משנה ברכות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק א · משנה א | >>
מאימתי קורין א את שמע בערבית?
משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתןג,
עד סוף האשמורה הראשונה; דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: עד חצות.
רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחרה.
- מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לו, לא קרינו את שמע.
אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.
ולא זו בלבד, אלא: כל מה שאמרו חכמים עד חצות — מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
הקטר חלבים ואברים — מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
וכל הנאכלין ליום אחד — מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? — כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
- מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
- עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה;
- דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
- אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
- אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
- וְלֹא זוֹ בִלְבַד:
- אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
- הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
- וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
- אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
- כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
- וְלֹא זוֹ בִלְבַד:
מאימתי קורין את שמע בערבין? -
- משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה - דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרין: עד חצות.
- רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
[ב]*הערה 1: מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו: לא קרינו את שמע.
- אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר – מותרין אתם לקרות.
[ג] ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים "עד חצות" – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
- הקטר חלבים ואברים – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
- כל הנאכלים ליום אחד – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
[ד] אם כן למה אמרו חכמים "עד חצות"? -
- אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכתא. ומה שהצריכו לדבר על עונת קרית שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית, שכן מצינו בתורה בחיובה: "בשכבך ובקומך"(דברים ו, ז), רוצה לומר: שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קומם משנתם.
ורצה לומר במה שאמר משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן - משעה שיכנסו כוהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן, וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום, כאשר אמר הקב"ה בכל מי שיטהר מטומאתו: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים"(ויקרא כב, ז). ושהצריכו לומר "משעה שהכוהנים נכנסין" ולא אמר "מצאת הכוכבים" ואף על פי שהעת אחד – להועילנו תועלת מתוך דבריו, והוא שכוהן טמא כשיטבול ביום – מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש, ואם עדיין הוא מחוסר כפורים, והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת, שלא תאמר: לא תעלה לו טבילה זו עד שיקריב הקרבנות הראויים לו ממחרת. והודיענו שמותר לו לאכול תרומה קודם שיקריב אותם הקרבנות, שלא הקפיד באכילת התרומה אלא עד ביאת השמש, לא על הבאת הכפרה.
ואשמורת - שם שלישית הלילה אצלם, ושאמר "האשמורת הראשונה" – הוא השליש הראשון מן הלילה.
ועמוד השחר - הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות. וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד, אשר די עלותם (הקיטורים) מן הארץ אחד וחמשים מיל, כמו שהתבאר בחכמת הלמודים.
ודעת החכמים כדעת רבן גמליאל, אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, כמו שיתבאר אחר כן.
והלכה כרבן גמליאל:
משנה ב [נוסח הרמבם]
בית המשתה - בית משתה היין. והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל, ושהוא הורה כדבריו.
משנה ג [נוסח הרמבם]
הקטר חלבים - הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכוהנים בכל יום.
ואברים - הם ניתחי העולה הקרבה בכל יום, והוא מה שאמר הכתוב: "את הכבש אחד"(במדבר כח, ד) גו'.
והנותר מן החלבים ההם והאברים ההם, מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר, כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר"(ויקרא ו, ב).
וכן אכילת קדשים, שציווה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא ייאכלו אלא ליום אחד, אשר נאמר בהם: "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בקר"(ויקרא כב, ל), דינם גם כן, שייאכלו יום הזביחה ובלילה, עד שיעלה עמוד השחר.
ומה שאמרו באלו כולם עד חצות - ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר, הוא סייג, שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אַחַר עלות השחר, וזה עניין מה שאמרו: "להרחיק אדם מן העבירה":
מאימתי קורין - משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו, אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קמ"ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וכו' ב:
עד סוף האשמורה הראשונה - שליש הראשון של לילה, שהלילה נחלק לשלש משמרות ד. ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וקי"ל דעבד כר' יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית:
עד שיעלה עמוד השחר - דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו, ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:
מעשה שבאו בניו מבית המשתה - בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה, הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דילמא רבנן כוותך סבירא להו, והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו ו, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה וחייבים אתם לקרות:
ולא זו בלבד - כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו:
הקטר חלבים - של קרבנות:
ואברים - של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ז:
וכל הנאכלין ליום אחד - כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהם שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד שחר והוא המביא לידי נותר:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות - בק"ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ח:
כדי להרחיק את האדם מן העבירה - שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בק"ש שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:
מאימתי קורין את שמע בערבית. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו, ז) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'):
משעה שהכהנים וכו'. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע"כ וכ"כ בפ' י"א דשבת (דף צ"ט ד"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ"ק ופ"ו דיבמות [דף מ"ד]:
לאכול בתרומתן. כתב הר"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (דף ע"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ"ש הר"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר"ה:
בתרומתן. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש כלומר שהכל מוכן. ומש"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול [א"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כב, ז) כי לחמו הוא. נ"ל]:
עד סוף האשמורה. פי' הר"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי, כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא, ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']:
עד שיעלה עמוד השחר. כתב הר"ב והלכה כר"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס"ל והאי דקאמרי כו' וכ"כ הרמב"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ"כ ר"י ורא"ש. דבסייג פליגי. וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג דהא ר"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ"כ ב"י סימן רל"ה) דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג:
עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר. [וראיתי לרד"ק במזמור אילת השחר (תהלים כב, א) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע"כ]. אך בכאן אין נכון [לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ"מ לשון עמוד לא יצדק. וז"ל הרמב"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז"ש נ"א מיל [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט"ו מעלות ולכל מעלה ט"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר"ף מילין. והר"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ"ה פ"ק דר"ה. ועכ"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו"ד פרסאות לפ"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ"ב פ"ג דפסחים. אבל שם ג"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע"פ נטייתו. ובחבורו פ"א מה' ק"ש, כתוב כמו שיעור שעה. ובנ"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב"ם נ"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב"ם צ"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר"ל שהרמב"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר"ב במשנה דלקמן ואין נ"ל לפי שא"כ לא היה סותם את דבריו]:
הקטר חלבים ואיברים. פירש הר"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב"ם שם. ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום:
וכל הנאכלין ליום א'. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים:
א"כ למה אמרו וכו'. כתב הר"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע"כ. והא ליתא לדברי רש"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב"ם אלא מדתניא בתוספתא (פ"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ"ש הר"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ"ש התוספות סוף פרק החולץ (יבמות נ, א):
(א) (על המשנה) מאימתי כו'. תנא אקרא קאי דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבוקר. ושאל עכשיו מאימתי זמנו. ומדכתיב בשכבך ברישא, הקדים של ערבית. גמ':
(ב) (על הברטנורא) דהקרא ואחר יאכל מן הקדשים מוקמינן ליה בתרומה ביבמות דף ע, 'ד. והכי משמע קרא, עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. הר"מ:
(ג) (על המשנה) בתרומתן. כלומר שמוכנת לפניהם וכלום חסר כ"א לאכול. תוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) משמרות. עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים, ראשונה לכת אחת וכו'. רש"י:
(ה) (על המשנה) עמוד השחר. יש רגילין לפותרו כוכב השחר. וכ"כ הרד"ק במזמור אילת השחר שי"מ אילת שם לכוכב השחר. תוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה, ודלא כר"א, והא דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי, וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג כו' ולא כתבו הלכה כר"ג אלא על. עיקר דין תורה. תוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולא דוקא בעולת תמיד, ובריש פ"ו דפסחים מוכח דכל אמורי קדשים דינן כל הלילה. אלא נקטי מלתא פסיקא. תוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) שכן רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שכתוב בפירוש בתורה:
כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים, דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי"ט בשמו בהקדמתו), עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו, אחר כך חזר לעניין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ, עכ"ל ז"ל. ריא"ז כתב ראשית חכמה יראת ה', על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקבית הלל, ואמרו שחייב אדם לקרא קרית שמע לייחד שמו של הקבית הלל ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך, עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב בריש מסכת אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל.
מאימתי: בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי, וכתב ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע, ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פירש הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים, מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו, ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ולי נראה דשפיר גרסינן מאימתי, ומ"ם הראשון עיקר, והתחלת הזמן הוא דקא בעי, והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא קרית שמע כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא, והכי קאמר ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמרא עכ"ל ז"ל.
בערבין: גרסינן, ולא גרסינן בערבית, וכדגרסינן נמי בסיפא בשחרין כמו שכתב בסמוך בס"ד. ובגמרא בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי, ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי"ט), ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך אי הכי ליפתח במתניתין דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית, ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית.
משעה שהכהנים כו': פירש הר' יונה ז"ל משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים, דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמרא מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בעניין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. פירוש מעשר שני הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל, כגון שנגע בנבילה או בשרץ, צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה, כגון זב או זבה וכיו"ב שצריכין כפרה, אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולעניין קרית שמע גם כן מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע"כ.
ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אחר כך מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל שהוא מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהיה שלו בתחילה, ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין, והשתא פשיטא וודאי דמתניתין ר' יהושע), או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות, וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמרא. ובגמרא מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דרבי אליעזר, לישנא אחרינא רישא לאו רבי אליעזר הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכתב הרי"ף ז"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא, האי דקתני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן, וכיון דאיתא לרבנן עבדינן כוותייהו ע"כ.
בפירוש ר"ע ז"ל סומכין אהא דר' יהודה, אמר המלקט עיין במה שהקשו על זה התירוץ תוספות ז"ל.
לאכול בתרומתן: ראיתי שכתב החכם השלם הר' מנחם עזריה נר"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת "לאכול" אלא "משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן", וקא משמע לן דטבול יום פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני "לאכול בתרומתן" בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאיתא בגמרא ע"כ. ועיין שם בספרו סימן א' שדקדק גם כן דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה, למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו, ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אף על פי שלא הביאו כפרתן, אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב, לא שנא מיני דמים לא שנא מיני דגן, כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אף על פי שנאכלין לכל אדם, כפרה מעכבתם עכ"ל נר"ו, ועיין עוד שם.
האשמורת הראשונה: נלע"ד דשפיר טפי למגרס "האשמורה" בה"א, וכדכתיב בתהלים צ' "ואשמורה בלילה", דאילו האשמורת בתי"ו הוי סמוך כדכתיב "באשמורת הבקר" בסדר בשלח. ואף על גב דבשופטים סימן ז' כתיב "האשמורת התיכונה", לא ילפינן מניה לאשמורת הראשונה נמי, דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך היה נלע"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתינו "האשמורת" בתי"ו, וגם אני גם כן מסכים להגהתו ז"ל.
- וסוף אשמורה ראשונה - היינו שליש הלילה, דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפרש בגמרא טעמיה, מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה.
ור' אלעזר נמי הכי סבירא ליה בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב "ממרום ישאג" "ממעון קדשו יתן קולו" "שאג ישאג", הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפרש בגמרא דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות, סימן מפורש מזה, למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר, משמרה ראשונה חמור נוער, משמרה שניה כלבים צועקים, משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמרא מפרש אי בהאי סימנא תחילת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וסבירא ליה דד' משמרות הוי הלילה, ובגמרא מפרש טעמיה.
ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר: פירש הר"ש שיריליו ז"ל "עמוד השחר" סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי "עמוד השחר", וכשמסתלק קרי "עלה עמוד השחר" ע"כ. ובגמרא פירש רש"י ז"ל דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור"א סבירא ליה ובשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב. וכן פירש הר' יונה ז"ל. והכריח הוא ז"ל, דבין חכמים בין ר"ג כולהו מודו דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים, ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע"כ.
והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דסבירא להו לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות, ואף על גב דגבי קרית שמע של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד, ומפרש בגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. יש לומר דגבי קרית שמע של לילה החמירו יותר, מפני שהלילה הוא זמן שינה, ואם ידע שיכול לצאת מחיוב קרית שמע ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר"ו דסבירא ליה לרבנן שאפילו קרית שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן גבי סדין בציצית וכו' ע"ש.
ואיכא תו בגמרא בברייתא סברא רביעית, דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו, פירוש שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק. וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתניתין. ואפילו רישא דהתחלת זמנו של עני, אסיקנא בגמרא שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה.
מעשה ובאו כו': כתב בחדושי הרשב"א ז"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבה אתא לאשמעינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמרא, וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני "ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר", דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושלמי פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו. ע"כ בקצור.
חייבין אתם לקרות: סברה אחרת "מותרין אתם לקרות". וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי גרסא זו הא קא משמע לן דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו"ק ע"כ. אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן "מותרין", דאפילו שלא בזמנו תנן "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה". וכן הוא במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סי' צ"ט, שכתב דמדקתני "חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר" אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובה, כאילו הזידו ולא קראו ע"כ. ועיין שם עוד שנתן טעם לשבח למה שכתב הרשב"א והרא"ש ז"ל, דבניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות, שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת ידי חובת קרית שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן.
ולא זו בלבד אמרו: לא גרסינן מלת "אמרו", דהא בגמרא פריך אטו ר"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו', ומשני אלא הכי קאמר להו ר"ג לבניה אפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע"כ. ואי גרסינן בהדיא מלת אמרו, מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע גם כן מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחידושי הרשב"א ז"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה, אף על פי שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה, במשנה הוא דגרסינן לה, ולא בגמרא בפסקא לא היא ולא תלמודה, הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא.
אלא כל מה שאמרו: אית דלא גרסינן מלת "מה".
הקטר חלבים כו': ז"ל רש"י של קרבנות שנזרק דמן, ולאו דוקא נקט ר"ע ז"ל של עולת התמיד.
מצותן וכו': ואילו אכילת פסחים לא קתני, שמע מינה דאין מצותה אלא עד חצות, ומתניתין ראב"ע היא, ור' אליעזר נמי סבירא ליה הכי. אבל בירושלמי תנו במתניתין ואכילת פסחים, ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב סברה אחרת מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו'.
בפי' ר"ע ז"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, פירוש זה קשה הרבה, דהא בגמרא פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פירוש זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [רוצה לומר אם חשיב גם מה שלא עשו סייג, אם כן למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (רוצה לומר למה שאמר עד חצות). ויש לומר שודאי אמרו עד חצות במסכת זבחים פ"ט דתנן איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר, וקאמר כאן עד שיעלה עמוד השחר (רוצה לומר מן התורה) עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דאף על גב דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות, סבירא ליה לר"ע ז"ל וגם להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דוקא דהוא הדין דכונתו גם אאברים. וסבירא ליה להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דמתניתין דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דהוא הדין חלבים, אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל, אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם, כך נלע"ד לדעת הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל.
ומצאתי בספר כ"י ישן פירוש לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות, אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו "לא יניח ממנו עד בקר" החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות, הכי נמי בהקטר חלבים דכתיב בהו "ולא ילין לבקר" החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע"כ. גם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רמ"ה כתב דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה, ע"כ בקיצור.
וכל הנאכלין ליום אחד וכו': לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה, אבל בלילה אינו ניכר. כן כתבו תוספות ז"ל בזבחים סוף פרק איזהו מקומן (זבחים בדף נ"ז:), והביאוה הם ז"ל בפסחים פרק האשה דף פ"ט. וגרסינן בגמרא ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב"ל, אתי לקמיה דריב"ל לבתר עמוד השחר, אמר ליה מהו למקרי קרית שמע של ערבית האידנא. אמר ליה כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פירוש שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה), דארשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא קרית שמע שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובת אחת של יום ואחת של לילה, דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו, דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפילו קודם הנץ החמה. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא על ידי שכחה, אפילו קרא אז לא יצא, דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סימן רל"ה:
יכין
מאימתי קורין: מלת קרא יש לו ד' הוראת.
- א) קריאת שם. כמו ולחושך קרא לילה.
- ב) קריאה להרחוק שיבא אליו. כמו ויקרא לבנו ליוסף. ב' הוראות אלו אינן שייכות כלל בק"ש.
- ג) קריאה בספר. כמו וקרא בו כל ימי חייו. גם זו ההוראה אי אפשר שתהיה במלת קורין. דהרי מותר לקרותה בע"פ (כא"ח סי' מ"ט).
- ד) אבל הוא לשון קריאה בקול לפרסום. כמו וקראתם דרור. מקרא קודש. ויקרא לפניו ככה. קרא בגרון אל תחשך.
