חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רש"י |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הא דתנן לא יחפור אדם בור. משום חפיר' הוא דקתני הכי ולא משום מיא דאפילו ליכא מיא נמי אסור דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעא דהאי וכן שיח ומערה אבל אמת המים וברכת הכובסין משום מתונתא נינהו ובגמ' מפרש דצריך צריכי.
וק"ל, בור ושיח ומערה למה לי למתנינהו, וי"ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע"פ דלא איצטריך למחשבינהו לכולהו.
גמ'. הכי גריס רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. וכך פי', פתח בבור וסיים בכותל, דקס"ד דכותל חצר קאמר ורישא וסיפא קשיא ליה דרישא לית ליה סיפא וסיפא לית ליה רישא כי ההיא דאמרי' התם פתח בכד ומסיים בחבית ומפרקינן מכותל בורו שנינו שהראשון כנס לתוך שלו ועשה כותל לבורו של שלשה כמו שזה עושה.
ואקשינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים והיה במשמע שיכניס לתוך שלו שלשה טפחים שאין נקרא מרחיק ג' עד שיכניס לתוך שלו שלשה.
והקשו על פי' זה דילמא אי תנא הכי ה"א שהראשון לא הרחיק שהבא לסמוך בצד המצר סומך וזה עשה כל ההרחקה נמצאת או' שאם באו לחפור בבת אחת זה לא ירחיק אלא טפח ומחצה וזה טפח ומחצה לפי' תנא מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מסתמא דאי לא הרחיק שלשה כמו שזה עושה היכי קתני שלעולם מרחיק זה שלשה הרי פעמים שהכותל עבה ולא בעי הרחק כל כך ופעמים שהכותל של טפח ובעי טפי ומשום הכי קתני מכותלו וזו אינה קושיא שהבא לסמוך בצד המיצר אף ע"פ שסומך אין האחרון מרחיק אלא חצי הרחקה שהיה עליו אם באו לחפור בבת אחת כדבעי לפרושי לקמן וכיון שזה כונס לתוך ג' למדנו שאם באו לחפור בבת אחת מרחיק כל אחד ג'.
הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. שכיון ששנינו מכותל בורו של חברו על כרחך הראשון הרחיק כשיעור הרחקה הקצוב במשנתנו שהוא ג' טפחים וקא קרי לה כותל ובא ללמד שכותל בור ג' טפחים, זה פירוש לפירוש רש"י.
ור"ח ז"ל גריס פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים ואמר אביי מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל וכו'. ולפי גירסא זו נמי כך אנו מפרשים שאין לשון מרחיק אלא כונס לתוך שלו, ולפיכך הקשו בגמרא ליתני שיעור ג' טפחים על האחד לבדו ועל הראשון משמע דס"ל בא לסמוך סומך מדתנא סמוך לבורו ולא תנא נמי הרחקה אלא על הא' ושל שלשה טפחים וכיון שכן ליתני אלא א"כ הרחיק זה שלשה וממילא שמעי' דשיעור הרחקה ששה ומפרקינן מכותל בורו שנינו והראשון הרחיק.
ומאי קמ"ל. וא"ת קמ"ל שהבא לסמוך אינו סומך לאביי לא מצית אמרת ואיתמר נמי רב יהודה וכרבא אכתי ליתנייה בהדיא ומאי שנא דקרי ליה להרחקה דראשון כותל.
וי"מ לפי גירסת ר"ח ז"ל דקס"ד שאין צריך בין חלל בור זה לחללו אלא שלשה ולפיכך הקשו בגמרא ליתני מבורו של חבירו ג' טפחים שהרי זה צריך לעשות כל ההרחקה לפי משנתנו כמו שפירשתי.
ומפרקי' מכותל בורו שנינו. שהראשון הרחיק ג"כ שלשה נמצא שצריך הרחקה של ששה טפחים ומאי קמ"ל ליתני ששה מפורש הא קמ"ל וכו'.
ומחלוקת היא בהא דאמרי' הבא לסמוך בצד המצר. אביי אמר סומך שיש שפירשו שכשיבוא חברו לסמוך אינו מרחיק אלא שלשה טפחים שאין קדימתו מועלת לו אלא שאינו יכול לומר לו הרחק בורך אבל לעולם אין מחייבין את האחרון להרחיק אלא ג' טפחים שהוא דינו.
ויש שפירשו שמחייבין אותו להרחיק ששה טפחים, וכן דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל ודעתנו ולהך סברא הא דאקשינן ממתני' דקתני סמוך לבורו של חברו אלא א"כ הרחיק שלשה טפחים וקס"ד מבור עצמו שנינו כלומר מחללו ובשסמוך למצר וקתני אלא א"כ הרחיק ג' טפחים לאו למימרא דבחצי הרחקה סגי אלא משום דקס"ד שאין שיעור הרחקת בור מבו' אלא שלשה טפחים טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, ולשונות ראשונים שמעתי.
גרסת רש"י ז"ל: אמר לך אביי בא בידי' שאני. ולא דייקא דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא מרפי לארע' הוא דאמר אלא משום דכיון דליתא לניזק שהרי אין כאן בור סומך והכי נמי לא שנא דודאי אפילו בסלע הבא בידים ליכא היזיקא אלא לענין בור וכיון דליתיה לבור לאביי סומך.
ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה סלע הבא בידים איצטריכא ליה וכו' וקשי' לן מאי ודקארי לה מאי קארי לה. דהא אע"ג דאוקמה למתניתין בבאו לחפור בבת אחת אורח' דתלמודא לאקשויי נמי קושי' אחריתי ואע"ג דמפרקה בהאי פירוקא גופיה וטובא איכ' בשמעתין בסמוך ולקמן בפירקין.
ויש שפירשו ודקארי לה מאי קארי לה דזה חופר וזה חופר ודאי בשבאו לחפור בבת אחת משמע ומפרק קס"ד דמקשה למימר דהא קמ"ל תנא דברייתא דאע"ג דבא בידי' ובא לחפור בבת אחת לא בעו רווחא טפי ומיהו הוא הדין ללא באו לחפור בבת אחת. וזה הפירוש אינו כלום דהא מכל מקום מנ"ל למקשה הך סברא כי היכי דתיקשי ליה.
ויש שטועין לו' אורח' דתלמוד' בהכי למקשה מינה כי היכי דתחוור שמעת' כי ההי' דבריש פירק' קמ' דאמר נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה ומפרקי' סיפא איצטריכ' ליה וכו' ואע"ג דליכ' מינה ראיה לאקשויי מינה ומפרק לה ופי' ודקארי לה מאי קארי לה כלומר אדרבא הוי סייעתא למאן דקא מקשת עליה, ופריק לא תיובתיה ולא סייעתיה ומאן דמקשה יגדיל תורה ויאדיר.
וזה אינו כלום שאין דרך התלמוד להקשות אלא אם כן מחוורא שמעת' טפי כפי דעת המקשה וההיא דבריש פירקין קס"ד דכי היכי דלמעלה מד' אמות אין מחייבין אותו אע"פ שנפל כיון דליכא היזק הכי נמי למטה מארבע אמות אי ס"ד היזק ראיה לא שמי' היזק ודקתני נפל משום סיפא הוא ומ"מ מתרץ ס"ל דכיון דגלי אדעתייהו דקפדי בהיזק ראיה קפדי ואם נפל מחייבין אותן לחזור ולסלק היזיקם וזהו פירוש אותה שטה נכון וברור שם.
והא דשמעתין הכי פירושא: ודקארי לה מאי קארי לה, דהא קתני זה חופר וזה חופר, ועל כרחך מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש"מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר"י הכי והכי קאמר סלע הבא בידים וזה היה חופ' מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק שלשה וזה שלשה טפחים. ופרקינן דמקשה סבר הא דקתני זה חופר וזה חופר לא משום בת אחת הוא דקתני אלא לומר לך דבהרחקת ג' טפחים סגי סד"א וכו' כלומר דחזייה תנא לדעתייהו דאינשי למימר שצריך יותר משלש וקמ"ל איהו שמותר לחפור בהרחק' של ג' טפחים וכיון דהיתירא אתא לאשמועי' לא הוה ליה למיתני זה מרחיק ג' טפחים בלחוד דהאי לישנא משמ' דהוה ס"ד דלא צריך כולי האי ואתא לאשמועינן בה איסור' להכי תנא זה חופר וזה חופר לומרדי להם בכך ואינ' צריכין הרחקה יתיר' מזו.
ומצאתי נוסחאו' דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא, וכן נראה מפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל.
הא דאקשינן בכולה שמעתא טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך. איכא לפרושי דאליבא דרבנן מקשינן כלו' כיון דלא בעי רבנן גירי אלא אפילו בלא גירי על המזיקלהרחיק כי ליכא כותל אמאי סומך אבל לר' יוסי ודאי כי ליכא כותל סומך דהא ליכא למימר הכא כל מרא ומרא דקא מחית וכו'. ואיכא לפרושי כיון דאפשר דכל הרחקות דמתני' מודה ר' יוסי דגירי נינהו כדבעי' למכתב קמן ואלו איתיה לכותל הוו גיריה השתא נמי כגיריה דמו דהא ההיא שעתא דבני לכותל הוו גיריה וכיון דסמך סמך ובין לרבנן בין לר' יוסי לא מצי למימר אסמוך אלא האידנא וכי עבד' כותל אשקלי' דהשתא ליכא היזיקא כלל לא גירי ולא דלאו גירי שכיון שסמך קשה הוא לסלקו ונמצאו כל היום מתעצמין בדין והיינו דאקשינן הא ליכא כותל סמיך ולא דחינן כי ליכא כותל סמוך עד דבני לכותל דהשתא ליכא הזיקא ואם נפשך לומר דילמא מהשתא נמי זרעים מחלידי' את הקרקע שהכותל מתקלקל בו לכשיבנה תינח זרעים ריחים ותנור מאי אית לך למימר.
וי"מ הא ליכא כותל סמיך ולא מסלק ליה לכשיבנה הכותל שא"ת שצריך לסלקן לישמעינן מתניתין אע"ג דליכא כותל ואין זה נכון בעיני שאין לדקדק מל' מתני' כך דמרחיקין מן הכותל בשכבר סמך ובא לבנות כותל נמי משמע.
הא דתנן לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים. פרש"י ז"ל מפני שהעשן קשה לאוצ' וביין התירו שאין העשן קשה ליין ומשמע דהני עשנן תדיר יותר משאר בני אדם ולפיכך יכול למחות באלו ואיכא למידק והא קיי"ל דיין מעושן פסול לנסכי' משמע משום דאישתני לריעותא איכ' למימר דילמא כי קי"ל הכי בכגון חמרא דרב יוסף דאמר אפילו שרגא נמי קשה ליה ולא מחוור אי נמי יין מעושן שפסול לנסכי' לא מפני שנפגם אלא מפני שנשתנה והכי נמ' משמע בבכורות תדע נמי שהרי אף יין מבושל פסול לנסכים כדאיתא במסכת מנחות ויש ראיות שאינו אלא משביח וכן משמע גמ' ירושלמית דקאמר ביין התירו מפני שמשביחו אע"פ שהוא ממעיטו וכן אמרו ביין מבושל במסכת תרומות (יא,א). ויש לפרש דהאי עשן דהכא לאו עשן תדיר וגדול הוא שיהא היין מתעשן בכך אבל עשן שהוא גדול ותדיר שהיין נעשה מעושן לא התירו שהוא פוגם היין ולא משביחו, ור"ת ז"ל פירש לא מפני עשן אלא מחמת הבלא וסרחון וביין התירו שההבלא משביחתו.
דירה שאני. פי' רש"י ז"ל עיקר, שפי' חנות ורפת בקר דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אלא א"כ ההיזק מוכן, אבל מי שפירש שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל ואפילו ללישנא קמא דאמר מימליכנא בהא לא מימליך כמדומה לי שטעה שמצאתי בירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חברו רבות' קתני וכ"ש דירה וכי קתני היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר כגון שהיה משתמר שם בציבי ותבנא ונמלך לעשות אוצר של תבואה ופירות
טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך. אי קשיא לך אי הכי היכי קתני סיפא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים הוה לי' למיתני קוצץ ונותן דמים דהא בשהבור קדמה עסקי' לא תיקשי לך דילמא משום סיפא תנא אם.
תא שמע לא יטע אדם אילן וכו' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי טעמא דארבע אמות הא טפי לא ואי משום בור עשרים וחמש אמה מיבעי ליה ומתני' גופא קשיא ליה אלא היינו טעמא דאי לאו מתניתא דילמא הוה דחי ליה משום בור קאמר וכי ליתיה לבור לא צריך להרחיק כולי האי ולהכי אקשי' טעמא דמשום כדי עבודת הכרם א"נ אלומי קושיא הוא למיפרך מהנך ד' אמות גופייהו.
הא דאמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בנתים. לא אתחוור לי דהא מעיקרא נמי פשיטא לן דטעמא משום כדי עבודת הכרם וכי איכא גדר פשיטא דסומך וא"ת דיקא נמי מגופה דמתני' דטעמא משום עבודת הכרם כמתניתא לא משמע סוגיא הכי ואפשר שהשרשין מכחישין את הקרקע שאינה ראויה כ"כ לאילנות כדאמרי' בקמא למח' אייתי לי מקוריהו אבל לזרעי' ראויה היא כשהיתה שאלמלא כן היאך הוא סומך ולהכי אקשינן מעיקרא היאך יכול לסמוך לשדה לבן הרי למחר יטע שם אילן או יחפור שם בור ומעכשיו צריך הרחק' טפי טובא אלא ש"מ בא לסמוך סומך.
והשת' אוקימנ' דמפסיק צונמא, ודיקא נמי מדקתני זה סומך וזה סומך משמע דלשניהם מתירין לסמוך ממש בלא שום הרחקה כל מה שירצו ואפילו זה אילן וזה אילן.
ומ"ש רש"י ז"ל בקושיי' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך ואע"ג דסופו שיתפשטו ויזיקו בין לעכב המחרישה בין לחפירת בור אינו נכון לפי דעתי שאם לעכב המחריש' לכולי עלמ' אמאי סומך הניזק מצוי מעכשיו שהרי אינו יכול לחרוש שדהו והיינו עבודת הכרם ממש והיינו אילן סמוך לבור דשדה בלא חרישה אי אפשר אבל בלא בור אפשר ובכי האי גונא לא אמר אביי סומך אלא לענין מחרישה לא שכיח היזק דשרשין למטה הולכין ואם מצא קוצץ והם שלו אלא משום בור ואילן מעכב עליו לרבא ולא לאביי.
והא דאמרי' ואי לאו צונמא והיו שרשים יוצאים לתוך של חברו מעמיק ג' טפחים וכו'. קשיא לן אמאי לא יעקר את הכל וראיתי בפי' הרב אב ב"ד ז"ל שפי' ה"ק ואי לאו צונמא השתא שבשעה שסמך היתה צונמא ואיתרמי מילתא שנטלה הצונמא משם וליתה השתא.
