למידק דהא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם דהא מודה בנזק הפרה ואומר אינו יודע בנזק הולד י"ל דלא אמרו מחוייב בשבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא כעין מנה לי בידך והלה אומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דריע טענתיה דנתבע דהו"ל לדעת וכשאומר אינו יודע ריע טענתיה אבל כאן לא ריע טענתיה באומר אינו יודע שנגח שלא היה הוא שם ואם היה שמה לא השגיח ולא ראה והראיה מדאמרינן בשלהי כל הנשבעין שבתורה שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואוקימנא באומר מנה לי ביד אביכם והם אומרים חמשים ידענא וחמשים לא ידענא שאלו טען אביהם כן היה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והם פטורין וטעמא דמילתא כדאמרן דאב שטען איני יודע ריע טענתיה דהיה לו לדעת וטענת היורשים לא ריע דלא היה להם לדעת וכן משמע נמי בעובדא דשק צרורי שבירושלמי ואיכא למידק דהכא משמע דר' יהודה אית ליה כחכמים דפליגי עליה דסומכוס מדקאמר זו דברי סומכוס אבל חכ"א ומשמע זו ולא ס"ל וקשיא לי דהא רב יהודה הוא דקאמר במכלתין ופ"ק דקדושין מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב ברי ושמא ברי עדיף.
וי"ל דרב יהודה נמי לא אמרה אלא כשהברי חזק והשמא חלוש כמו שאמרנו למעלה במנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהיה לו לדעת וגם התובע אינו בוטח לשאול מה שאינו על סמך שלא ידע הנתבע בטענתו אמת אם לאו אבל כאן השמא אינו רעוע ולפיכך הברי אינו יפה כל כך וא"ת והא שנינו בפרק הבית והעליה אם היה אחד מכיר אבניו נוטלין ואמרינן עלה בגמרא ואידך מאי קאמר ואוקימנא בשיש עסק שבועה בינייהו דאמר ליה חמשים מינייהו אית לך בידי ואידך לא ידענא דהוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע והכא הא לא ריע טענתיה דמאי היה לו לדעת ולהכיר אבניו י"ל דהתם נמי כיון שהבית לאחד והעליה לאחר עשוי הוא שיכיר כל א' אבני מקום כותלו.
והא דאמרינן נמי בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו ואינך מאי קאמרינן ואוקימנא באומרים אין אנו יודעים ואמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כלומר ודלא כר' יהודה והא התם אין השמא רעוע אם אינן מכירין אותו י"ל דהתם נמי רעוע הוא דעשויין לשאול ולהכיר וכ"ש אם יצא בחתימת זקן וא"נ י"ל שהיה יכול לדחות שם כן אלא שמצא אביי דחוי יפה ממנו כדקאמר שאנו הכא דכמנה לאחר בידך דמי.
וההיא דאמרינן בפרקא קמא דכתובות הא דר' יהודה דשמואל היא דאמר הלכה כרשב"ג דאמר נאמנת בההיא דמשארסתני נאנסתי וההיא אין לבעל לידע מתי נאנסה ויש לומר דמכ"ש קא דייק דמדקאמר שמואל אפילו בברי שאינו יפה כמנה לי בידך כ"ש שיאמר כן במנה לי בידך שהברי יפה ומיהא למסקנא לא קיימא מידי דהא אוקימנא התם טעמיה דשמואל משום מגו והיינו נמי דלא אקשינן דשמואל דהכא אדשמואל דהתם דהא רב יהודה משמיה דשמואל אמר הכא זו דברי סומכוס].
יש שגורסים: היכי דמי אי דליתנהו לזוזי לישקול תורא בזוזי לא צריכא דאיתנהו לזוזי. ופי' אי דליתנהו לזוזי להני זוזי דיהיב לוקח ולומר דאלו ליתנהו להני אע"ג דאית ליה למוכר זוזי אחריני לא פרע ליה בזוזי אי לא בעי ואין גירסא זו נכונה והגירסא הנכונה אי דל"ל לאשתלומי מיניה כלומר אית ליה למוכר זוזי בעי לאשתלומי מיניה וכבר כתבתי כל זה וכל שאר הלכה זו בריש פרק המוכר פירות.
אין נזקקין אלא לתובע תחלה. פירש רש"י ז"ל כגון ראובן שתובע משמעון מנה בשטר או בעדים שיודעים שחייב לו המנה ושמעון משיבו אין אלא שיש בידך כן וכן פקדון או משכון או תביעה כן וכן א"א נזקקין לתביעת שמעון זה ולא נוציא ממנו המנה עד שנדע אם הוא כדבריו אם לאו אלא נזקקין לראובן התובע ונוציא המנה ולכשיביא שמעון עדים וראיה נזקק לו ודוקא כשתבעו ראובן בשטר או בעדים אבל בע"פ נאמן מדין מגו. והקשו בתוס' ולמה אין נזקקין לו עכשיו כדי שלא נטריח בית דין תרי זמני וכדאמרינן בפרק המקבל גבי שטר דכתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלשה ולוה אומר שנים דמסקינן התם דמלתא דעבידא לאגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מרטחינן ויש לומר דשאני התם דמלתא דעבידא לאגלויי טפי היא אבל הכא דלמא מילי דעלמא הוא דקאמר להשמט מבעל דינו ואין שומעין לו לעכב בכך מעותיו על זה.
עוד דקדקו כאן היכי דמי אי דאמר הבו לי זמן שלשים יום להביא ראיות למה לא ניתנו לו לא יהא אלא שתובע זמן לפרעון ונותנין לו שכל זמן בית דין ל' יום ואם אומר שיש להביא עדים וראיה לאחר ל' פשיטא דאין נזקקין לו לכך דא"כ אף יאמר שיש לו להביא עדים וראיה מכאן ועד שנים עשר חדש או יותר ונמצא דוחהו לזמן מרובה ואינו בדין ואכתי קרא למה לי וי"ל דהכא בתביעת חבלות שאפילו טען שמעון שיש לו בידו תביעה ויש לו עדים וראיה והביא תוך ל' יום או אפילו למחר אין שומעין לו שאין נותנין זמן לחבלות.
והראב"ד ז"ל פירש בראובן שתובע את שמעון במנה ואמר טענותיו בב"ד ולא גמרו את הדין שלא בא ראובן התובע לפניהם או שבא וחייבו את שמעון שבועה ולא בא ראובן לקבל שבועתו ובא שמעון הנתבע תחלה ותבע לב"ד להזמין ראובן לקבל שבועתו אין נזקקין לו שיכול ראובן לטעון אינו רוצה עכשיו בשבועתו או בגמר דינו כי שמא היום או מחר ישוב אל לבו ויודה אבל לראובן שהיה תובע תחלה נזקקין בודאי להכריח את שמעון לשמוע גמר דינו ולהשבע לו. ופעמים נזקקין לנתבע כגון דזילי נכסי שיצא קול שהוא חייב לראובן ואם יצטרך למכור לא ימצא לוקח.