וה"נ ר"ל שמצוה לקרות פסוק ראשון בקול כדי לעורר הכונה בהפסוק שיקראו אחרינו בשעה האחרונה שנחיה בעה"ז (עי' טא"ח סי' ס). אולם נקט לשון רבים דאין אחד מוציא חבירו יד"ח משא"כ לענין ברכה במשנה ד':
משעה שהכהנים נכנסים: נ"ל דר"ל נכנסין לעיר. דמקואות שלהן היו בשדות (כנדה ס"ז ב') ורק בחוץ לעיר כשרים דאילו תוך העיר פסולין מחשש שאובין (כמקואות פ"ח מ"א) ומדרגילין הטמאים לטבול סמוך לביה"ש כדי שלא יצטרכו לדקדק אטהרה כל היום (כשמעתין ד"ב ע"ב ושבת ל"ה). להכי תוך טבילה וסיפוג. כשנכנסין לעיר כבר העריב שמשן. שהוא צאת ג' כוכבים. ואז קורא ק"ש:
לאכול בתרומתן: ולא נקט מצאת כוכבים ? דקמ"ל אגב אורחא דכל טמאים אחר הע"ש מותרים בתרומה. ואפילו מחוסר כפורים. כזב ודכותיה דצריכין קרבן למחר: [והא דלא קאמר משעה שאוכלין. נ"ל דה"ט. דלא תקשי כהן גופיה אימת קרי. להכי קאמר נכנסין. דמותר לקרותה מהלך. חוץ מפסוק ראשון (כברכות דף י"ג). והא דלא קאמר משעה שרשאין. נראה לי משום דנכנסין מסמנא טפי]:
עד סוף האשמורה הראשונה: סוף שליש קמא דלילה. דובשכבך עד סוף זמן התחלת שכיבה משמע. ונקט אשמורה. דקמ"ל דיש בריות בארץ משמרים עת בואנה. ועי"ז יהיה סי' לדבר. או קמ"ל דגם ברקיע יש אז משמורת ר"ל שהשגחה יתירה שולטת אז. וכמ"ש בעת רצון עניתיך. ונ"מ לאפושי ברחמים. כהרא"ש:
רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר: הוא שעה וחומש זמניות קודם צאת החמה [פי' זמניות. לפי אורך וקוצר היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים ומחלקים אותו לי"ב חלקים. משא"כ שעות שוות. הן שווין בקיץ ובחורף מדהוא חלק הכ"ד של היום והלילה יחד] דס"ל דובשכבך כ"ז ששוכבים משמע. ואנן קי"ל (א"ח רל"ה). דמצוה לקרותה תיכף לצאת ג' כוכבים קטנים. דהיינו שהם קטנים ממש. שאינם נראין רק באיחור זמן. כשכבר נראין גדולים ובינונים ברקיע. וגם קטנים. שנשארו קטנים ועי"ז א"א שיטעה (ומדינא בבינונים סגי רק דלא בקיאין). ועכ"פ לא ישהנה לאחר חצות. ובדיעבד אפילו עד עהש"ח יצא. ובנאנס אפילו עד קודם נץ החמה יצא והכל עם הברכות לפניה ולאחריה רק שאחר עהש"ח לא יאמר השכיבנו:
מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע: מספקא להו אי רבנן דוקא חצות קאמרי. והלכה כרבים. או רק להרחקה ובדיעבד כר"ג ס"ל. ואי"ל בין כך או כך היו יכולים לקרות ק"ש. נ"ל דרק משום ברכה שאלו דאם חייבים צריכים לברך ברכת ק"ש:
אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות: משא"כ אח"כ לא. מדלא היו אנוסים. רא"ש:
הקטר חלבים ואברים: מכל קרבנות שנשחטו אותו יום צריך להעלותן למזבח עד שיעלה עהש"ח. דבשהוא אח"כ למטה נפסלו בלינה (עי' זבחים פ"ז א'):
מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל: הקדשים:
הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר: ובאכלן אחר כך הוי ליה נותר. דבכרת:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות: לרמב"ם פ"ד מקרבנות (רמב"ם פ"ד מהל' מעשה הקרבנות) האי "א"כ" אכולהו קאי. ולרש"י ורע"ב קאי רק אק"ש ואכילת קדשים [וכ' הרמ"ז מסתבר כוותייהו מדלא עריב להקטר חלבים וכל הנאכלים בחדא בבא. ש"מ דלא הביא התנא להקטר חלבים וכו' רק לאשמעינן דמדאו' בין הקטר ואכילה שוין מצותן עד עהש"ח. והא דלא גזרו נמי בהקטר שיהיה עד חצות. ה"ט דכהנים זריזים הן. משא"כ אכילת קדשים אף לקטנים שאינן זריזין]:
כדי להרחיק אדם מן העבירה: שלא יבוא לאכלם באיסור כרת. ובק"ש יתעצל ותעבר עונתה. מיהו בקדשים דאיכא כרת כשיאכלם נותר גזרו אפילו בדיעבד אחר חצות. משא"כ בק"ש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מלאכת שלמה
- כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים: "והתחיל בסדר זרעים" כו' (כמו שהביא התוספות יום טוב בשמו בהקדמתו) עד "לפיכך התחיל: מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו. אחר כך חזר לעניין הסדר, והוא לדבר במצות זרע הארץ". עד כאן לשונו ז"ל.
- ריא"ז כתב: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא,י). על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקדוש ברוך הוא. ואמרו שחייב אדם לקרוא קריאת שמע, לייחד שמו של הקדוש ברוך הוא, ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות ערב ובוקר, שנאמר: "בשכבך ובקומך" (דברים ו ז), עד כאן לשונו ז"ל. ועיין במה שכתבתי בריש מסכת אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל.
- מאימתי – בערוך הביאו בערך "מתי", ונראה דגרס "ממתי". וכתב: ויש ששונים "מאימתי" ואלף תוספת, כמו אלף ד"אזרוע זרוע". ותרגום "מתי" – "אימתי". ומאן דגריס "מאמתי" – אינו משובח, שהוא כמו: וכאמתים על פני הארץ. עד כאן לשונו.
- וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פירוש הגאון ר' מצליח ז"ל: מ"ם הראשון אינו עיקר, והוא כמו "מתי אבוא ואראה פני אלהים", "מתי אעשה גם אנכי לביתי", עד כאן לשונו.
- ונראה בעיני דמלת "עד" דחקתו, ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה: משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ולי נראה דשפיר גרסינן "מאימתי", ומ"ם הראשון עיקר, והתחלת הזמן הוא דקא בעי. והכי איתא בברייתא: מאימתי מתחילין לקרא קריאת שמע כו'. וכי קתני "עד" – לשון קצר הוא, והכי קאמר: ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני "משעה" וכו' – לא קתני "עד סוף" וכו', כדאיתא בגמרא. עד כאן לשונו ז"ל.
- בערבין – גרסינן, ולא גרסינן בערבית, וכדגרסינן נמי בסיפא "בשחרין", כמו שאכתוב בסמוך בסיעתא דשמיא.
- ובגמרא בעינן: תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, אמאי לא פתח בשחרית ברישא? טמשני, דתנא אקרא קאי (כמו שהביא התוספות יום טוב). ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם, דכתיב: "ויהי ערב" ברישא ובתר "ויהי בוקר" (בראשית א ה ועוד).
- ופריך: אי הכי, ליפתח במתניתין דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי: בערב מברך שתים לפני ושתים לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה! ומשני, דפתח בערבית משום קראי, והדר מפרש דשחרית; ואיידי דקאי בשחרית, פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית:
- משעה שהכהנים כו' – פירש הרב יונה ז"ל, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, שזהו יציאת הכוכבים, דכתיב גבי תרומה: "ובא השמש וטהר", והיינו ביאת אורו לגמרי, דהכי דרשינן בגמרא: "מאי וטהר? טהר יומא".
- ושלושה דינים יש בעניין הקודשים, דתנן: "טבל ועלה, אוכל במעשר. העריב שמשו, אוכל בתרומה. הביא כפרתו, אוכל בקודשים". פירוש, מעשר שני הוא קודשים קלים, והיו אוכלים אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל, כגון שנגע בנבילה או בשרץ, צריך טבילה, ומיד הוא טהור, ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא, צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה, כגון זב או זבה וכיוצא בהם, שצריכין כפרה, אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קודשים דחמירי, עד שיביא כפרתו.
- הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולעניין קריאת שמע גם כן, מאותה שעה ואילך קורין אותה. עד כאן.
- ונראה דסתמא כרבי יהושע, דאמר בברייתא: "משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן" (אחר כך מצאתי מוגה בתלמוד של החכם החסיד והעניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל, שהוא מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל, שהיה שלו בתחילה, ומצאתי שנמחקה מילת "מיטהרין" מדברי רבי יהושע, ונכתב במקומה "נכנסין". והשתא פשיטא וודאי דמתניתין רבי יהושע). או כאידך סתמא דקתני בברייתא: "וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן". ודלא כרבי אליעזר, דאמר בברייתא: "משעה שקדש היום בערבי שבתות". וגם לא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה, דמייתי להו בגמרא.
- ובגמרא מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דרבי אליעזר. לישנא אחרינא, רישא לאו רבי אליעזר, אלא סיפא דקתני "עד סוף" וכו' גרידא. וכתב הרי"ף ז"ל: "הלכך בין פירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא, האי דקתני במתניתין 'משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן', איתא לרבנן. וכיוון דאיתא לרבנן, עבדינן כוותייהו", עד כאן:
- בפירוש רבינו עובדיה: סומכין אהא דרבי יהודה – אמר המלקט: עיין במה שהקשו על זה התירוץ תוספות ז"ל:
- לאכול בתרומתן – ראיתי שכתב החכם השלם הרב מנחם עזריה נר"ו, דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מילת לאכול, אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן. וקא משמע לן דטבול יום פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן, בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, כדאיתא בגמרא. עד כאן.
- ועיין שם בספרו סימן א', שדקדק גם כן דקתני "לתרומתן" ולא קתני "לתרומה". למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר, שהיא חובה עלינו ודידהון היא, הותרה להם בהערב שמש, אף על פי שלא הביאו כפרתן. אבל לא תרומת הקודשים הבאה מנידר ונידב, לא שנא מיני דמים לא שנא מיני דגן, כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר, וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל; דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה, אף על פי שנאכלין לכל אדם, כפרה מעכבתם, עד כאן לשונו נר"ו. ועיין עוד שם:
- האשמורת הראשונה – נראה לעניות דעתי דשפיר טפי למיגרס האשמורה בה"א, וכדכתיב בתהלים צ: "ואשמורה בלילה". דאילו "האשמורת" בתי"ו הוי סמוך, כדכתיב: "באשמורת הבוקר", בסדר בשלח. ואף על גב דבשופטים סימן ז' כתיב "האשמורת התיכונה", לא ילפינן מיניה לאשמורת הראשונה נמי, דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך היה נראה לעניות דעתי. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתנו האשמורת בתי"ו. וגם אני גם כן מסכים להגהתו ז"ל.
- וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה, דשלוש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת רבי נתן. ומפרש בגמרא טעמיה, מדכתיב "האשמורת התיכונה", מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ורבי אלעזר נמי הכי סבירא ליה בהדיא בברייתא בגמרא. ויליף לה מקרא, דכתיב: "ממרום ישאג, ממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג", הא תלתא שאגות, כנגד שלוש משמרות.
- ומפרש בגמרא, דהא דלא קאמר בהדיא "עד ארבע שעות", סימן מפורש מזה, לימדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע, איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר, משמרה ראשונה – חמור נוער, משמרה שניה – כלבים צועקים, משמרה שלישית – תינוק יונק משדי אימו ואישה מספרת עם בעלה. ובגמרא מפרש אי בהאי סימנא תחילת משמרות קא חשיב, אי סוף משמרות, עיין שם.