ולא מחוור לן שאם לא סמך אלא משום שהיה שם צונמא כשנעקרה יעקור הוא את האילן אלא אף בשנטע שלא ברשות קאמר ואי בעי האי לומ' לו עקור אילנך יכול הוא לומר כן אלא מתני' הא קמ"ל דקוצץ השרשין והן שלו כדקתני קוצץ ויורד והעצים שלו כך תירצו רבותינו ז"ל הצרפתים. וקשה לי היכי קתני ג' טפחים אפילו טובא נמי יחפור כיון דשלא ברשות הוא עומד שם ואם רצה קוצץ, אלא ה"פ: ואי לאו צונמא וזה סמך שם שלא ברשות והחזיק והיו שרשין יוצאין מעמיק שלשה טפחים ותו לא שהרי החזיק.
אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל וכו'. ואי לא סמיך היכי משכחת לה. פרש"י ז"ל ואי לא סמיך איניש היזק למיצר חברו אפילו בשאין שם דבר הנזוק ואית ליה לר' יוסי דאלו שניהם מזיקין הם משכחת לה דליסמוך חד מיניהו בריש' הרי חברו מעכב עליו.
פי' לפירושו: אי אמרת בשלמא הבא ליסמוך בצד המצר סומך והכי נמי כשסמך א' מהם אין חברו יכול לעכב עליו עכשיו כשבא לו לסמוך י"ל לו כי היכי דאת לא ארחק' אנא נמי לא מרחקנ' ואע"פ שסמכת בתחלה נהי דאהני לך דלא מצינא לומר לך הרחק חצי הרחקה אבל מ"מ כי היכי דאת לא ארחקת אנא נמי לא מרחקנא כלל אי אמרת דאין א' מהם יכול לסמוך בתחלה בצד המצר והכא בשבאו שניהם לסמוך בבת אחת או שסמך א' שלא ברשות היכי שרי ר' יוסי בלא הרחק' הא ודאי מצי כל חד מיניהו למכפיה לחבריה לארחוקי פלגו הרחק' אלא ש"מ הבא לסמוך סומך.
ונוסחי ספרד שכתוב בהן למה ליה למימרא ליה הכי נמי מפרשינן להו למה אומר לו עד שאתה אומר לי דמשמע שאינו יכול לכופו לזה להרחיק אדרבה יכפנו להרחיק אף הוא חצי ההרחקה שאם קדם וסמך שלא ברשות סמך ולמה ליה למימר עד שאת' אומר ליה וכו' דמשמע שאם הראשון רוצה להרחיק אף זה יש עליו להרחיק ואם אינו רוצה אף זה אינו מרחיק אלא ש"מ בא לסמוך סומך וכדפרישית.
ואי קשיא לך וכי ס"ל הבא לסמוך סומך מי ניחא והא גבי בור צריך השני להרחיק שלשה טפחים לדברי הכל איכא למימר גבי בור שאני דכי מרחיק ג' טפחים מהני ומפני שסמך הראשון לא נשבר זה וצריך להרחיק שלשה כדי שלא יהא סותר בידי' בור של חברו ומ"מ אינו מרחיק אלא ג' טפחים ולא מהני בהכי הקדמתו של ראשון אבל גבי חרדל ודבורים אין חצי ההרחקה מועלת כלום שהרי באו' ואוכלו' וכיון שזה לא הרחיק אף זה אינו צריך לעשות כל ההרחקה וחצי ההרחקה אינה מועלת כלום ועוד דהתם כשחפ' הוא שעשה כל הנזק ולא עכשיו אבל בחרדל עכשיו הוא מזיק כל שעה ושעה הילכך כיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק.
ואוקימנא בלוקח. פי' שזרע חרדל בתוך שלו ומכר חצי שדהו ובא זה להעמיד דבורי', כך פרש"י ז"ל.[או] שזרע (או) חרדל ומכרו ובא הוא להעמיד דבורים.
ואקשינן אי בלוקח אי איכא ירק אמאי מרחיק ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי. כלומר אפילו א"ת לרבנן שמא אין מקחו מועיל לו לר' יוסי דמתיר בחרדל ולא מצי לכוף אותו להרחיק חצי ההרחקה משום שהוא לוקח ומפני כך אף הוא אינו מרחיק כדפרישית אלמא מקחו מועיל לו א"כ אפי' משר' וירק נמי.
ומקצת נוסחי דכתיב בהו ועוד מאי טעמא דר' יוסי ועוד אפי' משרה וירק נמי ה"ק ועוד מ"ט דר' יוסי שהתיר בשניהן היה לו להתיר בחרדל ולאסור בדבורים שירחיק לגמרי כל ההרחקה ואע"פ שאמרנו בסומך שכיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק ה"מ בבא לסמוך ראשון בצד המצר שאלו רצה הלה לסמוך עכשיו היה יכול לכופו להרחיק הילכך אין הקדמתו מועלת לחייבו לזה כל ההרחקה אבל בלוקח על השני להרחיק הכל ואם תעמידנה בלוקח שסמך חרדל ודבורים מאי טעמא א"ר יוסי מפני שיכול לומר לו היה לו לומר מפני שהוא לוקח, ועוד אפילו במשרה וירק יתיר כדפרישית.
ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל: אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. ולא גרסינן טעמא דאיכא ירק, וה"פ: לעולם בלוקח, וקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שסמך ברשות וכן מצינו לרבי' הגדול ז"ל במקצת נוסחי ההלכות שהעמידה בלוקח.
ומאן דגריס וטעמ' דאיכא ירק מצי לפרושה הכי, הכא בלוקח עסקינן שסמך משרה ברשותו וכי ליכא ירק לא מצי למימר הרחק משרה שלך שאני רוצה לעשות שם ירק למח' שאין צריך להרחיק שיעשה זה ירק שיזיקנו הואיל והו' לוקח.
ואיכא למידק הכא היכי קסברי רבנן בלוקח צריך להרחיק והלא משנתנו היא שאין צריך להרחיק דתנן ואם האילן קדם לא יקוץ ואוקימנ' בלוקח איכא למימר א"א בהרחקות אלו זו דומה לזו דמתני' באילן הואיל וליתנהו לשרשין עד זמן מרובה והזיקא דלא שכיח חששו חכמים להפסד גדול שלא עלה על דעת המוכר לקוץ אילנותיו שיש לו בכל שדהו מפני בורו של זה תדע לך דהא קתני רישא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים מה שאין כן בשאר ההרחקות שבנזיקין, ורש"י ז"ל כך פי' דכיון דברשות נטע שאינו מזיקו עד זמן גדול לא חייבו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד ואף אנו נאמר דסיפא תקנת' היא ואינה דומה לשאר הרחקו'.
ולבי מגמג' בדבר זה מהא דאקשינן לקמן מאי שנא גבי עיר דקתני אינו נותן דמים ומאי שנא גבי בור ואי ס"ד איתי' פרש"י ז"ל שאני שרשי' דלא מזקי אלא לאחר זמן מרובה אבל גבי עיר מכי נטע לאילן איכא משום נויי העיר אלא איכא למימר טעמא כדפרשי בירו' מפני ישוב העול' באילנות ולפיכך הקלו בה ולהכי ניחא לי האי דאקשינן ליה אעיר.
ואקשינן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו הואיל והוא לוקח המזיק ויש לפרשה אפי' בלא לוקח משום דאי ס"ל על המזיק כרבנן ה"נ ירחיק כל אחד חצי ההרחקה כיון ששניהם מזיקין ואע"פ שזה שסמך חרדל ברשות סמך דהא אמרי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו סמך ברשו' ואי לא סבר כרבנן בשסמוך ברשות ירחיק כל ההרחקה אלא שמע מינה אפילו בעלמא נמי סבר על הניזק להרחיק א"ע אי על הניזק להרחיק אפילו משרה וירק נמי.
ומפרקי' אלא לעולם רבי יוסי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו לרבנן תינח משרה וירק אלא חרדל ודבורים מזקי אהדדי כלומר רבי יוסי לא בא להתיר בחרדל בכל ענין אלא הכי קאמר להו לרבנן חרדל ודבורים מזקי אהדדי ומשום הכי מתיר ר' יוסי לסמוך ואם ירחיק אף חברו כמותו ולא היתר גמור הוא שאם רצה כופה אותו להרחיק חצי הרחקה.
וקשה לי למה ליה לאוקמה בלוקח, לימא בבא לסמוך ואינו סומך כדאוקימנא מעיקרא והאי מתיר דקאמר ר' יוסי שמותר זה לסמוך בלא הרחקה אם לא הרחיק חברו כמותו איכא למימר הכי נמי קא' אלא לעולם בעלמא על המזיק ס"ל ולא בלוקח ולאו משום שהבא לסמוך סומך כדקס"ד מעיקרא אלא ה"ק להו רבי יוסי לרבנן וכו'. ולא היתר גמור בא להתיר אלא או ירחיקו שניהם או לא ירחיקו כלל ועכשיו יקשה עלינו מה שכתב רבי' בהלכות דמתני' בלוקח ודקא פריש רבינא דהוא בתרא אבל בספר המלחמות פירשתי פי' אחר על דעתו של רבינו ז"ל ולשונות אחרות יש בשמועה ואין מתחוורים וגם בזה הל' שכתבנו השמועה עולה בנושי ובדוחק.
ויש גירסא אחרת: אלא א' רבינ' קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב ר' יוסף הלוי ז"ל בה פי' נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם ניזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושנוי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו, ולשון הגון הוא זה.
ולפי דרך זו אני חוזר לפרש התם שמע בתחלתו בחוור השמועה דייקי' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דה' ניקשו לירק ומאי מן הירק דקתני מן הירק שזה עתיד לזרוע בשדהו למחר וליומא אוחרא, וכן מן הבצלים ומן הדבורים.
ואקשינן אי מתני' בדליכ' ירק ודבורים אימא סיפא וכו' ותנא עלה רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שי"ל לו אני אין עלי להרחיק אדרבה עליך להרחיק הכל שאתה בא בגבולי ואוכל לגלוני חרדל. ומזיק אותו ואע"פ שאתה ניזוק נמי בכך אתה שהבא' נזק על עצמך והיה לך שלא תאכל ואי בדלא סמיך דבורים היכי משכחת לה שיתיר אדרבה ר' יוסי יהא אוסר על בעל הדבורים לפי הטעם שלו. בשלמא אי אמרי' הבא לסמוך סומך משכחת לה בשכבר סמך שם דבורים וכיון דסמך סמך. אלא אי אמרת בדליכא דבורים וירק היא מתני' היכי משכח' לה לדר' יוסי. ונוסחי ספרד גרסי למה ליה למימרא הכי, ועולות לפי פירושנו.
ומפרקינן אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר לעולם הא דקתני מתני' מן הירק ומן הבצלים ומן הדבורים דוקא קתני בדאיתנהו לניזקין אבל כי ליתנהו לא מרחיק ולא משום דבעלמא הבא לסמוך סומך אלא משום דהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל עסקינן כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משר' ולזה ירק לזה חרדל ולזה דבורים וכי ליכא ירק ודבורים לא מצי האי למימר לחבריה ארחיק דילמא מימליכנ' ועבדינ'.
ואקשינן אי בלוקח ואהני ליה מקחו דכי ליכא ירק לא מרחיק כי איכא ירק נמי אמאי מרחיק ותו מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי תהני לי' מקחו ולא ירחיק כי היכי דאהנו לבעל דבורי' דלא מרחיק אפי' כי איכא חרדל.
ואידחו להו הני שנויי ואמרי אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו לעולם כשיזיק ואע"פ שסמך תחלה הילכך בבור דקא מרפי' אארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק וכולהו שנויי דלעיל בגפת וזרעים ותנור וכיוצא בהן ליתנהו אלא כי ליכא ניזק סומך וכשמזיק מרחיק כדינו.
ואקשינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לעולם ומשום הכי קאמר רבינא קסברי רבנן דאי לרבי יוסי משום דמהניא ליה הקדמה ודאי מחתלה יש לו למונעו שלא יסמוך דהבא לסמוך אינו סומך אלא על כרחין רבי יוסי לא התיר אלא משום דאפילו בבאין כאחת על הניזק להרחיק אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומשמע לי דמצינן הכא למיפרך כדפרכינן בעלמא והאמר רב אשי כי הוינ' בי רב כהנא הוו אמרי מודה ר' יוסי בגירי והיכי לא מרחיק בעל דבורי' דאינהו גירי הוו כדתנן מרחיקים את השובך מן העיר וקי"ל כי ההיא מתני' ולא פליג בה רבי יוסי וכן מצאתי בתוספתא וכך היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ש"מ דמודה רבי יוסי בכי האי גוונא דעל המזיק להרחיק והיזיקא דיחיד נמי כהיזיקא דרבים הוא כדמוכח לקמן בעובדא דבי מר מריון אלא היינו טעמא דלא פרכינן הכי דעדיפא לן טובא למיפרך מינה ובה ולאהדורי קושיי' לדוכתא אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו ומפני שהוא בא בתחומו של חברו אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה ור' יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה והלא הוא הגורם הגדול בנזקי' הללו שהן באות ואוכלות בשלו והכי דיק' לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו' דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח.
והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו והכי קאמר לדידי אפי' משרה וירק לא בעי רחוק וכ"ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישי'.
והאי פירוק' דמפרקי' השתא דר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן וכו' כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק הוא מן הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי ודרבינ' אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו.
ומכ"מ דברי רבינא לא נדחו אלא במקומן הן עומדין לפר' בהן כל ההויות שהקשו על רבא מכולה מתני' דמתוקמי כולהו כפשטייהו וטעמא דאיכא נזק הא ליכא ניזק סמיך השתא וכי אתו הני מרחיק דבא לסמוך אינו סומך הוא ובהכי סלקא כולה שמעתא שפיר וכהוגן.
נקטינן השתא לפום נוסחא דרש"י ז"ל ולפירושה דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל ורחיים ותנור למצר חברו ואין שם כותל א"נ הבא לפתוח חלונות לחורבתו של חברו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה שאין עשוי לתשמיש אעפ"כ יכול לעכב עליו ולומר לו למחר אני בונה שם כותל או אני בונה חורבתי ונמצאת מזיק אותי וההיא שעתא הוו גיריה דידיה ויכול לעכב עליו דמודה רבי יוסי בגיריה ולא מצי למימר ליה השתא סמכינ' וכי אתית למבל בצד המצר מסלקנא להו שקשה הוא לסלקו מאחר שסמך ועוד דילמא מחזיק עליה וא"ת כתיב ליה שטר' בהכי א"ל לא בעינא שאם כן אני צריך להיות שומר שטרי מעכברים ואע"פ שנראה לנו שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין בכך אי א"נ לדברי האומרים שהיזק ראיה אין לו חזקה מצי למחויי מהאי טעמא דאמינא כדמפרשינן לעיל בתוך תיובתי דאותבינן עליה דרבא.
