חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וסמיך ליה [ואיש] כי יתן מום בעמיתו. אית דגרסי הכי ומסמוכין קא דריש ולא מגזירה שוה. ואם תאמר אם כן מאי קפריך האי לאו מכה הוא דאנן לאו מכה מכה דרשינן דהיינו גזירה שוה אלא מדסמיך ליה כי יתן מום בעמיתו. י"ל דאלישנא דברייתא דתני מכה אדם ומכה בהמה קא מהדר. ומכל מקום לא ניחא, דהא אמרינן הכי קא קשיא ליה לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה ניליף ממכה אדם, ואי סמוכין קא דרשינן מאי קושיא האי סמוך והאי לא סמוך, אלא לא גרסינן וסמיך ליה אלא גזירה שוה דרשינן והכי גרסינן אלא מהכא ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ואיש כי יתן מום בעמיתו, כלומר ודרשינן הכאה הכאה וכדמסיק (ואמר) [הכאה] הכא קאמרינן.
יש ספרים דגרסי: והא כתיב [איש] כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון. ואם תאמר אם כן תרי קראי בממון למה. תירץ הראב"ד ז"ל דאשמועינן שני ניזקין כדאשמועינן בבהמה דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב מכה בהמה ישלמנה, חד למכה נפש בהמה שממיתה וחד למזיק אותה ואינו ממיתה, וכנגדן באדם כתיב תרי לתשלומין, מאיש כי יכה כל נפש אדם לראשי אברים שאינן חוזרין שהוא כמכה נפש, וחד לנזקין בעלמא. ומכל מקום תימה, איך אפשר לומר דההוא בממון והא ההוא בקטלא ממש כתיב ולהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כדאיפלגו בה רבי יהודה בן בתירא ורבנן בסנהדרין (עח, א) ומייתי לה לעיל בפרק קמא (י, ב) אלא לא גרסינן ליה כלל.
זילו שיימו ליה ארבעה דברים. סבור היה דאדם קטע ידו וקטן דכי מכלמי ליה מכלם הוי (לקמן סו, א) דאי לא בשת לא משתלם.
אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו. ואיכא למידק, דבשמעתין קמייתא דסנהדרין (ב, ב) משמע דגזלות וחבלות בג' מומחין והודאות והלואות אפילו בג' הדיוטות, וזה תימה, דבכמה מקומות בתלמוד מצאנו שהיו דנין דיני גזילות בבבל בהגוזל קמא (צו, ב) גבי ההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה ובהגוזל בתרא (צו, ב) גנב גלימא ונרשאה גנב ספרא, ופרק השואל (ב"מ קטו, א) ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ובפרק חזקת הבתים (ב"ב לח, ב) פלוני גזלנא הוא והרבה יש בגמרא. וי"ל דהתם גזילות שעל ידי חבלות קאמר שצריכין מומחין משום דלא שכיחי, אבל גזלנות בעלמא שכיחין ועבדינן שליחותייהו. והרי"ף ז"ל כתב מנהג שתי ישיבות אף על פי שאין גובין מנדין עד דמפייס לבעל דיניה. ובתוספות אמרו שאין מנדין על התשלומין דאם כן נקטינן בכובסיה דלשבקה לגלימיה הוא (עיין ב"מ קא, ב). ובשלהי פרק קמא (טו, ב) אמרינן גבי כלבא דאכיל אמרי משמתינן ליה עד דמסלק הזיקיה מדרבי נתן שאמר מנין שלא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך, אבל משום תשלומין לא משמתינן, ובכתובות בפרק אלו נערות כתבתי יותר זה בסוף הפרק וכן למעלה בפרק כיצד הרגל (יט, ב בד"ה ההוא חמרא) בסייעתא דשמיא.
סי' ר"מ בענין זה, ושם כתב שאר הראיות כמו כאן והשמיט הראיה מב"ב.
אתקיף רב פפא ואמר אדרבה איפכא מסתברא. הכי פירושא, איפכא מסתברא דלא מסתבר דתנא לה בן עזאי ודלא כרבי, אלא אדרבה טפי שפיר לאוקמי כרבי שסדר את המשניות, ועוד דללישנא קמא לא קיימי בסוף מה שהזכירו מתחילה שהרי רבי אמר כויה נאמרה תחלה משמע שעל כויה בלחוד בלא חבורה חייב הכתוב ואנן מסקינן דלרבי אינו חייב בכויה בלא חבורה, ולבן עזאי נמי דאמר חבורה נאמרה תחלה משמע דאינו מחייב עד שתהא שם חבורה ואנן באיפכא מסקינן דאפילו צער בלא נזק מחייב בן עזאי, אלא איפכא אמרינן דכל חד וחד מנייהו אמסקנא קיימו כלומר כל מה שהזכיר כל או"א הוי כמו דאסיקו דיניהו דהיינו כויה לחוד בלא חבורה לרבי, וכמו שהזכיר הוא בלשונו כויה נאמרה תחלה [כלומר כויה לחודה וכן בן עזאי חבורה נאמרה תחלה _ ש"מ] שאינו חייב בכויה עד שתהא שם חבורה, ויש ספרים דגרסי ומר סוף מלתא נקט ומר סוף מלתא נקט. ויש ספרים דגרסי ואמסקנא קיימו. והכל עולה לטעם אחד.
לדמים יתירין. פירש רש"י ז"ל שיתן גם נזק גם צער. וזה תימה, דהיכא תיסק אדעתין שיהיה הצער פוטרו מן הנזק. ועוד, דהא ילפינן מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ובתוספות פירשו לדמים יתירין ליתן יותר בשיש בו רושם משאין בו רושם אף על פי שהצער שבזה ושבזה שוה.
עלו בו צמחין כו'. בשלא אמדוהו קאמר, דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן (לא, א) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.
ולא ניתנה לאגוד יתירא. ואף על גב דלא ניתנה לאגוד יתירא, אף על גב דאגדו אגוד יתירא לאו פושע גמור הוא, ומדשנה בו הכתוב רפוי חייב, מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה לאגוד כלל דאז הוה פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב ברפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו [ו]עבר על דברי רופא ואכל (דבר) [דבש], שיש לטעות ולומר שאינה פשיעה גמורה [ו]חייב לרפאתו לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאינו חייב.
ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואם תאמר הא אפילו מירפא לחוד נפקא. י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות.
שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו. הא דקתני כשומר קישואין לאו אדמי ידיו ורגליו קאי, דבגמרא אמרו בשבר ידו כשומר קישואין ובשבר רגלו כשומר הפתח. וי"ל דכולהו קאמר שנותן לו כשומר קישואין, ומה שאמרו בגמרא בשובר את רגלו רואין אותו כשומר הפתח בששבר שתי רגליו דאז אינו יכול לילך כלל ואינו ראוי אלא לשמור הפתח, וכן משמע בתוספתא (פ"ט, ה"א) דקתני רואין אותו כאילו חגר שומר קישואים. ואמרו בתוספות דאם היה מלמד תינוקות נותן לו כמלמד ולא כשומר קשואים שהרי לאחר שיתרפא ראוי הוא למלאכתו זאת, וכן אם נוקב מרגליות ושבר את רגלו אין אומר רואין אותו כשומר את הפתח, דאם כן לקתה מדת הדין בכך.