- אבל רבי פליג בברייתא ארבי נתן וסבירא ליה דארבע משמרות הוי הלילה. ובגמרא מפרש טעמיה:
- רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר – פירש הר"ש שיריליו ז"ל, עמוד השחר, סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה, וקרוי "עמוד השחר", וכשמסתלק קרי "עלה עמוד השחר", עד כאן.
- ובגמרא פירש רש"י ז"ל, דמשמע ליה "בשכבך", כל זמן שבני אדם שוכבין, יש בכלל זה כל הלילה. ורבי אליעזר סבירא ליה "ובשכבך", כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב.
- וכן פירש הרב יונה ז"ל, והכריח הוא ז"ל דבין חכמים בין רבן גמליאל, כולהו מודו דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים, ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות, משום סייג. ורבן גמליאל סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה, עד כאן.
- והתם מאריך לפרש, אם עבר חצות, מה יהיה דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאומר דסבירא ליה לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות. ואף על גב דגבי קריאת שמע של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד, ומפרש בגמרא: "מאי לא הפסיד? לא הפסיד הברכות". יש לומר דגבי קריאת שמע של לילה החמירו יותר, מפני שהלילה הוא זמן שינה, ואם ידע שיכול לצאת מחיוב קריאת שמע ומחיוב הברכות אחר חצות, יאמר בליבו: מה לי ולצרה הזאת, להכריח עצמי לקרות מיד, כיוון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל.
- ונראה למורי הרב נר"ו, דסבירא להו לרבנן, שאפילו קריאת שמע עצמה, שהיא מהתורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות. שיכולין חכמים לפוטרו ממצוות עשה, כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצווה עצמה. דהכי חזינן בלולב, שמצוותו מהתורה יום ראשון, ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת, פטרו חכמים ליטלו, משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן גבי סדין בציצית וכו', עיין שם.
- ואיכא תו בגמרא בברייתא סברא רביעית, דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פיתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פירוש, שהעני מקדים לאכול, בעבור שאין לו נר להדליק. וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתניתין. ואפילו רישא דהתחלת זמנו של עני, אסיקנא בגמרא שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת כהן הטמא לאכול בתרומה:
- מעשה ובאו כו' – כתב בחידושי הרשב"א ז"ל: מה ששנינו כאן, מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן. אלא אדרבה, אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה, ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא. וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין, דקתני: ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצוותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושלמי פירשוהו כמו שאר "מעשה" שהביאו בכל מקום, לומר שעשה מעשה כדבריו. עד כאן בקיצור:
- חייבין אתם לקרות – ספרים אחרים: מותרין אתם לקרות. וכתב החכם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל: לפי גירסא זו, הא קא משמע לן, דלא הויא ברכה לבטלה, אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה ודוק, עד כאן.
- אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן "מותרין", דאפילו שלא בזמנו תנן: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה". וכן הוא במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סימן צ"ט, שכתב, דמדקתני "חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר", אלמא דאילו עלה עמוד השחר, לא היו חייבין לקרות. כלומר, ואילו קראו, לט יצאו ידי חובתן, כאילו הזידו ולא קראו, עד כאן.
- ועיין שם עוד, שנתן טעם לשבח למה שכתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל, דבניו של רבן גמליאל לא היו אנוסין, אלא נמשך ליבם אחר המשתה במשתה דִרְשׁוּת. שאם היו אנוסין, כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, ולצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, כדלקמן:
- ולא זו בלבד אמרו – לא גרסינן מילת אמרו, דהא בגמרא פריך: אטו רבן גמליאל מי קאמר עד חצות, דקתני "ולא זו בלבד" וכו'? ומשני, אלא הכי קאמר להו רבן גמליאל לבניה: אפילו לרבנן, דקאמרי "עד חצות", מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. והאי דקאמרי "עד חצות", כדי להרחיק אדם מן העבירה, עד כאן. ואי גרסינן בהדיא מילת "אמרו", מאי קפריך, ומאי אצטריך לשנויי? והכי משמע גם כן מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחידושי הרשב"א ז"ל.
- ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אף על פי שנכתבה בנוסח המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה, במשנה הוא דגרסינן לה ולא בגמרא בפסקא, לא היא ולא תלמודה. הכוונה, שמאחר שאין עליה תלמוד, למה תבוא בפסקא?:
- אלא כל מה שאמרו – אית דלא גרסי מילת מה:
- הקטר חלבים כו' – זה לשון רש"י: "של קרבנות שנזרק דמן". ולאו דווקא נקט רבינו עובדיה ז"ל "של עולת תמיד":
- מצוותן וכו' – ואילו אכילת פסחים לא קתני (גמרא כאן. ועיין בתוס' פסחים פט,א ד"ה "דאילו"). שמע מינה דאין מצוותה אלא עד חצות, ומתניתין רבי אלעזר בן עזריה היא, ורבי אליעזר נמי סבירא ליה הכי. אבל בירושלמי תנו במתניתין "ואכילת פסחים", ואתיא כרבנן, דהיינו רבי יהושע ורבי עקיבא. וגם החכם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל כתב: ספרים אחרים מצאתי, הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצוותן כו':
- בפירוש רבינו עובדיה ז"ל: אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו' – אמר המלקט: הוא פירוש רש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל:
- פירוש זה קשה הרבה. דהא בגמרא פריך, אמאי לא תני אכילת פסחים, דתניא: הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פירוש זה קשה, אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת הלל [רוצה לומר, אם חשיב גם מה שלא עשו סייג, אם כן למה לא מקשה גם מקריאת הלל, שלא עשו בו סייג]. ותו, דמה עניינו להכא (רוצה לומר, למה שאמרו עד חצות).