וכענין זה אמרו בירושלמי בפרק חזקת הבתים הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר פי' בתוספתא (ב,ה), והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור, פי' במשנתנו (ס' ע"א) א"ר יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו להפריח א"ר נסה וחרבותם לא נתנו לבנו' וסלק' התם בתיובתא ושמעינן מינה דחורבא שעשוי' ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח וחלון כנגד חלון וכן כתב הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל בתשובה אלא שהוא פירש הירושלמי בענין אחר ומ"מ עלה לו ממנו שחורבות עשויות הן ליבנות.
ולפי הגרסא האחרת ופירוש' הנכון שכתבנו אין אדם יכול למחות ביד חברו שלא לסמוך וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו ומשום דילמא מחזיק עליה ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה ואיתא להא מילתא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נט,א).
ואי באטרפ' הדר פארי. אי קשיא א"נ פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה אימא למימר שהוא חד וטעמו אותו פעם אחת שוב לא יאכלו ממנו ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שחוזרות ואוכלות את דבשן הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל.
הכי גרסי' במתני' בכולה: וסד בסיד בוא"ו, דאי ס"ד סיפ' קתני או סד בסיד ורישא וסד בסיד פשיטא דרישא דוקא דאי לאו הכי ליתני רישא או כדקתני בסיפא ועוד היכי דחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי הזיקא אי לא ערבינהו ליתנינו כחד לישנא אלא ודאי ש"מ דתרוייהו וסד גרסי' ומשום דלא ערבינהו ידעינ' דחד מיניהו או בעו למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד, אלא שרבינו הגדול כתב בהלכות בסיפא "או".
משום דמשתכי לה לקדרה. פרש"י ז"ל ששוברין את הקדרה ולא מחוור שבכל מקום אין לשון זה אלא לשון חלודה כמו שכתב הוא עצמו ז"ל ואמרינן בפרק ואלו מציאות דשיתוך טפי ואמרינן נמי בעלמא ששמים משתכין עליהן כנחשת ואקשיתיה לרב ז"ל לפרושי הכי משום גיזי צמר וגיזי צמר שאין דרכן של בני אדם להטמין בהם וקתני.
ולא היה צריך ז"ל לכך דלשון חלודה הוא כמשמעו ומתוך כך המאכל מתקלקל וכיון שהמאכל מתקלקל בתוכו אין אדם טומן בהם ולא דמי לציפי צמר דהתם משום חשיבות' הוא או שהם מוקצים למלאכה אחרת אבל האי דמקלקל ליה למאכל לא קתני.
ויש מי שאומר הואיל וכן אין דרכן של בני אדם להטמין בהם כלל והוה ליה מילת' דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ומותר לגמרי.
ובמס' שבת ירושלמי [ד,א] גרסי' התיב רבי שמאי הרי סלעים מרחיקי' אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהם א"ר יוסי לא שהסלעים מרותחות אלא שהן עושין חלודה והן מלקות ארעיתו של כותל והא תני אין טומנין בסלעים תפתר בסלעים של כסף אית תניי תני אין טומני' בסלעים ואית תניי תני טומנין בסלעים אמר ר' חסדא מאן דמר טומנין בסלעים בשל זהב ושל נחשת ומאן דמר אין טומנין של כסף.
ומשמע דגמרא דילן לית ליה הך סברא אלא כל הסלעין מרתיחין דאי אית ליה הכי מאי קא קשיא ליה נימא אין הסלעים מרתיחין אלא שהן מלקין ארעיתו של כותל והכ' לא שמיע לן בריית' דליתני אין טומנין בסלעי' ואפשר משום דקים ליה שהסלעים של כסף מרתיחי' לפיכך הקשו אמאי לא שנאה במשנה.
וא"ת א"כ מאי קא קשיא ליה ממתני' דהכ' דהא לאו משום מרתחא הוא אלא שמלקין ארעיתו של כותל אפשר דכיון דקתני ליה גבי היזיק' דהבל' קים ליה דאי אפשר שלא יהו מן הסלעים שהן מרתיחין ומכאן נמי משמע שהסלעים האמורין כאן לא של אבנים הן אלא של מתכת שהן המעלין חלודה.
מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים. בדין הוא דהוה ליה למימר לעכב עליו משעת חרישה אלא דעדיפ' מינה אמר ליה דלאו בשופטני עסקינן לחדוש שלא על מנת לזרוע וכן אתה אומר במאי דאקשי' ליה ותיפוק לי' משום מיא.
למימרא דזרעים לצדדין משתרשי. איכא דקשיא ליה ומי איכ' למ"ד דלאו לצדדין משתרשי כלל אם כן בטלת דין ערוג' דאמרי' התם ערוגה ששה על ששה מביא לתוכה חמש זרעונים וכולה כדאית' בדוכתא במס' שבת. ולאו קושיא היא דאין הכי נמי דלאו לצדדין משתרשי מיהו מינק ינקי מעפר שבצדדין ואיניקה הואדהא קפיד רחמנ' ואסר דלא לינקו אהדדי ואע"פ שאין השרשין מתערבין.
והא דתנן המבריך גפן אחד בארץ אם אין על גביו. לאו משום יניקה קאמרינן דכיון דבגפן אחד הוא והוברך כלו בארץ שאין עיקרו נראה ליכא משום עירבוב ומשום יניקה לחודה לא מתסרי שהרי הוא זורע את הצדדים אע"ג דאיכא יניקה כדכתבי' ותנן נמי מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אלמא אע"ג דאיכא שרשין דקא ינקי לא מיתסר כיון דליכא עירבוב ובמסכת כלאים שנינו כמה משניות בענין זה לענין כלאי הכרם דתנן התם בפ' שלישי היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שהוא נראה בסף שדהו כלומר ואין כאן ערוב ומותר, ולענין כלאי הכרם נמי תנן בכי האי גונא.
ואמרינן נמי בעירובין (יא,א) נעץ ארבע קונדיסין ומתח זמורה על גביהן שסומך כדפרש"י ומצינו בירושלמי שם במסכת כלאי' שהקשו לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מהנך קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילן אי משום עבודה נתני ששה כלו' אי בשיש שם ערבוב וצריכא הא ליתן לה כדי עבודת' ולזרוע השאר נתן לה ששה טפחים שכך שיעור גפן יחידית ומתרץ רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משם זרעים על הגפן פירוש בשאין שם ערבוב שאין עיקר הגפן נראה ואין כאן משום כלאי הכרם דליבעי ששה אלא מפני שהוא מביא ירק בגוף הגפן שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדים אע"ג דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב.
ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי. ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מקרי הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן. אבל שרשין בשרשין אע"פ שמסתבכין אלו באו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צריך עיון. ולא כן פי' רש"י ז"ל.
שמועה זו כתבוה רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספות בארוכה, והרי אנו כותבין אות' בכאן כמו שכתבוה להתלמד בה: אינו ממעט בחלון. פירוש בחלון העשוי לתשמיש שאם יש בו פותח טפח הוא מביא את הטומאה ואם נתמעט אפי' משהו אינו מביא כמו ששנינו במסכת אהלות פרק י"ג (מ"ד) העושה מקום לקנה וכו' לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש דפותח טפח וקתני סיפא אלו ממעטין את הטפח וכו'.
אבל בחלון העשוי למאור שנינו שם העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובמסכת כלים פי' שיעורו מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית וכמלא נקב שבנעל ומוכח במסכת בכורות פרק על אלו מומין שסלע נרונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול.
וחלון זה אינו מתמעט בכל שהוא אלא כמו ששנינו במסכת אהלות שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל וכן נראה שאין אוכלין ממעטין בו דקתני סיפא אלו הן שיירי מאור חלון שסתמה ולא הספיק לגמרה. ויש שיעור אחר במאור בזמן שלא נעשה על ידי אדם וזהו ששנינו שם חרדוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף וכו'. ומפורש במסכת כלים זהו אגרופו של בן אבטיחא"ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם.
ות"ל דה"ל דבר שהוא מקבל טומא'. פי' ואע"פ שבטלו נמי הוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ.
ואיכא דקשיא, והרי אם בטלו אינו מקבל טומאה דמאי שנא מכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן בפסחים דטהורה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב אמרינן בית שסבבו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס' סוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם ואיכא למימר שאני התם כיון שהוא מקבל טומאה בשעה שסכך מסכך בדבר המקבל טומאה הוא ואע"פ שסכך זה מטהרו אי נמי כיון דאיכא אוכל מרובה על הפסולת אע"ג דבטליה מעיקרא כגון שסכך בהן בית וטהר פסול דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזו לקבל טומאה.
ול"נ דהכא הכי מקשינן, כיון דלא מבטל ליה אם כן הוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והיכי אשמעינן רב טובי שאין שום דבר ממעט עד שיבטל ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו דהוה ליה למימר הכי ומימריה לאו להכי אתיא אע"ג דהשתא אגב ארחיה נקט ליה רקיק.
ואי קשיא לך לוקמה בפחות מכביצה שהוא חוצץ בפני הטומאה כדתנן במסכת אהלות פרק י"ג ולמה ליה לאוקמה בנילוש במי פירות לאו קושיא היא דאי פחות מכביצה הוא לא בעי בטול ולפיכך אוקמה בנלוש במי פירות ומה שפר"ח ז"ל כגון שמן לית' דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת ובמס' מכשירין (ו,ד).
אי דפומה לבר היא גופא תיחוץ. איכא למידק והא לא מבטל החבית דהא חזיא ליה והא אמרת בעינן בטול וכדאמרינן לקמן כלי חרס חזי ליה וא"ל כיון דהתריפו הגרוגרות מבטל ליה אגבייהו כך שמעתי וקשה לי היכא פשיטא ליה דמבטל לה לחבית ונראה לי שאם אינו מבטל החבית משום הגרוגרות שאינה ראויה וחשובה לנטלן ממנה אין בטול הגרוגרות מועיל לו כלום שהרי סופו ליטול החבית והרי הגרוגרות בתוכה לפיכך הקשו בגמ' פשיטא דמבטלת לחבית אגב גרוגרות עסקי' ואם כן היא גופ' תיחוץ.
ויש שפירשו דהכי קשיא ליה אי דפומ' לבר היא גופא תיחוץ ואי משום דלא מבטל לה לא אפשר לאוקמה בהכי דאם כן אע"פ שאין יכולים לעמוד בפני עצמן נמי דלא בעינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא בסמוך בדבר המקבל טומאה אבל משום בטול לא ואלו מי אלים לקושיה משום דקים ליה דלא אפשר לאוקמה משום דלא מבטל לה ולהך סברא הא דתנן בריש' דהך קוברי המת שהיו עוברים באכסדר' והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בשפותתת דידיה מאבראי ובשמקבל טומאה וא"א לומר כן דקתני עלה בתוספות ר"י אומר משום ר' אלעזר אע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו מציל לפי שלא נטמא המפתח אלמא רבנן סברי אע"פ שלא נטמא המפתח אינו מציל הואיל וסמיכת כלי הוא.
ואי קשיא לך דהכא משמע דבעינן ביטול ובמס' שבת אמרינן פקקו את המאור בתפיח. ואי דבטליה הא קא עביד דופן בשבת ונראה שרש"י ז"ל מפ' התם דכיון דלא מהדק ליכא משום דופן.
ומכל מקום קשי' הא דאמרי' במס' מגילה בענין ההיא אינדרינא וכו' ואמר רבא לישקלו לתיבות' ולינחוה התם והוו ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה ואיכא למימר בבלי העשוי לנחת לא בעינן ביטול שהרי אינו עשוי לטלטל.
ויש שפירשו דגבי חציצה לא בעינן ביטול. והא דאמרי' לקמן הא לא מבטל ליה לגבי מיעוט קאמרי' אבל לחציצה לא וכי אקשי' הכא והא לא מבטל לה אשאר דברים כגון תבן וגרוגרו' שהן אוכלין וכדתנן במס' אהלו' פ"ח ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין אבל בשאר דברים לא בעי ביטול לגבי חציצה כ"ש ואפשר דגבי תבן וגרוגרו' אע"ג דקתני חוצצין מיעוט הוא שהרי אינן ממלאין את החלון דהא איכא קופה וחבית ועוד שאין במשנה שם בפי' דאהלו' לשון חוצצין ולישנא דגמרא הוא ולאו דוקא.
