ויקיטקסט

חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

< חידושי הרמב"ן על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קס עמוד א עריכה


מתני': פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. נ"ל שאין צ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קא מסהדי דכיון שהיה להם שיחתומו בפנים והם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו אלא על מה שכתוב בשטר ואע"פ שבמקוש' מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידין אבל הכא לא אבל כך נראה שפשוטשעשאו כולו כדינו והחתים עדיו מתוכו כראוי ורצה לרבות בעדים והחתי' עוד אחרים באחוריו בזה אמרו שהוא פסול ודברי הכל שאם יקשרנו נמצא מוקדם.

וכן פי' מקושר שכתבו עידיו מתוכו. שעשה מקושר כהלכתו ועידי מבחוץ וריבה בעדים והחתימה מתוכו ובדין הוא שיהא כשר שאפי' יפשוט שטר מאוחר הוא וכשר אלא היינו טעמא דפסול כר' דתניא בגמ' השיב רבי על דברי ר' חנינא בן גמליאל וכו' ולפרושי טעמ' דמתני' אתא ור' חנינא בן גמליאל סבר אין כותבין שובר לפי' כשר שיכול הוא לעשותו פשוט ויהא שטר מאוחר וכשר.

ומן הירושלמי למדתי דגרסינן התם בפרק הזורק גט (ח,י), מה נן קיימין אם בשקשרו וחתמו מבפנים כל עמא מודו שהוא יכול לעשותו פשוט אם בשקשרו וחתמו מבחוץ כל עמא מודו שאינו יכול לעשותו פשוט כי נן קימין בשקשרווחתמו מבפנים ואח"כ קשרו בחוץ בדא רבי חנינא אמר יכול הוא לעשותו פשוט כי נן אמרי' אין יכול לעשות פשוט כך פירושו אם קשרו וחתמו מתוכו ולא מאחוריו גט פשוט הוא זה מתחלתו ואם בשחתמו מאחוריו ולא מתוכו גט מקושר הוא זה וכשר ואגב אחריני נקט לה דאלו מתני מתוכו וחתמו מתוכו ומאחוריו דסברי רבנן אין יכול לעשות פשוט כלומר יכול הוא אלא שאינורשאי דנפק מיניה חורבא כדמפורש בגמ' (קסד,ב).

ויש לי לפרש דטעמא דת"ק משום קפידא דאי א"ל פשוט לאו פשוט הוא ואי אמר ליה מקושר לאו מקושר הוא ור' חנינא בן גמליאל מכשיר בשאמר לו עשו לי פשוט מפני שיכול לעשותו פשוט והיינו דקתני עלה רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה ואלו לדברי כל הפירושין פלוגתא דרבנן מי חסרה ממתני', זה נראה לי, ודברי רש"י ז"ל והרב רבי שמואל ז"ל ידועין בפירושיהם.

מפני שיכול לעשות פשוט. תימה הוא לפי פי' המקושר שפי' הר"ר שמואל ז"ל והרי יש ריוח בין שיטה לשיטה כמלא הקשר ואם אתה בא לעשותו פשוט נמצא שטר שיכול להזדייף שיכול לכתוב בו שיטה בין ריוח השיטין.

ואפשר שכל כך הם הקשרים דקים שאין אדם יכול לכתוב בו שיטה ולא עוד אלא שאינו נכר בו מדהשיב לדברי רבי חנינא ומשוי ליה פשוט ואמר השתא הוא דיזפת מינאי אלמא אינו נכר בו שמקושר היה ויש לפרש דאין בין שיטה לשיטה ריוח כלל אלא כשאר הפשוטיןואע"פ כן מכוונין וקושרין ב' שיטין זו בזו ומה שאמרו בגמ' בין קשר לקשר ומגואי קא סלקא דעתך שחותמין שם בסוף השיטה שבקשר ואף ע"פ שנקרא באמצע הכתיבה אין בכך כלום הואיל ואין בו מיחוש לזייף וכך הוא מטבע חכמים.

ותמהני על רבינו שלמה ז"ל שכתב ואם מפסיק אויר בין שטות העליונות מה בכך שהרי יכול להזדייף. ועוד דע"כ מיבעי ליה לפרושי שאין אדם מכיר בו כדאמרן.

ולפי הירושלמי שבפרק זה ובפרק הזורק גט (גיטין ח,י) נראה שענין המקושר כך הוא כותב שם המלוה והלוה וזמן היום בשיטות ראשונות ומקשרו וחוזר וכותב מלמטה פשוט וזה פשוט שבמקושרוחוזר וקושר קשר אחר ופושט ואם רצה מרבה בקשרים אבל אינו פוחת משלשה ששם העדים חותמין. ויש לפרש גמרא שלנו לפי ענין זה ואין לי להאריך.


דף קס עמוד ב עריכה


גמרא: קס"ד בין קשר לקשר ומגואי. קשה לי אי הכי ליקשי ליה ממתני' דקתני מאחוריו ושמא הא דר' עדיפא ליה לאקשויי משום דחזו למעשה דאלו במקושר לא פקיעי ואיכא לדחויי מתניתין בשיטי דחיקי.


דף קסא עמוד א עריכה


מי סברת עדים כסדרן (אי נמי) [חתימי]. איכא לפרושי כסדר הכתיבה שבתוכו ואיכא לפרושי כסדרן מלמעלה למטה.

לא ממטה למעלה תתימי. וקשיא אכתי ליחוש דילמא כתיב מתתאי מאי דבעו ומרבה בסהדי דחתימי עלייהו דהני, אלא דלא חיישינן להכי דסהדי לא חתמי תחלה דמסקי אדעתייהו הא חששא ואין עושין טפלה עיקר לחתום על החתומון שם אבל לחתום אחריהם אין העדים חוששין לכך. אבל ר"ח ז"ל כתב הכי דלמא כתיב מאי דבעי ואע"פ שאין עדים אחורי השטר שכתבו אחרי כן ואמר לו הנחתי זה החלק אחורי השטר אלא לרבות בעדים גם בזו השיטה מאחוריה ולא נזדמן לי וכן כתב בנוסחי דילן ואמר אנא כדי לרבות בעדים הוא דעבדי ואין הפי' הזה ברור למה נאמין אותו ולא נחוש דילמא איהו כתב הנך שיטי דבתנן חתימת העדים.

והר"ר שמואל ז"ל גריס ומפיש בסהדי מאבראי, כלומר כנגד כל אותה שיטה שמוסיף מבפנים יחתום עדים מבחוץ ויש כאן שאלה למאי דקס"ד דכסדר הכתיבה שבתוכו חותמין והרי יש לחוש שמא ימחוק כל מה שכתוב בפנים ויכתוב שטר מבחוץ פשוט וחתימי סהדי מתתאי ועוד דהא דמקשינן בגמ' ליחוש דילמא כתוב מגואי מאי דבעי וכו'. לימא מאי קושיא לימא דגייז לי' לגליון שבסו' השטר.

לפיכך נראה כמו שפירשתי לשון אחר, דמעיקרא קא סלקא דעתך מלמעלה מראש השטר חותמין כלפי סופו השטר שתי והעדים ערב והם חותמין בראש השטר ואין מניחין בו שום גליון משום צד.

וא"ת למאי דמקשינן וליחוש דילמא כתיב ומאי דבעי ואמר אנא לרבות וכו'. להאי פירושא נמי לימא ליה דגייז ליה לגליון שלמטה איכא למימר אי אמר נמי הכי הוה קשיא ליה דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה גייז לה ולא הוה מצי לפרוקי מידי דהא בראשו של שטר מתחילין לחתום ואין באין עד סופו ויכול לחתוך כמה שירצה ואי אינהו נמי הוו גזו ליה ולגליון אמרי איהו הוא דגז לשיטה אחרונה ואי אמר נמי דמטייט ליה הוה מקשינן ליה ליחוש דילמא גייז ליה לשיטה אחרונה וכו'. וכן אתה מפרש בקושיין דמקשי לעיל לרב הונא.

ואחרים אומרים, משום הכי לא אמר דגייז ליה לגליון שלמטה משום דבעי למכתב בה אשרתא דדייני דתניא בתוספתא במסכת שבועות פרוזבול המקושר העדים חותמין מבחוץ והדיינין חותמין מבפנים וזה הטעם יותר מחוור דללישנא קמא מצי למימר דמצרכינן ליה לגליון שלמטה מבפנים ומטייט ליה אלא שיש לומר שאין זה תקון סופרים ומנהגם.

ולפום מאי דמפרקינן ממטה למעלה חתימי צריך לפרש דסבירא ליה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת פסול דאי לא ליחוש דילמא מחיק ליה מבפנים וכתיב בשיטת העדים מבחוץ מאי דבעי והא חתימי סהדי אי נמי איכא למימר דגייז ליה לגליון שלמטה אי נמי מטייט ליה מבחוץ בשיטת העדים והשתא דאתינן להכי יכול אתה לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתך דכסדר הכתיבה שבפנים הן חותמין ומטייט ליה כדי מלא וכתוב עליו שטר מלמעלה וכן עיקר. וא"ת סהדי אטיוטא הא דחתימי כדאמרינן לקמן אינו דומה שטר פשוט למקושר שהמקושר הואיל ועידיו מאחוריו והן מעידין על מה שבפנים אע"ג דמטייט ליה נמי אמר שבפנים חתימי.

והא דאמרינן במסקנא כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. יש מפרשין לעולם כסדר הכתיבה הן חותמין ואין אתה יכול לומר שיוסיף למטה וירבה בעדים שכל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. וכך פי' הראב"ד ז"ל ולפי פי' זה צריך אתה לומר דמטייט ליה כדכתיב. והוא הנכון.

ויש מפרשין שלמעלה למטה הם חותמין ערב ובראש השטר הם כותבין ראובן בן ובסוף השטר בשיטה אחרונה הוא כותב יעקב עד וכן כולם זה תחת זה ואם בא לחתוך יעקב עד לא נשאר אלא ראובן בן.

וליחוש דילמא גייז לראובן בן וכו'. בדין הוא דלימא ליה דכתיב ראובן בן בחדא דרא ותחתיתו כתיב יעקב עד אלא לפום טעמיה מתרץ ליה.


דף קסב עמוד א עריכה


אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה. לפי שאין דרך העדים לסמוך חתימתן כל כך ושמא הרחיקו והוא זייף וכתב שטה זו ולפיכך צריך להחזיר ואם לא תחזור אבד מה שכתב באותה שיטה אחרונה אבל ליפסל כל השטר אי אפשר שכיון שאין למדין ממנה אין כאן לחוש לזייף והרי נעשה כתקון חכמים וכדתני בהדיא שטה אחת כשר וכל שכן בלא חלק והא דאקשינן בגטין (י"ט ב') והא בעינן שיחזי'מענינו של שטר בשיטה אחרונה, למפסל שיטה אחרונה קאמרינן.

אבל שתי שטין פסול כל השטר ואפילו באו עדים שלא הוסיפו שם כלו' שהרי לא נעשה כתקון חכמים ויש לחוש שמא יכתוב שם מה שירצה ונלמוד משיטה אחת שכתב ולא עוד אלא שמא הניחו שלשה או חמשה ויותר ואע"פ שבאו עדים ואמרו שנים הניחו ולא זייף בהן כלום פסול שאין זה שטר אלא מפיהם של עדים אתה דן ולא מן השטר.

וכתב ה"ר שמואל ז"ל אין למדין משיטה אחרונה בשאיןבשטר שריר וקיים, ואם יאמר הרב ז"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בגט פשוט יכול הוא לומר שאם כתוב שריר וקיים יכולין להניח חלק שתי שטין שאין לחוש לשמא יזייף ויוסיף שאין למדין מכל מה שלמטה משריר וקיים הראשון ובלבד שנאמר שמחק במקום שריר וקיים פסול אלא שעדיין יש לפוסלו דילמא גייז ליה לכולי שטרא דלעיל וכתיב שטר דבשתי שיטין והא חתימי סהדי בשלישית.