- ויש לומר, שוודאי אמרו עד חצות במסכת זבחים פרק ט, דתנן: "איברים שפקעו מעל המזבח, קודם חצות, יחזיר; ואם לאחר חצות, לא יחזיר", וקאמר כאן עד שיעלה עמוד השחר (רוצה לומר מן התורה). עד כאן לשונו ז"ל.
- ונראה לעניות דעתי, דאף על גב דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת "איברים", רק "והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות", סבירא להו לרבינו עובדיה ז"ל וגם להרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דווקא, דהוא הדין דכוונתו גם אאיברים. וסבירא ליה להרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל, דמתניתין דקתני התם: "איברים שפקעו", לאו דווקא, דהוא הדין חלבים. אלא אורחא דמילתא קתני, איברים שקשים להתעכל; אבל חלבים דקלים להתעכל, לא הוצרך לשנותם. כן נראה לעניות דעתי לדעת הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל.
- ומצאתי בכתב יד ישן פירוש להרב רבי יהונתן ז"ל, וזה לשונו: אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש "עד חצות". אלא מדחזינן באכילת קודשים, דכתיב בהו: "לא יניח ממנו עד בקר", החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות, הכא נמי בהקטר חלבים, דכתיב בהו: "ולא ילין לבקר", החמירו בו לומר "עד חצות". אבל אם עבר ולא העלה בחלבים והאיברים עד חצות, חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר, כדתנן בפרק ב' דמגילה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים". עד כאן.
- גם בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רמ"ה כתב דהקטר חלבים ואיברים דקתני בהן "עד שיעלה עמוד השחר", לא עשו בהן רבנן הרחקה, עד כאן בקיצור:
- וכל הנאכלין ליום אחד וכו' – לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות, דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה; אבל בלילה אינו ניכר. כן כתבו תוספות ז"ל בפסחים סוף פרק "איזהו מקומן" בדף נ"ז: והביאוה הם ז"ל בפסחים פרק האשה דף פ"ט.
- וגרסינן בגמרא: ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילוליה דבריה דרבי יהושע בן לוי. אתי לקמיה דרבי יהושע בן לוי לבתר עמוד השחר, אמרו לו: מהו למקרי קריאת שמע של ערבית האידנא? אמר להו: כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק (פירוש, שהרי אנוסים היו בסעודת מצווה), דאמר רבי שמעון בר יוחאי משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה; דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. אמר רבי זירא, ובלבד שלא יאמר "השכיבנו", דלאו זמן שכיבה הוא, כיוון שכבר עלה עמוד השחר, אפילו קודם הנץ החמה.
- ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס, אלא על ידי שכחה, אפילו קרא אז – לא יצא, דשכחה הוי כמו פשיעה, ומעוות לא יוכל לתקון. מספר "לבוש תכלת" סימן רל"ה:
תפארת ישראל
- פרק א: נראה לי מדמצוה ראשונה שנצטוה הישראלי הוא העסק בתורה, דתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין דף מ); ואם אין תלמוד – מעשה מניין; והתלמוד נצטוינו בקריאת שמע, דכתיב: "ושננתם"; וקיימא לן דבדיעבד בקריאת שמע שחרית וערבית – יצא (כמנחות צט ע"ב) – לכן התחיל רבינו הקדוש הש"ס, שהוא ביאור המצוות, עם פרשת קריאת שמע. ומדכתב "בשכבך" ברישא – אקדים דערבית.
- קורין – מלת "קרא" יש לו ארבע הוראות:
- א) קריאת שם. כמו: "ולחושך קרא לילה" (בראשית א ה).
- ב) קריאה להרחוק שיבוא אליו. כמו: "ויקרא לבנו ליוסף" (בראשית מז כט).
- ג) קריאה בספר. כמו: "וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז יט). גם זו ההוראה אי אפשר שתהיה במילת קורין, דהרי מותר לקרותה בעל פה (כאורח חיים סימן מ"ט).
- ד) אבל הוא לשון קריאה בקול לפרסום, כמו: "וקראתם דרור" (ויקרא כה י); "מקרא קדש" (שמות יב טז ועוד); "ויקרא לפניו ככה" (אסתר ו יא); "קרא בגרון אל תחשך" (ישעיהו נח א). והכא נמי, רצונו לומר שמצוה לקרות פסוק ראשון בקול, כדי לעורר הכוונה בהפסוק שיקראו אחרינו בשעה האחרונה שנחיה בעולם הזה (עיין טור אורח חיים סימן ס).
- אולם נקט לשון רבים, דאין אדם מוציא חבירו ידי חובה, מה שאין כן לעניין ברכה במשנה ד.
- נכנסים – נראה לי דרצונו לומר נכנסין לעיר. דמקוואות שלהן היו בשדות (כנדה סז ב). ורק בחוץ לעיר כשרים, דאילו תוך העיר פסולין מחשש שאובין (כמקוואות פרק ח משנה א). ומדרגילין הטמאים לטבול סמוך לבין השמשות, כדי שלא יצטרכו לדקדק אטהרה כל היום (כשמעתין דף ב' ע"ב ושבת ל"ה). להכי, תוך טבילה וסיפוג, כשנכנסין לעיר – כבר העריב שמשן, שהוא צאת שלושה כוכבים; ואז קורא קריאת שמע.
- לאכול בתרומתן – ולמה לא נקט "מצאת הכוכבים"? דקא משמע לן אגב אורחא, דכל הטמאים, אחר הערב שמש מותרים בתרומה, ואפילו מחוסר כיפורים, כזב ודכוותיה, דצריכין קרבן למחר.