ואיבעית אימא בחבית של מתכת. קשיא ליה לר"ת זכרונו לברכה והא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל הואיל הוא כחלל ולא תימא דוקא כי נגע בגופיה דמת אלא אפי' היכא שנטמא באהל הרי הוא כמת דהכי תנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואח' טמא טומא' ערב וכו' עד כיצד ארבע כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פי' לפי שכלים הנוגעין במת הרי כחלל והם אבי אבות הטומאה ואדם בכלים הוא אב הטומאה וכלים באדם אף הוא אב הטומאה שהאדם בטומאת מת כל זמן שהוא אב הטומאה עושה טומאה כיוצא בו בכלים ומקראי נפקא לן בספרי כדבעי' למימר קמן הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומא' ערב א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פירוש לפי שהשפוד הרי הוא כחלל אמרו לו אין האהל מתחשב פי' לפי שאינו השם שהשפוד מן המת קבל טומאתו ולא מן האהל אשתכח השתא לכ"ע שהחרב שנטמא באהל הרי הוא כחלל ואומר היה ר"ת זכרונו לברכה שמטמא באהל והרי הוא כחלל לכל דבריו וכן פי' במס' שבת בפרק הזורק ולפי זה קשה כאן למה אין הטומאה של החבית עצמ' באה דרך החלון. וי"ל שכיון שאין בחלון פותח טפח משפת תבית ולמעלה אע"פ שיש ביציאת' פותח טפח אינה מביאה את הטומאה דהויא לה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה א"נ איכא למימר דהכא כשהגרוגרו' דרוסות על פי חבי' עסקינן שאין הטומאה יכולה לכנס לאותה בית אחד מחמת החבית שהרי היא מכוס' בגרוגרו' ודיקא נמי דקתני גרוגרות דבדרוסו' משמע ובכי האי גונא דייקי' בגמ' שבת ויש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל ה"מ לענין מגע ומשא אבל לענין אוהל כלומר שיטמא הוא אחרים באהל אינה כחלל. ומביא ראיה מדתנן א"ר עקיבא יש לי חמישי ואם חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל היה לו להביא ששי כיצד השפוד התחוב באהל ונטלוהו והכניסוהו לאהל ב' האהל והשפוד והאהל השני ואדם הבא באהל של השפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה ויש לדחו' דר' עקיבא מיקמי דתיקום ליה אי מנינן אהל אי לא לא בעי לרבויי אהלי' וראיה לדברי' ר"ת זכרונו לברכה הא דתני' במס' נזיר פר' כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בדי להעלו' ארוכה חרב הרי הוא כחלל וכו' וגבי נגיעה תניא התם וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר מן המת שאין בו כדי להעלות ארוכה או בקבר זה קבר שלפני הדבר אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילין ש"מ דמטמא באהל ודחו להאי סייעתא ואמרי דמשום הכי לא כתביה רחמנא הכא גבי נגיעה משום דכתיב התם והזה על האהל וגו'. ואי הוה כתיב ליה התם ה"א להכי אקשיה רחמנ' לומר לך כי היכי דחלל אין לו טהרה ה"נ חרב אין לו טהרה כתביה רחמנא גבי מאהילים ולעולם לענין נגיעה אבל לא לטמא באהל ואמרו שכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל ולא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ומסייעי להאי סברא ממאי דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתו' ולמד על החרב שטמא טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם משמע דכל הכלים נמי אמרינן חרב הרי הוא כחלל כלו' שכל הכלים שנוגעין בחלל הרי הן כחלל וכן נמי לכל הכלים הנוגעין באב הטומאה של מת שהם כמוהו כדכתבי' לעיל וזו קושי' לר"ת זכרונו לברכה ולפירושו שפירש במס' שבת בההיא דאמרי' הוא שקשור, בשלשלאו' של ברזל משום דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל לספינה ולפי דברים הללו לא היה צריך להעמידה בשלשלת של ברזל ופ"א יש לי שם בשמועה ואם זה אמת כיון דבכל הכלים קאמרי' הכי ודאי לאו לטמויי באהל קאמרי' שהרי אי אפשר לומר כן וזו הראיה דוחים אותה ואומרים דילמא מאי בגדים של מתכת כגון שריון ונקראו בגדים דומיא דציץ דאיקרי בגד ותו מייתו ראיה דלאו דוקא חרב מהא דתני בתוספת' דמס' כלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה היא טהורה והתנור טהור פי' החמת טהורה לפי שלא נגע לה הטומאה והסי' אינן מקבל טומאה והתנור טהור לפי שהוא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פירוש בחמת והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה את החמת וטמא את התנו' אלמא החמת אב הטומאה דנגע לאדם שהוא אב הטומאה וחרב הרי הוא כחלל. ודחו לה דשאני התם שהיא טומאה בחיבורין שהוא אוחז בחמת ובמת כאחד ונעשה כעין יד להביא הטומאה לחמת שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורי' או מדרבנן כדאי' במס' נזיר פרק כהן גדול לפיכך החמת הזו נעשה אב הטומאה אבל בעלמא לא. וראיה הביא ר"ת זכרונו לברכה לדבריו דדוקא חרב הוא דתנן בפרק כ"ג ונזיר על אלו הטמאות הנזיר מגלח וכו' ועל אלו אין הנזיר מגלח וקתני ועל כלים הנוגעים במת ומזה שלישי ושביעי ואמרי' עלה בגמ' כי קתני והזה שלישי ושביעי' אשארא דאי ס"ד אכולהו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ואי ס"ד חרב הרי הוא כחלל בכל הכלים שבעולם ואפילו כלי שטף אמאי אינן בני הזאה בשלמא לדברי ר"ת זכרונו לברכה ניחא משום דקתני כלים סתמא ובעי לאוקמה אפילו בכלי שטף והנהו לאו בני הזאה נינהו אלא להך סברא קשיא עוד היה אומר ר"ת זכרונו לברכה לא תימא ה"ה דמצי לאוקמ' בכלי מתכות אלא ודאי לא מצי לאוקמ' בכלי מתכות דאם כן קשיא אמאי אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כחלל.
ואיכא למידק עליה אי נזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו דהא תני' בתוספתא דמכות כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לא' מן הקרובים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן לוקה עליו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו והא אי אפשר שיהא הכהן מוזהר על הכלים הנוגעים במת אם כן אי זה בית אשר תבנה להם ואי זה מקום מנוחתם. זה הקשה רבינו חיים כהן צרפתי לר"ת ז"ל (שלחו) [ושלח] לו אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי.
והשיב ר"ת זכרונו לברכה ואמר אותו הכלל אין למדין ממנו שאינו שהרי רביעית דם מן המת שאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו שהרי הוא מטמ' את כל האדם באהל ויש לו דין מת גמור ואף אנו נאמר בכלי מתכות אע"פ שהנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כך שמענו בשם ר"ת ז"ל.
ואין דבריו נכונים בזה שאעפ"י שאין הנזיר מגלח על רביעית דם הרי הוא מגלח על לוג דם ואין הכלל לשיעורין אלא לשם הטומאה ואפילו לדבריו דאיפריך ליה כללא ממה שהכהן מוזהר עליו ואין הנזיר מגלח עליו מכל מקום כללא דכל מקום שנזיר מגלח כהן מוזהר ולוקה עליו דוקא הוא דלא איפריך ולמדין ממנו ועוד דהיכא דליכא פירכא בההיא מלתא גופה למדין מן הכללות.
ושוב מצאו בתוספתא (אהלות א,א) דקתני עלה במתני' דאהלות במה ד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ושמע מיניה שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת וכן נר' מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיק שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כמת לכל דבר.
ותו מקשו לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב לגיון הנכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ותיפוק לי' משום חרבות שמטמאין באהל ואיכא למימר חרבות דברים הנראין הן יש להן אם לאו אבל קרקפלין אין ידוע. ומיהו מדתנן במסכת אהלות כלים הנוגעין במת סתם משמע כדברי האומר שהוא הדין לכלי שטף וכן כתב ר' משה הספרדי ז"ל וגמר לה מהא דתני' בספרי מוכבסתם בגדיכם וכן דעתו ז"ל שאין כלים הנוגעים במת מטמאין באהל כענין שכתוב אדם כי ימות באהל ועוד אמר שאינו מטמא במשא לפי שהמשא למת עצמו אינה באה אלא בק"ו מנבלה. וזה צריך עיון.
מכל מקום הא דאמרי' מאן דנגע בכלים בר הזאה הוה קשיא לן וצריכה רבה וראיתי לרב ר' משה הנזכר ז"ל שאמר בהלכות נזיר (ז,ח) שיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו שימי טומאתו עולין לו למנין נזירותו ואם היה מזה לא היו עולין כשאר הטמאות ששנו שם שאינו מגלח מזה ואינו סותר ומתחיל ומונה מיד ואין דעתו נוחה כלל בדבריו אלו שאין צורת הגמ' כן שאם דין מיוחד הוא זה בנזיר אם כן צריך הוא שיהא הלכה למשה מסיני ולא הזכירו כן בגמ' אלא סתם הקשו ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ועוד דהוה להו למימר ונזיר דנגע בכלים בר הזאה הוא וכן נראה משם שאין ימי טומאתו עולין לו.
אבל נ"ל שמאחר שריבה הכתוב חרב כחלל בפסוק ראשון לטומאה ולא שנה אותו בפסוק שני להזאה ותניא בספרי ועל הנוגע בעצם וכו' מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה כך הביא כלן לענין הזאה והרי הנוגע בחרב לא הביא מכאן למדו שאינו בן הזאה ופשט הכתוב מסייע דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ללמד על כלים כאדם שמטמאין טומאת שבעה והזהירן על טומאת שבעה וטבילה ולא על החיטוי אלמא אין צריכין הזא' וכ"ש אם אינן מטמאין במשא שקרוב לפוטר' מן ההזאה.
שוב ראיתי בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר (נזיר ז,ד) תמן תנינן שנים טמאין במת וכו' מתני' דריש אהלות ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת בית המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש כלומר הטעון חטוי דהיינו נוגע במת חייבין עליו על ביאת מקדש דהיינו שני שנגע בראשון וכל אשר יגע בו הטמא יטמא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר בון בר חייא כטומאת איש באיש ולא כטומאת אדם בכלי' מלתי' דר' בון בר חייא אמרה אינו חייב אלא על הראשון בלבד ואחר שאלו אדם באדם היה אינו חייב אלא על הראשון בלבד והכ' אינו חייב אלא על הראשון בלבד זו גמ' ירושלמי' וחולק' על שלנו שהי' סבור' דמאן דנגע בכלי בר הזאה כפשט' דמתני' דנזירו' ואעפ"כ דוק' לתרומה אבל לביאת מקדש דין אדם בכלי' כדין אדם באדם ואף אנו נאמר לפי גמ' שלנו שלא ריבה אותן הכתוב אלא לטומאה אבל לענין הזאה דינן כאדם באדם ולפיכך פטור בהן על ביאת המקדש.
ושוב ראיתי בירושלמי דבר מתקשה עלי, דגרסינן בפסחים (א,ז) גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהן של כהני' לא נמנעו מלשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא ואית תניי תני בטמא מת מאן דמר טמא מת בכלי שטף ומאן דמר בטמא מת בכלי מתכות ומה טעם וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ופירושו דמאן דתני נר שנטמ' טמא מת דהיינו שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכו' דמתני' בשלישי לעשותו ראשון היא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא ולא בנר של חרס מפני שא"א לו להיות אב הטומאה וכאן נראה דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו.
או שעלו מאליהן בחלון. ואי קשיא לך הא דתנן במס' אהלות פ"ח אלו לא חוצצין ולא מביאין הזרעים והירקו' המחוברין לקרקע איכא למימר התם במתנדנדין כדקתני בהדי' הקופץ ממקום למקום וכולי הכא בשחיברן (והריקן) [והדקן] בחלון.
ועכו"ם שישב בחלון. ואע"ג דעכו"ם הרי הם כזבים לכל דבריהם וכלי שהוא טמא מעצמו אינו ממעט כדתנן התם במס' אהלו' זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט כיון דטומאה דרבנן הוא ממעט ומיהו תמיה' לי מ"ש מהא דתנן התם ולבנה מבית הפרס דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבנה ממעטת מפני שעפר' טהור אלמ' אף הטמאין מדבריהם אין ממעטין. וי"ל שאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר בדאורייתא דמחמת ספיקא דמת אתיא.
כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. וכולה משום כלבי לא שחיט, וקמ"ל כיון דאיכא צער ב"ח לא עביד ולהכי לא תנא בהמה עצמה וגבי עוף היה איפשר לה למתני נמי באבר אלא כיון דאשמעי' בבהמה ל"ל לאשמועי' בעוף ולהכי תנא ליה בעוף עצמו וקמ"ל דכל כי האי גונא בטולי מבטל.
הכי גרסי': חצפא גופא תיחוץ דלית ביה שיעור' כדתנן כלי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. ופי' דלית בה שיעור' לחוץ בפני עצמו אלא עם המלח וא"ת שקיל ליה דחזי ליה דאין בה כדי ליתן בין פצים לחברו שאינו ראוי לכלום, כך פר"ת ז"ל.
ותמיהא לי כלי חרס דאוקימנא במנוקב היכי אפשר דלא חזי ליתן בין פצים לחברו איכא לדחוקי כלי שלם לא תבר ליה למיתן בין פצים אי נמי במנוקב ומטונף קאמרי' כגון דמטונף ממש אפי' לטלטולי לא חזי אלא לאומנ' דצריך ליה טפי.
ומה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלית ביה שיעור' הוי כמאן דליתי' לא ידענא מאי קאמר שהרי פחות מכביצה אוכלין ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מעצם כשעורה ממעטין לפיכך מחקו רבותינו מן הנוסחאות כדתנן וכו' אלא דלית בה שיעור לחוץ בפני עצמו ותו לא.
ושל חמור. פר"ח ז"ל שאין חמור טוחן בה אלא נקראת רחים של חמור על שם העצים הנושאים אות' שהם נקראין חמור כמו שהעץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן נקליטי המטה וחמור טהורים אין טמא אלא מטה ומלבן וכן העץ שמפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור כדתנן חמור של נפחים טמא וכן הסובל שידה תיבה מגדל ות"ר חמור שתחת הריחים טהורים וכן חמר' דאוכפא. ולא כן פרש"י ז"ל.
הכי גרסי': התם משום קלא. ולא גרסי' "אלא" כדכתיב במקצת נוסחי דהא בריש פירקין הא קמ"ל דטריא קשה לכותל, וכן גריס רבי' הגדול ז"ל בהלכותיו.
תימה היא אמאי לא אמר ברחים ש"מ שכב רכב מן הרחים טפח ונ"מ למקח וממכר כדקא' גבי כליא דתנור ואיפשר דפשיטא הוה להו וכל רחים האמור במתני' בריחים של יד הן וכן מפורש בתוספתא (א,ב). ושל חמור פר"ח ז"ל שהן של רגל.
הא דתנן במתני' אינו יכול לישן לא מקול הנכנסין. לישנ' דעלמא נקט אבל משום דמרבה עליהם את הדרך הוא שיכול למתות בידו ואוקמה אביי למתני' שאם היתה חצר אחרת מותר ורבא לא פליג בהא אלא דלא מיתוקמא ליה מתני' בהכי.
אבל מ"מ כולהו מודו שאם היתה חצר אחרת מותר ואע"פ שהם בני מבוי אחד שבמבוי אין אדם יכול למחות ביד חברו ברבוי הדרך הואיל ויש לו פתח במבוי. והא דתני' לקמן שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אתר מבעלי אומניות בשיש שם אחד מבעלי אומניו' זו כמו שפרש"י ז"ל ולשכנו אינו כופהו דכיון דלא מצי למימר פסקת ליה לחיותי אף משום רבוי הדרך אינו יכול למחות בידו ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני התם דכיון דאיהו אית ליה במבוי מרחץ מפני מרחצו הדרך מתרבה וכן כתבו רבים אינו עיקר דאי ס"ד יש במבוי מפני רבוי הדרך הראשון כשעשה שם מרחץ ודאי פייס בני מבואו הילכך כשבא אחד מהם לעשות מרחץ חבריו ואפילו הוא עצמו מעכבין על ידו שאי אפשר שלא תתרבה הדרך בשני מרחצאות יותר ממרחץ אח' והיינו דקתני לעיל בבל הני ברייתו' שנים שדרין בחצר ואח' מבני חצר ומי שיש לו בית בחצר, וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל ובהלכו' רז"ל, וכבר כתבתי זה בפרק ראשון בס"ד.
בספרא דמתא. פרושו כותב שטרו' העיר או ספרי תורה אבל רש"י ו"ל פי' מלמד כל תנוקות שבעיר יש שם קול גדול ותמיהא לי כיון דמשום מצוה הוא דשרית ומשום תקנה כ"ש דאיכא מצוה רבתי ותקנתא יתירתא ואפשר כיון שהוא שונה ליותר מחמשים מעכב עלי שהקול גדול ביותר ואין מצוה זו מן המובחר דהוה להו לאותובי תרי.
סך מקרי ינוקי עשרין וחמשה. שמעתי פירושו שאם היו בעיר עשרין וחמשה כופין בני העיר זה את זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ואם לא היה שם אלא כ"ד אין כופין ומי שירצה ישכור רב לבנו ולא נ"ל אלא אפילו לשנים ושלשה מושיבין מלמד אלא לו' לך שאם היו שם אלף כופין אותן להושיב לכל עשרין וחמשה א' כדמפ' ואזיל.
