מהרש"א על הש"ס/ברכות/פרק א

דף ב עמוד אעריכה

  • בתוס' בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו' עכ"ל. ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן 'דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד', דה"פ לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן, מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כר"י ולא שיתפוס קולא של שניהם- עכ"ל הרא"ש.
  • בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו' עכ"ל. דבריהם אינם מובנים לי, דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מיטתו מ"מ תפילת ערבית הוא מבעוד יום. וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת, דהיינו תפילת ערבית שהיו מתפללין בביהכ"נ ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת- שע"ז הקשו דא"כ עיקר ק"ש אחרי' על מיטתו וה"ל כריב"ל דתפילות באמצע תקנום.
אבל דברי הרא"ש יותר נכונים בזה, שהביא זו הראיה 'דרב הוה מצלי של שבת בע"ש' לפי פירוש ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום- דקי"ל כר' יהודה דתפילת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית, וע"ז הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בע"ש- מה"ט דהוי לילה לעניין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפילת השחר מדרב צלי של שבת בע"ש 'ש"מ הלכה כר' יהודה' ,וע"ז כתבו דמה"ט מסתמא גם היה קורא ק"ש ודו"ק.
  • בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו' עכ"ל. צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לעניין ק"ש לומר ערבית ברישא, ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא. אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית, אע"ג דלא הוה דומה ממש- א"כ לכל מילי אחריתי נמי ה"ל להתנא לסמוך נמי אברייתו של עולם וה"ל למתני ברכות של ערבית ברישא. ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי, דהא לעניין תמיד מקדים של בוקר תחילה וכן צ"ל למאי דמתרץ אקרא קאי בשכבך ובקומך, ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר- דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל.
  • בד"ה והא קמ"ל כו' תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו'. כצ"ל.

דף ב עמוד בעריכה

  • בד"ה דילמא ביאת כו' ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו' תפשוט ממתני' [דנגעים פי"ד] העריב שמשו כו' עכ"ל. וה"מ נמי להקשות דתפשוט ממתני' דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו' דע"כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי. וכ"ה הקושייה ךפרש"י בדברי בעל המאור. ויש ליישב: דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא, דעיקר מילתא לא איירי לעניין תרומה אלא בק"ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא- תשפוט ליה טפי ממתני' דהתם דיקר מילתא לעניין תרומה ממתני' וק"ל.
  • בד"ה משעה שעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' כיוון שבא זמן ק"ש כו' עכ"ל. אבל אמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו', די"ל דה"ק משעה שהכהנים כו' דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד. ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש, אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו' משמע שאז דרכו לאכול כפרש"י משום שאין לו נר - ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו' ודו"ק.
  • בד"ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה כו' עכ"ל. ר"ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע"י דקודם צאת הכוכבים, דכל הני תנאי דפליגי אדר' יהושע היינו דס"ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא- כפי דברי התוספות לקמן, דאין סברה דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל הזמנים יהיה ביה. אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו"ק.
  • פרש"י בד"ה נכנסין כו' מ"מ מאוחר כו' עכ"ל. כצ"ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא, שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאחר לכולם דעני או כהן כו'. וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפרש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק.

דף ג עמוד אעריכה

  • בד"ה תפילה קצרה הביננו ולקמן מפרש לה כו' עכ"ל. כצ"ל הנראה מדברי התוס' וק"ל.
  • תוס' בד"ה קשיא דר' מאיר כו' דהיינו בע"ש אי נמי לא מסתברא כו' עכ"ל. כצ"ל.
  • בד"ה היה לך להתפלל כו' וגם על זה קשה כו' והא דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה כו' עכ"ל. כצ"ל - ור"ל דוודאי סתם תפילה קצרה דקאמר הכא היינו הביננו, אלא התם לגבי הביננו ע"כ תפילה קצרה היינו תפילה אחרינא דקאי אהא דקאמר התם כגון צרכי עמך כו' וק"ל.
  • גמרא ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה כו'. כצ"ל - ול"ג אמן, כנראה מדברי התוס' הכא וכדמוכח לקמן בפרק מי שמתו. ונראה דל"ג נמי "שמיה הגדול" אלא "שמו הגדול" - הכל בלשון הקודש וכ"ה לקמן בפרק מי שמתו, ולכך ליכא לפרושי על שם י"ה שיהיה שלם. אבל בתוספות גרסי' "שמיה הגדול", ומיהא ליכא לפרושי ע"ש שם י"ה שיהיה שלם דה' הגדול לא משמע לפרש כן וק"ל.