ועוד תמהני עליו אם אמר שלמדין משט' אחרונה במקום שיש בו שריר וקיים שהרי שטר שאין בו שריר וקיים כלל כשר הוא שלא אמרו דכתיב ביה שריר וקיים אלא במקושר ואליבא דרב הונא (קס ע"ב), אבל לרב ירמיה אף במקושר א"צ דאי הוה צריך לא הוה קשיא עליה כל מאי דמקשו ליה לעיל ועוד שהרי הרב אומר כן שהוא מפרשה בשאין שם שריר וקיים ושיטה אחת כשר וכיון שלמדנו שהשטר כשר בלא שריר וקיים וליחוש שמא העדים חתמוהו בלא שריר וקיים כלל והניחו שם אויר שטה והוא הוסיף וזייף וכתב באותה שטה מאי דבעי וכתב בה שריר וקיים ומה ראיה הוא שריר וקיים זה.

אבל התימה הגדול שראינו מנהג העם לקיים מחקין ותלויות בשטה אחרונה והם אמרו מאחר שמנהגנו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות שטר שאין בו שריר וקיים אנו פוסלין אותו ואין בדבריהם ממש שלא מצינו בזה דין ותקנה אחרת לאחרונים כדי לעקור דיני התלמוד המסורין לנו.

ומתוך הדחק אני אומר שמדין התלמוד הוא כן דכל שטר שאין בו שריר וקיים פסול ומה שאמרו וליחוש דילמא כתב מאי דבעי וכו'. ומפרקינן דכתיב שריר וקיים לאו למימרא דבפשוט לא כתיב שריר וקיים אלא שלא היה המקשר יודע שדיני המקושר כדין הפשוט א"נ משום דבעי לאקשויי והדר כתיב שריר וקיים למימר חד שריר וקיים כתבי' תרי לא כתבי' מה שאין כן בגט פשוט דאפילו ה' וד' כתבינן לפיכך כל שטר שבא לפנינו וכתוב שריר וקיים בשטה שנייה שבסוף או שכתוב מחק וכתוב שריר וקיים אחר בשיטה אחרונה, אין למדין בשטה אחרונה שמא הוא זייף והוסיף וכתב שריר וקיים זה שהעדים מרחיקין מן השטר שיטה אחת.

וכן צריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה היינו דוקא בשיש מחק בשט' שבסוף דאע"פ שכתוב בה שריר וקיים צריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה ולכתוב שריר וקיים אחר לפי שאין למדין בכאן משטה אחרונה שאלו בשאין בה מחק כותב שריר וקיים כשיטה אחרונה ולמדין ממנה וארישא קאי דקאמר צריך שיכתוב קיומיהון וקאמר דמשום קיומיהון יחזיר מענינו של שטר כדי שלא יפסל לפעמים כשאין למדין משטה אחרונה מפני שהעדים מרחיקין שטה אחת ושתי שיטין פסול ואע"פ שכתוב בו שריר וקיים שמא יוסיף ויזייף ויכתוב שריר וקיים אחר בסוף.

ואם תאמר יאמרו תרי שריר וקיים לא כתבינן ונלמוד משטה אחרונה וירחיקו אפילו שתי שיטין יש להשיב משום דילמ' גייז ומזייף שטרא בשני שיטין כדפרישית לעיל. ועוד ראו חכמים שתקנתן של סופרים היא לכתוב תרי שריר וקיים שפעמים שמוסיפין תנאי על מה שכתוב למעלה לפיכך תקנו שלא ירחיקו מן השטר אלא שיטה אחת ותקנה טובה היא שהרי נראה כמי שלא העידו העדים על השטר אלא אאזי' הוא דחתימי ועוד שהיו צריכין לומר מחק במקום שריר וקיים פסול ואם יכולין העדים להניח ריוח כמה שירצו בשריר וקיים כל מקום שנמצא מחק יש לחוש שמא שם היה סוף השטר ושריר וקיים היה בו.

נמצאת למד לפי מדה זו שכל שטר שכתוב שריר וקיים בשיטה אחרונה למדין ממנה שאין לחוש כלום שהרי מוכיח מתוכו שלא הוסיפו בו שאין העדים חותמין על השטר בלא שריר וקיים בסוף. וא"ת שמא היה שם שריר וקיים בשיטה שניי' ומחקו הרי אמרו מחק במקום שריר וקיים פסול ואע"פ שמקויים ומפרשינן לה דאשטר פשוט איתמר ולא מסיימא במקושר בלחוד ואליבא דרב הונא בלחוד.

וא"ת למה תקנו חכמים שכל שטר שאין בו שריר וקיים יהא פסול יאמר שאין למדין משטה אחרונה לעולם אע"פ שיש בהן שריר וקיים יש לומר טופס שטרות לכתוב כך בסוף הדברים קיום כענין שאמרו ודלא כטופסי דשטרי ועוד שתקנה גדולה היה ללמוד משטה אחרונה כדי לקיים בה מחקים ותלויות של מעלה לא וראה שהרי הסופרים נוהגים בו על כרחן של תלמידי הדורות ובדבר זה נתקיים המנהג ובדין עלינו לדחוק הדבר כמו שאמר בהלכ' רופפת צא וראה היאך הצבור נהגו ואעפ"כ קשה הוא לעשות בה מעשה וכל שכן לכתוב בגיטי נשים שום דבר מתורף הגט בשיטה אחרונה אע"פ שמנהג חכמים לכתוב שם כדת משה וישראל.

ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי בענין זה אולי יתברר משם דינינו. בפרק הזורק (גיטין ח,י) גרסינן התם: א"ר אידי בין קשר לקשר העדים חותמין ובלבד מלמעלן וחש לומר שמא זייף אמר רב הונא לעולם אין העדים חותמין בו מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל עלי על כל מ"ש מלמעלן וחש לומר שמא מחק וחזר וזייף סבר רב הונא מקובל אני עלי שני פעמים פוסל בו וחש לומר שמא כתב דברים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא מחק פוסל אפילו קיים ע"כ. וזה ברור שהוא שריר וקיים האמור בגמרא דילן, וכל זו הסוגיא היא השמועה שבגמרא שלנו למעלה אין ביניהם אלא שנוי הלשון.

ומצינו עוד בירושלמי, השיב ר' על דברי ר' חנינא בן גמליאל גופו של גט מוכיח עליו אם פשוט הוא אם אינו פשוט איזה גופו של גט אמר רבי בא בני דמר רב הונא לעולם אין העדים חותמין בו מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל מ"ש מלמעלן פי' ובגט פשוט אין כתוב בו כן ונמצא גופו של גט מוכיח שהוא מקושר ואינו יכול לעשות פשוט וזה סיוע לדברי רבי חנינ' בן גמליאל שהוא מכשיר דהא ליכא למיחש לחורב' וכפי פי' הראשון שכתבנו במשנתנו וגרסינן השיב רבי לקיים דברי רבי חנינא ב"ג כדכתיבנ' בנוסחי דפירקין אבל לפי הפי' השני גרסא דוקא השיב רבי על דברי רבי חנינא בן גמליאל ואקשינן והא תני טופס שטרות כך הוא פי' לכתוב בהן מלמטה הכל אמר רב הונא טופס שטרות מקושרות כך הוא פי' אבל טופס פשוט אינו כן. א"ר בון ואפילו תימא היא פשוט היא מקושר מעכב פשוט אינו מעכב רבי אחא אמר במוסיף על ההלכה פשוט בשנים מקושר בשלשה פשוט מתוכו מקושר מתוכו ומאחוריו עושין אותו מתוכו ומאחוריו פי' רבי אחא בא לתרץ תשובת רבי לדברי ר' חנינא ואמר שאין גופו של גט מוכיח אם פשוט הוא אם אינו פשוט שאפילו אנו רואין אותו בו שריר וקיים שאין טופס הפשוטין כן י"ל פשוט הוא מתחלתו אלא שזה הוסיף על ההלכה וכתב בו כן לשופרא דשטרא וכן בעדים עצמן הוסיף והחתים בפשוט שלשה עדים ומתוכו ומאחוריו והכל לשופרא בעלמא וכיון שאם רצה עושה כך בפשוט אין גופו של גט מוכיח שהיה מקושר ויכול לעשותו פשוט.

(הא למדנו לפי הירושלמי שאין שריר וקיים מעכב בגט פשוט.) הרי למדנו לפי הירושלמי שאין שריר וקיים מעכב בגט פשוט, והדבר נראה אף לפי גמרתנו, וכיון שכן נתבטל קיים מנהגנו ואין למדין משיטה אחרונה לעולם ואלו היה דרך ללמוד ממנה לא היו מקשין סתם במסכת גטין והא בעינא שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה ומפרקינן בדמהדר אלמא ליכא תקנתא לאכשורה לשיטה אחרונהועוד דלא מקשינן והא בעינן דכתיב ביה שריר וקיים אלמא בלאו הכי כשר וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שלא הזכיר שריר וקיים בכל דבריו.


דף קסב עמוד ב עריכה


מילאהו בקרובים כשר. פי' ר"ח ז"ל שאם מילא שתי השורות של אויר מחתימת ידי עדים קרובים כשר, וכן פי' רבינו הגדול ז"ל. ואע"פ שלמחר יצא השטר לפנינו ואין אנו יודעים למה חתמו אין פוסלין אותו ואומרין דלכבוד בעלמא.

וכל שכן אם נמצאו האחרונים קרובים או פסולין שהשטר כשר ואומרין הראשונים חתמו לעדות ואלו האחרונים לכבוד בעלמא חתמו דלרבויי באינשי בעי לפרסומה למלתא כדרך שנהגו בכתובות ואין לחוש שמא יקיימו אותן מאותן העדים שלמטה דכיון שהן פסולין או קרובין מגלי' מילת' ולא אתו למסמך עלייהו שאם אין אתה אומ' כן אף בשני' הראשונים יש לחוש שמא יקיימו השטר מחתימתן של פסולין ואין לומר אין מקיימין אותו מן העדים של מעלה אלא מן העדי' שלמטה שהרי אמרו לקמן מקיימין מן העדים של מעלה ובשאר השטרות מכל תרי מינייהו מקיימינן ולא הוזכר מי מקיימן אלא בשטר הבאה הוא ועידיו הראשונים בשיטה אחת ושנים אחרים בשיטה אחרת ומשום כך חששא דאיתמ' בגמ' אבל בשאר כל השטרות שיש שם ארבעה וחמשה עדים מכל תרי מקיימינן דפשוט הוא זה וא"צ לכתוב.

והיינו דאמרינן במסכת גטין (י"ח ב') לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה פסול משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא ובסוף כשר לדברי הכל וכדמפורש התם ושמעת מינה שאין לחוש בה לשאר שטרות דעלמא שאפילו בשאר כל השטרות רשאין קרובים לחתום בסוף שהדבר ידוע שמשום תנאיהן חותמין.

ואם תשאל בתחלה נמי כי מחליף כשאר שטרות דעלמא מאי נפק' לן מינה דהא תניא הכא תתקיים עדות בשאר כבר פר"ש ז"ל שם דהכי אמר הרואה אותו חותם בתחלה במקום שאמר כולכם אומר משום עד הוא חותם ואתי לאכשורי קרובים בשאר השטרות בגיטי חוב ובגיטי נשים שלא אמר כולכם ולהחתימן משום עדים ובגט קרח נמי הכשירו קרובים בין באמצע בין בסוף כדאיתא התם (גיטין פ"ב א') ואע"פ שהם צריכין שם כדי להשלים קרחתו וכל שכן בשאר השטרות ואע"פ שלא הכשירו בו אלא אחד משום דילמא אתי לקיומיה בשני קרובים וחד כשר הכא שאני משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדים בגט פשוט בודאי אמרי בי דינא מאי דקמא ומגלי' מילת' דקרובים נינהו ומשום תנאי או למילוי ריוח חתמו ואפשר נמי דהני מילי לכתחלה ומשום טעמ' דפרישית דאתי לקיומיה בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט אבל דיעבד כשר כשם שהוכשרו בתחלה ואע"פ שיש לחוש שמא יקימו בני'.

ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשים אומרים דדוקא בשנים הראשונים אבל באחרונים לא וסמכון על מ"ש כן בהלכות מדרב יהודאי גאון ז"ל וטעות הוא אלא כל שכן בסוף שכשרים דאיכא למימר בתר דחתמי כשרים אתו פסולין וחתמי, וכך כתב רבינו האי גאון ז"ל.

אבל מצינו לו בתשובה שאם היו מסורגין כגון כשר ופסול וכשר שפסול חיישינן דילמא צריך עיון דילמא סהדא בתרא שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתם ודילמא כיון דמעיקרא חתם חד כשר וא"צ אלא לעד א' למה הניח זה השני החלק מסתמא החתימו לזה הפסול לפניו ולאסהודי אתא ולא דמי לגט קרח דאמרינן ביה מכל תלתא מקימינן ולא בעי רצופין דהתם לאו רווחא הוא שהרי בקשרים הם חותמין ואיכא למימר לרבויי בעדים בעי ולאו לאסהודי אתי, ואין זה מחוור אבל מי יחלוק על הגאון ז"ל.


דף קסג עמוד א עריכה


כגון ברוך בן לוי שטה אחת. פי' עולה לשתי שיטין ופסול והכי הילכתא דיד בעל השטר על התחתונ' רבינו הגאון ז"ל ומיהו כשמשערי' ברוך בן לוי בכתב ידי עדים משערין והוא שלא חתמו העדים גם ביותר בכונה אלא לומר לך שאם חתמו בקלמוסו של סופר ומפני שלא הורגלו בכתיבה חתמו יותר גם מן הסופר משערין בהן ובירושלמי משער אף בסופר להקל שאם כתבו גם משל עדים משערין בו.

פי' טיוטא. שורות ונקודות גסות כדי שלא יהא יכול לכתוב שם כלו' אבל לא לכסות הקלף בטיוטא שאם אתה אומר כן אף בבית דין שמא שטר היה כתוב שם ועליו היו חתומין.

ויש לפרש בי דינא אטיוטא לא חתימי שהם כותבין אתו סהדי ואסהידו על חתימות ידיה ואין דרך לכתוב ב' שטרות בקלף אחד זה אחר זה, והראשון מחוור.

ומי שפי' בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירין בקיומן על מה מקיימין אינו יודע מהו סח שאין בית דין מזכירין אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמין אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בכתובות (ק"ט ב') הדיינין חותמי' אע"פ שלא קראוהו.


דף קסג עמוד ב עריכה


מה שאמרו אפילו שטה אחת פסול. על האשרתא ולא על השט' שכבר הוכשר וטעמא דמילתא מפני שהדייני' בקיאין הן ויכולין לקרוב כתיבתן כשאר השיטות מה שאין כן בעדים שאינן רגילין ואינן יכולין לקרב כל כך לפיכך תקנו שאין למדין משטה אחרונה ולא אמרו כן באשרת' ששטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת יפסל האשרתא שתחתיו.

דילמא כת' הוא ועדיו בשיטה אח' וקסבר שטר הבא [הוא] ועידיו בשטה אחת כשר. כתוב בתוס' חכמי' הצרפתים ז"ל,מכאן יש ללמוד שהעדי' החתומי' בין בשטר בין בגט בין בכתוב' צריכיןלחתום בריש' דמגלתא שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר דהוה ליה הוא ועידיו בשטה אח' וכשר אותו שט' ויש לחוש לזיוף ובשמעתין משמע שאם יש לחוש לשום זיוף מיפסיל בהכי ואם אירע כן שלא חתמו בראש הקלף יחתמו זה תחת זה דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה אחת וכן פר"ח בגליון ספרו מיהו מ"מ יש למנוע מלחתום באמצע הקלף בשיחתמו זה תחת זה שא"כ יכול לכתוב שטר על אותו עד ותנן (קעה,ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין ומיהו לא ידענא אי מיפסיל שטרא בהכי כיון דלא שייך מידי לעדות השטר אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגלת', אלו דבריהם.

וכך נרא' דכיון דליכא למיחש משום עדי' לא מיפסיל שטרא מהא דאמרי' לקמן דכתבי בין סהדא לסהד' ולא חיישי' דילמא גייז סהדא בתרא וגייז ליה להאי מילתא בהדה והדר מחיק ליה לשטרא וכתיב עלה שהוא חייב לו אלא שמע מינה שאין השטר נפסל משום כך והוא יחוש לעצמו ושמא י"ל כתב ידו הבא הוא וחתימתו על המחק פסול שאין הכל בקיאין להשמר שלא יהו מראין חתם ידו על המחק אלא בשנמחק לפניהם, וצ"ע.

ולמדנו מכאן שלמדי' מחצי שטה אחרונה דכיון דאין העדי' רשאין לחתום באמצע שיט' של ריוח בידוע שהיתה כתובה שיטה זו עד חציה וחתמו העדים סמוך לכתב ובזה למדין מכל השטר ולא אמרו אין למדין אלא בשטה אחרונה שלימה שיש לחוש לאוירה מפני שהעדים רשאין להרחיק שטה אחת שלימה אבל בחצי שטה לא וזה סמך גדול למנהג הסופרים שנשתבש בידם כמו שכתבנו למעלה ועוד אם הניחו העדים ריוח שטה אחת וחתמו בשטה האחרת למדין משטה אחרונה של שטר דהיא שלישית לחתימתן ומכל זה נשתבש בידם לכתוב קיומים בשטה אחרונה.

ומה שנהגו לחתום בכתובה קרובין ושושבינין ומרחיקי' מחתימ' העדים או מכתיבת השטר הרבה טועין הן וראוי לגעור בהן ולמחות בידן אבל השטר משמע שאינו נפסל בכך שהם לא לעדות הם באין כדי שיפסל בחתימתן, אבל העדים יזהרו בה יותר שמא יפסל השטר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל.

וכן נראה שהם צריכין ליזהר שלא להניח גליון בראשו של שטר שמא יוסיף ביה דברים ויחברם לאלו שהרי אפשר ואם עשו כן נראה שפסלו השטר כמו שאמרו בהרחקת שתי שיטין בין עדים לכתב בשיט' אחת בין העדים לאשרתא. ואני תמה ליחוש דילמא מתרמיא ריעותא כגון תנאה בתרי ותלתא שיטי קמאי וגייז להו ועוד דבפרקים שמקשינן בגמר' וליחוש דילמא גזייה לזמן דקמא ולעדים דבתרא ומתרץ בשיש ריוח מלמעלה. ובשיש ריוח מלמטה דשמעת מינ' דכשר בלא ריוח וכשר נמי בשיש לו ריוח מלמעלה.

אלא איכא למימר דלעולם שם המלוה והלוה בראשו של שטר הם מקמי דנכתוב תנאי ושאר מילי דשטרא ואי הדר מהדר להו בדבוריה הכי כתוב פלוני מלוה הנזכר למעלה וכן בלווה ואי גייז מינכרא מילתא הילכך ליכא למיחש לגיזיה וכן אם הניח גליון מלמעלה לא פסיל דתחל' השטרו' ידוע הוא לעולם ואם הוסיף עליו נכר וידוע הוא.


דף קסד עמוד א עריכה


השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל וכו' זימנין דיזיף מיניה וכו'. אי קשיא, בכל שטרי מאחורי תיקשי ליה מי לית ליה לר' הא דתנן (קעא,ב) והמאוחרין כשרין, ואיכא דאמרי לית ליה, ואיכא דאמרי בשלמא מאוחרי אחריני אי לא ידעי זימנא דשטר' כתבי תברא סתמא כדאמ' להו רב ספרא לסיפרי אבל הכא דידעי זימנא דשטרא לא חיישי סהדי שמא יפשוט המקושר ונמצ' מאוחר וגובה פעם אחרת שאין הכל בקיאין בדבר זה ואפי' ר' עצמו לא היה בקי בו כ"כ.


דף קסד עמוד ב עריכה


הינא אחת. פי' שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא כדאמרינן בסנהדרין וכן אמרי' בבראשית רבה ולשון לעז הוא ואיכא למידק כל זה כך הוא מאי קמ"ל וא"ת שאין לשונו כך ואינו מכי' בלשון הזה למה הוא נזי' כלל וי"ל אעפ"כ כיון שהוא מתכוין לנזירו' נזיר הוא כאותה ששנינו נזיה פזיה וקונם קונח קונס. ואמרי' התם לשונות שבראו להם חכמים. ואיכא התם מאן דאמר לשונות הנכרים הם ועשאום כלשון הקדש אפי' למי שאינו מכיר בהם הואיל ולשם נזירות הוא מתכוין אף ע"פ שאינו יודע כמה.

ועיון תפילה. יש מפרשין אימתי תבא תפלתו, כי ההיא דאמרי' בברכות (נה,א) תוחלת ממושכה מחלת לב - זה עיון תפלה כדאמרי' שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, הרב ר' שמואל ז"ל. ואינו מחוור, שכמה בני אדם ניצולין כל הימים והיאך אמרו אין אדם ניצול מהם בכל יום, ועוד שאין זו עבירה אע"פ שמזכר' עונות.

אלא הכי פירושא: שמתפלל ואינו מעיין בתפלתו ומתכוין בה וכל המתפלל בלא כונה עבירה היא בידו ודאמרינן בשבת (קכ"ז ב') שלש דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב עיון תפל' היינו שמעיי' ומכווין בתפלתו וכדאמרי' התם (קי"ח ב') תיתי לי דקיימית עיון תפל' והיינו שאין אח' מאלף נצול מעבירה זו בכל יום שאינם מעיינים בתפלה. ובירו' בברכות (ב,ד) א"ר חייא רובה מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכוונא והרהרית בלבי ואמרית מאן על לקמי מלכא קדמי ארקביניה או ריש גלותא, שמואל אמר מנית אי פתחיא, ר' בון כר' חייה אמר אנא מנית דימוסייה. א"ר מתניה אנא מחזיק טיבו לדרישי כד מטי מודים כרע מן גורמיה. אלמא בזה אמרו אין אדם נצול מעיון תפלה ואפי' חסידים.


דף קסה עמוד א עריכה


לא נצרכה דאפילו עד אחד על פה ועד אחד בשטר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דפסול למגבא ביה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ואמימר הכשיר למגבי' ממשעבדי בחד סהדא בכתב דקלא אית להו.

ולא מחוור כלל בטעמא, ועוד דסוגיא דר' ירמיה מתפרש לו בקושי, אלא משמע דפסול דקאמר לומר שאין מצטרפין אלא בעד אחד וכשר למגבא מבני חרין דמצטרפין ומה שדקדק הרב ז"ל מדקאמר אפשר דמן השטר משמע לאו מילתא היא דמשום דמייתינן לה ממתני' דמיירי בפסול שטרות במקושר קאמר אכשר ובדרבי ירמיה מצטרפין אמרי' ועוד לישנא דוקא הוא עדותן כשרה ומצטרפת דהתם (מכות ו,ב) אמרי' עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות לומר שמצטרפין.


דף קסה עמוד ב עריכה


מה התם פסולא דאוריית' וכו'. פי' רב אחא משבח' גאון ז"ל (שאילתא כ"ה), לומר שאפילו תפס מפקינן מיניה. ויש שואלין כאן עד א' בשטר היאך כשר והרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם כדאיתא בגיטין (ע"א א'), ומפ' רש"י ז"ל בפי' התורה (דברים יט,טו) שלא ישלחו אגרותיהם לב"ד. והשיבו כבר מפורש בירושלמי בפ' האשה שנתאלמנה (כתובות ב,ד) כך, ר' חגי א"ר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו ע"א בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו נזוקקו לשבועה ועד אחד בכתב כלו' הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה אוייבה כהדה וכו'. זה גרסת ירוש', ויש לסמוך על הירושלמי אע"פ שפירו' אח' יש למה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ואין דעת רבינו שלמה עצמו ז"ל כדבריהם.