מקרי דרדקי. פרש"י ז"ל בפר' המקבל (ב"מ קט,א) משום דשבשתא כיון דעל על אי הכי קשיא דרבא אדרבא דהכא אמר רבא שבשתא ממילא נפקא, ויש לחלוק ביניהם בדרך רחוקה דהכא בדלא גמיר רביהו דכיון דעל על אבל היכא דגמי' אע"ג דלא דאיק בהו כגון רביה דיואב דאיהו איקריה זכר כדקרינ' אנן ואיהו אשתבש וקרי זכר ולא אשגח ביה ההי' שבשת' דעל ממילא סבר רבא דנפקא ממילא וכן פר"ח ז"ל עובדא דיואב כדאמרן.
ורבי' הגדול ז"ל פי' דפשע בינוקי, פי' לפירושו דלא משגח בהו אי גמרי כי ההיא דאמרי' בפרק' דחסידי מאן דפשע בינוקי משחידנ' ליה בטורי דכי האי גונא הוי פסידא דלא הדר.
שאני דגים דיהבי סידא. מפרש בערוך שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנין עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואין מזונות במקום אחר הם הולכין שם וזה גזל גמור הואיל וכבר נצוד ורש"י ז"ל פי' כיון שהכיר זה חורו ונותן מצודה ומזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו והוה ליה כמאן דמטא לידיה.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. פרש"י ז"ל מי מצי מעכב עליה את המבוי הזה ואיכא דקשיא ליה אי לבר מבואה אחרינ' לא מעכב אלא הא דאמרי' לעיל שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו' היכי משכחת לה אי לבר מתא אחריתי כולה מתא מעכב עליה ואפשר שהוא מעמיד' באומן של עיר אחרת דשדיה אכרגיה להכא אבל בר מבואה אבר מבואה אחרינא כלומר אחד מבני העיר כשכנו הוא או דילמא אין שכנו אלא בן מבואו ועלתה בתיקו ולא מצי מעכב אבל לבר מתא אחרינא מעכב ואע"פ שאם רצה שוכר בית במקום אחר בעיר כיון דשדיה אכרגיה להכא ומשהוא נעשה כאנשי העיר אינו יכול לעכב עליו המבוי הזה השתא מיהא מעכב, ואין זה נכון.
לשון אחר אמרו דהאי בר מבואה סמוך למבואו קא' דהוי שכנו לגמרי אלא שאומר לו אין רצוני שתכנס בתוך מבוי שיש לי בו שתוף ותזיקני ועוד שבני מבואו הולכין ועושין מלאכה אצלו אע"פ שהן קרובין לאחד ועכשיו עושין אף אצל זה.
ושמעתי בה פי' אחר שלא כדברי רש"י ז"ל, דרב הונא בריה דרב יהושע אברייתא קאי דקתני כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וקא בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי לעכב שלא לשכור ביתו לאומן אחר. ואע"ג דלא קא יהיב שיעורא אמאן דסמיך ליה קאמר אבל על הרחוקים ודאי אינו יכול לעכב שהרי כל העיר לא איבעיא ליה ולאו מילתא היא דודאי לא מצי מעכב אלא על בן מבואו כדקתני בני מבוי ועוד מאי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב והא שלא לשכור מעכב, אבל לפרש"י ז"ל כולהו חד גונא נינהו מעכב על בר מתא אחריתי מאתיה ומעכב על בר מבואה אחריתי מבואיה ולא מעכב אבר מבואה דנפשיה מבואי דידהו.
ופסקו הגאונים ז"ל כרב הונא בריה דרב יהושע ופליגא דרב הונא ואיכא דתמיהא ליה איפליגא אדרב הונא היכי אמר פשיטא ופירשו בשם ר"ת ז"ל דרב הונא בריה דרב יהושע לאו אאומנות קאי אלא אמיני סחורה בענינא דעמרויי וגרוגרות אבל באומנות קבועה מצי מעכב ולאו מילתא היא ומאי דפשיטא ליה לרב הונא בריה דרב יהושע משום דסבירא ליה כרבנן ופשיטא ליה דליתה לדרשב"ג דיחידאה הוא.
זילו זבוני חיותייכו. פר"ת ז"ל לאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר דאי הכי למחר הן מתים ברעב אלא שיעור שירויחו כדי חיותיהו על פי ב"ד ואין מדקדקין בדבר להחמיר עליהם יותר מדאי.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אומר דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי ה"מ היכא דשוו עסקי אהדדי ודמי אהדדי אבל היכא דלא שוי אהדדי ולוקחים דההיא מתא ישראל נינהו לא מצי מעכב ולא מחוור גבן מדתנו ולא יפחות את השער ואע"ג דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרוח תרעי התם הוא בבני דההוא מתא משום דא"ל אוזיל את וזבין אבל אבני מתא אחריתי מעכב דאיהו לית לי' עסק בהדיה דלאו בר מאתיה הוא כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא משום דא"ל אנא פליגנא אמגוזי את פליג שיסקי כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו אבל הכא א"ל פסקת ליה לחיותא כיון שהוא העמיד תחילה לאו כל כמיניה וכן נמי סיפא דמתני' בהבי ריהטא דלא פליג רבנן ור"י אלא בבעלי אומניות אבל מי שאין לו לירד לאומנות משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה ואי בעו בני מאתיה דלוזיל גביהו יתנו על השערים או יושיבו ביניהן אחד מעירן.
אבל האי ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי היא אלא ש"מ כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך אם לאו שיושיבו שם אח' ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם ומיהו אי לא שוי עסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעיסקא אחריתא דמי דהא לית לך דכותה.
וקמא היכי סמך. פי' ללישנא דמתני' קא דייק דקתני' לא יסמוך לו כותל אחר ולא קתני לא יסמוך אדם כותלו לכותלו של חברו משמע שהיה לו שם כותל אחד ונפל והיכי סמך לאותו כותל קמא שלא יחזיר שם כותל אחר.
ואמר רבי יהודה הכי קאמר הבא לסמו' לא יסמוך. כלומר והכא קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותל שבא חברו לבנות בצד המצר לא יסמוך לו חברו כותל אחר ואקשיליה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו קתני ומשמע שהיה לו שם כותל ממש סמוך לשל חברו והוא חוזר ובונה שם אחר ומשמע שנפל הראשון והאי לישנא ליכא לתרוצי כלל כדרב יהודה.
ואמר רב הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ד' אמות. פי' שמחל לו כשסמכו בתוך ד' אמות ועכשו בא לסמוך כותל אחר לאחריו בתוך שלו לא יאמר כבר מחלת לי בכותל ראשון ואין אתה יכול למחות בכותל שני שלא לסומכו בתוך ד' אמות מכותלו הראשון משום דדושא דבתר האי כותל שלו שסמוך מתחלה למצר מעלי לכותל חברו ואע"פ שכותלו הראשוו בנתים הילכך עכשיו הוא מזיקו בכותל זה השני ויכול הוא למחות בידו וכל הכותלים זו כנגד זו הם בנויין ולא כדברי רש"י ז"לשמפרש לה כשהיה לו שם כותל ברחוק ד' אמות ונפל ועכשו בא לקרבו בתוך ד' אמות ולדידיה לישנא דגמרא מאי הכא ומאי התם ותו תנא דמתני' למה ליה למתני הכי.
ומיהו אם בא לסמוך כותל ראשון בתוך ארבע אמות יכול הוא למחות בידו ואין זה יכול לומר לו הא איכא דושא מהאי גיסא כלומר אחורי הכותל דאע"ג דמהני דושא דהכא לדהתם מ"מ ההיא כותל מעכב ליה דושא ולא מעלי ליה כולי האי. תדע מדאקשינן ממתני' דהחלונות והמזחילה ואי ס"ד אינו יכול למחות אנא על השני מאי קושיא ולישנא דמתני' דיק' מדקתני מי שהיה משמע דברשות סמך מדלא קתני הסומך כותלו לכותל חברו, וזה הפי' שפירשנו הוא הנכון בשמועה זו, וכן פי' רב האיי גאון ז"ל.
ומה שהקשה הרב הלוי ז"ל (והיני) [דהיינו] פשטה דמתני' דקס"ד מעיקרא לא אמר כלום כמו שכתבנו ואיכא דמקשי לרבא דאמר הבא לסמוך לא יסמוך אמאי לא ירחיק הלה. איכא למימר שסמכו שניהם למצר ועכשו בא אחד מהם לסמוך כותל מאחוריו כמו שפירשנו שעליו להרחיק ארבע אמות וכן על השני אם רצה לסמוך וזה מספיק אבל נראה דאפי' לרבא אם בא לסמוך סומך שאין זה נקרא מזיק אלא מונע טוב מבעליו בעלמא הוא וכל אימת דליכא כותל אחר אין כאן בעלים.
ורבי הושעיא אמר א' כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך סומך. פי' אע"ג דלא פליגי לענין דינא משמעתא דמתני' פליגי דמר משמע לי' בעיר ישנה ומר משמע ליה בין בגנה בין בחצר ומוקים לה בחדשה ולהכי אקשינן ממתניתין לרב הושעי' ולא אוקימנ' בעיר ישנה דכיון דריש' בעיר חדשה דהך משמע לי' סתמ' דמתני' סיפא נמי ניחא ליה לאוקמה דומי' דרישא ולרב סיפא מיתוקמא בכותל חצר דהיינו סתמא דחלונות משום היזק ראיה הוא ובחצר דהכי קתני ואם היו שם חלונות בכותל הראוי להן דהיינו חצר צריכין מלמעלן וכו'. והא דמייתי' הכא ותני עלה לאו דוקא דמגופה דמתני' נמי שמעת דמשום חלונות הוא ולא משום דושא מדקתני החלונות ואפשר דאי ממתני' הוה אמינא איידי דתנא חלונות משום מלמעלן ומלמטן תנא מכנגדן ולאו משום חלונות אלא משום דושא דכותל.
ולאו מילתא היא, וגופה דמתניתין כך פירושה: מכיוון דתנא מי שהיה כותלו וכו' דשמעת מינה שמי שבא לסמוך כותלו בכותל חברו צריך להרחיק ד' אמות חזר ושנה ואם היו בכותלו של חברו חלונות אע"פ שהרחיק כותלו ארבע אמות צריך להגביה או להשפילו ד' אמות כדי שלא יציץ ולא יעמוד ויראה וכיון שהגביה ד' אמות ואין בין כותל לכותל אלא ד' אמות שוב אינו יכול לראות בחלון.
ותנא דברייתא דקתני מלמעלן שלא יציץ ויראה ולא יהיב שיעורא אלא כדי שלא יציץ ויראה וכן במכנגדן כדי שלא יאפיל ולא יהיב שיעורא וכן פרש"י ז"ל ובא לומר לך שפעמים צריך הרחקה יותר מד' שאם היה בין כותל לכותל ריחוק גדול אם מגביה כותלו ד' אמות מחלונות של זה כל שכן שיראה שם להדיא לפיכך פי' בברייתא בכדי שלא יציץ ויראה צריך להרחיק בין רב למעט ולא אמרו ד' אמות אלא בבונה בסוף ד' אמות מכותל החלונות ומיהו מעיקרא כי קס"ד דברייתא נמי מכנגדן ממש קתני על כרחי' האי כדי שלא יאפיל ד' הוא דאי לא תיקשי אמתני'.
ולמאי דאוקימנא השתא למתני' ומתני' כמן הצד מכנגדן ממש לא אשכחן שיעורא אלא כיון דמעיקרא קס"ד דמכנגדן ממש ד' אמות ולא קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי' משום דושא ועוד דלרב מתניתא השתא נמי במכנגדן ממש מתוקמא וכן מתני' אלמא שעורא דמאפיל לעולם הוי ד' אמות, והכין אסכימו רבוואתא ז"ל.
לימא מתני' דלא כרבי יוסי. כתב רש"י ז"ל דטובא מילי איכא במתני' דודאי דלא כרבי יוסי אלא אף זו דלא כר' יוסי ומשמע דמשום דאית בה כעין טעמ' בעי לה דמספקא ליה אי איתא אי ליתא.
ור"ח ורבינו יצחק ז"ל אלפאסי כתבו מדקא בעינן הכא לימא דלא כרבי יוסי ש"מ כולה מתניתין מודה בה ר' יוסי והניחו טעם הדבר סתום ולא מפורש ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אע"ג דלית ביה גירי השתא דלבתר שעתא הוא דמזיק כגירי' דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא ולא אמרו גיריה אלא דומיא דנמייה שקופצת מסולם לשובך ודומיא דגירי עצמן.
הילכך מתני' ניחא דבור ושיח ומערה ודאי לא קשיא משום דכל מרא ומרא דקא מית מאי מרפי ליה לארעיה כדמפורש בגמרא לעיל ואמת המים ונברכת הכובסין לא משום דאזיל מיא לכותל הוא דמיא מיתם תימי בפחות משלשה טפחים והדר אזיל אלא משום מתונא דאי' בהו מתקלקל קרקעיתו של כותל דומיא דחול במתוה וכך אמרו בירושלמי פ"ז דכלאים תדע לך שהוא כן דתנן מי רגלים ומי רגלים מן הצד מהלכין בתמיהא וכן הסיד והסלעים חמימותיהו והבליהו מאותו מקום הוא שמזיקים לכותל וכל שכיוצא בזה נקרא גיריה ולא התיר רבי יוסי אלא באילן בהנהו תרי דכי משי עלאי מיא מזקי לתתאי והמעזיבה עבה דמיא מיתם תימי בה ואחר זמן מזיקין ולא מכחו שלא הזיקו באותו מקום שהניחם.
ור"ח ז"ל כתב בלשון קצרה היינו כולהו דמתני' גירי נינהו דמההיא שעתא משתכח היזיקיהו דלא פליג אלא באילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין וזה הטעם מספיק לכל ההרחקות השנויות במשנתנו אלא שהרחקת הזרעים במפולת יד קשה עלינו דשרשין דגדלי בתר שעחא הוא דמזקי ליה והוא ליה דומיא דאילן דמתיר ביה ר' יוסי ואפשר שהטעם מפני שהזרעים עצמן קודם השרשה יונקין כל לחות הקרקע ומפני כך מחלידין אותה ומעלין עפר תיחוח וכיון שהן ינקין בטבעם קודם השרשה נמצא ההיזק מאותו מקום שזרען וגיריה הוא ולא דמו לבור דלאו משום יניקה הוא אלא שהשרשין קופצין ובאין כאן ודמי לנמייה שהיא קופצת ממקום למקום.
ואין הטעם הזה מחוור לי שאף היניקה לאחר זמן היא באה ולא מכחו של זה אבל הסיד והסלעים כל א' וא' כגחלת היא והוי כמניח אש בצד הכותל ומזיק.
ומיהו יש לומר כיון שהוא מניח כאן דבר המלקה קרקעו אע"פ שזה וזה גורם לרבי יוסי נמי אסור דכל שממקום הנחתו הזיק אסור ולא דמו למי' דתימי והדר תזלי ומה לי גחלת עמומה ושורפת לאחר זמן ומה לי זרע שואב הלחלוח ושורף העפר.