הכי גרסינן: חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה פלגי נזקא בעי לשלומי ופירשו דחצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד משמע שמשתלם בין הפרה והולד כוליה נזק פחות רביע והיאך אפשר וכי מפני הספק מריוח רביע פלגי נזקא בעי לאשתלומי בין הפרה והולד ולא יותר ומ"מ מחמת הספיקות אינו מפסיד הניזק כלום מחצי הנזק ותדע לך שהרי הפרה ע"כ ודאי היא ברביע הנזק ובשאר הוי ספק בין הפרה והולד ומשתלם מן הפרה עוד שמינית הנזק ומן הולד שמינית וכן היא בירושלמי דגרסינן התם אמ"ר חגי משלם חצי נזק מן הפרה ובעל הולד עולה לבעל הפרה רביע ומיהו ודאי משמע דאביי לית ליה הכין אלא מפרש לה למתניתין חצי נזק חצי מה שהיה לו לשלם אם לא הספיק דהיינו רביע הנזק מן הולד שהוא שמינית מן הנזק ומפסיד הניזק שמינית הנזק וטעמא כדמפרש ואזיל משום דאית ליה שותפין וע"כ יש שגורסין ח"נ מאי עבידתיה פלגי נזקא נכי רבעא מיבעי ליה כלומר משום דמצי אמר ליה בעל הפרה מידע ידעת דשותפא אית לי ומחמת ספקו של ולד אינו משתלם מן הולד אלא רביע ומפסיד רביע.
מידע ידעת דשותפא אית ליה. כלומר מידע ידעת דמעוברת היתה והעמידוה על חזקתה דמה אמרת דלמא עד שלא נגחה ילדה הבא ראיה וטול דבכי הא לא אמר אפילו סומכוס חולקין דמוציא הוא והעמידנה על חזקתה אבל לגבי בעל הולד לא אמרינן הכי להוציא ממנו ממון אלא טוען הוא שמא משילדה נגחה והוי ממון המוטל בספק וחולקין כדברי סומכוס אבל לדברי חכמים אין לו אלא רביע מבעל הפרה ומפסיד כל הרביע האחד דהמוציא מחברו עליו הראיה.
פרה שהזיקה גובה מולדה. כלומר משום דעובר ירך אמו הוא ואע"ג דקי"ל דעגל שנולד מן הטריפה מותר וכדאיתא בביצה וכן בפרק בהמה המקשה גבי בן פקוע דקי"ל כמ"ד ארבעה סימנים אית ליה להאי שאני התם דטרפה שאסרה תורה היינו משום שאינה יכולה לחיות וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אלו טרפות ובהא נמי דאמרינן תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דמשמע דביצה לאו כגופה דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה כדאמרינן התם ומודים בביצת טריפה שאסורה דכיון דאגידא בה כגופה דמיא וכבר כתבתיה שם בארוכה ואיזו ביצה אסורה כטרפה ונבלה ואיזו מותרת כחלב. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דאלו משנגחה ולדה משתלם רביע נזק מן הולד כמו שמשתלם מהפרה והיאך אפשר לומר כך וכי מי שיש לו רגל אחד בפרה וכולה לאדם אחר ישלם בעל הרגל כמו בעל הפרה בודאי לקתה מדת הדין בכך.
ועוד דאמרינן במכלתין אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ואוקימנא לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן דמשמע דאפילו בלא דרבא פשיטא דלא היה גובה מבשרן אלא כנגד חלק המגיע לאמוריהן. ובירושלמי נמי הקשוה דגרסינן התם אמר רבי בון כהנא בעו קומי ומפני שהוא ספק הא אלו היה ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אנו אומרים רגלה של אדם אחד וכולה של אדם אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אמר ליה במועד היא מתנייא ובתוספת תירצו דחצי ורביע לאו דוקא אלא כולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הולד עושה חצי הנזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו.
ואי דינא הוא ליכחוש מזיק. האי מקשה לא פליג אקוטע יד עבד ולמזיק שדה חברו דהתם חד גופה אבל פרה וולד דתרי גופי נינהו לישימו לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו ואהדר ליה דלא דאף אלו כגון אחד ופרה מעוברת אזיקו פרה מעוברתא שיימינא.
הא דקתני במתניתין דהכניס שורו שלא ברשות נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב. מסתברא לי דלאו למימרא שאם הכניסו ברשות ונגח שורו לשורו של בעל הבית יהא פטור דלא גרע מחצר השותפין א"נ מרשות הרבים שהקרן חייבת שם ואף ע"פ שיש רשות לזה ולזה והיינו נמי דלא קתני בה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא אבל בתוס' פירשו דסובר ר' כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו התנה בהדיא שלא יהא אחד מהן חייב בנזקו ואפילו נגח שור של זה לזה וכ"ש לרבנן דכל ברשות סתמא קביל עליה בעל החצר שמירתו.
אפרזתא דהיינו פירי. וא"ת אמאי נקט סם המות ליתני פירי וי"ל לאשמועינן דאבוד לגמרי פטור מדיני אדם.
האשה שנכנסה לטחון חטים. הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת.
הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא דנפשיה קביל עליה. מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דבדקביל בפירוש קאמר ואליבא דר' ומדאיבעיא להו אליבא דר' ש"מ ס"ל כותיה וכשמואל דאמר לקמן הלכתא כר' ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה וקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דס"ל דסתמא כפירוש או בדקביל עליה בפי' נטירותא ואליבא דרבי.
הוי ליה שן ברשות הניזק. דאפילו למאן דפטר בחצר השותפין כדאיתא בפ"ק ה"מ שוורין דשותפין אבל דעלמא לא דלעלמא כשדה אחר קרי' ליה.
התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא. דבהמתו ואע"ג דרבא הוא דאמר לעיל דברשות סתמא קביל עליה בעל החצר נטירותא ולא בעל הפירות הכא אמסקנא סמוך דכיון דצריכה לגלות זרועותיה למיפא סלוקי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו מן החצר ועליה לשמור שלא תוזק בהמתו בלישת' ואפילו לר' ומשום דידע מקשה דעל מסקנא סמיך אקשי ליה מהאשה שנכנסה לטחון דקס"ד דאי משום הא אפילו בהאשה שנכנסה לטחון נימא הכי דאף התם מסלקי נפשייהו משום יחוד ואהדר ליה דלא דמי דלמיפא בעיא צניעותא טפי משום דצריכה לגלות זרועתי'.
