חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד ב עריכה

מתניתין: או שפרצוה לסטים. אתא לאשמועינן שהלסטים פטורין על היזק הבהמה כל שלא הוציאוה הם כדקתני בסיפא ומסתברא דאדרבה משום צריכותא דסיפא נקט רישא דאתא לאשמועינן דכל שהוציאוהו קיימא ברושתיה אפילו לתשלומי נזק.

גמרא: מאן תנא דמועד סגי ליה בשמירה פחותה. כלומר דמדנקט צאן שמעינן דבהיזק שן ורגל קמיירי דמועדין מתחלתן דקרן בצאן לא כתיבה ולפיכך בשמירה פחותה סגי ליה כמועד דקרן דס"ל דכל מועדות אפילו דשן ורגל כמועדות דקרן וכולן בשמירה פחותה סגי להו זה כזה וא"נ משום דושלח את הבערה בתר קרן דשור כתיב ועל אותו דין הנכתב בקרן שבו פתח הכתוב תחלה נאמרו אף אלו מש"ה אמר דמתניתין ר' יהודה תני לה.

הא כסהו פטור. ואע"ג דבעינן כסוי הראוי בין לשוורים בין לגמלים ובמקום דשכיחין עגלות כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים וכמו שכתבתי למעלה בפרק הפרה מ"מ קרי ליה שמירה פחותה ומיעט בה התורה כל שלא חייב לטמטם וכן פרש"י ז"ל.

עד דעביד כעין ובער. ואע"ג דבריש מכלתין דריש מיניה אזלא ממילא מ"מ מדלא כתיב ובערה ש"מ דאבעלים נמי קאי.


דף נו עמוד א עריכה


אלימא בכותל בריא. בדיני אדם נמי ליחייב לאו חייב בבהמה קאמר דגרמא בעלמא הוא וכדקתני במתניתין או שפרצוה לסטים פטורין ומשמע פטורין בין שהזיקה בין שהוזקה דגרמא היא ותנן הוציאוה חייבין ואוקימנא בשהכישוה אלא בדיני אדם לחייב על הכותל קאמר ואיכא למידק מאי קשיא ליה דלמא פטור על הבהמה קאמר י"ל כל שחייב כלל בדיני אדם על מה שפרץ לא הו"ל למיתני סתם פטור וא"ת א"כ כי אוקימנא בכותל רעוע אי פטור וחייב על הכותל קאמר בכותל רעוע אמאי חייב בדיני שמים והלא הבעלים חייבים לסותרו כדי שלא יפול על בנ"א ועוד אי אכותל למה לי למימר בפני בהמת חברו י"ל דה"ק הפורץ גדר רעוע בפני בהמת חברו פטור בין על הכותל בין על הבהמה מדיני אדם ומיהו חייב על הבהמה מדיני שמים ולא היה לו לפרוץ עד שיודע לבעלים וישמרו את בהמתן והא דאמרינן לקמן מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי כדי שלא יפול על בני אדם הוה אמינא כל הקודם זכה ואינו צריך לחוש אפילו על הבהמה קמ"ל דחייב בדיני שמים על הבהמה.

היכי דמי אי דמטיא ברוח מצויה אפילו בדיני אדם נמי חייב. איכא למידק דהכא משמע דמקרב קמה אצל האש כמקרב האש אצל הקמה ואלו בפרק הנשרפין אמרינן כפתו במקום שסוף חמה לבא סוף צנה לבא פטור וכן כפתו לפני ארי ותי' בתוס' דהתם נמי אלו כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב אלא התם בשלא הזיזו ממקומו אלא שכפתו במקום שהוא כדי שלא יכול לברוח ומצמצם נמי לא הוו שלא אמרו מצמצם אלא כשהוא בתוך האש בתוך המים והוא מצמצמו שם ואיננו מניח לו לעלות אבל כפתו במקום שסוף חמה לבא שאין עדיין החמה שם או שאין הארי עליו אין זה מצמצם והא דאמרינן בפרק כיצד הרגל בשהשיך בו את הנחש פטור למ"ד ארס נחש מעצמו הוא מקיא ומפרשים לה אפילו לקח יד חברו והכניסה לתוך פי הנחש ואמאי והלא קרב ידו לארס לא היא דשאני התם דבאותה שעה לא היה הארס בעולם והתם בין שקרב לו את הנחש בין שקרב ידו לנחש פטור והא דפטרי' בפרק הנשרפין כפתו ואשקול עליה בדקא דמיא לא שנא כפתו במקומו ולא שנא כפתו והזיזו וקרבו למיא ואח"כ אשקול עליה בדקא דמיא פטור דההיא דמיא לזרק חץ ותריס בידו אפילו קדם ונטלו פטור כדאיתא התם.