ועוד יש לדקדק היכי מודה ר' יוסי בהא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו דהא לאו גיריה הוא ולא גרמא דגיריה שאינו אלא שמונע ממנו דושא איכא למימר כיון שמשעה שבנה נמנע הדושא גיריה הוא, כך נראה לי מדברי ר"ח ז"ל.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל לקמן מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה וירק בכדי דלא ליהוו גיריה משמע דג' טפחים קאמר ואע"פ דבג' טפחים מיתם תימי והדר אזלי אפילו הכי הוא דמשרה מקלקל ליה לירק ומתונא דידיה מטי ליה בשלשה טפחים כי היכי דמטי לכותל אבל כרישין ובצלים לא מרחיק כלל כדעת רבינו ז"ל ודברי הרב ר' משה ז"ל הספרדי בזה אינן כלום.
והא דאמרי' והכי נמי זמנין דבהדי דמנחא ליה קפצא ש"מ דכל דאית ביה צד לגיריה מסלקי' דהא לא מצי הכא למימר אלא נטרנא ליה בהדי דמנחנא לסולם מנמייה ומכל היזיקא דמינאי אלא כיון דמשכחת לה לעולם בגיריה לא שבקינן למעבד סולם בהדי שובך לעולם.
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. כתב רש"י ז"ל ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור הוא לגרום וכשבא לגרום חברו מעכב עליו וזה שכתב אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי אינו נכון דבין למאן דדאין דינא דגרמי בין למאן דלא דאין דינא דגרמי גרמא בנזקין פטור כדאמרי' רב אשי אמר כי אמרינן זורק ורוח מסייעתו וכו'. אבל לענין נזקין גרמא בנזקין פטור. ובפרק שור שנגח את הפרה אמר רבא אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן בהשיך בו את הנחש משסה ודאי פטור.
אבל חלוק גדול בין הלשון שאמרו בתלמוד בדינא דגרמי ללשון האמור בו בגרמא בנזקין דדינא דגרמי הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שטר חוב שמחל כדאיתא במסכת כתובות ובבא קמא וכן שורף שטרותיו של חברו אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין כגון הך דשמעתין ודזורה ורוח מסייעתו וכן כתב רש"י ז"ל במסכת בבא קמא במקום דינא דגרמי גרמא בנזקין ובמקום גרמא בנזקין דינא דגרמי והחליפן זו בזו בכמה מקומות. ולא אא"ריך בכאן בדיני הגרמות, אבל בסוף זו המסכתא {בקונטרס דינא דגרמי} אכתוב הכל מפורש במקום אחד שלא להפריד דברים מחוברים ושלא לצאת משיטת דברינו בכאן.
הא דתנן והכותל מן המזחילה וכו' כדי שיהא זוקף את סולם. יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו אין להן זה על זה סולם ויש לפרשה באחין שחלקו ונטל זה בית ועלו בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת על מנת כן חלקו כדאמרינן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו והר"ם ז"ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג לתקנה משם עד שהוחזק בה במזחילה.
אין חזקה לנזקין. יש מחלוקת, שיש אומרין כשם שאין חזקה לנזקין כך אין להם ראייה שאפילו באו עדים שמחל לו נזק זה וקנו ממנו לאו כלום הוא ומסלקי' ליה משום דא"ל סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל כדאמרינן בכתובות לענין מומין ולא קבל עליו להניח ביתו ולצאת.
ואחרים אומרים חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו דהכי דייקינן בגמרא בפ' חזקת הבתים ובעלי מחלוקות זו דוחין מאי חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו בשטר מכר דהתם כיון דמכר ליה אי לא מצי מקבל ליפוק מהתם אבל במחילה יכול לומר סבור הייתי לקבל ואינו יכול לקבל והאי טעמא רמיזא בירושלמי גבי נכנסין ויוצאין לעיל דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור רשב"ג אומר אפילו אף משקבל עליו יכול לחזור בו אתיא רשב"ג כר"מ דתנינן תמן על כלם אמר ר"מ יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.
ואחרים אומרים דאפילו במכר לא נעשה כלום ואין בדקדוק ל' חזקה לומר הא ראייה יש דכיון דהך חזקה לאו חזקה הבאה מחמת טענה הוא כיון דאמר לית בה חזקה ממילא שמעת דלית בה ראיה דחזקה גופא ראיה היא וכיון שכן מאן דהחזיק בהשני חזקה לא מצי למימר זבינתיה מיניה בכך וכך חייב למיהדר לי' דמי דכיון דמכל מקום לסלוקי קאי כמאן דמסתלק דמי ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול.
ומסתברא דליכא למיחש להני מילי ולעולם חזקה אין להם הא ראיה יש להם בין במחילה ממש שנתן לו רשות בין במכר שאלו לא היה להם מכר ומחילה לא הוו אמרי רבנן בגמרא אין להם חזקה ואדרבה היה להם לומר שאין מחילתן מחילה ואין ממכרן ממכר והמכר והמחילה כלומר שנתן רשות שוין בכל דבר. ולפי דעתי שאינו צריך קנין ומה שאמרו בירושלמי יכול לחזור בשקבל עליו בשתיקה אבל נתן רשות לא ואינו דומה לגמרי למומין שבכמה מקומות בתלמוד אמרי' אימור דשמעת ליה לר"מ הכי במומין בשאר מילי מי שמעת ליה ועוד שהם עצמם אמרו דאתיא דרשב"ג כר' מאיר והדבר ידוע שאין הלכה כר"מ במומין וכ"ש בנזקין אבל הרב רבי משה הספרדי ז"ל מודה שהמכר והמחילה מועילין בדבר אבל קנין הוא מצריכו.
ומ"מ נלמוד מן הירושלמי הזה שהיזק רבוי הדרך של אומן בחצ' היזק גדול הוא שאין אדם עשוי למחול בו וכקוטרא ובית הכסא דמי וכן כתב הרב הנזכר בשם הגאונים זכרונם לברכה.
עוד ראיתי מחלוקת שיש שאומרים מאחר שיש להם ראיה אף חזקת שלש שנים יש להם אבל חזקה של שאר נזקין שאינה של שלש כמו שפירשו הגאונים זכרונם לברכה אין להם. וי"א לעולם אין להם חזקה שאין אדם עשוי למכור נזקים הללו וליתן עליהם רשות ובשתיקה אינם נמחלים שאנו עדים שלא שתק כדי למחול אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו, והרב אב ב"ד ז"ל נסתפק בדבר.
ואני אתן לך ראיה גמורה שאין להם חזקה לעולם, דמתני' דקתני גבי שובך הרי הוא בחזקתו אין חזקתו מתקיימת בלא טענה ממאי דאמרינן עלה זאת אומרת טוענין ללוקח ואי ס"ד שחזרה זו מתקיימת בלא טענה אלא בשתיקה כגון שאר הניזקין היכי שמעינן מינה טוענין לנוקח והלא אין צריך לטענתנו שכיון שיביא עדים שהחזיק בה שיעור חזקה זו מיד נתקיימה ואינו צריך לטענת מקח ומתנה בדי שנטעון אנו לו ועוד מתניתין גופא היכי קתני אם לקחו מוכר עלמו שעשאו הרי הוא בחזקתו.
אלא ש"מ שאין חזקה זו אלא בטענה ואפשר שהטענה מפני שהיונים נכנסין לתוך שלו ואינו חייב לסלק היזיקו ולא לשלם ויש לו לזה לגדור לפיכך צריך טענה דעק' ממונא קא מחסר ליה ושקיל מיניה ולא דמי לשאר ניזקין דלא אתי לה מיניה כלום.
והדבר ידוע ומוסכם מן הגאונים זכרונם לברכה שכל חזקה שצריכה טענה אינה מתקיימת בפחות מג' שנים וגמרא נמי מוכחא דאמרינן ליה אחוי שטרך דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה הילכך כיון דאקשינן מתני' דקתני הרי הוא בחזקתו והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ממילא שמעינן שאף חזקת שלשה שנים ואף בבא מחמת טענה אין להם דהא מתני' חזקה הבאה מחמת טענה היא ובחזקת שלש שנים היא ואפילו הכי קס"ד דאין לה חזקה מדרב נחמן ואוקימנא בקוטרא ובית הכסא.
כתב ר"ח, אסיקנא גרמא בנזקין אסור, ואין חזקה בקוטרא תדיר' ובית הכסא וכל דדמי להו. ע"ב גמר לה מדרב יוסף דאלמא כל מילתא דידעא דלית איניש סביל לה אין לה חזקה.
אמר אביי מישט שיטא טובא וכריסהו וכו'. וכתיב בכולהו נוסחי עתיקי ומישט שלשים ריס ותו לא ומגיהי ספרים מעברי עליה קולמוס דאפילו אמרת משום מישט אזלי טובא מאי שנא ישוב ועוד דאביי כריסיהו בחמשין אמהתא מליא חדית אבל מישט שלשים ריס היינו מתני' והכי סברי' מעיקרא למימר ואגופא דמתני' פירכה.
ואין אנו שומעין להגיה, וה"פ: לאביי דאמר כריסיהו בחמשין אמהתא מליא קשיא הא (דתנן) [דתניא], בשלמא אי לאו תירוצא דאביי לא קשיא דהכי איתא בתוספתא בפרק מרובה אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס במה דברים אמורים במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס דמשמע דהכי קתני אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ הרחיק מן העיר ריס במה דברים אמורים במדבר שאין מוצאין זרעים למלא כריסין אבל אם היה חוץ לעיר ישוב שדות שמוצאין לאכול אזלי טובא למלא כריסיהו ואפשר דמישט נמי שיטי בישוב טפי ממדבר מאילן לאילן מסוכה לסוכה אלא לאביי כיון דאמרת דאפילו מישט נמי לא שייטי אלא שלשים ריס וממלא כריסיהו בחמשין אמהתא מאי ובישוב ובתרתי מילי דאביי קשיא וחדא מיניהו נקט משום דאית ביה תרתי דקאמר לעולם לא שייטי אלא שלשים ריס בין למזונות בין לשיטי ומשני בישוב כרמים ומשום מישט הוא דאזלי טפי.
רוב וקרוב הלך אחר הרוב. מאי קא משמע לן רבי חנינא מתנית' היא דתניא תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב איכא למימר אי מהתם הוה אמינא בששניהם שוין וי"מ דהא קא משמע לן דאע"ג דאיכא קורבא דמוכח בתר רובא אזלינן. והאי דאותיב רבי זעירא מוהעיר הקרוב' אל החלל קושיא בעלמא וליה לא ס"ל דאיהו אזיל בתר רובא ולא בעי תרי רובי כדאיתא בשמעתין ולהכי לא גרסינן לקמן ולר' זירא ולמאן דגריס ליה כדבעי' למימר קמן סבר דר' זירא כי אזיל בתר רובא בששניהם שוין.
ואי קשיא לך היכי אקשינן מתני' עליה דר' חנינא הא אין הולכין בממון אחר הרוב לאו מילתא היא דכי אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ דלאו לאפוקי ממונא משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הדאיה אבל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא ואי בתר רובא ליכא למיזל כ"ש בתר קורבא דהא רובא עדיף לרבי חנינא.
ואי קשיא הרי גבי מציאה איכא למ"ד לא אזלינן בתר רובא בפרק ואלו מציאות הני מילי לענין הכרזה דכיון דאיכא סימנא מחויב להכריז דילמא דישראל הוא וחזקתו של זה אינה חזקה שאין לו בה כלום אבל לענין האי דינא דנפול לומר מאי זה מהן נפל כיון דליכא חזקה גבי האיך אזל בתר רובא או בתר קורבא.
ואע"ג דאיכא אחריתי דנפי' מינה. ואי ס"ד דאזלינן בתר רובא ליהוי של מוצאו.
בדליכא. קשיא לן ולטעמיה דמקשה דאזיל בתר קורבא מאי שנא חמשים אמה אפילו חוץ לשלשים נמי ורישא וסיפא לדידיה נמי קשיא והיכי מקשינן לרבי חנינא וקאמר נמי אי הכי אימא סיפא דאלמא לדידיה לא קשיא.
ואיכא למימר דמקשה סבר פעמים הולכין אחר הרוב ופעמים הולכין אחר קורבא תוך חמשים אמה דאזלי למלויי כריסיהו הוה לה קורבא דמוכח וקורבא דמוכח עדיף מרובא אבל חוץ מחמשים אמה דלאו קורבא דמוכח הוא רובא עדיף הילכך כולה מתני' ניחא בהכי דתוך חמשים אמה של בעל השובך אע"ג דאיכא דנפיש מיניה חוץ לחמשים אמה רובא עדיף ובתר רובא דעלמא אזלינן והרי הוא של מוצאו ונמצא בין שני שובכות דקתני קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו בתוך חמשים אמה קאמר ובששניהם שוין דהא קתני סיפא מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ועל כרחך ההיא בששניהם שוין דאי בשאינן שוין ודאי האי דנפיש הוא דכיון דליכא קורבא ודאי בתר רובא אזלינן לכולי עלמא אלא לר' חנינא דסבר לעולם רוב עדיף בתוך חמשים אמה נמי ניהוי של מוצאו כיון דאיכא אחרינא חוץ לחמשים דנפיש מיני' ניזיל בתר רובא ופריק בדליכא.
וקשיא ליה לרש"י ז"ל ונימא ליה ליזל בתר רובא דעלמא וניחא ליה ז"ל דעדיפא מינה אקשי ליה דאי בדליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי היא כיון דאמרת דלא אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא נהירא.
אלא הכי קאמר, בדליכא כלומר דליכא הכא דנפיש מיניה כלומר תוך שלשים ריס דאזלי למישט ליכא דנפיש מיניה וכיון דלא שיטי אלא שלשים ריס לא חיישינן לרובא דעלמא ואקשינן אי הכי כיון דאמרת דבדליכא מהיכא דאתי עסקינן דהיינו שלשים ריס אפילו נמצא חוץ לחמשים נמי דהאי הוא דהא ליכא דנפיש מיניה במקום שיש לחוש לו לחוץ לשלשים ריס הא לא חיישת ואלו מקשה סבר חוץ לשלשים ריס נמי חיישינן כיון דליכא קורבא דמוכח שהרי חוץ לחמשים אמה הילכך לעולם איכא דנפיש מיניה א"נ אפילו חוץ לשלשים ריס חייש מקשה דילמא מאיניש נפל ואיאש ולהכי לא יהבינן ליה להאי דנפיש בכולה באגא והרי הוא של מוצאו דכיון דליכא קורבא דמוכח אזלינן בתר רובא דעלמא.
אלא לרבי חנינא קשיא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ותו לרבי זיר' וכו', כלומר לרבי זירא נאמר כל קרוב עדיף, ואע"ג דלא מוכח דומיא דעיר הקרובה אל החלל חוץ לחמשים אמה של מוצאו ודאי דקרוב הוא אלא ש"מ פעמים הקרוב קודם פעמים הרוב קודם ואיכא דלא גרסי ליה משום רבי זירא קושיא בעלמא הוא דאקשי ולאו משום דס"ל קרוב עדיף ואי נמי סבירא ליה קרוב עדיף דוקא בקורבא דמוכח אבל בקורבא דלא מוכח לא אפשר למימר הכי דהא רבי זירא אזיל בתר רובא ולא מסיים בששניהם שוין.