ואע"ג דאמר מר יכרה איש בור ולא שור בור וכו'. איכא למידק מאי קאמר אע"ג דאמר מר יכרה איש בו ולא שור בור אדרבה כל שאתה אומר אפילו שור בור הוה פטור טפי דהו"ל בור שור של חברו ולא שלו.
י"ל דהכי קאמר אע"ג דאמר מר ולא שור בור דהוה משמע שאין לחייב כלל על בור לא אחר ולא הבעלים הכא חייב בעל החצר דכיון דבעל השור משלם לו נזק חצרו אם הפקיר רשותו הו"ל למלויי הבור דכבורו הוא.
סתם גללים אפקורי מפקר להו. ואע"פ שהוא מפקירם חייב דבבורו הוא דנפלה גמלו ולא העמידה וכמו שכתב רש"י ז"ל. וא"ת והא מפקיר נזקין שבאונס הוא ופטור כדאיתא בריש פרק המניח דמטיל גללים אינו כפשיעתו לא היא דכיון דבהמה עשוי להטיל גללים והכניסה שלא ברשות פשיעה היא זו וחייב משום בורו ואם נטנפו בו כליו פטור דבכלים אין לחלק בין טינפן לשבירתן אבל אם נטנף בהם גופו של בעל החצר חייב שלא פטר הכתוב אדם בבור אלא לגבי מיתה אבל לא לגבי נזקין וכדאיתא בר"פ המניח.
שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו.
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר. ואף ע"ג דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.
אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל. מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה.
עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל.
ושטרא נמי לא קני דלאו אדעתא דשטרא אחזיקי. כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכ"מ שהוא דשטרא אפסרא דארעא.
כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה. ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואף ע"ג דאמרינן דקניא מדר' יצחק ה"מ שאינו משמט וא"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלקי בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה כשמת הגר הא פקע שעבודיה.
משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו וכו'. מסתברא לי דה"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואף ע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדישו בהקדש ר"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכך נ"ל אפילו אין לו מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה את השאר ואע"פ שהמשכון ביד ישראל חברו וכדמפרש ואזיל ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפילו כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע אם מיתתו של גר דהוה כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון אי משכנו בשעת הלואתו למ"ד לא קני מאי איכא למימר אלא כמו שכתבתי ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשין הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפילו הן מופקדין ביד אחרים ואין בעל חובו גובה מהן כדברי ר"ע שאמר בפרק הכותב ונותנן ליורשין וכדמפרש בירושלמי שהן יורשין דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהן אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפילו ר"ע מודה לר' טרפון שאמר התם במופקדין ביד אחרים או שהן בר"ה ינתנו לכושל שבהן כנ"ל.
והלכתא דליתיה בחצר. פירש"י ז"ל דליתיה המשכון בחצרו אבל איתיה קניא לו חצרו. ולפי פירושו מיירי בחצר המשתמרת דאי בשאינה משתמרת אפילו איתא למשכון בחצרו לא קנתה לו כדקיימא לן במציאה דבעינן שיהא עומד בצד שדהו וי"מ דליתיה ישראל בעל המשכון בחצרו דבחצר שאינה משתמרת דלא קנה אא"כ עומד בתוך חצרו.
לא נחלקו אלא בבור ברשותו. כלומר והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דר' ישמעאל סבר פטור פרש"י ז"ל דטעמיה דר' ישמעאל משום דאמר אדעתיה דמקבל נזקי דבור לא הפקרתי רשותי ולדידי קשיא לי דמתוך פירושו משמע דאי לאו האי טעמא מודה ר"י לחייב בור ברשותו וא"כ כי רמי מחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה כגון אלו שחופרין לאושין פטורין ודייקי עלה טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב אמאי אצטרכין לאוקמה אליבא דרבה כר"ע דוקא דמחייב בור ברשותו דהא בכי ההיא דברייתא כ"ע מודו בה ע"כ נ"ל דטעמיה דרבי ישמעאל משום דא"ל תורך בביראי מאי בעי היה לו להשמר שלא יפול בבור כנ"ל.
ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה. קשיא לי דרבי ישמעאל נמי ע"כ אית ליה בעל הבור ממש ישלם דהא חופר ברשותו ופתחו לרשות הרבים חייב והתם חבטו של בעל הבור או הבלו הזיקתו דאי לא אמאי חייב ליפטר כדפטר רב בחופר ברשות הרבים כל היכא דליכא הבלא דאי משום חבט קרקע עולם הזיקתו ובמה שפי' למעלה ניחא ליה דכיון שפתחו לרשות הרבים אינו יכול לומר לו תורך בביראי מאי בעי דתנא קרי ליה בעל התקלה כשפתחו ברשות הרבים במקום ששוורים מצויים כנ"ל.
הא דאוקי רב אשי סיפא דברייתא דקתני כגון אלו שחופרין לאושין בדארווח ארווחי קשיא ליה דא"כ אפילו לאושין אמאי פטור דאי משום ירקא עביד ברשות' מ"ש מנר חנוכה לרבנן דמחייבי וכ"ת דשאני הכא משום תקנת עולם אצטרכי' לחפור לאושין ולהרחיב מעט אכתי לא ניחא דמ"ש ממוציא זבלו לרשות הרבים דאף בשעת הוצאת זבלים אם הזיק משלם מה שהזיק לרבנן דרבי יהודה ואפשר דחפירת לאושין הוא יותר תיקון העולם וישוב המדינה וכולה מדינה ניחא להו בהני דכלהו מצריך צריכי להא.
אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא. לא כולה ממש קאמר דהא מציעתא ע"כ לרב יוסף רבי ישמעאל היא ולא כרבי עקיבא דהא בור בר"ה לר"ע פטור אלא רישא וסיפא דקשיין אהדדי הוא דמתרצים וכולה רישא וסיפא קאמרינן ויש שאין גורסין כולה אלא רישא וסיפא.
מסר לו דליו. פירש"י ז"ל כסוי ור"ח ז"ל פירש כלי שלו וזהו נ"ל עיקר דכולה שמעתין דליו דקאמר כלי שלו כדאמרינן המוכר בור לחברו כיון שמסר לו דליו קנה ועוד דהא אוקימנא ברייתא דהיה מדלה מים מן הבור דרבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו וההיא במוסר לו כלי לדליותיו קאמר.