- [והא דלא קאמר "משעה שאוכלין", נראה לי דהיינו טעמא, דלא תקשי: כהן גופיה אימת קרי? להכי קאמר "נכנסין", דמותר לקרותה מהלך, חוץ מפסוק ראשון (כברכות דף י"ג). והא דלא קאמר "משעה שרשאין", נראה לי משום ד"נכנסין" מסמנא טפי].
- עד סוף האשמורה הראשונה – סוף שליש קמא דלילה. ד"ובשכבך", עד סוף זמן התחלת שכיבה משמע.
- ונקט אשמורה, דקא משמע לן דיש בריות בארץ משמרים עת בואנה, ועל ידי זה יהיה סימן לדבר. או קא משמע לן דגם ברקיע יש אז משמורת, רוצה לומר שהשגחה יתירה שולטת אז. וכמו שכתוב: "בעת רצון עניתיך", ונפקא מינה לאפושי ברחמים, כהרא"ש.
- עד שיעלה עמוד השחר – הוא שעה וחומש זמניות קודם צאת החמה [פירוש זמניות, לפי אורך וקוצר היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים מחלקים אותו לשנים עשר חלקים. מה שאין כן שעות שוות, הן שווין בקיץ ובחורף, מדהוא אחד חלקי עשרים וארבע שבהיום והלילה יחד]. דסבירא ליה ד"ובשכבך", כל זמן ששוכבים משמע.
- ואנן קיימא לן אורח חיים רל"ה, דמצווה לקרותה תיכף לצאת שלושה כוכבים קטנים, דהיינו שהם קטנים ממש, שאינם נראין רק באיחור זמן, כשכבר נראין כוכבים גדולים ובינונים ברקיע; וגם קטנים, שנשארו קטנים, ועל ידי זה אי אפשר שיטעה (ומדינא סגי בבינונים רק דלא בקיאין). ועל כל פנים לא ישהנה לאחר חצות. ובדיעבד אפילו עד עלות השחר יצא. ובנאנס, אפילו עד קודם נץ החמה יצא. והכל עם הברכות לפניה ולאחריה, רק שאחר עלות השחר לא יאמר "השכיבנו".
- אמרו לו לא קרינו את שמע – מספקא להו אי רבנן דווקא חצות קאמרי, והלכה כרבים; או רק להרחקה, ובדיעבד כרבן גמליאל סבירא להו.
- ואין להקשות, בין כך או כך היו יכולים לקרות קריאת שמע. נראה לי דרק משום ברכה שאלו, דאם חייבים, צריכים לברך ברכת קריאת שמע.
- 'אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות – מה שאין כן אחר כך לא, מדלא היו אנוסים. רא"ש.
- פירוש, דבאנוס יכול לקרוא עד הנץ החמה, שהוא מאוחר מעלות השחר.
- הקטר חלבים ואיברים – מכל קרבנות שנשחטו אותו יום, צריך להעלותן למזבח עד שיעלה עמוד השחר. דבשהו אחר כך למטה נפסלו בלינה (עיין זבחים פרק ז משנה א).
- וכל הנאכלים ליום אחד – הקודשים.
- מצוותן עד שיעלה עמוד השחר – ובאכלן אחר כך, הוי ליה נותר, דבכרת.
- אם כן למה אמרו חכמים "עד חצות" – לרמב"ם פ"ד מקרבנות, האי "אם כן" אכולהו קאי. ולרש"י ורע"ב, קאי רק אקריאת שמע ואכילת קודשים.
קיצור שנות אליהו
מאימתי – הא דקתני "מאימתי" ולא קתני "אימתי". כי "אימתי" משמע שקאי על כל הזמן, הן על תחילתו והן על סופו. ואילו תנא הכי, היה משמע ד"דברי רבי אליעזר" קאי על כל המשנה, גם על "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", והכל מדבריו. ולכן קתני "מאימתי", דהיינו מאימתי התחלת זמן קריאת שמע, ומפרש: "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן"; ו"עד סוף אשמורה ראשונה" הוא דיבור בפני עצמו, ורק עליו קאי "דברי רבי אליעזר".
קורין – אמר "קורין" בלשון רבים, ולא "קורא", כמו שקתני להלן "בשחר מברך" בלשון יחיד. והוא מפני שבברכות, אחד מברך ומוציא ידי חובה את כולם; אבל בקריאת שמע אינו יכול להוציא אחרים, אלא כל אחד צריך לקרות בפני עצמו, לכן קתני "קורין".
משעה שהכהנים נכנסים וכו' – הוא צאת הכוכבים, דהיינו כדי שייראו שלושה כוכבים בינונים. ויש מחלוקת מהו שיעור הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. ושיטת רבינו תם שהוא שיעור מהלך ארבעה מיל. והגר"א חולק וסובר שהוא מהלך שלושת רבעי מיל.
בתרומתן – הא דקתני "לאכול בתרומתן" ולא "לאכול בתרומה". כי שתי תרומות הן: תרומת גבולין, הכוללת תרומה גדולה ותרומת מעשר, ותרומת לחמי תודה. ותרומת לחמי תודה אינה של הכהנים, דמשולחן גבוה קא זכו, ולא הויא בכלל "תרומתן". ולפיכך לא קתני "תרומה" סתם, דתרומת לחמי תודה אינו אוכל בה עד שיביא כפרתו, דהיא קדשים קלים; אבל בתרומה גדולה ותרומת מעשר אוכל משיטבול ויעריב שמשו.
הקטר חלבים וכו' – גם זה מצוותו לכתחילה עד חצות. ומה שהביאה הגמרא מתורת כהנים, שמעלין איברים למזבח אף לאחר חצות, היינו על פי דין תורה, אבל מדרבנן מצוותה עד חצות.