וכי מתפח האי גברא לא אקרא שומר קשואין הוא וכו'. פירשו בתוספות וכן הר"א אב"ד ז"ל כי מתפח בתחלה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקום לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי כשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה מלאכה. אלא קודם שנקטעה ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור, דלשון כי נתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה. ועוד, אי מתחלה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דלי דולא ואזיל בשליחותיה דנקט יתר משאר מלאכות שהיה ראוי להן, אלא שבזו י"ל דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותן. והראב"ד ז"ל פירש ואם תאמר כי מתפח ההוא גברא לא להוי שומר קישואין אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק וכן אם נבקעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה הוא שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו אינו לוקח אותו אלא כשומר קשואין שהיא רוב מלאכתו משום הכי אין לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. עד כאן. והר"ז הלוי פירש בענין אחר, ויש לי בו גמגומין על כן לא כתבתיו.
סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת כאילו הוא מטחינו בריחיים. ודוקא בשסימא שתי עיניו אבל כשסימא באחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכתו.
חרשו נותן לו דמי כולו. כלומר שאין ראוי לכלום וכמת הוא חשוב. ויש לדקדק דהא אמרינן בפרק קמא דערכין (ב, א) דחרש גמור נערך. ותירץ רבינו תם ז"ל דההוא בחרש בידי שמים אבל נתחרש על ידי אדם חשוב כמת ואין לו דמים ובתוספות תירצו דהא בשיש לו מלאכה עדיין ראוי הוא למלאכתו דחרש אפילו שאינו שומע ואינו מדבר רומז הוא ונרמז (גיטין נט, א), ודהכא בשאין יודע לעשות מלאכה.
נהי דנזק שבת וריפוי כל חדא לא יהיב ליה. תימה וריפוי למה לא יהיב ליה והלא צריך הוא רפואה לכל חדא וחדא. ועוד למה יצא רפוי בדמי נזק והלא יש ריפוי שלא במקום נזק, וכדאמרינן לעיל רפוי דהא כאיב ליה מידי ואתאי ליה סמא חריפא (ואחודיה) [ואחווריה] לבשריה דצריך לאותובי ליה סמא אחרינא לאנקיטיה גוונא דבשריה. ועוד, שאם אתה אומר כן פעמים שהחובל מרויח שחרשו לבסוף דפעמים שיהא דמי רפואתו יתירים על דמי כולו, ואפילו גרסינן רפוי בהדי צער ובושת הוא. תימה למה הוצרך לשאול דפשיטא שחייב ברפוי דכל חדא וחדא. ותרצו בתוספות דפשיטא דיהיב ליה צער ובשת וריפוי דכל חדא וחדא, ולא מבעיא אלא מי שיימינן כל חדא וחדא באפי נפשה כיון שחב לו חבלות אלו בימים מוחלקים או שיימינן כולהו בהדדי בשומא חדא כאילו חבל בו בכולן בפעם אחת, ונפקא מינה שהשומא הנעשית על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושים לכל אחת ואחת בפני עצמה. ובהא מיתרצא הא דאמרינן בסמוך החובל באביו ובאמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכולן ואתינן לאוקמיה בשחרשו, ואיכא למידק בשחרשו מאי כולן והא יהיב ליה דמי כולו, ולפי פירוש זה ניחא דמכל מקום בשת ונזק וצער ורפוי שמין לו, ואף על גב דשבת נכלל בכלל נזק נקט חייב בכולן משום אחריני.
לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור. ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.
דמי שבתו שבכל יום ויום. פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.
הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב. כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.
כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין. פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.
עד שיתכוין לו. ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.
אמר מר ערום חייב ערום בר בושת הוא. פירש רש"י ז"ל כיון שאינו מקפיד לילך ערום בשוק בפני כל אדם מי הוי בר בושת. והקשו עליו בתוספות אם כן אמאי שביק מתניתין ואקשינן אברייתא ליקשי אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב. ופירשו הם דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא והיינו מתניתין, אבל ברייתא קשיא לן דמדקתני ביישו ערום ולא קתני המבייש את הערום כדקתני במתניתין משמע דלא ביישו כשהוא ערום קאמר אלא ביישו בערמימותו כלומר ביישו דרך הפשטו וסלוק בגדיו כשהוא מערים עצמו ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערים גם כן בר בושת הוא והלא מסייעו במה שהוא עושה, וכן ביישו בערמימותו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא רוצה לעשות, ואוקמה שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך, וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא אגב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. זו שיטה נראית לי מן התוספות.
והא דבעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא אפשיטא. ויש תימה, למה לא פשטיה מדרב ששת דאמרה בהדיא (ומ)דפרכינן בריש פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פה, א) והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ויש שדוחקין מחמת קושיא זו ואין גורסין שם ומת אלא ביישו ישן חייב. ואין ממש בדבריהם כלל, דהא לא איצטרכינן ליה לרב ששת דמתניתין היא דקתני הכא בפירוש המבייש את הישן חייב. ורבינו תם ז"ל גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב, ופירש הוא ז"ל דאיוצא ליהרג קאמר. ואין צריך לכל זה, דאפשר דהכא לא בעי למפשט' מדברי אמורא אלא ממתניתין או ממתניתא. ויש לנו כיוצא בזו בנדרים בריש פרק אין בין המודר (לה, ב) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחא דידן אינון ולא אפשטי' התם, דאף על גב דהוי יכול למפשטיה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו עבדי.
גמר עיניך עיניך מעדים זוממין כו'. ואם תאמר אם כן אפילו פסולין וקרובין לא יהא להם בשת דגמרינן מעדים זוממין, ואם תאמר אשה תוכיח שישנה בבשת כדכתיב והחזיקה במבושיו אם כן סומין נמי לא אתי. וי"ל דאין לפטור גזלנין שאם כן חוטא ונשכר. וקרובים נמי בני עדות נינהו בעלמא. ועבד שהוא חייב בנזקין כדתנן (פז, א) נשתחרר העבד חייב לשלם איכא למימר חייב בארבע דברים ופטור מן הבשת. ועוד י"ל דלא יליף גזירה שוה מעדים זוממין אלא במה שתלוי בראיית עדים זוממין ולא ילפינן מינייהו אלא סומא.
וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. יש לדייק דהא דתנן במגילה בפרק הקורא את המגילה (כד, א) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע, ואם איתא דסומא פטור מכל המצות מאי שנא שלא ראה מאורות מאי שנא פקח ונסתמא. ובירושלמי פריך לה במגילה (פ"ב, ה"ז) וכן במכות בפרק אלו הן הגולין (ה"ה) ומשני ביושב בבית אפל לא יפרוס על שמע. פירוש, ביושב בבית אפל משעה שנולד כגון שנולד במערה ולא ראה מאורות מימיו ולא נהנה מהם. ומיהו לא משמע הכין בגמרין, תדע דהתם במגילה מפרש טעמא דרבי יהודה משום דאינו נהנה מן המאורות ואמרו רבנן אית להו כרבי יוסי, פעם אחת הלכתי באישון לילה ואפילה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו למה אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקנים, ולא שייך זה באדם שנולד במערה ורואה אלא שלא נהנה בעודו יושב באפילה. ובתוספות תירץ דאף על גב דפטר רבי יהודה כל סומא מן המצות מדאורייתא מדרבנן מיהא מחייב בכל המצות שאלמא כן עשיתו אינו ישראל והילכך מי שראה המאורות ונהנה מהן אף על פי שנסתמא חייב מדרבנן ופורס אפילו על שמע להוציא את אחרים משום דקריאת שמע דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל מי שלא ראה מאורות מימיו אף על פי שחייב בכל המצות מדרבנן בזו שהיא מחמת הנאת המאורות וזה לא נהנה פטור אפילו מדרבנן והלכך אינו פורס. ועדיין קשיא לי קצת, שאילו סומא לרבי יהודה חייב במצות דרבנן מיהא מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידנא ועבידנא והא על כרחין עביד מדרבנן וחייב משום לא תסור, אלא נראה דלרבי יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב והיינו דרב יוסף, ופריסת שמע כיון דאינו אלא מדרבנן אפילו סומא שראה מאורות ונסתמא ואילו בא לומר ברכת יוצר אור רשאי וחסיד מפני שכבר נהנה אף הוא מוציא את הרבים, אבל מי שלא ראה מאורות אפילו בא לומר אין כאן מדת חסידות איך יפרוס על שמע להוציא אחרים שנהנו עשאה רבי יהודה כברכת הנהנין דעלמא ורבנן סבירא להו דאף הוא נהנה כדברי רבי יוסי. כנ"ל.
מתני': בעבד כנעני שלו פטור מכולן. איכא למידק, רפוי מיהא ליתיב ליה דהא בעי לאתסויי נפשיה וכדאמר בפרק קמא דגיטין (יב, ב) הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה הוא דבעי אתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדי סמא חריפא ואתסי בתלתא. וי"ל דהכי נמי פטור מכולן קאמר היינו מאותו היתרון שאמדוהו בחמשה ואתסא בתלתא. ובתוספות אמרו דהכא פטור לגמרי מכולן, דחילוק יש בין אחרים שחבלו בו, דאי לא נימא הכי מאי קא משמע לן התם דאמרי שנותן לו רבו היתרון דבין ה' יומי דאמדוהו לתלתא דאתסי הא מתניתין דהכא היא דקתני החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דהיינו שפטור מאותו יתרון לכל הפחות אלא נראה דהכא פטור לגמרי מפני שכבר זכו בו אבל התם נותן לרבו היתרון לבד ואין למידין דין אחים שחבלו בו מדין החובל בעבדו.
כיון דאקני רחמנא שבח נעורים לאביה. פירש רש"י ז"ל בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, וכן בפרק שנים אוחזין (ב"מ יב, א) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים פירש דמציאת בתו הקטנה משום דשבח נעורים לאביה. ואינו מחוור, דבפרק קמא דקידושין (ג, ב), וכן בכתובות בפרק אלו נערות (מ, ב) אמרינן דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב, אלא כל מקום שאמרו שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטינן ועיקר טעמא משום דכסף קידושין שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ובגירסת הספרים שלנו ישנה כן בפירוש כאן שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא לאב דכיון דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין משום הכי שבח נעורים לאביה. ומציאתה נמי שלו מהאי טעמא כדי שלא תהיה לו איבה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, א ושם בתוספות) ואיבה דקאמר היינו שלא ימסרנה מתוך איבה למנוול ולמוכה שחין.
חבלה מאי. ואהדר ליה רב דחבלה לא קני ליה דלא זכתה לו תורה אלא שבח נעורים. כלומר, כסף קדושין, ובכלל הזכותים מציאתה כמו שאמרו וכן מעשה ידיה עד שעת בגרותה שאף על פי שאין יכול למוכרה משהביאה סימני נערות כדאמרינן (ערכין פט, ב) מכורה כבר יצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ואפילו הכי מעשה ידיה שלו עד שתבגור הואיל ויכול למוסרה לחופה עד שתבגור והיינו דאמר אביי מודה רב בשבת שמעשה ידיה עד שעת בגרותה דאב הוה. ולמה לי למימר עד שעת בגרותה דאנן בבת קטנה קיימינן אלא מהאי טעמא דאמרן. כנ"ל.
ואיכא למידק, האיך אפשר לו לרב לומר כן שאין חבלות קטנה לאב, וריש לקיש נמי דאמר כרב לקמן ואפילו פצעה בניה היאך אפשר לו לחלוק בכל על רבי יוחנן והא אי בעי אב מזבין לה כל שהיא קטנה והאי איתה מכסף מכירתה. ועוד הא משמע בברייתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב) דפציעה בפניה דאב הוי. וי"ל דמודה רב וריש לקיש בפחיתות כסף דעד שעת נעורים דשמין ונותנין לאב ואומדין שפחה הנמכרת משעה זו עד שהגיע לימי הנעורים כמה יפחתו דמיה בחלבה זו ונותנין לאב, ולא נחלקו אלא בשומת חבלה דלאחר נעורים שאין רשות לאב למוכרה דרבי יוחנן סבר דכיון דחבל בה בזמן שיש לאב רשות עליה למוכרה הכל לאב. ולפי זה נראה לי דהא דקמותיב מהחובל בבתו קטנה פטור אינו אלא מדקתני פטור סתם דמשמע מכל חבלתה ואפילו דלאחר (בוגרת) [נערות], וכי פריק בשבת הוא הדין דהוי מצי לפרוקי לשומת חבלה דעד שעת [נערות] (בגרות) אלא משום דלעיל פריק אביי בשבת ניחא ליה טפי לאפרוקי הא נמי בשבת.
לאביה משום איבה בקידושין שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין, והיינו דכל הזכותים שהם של אב שייכים לכסף קידושין דדיד'.
החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. ואוקימנא בגברא קפדנא דאין מעלה לה מזונות ואפילו בדאית לה מעלמא ואית לה צערא דגופא קפיד ושקיל מה שתעדיף על מזונותיה, ומשמע דכל שכן מציאתה שהיא שלו דאפילו בסמוכה על שלחנו דלאו גברא קפדנא ולא קפיד אמידי דאית לה צערה דגופא בגוויה אפילו הכי קפיד אמציאה דאתי לה מעלמא הואיל ולית לה צערא דגופה בגווה. וכל שכן גברא קפדנא דאינה סמוכה על שלחנו. ואיכא למידק, דהא תנן בפרק קמא דמציעא (יד, א) מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ופירשה רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואין סמוך על שלחן אביו זה גדול גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, אלמא אפילו בתו הקטנה כל מציאתה שלה ולא לאביה. י"ל דרבי יוחנן לא קאי אבתו קטנה אלא אבנו אבל בתו אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה משום איבה (כתובות מז, א) שמא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין. אי נמי יש לומר דאפילו בגברא קפדנא מציאתה לעצמה, וחבלתה בלחוד הוא דאית ליה משום דההיא זיכתה לו תורה ודבר תורה שבת דאב הוי כל שתעדיף, אבל מציאה מדרבנן הוא דאקני ליה משום איבה שמא לא יעלה לה מזונות וכל שאין מעלה לה מזונותיה לא תקינו ליה. והוא הדין לר"י דאמר פצעה בפניה הוי דאב משום דפחיתת כספו דאתי בזמן שהוא יכול למוכרה הכל שלו אבל מציאתה לא, ונמצא לפי זה שפעמים נוטל חבלתה ואינו נוטל מציאתה בשאין מעלה לה מזונות וההיפך במעלה לה מזונות דכיון דלאו גברא קפדנא הוא ירדו חכמים לסוף דעתו שאינו מקפיד על מה שבא לה מעלמא ואית לה צערה בגוויה אבל מציאה דאתיא לה מעלמא ולית לה צערא דגופא בגוויה קפיד. ולשמואל דפירשה לההיא דפרק קמא דמציעא בגדול ממש וקטן ממש כל שכן דניחא דמציאת הקטנה לאב ואפילו של בנו קטן מפני שכל שמוצאה מריצה אצל אביו כמו ש מרו שם.
דכתיב כי טוב לו עמך. הרב ר' אברהם בר' יהודה הצרפתי גריס כשכיר כתושב יהי' עמך (ויקרא כה) ומהאי קרא דרש ליה בספרי. וכן נראה יותר משום דכי טוב לו עמך לא בצווי הוא אלא בסיפור דברים שהעבד אינו רוצה לצאת מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ומיהו בכל הספרים כתיב כי טוב לו עמך כאן וכן בכמה מקומות ואף על פי שאינה בצווי שמעת מינה שפיר דמדקאמר כי טוב לו עמך משמע שכך צריך לעשות.
יחצא עבד שאין לו אחוה. יש מפרשים שאין לו אחוה שאין יוצאי יריכו קרוים אחים שאינן אלא דומין לבהמה (יבמות סב, א) מה שאין כן בגר.
זוממי עבד לא יהרוגו. והוא הדין לעבד שלא יהרג דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולא היה אפשר להקשות לרבי יהודה אלא מאחוה דכתיב גבי עדים זוממין, דאילו מצדקה דכתיב ביה (דברים טו) אחיך האביון לא קשיא ליה דדלמא סבר ליה כמאן דאמר בגיטין (יב, א) שאין ישראל מצווין לזון את עבדים, וכן באונאה דכתיב (ויקרא כב) לא תונו איש את אחיו וכן ברבית ושמיטה מכל הני לא קשיא לרבי יהודה דהא אין קנין לעבד בלא רבו.
יהא עבד כשר לעדות. ואיכא למידק, הא ילפינן בכמה דוכתי (חגיגה ב, א) דעבד כאשה מגזירה שוה דלה לה, תירצו התוספות דכי גמרינן לה לה מאשה הני מילי להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל להוציא מכלל האיש ולפוסלו לעדות כאשה בזה לא נלמד דעדות כשרה באנשים ובאנשים תליא כדכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים ואמרינן בפרק שבועת העדות (ל, א) ועמדו שני האנשים אלו העדים ועבד נמי איש הוא ואח הוא במצות מה שאין כן באינו יהודי שאף על פי שהוא איש אינו אח במצות.
שכן אינה במילה. ואף על גב דלא שייכא בה אפילו הכי פירכא הוא. ויש מפרשים דאינה מצווה למול את בנה (קידושין כט, א). ואינה מחוור, דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח.
אלא אתי מגזלן ומחדא מהנך. והצד השוה שבהן שאינו בכל המצות ואף על פי שאין זה צד השוה שגזלן חשיב הוא בכל המצות אלא שפורק עול בגזל. ונראה לפרש שאף הגזלן אינו בכלל כל המצות שהרי פסול [לדין _ ש"מ] אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות.
ועבד נפקא ליה מקל וחומר. והוא הדין דנפיק מקרא אלא לרווחא דמלתא קאמר דאפילו לא נפיק לן מקרא ניק מקל וחומר מהא דגזלן.
אלמא קנין ירות כקנין הגוף דמי. ואם תאמר לרבי יוחנן לית ליה תקנת אושא. י"ל דסבר רבי יוחנן דמעולם לא תקנוה דלא איצטריכא להו. אי נמי י"ל דנפקא מינה היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירות עד עולם דאין לו פירות (כתובות פג, א) ואפילו הכי אם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אושא. כן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וצריך לי עיון בזו ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן (ב"ב קא, ב) שקנסה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהו היאך יורש הוא לאחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון (ב"ב קלט, ב) ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך יחזור ויוציא מיד לוקח שני.
הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא. ואף על גב דסבירא ליה לשמואל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וסבר ליה נמי (לעיל ט, א) האחין שחלקו לקוחת הן דאין ברירה לא תיקשי ליה האיך מביאין בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בסוף פרק השולח (גיטין לח, א) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, דרבי יוחנן בלחוד הוא דאית ליה מחזירין זה לזה ביובל אבל כלהו אינך דאמרו האחין שחלקו לקוחות הן לא מסיימי במילתייהו ומחזירין זה לזה ביובל ובהא פליגי דכל שאר ירושות כירושה ראשונה של הארץ וירושת הארץ אינה חוזרת אפילו לרבי יוחנן דהא מודה הוא רבי יוחנן דאותן שהיו ימי יהושע היו מביאין בכורים ואפילו אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא בעי חד בר חד עד יעקב אבינו כדקאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. כיון דחד בר חד עד יהושע בן נון מיהא היה מביא אפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואף על פי שיוצאי מצרים מן האבות ירשוה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קיט, ב) ירושה היא להן מאבותיהן, וטעמא דמלתא דמה שנעשה על פי נביא ואורים ותומים אינו בדין שיתבטל ויחזרו לחלוק, אלא דקסבר רבי יוחנן דלא ילפינן שאר ירושה מירושה ראשונה דהתם גזירת הכתוב היתה ושמואל וכולהו אינך סברי דכל ירושה מירושת הארץ ילפינן ומה ירושה ראשונה אינה חוזרת ביובל אף כל הירושות אינן חוזרות ולפיכך מביאין בכורים. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק בית כור (ב"ב קט, א) ובגיטין פרק השולח.
פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ודוקא פירא דפירא דאתי מעלמא ולא מגופא דפירא כגון טובת הנאה, ואי נמי גונב ולד בהמת נכסי מלוג דמשלם כפל לאשה וכדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב), אבל פירא דפירא דאתי מגופא אוכל וכדתנן (שם מג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות. ואיכא למידק מאי קאמר רבא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות וקא פריך טעמא משום דפירי דפירא לא תקינו ליה ואם הוא קורא טובת הנאה פירא לישקול ליה בעל, ולא מיבעיא שאוכל פירות של טובת הנאה אלא אף טובת הנאה בעצמה נוטל לעצמו. ומצאתי לראב"ד ז"ל שנשמר מקושיא זו ונראה מתוך דבריו דהא דקאמר פירא דפירא תקינו ליה רבנן לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לא פירא ולא פירא דפירא ממש אלא הכי קאמר [בש"מ כעין קאמר ואומר] דפירא דאותן ג' שדות הכתובות בשטר כתובתה (עיין ב"ב מט, ב) תקינו ליה רבנן אבל טובת הנאה לא תקינו ליה משום דהוה ליה ככפלא דגונב ולד בהמת מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הלכך כפלא דלא אתי מיניה לית ליה, דלאו פירא כי הא תקנוה ליה, והכי נמי כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת הבעל או לאחר גרושיה ובאותה שעה אין לו בהם כלום דבר כזה אינו אלא כפירא דפירא וטובת הנאה שלה ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא דפירא אלא כעין פירא דפירא דכפלא כמ"ש כנ"ל מתוך דברי הרב ז"ל.
מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא הא לא מגרש לה. ואיכא למידק, דבכתובות בריש פרק אף על פי (נו, ב) משמע דלאו היינו טעמא דרבי מאיר, דהא תנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי היא בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה, אלמא קסבר רבי מאיר תנאו בטל ואית ליה דכיון דאמר לה לית לה אלא מנה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות, אלמא לאו משום שקלה בעיניו להוציאה לפי שאין לה הוא אלא משום דמשוי בעילתו בעילת זנות ואף על גב דאית לה, ומסתברא לי דחד טעמא הוא דהכי נמי כי קאמר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שכן אף היא לא סמכה דעתה שיעכבנה אצלו והויא בעילתו בעילת זנות שאם על פחיתת כתובתה שהתנה עמה הבעל לא סמכה דעתה שלא יגרשנה ומשויא בעילתא בעילת זנות ואף על גב דאילו יגרשנה אית לה זו שאין לה לא כל שכן.
כל לגבי בעל ודאי מחלה. ואם תאמר והיאך היא יכולה למחול והא אוקימנא לה כרבי מאיר ואילו לרבי מאיר בסוף ביאה ואפילו בשכתבה ליה התקבלתי אינה יכולה למחול וכדמשמע בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא, א), ובלא התקבלתי לכולי עלמא אינה יכולה למחול וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (שם נז, א) דגרסינן התם אמר רבי שמעון ב"פ אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר רבי יהודה דאמר אם רצה לכתוב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ורבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ואמר רבי אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן ומאי תחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחלת ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת יש לומר דהכא הכי קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה שיעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ויחזור וישאנה. ואם תאמר אם תמחול תצטרך עוד לשלם לו לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ומשלם בכל סך הכתובה שהפסיד ממנו וכדאמר בפרק הכותב (כתובות פו, א) משלם ליה ככשורא לצלמי. וי"ל מכל מקום לא תחוש בכך כיון שאין לה עכשיו לשלם.
ומכאן משמע שאין תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול לחזור ולמחול, דאילו אית ליה תקנתא הוי מוקמינן האי שמעתא בהכין, וכן כתב ר"ח ז"ל. ואם תאמר יכתוב הבעל שטרא על שמיה דנחבל דאז לא תוכל למחול וכדאמרינן בפרק הכותב (שם), ולאו מלתא דלא ירצה הבעל לעשות כן ולהפסיד לאשתו. ועוד, שאם תהיה הכתובה בשם אחר אף היא עושה בעילתה בעילת זנות והרי היא כאילו משהה את אשתו שלא בכתובה. ואם תאמר עוד תמכור לו את כתובתה במעמד שלשתן, דאז אינה יכולה למחול כדמוכח בפרק האיש מקדש (קידושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב שיש לו מלוה אצל אחרים, ואפילו היינו אומרים דמעמד שלשתן אינו בעל כרחו של מי שהמחהו אצלו לא תקשי ולא מידי שהבעל לא ירצה לומר שיתן לו אבל אם הוא במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו, וכן דעת רבינו תם ז"ל, אם כן תמכור לו במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של בעל. ובתוספות אמרו דלא שייך בכתובה הואיל ולא נתנה לגבות מחיים. ובדיני מעמד שלשתן אם הוא אפילו בעל כרחו אם לאו וכן אם יכול לחזור ולמחול הארכתי בסוף פרק קמא דגיטין בסייעתא דשמיא.
ולדידי יש לי עוד לדקדק, ישומו בית דין כתובתה ויגבה לו דאז לא תוכל למחול, דעד כאן אין המוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול אלא מפני שאין מכירה לשטרות דבר תורה שאילו היה מכירתו דבר תורה אי אפשר למחול וכמו שכתב הרי"ף ז"ל (בכתובות שם) ועיקר, וגוביינא דבי דינא דאורייתא הוא ואינה יכולה למחול. ונראה לי מכאן דכל מה שאין לו ממש מילי נינהו ואין גוביינא דבי דינא במילי ולפיכך אי אפשר לבית דין להגבות שטרי חובות לא לנזקין ולא לאשה בכתובתה ולא לבעל חוב בחובו, וכן מוכח בפרק (הכותב) [שני דייני] (קי, א) בשנים שלוו זה מזה שאמרו זה גובה וזה גובה ואוקמה בשיש לאחד עידית ובינונית וזיבורית ולאחד אין לו אלא זיבורית לבד דקסבר דבשלו הן שמין, ואם איתא לימא לה מאן דאית ליה עידית ובינונית למאן דלית ליה אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי, אלא שאי אפשר לגוביינת בית דין בשטרי חוב כמו שאמרתי אלא לכשיגיע זמנו של שטר מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכבר הארכתי בדבר זה יותר מזה בפרק יש נוחלין (ב"ב קכה, ב) בשמּעתא דסבתא. וכן בפרק בתרא דכתובות (שם והובא בר"ן שם) גבי שנים שלוו זה מזה.
אי נפיש כתובה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא. לאו למימר דכתובה דאורייתא אלא שתקנו אותה כאילו הוא של תורה שלא לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה כל זמן שהיא תחתיו ואפילו לשלם לנזקין ולחבלותיה.
ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה. יש מפרשים דהני זוזי הם סלעים של מדינה שהן מאה דינרין ובכתובת אלמנה קמיירי. והר"א אב"ד ז"ל פירש דהני זוזי הן דינרי צורי שהן מאתים של מדינה דבכל חד וחד איכא תמני דמדינה וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל לו, ב) ובכתובת בתולה קא מיירי.
הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. ודוקא הקדש מזבח שאין לה פדיון, אבל הקדש בדק הבית שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן בערכין בפרק שום הדיינים (ערכין כג, ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ואמר עולא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן דעת רבינו חננאל ורש"י ז"ל, ושלא כדעת רבינו תם ז"ל. ובפרק המוכר את הספינה כתבתי בארוכה.
והקדש לאו דוקא אלא כל שהוא נאסר בהנאה ואין לו פדיון כאצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא וכדאיתא ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (סו, ב).
איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא, ותימה דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם) פליגי ר' יהודה ור' אמי במכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי אמר רב יהודה הדין עמה משום שבח בית אביה ור' אמי אמר הדין עמו, ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואם איתא מאי סייעתיה דבהא אפילו רבי יהודה מודה ומדרבא דהא שעבוד בלבד הוא שיש לאשה בהן וצריכים הן גוביינא וכדאיתא התם אפילו לרב יהודה ואם כן שחרור שן ועין מפקיע מידי שעבוד האשה. וי"ל דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הוא סייעתא דרבי אמי היינו מקמיה דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההוא ברייתא לא הוה סייעתא דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד י"ל דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהעבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודים דעלמא ולכך בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין, וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא.
ומאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרב יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו, דבכספו תלא רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף, ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את שינו והאיש הפיל את שינו או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו שניהם אינו יוצא להן.
איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר. ולא דמי לשאר שותפות דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק וליטול את חלקו, מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאינו יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות כענין זה הוא. ולפי פירוש זה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין קשה קצת, דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא לו, ועוד דהא משמע דלרבי אלעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אלעזר דשן ועין דאלמא כל שאינו בזה אינו בזה ועבד נמי חציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופרשוה כשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא גט להתירו בבת חורין.
ולית הלכתא כר' אלעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא בשמכרו שניהם אלא בשמכר האחד מהן בין הבעל לא האשה בין האשה בלא הבעל, וכדאוקמה בפרק חזקת הבתים גמרא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (יב, א) דגרסינן כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתי איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי ומתה ואתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל זבני תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקמא הכא לדאמימר בדזבנו תרווייהו לעלמא וכר' אלעזר דלית הלכתא כוותיה ואפקוה לדאמימר לבר מהלכתא. ונ"ל דמשום דאוקימנא הכא דליתא לתקנתא דאושא ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמוה דאמימר כדר' אלעזר, ולומר דלכשתמצא לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא ע"כ לא בדזבניה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו, ומשום תקנת אושא לא מיפק דהא ליתא. ומכאן נ"ל עיקר הגירסא כגרסת קצת הספרים דגרסי אי בעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא.
איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. דוקא מנה קמיבעי ליה, אבל סלע ודינר פשיטא דשל מדינה הוא וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ד' וה' (לעיל לו, ושם בתוספות) אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, אלא מנה דרבי יוסי הגלילי קמבעיא ליה כיון דמוסיף הוא כולי האי אשעורא דרבנן דלמא מוסיף הוא אף כסף צורי ואסיקנא דכסף צורי תנן. וכבר כתבתי בפרק שור שנגח ד' וה' היאך אפשר שיהא שיעור גדול כזה בין תנא קמא לרבי יוסי שיאמר תנא קמא סלע מדינה אחד ויאמר רבי יוסי מאתים סלעים דסלע מדינה אחד משמנה בסלע צורי.
למימרא דעד נעשה דיין. כלומר אפילו עד המעיד דרבי יהודה הנשיא העיד עכשיו ואמר בפני חבריו אנא חזיתך ונעשה דיין, והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' ומדרבי טרפון קא מקשה שמשוה דיני נפשות לדיני ממונות לענין זה ואפילו הכי קאמר דאין עד נעשה דיין, אבל מדרבי עקיבא לא מקשה דלדידיה אפילו באחרים מעידין לפניהם אי אפשר להם לדון דכיון דחזיא דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותיה כדאיתא בראש השנה (כו, א) ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, מכל מקום מדרבי טרפון שמענו שאין עד נעשה דיין ואפילו עד היודע ורואה אינו דן על ראייתו וכל שכן על המעיד, ופרקינן אמרי כי תניא ההיא בשראוהו בלילה דלאו בני מעבד דינא הוא. ואי לקבלת עדות שיקבלו עדותן בלילה וידונו למחר, אי אפשר דתחלת דין אינו בלילה ואפילו בדיני ממונות וכדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) וקבלת עדות כתחילת דין וכדאיתא בראש השנה בריש פרק ראוהו בית דין (כה, ב) הא ביום לרבי טרפון כולן נעשה דיינין ודנין על פי ראייתם שלא תהא שמיעה גדולה מראייה (כדאיתא ר"ה שם).
ותמיה לי טובא, אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכין, דהא רבי יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד ע"כ שמעינן מדרבי טרפון דאינו נעשה דיין דאי לא תימא הכי למה לי דקאמר מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשה דיינין, אפילו כולן יכולין להיות עדים ודיינין, ואפילו תמצא לומר דרבי יהודה הנשיא מומחה היה ודן יחידי היה וראוהו ביום ועל פי ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון על פי ראייתו לבד דעל פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ואם יהיה מומחה דן יחידי על פי עדים או דיינין על פי ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראייה אבל שתהא ראייה של דיין מומחה (יחייב) [מחייבת] כשמיעה משני עדים אינו בדין. ונ"ל שהמקשה היה סבור שרבי יהודה הנשיא היה מעיד ממש ושאין שם עדים אחרים וכי פריך מרבי טרפון מכל שכן קא פריך וכמו שכתבתי, אבל המתרץ תירץ לו דרבי יהודה הנשיא לא עד המעיד היה שאחרים היו שם שמעידין בו ועד היודע נעשה דיין באחרים מעידין בפניו וכי ההיא דרבי טרפון, והא דקאמר כי תניא ההיא בשראוהו בלילה הכי קאמר האי דקאמר רבי טרפון מקצתן נעשו עדים דוקא בשראוהו בלילה הא ביום כולן נעשה דיינין ואפילו הכי סבירא ליה דעד היודע ורואה נעשה דיין על פי ראייתו ואפילו בלא הגדת אחרים ולא כמו שאתה סבור דנידון מדרבי טרפון לפסול אפילו עד היודע ורואה להיות דיין על פי ראיית עצמו. והא דקאמר אי בעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי מסהדי בך, לאו למימרא דפרוקא קמא ליכא סהדי אחרינא דמסהדי ביה אלא רבי יהודה הנשיא בלחוד, אלא הכי קאמר אי בעית אימא דאפילו תמצא לומר דאף עד היודע ורואה אינו נעשה דיין על פי ראייתו כמה שאתה סבור ורבי טרפון אמר בראהו ביום אפילו הכי לא קשיא דאיכא למימר דרבי יהודה הנשיא לא היה יודע בעדותו כלל ועל פי אחרים דן אלא אנא דסבירא כרבי יוסי הגלילי קאמר. כנ"ל. ובספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל מצאתי דלא גרסינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה אלא הכי גריס ואפילו רבי טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר אמרי הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי, וזהו גירסא נכונה ועולה יפה כמו שכתבתי.