וי"מ הכי, ואי דליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי הוא אי אמרת בשלמא דאיכא דנפיש מיניה רובא מרע ליה לקורבא וקורב' לרובא לפיכך הרי הוא של מוצאו אלא אי אמרת ליכא דנפיש מיניה מאן מרע ליה לקורב' דמחוץ לשלשים ריס הא אמרת דלא אתו.
ומפרקינן הכא במאי עסקינן במדדה דאמר מר עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה. פרש"י ז"ל לפיכך חוץ לחמשים הרי הוא של מוצאו דנפק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא ותמהני דהא לא אמרינן דניזיל בתר רובא דעלמא בכולה הך אוקמתא דמתני' הילכך הוה לן לפרושה בגמרא דכל כי האי גוונא מפרש לה בגמרא בהדיא ועוד משמע דמתני' כולה במדד, ולית בה תורת מפריח. (ור"ת) [ור"ח] ז"ל פירש דחוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו משום דאמרינן איניש הוה דדי ליה ונפל מיניה ואיאש דכיון דמדדה לא מצי אתי מעצמו אבל תוך חמשים לא תלינן אלא בדאתו מנפשייהו ולא בעוברי דרכים דלא שכיח ומיתרצ' מתני' אפילו לרבי זירא למאן דגריס ותו.
הא דאקשינן נמצא בין שני שובכות וכו' וליזל בתר רובא דעלמא. משום דקס"ד דאחוץ לחמשים אמה דקתני עלה נמי קאי ולאו כדקס"ד מעיקרא לפום מאי דמפרשינן לעיל והוה יכול למימר ליה ולטעמיך מי ניח' אלא אורח' דתלמודא היא ואמתני' גופה פירכ' א"נ קס"ד דמקשה דמתני' בתוך חמשים אמה ואע"ג דחד מיניהו נפיש קרוב עדיף וסיפ' ודאי בששניהם שוין ומחצה על מחצה לגמרי בין בקרוב בין ברוב קתני ולסבריה נמי דהאי מקשה רישא כולה כדאוקימנ' במדדה ולהכי חוץ לחמשים של מוצאו ולא אזלינן בתר קרוב לעוברי דרכים תלינן משום יאוש נגעו בה כדפריש' אבל לרבי נחוני' קשי' ליה דאי תוך חמשים ובששניהם שוין פשיט'.
ואוקימנ' בגמ' בשביל של כרמים. פירש רבינו שלמה ז"ל שעל ידי כרמים נדדה ויצאה חוץ לחמשים אמה ומיהו בתר רוב' דעלמ' ליכא למיזל דאי הדר חזי לקיני' מדדה טפי לא מדדה ואין מחוור לי שאין לשון בשביל בכל מקום אלא דרך כדאמרינן מודים בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך וכענין ששנינו מצא אחר הגפה או בשבילין שבשדות ולדברי רש"י ז"ל היה לו לומר בכרמים.
אלא הכי קאמר אין מקום זה דרך הרבים ולא שיהו בני אדם מצוין שם אלא שביל של כרמים הוא שאין עוברין בתוכו בלל אלא אותן בני אדם של שני שובכות לפיכך אין לחוש לנפילה אלא דהני ואינהו לא מיאשי סבר מאן שכיח התם חבראי איהו מחזיר לי אי נמי נקיטנ' ליה בדינ' כדאמרינן בואלו מציאות גבי סלע שנפלה משנים ולרובא דשובכין דעלמא ליכא למיחש דלא מצי אתי מחוץ לחמשים ולא אשכחן בשום נוסח' דכל דמדדי אי הדר חזי לקיניה.
ובירושלמי (ב,ו) גרס הדא דתימר בזמן שאין דרך הרבים מפסיק בנתים אבל בזמן שדרך הרבים מפסיק בנתים לא בדא הדא ילפ' מן ההי' וההיא ילפה מן הדא הדא ילפה מן ההיא שאם היו שנים חייב להכריז וההי' ילפה מן הדא שאם היו ג' הרי היא מן מוצאו ונראה שכן דרך פירושו כענין שאמרנו ואסיפא קאי דקתני קרוב לזה שלו ולא מפליג אלא אפילו חוץ לחמשים אמה ולפום הכי קאמר שבזמן שדרך הרבים מפסיק בין השובכין לנפול תולין בהן ועוד אמר שאותה ששנינו היה משכירו לאחרים למדה מזו שאם היו שנים חייב להכריז דלא מיאשי כמו שני שובכות הללו וזו של למודה משם שאם היו שלשה שובכות הרי אלו של מוצאו דמיאשי והכי נמי איתמר התם בגמרא דילן והדא וההיא בירושלמי לאו דוקא שהסוגיות שלו שנויות במקומות הרבה. כל זה כתבתי לפי שיטתם של רש"י ז"ל והמפרשים ז"ל.
ואינו נראה לי כלל דסיפא דמתני' נמצא בין שובכות על כרחין בתוך חמשים אמה היא דמאי דיהיב ברישא לבעל השובך קא פליג סיפא בין שני שובכות קרוב לזה לבעל השובך הזה ומחצה על מחצה לשניהם אבל חוץ לחמשים דקתני בשובך אחד של מוצאו היכי מתני ליה בשני שובכין לבעלי שובך ואי חסורי מיחסרא היה לן לתרוצה בגמרא במה דברים אמורים אבל בשביל של כרמים אפילו חוץ לחמשים לבעל השובך וליתני ארישא נמי נמצא בין שני שובכות ובגמרא מפשטא דמתני' מקשו וכפשטה מוקמי ומתרצי.
לפיכך נראה לי דהא דמקשי' וליזיל בתר רובא דעלמא אכולה מתני' פרכינן ותרוצת' דשמעתא דסבר' דמקש' תוך חמשי' בשובך א' לבעל השובך דתלינן בממלא כרסיהו בשני שובכין לקרובחוץ לחמשים של מוצאו דמעלמא אתא ודילמא מאיניש נפל ואיאש אי נמי דרוב' דעלמ' לאו יוני שובך נינהו ואין בהן מפני דרכי שלום ולהכי מקשי לר' חנינא קשיא תוך חמשים ולרבי זירא קשיא חוץ לחמשים ומוקי לה במדדה ומתרצא לתרוייהו והדר מקשה מסיפא לרבי חנינא לסיועיה לר' זירא למימרא דקרוב עדיף לעולם ופריק בשוין והדר מקשה אכולה אוקמתא דרבי חנינא וכיון דרובא עדיף לעולם ליזל בתר רובא דאיניש דעלמ' וליחוש לעוברי דרכים שנושאין נפולין תדיר ואמאי תנינן לבעל השובך בין בשובך אחד בין בשני שובכות של מוצאו בעי למהוי ופריך דכולה מתניתין בשביל של כרמים שאין עוברי דרכים מצוין שם ובמדדה כדאמרן והלכך תוך חמשים אמה מנפשיה אתא דנושאין לה שכיחי הכא חוץ לחמשי' כיון דמנפשיה לא מצי אתי על כרחך איניש עקר ואתא להכא ואיאש. והא דקאמרינן שביל של כרמים משום דבכרמים גופייהו לא מצי מדדה דגפנים מעכבי ליה ועד דפרח אבל בשבילין שבכרמים מדדה הוא וזהו פירוש של שמועה זו על נכון.
הא דאמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת. וקס"ד משום דקסבר קרוב עדיף מרוב ליכא למיחש דלמא כותיים יש באותו צד של העיר שהוא קרוב מן ישראל הדרים שם דכיון דרובא ישראל לית לן להחזיק קרוב אלא א"כ הקרובה לפניך.
וכתב ר"ח ז"ל דהנך עובדי דחצבא וזיקי מותר בהנאה ולא בשתיה, ולא מחוור לן.
אהל ענבי מצנעי. פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפילו לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והכי נמי מוכח בקידושין פרק קמא דקאמרינן בברייתא כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של כל הגננין למכור על פתח גנותיהן כדאמרינן בסוף ב"ק הילכך כמי שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומן ומצוי ליכא למאן דאמר רוב עדיף, וכן נ"ל.
ותיפוק לי' דשאין עושין לא שדה מגרש ולא מגרש שדה. לאו אדעולא מקשי, אלא מתניתין נמי קשיא ליה והוה ליה למימר דאפילו אלף אמה ירחיק אלא אורחא דתלמודא לומר ותיפוק לי' כלומר אפילו אותן אמות שאמרה משנתנו שמרחיק משמע שלא היה לו להרחיק אלא משום נויי העיר, ואמאי תיפוק לי' דאפילו אלף אמה צריך להרחיק.
ותמהני ולימא ליה התם בארץ ישראל אבל ערי ישראל שבחוצה לארץ עושין מגרש שדה והכא משום נויי העיר לא עבדינן לפי' אני אומר שכך פירושה דמעיקרא קס"ד משום היזק הוא ואפילו בח"ל וכיון שאמר עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בח"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום הלואי שתנול בפני יושביה וכיון שכן תיפוק לי' משום שאין עושין מגרש שדה ואעולא מקשינן ולא אגופה דמתני' וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין תפארת א"י ש"מ לא יאמרו דבר זה אלא בארץ ישראל.
ולימא להו הבו לי דמי' ברישא והדר איקוץ. ואי קשיא לך וליקשי אמאי קוצץ ומ"ש מבור דאמרת לא יקוץ וא"ת היזיקא דרבים שאני מעיקרא אמאי לא קשיא ליה איכא למימר דמתני' בעי למידק ברישא וכיון דשאני היזיקא דרבים שאני תו לא קשיא כלום. איכא למימר דמעיקרא נמי פשיטא לן דבעיר לעולם קוצץ ובהא שאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד וכי קשיא לן לענין דמי קשיא לן דקס"ד ל"ש.
ומאי דתנא נמי גבי בור ונותן קוצץ דמים, לא קשיא, דהתם כיון דהבור קדמה קוצץ ברישא שהרי חייב לסלק היזיק ואח"כ אתן דמים דמדינא לית ליה למיתן ליה כלום אלא משום ישוב הארץ כמו שמוזכר בירושלמי אלא דעיר קשיא דכיון דאילן קדם בדין הוא שלא יקוץ אלא שכופין אותן לקוץ ויטול דמים נמצא כמוכרו להם לפיכך היה בדין שיתן דמים ואחר כך ודיו שקנסת עליו קציצה.
הא דתנן מרחיקין את המשרה ואת הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים. תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתני' הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספ' ולא פירוש' כמה היא.
אלא שאני רואה מן התוספתא (א,ז) דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה הוא והרחק' משרה יש ללמדה מנברכת שהיא ד' אמות וכרישין מן הבצלים אינה כל כך אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן.
וגם זה תמה שעירבן במשנתנו ולא פי' ולא חלק ביניהם ושמא נאמר שהיה תנא דידן סובר כר' יוסי ולא חשש אלא להזכיר מחלוקתן כדי לשנות טעמו של רבי יוסי ואע"פ שפירש גבי בור לפי ששם נשנה מחלוקתו של ר' יוסי בפירוש לדעת עצמו.
ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים אמה היא וארישא קאי והכי קתני ומרחיקים חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו'. דהני כולהו סגי ריחא דידהו דומיא דנבלות ובורסקי ובעי חמשים אמה, ואין זה מחוור.
הכי גרסי' במתני' בין מלמעלה בין מן הצד. וכן כתוב בהלכות רבינו הגדול ז"ל, ובברייתא פירו' הוא שפירשו למשנתנו לומר מאי מלמעלה דקתני אי זה מהם שיהא מלמעלן או בור או אילן והיינו דמקשינן בגמ' אברייתא בשלמא בור למטה וכו'. דאלו מתני' איכא לפרושה בין שהאילן למעלה בין שהוא שוה לו מן הצד אלא ברייתא דקתני בור למעלה קשיא.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתני' בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ומפרשי' לה דאי ממתני' הו"א מאי למעלה ששפת הבור למעלה מן האילן אבל שרשי האילן למעלה הן מקרקעיתו של בור והן מלקין קרקעיתו אלא ברייתא דקתני בור למעלה משמע כל הבור למעלה ועוד דתנא תנא תוספאה הוא ולאוסופי אתא, ושבושא דנוסחי הוא.
עני והעשיר הוה. פי' נראה לי דהני עצורי מעיקרא אחזוק למידק התם דכי הוה עני ולא דעתיה למיבני לא הות מחי בהו ולהכי נקט בגמרא לפרושי לן דעני והעשיר הוה ולפום מאי דמפרשינן לעיל בבא לסמוך אינו סומך אם רצה מתחלה היה מוחה בידם וכיון שלא מיחה בדין היה שהוחזקו אלא דכיון דמכחו ממש נידא אי' חזקה להזיק את האדם ולהפיל בית עליו וכן כתב רבי משה הספרדי זכרונו לברכה שאין לנזק זה חזקה כקוטרא ובית הכסא דמי.
כדנאיד נכתמה אפומ' דחצבא. פרש"י ז"ל שאם יניחו כד על החומה וכסויה עליה יטע הכסוי מחמת הטריא וכן פר"ח ז"ל ובוראי דטריא רבתי היא טפי.
וראיתי מי שפירש כדנאיד נכתמ' דאפומ' דחצבא שמניחין שם בסמוך חצבא ואם מתנענע נכתמ' דאפומ' בידוע שהחמה נדה כמו שנדה הנכתמ' דאפומ' דחצב' ומסלקי' ליה.
ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. פר"ח ז"ל דלענין סלוקי היזיקא קאמר אבל לענין שלומי הא קיימא לן כרב אשי דאמר בפרק הכונס צאן כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן פי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ושמועה זו צריכא לפנים ומדינא דגרמי אפרשנה בסוף זו המסכתא בסייעתא דשמי'.
הא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. קשיא לעול' דאמר כל תוך שש עשרה אמה גזלן הוא וכיון שהוא גזל ודאי מרחיק והא לא שייכא בדרבי יוסי שהוא גזל ונהנה הוא ואין זה בכלל נזקין אלא בכלל הגזלנין אלא דאיהו מוקים לה במפסיק צונמא וכדאוקימנא בריש פירקין ולר' יוחנן דאמר אחד אילן הסמוך ואחד הנוט' מביא וקורא אע"ג דלא מפסיק צונמא סומך וקיימא לן תנאין שהתנה יהושע אפילו בח"ל אלא שצריך להרחיק כדי עבודת הכרם ואם באו שניהם ליטע מרחיק זה ב' אמות ונוטע וזה ב' אמות ונוטע והכי תנא בתוספתא ואם זה נוטע וזה זורע מרחיק אותו שנוטע כל ד' אמות שהוא המזיק ואם בא אח' באילנות ובא חברו עכשיו ליטע צריך להרחיק כל אותן ד' אמות שהרי החזיק זה ואינו יכול לומר לו הרחק אילנותיך ומ"מ אם רצה הלה לישב שם ולשמור שלא יכנוס הלה לתוך שדה יושב ושומר או עושה לעצמו גדר בנתיים שהרי לא החזיק בשדהו של זה ואפילו באחין שחלקו אין לו לבעל כרם בשדה לבן כלום אלא בדעלו אהדדי כדאמרינן בפרק' קמ'.