ותמהני כיון שלא מצאו נקיי' כתב ידו הרי עד אחד הוא ולמה מועיל כלי' ואע"פ שקיום שפירות דרבנן מכל מקום כל זמן שלא נתקיימו כמי שלא נחתמו ולא מצאתי לגאוני' ז"ל שכתבו דבר זה שבירוש' ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פלוני כמו שכתוב בשטר מי אמרי' כיון שזה עוש' מעש' שטר ומשעת חתימה הוה ליה שעבוד קרקעות ועוד על פה לא עביד שעבו' אינן מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות בו ממשעבדין ולמה לא יצטרף ומפריק לכן צריכה נישאל בשהיו שנים חתומין שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיא השנית בזה הדרך היא ואמר עלה התם אוייב' בהד' אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו באחד וכו'. כלומר או לעולם אימא לך דעד אחד חתום בלבד וקא מיבעי' לן אם מצטרפין אף ע"פ שלא ראו שניהם כא' ולא העידו שניהם באחד ואליבא דר' יהושע בן קרחה כי הא דגמ' דילן, וצ"ע.

ועוד מצינו בירוש' (גיטין ט,ג) אהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר, תני ג' שטרו' הללו גובה מנכסים בני חורין ואינה גובה מנכסים משועבדים אלא שי"ל דבכתב ידו ועוד שנינו, דה"נ מתוקמ' מתני' בגמ' דילן ובגמ' דידהו בפרק המגרש (ה"ג).

ובהלכות גדולות ראיתי, קאמרי רבנן דשטרא דתתימין עליה סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מינה אבל שבועה לא משעבדי' ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה וקרו' ופסול לא פסלי ליה דאמרי' רוחא שבק לדקשיש ואתא פסול וחתם.

הא דשלחו ליה חבריה לדר' ירמיה אליבא דתנא קמא דר' יהושע בן קרחה לא תבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' יהושע. יש שמוחקין זו הגרסא מן הספרים משום דאפילו עד אחד על פה ואחד בכתב אפשר שראו שניהם באחד אלא שלא העידו שניהם כאחד וגרסינן הכי אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' נתן.

ויש לקיים גירס' ישנה דקיימא לן (סנהדרין ל,ב) מוד' ר' יהושע בן קרחה לר' נתן וכיון שכן קא מבעיא ליה בשלא העידו שניהם כאחד ולא ראו שניהם כאח' דסתמ' דמילתא הלואה אחר הלואה היתה שאלו היתה הלואה אחת לשניהם היה אומר בחובו כשם שאמר לאחד מהם.


דף קסז עמוד א עריכה


מתני': כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו. ואף על גב דאיכא למיחש דזמנין דנפק מינה חורבא דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ואתיא איהי ומפק' וקיימא לן יש לבעל פירו' עד שעת נתינ' כבר אמרו במס' גיטין (י"ח א') בגמ' דנא מקדים איניש פורענות' לנפשיה ואי נמי פייס קורע היה הגט וקלא אית לה למילת' וכן בגיטין הבאין ממדינ' הים קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' גבי נפל בבבא מציעא (י"ט א').

ושובר לאשה ואע"פ שאין בעלה עמה. הא נמי מיפרשא התם (י"ט ב') משום שמו' דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכו' כדאיתא התם גבי נפילה אמרי' הכא דחד טעמא הוא ול"נ דהכא לא צרכינ' לההוא טעמא דהתם משום קנוניא אתינן לה דאי מזבנה לכתיבה ויהבה שובר לבעלה קנוניא היא והכ' ליכא למיחש שאין חוששין לקנוני' בכותב שטר על שלו מכאן ולהב' וההיא דחיישי' בשטרי חוב לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ההיא לאו משום קנוניא חיישינן אלא הכי מיתרמי ליה ולא אדעתיה ויתברר לך כל זה מדברינו שם בפרק שנים אוחזין.

והבעל נותן שכר. יש מפרשין במקום שאין כותבין כתוב' שוובה בגט ובעידי מיתה אי נמי במקום שכותבין ואיתא ראיה שלא כתב לה אי נמי אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וכפי פירש"י ז"ל המורגל שם בפי הכל אבל במקו' שכותבין אליבא דמאן דאמר כותבין שובר אי נמי בשאר שטרות שאם היה השטר קיים לא היה צרי' הלוו' או הבעל לשובר היא או המלוה נותן שכר, דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר, וזו הסברא אינ' מתחוורת לי.


דף קסז עמוד ב עריכה


כותבין שטר למוכר וללוה. כבר אוקמוה במציעא (י"ג א') בשטרי הקנאה ואי לא חיישי' שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' כדאיתא התם ושמעינן מינה דהך נותני' בשלא העיד על עצמו שקבל המעו' מידו שלא כדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל והטעם שאין הפסד ללוקח ולמלוה בכתיבה זו שאין השטר ראיה בכך עד שיגיע לידם שהדין כבר ידוע שכותבין שטר למוכר וללוה ואם בא להוציא מהן דמי' צריך ראיה אומרין שמא מעצמך כתבו לך כדאמרי' לקמן (קע"ג א') בפירקין בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת.

ומסתבר לי שאם העידו על עצמו שקבל דמים מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה בחליפין כותבין אפי' בלאו שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שאף המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו מה שירצה עושה בהן מיום זה ואילך והיינו שטרי הודאות ולא שייך בהו קניין כלל.

והא דקתני אין כותבין ללוקח ומלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתב להם עדות שקר היא אלא אגב רישא קתני לה ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרי' דסתם קנין לכתיב' עומד בשלא בפניו א"נ איפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור שטרא עד דשקיל לדמיה ומי' זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש במציעא (יג,א), וכבר כתבנו שם.

ולוקח נותן שכר. תקנת חכמים היא, שכך בדין שמי שנשכר יתן השכר. ומיהו נעשה כאומר לו הא לך זוזי והקנה שטר למוכר, דספר מקנה בעינן כדמוכח בפרק המביא תניין והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט ה"נ אמרו שתהא כאומרת לו הא לך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך אינו צריך להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז, ופי' במסכת גיטין (כ,א).

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פי' שטרי אירוסין אינון שטרי אירוסין ממש הרי את מקודשת לי וקמ"ל שאם כתבו שלא מדעתה אינה מקודש' ופלוגתא דאמוראי היא בקדושין (ט,ב), ולמאן דמפ' התם בשטרי פסיקאתא קמ"ל שאע"פ שראו שאמרה כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו שהן הן דברים הנקנין באמירה אם רצה אחד מהם שיכתבו לו אין רשאי' לכתוב שלא מדעת שניהם משום דהשתא הוו כמלוה על פה ואי כתבו משוו ליה כמלוה בשטר דדברים הללו ניתנו לו ליכתב.

ולא כדברי הר' יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו שניהם להזדווג משום דהוי עדות שקר דקשיא עליה הא דאתמר עלה התם וביבמות (י"ב ב') ולא מיתפרשא ליה כלל אלא הכי פירושא כדאמרן דאע"ג דחזו פסיקאתא לא כתבי ליה משום דדברים הללו ניתנו ליכתוב והוו להו כהודא' בפני שני' וצריך לו' כתובו כדמפ' בגמ' התם ונשואין נמי כי האי גונא הוא לומר שאין כותבין כתובה לאשה עיקר ותוס' ושעבוד נכסים כנגד השום אלא מדעת הבעל ודעת אשה נמי בעינן שאם קבל' עליה להכניס לו כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו אין רצונה שיהא להם עליה כמלוה בשטר.

והחתן נותן שכר. אי בשטרי פסיקאתא איהו הוא דקני מהשת' ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולמאן דאמר שטר קדושין ממש הא קמ"ל דאפי' צורבא מרבנן נמי סלקא דעתך היא תתן השכר ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל כדאמרי' השתא בגיטין קמ"ל אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקדושין שלו ואפי' בצורבא מרבנן דאיתקש ליציאה.

שטרי אריסות וקבלנות. כיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין את המקבל לעבדה כראוי לה ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומה שקבל עליו בזריעה ועבודה השדה למחצה לשליש ולרביע לפיכך אע"פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהן עד שלא כתבו ומשכתבו קנו ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו הוה ליה כמלוה בשטר.

ושטרי בירורין. למאן דאמר שטרי טענתא אין כותבין אע"פ ששמעו מהם טענות בבית דין שמא הוא רוצה לחזור ולטעון ומשכתבו על פיהן אינן יכולין לחזור ולטעון ואע"ג דקא יהיב אמתל' ואף ע"ג דלא אתו עדי' דמשעת כתיבה הוה ליה לברורי טענתיה ולמאן דאמר שטרי בירורין נמי חד טעמא הוא משום שאע"פ שבירר לו א' יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פרש"י ז"ל במציע' כותבין שלא יוכלו לחזור בהן.

ומעש' ב"ד כגון. שטרי חליטתא ואדרכת' ודכוותהון שמשנכתבו קנו ואין א' מהם יכול לחזור ואחריות' נמי רמי עלייהו. וכן נראה לי לגבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכול להוסי' על שלש' עד שיכתובו כדאתמ' בספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רוא' את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים ואף ע"פ ששנינו דיני ממונות בשלשה לומר שכופין אותו לברור להן זה אחד וזה אחד הא אלו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים שנים זה בורר אחד וזה בורר אחד והדבר צריך הכרע ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע.

גמ': שם האיש בגט ושם האשה בשובר. תמיהא לי כיון דאסיקנא שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה אמאי נקט שם האיש בגט ושם האשה כשובר. ואפשר דרבותא קמל"ן סלקא דעתך האי דאתא לקמן לא משקר בשמיה דידיה דלא חציף כולי האי מימר אמר איכא אינשי הכא דמשתמודעי לי, קמ"ל.

מדלא חיישי' לשני יוסף בן שמעון דעלמא שלא היו דרין בעיר אחת דילמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך שמעי' מינה דצריך לכתוב שם עירו בגט הילכך ליכא תו למיחש, כך כתב הרב אב בית דין ז"ל.

ותמיהא לי בשטרי הלואו' נמי ליחוש דילמא כתיב שעיר בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזיל למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב למלוה שבשטר ועבדי קנוניא עלי' דהאי שאין כאן שם עירו וי"ל אי אתיא למיחש לכי הך קנוניא אין לדבר סוף אפי' תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא א"כ מלוה עמו שמא שניהם עושין קנוניא על יוסף בן שמעון שבעיר אחרת, אלא לכולי האי לא חיישינן.


דף קסח עמוד א עריכה


לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי. תמהני אדרבה קשיא מאי טעמייהו דרבנן, דילמא אם נכתוב לאחר יכפור ויזקיקנו לזה להתעצ' עמו בב"ד והיאך נכרחנו לזה להתפיס זכותו ביד אחר ואפילו אם אתה מוצא שום טעם בדברי חכמים האיך הקשו בגמ' שזו מדת סדום היא.

ונראה לי בשאומר אחד מהן ניתן שניהם השכר ויהא השטר מונח בידך לזכות שנינו והשני אומר לא כי אלא שטר לעצמי אני רוצה וזו מדת סדום היא הואיל וזכותו בידו ואף ע"פ כן חלק רבן שמעון בן גמליאל ואמר אתה אומר לי כל היום להוציא לך זכותך שאתה צריך לו ותראה זכותי ותריב עמי ואין הלכה כמותו.

מתני': מי שפרע מקצת חובו והשלי' את שערו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו וכו'. פירשו כל המפרשים ז"ל ויגבנו כלו, וכן משמע בגמ' במציעא (קי"ז ב') ותמהני לר' יוסי במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו ונראה לי באומר החזר לו שערו ויגבנו ופריעה זו שאני פורעו יהא מתנה ואף ע"פ כן לר' יהודה לא יחזיר דאסמכתא היא ומכאן תשובה לאומר בערבוני מחול לך שערבנו מחול הואיל והתפיסו לא נעשה כאומר מעכשיו וכבר כתבתיה במקומה בבבא מציעא.

הכי גרסינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. וה"נ אמרי' בנדרים (כז,ב) והאמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי, וכן גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.