אלא לחבריה. וכגון שהלך חברו למדינת הים או שאין לו מה לשלם אפ"ה הוא פטור מדיני אדם.

אי בתרי מדאורייתא נמי מחייב. כלומר לא היה צריך לומר בזו ר' יהושע דמחייב בדיני שמים דפשיטא שהתורה חייבתו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב דחייב בקרבן כדכתיב ושמעה קול אלה. י"ל דקרא הכי קאמר כשעובר בדבר שאם לא היה מגיד נושא עון או שמע קול אלה חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובים שאינם מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא ענו אמן כנ"ל.

מה שאמרו: חייב בדיני שמים. היינו שכפר בב"ד אבל שלא בב"ד אף מדיני שמים פטור שהרי יכול לחזור ולהעידו בב"ד אע"פ שכפר בחוץ וכדאיתא התם בשבועות.

אלא בחד. כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד בעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי.

העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. פירוש במי חטאת קודם שנתן לתוכן את האפר ובפרת חטאת קודם שנעשית אפר כמו ששנינו במסכת פרה פרה פסולה במלאכה עד שלא תעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר והא דאמרינן דפטור מדיני אדם כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדאיתא בפרק הניזקין.

אבל הני אצטריכי ליה. הקשו בתוס' אמאי לא אמר נמי הנותן סם המות בפני בהמת חברו דאף היא הוי חדוש כדאמרינן בפרק הפרה דאמר לא הוה לה למיכל ובעינן למימר אף בדלא עבידא דאכלה ואפ"ה חייב בדיני שמים והם תירצו דשמא אינו כל כך חדוש ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך היא בפר"ח ז"ל.

מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אפילו בדיני שמים לא ליחייב קא משמע לן. ודוקא שוכר אבל אומר אפילו בדיני שמים אינו חייב דאי אפשר לומר דשוכר דנקט לומר דאפילו שוכרן פטור מדיני אדם דפשיטא דגרמא בעלמא היא.


דף נו עמוד ב עריכה

פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי כלומר בדאפקוה לגזלה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומיה נזקיה ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמי מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו ואפילו החזירוהו לבעלים מ"מ בתשלומי נזקיה נתחייבו הן משעת משיכה ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה והיינו דתנן ארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים וההיא אפילו בתם היא מתנינן ואפילו לר"ע דאמר הוחלט השור ושותפין נינהו דשמירת נזקיו קבלו עליהם משעת משיכה וכ"ש לר' ישמעאל וכ"ש גזלן שקנא לאונסין ששמירת נזקיה עליו וכבעלים הם לכל מילי.

המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומש"ה פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חברו על פירות חברו ואפילו בר"ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא בפרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו בשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמידה ומשמע בשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישוה דכיון שהכישוה לגוזלה קנאוה דהרי היא ברשותן לשמירת נזקיה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישוה לגוזלה היא ומשום דקנאוה בהכשה וכן העמידוה בירושלמי.

הכא במאי עסקינן שמסרה לברזילה כלומר דדעת כל המוסר לרועה גדול שימסור הוא לרועים אחרים שתחתיו והלכך הראשון פטור לגמרי ואפילו השני לא נשבע או שאין לו מה ישלם וה"ה לנפקד שפקד או מסר לאמו ולאשתו ולאחד מבני ביתו וכבר כתבתי בארוכה כל זה ובראיות מספיקות בפרק המפקיד בס"ד והא דרבא דשומר שמסר לשומר כתבתי בארוכה בפרק המפקיד בס"ד תוספתא המוסר צאנו לרועה חגר או סומא אפילו לפניו כשלש מאות צאן פטור.

בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה ריפתא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומ"ש הראב"ד ז"ל בפרק השוכר את האומנין גבי במלוה צריך למשכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה כתוב בתוס' שאין שומר אבדה פטור מליתן רפתא לעני אלא כשהעוסק בשמירות האבדה בלחוד שאם אין אתה אומר כן מי שמניח תפילין בראשו או מזוזה בפתחו יהא פטור מכל המצוה אלא לא אמרו אלא בזמן שהוא עוסק בה לפי שאי אפשר לו לעשות זה וזה אבל כל שאינו מתעסק בה שאז אפשר לו לעסוק במצוה אחרת חייב.