וסבר רבי עקיבא אין עד נעשה דיין כו'. פירוש, בדיני נפשות.
ולענין הלכה: יש בעד נעשה דיין ג' דיני חלוקין בדיני נפשות, לרבי עקיבא אפילו עד היודע אינו נעשה דיין, דכיון דחזו דקטל נפשיה תו לא חזו ליה זכותא (ר"ה כו, א). לרבנן נפשות כממונות וכאן וכאן עד היודע נעשה דיין, ובדיני ממונות אפילו לרבי עקיבא עד היודע נעשה דיין, ובכל מילי דרבנן כגון קיום שטרות (כתובות כא, ב) ומביא גט ממדינת הים (גיטין ה, ד) אפילו עד המעיד נעשה דיין, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק האשה שנתארמלה (ל, א) גבי שלשה שישבו לקיים את השטר. וטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין איכא מאן דמפרש משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ורש"י ז"ל פירש משום דבעינן עדים ודיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין ומכלל טעמם אלו עד היודע ואפילו נזדמן לעדות נעשה דיין בשאחרים מעידין לפניו, ושלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפרק יש נוחלין (ב"ב קיב, ב) וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין בסייעתא דשמיא.
זאת אומרת רידיא עלויא דמריה היא. ואם תאמר יגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרא עלוי' דמריה ואחר שנשתלם הניזק מרדיא ידינו אותו דיני נפשות. לא היא, דלא עדיף האי מבעלים ראשונים דאטו אם המית איש מי מצי בעלים למימר המתינו עד שאחרוש בו שדותי ואחר כך תדינוהו.
חמשה דברים אומדין אותן ונותנין לו מיד. כלמר שאפילו הריפוי אומדין ונותנין לו כדמוכח הכא מדאמרינן אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי. והא דאמרינן לעיל (פב, א) אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא לנפשאי אמר ליה פשעת בנפשך ושקלת מנאי טפי ואם אמר ליה קוץ לי מיקץ אומר לו לא ניחא לי דפשעת אנפשך וקרי לי השור המזיק דאלמא אין אומד לריפוי, דלמא ההיא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא [דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמיד ידעי _ ש"מ] דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והרי הוא שפשע בעצמו.
החובל בעצמו אף על פי שאין רשאי פטור. תימה מאי חייב ומאי פטור שייך במחבל בעצמו. ואין לומר פטור ממלקות, חדא דומיא דאחרים שחבלו בו קאמר ומאי חייבים דמי תשלומי חבלה אף פטור מתשלומי חבלה משמע. ועוד אי ממלקות קאמר אם כן הא דקתני בקוצץ נטיעותיו פטור אמאי בר מלקות הוא ואזהרתיה מלא תשחית את עצה כדאיתא במכות (כב, א). וי"ל דהכי קאמר הוא שחבל בעצמו או שקצץ נטיעותיו אף על פי שאין בו צד חיוב אחרים שחבלו בו או שקצצו נטיעותיו חייבים. והא דקתני אחרים שקצצו חייבים רבי מאיר היא דאמר (מכות ב, א) שלוקה ומשלם ואי נמי בשלא התרו בו וכמאן דאמר (כתובות לב, ב) חייבי מלקות ודבר אחר חייבים הא לריש לקיש דאמר פטור על כרחיה רבי מאיר היא. כנ"ל.
אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין על המת כו'. ואם תאמר אי מהאי מאי קאמר מאן תנא הא כולי עלמא היא דמקרעי בגדים עוברין על בל תשחית. ותירצו בתוספות דמייתי ראיה מקריעה שהיא לצורך כגון במת שאף על פי שהעיקר הקריעה מצוה ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו (עיין שבת קה, ב) ואפילו הכי אסור מכל שכן מחבל עצמו.
אלא שציער עצמו מן היין. מכאן משמע דרבי אליעזר הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וכן מפורש בפרק קמא דנדרים (י, א) דנזיר טהור חוטא הוא. ואיכא למידק, דבפרק קמא דנזיר (ג, א) אמרינן דאפילו רבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי נזיר טמא דאיידי דבעי מתסר דלמא אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. ורבינו תם ז"ל תירץ דהא דקאמר התם נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה היינו שהמצוה גדולה וחמורה מן העבירה שמצוה לידור וכדאמר (סוטה ב, א) הרואה סוטה בקלקולה ילך ויזיר עצמו מן היין, ומכל מקום מקצת חטא יש שציער עצמו מן היין מידי דהוי אתענית חלום בשבת דאמרינן שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו מתענית של שבת מאי תקנתא ליתיב תעניתא על תעניתיה.
כל כמיניה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) האי מאן דנקט מגלא ואמר איזל ואגרריה לדקליה דפלניא דזבניה ניהלי נאמן דלא חציף אינש למיגרר דיקלא דלאו דיליה. י"ל דהתם בלקיטת פירות דאדם עשוי למכור פירות דקלא אבל אינו עשוי למכרן לקציצה וכן שורו להריגה, והתם איגדר גרסינן מלשון גודר בתמרים ולא גרסינן אגדריה, ובפרק חזקת הבתים הארכתי בטעמים אחרים בסייעתא דשמיא. ואם תאמר הכא היכי דמי אי דליכא עדים כשקצץ פשיטא דנאמן במיגו דאי בעי אמר לא קצצתי ואי דאיכא עדים אמאי פטור, פירש הר"ז הלוי ז"ל דהכא בדליכא עדים ואיצטריך דהוה אמינא דהרי זה כמגו במקום עדים קא משמע לן.
וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים. כתב רבינו תם ז"ל הא דמחייבו עשרה זוהבים קנסא הוא ולא גמרינן מיניה למצוה אחרת. אבל הרי"ף ז"ל כתב דגמרינן מינה דאי לא אמאי קמייתי מינה ראייה לקוצץ אילן העומד לקציצה, ומכל מקום לא מגבינן ליה בבבל דהא אמרינן לעיל (פב, ב) דבכל מידי דלא אסרינן ממונא לא עבדינן שליחותייהו אבל אי תפס לא מפקינן מיניה.
הא דחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים היינו שכר ברכה וכדמוכח בחולין פרק כיסוי הדם (קס, א). אם תאמר אם כן לחייב עשרים זהובים עשרה משום ברכת כסוי ועשרה משום מצוה דהא הכא אמרינן שכר מצות קציצה דליכא ברכה עשרה זהובים. ויש לומר דמצות כסוי עם ברכת הכיסוי לחדא חשבינן להו ואינו משלם אלא עשרה זהובים.