מאי בינייהו דעבד עבדיה ברשות הרבים לרב פטור דליכא הבלא ואינו דומה לאבנו וסכינו שהניחן ברשות הרבים והפקירן דמחייב רב משום בורו וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד דשאני התם שנחבט באבן ובסכין והתם מודה רב וכדאמר לקמן מודה רב בבורו דמחייב ממה נפשך אי בחבטה מית חבטא דידך קטליה וה"ה הכא אי נפיל מגובהה ונישוף בגובהה גופיה ולשמואל חייב אפילו נישוף בקרקע ואע"ג דליכא הבלא משום דבורו דחפו וא"ת מ"ש מהא דתנן נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו פטור ופריש שמואל כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. יש לומר דשאני התם דנתקל לבור מקול הכריה ולפי' אין הבור גורם התקלה אלא הכריה. וריב"א ז"ל היה מוחק מכח קושיא זו משם שנתקל בבור אלא שנתקל ונפל לאחורי הבור ואין צורך והאי דקאמר דבעבד גובה איכא בינייהו ה"ה דהוה מצי למימר דנפל לאחוריו א"נ ברחבה יותר על עומקה איכא בינייהו דליכא הבלא אלא חדא מינייהו נקט.
מה בור כדי להמית עשרה. כבר כתבתיה בשמעתא קמייתא דמכלתין.
תני והדר מפרש. כלומר מפרש מנין.
צריכי דאי תנא בור וכו'. וא"ת תינח לרב אלא לשמואל דמחייב משום חבטה למה לי למיתני כל הני י"ל דאצטריך למלא ספוגין של צמר.
מאי טעמא לאו משום דלית ליה חבטה. וקא סלקא דעתא דמקשה דבחבטה אמרינן אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לניזקין דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דבפחות מעשרה אין הבל כלל ואהדר ליה ואף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה ויש הבל לניזקין כנ"ל וכן מצאתי לר"ח ז"ל פירוש זה ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר בור לא חייבה תורה אלא להבלו והלכך בפחות מעשרה לנזיקין נמי משום הבלא הוא וליכא אבל לשמואל א"ל דבעשרה איכא חבט והבל ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לניזקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לניזקין איכא חבט ולאו משום הבל כנ"ל אבל רש"י ז"ל פירש דה"ק לאו משום דלית ביה חבט ואע"ג דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרוייהו.
בהא דאקשינן בהיו פחותים מעשרה דלתרוייהו קא מקשה קשיא לי דע"כ מה דאקשינן בסוף א"ה אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא לרב בלחוד קשיא דאי לשמואל אית ליה מיהא חבטה לניזקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרוייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש ולפיכך נ"ל מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמא ברחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבט למיתה פטור ממיתה וחייב בניזקין ואהדר ליה בשעומקה יותר על רחבה ויש הבל לניזקין ואין הבל למיתה ואני תמיה לפי פירושם שהמקשה היה סבור דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר כדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו וכן פירש ר"ח ז"ל. ועוד לדבריו ל"ל דתני במתניתין כל הני אבל לפי מה שפירשתי בהא דכ"ע מודו דהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה ניחא ויש לי לתרץ לפי פירושו דכיון דלא קאי דייקינן בה כולי האי ואפשר היה להם להקשות וליטעמיך כל הני ל"ל אלא דטובא איכא בגמרא דאפשר להקשות וליטעמיך ולא מקשה.
אם שהתה מעת לעת כשרה. כבר כתבתי ענין הנפולה ודיניה בארוכה בפרק אלו טרפות בס"ד.
אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. נ"ל דאפילו למיתה קאמר דאי לניזקין בלבד ולא למיתה למה חש ליה משום טרפה דהא טריפה אינה חיה וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי משא"כ לענין תשלומין דא"כ מה הקשה לו רבא ממתניתין דניזקין ואיהו נמי אמאי נדי מטעמא דחבטה ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין ניזקין פטור אע"ג דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקע המיתתו והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימא מן הרי"ף ז"ל שהביא בהלכות הלשות הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות ולפי דברי הרב ז"ל שפסק כרב אם כן יחייב בבורו אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי ותימא הוא דא"כ כשפטרו במשנתינו בפחות מי' היה להם לחלק בין ברשותו לבור בר"ה לרב ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבורו אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי בחבטה קטליה חבטה דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטה קטליה ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל מיתה ואי יש חבט למיתה הא ליכא מה נפשך ואפ"ה חייב אלא ודאי משמע דליתי' כלל ודברי הרב צ"ע.
עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב. לא פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא הפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקרינן פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות מי' טפחים לאו בית הוא והתורה אמרה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ועוד נ"ל משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפטר בגובהה. אלא פטור וחייב בדיני שמים ומדכתיב ולא תשים דמים בביתך ויש מי שאינו גורם כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא ה"ג כיצד היתה ר"ה גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י ז"ל גריס ליה ופי' חייב במעקה ואין הגירסא הולמת פירושו.
הא דקאמר: מכריסא לארעא כמה הוו ד'. לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מעשרה חייב וחיישינן ליה משום טרפה אלא משום דאורייתא דדלא עמיקא ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמה שעמוקה אמה ואמה בת ו' טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסא ועד ארעא רק ארבעה כנ"ל.
הא דאקשינן: למה לי י' בו' נמי סגיא. נ"ל דאליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דמחייב אחבטה דאלו לרב לא חייבה משנתינו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה והא דגמרא פריק מתניתין דאגנדר אגנדורי אליבא דשמואל בלחוד היא מתניתין אגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגיא אליבא דשמואל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב ועוד דא"כ אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כגינדור וליחייב ועוד שהרי בור בור כתיב אחד למיתה ואחד לניזקין ואמרינן מה בור להמית עשרה אלמא בור של ניזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלין הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור אלא נ"ל הכי פירושא דמתניתין דלתשלומין ואיכא מגינדור דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי' שנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגונדר כנ"ל.
מתניתין: היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק חייב. תוספתא כמה שיעורו להזיק כל שהוא למיתה עשרה טפחים סומכוס אומר לעמקו ג' טפחים לארכו ולרחבו ארבעה ר' אלעזר הקפר אומר כמלא של נופלים.
בור של שני שותפים ברה"ר היכי משכחת לה. וא"ת לוקמה בשהפקירו רשותן ובורן י"ל דבכי הא לכ"ע פטור דליכא משום כי יכרה דהא ברשות קא עביד דאפילו חופר לאושין פטור ומשום ולא יכסנו ליכא דמכי הפקירו לא קאי ברשותיה ואינו חייב בשמירתו.