דף נז עמוד א עריכה

א"ל מודינא לך בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעו נטירותא יתירתא. ומעתה לא צרכינן לפרושי ההיא קמיי' בתרתי שהחזירה בצפרא ובהחזירה בצהרים ומעיקרא הוא דלא אסיק אדעתיה האי פירוקא א"ל שאני אומר לסטים מזויין גנב הוא איכא למידק למה ליה לרב יוסף לדחוק נפשיה כולי הא ולאוקמה בלסטים מזויין ולמימר דלסטים מזויין גנב הוא לוקמה בטוען טענת גנב וכששמרה שמירה מעולה אם כספים שקברן תחת הקרקע עמוק עמוק ואם בהמה שהקיפה חומה של ברזל או שחלה הוא שהוא אנוס וי"ל דשומר שכר אינו פטור בכל זה שהתורה מחייבתו בגניבה שהיא קרובה לאונסים ולפיכך אינו פטור עד שיהא עומד ושומר ואי נמי באונס שבי וכדאמרינן בפרק הפועלים עד היכן שומר שכר חייב לשמור עד הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור כמו ותפול שבא ותקחם ובירושלמי אמרו אפילו הקיפה מחיצה של ברזל וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד ובפרק הפועלים בס"ד ונראה דהיינו נמי דלא מקשי ליה רבא גופיה לרב יוסף מהני דמקשי ליה אביי משום דלרבא אפילו על בעידנא דעייל אינשי וגנא בעידנא דגנו אינשי שומר שכר פטור ולדידיה לא קשיא לן לרב יוסף דאפשר לאוקמינהו בטוען שנגנב הגנבה בעידנא דעל או דגנא בדגנו ובדעיילי אינשי.


דף נז עמוד ב עריכה

אמר ליה קא סבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילה בשבועה. ואם תאמר לאביי דמקשי ליה מינה ומשמע דס"ל דכפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה א"כ מנא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם ושנייה בשומר שכר וכן מנא ליה דשואל חייב בגניבה ואבדה דכל הני נפקי לן בפרק השואל מהאי טעמא דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה פירש רש"י ז"ל דפרשה ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר חמור או שור דצריכין טרחא יתירא הלכך סברא הוא דכל דליכא טרחא בחנם וכי איכא טרחא בשכר ושואל דחייב בגניבה ואבדה נפקא ליה מדכתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון וכדאיתא נמי התם וכבר כתבתי כל זה בארוכה בפרק המפקיד בס"ד.

ולענין פסק הלכה בשומר אבדה ר"ח וכן הרי"ף ז"ל פסקו כרב יוסף והביא ר"ח ז"ל ראיה מדאמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בענין ומחזיר לו אבדתו ל"ש אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר האבדה לא יחזיר דקא מתהני בפרוטה דרב יוסף ואע"ג דאמרינן התם פרוטה דרב יוסף לא שכיחא לא לדחויי לדרב יוסף לומר דליתא אלא משום דלא שכיחא הוא דשרי מכלל דמודו בה היכא דשכיחי ולא קא שרו אלא משום דלא שכיחא ובתוס' פסקו כרבה דכללא הוא הלכה כרבה חוץ משדה ענין ומחצה ובכ"מ שנחלקו משמע וההיא דנדרים לאו ראיה היא דאפילו רבה מודה בה דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דלא חשוב שומר שכר בכך.


דף נח עמוד א עריכה

אי נמי מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא וכו'. איכא למידק דהא משמע בריש פרק אין בין המודר דאמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אפילו במקום פסידא כגון פורע חובו של חברו וזן את אשתו וי"ל דהכא הכי קאמר ה"מ מדעתו ואע"ג דאית ליה פסידא וא"נ בלית ליה פסידא ושלא מדעתו וכגון שהבריחו ולהבריח ארי מנכסיו דאית ליה פסידא אינו נוטל אפילו שכר אבל היכא דאיכא פסידא ושלא מדעתו כי הכא אין זה מבריח ארי אלא מהנה ונוטל מה שההנהו ולעולם מדעת אפילו אית ליה פסידא הוי מבריח ארי ואינו נוטל כלום וא"ת והא אמרינן בפרק הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חברו והניח שלו והציל של חברו אין לו אלא שכרו דהא שכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי מנכסיו הוא ומשיב אבדה נמי דנוטל שכרו ולא אמרינן דלהוי כמבריח ארי ולא יטול כלום ותירצו בתוס' שאין מבריח ארי במקום שמציל ממש מן ההפסד דההוא מהנה גמור הוא ואיזהו מבריח ארי זה המצילו מפחד ההפסד מקודם שיבא ההפסד ופורע חובו של חברו הוי טעמא כדאמור בירושלמי מפייס הוינא ביה והוה שבק לי הגע עצמך שיש בידו משכון מפייס הוינא ליה והוה מהדר משכוני וזן את אשתו נמי שהיא שמא תעשה מלאכה ויספיקו מעשה ידיה למזונותיה או אביה וקרוביה יספיקו לה מזונותיה וכן אמרו גם משמו של רבינו יעקב ז"ל דמתוך מה שכתב נראה שכל שמציל ממש מן ההפסד אינו קרוי מבריח ארי אלא מהנה גמור ונוטל מה שההנהו.

אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. אפשר לומר דהא אתיא דלא כרב פפא דאמר בפרק הפועלים גבי עובדא דבר אדא סבולה דהוה מעבר חיותא אגמלא דנרש ואתא חדא מנייהו דחפה לחברתה ודחפה במיא וחייביה רב פפא דאמר ליה הוה לך לעבורי חדא חדא דמשום הכי יהבי לך אגרא כי היכי דתנטר נטירותא מעלייתא אלמא לאו פשיעה היא דאם איתא אפילו שומר חנם דלא שקיל אגרא חייב וי"ל דגבי בע"ה פשיעותא היא אבל לגבי שומר חנם פטור משום דלא קביל עלי' למטרח בהו כולי האי ויותר מזה כתבתי שם בפרק הפועלים בס"ד.

הא דאמרינן: שנפלה לגנה ונהנית פטור. יש מי שפירש דוקא כשאינה יכולה לילך כדרכה הא יכולה לירד כדרכה אע"פ שנפלה חייב משום דהוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב והא דקתני סיפא ירדה כדרכה לאו דוקא ירדה אלא אפילו נפלה והראב"ד ז"ל פירש דוקא ירדה אבל יכולה לירד ונפלה פטור כדקתני ולא קרינן ליה תחילתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה"ר אי יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלו פטור.

הא דאמר: ר' יוחנן אפילו מערוגה לערוגה. אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא ותדע מדאמר רב כהנא מערוגה לערוגה חייב דעל כרחין היא כשהבעלים יודעים היא דאי לא אמאי חייב והא אונס הוא אלא ודאי כשידעו הוא ואפ"ה לר' יוחנן פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוה וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דכל היכא דמשמטא להתם רהטא. יש לפרש כל שיצאה לדעת הבעלים אע"פ שקשרוה או שנעלו בפני' כראוי חייב דכיון דילפא לה להתם טצדקי הוא דעבדא עד דמשמטא ורהטא התם ותימא הוא דא"כ כל שרועה פעם אחת בשדה אחד אינו פטור לעולם על אותה שדה אלא כשנעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד על כל רוח ולעולם אינו פטור במקום אחת אלא פעם אחת בשמירת דלת הראוי' לעמוד ברוח מצויה. והראב"ד ז"ל פירש כיון שיצאה לדעת בעלים אף על פי שחזרה שם שלא לדעת שהעבירה על אותו מקום ונפלה שם א"נ שלא נעל בפניה כראוי ויצאה ונפלה שם פעם שניה ואכלה חייב משום דנפילה זו קרובה לפשיעה היא משום דאמדה נפשה להתם וכל טצדקי דאית לה עברה בההוא אורחא עד שיאחז בה בכח או שינעול לפניה כראוי.


דף נח עמוד ב עריכה

היכי שיימינן א"ר יוסי בר חנינא סאה בששים סאים. הרבה פירושים נאמרו בזה ומחוור בעיני מה שאמר הראב"ד ז"ל והוא כעין פירוש ר"ח ז"ל והכי פירוש סאה בששים סאים ומפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק שמין בששים סאין והיינו דתנן במתניתין סאה אבל אם הוא פחות מסאה שמין בפני עצמו. חזקיה אמר אפילו קלח בששים קלחים וסאה דמתניתין לאו דוקא ור' ינאי אמר תרקב בששים תרקבים הא פחות מכאן שמין אגב קרקעי. והא דאקשי' מאכלה קב או קביים דמשמע ליה למקשה דבפני עצמה שמין אותה איכא למימר דלחזקיה בלחוד קא מקשה דלדידיה אפילו קלח שמין בששים קלחים כ"ש קב אבל לר' יוסי בר חנינא ולר' ינאי לא קאמר דאפשר דלאו דוקא נקטה ברייתא קב או קביים אלא הוא הדין לר' יוסי כל פחות מסאה וכ"ש לר' ינאי דלדידיה אפשר דדוקא נקט קב או קביים הא ג' קבים שמין בששים תרקבים ואי משום קביים וחצי חצי לא מתני ליה. ואפשר דבדוקא משמע ליה למקשה וקשיא לכלהו כך נראה לפי פירושם וזה נ"ל יותר דאי לפי פי' ראשון מאן דמתרץ בששים לא מתרצא אלא לחזקיה אבל לר' יוסי בר חנינא ולר' ינאי אכתי קשיא כדמעיקרא וכ"ש.

הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ולא בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא קב בששים. וזה כחזקיה. והא דלא אקשו מינה לר' יוסי בר חנינא ולר' ינאי משום דלא מפרשא בהדיא ולתרוצי קיימא הלכך לא מותבי' מינה.

ההוא גברא דקץ קישבא. פירות דקל ואיכא דאמרי תלתא ואף הוא פירות דקל כמו תחלי שהן דקלים כדאמרינן בפרק החובל חזא תחלי ביני גופני וקאמר גופני קרוביה דקלי ומיני דקלים הרבה יש ויש שקורין קשבא ויש שקורין דקל סתם.

רב פפא אמר הכי קאמר אין שמין קב. בפני עצמו מפני שמשביח למזיק ולא כור בששים כורים מפני שפוגם למזיק פירוש אלא שמין את הכור סאה בס' סאים ולפי פירוש זה ניחא לי מתניתין דנקט ס' סאים דלכולי עלמא אין משערין ביותר מששים סאה.

דדאין דינא פרסאה. כלומר דין של פרסיים לומר שלא דן כהוגן.


דף נט עמוד א עריכה

אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. ולא זהו כמשוייר שבו דמשוייר פעמים שלוקה ולר' יהושע אפילו לקה המשוייר אין הניזק מפסיד אלא משלם מזיק כענבים העומדות ליבצר. ומדנקט סמדר ושביק תבואה שכנגד סמדר דאיירו בה ר' יוסי הגלילי וחכמים אמרו בתוספתא דמינה איכא למשמע דבתבואה מודה ר' יהושע לר' יוסי הגלילי או לחכמים וטעמא משום דתבואה עשויה להתקלקל כולה כשמתקלקלת מקצתה אבל ענבים פעמים שיתקלקלו מקצת הענבים ומקצתן מצליחין. והא דקאמר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר לא לשומן בפני עצמן כפירות גמורין קאמר דלעולם אין שמין אלא אגב קרקע הן נישומין ותדע לך דהא ר' שמעון נמי אכלה פגין או בוסר רואין אותן כענבים העומדות ליבצר קאמר וע"כ לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר כשנתנו פירות גמורים משלם פירות גמורים הא שאינן גמורים לא וכדמפרש רש"י ז"ל טעמיה דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר ה"מ דהוא צריך לשדה הני כיון דלא צריך לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדר' שמעון נשמע לר' יהושע ועוד דהא אמרינן דר' שמעון היינו דר' יהושע וליכא בינייהו אלא כחוש גופנא.

הא דאמר אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד. וקא מפרש דר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן היינו מיטב דלקמיה ומאי ניהו כי האיך דסליק. איכא למידק דא"כ לדבריו ר"ע ור' ישמעאל בהא הוא דפליגי ולא בדניזק ובדמזיק שימינן ואלו בריש פרק הנזיקין קאמר אביי גופיה דבניזק או במזיק שיימינן פליגי. ועוד תמיהא לי איך לא אקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתא בפרק קמא דמכלתין דמפרש' בהדיא דבניזק ובמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק וי"ל דודאי מודה אביי דעיקר פלוגתייהו כמה הם משלמין דעיקר פשטיה דקרא בהכין כתיב אלא מיהו מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דבדבר אחד פליגי דבדידיה ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא מדקאמר לא בא דאלו לא פליגי אלא בדניזק ומזיק בההיא ר"ע לחומרא ור' ישמעאל לקולא וכדכתבי' התם הלכך משמע ליה לאביי דבהא נמי הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשלם כמשוייר שבו כר' יוסי הגלילי ור"ע אומר דלא אלא שמין כמה היא יפה וכמה היתה יפה כרבנן ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא.

הא דאמר אביי מאן תנא דשמעת ליה דאית ליה כחש גופנא ר' שמעון בן יהודה דתנא. לאו לאפוקי מדרבנן דר' שמעון בן יהודה קא אתי דאינהו נמי מודו ליה בכחש גופנא אלא דפטרי ליה מצד אחר משום דאמרו ליה אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. אלא משום דהדר לדר' שמעון בן יהודה צריכין לסיומי בהא בפלוגתא דר' יהושע קאמר ר' שמעון בן יהודה.

בן עזאי אומר גבי מזונות. פרש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קושיה ור"ת ז"ל פירש דימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים וטובים ומתוקים וי"מ מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש אפילו מזונות כמה שנים והראב"ד ז"ל פירש מזונות עד שיהא בנו בן שש דקטני קטנים חייב לזונם. וזה תימא דא"כ יעלו המזונות יותר משומת דמי הולדות ואם ינכו כל כך מה ישלם לו וי"מ מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה.