ואיכא נוסחי דכתיב בהו הלכה כר' יוסי, ויש לפרש דרב ורבה בר אבוה מעיקרא סבירא להו הלכה כר"י והדרי בהו כדהדר ביה רב נחמן גופיה דמניומי אהדדי וא"ל דשמע מרבה בר אבוה בשם רב אסמכתא לא קניא ומניומי הוה בחזרה ורב נחמן לא הוה בחזר' לפי' הדר ביה כדאיתא במציעא (ס"ו א') ודיקא נמי מדאמר ר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא ושמעת מינה דמעיקא לאו הכי סבירא להו לרבותיו דאינון רבה בר אבוה, וכך פי' רבינו סעדיה גאון ז"ל.

ופי' אסמכתא כל דאי איגזים לא קני אפי' היה בידו לקיים תנאו ואי לא גזים קני אם היה בידו מתחלה לקיים תנאו כדאמרינן התם בידו אלא שתשובת רבינו הגדול ז"ל חלוק בדבר שהוא מפר' דאם אוביר ונא איעביד משום תנאי ב"ד הוא חייב אבל מדינא אסמכתא הוי ואע"ג דלא גזים ובידו וכבר כתבתיה בפ' המקבל, וכן נראה דעת ר"ח ז"ל.

וכל דאמרי' באסמכתא, הני מילי במתנה על עצמו כגון אם לא נתתי לך מכאן ועד שלשים יום החזר לו שטרו אי נמי אם אוביר ולא אעביד אשלם וכן כל אסמכתא שבתלמוד בדרך זו תמצא אותם וכן ההיא דנדרים אי לא אתינן עד תלתין יומין ליבטלן זכותאי.

אבל האומר אם תעשה כך וכך או לא תעשה, או שאמר אם באת מכאן ועד יום פלוני אם לא באת שדי נתונה לך זו אינה קרויה אסמכתא אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן אם לא יעברו ונתתי בין שהתנאי בקיום מעשה בין שהוא שב ואל תעשה וזהו דרך כל תנאין שבתלמוד שבדיני ממונות והיינו פלוגתייהו דר"מ ורבנן בתנאי פסול דלאו במעכשיו בלחוד פליגי ועוד דאמור רבנן כל היכא דאמור מעכשיו או ע"מ לא בעי' תנאי כפול ולא אחר מדיני התנאין דהכי פירשו רבינו הגדול ורבינו הגאון בפרק מי שאחזו אלמא אע"ג דלא אמר מעכשיו כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא וטעמא ברירא הוא דמימר אמר איהו מקיים ואזיל תנאיה דאיהו קים ליה בנפשיה טפי מינאי הילכך גמר ומקני ובהני שייכא ההיא דאמרינן בסנהדרין (כ"ד ב') גבי משחק בקוביא ורב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא פי' לפי שאין הדבר תלוי בדעת עצמו אלא בדעת חברו ובמעשה חברי וכן פרש"י ז"ל והרב א"ב ז"ל.

וקיימא לן כרב ששת, ואפילו לרמי בר חמא דאמר אסמכתא הויא בגמ' מפ' טעמא משום דתולה בדעת עצמה הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענה טפי.

אבל תולה תנאי בדעת מי שמתנה עליו לכולי עלמא לאו אסמכתא היא ואפילו תולה בדעת אחרים כגון שאמר לחברו שדי נתונה לך אם לא בא איש פלוני מכאן ועד שנים עשר חדש משמע דלאו אסמכתא היא דהיינו תולה בדעת יונו דלא הויא אסמכתא לכולי עלמא אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי הא לאו הכי תנאיה הוי.

ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרינן לקמן (קע"ג) לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד אלא משום ההיא הנאה במהימן ליה י"ל שאני התם משום דעביד אינש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמך מעיקרא וכטועה בדעת עצמו דמי ועוד דמימר אמר אנא כפינ' ליה ופרענא לך מדידיה ואי לא פרענא לך מדידיה דאי לאו דאמר קים לי בנפשאי לא הוה מתני הכי תדע דהא ערב דלאחר מתן מעות דליכא הנאה דמהימן ליה ואעפ"כ קנו מידו משתעבד ואלו אסמכתא גמורה שהתנ' על עצמו לא קניא עד דקנו מיניה בבית דין חשוב בבטול זכו אתיא כדפריש רבינו הגדול ז"ל שמע מינה ערב לאו אסמכתא גמורה לפי שאין הכל תלוי בדעת עצמו.

ומה שאמרו במציעא (עג,ב) במאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא משלם מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא והוינן בה ומאי שנא וכו' ופריק הכא לאו בידו כלומר לאו בידו לגמרי אלא שסבו' הוא שבידו שאף זה על עצמו התנ' אם לא לקחתי לך יין ואע"פ שאין התנאי מתקיים בלא חברו כיון שלא תלה תנאו באחרים ותולה בדעת עצמו הוא שאי אפשר שלא ימצא יין ליקח אסמכתא היא שכל שבנוהג העולם והתנה על עצמו אינו תנאי אלא אסמכתא דהא לרב חמא ולרב זביד ביין סתם משלם ואע"ג דלדידהו ודאי אסמכתא לא קניא.

ואי קשיא ארבעה שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, בשלמא שומ' חנם ושומ' שכר בידו ודומיא לאם אוביר ולא אעביד אלא שואל לאו בידו וכי תימ' התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ האיך שומר חנם מתנה להיות כשואל זו אינה קושיא שכבר נתפ' הדבר מכלל מה שכתבנו שכל תולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא והוא אינו יכול לתלות בדעת עצמו שלא יבא עליו אונם ומיהו כל שומר שאמר אם לא אשמור כדיני אשלם אלפא זוזי אסמכתא היא ולא קני' והא דתניא אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך אע"פ שבידו הוי אסמכתא דגוזמ' הוא.

והוי יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות, אבל לא בגיטין וקדושין שכמה פעמים שנינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום וכיוצא בהן ולא בטלו דבריו משום אסמכתא בנזירות במסכת סנהדרין (כ"ה א') ההיא רבי יהודה היא משום ר' טרפון דדריש כי יפליא לא נתנה נזירות אלא להפלאה וכל דברי רבינו הגאון ז"ל בדיני אסמכתת מוצאין מכלל מה שכתבנו בין מ"ש בתשובתו בין מה שכתב בספר המקח, והאמת יראה דרכו.

ויש להסתפק בתנאי שהוא בלא תעשה ועשה אם יש בו משום אסמכתא לפי שכל אסמכתא שבתלמוד ישנן בביטול מעשה כגון אם לא נתתי אם לא באתי וסבור לעשות ולא עשה אבל מי שהתנה אם עשיתי כך וכך שדי נתונה לך ועשה י"ל הואיל ואם ירצה היה מקיים תנאו ולא חשש ועשה מעשה גמר ומקני אלא שלא מצאתי לראשונים שחלקו בדבר. והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך והו תנאי בני גד ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה ועוד שהאו' שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא (ס"ה ב') הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי הרי היא שלו ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכת'.

עוד יש לר"ת ז"ל סברא אחרת שכתובה על ספר היש' דהיכא בהמרו זה את זה לאו אסמכתא היא שמתוך שזה רוצה לקנות גמר ומקנה וקשי' ליה הא דתניא בבבא מציעא (מ"ח ב') דאם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' לא נתקיימו התנאי' וניחאליה דהתם שניהם רוצין בקיום המקח ואסמכתא היא דסברי וקיים המקח ואין סברא זו עולה כהוגן במס' סנהדרין (כה,א).

מתני': מי שנמחק שטר חובו. פי' חוץ מחתימתן של עדים הרי זה מעמיד עליו עדים לראות כל הכתוב בו ובא לב"ד ועושין לו קיום וכותבין פלוני ופלוני עדיו החתומין בו.

וי"א צריכין לכתוב אף העדים שהעידו שהיה כתוב בו כך כך שמא יפסלם בעל הדין או יביא ראיה שהם קרוביו ותמהני אף ע"פ שמעידים העדים שהיה כתוב בשטר שלוה פלוני מפלוני מנה שמא היו לו לשונות סתומים שאין העדים בקיאין בהן ואם יבא לבית דין ידוני עליהם וכי העדים הם דנין ולא נראה לומר שקודם שימחק יכתבו העדים בשט' משמוש שלהם כל הלשון שכתוב הכתוב בו ויעידו עליו בב"ד, דלישנ' דתלמודא לא משמע הכי אלא שסומכין על העדים.


דף קסח עמוד ב עריכה


כותבין חוץ מן האחריות שבו. פירו' וכותבין מזמן ראשון, דאלו מזמן שני נפיק מינה חורבא כדאיתמ' לקמן גבי שטר מקח וממכר המאוחרין.


דף קסט עמוד א עריכה


רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. לא נתברר לי טעמו של רשב"ג כלל ולא ראיתי למפרשים בו פי' מפורש, ומיהו אליבא דמ"ד (קעג,א) אותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראי' אפשר דבהא פליגי הוא סבר אין כותבין שמא החזיר לו את שטרו ולכשיוציא זה השני למחר שטר אח' הפסיד הראשון שיכול לומר לו אם חזר' ולקחה ממני היה לך ליק' כל שטרותי אבל מעולם לא החזרתי לך כלו' שהרי השטר בידי ואתה הוא שכתבת אותו שטר שבידך קודם לכן כדתנן (קס"ז ב') כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו וא"ת עכשיו נמי יאמר כן הואיל ויש עדים שמעידין שכתבו ונתנו לו אינו נאמן לפי שאין שטר בידו והא ביד הראשון שרגלים לדבר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם יש לו לראשון כתיבה אף ע"פ שהוציא זה השטר השני הראשון זוכה ואם אין לו כתיבה אפילו בעדים המעידים שכתבו ונתנו לו יזכה השני בנכסים ואליבא דמאן דאמר צריך להביא ראיהדילמא בהא פליגי, רשב"ג סבר א"צ ורבנן סברי צריך להביא ראיה לפי' כותבין כמו שפירשתי.

לשון אחר: רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ושמא לא יהא לראשון ראיה על מסירתו שימותו עידי מסירתו או ילכו למדינת הים וזה השני יחזיק בנכסי' בשטר זה שלא כדין ואם אין לו שטר יהא הראשון נאמן במגו דמצי אמר לא מברחי שמא לא יבאו עדיו של שני בכל שעה ואין מגריעין כחו של ראשון כלל והואיל ואין השטר בידו יש לחוש שמא כבר מכר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם בא לכתוב שטר בודאי כתב מכר כתב לי ולא כתב של אותיות הללו ואע"פ שאין השטר בידו אין לחוש למכירה ועוד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאי בעי ליה למכתב שטר זביני ולמקרע נמי לשטרא דחבריה וכי האי גונא אמרינן בפרק קמא דמציעא ועוד דכיון דאיכא כתיבא מיזהר זהיר בה.

ובתוספות חכמיהצרפתים ז"ל כתוב: רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין שיש לחוש שמא החזיר הלוקח השטר למוכר וחזר המכר וכל זמן שאין שטר בידו של לוקח יוציא המוכר קרקע מידו של לוקח מחמת שטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב שטר שני ולוקח אפי' יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל לו כלום שיכול הלוקח לומר שני שטרות היו לי ולא החזרתי לך אלא אחד וכיון שאחד בידי לא חזר המקח ורבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאין אותיות נקנות במסירה כדמפורש לקמן וצריך לכתוב לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שכותב לו שמקנה לו שטר זה אין לחוש אפי' היו בידו כמה שטרו' קנה המוכר בחזרת האחר כיון שכתב לו הלוקח שחזר ומקנה לו.

ופי' זה כמה רחוק, וכי למ"ד אותיות נקנות במסיר' אינו קונה הוא וכל שעבודא וכי לצור ע"פ צלוחיתו קנה אלא ודאי קנה וכיון שקנה מה לי שטר א' מה לי שתי שטרות מדרבנן בכתיבה ומסיר' נשמע לרשב"ג במסיר' ועוד שכב' רבנן למ"ד במסירה בין למ"ד בכתיבה ומסיר' צ"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שאמר לו כך במסירה דאית בה אלא אין פי' זה כלום.