אין שליח לדבר עבירה. כלומר דדברי הרב ודברי התלמוד אין מניחין דברי הרב ועושין דברי התלמיד קשיא דלמא דהוו שליח נכרי י"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך.
כגון שעקרו שניהם חוליא והשלימוה לעשרה. ואע"ג דרבנן דרשי כי יכרה א' ולא שנים אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמר כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרים חוליא בבת אחת כאחד חשבינן להו וה"ה בשנתנו שניהם אבן ע"פ הבור והשלימוה לעשרה וכדאמר רבא לקמן וא"ת אמאי לא אוקמה בשזה חפר עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים דכולם חייבין לכ"ע כדאמרינן לקמן י"ל דמתניתין גבי בור עשרה קאי והוא של שותפין וכן היא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היאך עבידא בור של שותפין תפתר בשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בחפר בה זה עשרה וזה עשרה אי בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים ע"כ.
יצא זה שאין המיתה שלו. ואע"פ שנפדה לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך והא דפטרי רבנן כורה אחר כורה אפילו לנזקין ה"מ באחד חופר תשעה ובא אחר והשלימה לי' שנסתלק מעשה ראשון שלא היה בהן אלא נזק ובא זה והוציאו מבור של נזקין ועשאו בור של מיתה אבל אחד חופר שמנה ובא אחר והשלימו לתשעה שניהם חייבים שהרי בורו של זה כשל זה והרי הוא כא' חופר י' ובא אחר והשלימו לעשרים ואחד לשלשים שכולן חייבין.
ובא אחד וסייד וכייד אחרון חייב. לימא הא ר' והא רבנן וקא סבר האי מקשה דבא אחר והשלימו לעשרים לאו דוקא אלא ה"ה להשלימו לי"א דהא סיידו וכיידו לפי מה שהיה סבור עכשיו לא מעשה גמור הוא אלא כל דהו ופריק דהכא נמי מעשה גמור הוא דעבד דמעיקרא לא הוה הבל למיתה ובא אחר והוסיף ביה הבל למיתה.
חזינן אי בהבלא מית אי בחבטה מית. משמע דס"ל כשמואל אבל ללישנא בתרא מסתברא דלא מוכחא כמאן דהא דקאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא לאו מיעט לגמרי להוציאו מהבל מיתה קאמר אלא לומר לא אהנו מעשיו כלום דאדרבה כל שהרחיב מיעט קצת בהבל וה"ה אם לא מיעט ולא ריבה ומ"מ דלכאורה משמע טפי דמיעט לגמרי דממיתה קאמר ואפילו האי לישנא בתרא אתי כשמואל דהא מחייב בשנפל מההיא גיסא וקירב היזקו למיתה כנ"ל.
הא פלוגתא דרבה ורב יוסף דאית להו בבור: שיהא רחבה יותר על עומקה או שיהא עומקה יותר על רחבה. לא דייקא לא כרב ולא כשמואל דאיכא לאוקמה במלא ספוגין דליכא אלא משום הבלא אע"פ שראיתי לא' מגדולי המפרשים שאמר דדייקא כרב וכן כולה שמעתא לא דייקא כרב דכלהו איכא לפרושי במלא ספוגין.
משימסור דליו. פרש"י ז"ל דליו כסויו ונראה שהזקיקו לפרש כן דאי נטלא לדלות בו קאמר כי מסר לו נטלא מאי אהני אדרבה כעין שלוחו הוא לדלות מן המים אבל ר"ח ז"ל פירש דליו נטלא וכאלו נסתלק הוא ממנו והעמיד הוא ברשותו והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה.
הא דתנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה. אסקוה בנדרים במקומה בפרק השותפין בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בשיש בה דין חלוקה אפילו ר' אליעזר מודה דאסור להו ליכנס ואיפסיקא התם הלכתא כר' אליעזר והתימא מן ר"ח זכרונו לברכה שפסק כאן כרבנן והא דאיפלגו ביש ברירה ואין ברירה כבר כתבתיה שם בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.
אלמא כיון דאתו גמלים לפרקים פושע הוא. ואע"ג דמעיקרא הוה דייק מינה בהפך לפטורא נ"ל דמאן דמייתי לפטורא מרישא דעתיה נוטה לפטור מסברא דנפשיה ולפיכך דייק מרישא וקא סבר דסיפא לאו דוקא אלא משום רישא נקטינן ואידך סבירא ליה איפכא ולפיכך דייק מסיפא ורישא משום סיפא נקטה.
הא דאמרינן בכולה שמעתין: בראוי לשוורים ולא לגמלים ובראוי לגמלים ולשוורים. מסתברא דלאו דוקא אלא במקום דאין עגלות מצויות שם אבל במקום דעגלות מצויות צריך כדי שתהא עגלה מהלכת שם וכדתנן בפרק חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים וכן אמרו כאן בירושלמי דגרסינן התם עד היכן כראוי כדתנינן תמן כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים.