דף נט עמוד ב עריכה

קא מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקאי. הכא משמע דלא מסיימי ישראלין מסאני אוכמי והכי נמי משמע במסכת תענית דגרסינן התם אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סאים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואיכא למידק דבפרק קמא דביצה תנן אין משלחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירץ ר"ת שהעכו"ם היו נועלין שחור ורצועותיו שחורות וישראל מנעלו שחור ורצועותיו לבנות וברצועות לבד היו נבדלים והיינו ערקתא דמסאני דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה דבשעת השמד אין שומעין להן ור' אלעזר זעירא חביבא ליה ירושלים שלא רצה ללבוש שום לבן.

כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה. ואיכא למידק דאלו בפרק מי שהיה נשוי אמר רב אשי דלא אמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות דאמרי לה אי נחת רוח עשיתי לבעלי ואלו לרב משמע דכל שחתמה אבדה כתובתה מדאמר רב בפרק הניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לסקריקון. אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ואקשינן עלה מן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה בטל ופריק דהתם נמי דאמרה ליה לך חזק וקני אלמא לרב כל בשטר אפילו גבי אשה אבדה כתובתה דמקחה קיים. ובתוס' אמרו דחתמה לו דאמר ר' מאיר לא שמכרה עמו בשטר אלא שמחלה שעבודה והיינו דקתני וחתמה לו אבל אם מכרו שניהם שהיא עצמה מוכרת ללקוחות ס"ל לרב יוסף דאף בלוקח אחד הפסידה כתובתה לר' מאיר. וההיא דבפרק הנזיקין דפליגי בה רב ושמואל כתבתיה בארוכה בפרק הניזקין בס"ד.

המגדיש בתוך שדה חברו וכו'. אע"פ ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שהיא כיוצא במשנה זו ממש הכא אצטריך למתנייה או לאפוקי מדר' דאמר בכולן עד שיקבל עליו ב"ה לשמור או לאשמועינן דינא דנטר בי דרי דלכ"ע הו"ל כמ"ד עול ואנטר לך כדאיתא בגמרא.

מתניתין: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב שהראשון לא היה במעשיו כלום אבל האחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה וא"נ ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכן פטור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האש המביא את האש חייב על הדרך שפירשנו.

בא אחד ולבה. כלומר שלא היתה מתלבה מעצמה וליבה זה והלכה בלבויו הוא חייב ובעל האש והעצים פטורין שאין מעשיהם כלום בלתי המלבה.

לבתו הרוח. כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר אפילו המלבה וכגון שלא היה בלבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דמתניתין בגמרא. וגרסינן בירושלמי לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרן ברוח של אונסין היא מתנינין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב.

ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא ונ"ל דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה לעולם חייב מביא אש או העצים אלא רוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי ממ"ד תמן דאינם פטורין אלא בשלבתו הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שלבה מי שלבה אבל ברוח שהוא חזק יותר ממה שהוא מצוי תדיר שהוא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא יבא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם ואתו ר' יוחנן ור"ל למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהם אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כולן מודים שהן חייבין דהיינו אשו והיינו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה.


דף ס עמוד א עריכה

גמרא: תנו רבנן לבה ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב. כלומר שלבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בלבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל.

וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בלבוי הרוח כדי ללבות וא"כ להוו כשנים שהביאו את האש ואת העצים ששניהם חייבים וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין דמרבה בחבלות ואם נפשך לומר שאין אומרים בסיוע הרוח שא"כ אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכח לה אלא במדליק בידו ממש את הגדיש אבל ע"י הרוח ואפילו ע"י מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו עשה הוא את הכל וי"ל דאתיא כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת לבויו ויש בליבוי כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהו"ל כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק ואם לאו שאין בלבויו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ואמאי והא בזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר באה רוח כשהתחיל ללבות שהרי גלה שרוצה ללבות ולהזיק כזורה שזורה לדעת שיסייענו הרוח הכא נמי ליחייב והכא כשאין כח ברוח מעצמה ללבות ולהזיק בלא לבויו שאלו היה ברוח כדי ללבות בפני עצמה לבויו של זה מאי קא עביד ואפילו לפי מה שכתבתי שם שלא אמר אלא שאינו חייב בכל הנזק אבל כולן משלמין בכאן היה לנו לפטור דלא אמרו שם אלא במרבה בחבלות שיש בו להלך ולהזיק כזה חפר עשרה ובא זה והשלימה לעשרים אבל זורק קיסם לתוך המדורה ודאי פטור. והכא נמי כיון שאין בלבויו כדי ללבות אלו היה ברוח כדי ללבות המלבה פטור דלאו מידי קא עביד דמסייע אין בו ממש אלא ברייתא כשאין באחד מהם לעצמו ללבות ומשום הכי אקשינן אמאי פטור להוי כזורה ורוח מסייעו דחייב ואוקמה אביי בשלבה זה מצד אחד ורבה הרוח מצד אחר שמה שזה מלבה אין זה מלבה אלא ששני האישים נתערבו והלכו והזיקו.

ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא אותו הרוח שאינה מצויה בשעת לבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.

לרבות כל בעלי קומה. פירש רש"י ז"ל בעלי חיים ויש שפירשו אפילו ירקות ויש שפירשו לרבות כל דבר שאין לו גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומא שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש ת"ל או הקמה.

הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא. פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבנו.



דף ס עמוד ב עריכה

מי ישקני מים מבור בית לחם. מאי קא מיבעיא ליה דלא משמע דהוה תאב למים ממש שהרבה מים היה לו אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר.

מהו להציל עצמו בממון חברו. פירש בתוס' דקא מיבעיא ליה אם חייב לשלם ונראה שפשוט להם שיכול להציל על מנת לשלם ושלא מדעת הבעלים.


דף סא עמוד א עריכה

אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה. כלומר תנא דידן קא עסיק בפטורי ואמר בשש אמות וחמש וארבע בכלל. ותנא ברא קא חשיב מלמטה למעלה וקא עסיק בחיוב ואמר דשתים ושלש עד ארבע חייב ולא עד בכלל.

אמר רבא ארבע אמות שאמרו בשדה קוצים. פירוש אפילו בשדה קוצים אף ע"פ שנוחין להדליק באש ומיהו בשדה דעלמא צריך גדר ארבע אמות.

ואמר רב פפא. לא לפרש גדר ארבע אמות דמשנתינו בא ולומר דאותן ארבע אמות לא משפת עצי הדלקה אלא משפת קוצי השדה ואע"פ ששפת עצי הדלקה שוה עם הגדר אלא ודאי גדר ד' אמות דמשנתינו מצדה קאמר והיינו דקתני עברה גדר אלא רב פפא אתא לפרושי דמשנתינו ארבע אמות לכל צד קאמרה ולומר שצריך להיות גדר גבוה ד' אמות אף משדה קוצים כמו שנראה מצד הדלקה ד' אמות משפת עצים ומיהו בשלהי הדלקה אין הקפדה אלא אפילו היתה עולה למעלה מן הגדר ותדע מדחלקו בין קולחא לנכפא וא' השלהבת אינה למעלה מן הגדר כי נכפפת מאי הוה דהלא הגדר מפסיק ועומד בפניה. ומיהו אין ראיה זו לפי גירסת הספרים גרסינן אבל בנכפפת אפילו מאה אמה דלפי גירסא זו קאי אגדר אבל רוב הספרים גרסי אבל בנכפפת אפילו מאה מיל ולפי גירסא זו לא קאי אגדר דבגדר לא שייך שיעור מיל אבל אדרך רה"ר דמתניתין קאי.

במה דברים אמורים בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו מאה מיל חייב. פירוש עצים מצויין לה בסוף מאה מיל ודלקה בהן. וקשיא למה לי למימר וקוצים מצויין לה קוצים למעוטי מאי ואולי אם נאחז בעצים עבים או בקורות כל שהוא רחוק כל כך פטור דמכת שמים היא זו. אבל בירושלמי משמע דמצויין לה דקתני לא בסוף השיעור הזה קאמר אלא עצים מצויין לפניה להיותה דולקת והולכת דגרסינן התם ר' אליעזר אומר י"ו בדרך רשות הרבים ובשעת הרוח מאה אמה תני מעשה בערב שקפץ יותר משש אמה והזיק אימתי שקפץ אבל אם היו עצים מצויין לפניו או שהיה מטפטף והולך עד מיל חייב עברה נהר או שלולית פטור ע"כ אלא שגם פירות זה לא נתחוור בעיני שאלו היו העצים מצויין לפניה וקופצת מקוצים לקוצים פשיטא ושמא קמ"ל שאין אומרים בכי הא שהיא מכה מן השמים וכאנוס הוא וכענין שאנו פוטרין בקלחת ואע"פ שנאחז האור בקוצים כל שעבר יותר מי"ו אמה.