ושמעינן מיהאשהחושש שלא יזיקנו חברו ושכנו בדבר שיכול למונעו והדבר רגיל ותדיר אין יכול לומר לו הושב שומר וישמור שלא אזיק אותך כשם שאין זה יכול לומר הושב שומר וישמור שלא אכניס מחרשתי בתוך שלך וגדולה מזו אמרו בסולם ושובך במשנתנו וכמו שפרשתי למעלה.
לא שאנו בא"י אבל בבבל ב' אמות. פרש"י ז"ל מפני שהמחרישות קצרות והטעם שא"י גבוהה וארץ הרים וגבעות הי' והארץ קשה לפיכך צריכין הם למחרישה גדולה ואין כאן בבבל.
ואיכא דקשיא ליה דאמרינן בפרק המוכר את הספינה ר' עובד' הוה בדור' דריעותא וא"ל רבי יהודה זיל הב ליה כדי בקר וכליו ואמרינן התם ברי בקר וכליו כמה הוו ד' אמות ודורא דרעות' אתריה דרב יהודה הוה דהיינו בבל בנהרדע'. ואיכא למימר נמימקומות יש לפי קושי הארץ שיש שהיא צריכה מחרישות גדולות בארץ. ע"כ.
והא דאמרינן אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. משום צפרי מודה בה ר' יוסי דזמנין דסליק למגדריה לדקליה ומפרח לעופות על הגפנים והוו ליה גיריה שכן דרך העופות שאדם מפריחן מקינין או ממוונותיהן שאין מפריחין אלא ער מקום קרוב משם.
והעיד רב יהוסף הלוי ז"ל על רבינו הגדול רבי' יצחק אלפסי רבו ז"ל שהיה אימר שאין צריך אלא ד' אמות וכן היה דן ואפשר זה לפי הטעם שפירשנו נמצאת למד לפי מדה זו שאם בא זה ליטע אילנות וזה גפנים בעל אילנות כונס לתוך שלו ג' אמות ובעל גפנים אמה כמו שהיה מרחיק באילנות לאילנות.
וקשה לי לפי דברי רבי' הגדול ז"ל האי דאקשי ליה רבה בר בר חנא והא אנן תנן א' גפנים ואחד כל אילן. ומאי קשיא, מתניתין בד' אמות הוא ואפילו גפנים ואילנות בהכי סגי אבל בבבל הוא שחלקנו ביניהם. ואפשר דהכי קאמר ליה כיון דקתני אחד גפנים ואחד כל אילן משמע דכולהו משום עבודת הכרם אבל משום עופות לא צריך לארחוקי, ואינו מחוור.
וכתב זה הרב ז"ל שאם באו שניהם ליטע זה בא ליטע אילנות ולהרחיק אמה וזה אומר גפנים אני נוטע הרחק ג' אמות רואין אם השדה עומדת לגפנים הדין עם בעל גפנים ואם אינה עומדת לגפנים לאו כל כמיניה הימנו וזה הדין כמה הוא רחוק שיאמר אדם לחברו לא תטע שדך או אזיקך. ודברים הללו לא נאמרו אלא בענין הב' לסמוך בצד המצר שאין חברו רוצה לחפור בו עכשיו. אבל בבא לחפור לא היו דברים מעולם שבכל ענין מעכב על המזיק שלא יזיקנו בגיריה.
והריני כות' התוספת' (ד,ט) שסמך עליה זה הרב נ"ל בדבר זה וזו היא הנוסחא שכתב בה הו' ז"ל. שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק ב' אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהן ליטע את שלו מרחיק ד' אמות ונוטע ונקצץ הכרם או שיבש הקרקע של בעל הכרם. וזה מפורש למעלה שהנוטע הוא המזיק והוא מרחיק. שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהן וקצץ את שלו מרחיק ד' אמות וזורע פי' שני' שנטעו כרם ולא הרחיקו זה מזה כלום אלא היה להם כעין כרם אח' בחרישתן וזה קוצץ את שלו צריך להרחיק ד' אמות וזורע כלומר יש לו לבעל הכרם ד' אמות בתוך של זה כמו שאמרו בגמ' האחין שחלקו אח' נטל שדה לבן ואחד נטל שדה כרם יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו אף כאן בשהיה הכל כרם ולא הרחיקו כלום אלא היו חורשין הכל בבת אחת והמחרישה עוברת בשל שניהם בין גפן לגפן לא היה אחד מהן ניזוק ועכשיו שזה זורע את שלו ואין חברו יכול לכנס בתוך שלו אם אין לו לזה ד' אמות בשדה נמצא צריך לעקור אילנות שלו וכבר החזיקו בהם והחזיק נמי לעבור בשל חברו ולהפוך צמדו ובקרו דרך שם וכגון זה חזקה מועלת לו בלא טענה דשעבוד בעלמא הוא וכענין שפירשנו בסולם של מזחילה.
והרב הנזכר ז"ל פי' פסקא זו בהרחיקו מתחלה לכל א' ב' אמות ומרחיק תשלום ד' אמות קתני כלומר כמו שהיה מרוחק מתחלתו והטעם מפני שהחזיקו בד' אמות של הרחקה ואע"פ שזה נמלך לעקור אין זה עוקר מה שהוחזק בו וגם זה נכון וזהו מה שהביא הרב ז"ל ראיה לדבריו לפי שפי' טעם הדברים כרצונו, והחכם יבור לעצמו.
הא דאמרינן אנא לא קאיצנא. קשיא לן אמאי לא והרי הוא מזיק ומצוה להרח' את עצמו אפילו להפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד חברו פרוסה ונראה שלא הודה לדבריו אלא שהיה סבור דבין גפנים לגפנים בין אילנות לגפנים בב' אמות סגי בבבל ולא רצה לחלוק עליו אלא בענין שאמרו אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין אמר לו לקוץ הוא בעצמו, ואנן כרב יוסף קיימא לן דליכא דפליג עליה.
וקושיא זו שבשה מקצת המפרשים לומר דלאו גיריה הוא ואין צריך להרחיק אליבא דהלכתא אלא הכי קאמר ליה כיון שיש לחברו היזק ממנו ורבנן צריך להרחיק אף אתה הרחק לפנים משורת הדיו שאין ראוי לחסיד להזיק שום היזק וא"ל כיון שאיני חייב להרחיק איני קוצץ אבל אתה אי ניחא לך קוץ ואין פירוש זה כלום אלא גיריה נינהו וצריך להרחיק מן הדין דומיא דההיא דאמרינן לעיל אפיקו לי קורקור מהכא, וכן דעת הגאונים ז"ל.
ה"ג וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל אמרי ליה טובא. ורש"י ז"ל גריס אמרי ליה כולהו, ולא נהיר' שמשמע הלשון כל אותן האמורות ואין בגמרא מפורש מאי א"ל.
עד דאמרי ליה הא דאמר רבי יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פרש"י ז"ל ואנא נמי אחזיקי לי ואין זה נכון שלא אמר ר"י כן אלא ברבים אבל ביחיד מותר לקלקלו ובין שתהא חזקתו חזקה או שאינה חזקה הא דרב יהודה אינה ענין לכאן.
לפיכך נראה כמו שפר"ח ז"ל שזה המצר שהיה חופר שם בורו הרבים החזיקו בו לעשות להם דרך ואפילו לחפור אין לו כל שכן לקוץ שרשין.
לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט"ז אמה כאן לחוץ ט"ז אמה. שתי לשונות נאמרו כאן יש שאמרו דבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרו ליה כשאמר אמר רב יהודה אסור לקלקלו ה"מ בתוך ט"ז אמה אבל חוצה להן מותר לקלקלו שהרי יש להן דרך שדרך הרבים ט"ז אמה והשיבו על זה הפירוש מהא דגרסי' בשלהי חזקת הבתים ר' יוחנן אמ' אינו מחזיר כותלו' למקומן כדרב יהודה וריש לקיש אמ' מחזיר התם ליכא רווחא הכא איכא רווחא אלמ' רבי יוחנן סבר אע"ג דאית להו רווחא דהיינו ט"ז אמה שאין ריוח לדרך הרבים בפחות מכאן אסור לקלקלו ומאי דאמרינן התם להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא משום שלא היו יכולין מתחלה ליכנס בתוך שלו אלא אם כן הכניס ועל מנת להוציא כנס ואינה תשובה דמאן לימא לן דרב הונא בריה דרב יהושע לאו כריש לקיש סבירא ליה דלמא כוותיה סבירא ליה אי נמי דחויי בעי למדחיה אע"ג דממנע מלחפור.
ולשון אחר פירשו בה. דרב פפא אמר בתר דנפק אמאי לא אמרי ליה בתוך ט"ז כאן חוץ לט"ז אמה כלומר כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא לט"ז אמה אבל תוך ט"ז אמה אין לו לקוץ ושתי לשונות הללו כתב ר"ח ז"ל.
וזה אינו מחוור לי דמשמע דמתני' בתוך ט"ז אמה היא מדקתני מעמיק ג' טפחים ולא יותר כדאמר ליה מדקא חפר טובא ואי חוץ לט"ז אמה ואין האילן ניזוק בכך אמאי לא יקוץ טובא שהרי בתר קרקע אזלינן בהו ועוד מ"ש למעלה שקוצץ מלא מרדע ומ"ש למטה דאמרת לא יקוץ ונראה שלפיכך לא סמכו בהלכות על פי' זה כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בתוך שש עשרה אמה לבעל האילן ונראה מדבריו שיש לו לקוץ.
ור"ת ז"ל פי' דרב הונא חפר וקצץ שרשין ולוקח אותם לעצמו וא"ל רב פפא שהשרשין של רב פפא הן אע"פ שיש לו לקוץ ובתר דנפק רב פפא או רב הונא אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה דבתוך ט"ז אמה לבעל האילן הם כדאמר רבינא בשמעתי' בסמוך וזה הפי' נכון. אבל לשון הגמ' אינו מספיק לו דהוה ליה למימר דקא חפר וקאיץ שרשין ומעכבין לעצמו.
אילן הסמוך לחצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. פרש"י ז"ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך ובמס' בכורים פ"ק תנן הסקריקון והגזלן אין מביאים מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. ואיתא לקמן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא,א).
ועדיין תבעו לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע לפיכך הוצרך ר"ח ז"ל לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה.
תא שמע הקונה שתי אילנות וכולי הא שלשה מביא וקורא. וקשיא להו למה לי הא דוקיא ליקשי ליה בהדיא מסיפא דקתני הקונה ג' אילנות מביא וקורא ואיכא למימר סוגיא דתלמודא הכי מקשה מרישא ואפילו מדוקיא ואע"ג דמפרש לה סיפא בהדיא כי ההיא דואלו מציאות. ת"ש כריכות ברשות היחיד וכו' הא ברש"ה וכו' ואע"ג דקתני לה סיפא בהדיא.
תא שמע הקונה אילן וקרקעו וכו' לא ט"ז אמה. וא"ת כי אמר וקרקעו מאי קמשמע לן דהא קרקע הצריך לו קאמר סתם ולא פירש כמה איכא למימר דקמשמע לן דכי לא לקח קרקע הצריך לו אינו קורא ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר על מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ומשמע דאיהו מוקי לה בכל שהוא ופירוש קרקעו שהוא נוטע בו.
חייבת בפאה ובבכורים ולווידוי. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן וידוי שאין ודוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע שאפי' מי שאין לו קרקע מעשר פירותיו ומתודה עליהן והא דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח בשלקח פירות ממורחין עסקינן דאם אינן ממורחין חייב במעשר דבמרוח תלה רחמנא כמו שפירשתי בפרק הפועלים ועוד דמכל מקום חוכרי' חייב במעשר לדברי הכל כדתנן יש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים וכו'. ונוהגים באריסין ובחכירות ובסיקריקון והגזלן וכו'. בפ' שני דמסכת בכורים.
ואיכא דמפרשי לה בוידוי בכורים, וכן שנינו שם שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין ודוי ואסורין לאונן וליתה שאם אינו מביא בכורים היאך יתודה עליהן פשיטא וי"ל שקרקע כל שהוא בכורים שבו טעונין וידוי ושמעתי דבירושלמי במסכת פאה גרסינן רבי מנא בעי ולמה לינן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו רבי יוסי בר רבי בון בשם רבי יוחנן אמ' מן שמעת' כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי פירוש שאינו מתודה על מעשרו לפי שאין יכול לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו. ומיהו זה מוכיח דלא גרסינן ליה במתניתין, כדברי רש"י ז"ל ולאו מטעמיה.
הכא במאי עסקינן בחיטי. וקשיא להו דהא במסכת שבת אמרינן דבעינן ג' טפחים לזרעונין והיינו דין ערוגה ויש אומרים דכל שהוא דר' עקיבא לאו דוקא וא"ת אם כן מאי דיקא נמי דלמא באילן ולמעוטי ט"ז אמה איכא למימר דכיון דבעינן מד' אמות עד ט"ז לאו כל שהוא מיקרי אבל ג' טפחים כל שהוא מקרי ומצינו כן כל שהוא שיש לו שיעור דתנן חמש רחלות גזוזות כל שהוא ופרשו בגמ' מנה ופרס מכולן בפרק ראשית הגז אלמא כל שהוא לאו דוקא וכן תמצא כל שהוא שיש לו שיעור במסכת ביצה ובפרק מי שמת נחלקו בה.
אלא שאין זה נכון מההיא דאמרינן עלה במס' קדושין (כו,ב) כל שהוא ומאי חזי למתלא ביה מחט וא"ל רב יוסף קנסתן וכו' ואי ס"ד ג' טפחים חזי לאותובי בה מאה מנה אלא ודאי הך כל שהוא אין לו שיעור.
ושמעתי דכיון דאמרינן דלאו לצדדין משתרשי אע"פ שיונקין מכל ג' טפחים הסמוכין לה אין אדם מקפיד בכך שעיקר יניקתה מלמטה במקום השרשין ולצדדין מועטת היא ובירושלמי במס' פאה תפתר כגון שעלו חמש שבלים בקנה אחד פירות דאי לאו הכי היכי יכול להניח פיאה בשדה כל שהוא ושמע מינה דכל שהוא דוקא ומשמע דאפילו למאן דאמר כל שהוא פעמים שיש לו שיעור הכא על כרחין אין לו שיעור דאם כן מאי ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות פשיטא דהא יכולין להיות צבורין בתוכה ועוד דומיא דפאה ופרוזבול קתני והתם כל שהוא דוקא כולהו נמי כל שהוא דוקא וקא משמע לן דלא בעינן צבורין.
פר"ח ז"ל בדחלולי, דחלא. כלומר צורות שעושין להפחיד העופות, אבל לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל היה לו לומר בחלולי בלא דל"ת.