אלא לאו ש"מ לא אמרינן מגו שמע מינה. קהו בה כלהו רבוותא ז"ל כי לא אמרינן מגו נמי לחייב דהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא דכיון דשכיחי גמלים ולא כסהו כראוי לגמלים אפילו לגבי שוורים הוי פושע דגמלים דשכיחי שכיחי לאורועי ואתו שוורים ונפלי בה ואע"ג דסופו באונס דהתלעה לחייב ותירץ ריב"א דלא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה כגון זוזי דאותבינהו בצריפא דאורבני ואע"ג דלגבי גנבי הוי אונס כיון דאותבינהו בצריפא דאורבני והוי פשיעה לגבי נורא ומחמת אותה פשיעה בא אונס הגניבה חייב אבל כאן לא בא האונס מחמת הפשיעה שאפילו כסהו כראוי אף לגמלים היה מתליע ואין אונס ההתלעה בא מחמת הפשיעה ולפיכך בכי הא לא אמרינן והיינו דאמרינן בפרק המפקיד פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואביי דפליג התם וחייב היינו משום דס"ל דאונס זה מחמת הפשיעה בא דאוירא דאגם קטליה והר"א אב"ד תירץ דהתם גבי זוזי בהנהו זוזי דפשע לענין נורא הנהו זוזי גופייהו אגניבו אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא אירע הנזק אלא בפקח ובפקח לא פשע ולא מידי ויש שהקשו עליו שהרי פשע אף לענין פקח במהלך בלילה ואפ"ה ביום פטור ולא אמרינן מגו והראב"ד ז"ל בעצמו נשמר מזו ואמרו משמו דלילה ויום נמי כשני מינין הן ולא אמרינן מגו דהוי פשיעותא להא הוה פשיעותא להא כי היכי דלא אמרינן מחרש לפקח והראב"ד ז"ל כתב שאי אפשר לתירוץ זה על דרך המפרשים ז"ל שפירשו דשכיחי גמלים לבא תמיד ולא עוד אלא שהקשוה הראיה שהביאו בגמרא משור פקח וחרש שאינן דומין זה לזה כי ענין גמלים ושוורים אפשר פשיעה לשוורים מחמת הגמלים והוא דומיא דנורא וגנבי לזוזי משא"כ בשור פקח דלעולם פשיעה דחרש לא מזקא ליה לפקח וכתב הוא ז"ל לפיכך ראיתי לפרש מה שאמרו בבעיא זו ושכיחין גמלים דלפרקים קאמר והם זמנים ידועים לשנה אבל לא בשאר ימים כלל ובאותן שאר ימים נמצא התעלה מתוכו ונפל שמה שור וקא מיבעיא ליה כיון דבשעת גמלים איכא פשיעה לגמלים לא כסהו כראוי קרינא ביה ואפילו להתלעה נמי לאו באונס הוא או דלמא האי מגו לא אמרינן מגו ופטור ע"כ ואינו מחוור בעיני דהא בכולה שמעתין חלקו בין שכיחי גמלים לאתו לפרקים ואיבעיא זו דוקא בדאתו לפרקים היאך הוציאוהו בלשון דשכיחי דלא הוי ביה דינא כדמסיק ביה ומסתברא כדעת ריב"א ז"ל דכל דלא אתי האונס מחמת הפשיעה אי אפשר לומר בו תחלתו בפשיעה וסופו באונס והיינו דלא קרי ליה הכא בבעיא זו הכי דפשיטא להו דאינו כאן מן השם אלא אי איכא לחיוביה משום מגו הוא דאיכא לחיוביה ובדידה הוא דקא שפלי וטרי אי אמרינן או לא אמרינן ושפיר פשטוה משור חרש ופקח דלא אמרינן מגו והא דמייתי מברייתא דנפל תוכו שור חרש וכו' ולא אייתי מתניתין דקתני נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב דמשמע הא פקח פטור מסתברא דפירושא דמתני' לא איברירא להו ואיכא מ"ד דלא מיבעיא קאמר כדאיתא לקמן מש"ה אייתי ברייתא דמפרשא בהדיא דפקח פטור ועוד דקתני דפקח בלילה חייב ואפילו הכי ביום פטור דהוי רבותא טפי דאשמעינן דשני זמנין כשני מינין כנ"ל ודיני תחלתו בפשיעה וסופו באונס כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד בשמעתא דפשע בה ויצאה לאגם.
אלא היכי דמי לאחריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. כלומר שנתקל בבור מקול הכורה והוא הגורם ולא הבור וכבר פירשתי למעלה וא"ת לרב דאמר לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מ"ש כורה אפילו בלא כורה נמי דקרקע עולם הזיקתו וי"ל דלאו דוקא אלא משום דאצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואע"פ שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו וה"ה בלא כורה.
תני רב חנניא לסיועי לרב. פסק הרי"ף ז"ל כרב בהא משום דסייעה רב חנניא מברייתא וכן יש אחרים מביאים ראיה דכד שקלו וטרו רב חסדא ורבא ורב יוסף לפרוקא לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב ור"ח ז"ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני ומסתברא לי כותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא ורבא ורב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריחא דדלאי דס"ל כשמואל היא ושקלא וטריא דהתם כשמואל היא וכמו שכתבתי שם ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה ורב חסדא ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל ס"ל אלא דאתו לפרוקא לברייתא דלא תיקשי לרב ואלא מיהו כיון דקי"ל כשמואל בדיני כללא הוא וכותיה קי"ל.
הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו. קושטא דמלתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברה"ר דמודה בהו רב כשהפקיר ורבה דפריק במתהפך להו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו בר"ה כנ"ל.
ואמאי נימא כורה גרם. כלומר ופטורין בין בעל הבור בין כורה דכורה גופיה גרמא בעלמא הוא דקא עביד ופרש"י ז"ל דהאי כורה לאו בעל הבור הוא אלא שהוא שכירו ובשהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי לא הוי כורה חייב שליח לדבר עבירה ור"ח ז"ל פירוש הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול לומר אנא ברשות קא עבידנא.
הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור. כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לר' נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראית ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק רבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא ר' נתן הא רבנן דאלמא לרבנן אפילו במועד אע"ג דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא אבל רש"י ז"ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מהכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא ומסתברא כותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אבל שור ושה לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו.
ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה. פירש רש"י ז"ל שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו השור פקח חייב דליכא למימר איבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא חברו דחפו ובתוס' פירשו דוקא בשור חרש דאי אפילו בפקח ומשום דחברו דחפו א"כ אפילו נפל מעצמו חייב אלא שהשור הפקח נזהר הוא יפה שלא יתקרב לבור כל כך שיוכל חברו לדחפו בתוכו.
שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו. א"א לפרש בפסולי המוקדשין שנפדו דההוא הרי הוא כשור של הדיוט לנזקי השור דשור רעהו קרי ביה ולא פטר בו הכתוב אלא בנזקי הבור דלא קרינא ביה והמת יהי' לו אלא דשלא נפדו קאמר דלא קרינא ביה שור איש וכן פר"ח שור פסולי המוקדשין שלא נפדו ורב יהודה גאון ז"ל פי' דהיינו בכור שור שהומם שאינו בר פדיה ואע"פ שאם נשחט במדינה מותר לזרים וכדברי ר"ע אפילו להאכילו לעכו"ם כדאיתא בבכורות משום דאתקש לצבי ואיל אפ"ה בחייו לא חשיב ליה ממון בעלים ושור רעהו ואף רש"י ז"ל כן פירש ובהדיא נראה שגורס הרב ז"ל מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים והוא תימא למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט ולומר דאע"פ שמותר לזרים בלא פדיה ואפילו לעכו"ם דהוקש לצבי ואיל אפ"ה אינו בנזקי שור.