דרך הרבים ודרך היחיד. פירוש בירושלמי מאחר ששנו שאפילו דרך היחיד מפסיק למה הוצרכו לומר דרך הרבים אלא לומר שצריך להיות דרך היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים כדרך הרבים.


דף סא עמוד ב עריכה

מתני': המדליק בתוך שלו עד כמה תעביר וכו'. מה שחזרו ושנו המדליק בתוך שלו כאלו היה פלוגתא בפני עצמה היינו מפני שרצו לעשותה מחלוקת אחר סתם לומר דסתם דמתניתין ששנינו או שעברה דרך רה"ר פטור לאו כ"ע אלא מחלוקת רבי אליעזר ורבנן הוא ולית הלכתא כאותו סתם אלא כמחלוקת ומן המחלוקת אפסוק הלכתא כר' שמעון דאמר הכל לפי הדלקה וכדפירש בגמרא הכל לפי גובהה של דלקה.

גמרא: ולית ליה לרבי שמעון שיעורא. כלומר לפטור דקס"ד מאי הכל לפי הדלקה לפי מה שדלקה והזיקה והתנן וא"ל מ"ש דקשיא ליה מדר' שמעון לבד אדר' שמעון דאף מדרבנן אדרבנן הוה ליה לאוקמויי באיפכא דהכא אית להו שיעורא והתם לית להו שיעורא וקשיא דר' שמעון אדר' שמעון ודרבנן אדרבנן ותי' הרי"ף ז"ל דרבנן אדרבנן לא קשיא דהתם שמדליק בו תדיר היה לו ליזהר טפי אבל הכא שאינו תדיר כל שהרחיק כשיעור פטור דכאנוס הוא ומכת שמים היא אבל דר' שמעון אדר' שמעון ודאי קשיא דאפילו התם אית ליה שיעורא וכ"ש דהוה ליה למפטר הכא.

אמר רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו וכו'. מסתברא דהכי פירושו מחלוקת במדליק בתוך שלו שבזו לרבי יהודה דמחייב טמון באש חייב אפילו על הכלים הראוין להיות תוך הגדיש כמו מוריגין וחכמין פוטרין אפילו על המוריגין לפי שהתורה פטרה על הטמון באש ואינו משלם אלא גדיש של חטים ושל שעורים בלבד אבל במדליק בתוך של חברו בזו לא נחלקו שלא באש זה פטרה בו תורה את הטמון דכי תצא אש אמר רחמנא כלומר יצאה ממקום אחר ובאה ודלקה בגדיש של אחרים אבל במדליק בתוך של חברו לא פטרה והלכך בין לר' יהודה בין לרבנן חייב על הטמון הראוי להיות בתוכו היינו מוריגין בגדיש או אפילו כלי כסף וארנקי בבירה אבל ארנקי בגדיש אפילו ר' יהודה פוטר שאינו חייב לעולם אלא כל מה שהוא משלם כל מה שבתוכה שדרך בני אדם להניח בבתים אלמא אין חכמים מודים אפילו במדליק בתוך של חברו דהיינו בירה אלא במה שדרך בני אדם לתת לתוכו הא ארנקי בגדיש לא. ומדרבנן נשמע נמי לר' יהודה שאלו ר' יהודה מחייב אפילו על ארנקי שבגדיש וחכמים פוטרין בו מאי מודים דקאמר דאין לומר מודים אלא בדבר ששוין בו שניהם במדה אחת שאל"כ אפילו במדליק בשל חברו עדיין היא מחלוקת אלא ודאי לדעת רב כהנא לא נחלקו במה שאין ראוי לינתן בתוכו ואקשי ליה רבא אפ"ה מדקתני סיפא מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה דהיינו ודאי בתוך של חברו אמאי גבי גדיש דאפליגו בה נקט בירה כיון שהדין א' בגדיש כמו בבירה דכאן וכאן בין למר ובין למר אינו חייב אלא מה שראוי להיותו בתוכו לפלוג בגדיש עצמו ולענין מרויגין שבתוכו אלא אמר רבא בגדיש עדיין היא מחלוקת ומש"ה לא הוה אפשר למנקט הודאה בגדיש אלא בבירה בלחוד ובתרתי פליגי בארנקי דאפילו ארנקי שאין ראוי לינתן בגדיש מחייב ר"י ורבנן לא מודו ליה בהא ואפילו במדליק בתוך של חברו אבל בבירה שדרך בני אדם ליתן שם כל דבר חייב.


דף סב עמוד ב עריכה

ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה וכדאמרינן בפרק המניח את הכד גבי המוציא את תבנו ומיהו לא כל מוציא ברשות מצוה פטור שאלו עשה סוכה דמצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתח חניותיהם בחג מפני שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי מצוה.