והם אמרו יכתוב לו שטר בל' הזה פלוני בא לפנינו והביא עמו עדיו שמכר לו פלו' את שדהו וטען שאבד שטר וכתבנו לו שטר כדי שלא יכפו' המוכר המכר וכענין הזה והשיבו חיישי' לבית דין טועין שיאמרו אלמנא לא שקרו שאבד שטרו הראשון לא היו כותבין לו לא בית דין ולא עדים.

וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אסיקנא (קעג,א) באותיות במסיר' קא מיפלגי משמע שאם כתב ומסר קנה בחזרת השטר וכתב ר' יהוסף הלוי ז"ל דבשט' שיש בו קנין אע"פ שכתב ומסר לא קנה ואמר שהדבר צריך תלמוד ואינו יודע בהן חלו' שהרי קנה בשטר אע"פ שכתוב בו קנין ונשתעבדו נכסיו בקנינו דמ"מ בשטר הא כתוב כל שעבודו והרי בכסף הוא קונה בכל שטרי מקח וממכר אבל עיקר הדבר צריך תלמוד וטעם למה יקנה בשום שטר.


דף קסט עמוד ב עריכה


אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי. מהא שמעי' שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו וב"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין ואין לקוחות יכולין לומר לו לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהא בידך טרפה שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לב"ד דאי לא תימא הכי היכי אמרי' שמיט ואכיל פירי והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ לקוחות כמוכר וכן הלקוחותכלוה כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי' פייסיה ב"ה בזוזי והם מחזרים אחריו ומיהו היכא דאיתיה ודאי מודיעי' ליה כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בה' בבי דינא כדעבדינן בבני חורין מקמי אדרכתא כדאיתא בבבא קמא (קי"ב ב') ואי מצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבי' להו עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדי.

הבא לידון בשטר ובחזקה. פי' חזקת ג' שנים שכך משמע הלשון ר' סבר אותיות נקנות במסירה פי' ומאי בשט' בשט' ראובן שמכר שדהו לשמעון וחזר שמעון שמכר לאחרים בכך נדון באותו שטר וא"צ דבר אחר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אינו קונה במסירתו אלא אם יש לו בה חזקת ג' שנים והוא טוען לקחתיה בכך וכך נאמן וקנה.

ודחינן לה ומפרשינן כגון שנמצאו אחד מהם קרוב או פסול כלומר מאותן עדים החתומין על שטר המכר הראשון קרובים או פסולי' ומ"מ קנה הראשון שיש עדים על מכירתו שקנה בכסף או בחזקת נעל גדר ופרץ כל שהוא ועכשיו השני שהוא לוקח ראשון בא לערער על המוכר שטוען חזרתי ולקחתי' ממך וקניתי בשטר זה דר' סבר כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי נמצא השטר כשר אע"פ שעידיו פסולין וכשאמר לו שני לראשון קני לך הוא וכל שעבודיה קנה הקרקע וא"צ לחזקה ורשב"ג סבר השטר פסול ואין בו שעבוד נכסים והראשון לא קנה אלא בכסף או בחזקה נעל גדר וכיון שכן צריך השני לחזק' ג' שנים כדי שיהא נאמן לומר חזרתי ולקחתיה בכסף ולא בשט' זה אלא שהחזרת לי השטר כדי להחזיק השדה בידי ולא יהא לך ראיה על מכירה ראשונה שמכרתיה.

ויש מפרשים מאי חזקה דאמרי' הכא בשמעתין חזקה נעל וגדר ופרץ כל שהוא וכן פי' ה"ר שמואל ז"ל, ואפשר.

והוצרכתי לפרשה שלא יטעה אדם לו' שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום אלא לדברי כולם חזקתו אינה חזקה והכי תניא בתוספתא בפ' חזקת הבתים (ב,א).

אבל בירוש' במסכת שבועות (ו,ב) מצאתי דמיתי אהאיך פלוגתא דר' ורשב"ג המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסול' אינה חזקה ר' ירמיה אמר במחלוקת שמואל א"ר ירמיה א"ר יעקב בר אחא בשם רבינא דברי הכל א"ר יוסי תמן בבא בשט' ובחזקה הכא בבא בשטר א"ר יודן תמן בבא בשתי כתי עדים הכא בכופה בראיותיו פי' ההיא פלוגתא דר' ורשב"ג בטוען שיש לו שטר וחזקה אבל ברייתא שלא טען מתחילה אלא שיש לו שטר וכיון שנמצאת פסולה הוא חוזר לדין בחזקה ולפיכך אינה חזקה ורבי יודן מתרץ דהתם בבא בשתי כתי עדים אבל ברייתא שהוא עצמו כופ' בראיותיו שמתחלה קודם ששלמה לו חזקתו היה אומר והוברר הדבר בב"ד ששטר פסול היה לו ולפיכך אין חזקתו כלום דכיון דמהדר אזיופיהו ומשקר בנפשיה בשקרא הוא דאחזיק.

ובשער מ' מספר המקח פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו משום שצריך לבאר ואליבא דר' ואתי' כר' ירמיה ירושלמי.


דף קע עמוד א עריכה


הא דקס"ד דרשב"ג סבר לה כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי. הכי פירושא: בשטרות סבר לה כר"מ אבל בגיטין כר' אלעזר סבירא ליה דהכי אמרי' בגיטין (י"ב) אלא משום דלאו מסקנא הוא ולא חשו בגמ' לפרושה טפי.

בלברר קא מיפלגי. פר"ח ז"ל שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לדברי רבי, ובספר המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר ונמצאו דבריו בטלין או שהביא ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה. וה"נ משמע בסנהדרין שאם נמצאו קרובין או פסולין לא בירר, וכן פי' שם רש"י ז"ל.

הכי גרסינן בכל נוסחי ספרד וזו היא גרסתן של גאונים ז"ל: והאמר רב גדל הלכה כדברי ר' ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אלא נמי לבר' קאמינא. פי' שאם מתו או הלכו למדינת הים נאמן ואם באו ואמרו לא היו דברים מעולם משלם וקשיא להו לרבוות' ז"ל מהא דגרסי' בשבועות (מ"א ב') כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמני לה ולאו אדעתיה ושמעתי בפירושא דהתם כגון שבאו עדים והעידו על הפריעה ואלו אמרו לא פרעו מעולם בפנינו שכיון שפרעו בפני עדים שהרי הם לפניך בידוע שלא היה וכו' בפני מי שאין אדם זוכה לעולם באתה ענין פורע חובותיו אבל לא באו אחרים אינו נאמן והוחזק כפרן. ובמקומה (שבועות מא,ב) אפרש יותר בסייעת' דשמיא, ויש לרב ר' שמואל ז"ל גרסא אחרת אבל אינה.


דף קע עמוד ב עריכה


הא דתנן וכן יפה לו ולא ירע כחו של זה. ה"ק כן יפה ללוה עצמו שלא ירע כחו של מלוה להחליף שכרו לזמן שני שאם היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין שלא יפסי' שעבודו מזמן ראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין וטוב יפה לו שלא יהא נועל דלת בפני לווין ור"י דמתני' סבור הוא דר' יהודה מזמן שני קאמר והרב ר"ש פי' וכן יפה לו למלוה, ולא מחוור.

ודאמרי' אי שמיט ליה הא דתניא עדים מקרעין הוה הדר ביה. כלומר אי הוה ידע דר' יהודה מזמן ראשון קאמר ואפי' הכי מכשיר בעדים היה סומך עליו ולא היה מצריך ב"ד אלא משום שהיה סומך עליו מזמן שני קאמר הוא שאמר אין הלכה כר' יהודה ואמר לה על זה אמר אין הלכה דעל כרחך בעינן בית דין.


דף קעא עמוד א עריכה


עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן. פי' היאך ישתעבדו נכסיו בשטרם של אלו שעושין עכשיו מעצמן ואף על פי שהוא סבור או' להם לכתוב לא כל הימנו לשעבד עכשיו נכסים למפרע ואם מפני השטר הראשון כיון שאתה מחליפו נמחל שעבודן והרי הוא כמי שאינו.

ואקשינן ולאו וכו'. דקס"ד דמקשה שכיון שהשטר הראשון היה לו קול משעה ראשונה יכולין הם להחליפו וישתעבד בשני ומפרקי' בשטר מתנה שאין בו שעבוד ואינו אלא לראיה בעלמא וכותבין אפי' עשרה בלא רשותו שכיון שנתן להם רשות לכתוב אפי' מאה כותבין.

ויש לפרש שאין חוזרין ועושין שליחותן משום דהוה מפיהם ולא מפי כתבם דכל שטר שכתבוהו מעצמן ולא בשליחות בעל דבר מפי כתבם הוא.

הא דאמרינן כדי שיכוף הלווה לפורעו. תמהני למה חונקין אותו לפורעו ונראה שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפורעו דזילי נכסיהאבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם ונמצאת מריע כחו של מלוה, וזהו ששנינו (קע,ב) ואל ירע כחו של זה שאפילו אתה כות' מזמן ראשון ריעות' כח על מלוה הוא ובירושלמי (י,ז) מפ' על משנתנו כן אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן.

שטר מאוחר הוא וכשר. אבל לא חיישינן דילמ' קדמו וכתבו, דבכדי לא פסלינן שטרא כדתניא בסנהדרין (ל"ב א') שטר שזמנו באחד בניסן בשמט' שבאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו שמע מינה שעו הטוען פסילות בשטר או בעדים עליו הראיה, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וזה ודאי א"צ לומר דליכא למיחש למוקדם שאין העדים מקדימין שטר.

אבל הדין הזה שהם מחזרין עליו יכול הוא להתלמד ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (ט,ב) בההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שני יתרתה וסבר רבנן קמיה דר"נ למימר האי שטרא מאוח' הוא ועד דמטי זימני' לא טריף אמר להו ר"נ ספרא דוקאנא כתביה וכו' שמע מינה שאין אומרין יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים ואמאי לימא דאינון שבע דינרים קאמר ואין לו אלו שבע דינרים כדתנן ברישא אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר, אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה.

אי הכי אפילו שטרי הלואות נמי קסבר רב המנונא אין כותבין שוב'. פי' משמע דסבירא ליה למקשה דמתניתין בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה ובשמוכיח מתוכו שהוא מאוחר. ור"י היא ומוקדמין פסולין לגבות מאותו זמן הכתוב אבל לא לגמרי כיון שפירשו בו שהוא מוקדם.

דכל אימת דנפיק לירעיה. פי' ואי אמרת ניחוש דילמא מיתו סהדי דחזיוה להאי תברא מקמי הכי איכא למימר לא שכיח ואיכא למימר אפילו הכי ואי טעין ואמר להכי אי כתיב סתמא כי היכי דלירעיה להאי שטרא דמאחר זמן הוא טענתיה טענה.

וא"ת בשטר מקח וממכר נמי לימא הכי, התם ליכא למימר דכי מתרמו ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה דלכתוב שטרו סתם דהא אית ליה אחריות' אחבריה ובעיא טריף בה אי מטרפ' מיניה וא"נ שלא באחריות דילמא זבין לה אי שעבדה לאיניש אחרינא ואי כתיב סתם ידו על התחתונה הילכך בעי למיהוי ביה זמן מפו' לפיכך פסלו המאוחרין ומיהו לההיא תקנתא קמייתא דר' אבא אף שטרי מקח כשרין דכל היכא דמפו' בהון שהן מאוחרין ליכא למיח' למידי כדפרישי'.


דף קעב עמוד א עריכה


כי קימיתו בשילו כתובו בשילו דלא ליתחזי כשקר'. ואע"ג דאמרי בעלמא למיחזי כשקרא לא חיישינן כדאי' במסכת גיטין (כו,ב), הכא שאני, דאי לא כתבי דוכת' דקיימי ביה שקרא הוא, ואין כל השקרי' דומין זה לזה.