הא והא במועד הא כר' נתן הא כרבנן. וא"ת מקמ"ל פשיטא וכתבו בתוס' דבשלמא לר' נתן אתא לאשמועינן דאפילו בשני שוורים והיה הדין כמו בשור ובור ואע"ג דבשור ובור שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור משום דאמר ליה את קטלתיה בבורך ובשור ושור ליכא למימר הכי אלא לרבנן למאי אצטריך בשור ושור דכי דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא בהאי דאי בשור בבור לא אמרינן פשיטא דבשור ושור לא אמרינן ותירצו דמשום דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו בהדיא חייב מחצה אתא לאשמועינן שלא חייבו אלא מחצה ממה שמחייב כר' נתן וזה כפי שפי' שם שלא חייבו רבנן אלא מחצה בשור ובור כמו שכתבתי למעלה ושלא כדברי רש"י ז"ל ואין תירוצם עולה כהוגן לפי דעתי שא"כ מ"ד מחצה לפרושי חייב לרבנן למה לי למעבדה מימרא בפני עצמה לימא עלה בהדיא מאי חייב דקאמרי רבנן מחצה ואדרבה נ"ל מכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל דמשום דבשור ובור מחייבי רבנן את השור בנזק שלם לפי שאנו רואים את הדוחף כעושה כל הנזק הוצרך כאן לומר דבשור ושור כל אחד ואחד מזיקין בשותפות ולפיכך שור של הדיוט אינו משלם אלא מחצה מדאביי ורבינא דמחייבי לר' נתן בכל הנזק משמע דתרוייהו אית להו כלישנא קמא דרבא דאמר קא סבר ר' נתן דהאי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד דאי לא לקתה מדת הדין בשני שוורים דאי כל חד וחד מינייהו לא עבד אלא פלגי נזקא אמאי מטילין כל התשלומין עליו ואינו דומה לבור דהתם יכול למימר אנא תוראי בבורך אשכחתיה.
שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ודוקא כשדחף האדם שלא בכונה דאלו בכונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שורו של זה בבורו של חברו או ישליך טליתו באשו של חברו בכונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכונה היא וא"ת אי שלא בכונה היאך מתחייב בד' דברים שאחת מהם בושת והבושת אינו משתלם אלא במתכוין כדאיתא בשלהי כיצד הרגל י"ל בד' דברים שאמרו כאן אפיק מהן בושת ועייל נזק ואע"פ שאף השור חייב בנזק כל שאינו בכל הארבעה אומר שאינו חייב שעל הנזק בלבד חייב ולא בשאר ותימה עוד אי בלא כונה אף בשור בלא כוונה דשור דומיא דאדם וא"כ כיצד משלם את הכופר ול' של עבד דמארא דהאי שמעתא רבא ורבא משמע לעיל בפרק ד' וה' דס"ל כרבה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר מדבעא מיניה אי ילפינן אשו שלא בכונה משור שלא בכונה לשלם דמים אע"פ שאין השור משלם שלא בכונה הכופר אפשר לומר דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא ס"ל וקצת הוכחא יש שם על זה והכא אליבא דנפשיה וכהלכתא דשור מועד שלא בכונה משלם בכופר כשמואל ור' יוחנן דמרבינן מאם כופר ותניא כותיה התם בפרק ד' וה'. ודלמא רבא נמי בתר דשמעא בההוא מתנית' דאותביה מינה הדר ביה וא"נ י"ל דרבא לצדדין אמרה לשמעתיה לענין נזקין שלא בכונה ולענין הכופר בכונה וכבר כתבתיה אגב גררא בפ"ק בשמעתיה דבור המתגלגל ואיכא למידק אשמעתין שור ואדם שדחפו את האדם בבור ואפילו בכונה היאך השור משלם את הכופר דהא השור פטור ממיתה כיון שהוא והאדם דחפוהו דהוו להו כהכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטורין וכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר לרבא אי ס"ל כרבה ולפי מה שכתבתי דרבא אליבא דרבה הוא דבעי אשו שלא בכונה אי משלם דמים וא"נ דהדר ביה מתוך תיובתא דאותבינן לרבא ניחא אלא אי כרבה סבירא ליה קשיא. וראיתי בתוס' שדחקו הרבה בפירוקים ואמרו שלא דחפו ביחד אלא כל אחד דחף בפני עצמה וזה דחוק מאוד דכולה שמעתין בתר רישא גרירא ורישא ביחד דחפוהו ואיך יאמר בסיפא אם דחף האדם פטור ואם דחף השור חייב וכי אתא רבא השתא לאשמועינן דאדם פטור מכופר ושלשים של עבד ושור חייב מקרא מלא דבר הכתוב אלא כשעשו מעשה בשתוף אתא לאשמועינן וכר' נתן דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואי משום הכוהו עשרה בני אדם מסתברא לי דל"ק ולא מידי דע"כ לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בי' מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעיא אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן א' יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים דאי לא אדתנו עשרה בעשר מקלות ליתנו שדקרוהו שנים בבת א' דהוי רבותא טפי ומיהו אפשר לדחות דמשום פלוגתא דבזה אחר זה נקטה וליתא דאף הוא הוה מצי למיתני ולאפלוגי בשדקר זה אחר זה דלרבנן פטור ולר' יהודה האחרון חייב וצל"ע בזה.
מי שהמתה שלו יצא זה שאין המתה שלו כלומר שאי אפשר להאכילו לכלבים וא"ת הניחא למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל למ"ד פודין מאי איכא למימר כבר כתבתיה למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דאפילו מאן דאמר פודין לא אמר אלא כשהיה בו מום האוסרו באכילה דלא קרי ביה ואכלת ולא לכלביך ובתוס' הקשו למאי אצטריך שור ולא אדם ותיפוק ליה משום והמת יהיה לו שהמת אסור בהנאה ותירצו דוהמת יהיה לו לא משתעי אלא בשור ולא נפיק אדם מיניה דהרי כתיב שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו כלומר באיזה שור אמרתי שישלם שור תחת השור שאותו שור שהמיתה שלו לאפוקי שור פסולי המוקדשין שאין המתה שלו ותדע מדפריך בסמוך אפוך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמתה שלו והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא חייבה תורה בשור כופר ושלשים של עבד אף ע"פ שאין המתה שלו אע"כ לא חיישינן דאשור קאי וקשה לי תירוץ זה דהא אמרינן לקמן בסמוך קרא והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא ועוד דאקשינן ביה לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי אצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא ולר' יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט את הכלים ועוד דלא אשכח פירוקא לקושייה אלא דכלים בכלל והמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן אלא ודאי משמע דכולה משתמע בכלל והמת יהיה לו והא דאמרינן אפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור לא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדוקי ביה כולי האי ולענין קושיין למה לי שור ולא אדם י"ל דאצטריך דאי מוהמת יהיה לו לא הוה ממעט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתתו דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין והלכך בישראל דוקא כמרים ולא בנכרים.