גופני קנה דקלא, דקלא לא קנה גופני. תימה דהכא משמע דגופנא עדיפא מדקלא ואילו בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט, א) גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע אי ליכא דיקלי אילני וגופני אלמא דגופני גריעי אפילו מאילני וכל שכן מדיקלי. וי"ל דלענין נכסי מלוג של אשה בעינן שיקנה דבר המתקיים יותר ודקלים קיימין יותר מן הכל אבל לענין פירות הגפנים חשובין מן הכל. ויש מפרשים דהתם משום שהדקלים אינן צריכין הוצאה מרובה לעבדן והא אילנות צריכין יותר מהדקלים והגפנים יותר מהאילנות ולפיכך מכסף נכסי מלוג לוקחין מה שהוצאתן קלה יותר.
חמרא דמרא וטיבותא לשקיא. כלומר היין של מלך והמשקה טוב עין ומטיב לאנשים שמרבה להם ומשקה אותם בעין יפה דכתיב וסמכת את ידך עליו לא נצטוה אלא לסמוך בידו אחת ומשה היה טוב עין וסמך עליו שתי ידיו דכתיב ויסמוך את ידיו עליו, וכן אמר במדרש (ילקוט משלי כ"ו ורבה פינחס) טוב עין הוא יבורך זה משה רבינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא וסמכת את ידך עליו והוא סמך שתי ידיו כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
ומשולש בכתובים. פירוש, בבן סירא.
לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים. שאף על פי שאמר לו לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת.
אמר לו וכי אדם מוחל על צערו והתניא וכו' אמר לו מידי שמיעה לך בהא וכו'. תמיהא ליה דמהאי לישנא משמע שחשש רבה לקושייתו של ר"י מדאשתיק ואמר לו מידי שמיע לך בהא, וכן משמע שקבל ממנו טעמו של רב ששת ואם כן איך נחלק בזה עם רבי הושעיא. וי"ל דלאחר מכאן נתיישבה לו הברייתא דאין הכי נמי דעל ראשי אברים אין אדם מוחל אבל על צערו לפעמים שהוא מוחל וכדאמר רבי יוחנן דכל שהוא אומר בניחותא שהוא פוטרו, ואף על פי שיש לפרש שרבי יוחנן פוטר גם כן בראשי איברים שפוטרו בניחותא כמו שנכתב בסמוך רבה חלוק עליו בדבר זה.
רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. הן כמתמיה הרי הוא כלאו ולאו כמתמיה הרי הוא כהן. פירש הראב"ד ז"ל דרבי יוחנן לאו לפרושי מתניתין קאתי דמודה הוא לרבה בהא דאין אדם מוחל על ראשי איברים לעולם, אלא דין אחר בעלמא קאמר דצערו וכל שכן ממונו מוחל אלא שיש הן שהוא כלאו ובין בצער גופו ובין בממונו חייב ויש לאו שהיא כהן ופטור [בין] בצער גופו ובין בממונו וכל שכן בשפוטרו בניחותא כגון שאמר לו הכהן ופצעהו והריני פוטרך, ולפי זה אתי שפיר מה שפירשתי בדברי רבה. אבל שאר המפרשים לא פירשו כן אלא רבי יוחנן לפרושי מתניתין ולפרוקי מתניתין וברייתא קא אתי, וכן משמע מדקאמרינן רבי יוחנן אמר ולא קאמר אמר רבי יוחנן דלמא אמימרא דרבה ור' הושעיא קאי ולומר דאינהו מפרשי מתניתין הכי ואיהו מפרש בהכי, וכן פירש רש"י ז"ל דבין בראשי איברים [בין] בצערו בין בממונו אם פטרו בניחותא ולא בהן כמתמיה פטור והיינו סיפא דמתניתין ובין בזה ובין בזה הן כמתמיה חייב והיינו רישא אלא אורחא דמלתא היא דנקט החיוב על החמור והפטור על הקל ואין הכל תלוי אלא בפוטר כמתמיה ובפטור בניחותא ואפילו בלא כמתמיה, וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא חלוקת רבה ורב ששת ור' הושעיא אלא הא דרבי יוחנן בלבד דאלמא מתניתין וברייתא בהכי מיתרצן.
תניא נמי הכי הכני ופצעני על מנת לפטור ואמר לו לאו שהוא כהן. כך הגירסא במקצת הספרים. ולפי גרסא זו הכי אמר לו הנחבל הכני ופצעני ואמר לו החובל על מנת לפטור אתה אומר לי כן והשיבו הנחבל כמתמיה לאו הרי לאו זה כהן והכי קאמר וכי לא אני אומר לך על מנת שלא אעמידך בדין ויש לשונות בספרים אחרים.
ורמינהו לשמור ולא לקרוע ולא לאבד. ואם תאמר מאי קושיא דעד כאן לא שמענו אלא שכל שלא מסר לו לשמור אינו בדין השומרין ואם פשע פטור אבל בשקרעו או אבדו מנלן, תירץ הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה ועל הכל אמרה תורה מסרו לו לקרוע פטור.
לא קשיא הא דאתא לידיה והא דלא אתא לידיה. כלומר אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה עליו שומר ונתחייב בשמירתה ואם קרעה חייב, ואתקיף עליה רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור דאלמא אף על פי שיש בו נתינה קאמר, אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר שמסרה לו בתורת שמירה סתם ואחר כך נמלך ואמר לו קרעה אז חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור דכיון שבאת לידו בתורת שמירה ונעשה עליה שומר גמור אינו פטור עד שיאמר לו על מנת לפטור דהכי קאמר לו מה שהפקדתי לך אם תרצה לקרוע קרע לדעתך ובלבד שתשלם לי אבל אי בשעה שהוא מוסרה לו אומר כן אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שבשעה שנעשה שומר עליה בתנאי כן באה לידו שאם ירצה לקרוע יקרענה מן הסתם על מנת לפטור אמר הכי ועל דעת כן קבלה שומר זה וזהו שפטרה התורה, וממילא שמעינן דכל שכן דפטור אם קורעה בעודה מונחת על גבי קרקע אף על גב דלא אמר לה על מנת לפטור דאיכא תרתי לטיבותא. ואיכא למידק, דהא אמרינן בשלהי כיצד הרגל (לעיל כז, א ושם בתוספות) אמר רבא הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב כלומר אף על פי שהניחה על הבגד בפני הבעלים ולא חשו הבעלים לסלקה אין אומרים שמחל לו על שריפתו אלא הניחו לשרוף על מנת שיעמידנו בדין, וסייעי' מדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי חיי על מנת לפטור פטור, הנה שעשו מניח גחלת בפני הבעלים ולא חשש לסלקה כאומר שרוף ואפילו הכי חייב ואף על פי שלא נטל את הבגד בידו אלא שרפו והוא מונח על גבי קרקע. וי"ל דשפיר שמעינן מאומר קרע את כסותי (שיחייב הברייתא) [שחייבה המשנה] שהמניח גחלת על בגדו אף על פי שהבעלים רואין ולא חששו לסלקה שחייב שאם אתה פוטר המניח גחלת בשתיקת הבעלים לבד מפני שלא סלקוהו ואף על פי שלא אמרו לו הבעלים קרע כן תפטור אחר שבאה לידו בתורת שמירה ואף על פי שלא אמרו לו על מנת לפטור. כן תירצו בתוספות וכן נכון.