והא דאמרי' כי כתביתו שטר אקניאתא כתובו יומא דקניתו ביה. מוסכם וידוע הוא בדברי הגאונים, ור' ספרד ז"ל שבכל שטר שיש בו קנין אם כותבין יום הקנין אין חוששין בכך להקדמ' שמשע' קנין יצא הקול ונשתעבדו הנכסים ודמיא הא מילת' לההיא דמציעא (ט"ז ב') בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה אלא שנכתב ביומו, וכי תנן (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, בגיטי נשים ובשטרי אין בו בית מיחוש, וכך פי' שטרי אקניאתא בכל מקום שטר שיש בו קנין בין של מלוה בין של מקח וממכר ומתנות ולא שטרי מתנה בלא אחריות.

ושמע מינה דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדין ומכאן סמכו המחברים לומר עד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר.

והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקני ביה דאי כתבי דוכת' דקיימי ביה ביומא דכתיב מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו, כן נראה לי.

תרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה. פי' אם בא האחר לפנינו ולא רצה אין כותבין על כרחו שיש לו טענה כדמפ' ואזיל וה"ה אם אינו לפנינו שאין כותבין ומודיעין אותו אע"פ שבודאי לא נפרט וא"צ נו' אם יש לחוש לפרעון דהתם איכא טענה מעלייתא משום תברא כדלקמן וכן אפ' בידוע שלא נפרע אם אין מודיעין אותו ללוה יש לחוש לחורבא משום שוב', ואלו לא הוצרך רבא לטעם שפי' בגמ'.

ודאמר רב אשי האי מפרע פרעי' משמע מינה דאי לא פרטיה משוינן ליה, ומיהו צריך להודיעו ללוה דאי לא נפיק מינה האי חורבא עצמה לכשיפרענו. ובפר"ח ז"ל מוחלפת השטה, שכך כתב - אמר רבא מאן דנקיט שטרי בק' זוזי ואמר לבי דינא שויו' נהלי תרי בר חמשין חמשין זוזי או נקיט תרי שטרי בנ' זוזי ואמר שוילון לי בר' זוזי ק' לא משוינן ליה לא זה ולא זה מ"ט דילמא פרטיה וכו' לפיכך אין כותבין דחיישינן לרמאי, והיינו טעמא דהני כולהו.


דף קעב עמוד ב עריכה


מינך ואפי' מריש גלותא. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דרב הונא חייש לנפילה, וקשה לי א"כ מה ענין משנת אבא שאול בכאן לעולם מההוא יומא דנפיק ביה משמע וה"נ מההוא גברא משמע אלא דאיכא למיחש לנפילה אבל גבי גט ליכא למיחש למידי כיון דאמר היום גרשתי' והאי יומא משמע ושמא תאמר הך ראיה משום דלא חיישי' שמא ביום אחר נמסר ליה ומההוא יומא משמע וליכא עליה סהדי הא לא מחוורא דאי הכי לא בעי לאוקמוה כר' אלעזר אלא בשנתנו היום ודברי הכל ואין זה דרך פי' הרב ז"ל ותו קשה לי מעיקרא נמי לפשוט לה ממתני' דקתני הן מוציאין על אחרים ולישנא דגמרא נמי משמע דרבה מיפשט הוה פשיט ליה דלנפילם לא חיישינן.

והא דדחי' ודילמא אב' שאול כר' אליעזר ס"ל. פי' הרב ז"ל דר' אליעזר לא בעי כיון שעידי מסירה כרתי ואע"ג דתנן בגיטין (פ"ו א') ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ד' אליעזר אומר אע"פ שאין עליו אלא שנתנו לה בפני עדים כשר ומשמע דלא פליג שאין בו זמן הכי קתני אע"פ שאין עדים בגט זה שאין בו זמן כשר. והא דבעי אבא שאול היום גירשתיה משום דבעי ידים מוכיחות ואם אין כתוב כן אין במשמע שיהא גט מעכשיו, אלו דברי הרב ז"ל.

ומה שפי' במשנה שבפ' המגרש אינו נכון, שהרי אין במשנה גבי שאין בו זמן ואין בו עדים כי היכי דליפלוג ר' אליעזר אכולהו ועוד שתקנ' תקנו בו משום פירות או משום בת אחותו ואין עידי מסירה מועילין בכך שמא לא יהיו זכורין לעולם וכ"ש לדברי האומר לא הכשיר ר' אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ועוד שיש גיטין בעידי חתימה בלבד בלא עידי מסירה, לפיכך תקנו זמן בכולן.

אלא ה"ק מעיקרא, מינך ואפי' מריש גלותא, וכיון דלא פי' לא שיעבד עצמו לשום אדם בעולם ושטרא כמאן דליתיה דמי והדר פשט רבה ואמר מדאמרינן גבי גיטין היום גרשתיה כשר אלמא מההוא יומא דנפיק ביה משמע ולא אמרי' לכולהו יומי משמ' ולאו כרות גיטי' והכא נמי מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה בבי דינא משמע ומעיקר' לההוא יומא רמא שעבוד והוה ליה כההוא דאיתמר התם משתעבדנ' לך לדידך ולכל דאתי מחמתך. א"נ כיון דעיקר חיוביה אההיא שעתא רמא ליה ליכא למיחש לנפילה דהא נמי מעיקרא ומאן דנפיק מתותי ידיה א"ל אביי לעולם גבי גט לאו מההוא יומא דנפיק ביה משמע אלא מההוא יומא דמסרה לידה ודאי משמע וא"ת א"כ אין זה כריתות שהרי אין מוכיח מתוכו אימתי הגיע גט לידה אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה ועידי מסירה הם יבאו ויעידו ולא בעי ר' אלעזר מוכיח מתוכו כמו שמוכיח במס' גיטין הילכך הכא גבי גט חוב נהי דתפשוט דכשר הוא דמההוא גברא דמסרי' ניהליה משמע וכל אימ' דמפיק ליה נמי מוכיח הוא מתוכו דמני' לוה ולדידיה משתעבד מ"מ ליתוש לנפילה, כן נ"ל.

וקרוב לזה פי' חכמי הצרפתי' ז"ל דמעיקרא ה"ק מי אמרי' כיון שאינו מוכיח מתוכו של מי הוא פסול או לא ואמרי' ליה כש' מדאב' שאול ודאי אביי ודילמא אבא שאול כר' אליעזר סבירא ליה כדאמרינן במס' גיטין ומיהו זמן בעינן וה"נ דלא בעינן מוכיח ליחוש לנפילה ומסקנא דלא חיישי' כך מפירש בתוספות ולפי זה היה לומר ועוד ליחוש לנפילה.


דף קעג עמוד א עריכה


אלא הא דתניא בשם שאין מוציאין וכו' במאי קא מיפלגי באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי, דתנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה וחיישי' שמא האחד הווה הלואה זו ומכר ומסר ליה ולא קנה ואליב' דאביי דחייש.

ותנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה וליכא למיחש כלל ואפי' למאן דחאיש לכולהו חששי משום דלנפילה דחד ודאי לא חיישי' ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה.

ואיבעית אימא תנא ברא נמי סבר אותיות נקנות במסירה אלא דקסבר צריך להביא ראיה חיישי' לפקדון או לנפילה וכולה סוגי' אליבא דאביי אבל לרבא אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה לא חיישי' למסירה אלא אמרי' האי דמוחזק ביה דידי' הוא והוא ניהו מלוה.

וראי' לדבר הוא דגרסי' ביבמות (קט"ו ב') מי חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישי', רבא אמר לא חיישי',אמר רבא מנא אמינ' להו דהנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני ומנכי בהו רבה בר אבוה זוזי, והא חבו בר נאני ונאני בר חבו בנהרדעא שכיחי טובא, אלמא לא חיישי'. ואביי דסתם למאן ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גבי' מאי אמרת דילמא מסר ליה איתיות נקנות במסירה אלמא לרבא לא צריך האי טעמא אלא לעולם מגבי' להו למאן דמוחזק בשטרא ואע"ג דשכיחי טובא דשמייהו כשמיה, כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא התם דגמרא מדמי להו בהדדי.

ואי קשי' לך היכי אמר אביי הכא צריך להביא ראיה והא התם אמר גבי דלא ראיה איכא למימר אביי לאו אותיות דשמיה כשמיה קאמר אלא אשאר אותיות ודקאמרינן דאיתמר לומר כי היכי דפליגי אמוראי בשאר אותיות פליגי תנאי הכא אי נמי התם לאו סבר' דנפשיה קאמר אלא טעמא דרבה בר אבוה מפרש לומר דלא פליגא עליה כהא דאמר איהו חיישינן לתרי יצחק דהתם אחרינא אית ליה לרבה במלת' משום דלנפילה דחד ולפקדון לא חייש וסבירא ליה כתנא דמתני' דאמר אמר שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אבל אביי כתנא ברא סבירא ליה ובגיטין (כ"ד א') נמי אמר רבה זאת אומרת שני יוסף מוציאין על אחרים ואביי דחי ליה מינה אפשר משום דלא סבירא ליה הכי.

ומ"מ לפי דרכנו למדנו דאף על גב דקיימא לן אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת לרבא מוציאין על אחרים ולא חיישינן שמא מסר זה לזה ולא קנה אלא אמרינן הוא המלוה, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.

ושמא זה הזקיקו לרב יוסף הלוי ז"ל לומר דמהימן איניש למימר שטר מקח היה לי ואבד ואינו צריך ראיה ואפי' אליבא דרבנן דאמרו אין אותיות נקנית במסירה ואינו כן כדמפו' בסנהדרין (נ"א א') בההיא איתתא דמפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר"נ אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא אפי' תימ' רבנן שאני הכא מגו דאיבעי' קנתה אלמא לרבנן לא מהימנ' למימר שלי היא.

ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי אעפ"כ יהו מוציאין שטר טוב על אחרים מתוך שיכולין לומר שטר מכר היה לנו ואבד דהא סביר' לן השתא להאי פירוק' אינו צריך להביא ראיה.

והא דאמר רבא אחין דשמטי אבל אחריני לא לתנא דבריית' קאמר ומוקי לה כר' מדקאמר א"צ להביא ראיה ולאותוביה לאביי דאמר לכולי עלמא צריך להביא ראיה אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה צריך להביא ראיה אבל אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה לאו אותיות נקנות במסירה חיישי' ולא מצי למימר שטר היה לי ואבד ולא לומר כמתנת שכיב מדע או באגב נתנו לי וכל שכן במקום שצריך לשט' שלא מצינו טענה זו אלא לאחר שלש שני חזקה, וכן דעת הרב הגדול ז"ל ומפורש בהלכות בפ' הכותב.


דף קעג עמוד ב עריכה


לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. פי' יש לו נכסים ידועין ואפי' זבורית לא יתבע מן הערב תחלה אע"פ שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שירצה אלא תובעו ללוה בדין כדין מי שאין לו ערב וכותבין אדרכתא על נכסיו של לוה ומורידין אותו לתוכן ואם אין לו נכסים ידועין מיד יתבע מן הערב אבל אם לא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה אפי' לא היו לו נכסים ידועין תובעו בדין ואין הערב עומד בדין עד שיתבע לוה ויתחייב לו ואם אינו כאן מודיעין אותו ומאריכין עליו כדין כמפורש בקמא (קי"ב א') ואם אינו פורע נכנס לביתו של ערב וכן אם אין לו נכסים שאי אפשר להודיעו גובה מן הערב, וה"ה אם הוא גברא אלמא ולא צאית דינא ואי אפשר להוריד לנכסיו שגובה מן הערב.

וי"א אפי' מת ויש לו נכסיו אלא שיתומין קטנים שגובה מן הערב ולא ימתין עד שיגדלו ולא מסתבר' דאטו ערב' לאו בתר יתמי אזיל כדאמר בשבועות (מ"ח ב') אלא אפילו קבלן עד שיגדלו אין גובין הימנו.

ולפי דברי הגאונים ז"ל שאמרו משביעין את הלווה שאין לו לפרוע אינו גובה מן הערב סתם עד שישביעוהו ללוה שאין לו כלום לפורעו וכן פי' רב יצחק אלברגילונ"י ז"ל ומי' אם הלך למדינת הים ואין לו נכסים כאן אין ממתינין אותו לעולם.