מתניתין: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מסתברא דלאו על בור עשרה שחייב בו על מיתת הבהמה איירי דוקא ולומר דבאותו בור של מיתה פטור על הכלים אבל בבור פחות מי' שהוא בור של נזקין חייב אפילו על הכלים כאן וכאן וכדאמרינן בפרק המניח ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים אלמא כללא הוא לכל בור שלא מצינו שום בור שחייב בו את הכלים אבל בירושלמי משמע דפשיטא להו דלא אמעיט כלים אלא מבור של מיתה דבדידיה כתיב מיעוטא דגרסינן התם על הא מתניתין כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין א"ר יצחק אחד בור של מיתה ושל נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של נזקין אתה אומר חייב על הכלים וגרסינן תו התם פטור על הכלים שמואל אמר בשהמיתה מחמת איירו אבל אם נחבט בקרקע חייב ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אפילו נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו שהיה בדין מה אם הבור של נזקין שהוא פטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שהוא חייב על המיתה אינו דין שיהא חייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו ע"כ בירושלמי והא דירושלמי ליתא דלגמרין אין כלים בבור כלל ובהדיא אמרה שמואל א"ל מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין.
ורבנן או מבעי ליה לחלק וכו'. תימא דהך סוגיא אתיא כר' יאשיה דבעי בכ"מ או לחלק ולית הלכתא כותיה אלא כר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שפירש לך הכתוב כדרך שפירש לך בשור וחמור יחדיו ותדע לך דהלכתא כותיה דהא דאמרינן בפרק השואל אביי ס"ל כר' יאשיה ומתרץ להו לקראי כר' יאשיה רבא ס"ל כרבי יונתן ומתרץ להו לקראי כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי אביי וזה תימא היאך סוגיא זו בנויה על דעת מי שאין הלכה כמותו.
הא דאקשינן לר' יהודה דמרבה להו לכלים בני מיתה נינהו איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לר' יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו נראית כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דהלא אמעוט מוהמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו ושלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו והא דאקשינן לר' יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבותן דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור וחמור אלא דכותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לר' יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת אצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה כאדם ובתוס' ראיתי פירוש דחוק דה"ק בין לרבנן דממעטו להו לכלים מחמור בין לר' יהודה דמרבה להו מאו לאפוקי ממיעוטא דחמור כדאמרן הא לאו הני בני מיתה נינהו למה לי חמור למעוטי ע"כ ולא נתיישב לי פירושן.
גירסת קצת הספרים: לרב דאמר בור שחייבו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכ"ע חייב ואפילו לר' יהודה דהשתא משכחת ליה לר' יהודה דמחייב אפילו בבור בר"ה דלא מתחייב ביה רב אלא להבלו אלא למ"ד התם לר' יהודה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטור הא לא מחייב אלא בבור ברשותו ובור ברשותו אפילו רב מחייב בין בהבלו בין בחבטו כדאמר רב חסדא לעיל ואם כן מאי קא בעי הכא לרב אליבא דר' יהודה וי"ל דמ"מ בור שדברה התורה הבל נמי איכא לכ"ע והיכי משכחת לה בכלים וא"נ קושטא דמלתא כר' יוחנן דאמר דר' יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לר' יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר וא"כ למה הוצרך הכתוב למעטן ומיהו לכשתמצא לומר דר' יהודה מחייב אפילו בבור ברה"ר לדידיה נמי בעיא היאך נתרבו.
משכחת לה בכלים חדשים דפקעו. והוא הדין דהוה מצי למימר בשכלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה.
אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. הקשו בתוס' לימא דחמור אתא למעוטי שטרות ותירץ דלמאן דלא דאין דינא דגרמא אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח לקמן בסוף פרק הכונס דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזל.
ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווסי פסיוני כלאים זה בזה. איכא למידק ממתני מנא לן דהא ממניתין לא שמעינן אלא דכלאים אית בהו אלא דלא להוו מין אחד כי מרבו אהדדי מנא לן תירצו בתוס' דה"ק כאן הודיעך דכלאים שייך בעופות וכיון שכן יש לדעת מדעתנו שאלו המינין חלוקין זה מזה אע"ג דרבי אהדדי וכיוצא בזה יש בתלמוד.
דמרבו אהדדי. פירוש הראב"ד ז"ל שזה מגדל אפרוחים של זה וזה מגדל אפרוחים של זה כאלו הן מין א' דאלו מפני שגדלים זה על זה א"כ כבשים ועזים גדלים אלו עם אלו והן ב' מינין לכלאים.
אמר ר' ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינים שבים לוקה. איכא למידק דהרבעה לא שייך בדגים כדאמרינן בב"ר כל שנאמר ביה למינהו כלאים נוהג בו ופריך והרי דגים נאמר בהן למינהו וכי כלאי הרבעה נוהג בהן היאך יכול להרביעם ומשני דכלאי הנהגה דוקא נוהג בהן אבל הרבעה לא משכחת להו ולפיכך אמרו משמו של ר' יצחק בר' יהודה שהיה גורס כאן המנהיג בשני מינים שבים ובתוס' אמרו שאין צורך למחוק הגירסא דבדגים סתם הוא שאמרו שאין כלאי הרבעה נוהג בהן והתם בב"ר אמרו המרביע מין חית הים לוקה והא דשמעתין לאו בדגים סתם אלא כמין חיה שבים.
אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא אתיא למינהו מיבשה. כיון דכתיב בהו למינהו דכל שנאמר בו למינהו אסור בכלאי הרבעה וכלאים נמי למה להו למילף מבהמתך בהמתך משבת והא בכלהו כתיב למינהו ומכאן בני נח מוזהרין בהרבעה שלא במינו מדכתיב את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר תירץ הראב"ד ז"ל ההוא לעשה והכא למלקות וכדאמרינן המרביע שני מינין שבים לוקה והיינו דאצטריך למינהו למינהו מיבשה.
הא דתנן: אחד שור ואחד כל בהמה לתשלומי כפל ולהשבת אבדה. לאו משום דבעינן להו בעלי חיים דאפילו כלים נמי איתנהו בהני אלא משום דכתיב בהו שור וחמור אתא למימר דלאו דוקא נינהו.
בדברות אחרות נאמר בהן טוב. פירוש דכתיב למען ייטב לך והארכת ימים.