וזה גמרו של דבר: נכסוהי דבר איני' אינון ערבי' ביה כאלו אמר ע"מ שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואעפ"כ מודיעין אותו כדמפורש בקמא ולפיכך אע"פ שאמר ע"מ שאפרע ממי שארצה גובה מן הנכסים אם מצא שהם ערבין לו יותר מזה לא מצא נכסים גובה מזה ומיהו אם אמר בפי' ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה הרי זה גובה תחלה ממי שירצה כמו שאמר.

והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' דה"ק: לא שנו לא יתבע ערב תחלה הא בתר הכי גובה מן הערב אלא שאין נכסים ללוה וכו' ואינו דהא בריית' לא קתני אלא לא יפרע מן הערב ולא מתני עלה בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש לו נכסי' לא יפרע מן הערב בתרוייהו לא יפרע מן הערב נינהו חד לישנ' תנו וחד פירוש' אית להו ועוד דהא אפיסקא דואם אמר לו ע"מ קאי בגמ'.


דף קעד עמוד א עריכה


מקמי דלודעינהו ליתמי. פי' נראה לי דה"ק רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא והך מצוה רמי' אערב וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות והאי קדם ופרע רצה הוא לזכות במצו' ולא משלמי לעולם ואלו תבעם ליתומים בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן וכשיגדלו גובה מהם ודמיא הא מילת' למעשה דקטינ' דאביי דאמר הנך קמאי מצוה קא עב די אי אמר קטיני סלוקי סלקיה ה"נ איפרע אדעת' למישקל מיתמי כגון דאודעינהו שליחות' דאבוהון עבד וכי לא אודעינהו מצוה דרמי' עליה ולא רמי' איתמי מהשתא עבד. הילכך פטורין לעולם ואע"פ שהיתה מלוה בשטר.

ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה אלא שעבודא דאוריית' סבירא ליה וקא פטר להו משום אימ' צררי אתפסיה כלומר מכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחות' דאבוהון עבד וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמ' צררי אתפסיה לדידך או למלוה ואלו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבוד' דשטרא כי היכי דלא מיפטרי יתמי מיניה דמלוה אלאו בעודן קטנים לא מיפטרי מיניה דערב דהא ערב במלוה ולמיפרעי' למלוה תבע ושעבוד' דאוריית'.

וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא טעמ' דרב פפא כיתמי' לאו מעבד מצות נינהו דהא טעמ' דרב פפא ביתמי טעמ' רבה הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פ"ו א') לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה וכו' אלמא דרב הונא לית ליה.


דף קעד עמוד ב עריכה


ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתני בתוספתא (יא,ח): ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. פירשו ראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר. ומסתב' ודאי דעל כרחין מן היתומים קתני דלאו מיניה אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה כשי' דיכול ליה לומר אני פרעתיו למלוה או פרעתיך אי דאיכ' סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי נמי דלוה לא פרעי בתר הכי לערב אמאי אינו גובה וכן סיפא אם כתב לו התקבלתי גובה אמאי לימא ליה הדרי ופרעתיך דלאו מלוה בשטר היא לו ואי דאיכא סהדי דלא הדר ופרעיה פשיטא אלא לאו מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום רישא אינו גובה משום צררי וסיפא קתני ואם כתוב בו התקבלתי כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך גובה וכן שנויה בתוספת' אלמא אע"ג דקדים ופרטיה כיון דמדנפשיה פרטיה ולאו צררי אתפסי' גובה ופריק להכי טרח ערב וכתב לי' בעל חוב התקבלתי למיתבעינהו ליתמי וכיון דאדעת' דידהו פרע כי גדלי משלמי, וסליק' שמעת' שפיר.

אבל מה שכתב רבינו ז"ל, לרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חיבת אביהן אינו מחוור לי דההיא בגדולי' ובשירשו מטלטלין ולא שכופין אותן והכי מוכח במס' גיטין וה"נ משמע בשילהי פרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ב') שלא נאמר אלא בשירשו ואינן חייבין לפרוע מן הדין דאע"ג דליכא שעבודא איכא מצוה ואין כופין ולרב פפא נמי אית ליה בגדולים אלא הכא משום דשעבודא דאוריית' איתמר כפיסקה דידיה ז"ל, כן נ"ל.

ובערב דנכרי, קס"ד דכיון דדיניה בתר ערב' הוא לא חיישי לצררי דכמאן דאודעינהו דמידהא דינא עבד ושליחות' דאבוהון היא ולהך סבר' בקבלן דישראל לא חיישי' לצררי.

חזקה אין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש. פי' בשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואה אמר מנה לפלוני אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע בעיא ולא אפשיט' שמא אם עמד חוזר, וקיימ' לן כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שחוזר הודאתו הודאה אפי' בהדיוט דליכא חזקה.

ואוקימנ' במקוים, וקשיא להו אי במקוים ל"ל הודאה אפילו בהדיוט והשיב הרב אב"ד דאי לאו דאודי הוא אע"ג דמקוים שטריה הוה ליה בא ליפרע מנכסים משועבדין ולא יפרע אלא בשבועה והשתא דקיימיה איהו שקיל בלא שבועה ומפורש הוא בגמ' בשבועות (מב,ב) גבי נשבעין להקדש.


דף קעה עמוד א עריכה


הא דאקשי (הא) אמר תנו נותנין מלוה על פה הוא. משום דהכא במודה עסקינן שאומר אני חייב לו מנה תטלו את שלו והוא כמוס' דבריו לעדים אבל מצוה ניתן ודאי נותנין דהיינו דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכבר פרשתיה במסכת גיטין (יג,א).

לא אמר תנו וחזרו יתומים ואמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. וקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל טעמא דאמר דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו הא אי לאו הכי מיחייב למפרעיה. והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין כלל ותירץ דהתם דלא אמר בתורת הודאה גמורה שהוא כמערים והכא בשאמרו בתורת הודאה גמורה כדכתיב בהלכות.

ומ"ש הרב ז"ל דבהא דרב הונא נמי בשהקדיש כל נכסיו אי הוה בידיה שטרא דלא מקוים ואמר תנו נותנין יפה אמר דאע"ג דאמרינן בעלמ' מה לי משעבדי לגבות מה לי להדיוט הכא דמודה ואמר דשטר זה אמת הוא ויכול לקיימו בחותמיו ואין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש לפי שאין אדם חוטא ולא לו כי קאמר תנו נותנין דקיימיה לגמרי תדע דהא כי איכא בידיה שטר מקוים נמי לא גבי מהקדש אלא בשבועה והשתא דאמר תנו קיימיה לגמרי ושקיל בלא שבועה מה שאין כן גבי שאר לקוחות משום שאין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש כלל, וחד טעמא הוא.

אבל תמהני שאמר והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין והא מלוה על פה היא ואינו גובה מן המשועבדין ונראה שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא שכיב מרע הוא שצוה ואמר יש לו לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לי נותנין דאיהו ודאי קושט' קאמר ולא משקר והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקוים דהא אמרת שכיב מרע לא משק' א"נ במודה במנה פקדון או בקרקע, והמקום ידין אותנו לזכות.


דף קעה עמוד ב עריכה


הא דאמר רבה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. הכי פירושא: שכופין אותו לקיים מצות עשה של פריעת בעל חוב מצוה, כדאמר רב פפא בכתובות (פ"ו א') דמקשו ליה לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה כדתניא אבל במצות עשה לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו והיינו דאוכחינן מדאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית דאית ליה שעבוד' דאוריית' דההיא בני חורין, אלמא לרבה אפילו מבני חורין שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה.

ואיכא דקשיא ליה ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה והא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים ב' ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובארבעה שומרין תשלומין כתיבי שעבוד' לאו דאוריית' בנזקין נמי איתמר בשמעתי' דהוינ' יורשי בעל הבור חייבין לשלם ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו והא דכתיבי מיטב שדהו ישלם היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב, וכיון שהוא חייב לעשות כן ואם לא רצה ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימים לו מצותו.

והא דפשיט מדעולא שעבודא דאורייתא, לאו מדקאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית דהא איכא למימר דבר במיטב בנזקין אלא עיקרא דהא מילת' שעבוד' לאו דאוריית' מהאי קרא קאמר דרחמנ' מנעיה אפילו לשליח ב"ד לבא אל ביתו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית'.

ופריעת בעל חוב מצוה דקאמר, היינו מהכ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט שהכתוב מצוה עליו לעשות כן, ולא כדברי רבינו שלמה שפי' מצוה מוהין צדק שיה' הן שלך צדק דההי' שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב הוא, אלא מהאי קרא דוהאיש קאמר מצוה, ועולא דפריש (ב"ק ח,א) דקראי כדי שיוציא פחות שבכלים שדינו כך הוא בזיבורית דבר תורה אלמא שעבוד' דאורייתא קאמר, כך נראה לי זה הענין והוא כפתור ופרח.

הא דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד. קשיא לן עלה מאי תלמוד' התם מטלטלי נינהו וכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם כדאמרינן בקמא (ז,ב). ושמעתי כיון שאסרה תורה ליכנס לביתו ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה למדנו שהתורה חסה עליו ואף אנו נאמר שדינו בזבורית.

ולי נראה דהתם משכון הוא ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא שהרי אין בידו למוכרו ואלו היה הדין שיגבה מיטב קרקע היה בדין שימשכננו מיטב מטלטלין כדי שיכוף לבו לפורעו כענין מה שאמרו בירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות, וטעם נכון הוא.

גבו מעות יש לו שעבודא דאורייתא. פירוש דגמ' הוא, דליכ' למימר משום הכי שקיל דכיון דכופין אותו נפריע מוחזק הוי דהא רבה הוא דאמר מסתבר טעמייהו דבני מערבא וה"נ מדאוריית' אם קדמה וזבינ' זבינה זביני והני תרתין סוגי' דהכ' והתם כתיבן בהדדי ואהדדי איתמר וי"ל דמילת' פשיטא היא בודאי דכל דסברי שעבוד' לאו דאוריית' לעולם מלוה ראויה היא ובסבת' נמי למאן דסברי אי קדמה וזבינה הוו זביני ראוי הוי ולמ"ד התם מוחזק הוא משום דאומר אחרי' כאומר מעכשיו דמי, וכבר פרשתיה באורך בספר מלחמות.


דף קעו עמוד א עריכה


הא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דס"ל שעבוד' לאו דאורייתא וכן עיקר שהרי הוא אמר פריעת בע"ח מצוה ובמסכת כתובות (פ"ו א') נמי בעו מיניה לדידן דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניח' לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית', ודאמרינן בקדושין (י"ג ב') שעבודא דאוריית'ה"ק אפילו למאן דאמר שעבוד' דאוריית' גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדינה, ויש לשונות אחרים.

ודברי רבינו הגדול ז"ל בכאן אינם מחוורים, אבל יפה פסק דשעבוד' דאוריית' דרב הונ' בריה דרב יהושע משמע דהכי סבירא ליה ור' יוחנן וריש לקיש נמי ועל כרחין כותייהו קיימי' לן.


דף קעו עמוד ב עריכה


[הא בעלמא בעי קנין]. נראה לי דערב דלאחר חתום שטרו' לא בעי קנין, מדגרסינן בכתובות (ק"א ב') גבי פלוגת' דרבי יוחנן וריש לקיש בחייב אני מנה לך בשטר דרבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ואמרינן עלה כתנאי ר' יוחנן דאמ' כר' ישמעאל וריש לקיש דאמ' כבן ננס ומהדרינן אליב' דר' ישמעאל ואנן קיימ' לן כר' יוחנן וממיל' שמעינן דערב היוצ' אחר חתום שטרות מחמת חתומו חייב דהיינו חייב אני לך מנה בשטר וקיימ' לן דחייב כר' יוחנן ואע"ג דגריס רבינו הגדול ז"ל ואינך כולהו בעו קנין פירושו כל ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה אבל לא ערב דאחר חתום שטרות כדמוכח התם ודברים פשוטים הם למבין.

הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_י&oldid=1388421"