דף ג עמוד בעריכה

  • שם ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין כו'. ק"ק דה"מ למפרך: תיפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל מיניה באינך, אי משום מפולת אי משום מזיקין לחוד, ויש ליישב ודו"ק.

חידושי אגדות דף ג עמוד אעריכה

  • דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו׳. דלכך נקט לשון משמרות ולא נקט שליש הלילה לאשמועינן אגב אורחיה דאיכא משמרות בלילה בין ברקיע ובין בארעא ומיהו ק״ק דאיכא משמרות בארעא לא איצטריך לאשמועינן דכמה קראי כתיבי קדמו עיני אשמרות וגו׳ לראש אשמורות וגו׳ האשמורת התיכונה וגו׳ ויותר נכון גירסת הרא״ש קמ״ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא כו׳ ואהא מייתי שפיר לתניא רא״א כו׳ על כל משמר ומשמר יושב הקב״ה כו׳ דהיינו דאיכא משמרות נמי ברקיע וקמ״ל דיש לאפושי ברחמי באותה שעה כמ״ש הרא״ש לכך נקט ר״א סופן דג׳ משמרות כדמסיק דהיינו בשליש הלילה ובשני שלישי הלילה ובסוף הלילה דבאותה שעה יושב הקב״ה ושואג כו׳ ובקרא דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו׳ (איכה ב, יט) ופרש״י שם ב׳ חלקי הלילה שהלילה נחלק לג' חלקים כמ״ש רבותינו במס' ברכות עכ״ל ונראה ליישב פירושו ע״פ סוגיין דשמעתין דודאי אין שהות אפילו כהרף עין בין סוף ראשונה לתחילת השנייה וכן בין סוף השנייה לתחלת שלישית ובקרא דקאמר קומי רוני בלילה ניחא דנקט ראש שתי משמורות שהם בלילה דתחלת ראשונה לא בעי סימנים דאורתא הוא ובסוף השלישית נמי יממא הוא כדאמרינן אלא דהכא נקט בכולן סופן משום סוף השלישית ונ״מ למאן דגני בבית אפל כו׳ ודו״ק:
  • ואומר אוי כו׳. דכתיב ביה ישאג על נוהו הידד וגו'. מלשון הוי כמו שפרש״י שם וקאמר שואג כארי דלשון שאגה נמצא כמה פעמים בקרא לגבי ארי ור׳ יוסי דקאמר לקמן שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי כו׳ ולא שמע שואג בקול כארי היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול כדאמרי׳ פ״ב דסוטה דמשמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלק רוח הקודש והיו משתמשין בבת קול וק״ל:
  • משמרה ראשונה חמור כו'. גם כי בודאי הדברים כמשמען וכפשטן יש לנו לתת טעם בסימנים הללו והוא מבואר במ״ש בחלקי נפש האדם שהם ג׳ כוחות קראום טבעית חיונית ושכלית ובעלי הקבלה קראום נפש רוח ונשמה וכל פעולת האדם כפי הפעולה והמעשה נמשך אחרי כ״א מהם כפי סימן המיוחד לו והנה בפעולותיהם אשר בלילה תחלק עליהם הלילה.
שבתחלתו האדם בא ממלאכתו ועסקיו שבכל יום והוא טרוד בהם כדלקמן אדם בא מן השדה כו' וזה הזמן הוא כולו מפעולת נפש הטבעית הנמשך אחר החומר של אדם וע״כ נותן בו סימן שבו חמור נוער. ובאמצעית של הלילה דרוב עולם הם ישנים על מטתם ואין פועל בהם רק נפש החיונית הרוחנית בעת השינה כמה שכתוב בידך אפקיד רוחי וגו׳ ואז ניתן רשות גם לרוחות ולמזיקין לפעול בעולם כמה שכתב במכת בכורות בחצי הלילה וגו׳ וע״כ ניתן בו סימן שבו כלבים צועקים כמה שכתב במכת בכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו׳ ע״פ מ״ש כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר ובמכת בכורות שניתן רשות למשחית לחבל במצרים והיו הכלבים צועקים ואעפ״כ ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו׳. ושליש האחרון מן הלילה שכבר גמר האדם שינתו והוא מנוח ומרגוע כמו שאמר במ״ר אמונתך כו׳ ובטור סי׳ מ״ו ושכל האדם זך אז לתורה ולתפלה שהם פעולות נפש השכלית הנשמה שבו וע״כ נותן בו סימן תינוק יונק כו׳ הוא רמז לתורה ע״ד דדיה ירווך וגו׳ מה הדד הזה כל שעה שהתינוק יונק ממנו מוצא בו טעם אף התורה כו׳:
  • ואשה מספרת כו׳. הוא רמז האשה כ״י מספרת בתפלה לבקש כל צרכה מבעלה שהוא הקב״ה ועד״ז יתפרש לקמן בפרק הרואה דג' מיני חלומות הן האחד ע״י מלאך והב׳ על ידי שד והג' מהרהורי לבו שביום דע״י מלאך הוא חלום שבמשמר האחרון ששכל אדם זך והוא חלום של שחרית שהוא אמתי כמפורש בהדיא שם ושע״י שד הוא חלום שבמשמר שניה שבו ניתן כח לשדים ולרוחות כמו שכתבתי ושעל יד הרהור הלב שביום הוא חלום שבמשמר ראשונה שעדין האדם טרוד מהרהורי לבו שביום כמפורש כל זה בהדיא פרק הרואה ודו״ק:
  • שמקלסין כו׳. מפירש״י דר״ל שהיו מקלסין אותו בביתו כך בזמן שהיה ביתו קיים מה לו לאב כו׳ שגלו מעל שלחן כו׳ דהיינו שגלו ממקדש ששם היו זוכין משלחן אביהם כשהיה קיים ובזמן שב״ה קיים קראו להקב״ה מלך אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז כמ״ש התוס׳ שזהו פירוש אמן יהא שמיה רבא כו׳ ודו״ק:


חידושי אגדות דף ג עמוד בעריכה

  • ור' נתן סבר לה כר"י. וה״ה דהמ״ל דמאשמורת שנייה עד חצות לילה היה עוסק בתורה דהכי משמע קדמו עיני אשמרות לשיח באמרתך ומכאן ואילך בשירות ותשבחות כדמתרץ לקמן בכה"ג אלא דאם כן תקשי קדמתיי בנשף וגו' במי מוקמי ליה ומיהו איכא לאוקמי כאידך אמוראי דלקמן וק"ל:
  • תרי נשפי הוו נשף ליליא ואתי יממא וכו'. והיינו מצפרא והאי קרא קדמתי בנשף וגו' ליכא לאוקמא הכי דא"כ מאי רבותיה דהיינו קימה של כל אדם וק"ל:
  • עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס כו'. עיין פירש"י ובמסכת סוכה מפורש דשינת הסוס שיתין נשמי הן וק"ל:
  • אלמא מספקא ליה וכו'. לפי מאי דס"ד השתא ויאמר משה כה אמר ה' וגו' הם דברי משה ושינה לומר כחצות בכ"ף במקום בחצות בבי"ת שא"ל הקדוש ברוך הוא דליכא ספיקא קמי שמיא ולא ניחא ליה לתלמודא לפרש כפירש"י בחומש לפי פשוטו כחצות כהחלק ע"ש דחצות הוא שם דבר בכ"מ כמו חצות לילה וגו' ועוד לגבי מעשה דכתיב ויהי בחצי וגו' למה לא נכתב נמי כחצי בכ"ף דהיינו כהחלק אלא שהוא שם דבר ויהיה כ"ף כחצות כ"ף השיעור שהיה משה מסתפק ולמאי דמסיק דמשה נמי הוה ידע אלא דשינה לומר כחצות בכ"ף השיעור משום אצטגנינים ולרב אשי דאמר בפלגא אורתא די"ג נגהי י"ד כו' יהיה כ"ף כחצות כ״"ף הדמיון ומה שהקשה הרא"ם לדבריו שהרי לא דיבר הקב"ה עם משה אלא ביום לאו קשיא הוא דלא קאמר שהקב"ה אמר למשה בזה הלשון אלא דה"ק משה לישראל כו' קאמר תלמודא דהיינו דמשה הוה קאי עם ישראל בפלגא אורתא די"ג נגהי כו' וכ"ף כחצות כ״ף הדמיון ואולי נעלם ממנו לשון התלמוד שדקדק לומר דה"ק משה לישראל כו' ולא שיהיה דברי הקב"ה כן שהרי ביום דיבר עמו גם מה שהקשה שחצות לילה ידוע ואין צריך דמיון כו' אין זה קושיא דבחצות לילה בבי"ת לא משמע איזו לילה ועוד דהא השתא נמי הוא קאי בחצות לילה אבל כחצות לילה בכ"ף משמע שפיר לילה ראשונה שאחר לילה זו כמו כעת חיה ולשרה בן דמשמע בשנה ראשונה שאחר שנה זו וק"ל:
  • כנור היה תלוי לו למעלה כו'. כל סוגיא זו מפורש בפ"ק דסנהדרין ע"ש:


דף ד עמוד אעריכה

  • פירש"י בד"ה בניהו בן יהוידע זה סנהדרין שהיה כו'. כצ"ל:
  • תוס' בד"ה בניהו זה סנהדרין מסברא אומר כן כו' עכ"ל. דלפירש"י ליכא שום ראיה מכרתי ופלתי אלא שהיו אורים ותומים בתר בניהו אלא מסברא אומר כן שהיה בניהו סנהדרין וק"ל:

דף ד עמוד בעריכה

  • גמרא דאתיא בתמניא אלפין אלא כו׳. כן מצאתי מוגה וק"ל:
  • תוס' בד"ה אמר רבי יוחנן כו' ולא נהירא דא"כ רבי יוחנן סבירא ליה כו' עכ"ל. כצ"ל ור״ל דלפי סברת רב עמרם דתולה זה בזה דלכך לא בעינן מסמך גאולה לתפלת ערבית משום דתפלת ערבית רשות א״כ רבי יוחנן דבעי למסמך גם בערבית ס״ל דתפלת ערבית חובה וה״ל פלוגתא דרב ורבי יוחנן והלכה כר״י ותקשי הלכתא אהלכתא אלא ע״כ לאית לן למימר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות מ״מ מחייב לסמוך ועיין ברא״ש וכ״כ מהרש״ל:

חידושי אגדות דף ד עמוד אעריכה

  • אמר דוד כו'. לעיל מיניה כתיב הטה ה׳ וגו' כי עני ואביון אני דהיינו שאיני מתנהג בכבוד עשירים ומלכים ומפרש לה כי חסיד אני להשכים מחצות לילה כעני הזה המשכים למלאכתו למצא מזונותיו ואיני מתנהג עצמי כמלכים הללו שישנים עד ג׳ שעות וכן לאידך שאיני מתנהג כמלכים הללו שיושבים בכבודם ואני מתנהג לעסוק בדברים המבודזים בדם ובשפיר ובשליא כעני הזה שהוצרך למלאכה מבוזה למצוא מזונותיו ונקט מלכי מזרח ומערב כו׳וכן בכמה מקומות נקט הכי לפי שיישוב עולם כולו מקצה מזרח עד קצה מערב אבל בקצה דרום ובקצה צפון אין שם ישוב מפני הקור והחום כמ״ש התוכניים:
  • ואמר אני נמלך במפיבושת רבי וא"ל כו׳. יש עיון בזה אם זה מפיבושת הוא בן שאול המלך שהיה לו בן נקרא מפיבושת מפילגשו רצפה בת איה הרי הוא הוקע במעשה דגבעונים וא״א הוא שיהיה הוא איש בושת שמלך ב׳ שנים אחרי אביו שאול ונהרג ע״י ב' עבדיו בביתו כמפורש הכל בספר שמואל ואם זה מפיבושת הוא בן יהונתן כמו שנאמר במעשה דציבא מאי קאמר דאיש בושת שמו הרי לא נמצא בשום מקום שהיה בן ליהונתן שהיה נקרא איש בושת אבל בספר ד״ה נמצא שהיה ליהונתן בן אחד נקרא מריב בעל וכתבו המפרשים שם כיון דבספר שמואל קרא לבנו מפיבושת ובד״ה קראו מריב בעל דשמו מריב בעל ולמה נקרא מפיבושת כו׳ וכעין זה דרשו בסמוך גבי כלאב ודניאל ואולי יש להגיה כן בשמעתין לא מפיבושת שמו אלא מריב בעל שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת כו׳ותו לא מידי:
  • נגד מלכים כו׳. כמ״ש מאן מלכי רבנן אי נמי שהיה מפיבושת מבני מלכים ולכן נמי גבי כלאב שהיה מכלים כו' פירש״י אב שהיה מפיבושת אב בהוראות עכ״ל לולי פירושו נראה אב ממש קאמר פירוש שהיה זוכה להכלימו על שכבר הכלים את דוד אביו ואהא מייתי הני קראי בני אם חכם וגו׳ כאלו דוד אמר על בנו כלאב אם חכם לבך להכלים את מפיבושת ישמח לבי גם אני שזכיתי לכך על שכבר הכלים אותי ואומר מכם בני וגו׳ ואשיבה חורפי דבר דלפי ענינו ה״ל למכתב כי תשיב חורפי דבר אבל אמר על ידך זכיתי גם אני להשיב דבר את שהיה כבר חורפי וק״ל:
  • נקוד על לולא כו'. פי׳ רש״י לדרוש את הנקודה כו׳ עכ״ל נראה מפירושו דמשמעות הכתוב בלא נקודה לולא הוא דבר ברור וא״כ הוא קשה כיון דהכא הנקודה רבה ואתה דורש אותיות הנקודות של לולא מהיכא משמע ליה שאינו דבר ברור שהרי משמעות של לולא הוא דבר ברור ואם נאמר דמשמעות לולא אינו דבר ברור א״כ אי אתה צרין לנקודת של לולא לומר שאינו דבר ברור בזולת הנקודות נמי משמעו כן הוא ואינו דומה להא דפרק הפועלים דאמדנן דנקוד על איו וכן הך דפ׳ נגמר הדין דנקוד על לנו ולבנינו דהנקודה משנה משמעו שבזולת הנקודה ואפשר לפרש שלא על כל תיבת לולא נקוד רק על אותיות ל״א שבלולא והשתא דורש הנקודות של ל״א כאלו נכתב לא האמנתי כו׳ שלא דבר ברור הוא כמשמעות של לולא ודו״ק:
  • שמא יגרום החטא כו׳. ויש לדקדק דאימא היה ירא יעקב בשביל שנתמעטו זכיותיו כדאמרי׳ פ׳ ב״מ (ל״ב.) לעולם אל יעמוד כו׳ ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו מאי קרא קטנתי מכל החסדים וגו׳ וי״ל דבשביל שנתמעטו זכיותיו לחוד ודאי דלא היה מתיירא שיתבטל ההבטחה והמדה טובה שיצא מפי הקב״ה כיון שלא תלה התנאי ברבוי זכיותיו אבל בשמא יגרום החטא ודאי מסתמא תולה תנאי ההבטחה ומשום שמא יגרום החטא לחודיה נמי ודאי דלא היה מתיירא דרבוי הזכיות מגינים עליו לקיים ההבטחה אף במקום חטא ודוד שאמר כי חסיד אני שהיו לו רבוי זכיות ואעפ״כ היה ירא שמא יגרום החטא וכן (רבא שאמר) [אביי שאמר לרבה] הא תורה והא גמ״ח והיה ירא שמא יגרום החטא (סנהדרין צח, ב) היינו נמי שע״י חסדים שנעשה עמהם ינכו להם מזכיותיהם ושוב יגרום החטא וכן פירש״י פ׳ וישלח אבל הרא״ם כתב דממיעוט זכיות אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין יסורין בלא חטא ולא מיתה בלא עון כו׳ (נ״ה) ע״ש ואינו כן המסקנא בפ׳ במה בהמה דקאמר ש״מ דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ש״מ והא דאמרי׳ נמי בפ' במה בהמה מעולם לא יצאת מדה טובה וחזר לרעה חוץ מדבר זה שנאמר והתוית וגו׳ (שם) כבר הרגיש הרמב״ם בזה בפתיחת המשנה ע"ש ובדברי הרא"ם פרשת וישלח ובעל העקיד׳ בשער צ״ו כתב בשם הרלב״ג והרב בן חסדאי לדחות דברי הרמב״ם והאריך שם בזה אבל לשיטתינו שכתבנו דאין מטא גורם לבטל הבטחה מפי הקב״ה אלא עד אחר שיתמעטו הזכיות ע״י החסדים למדנו גם בזה ליישב כל זה דבכ״מ דאמרי׳ שמא יגרום החטא היינו אחר שנתמעטו זכיותיו והנהו קראי דרגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות וגו׳ ועשה רע וגו׳ ונחמתי על כל הטובה וגו׳ מוכחי דבהני קאיירי דעל ידי הטובה שעשה להם הקב״ה נתמעטו זכיותיהם ואם יעשו רע יגרום חטאם שהש״י ינחם מלהיטיב להס עוד אבל מה שאמרו מעולם לא חזרה מדה טובה שיצאת מפי כו׳ והיינו שלא נמצא מדה טובה שחזרה ע״י החטא לחוד אע״פ שלא נתמעטו הזכיות ע״י המחסדים חוץ מדבר זה שהיה להם זכיות הרבה שקראם צדיקים גמורים ולא היה בהם אלא זה החטא שהיה בידם למחות כו׳ ובין גזירה ראשונה לשניה א״א שנתמעטו זכיותיהם ע״י החסדים אפ״ה נשתנה גזירתם מטובה לרעה זהו הנראה מתוך הסוגיא ודו״ק:
  • עד יעבור וגו׳ זו ביאה ראשונה כו׳ וראוים היו ישראל כו׳. מפורש בפ׳ חלק ובפ׳ א״נ ע״ש:


חידושי אגדות דף ד עמוד בעריכה

  • בתחלה אומר ה׳ שפתי תפתח וגו׳. פתיחת השפתים הם תחלת הדבור ואומר שביקש דוד עזר אלוה בתחלת הדבור שהוא פתיחת שפתים ואח״כ פי שהוא כולל כלי הדבור יגיד תהלתך וזה שמסיים לבסוף יהיו לרצון אמרי פי וגו׳ וק״ל:
  • תהלה לדוד בכל יום ג״פ וכו'. פי׳ רש״י כנגד ג׳ תפלות עכ״ל ואנו אומרים אותו ב' פעמים בשחרית ופעם אחת במנחה ולא בערבית ויש לתת טעם בזה ואפשר שסמכו אותו לסדר קדושה שאמרו בפ״ב דסוטה אמאי מקיים עלמא אסידרא דקדושה ואאמן יהא שמיה רבא לאגדתא ופרש״י שם סידרא דקדושה שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה כו׳ עיין שם באורך והיינו דבשחרית איכא ב׳ פעמים סידרא דקדושה ובמנחה פעם אחת בכל יום משא״כ בערבית דלית ביה סדר קדושה כלל דעיקר לימוד תורה ביממא כדאמרי׳ יזיף ביממא ופרע בליליא דלילה אינו רק פרעון בעלמא ושאמרו לא איברא לילה אלא לגירסא כוונו נמי לזה כמפורש שם פרק הדר וז״ש הכא אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ״ב אותיות של תורה ופריך ונימא אשרי תמימי דרך וגו׳ שזה הרמז בו ביותר שנאמר בשמונה א״ב ע״ש מ׳ א״ב אותיות התורה בשינוי מוצאיות כמפורש בחידושינו מנחות פרק הקומץ ואמר אלא משום דכתיב ביה פותח את ידך וגו' לפי שהפרנסה של כל בריה הוא דבר ההוה תמיד בכל יום מחסד אלהי כדאמרי׳ פ״ק דע״ג שלישית הקב״ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים וע״כ אחר כל השבחות שאמר בזה המזמור זכר החסד שעושה שפותח את ידך וגו׳ ובקרא דלעיל מיניה עיני כל אליך ישברו ואתה וגו׳ נמי איכא בכה״ג שזן כל העולם ואפשר דבהאי קרא יותר מפורש החסד שנותן לכל חי רצון ופריך ונימא הלל הגדול כו׳ שאחר כל דברי חסדיו שסיפר שעשה עמנו הוסיף בחסד זה ההוה תמיד לכל בריה ואמר נותן לחם לכל בשר כל״ח ומשני דאית ביה תרתי השייכים להדדי דהתורה היא מזון הנפש והלחם הוא מזון הגוף וכדאמרי׳ אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ודו״ק:
  • לא נאמרה נו״ן באשרי כו'. ר״ל מה שחסרה הנו״ן הוא רמז כאלו הנפילה חסירה ואינה גמורה אלא שתחזור לקום כדמתרצו לה במערבא כו׳ ורב נחמן ב״י הוסיף לומר דבמקומו הכא הוא מוכרע שלא תהיה חס ושלום נפילה גמורה שאמר אחר כך סומך לכל הנופלים גם כי אמר נפלה ולא תוסיף קום וגו׳ היינו מצד זכותם אבל מחסד אלהי ברוב חסדיו סומך ה׳ לכל הנופלים גם שאינם ראוים לכך וק״ל:
  • מיכאל כו'. ענינו שמיכאל מים מימין ממונה על הרחמים וגבריאל אש משמאל ממונה על הדין כמפורש בכמה דוכתי ולפי שרחמי שמים מרובים ניתן כח למיכאל לעשות שליחותו בפריחה אחת ולגבריאל לא ניתן כח למהר שליחותו עד שתי פריחות שירגיע בינתים אולי ישוב ונחם ה׳ כמ״ש בנינוה ואמר אליהו בארבע פריחות שהוא מורכב שתי יסודות אש ומים שזכר ועוד מיסוד אויר ועפר יסודות הכבדים וע״כ אין כחו לעשות שליחותו עד ד׳ פריחות שירגיע ביניהם ג׳ פעמים וכן מצינו בילד של הצרפית דכתיב ויתמודד על הילד ג׳ פעמים ויקרא וגו׳ ואמר ומלאך המות הממונה על מיתת האדם לא ניתן לו כח לקיים שליחותו עד ח׳ פריחות דהיינו שירגיע ביניהם ז׳ פעמים אולי ישוב האדם ביני וביני והוא טעם ז׳ מעמדות שעושין למת ונגד ז׳ הבלים כמ״ש פרק המוכר פירות וע״ש בפירשב״ם:
  • רגזו ואל תחטאו אמרו וגו'. פי׳ רש״י על משכבכם שנאמר ובשכבך עכ״ל מיהו מהאי קרא דובשכבך לא מייתי תלמודא דאיכא לפרושי כדלק׳ בזמן שכיבה אבל על משכבכם משמע ממש על מטתו ועוד פי׳ רש״י ודומו סלה בשינה אח״כ והוא מל׳ שתיקה ועי״ל מלשון דמדומי חמה דס״פ ת״ה והוא מלשון ערב כפי הערוך וק״ל:


דף ה עמוד בעריכה

  • תוד"ה אלא כו׳ אבל ראייה דשרי ללמוד קודם דלקמן כו׳ עכ״ל. כתב מהרש״ל וק״ל דילמא רש״י בהגיע זמן ק״ש ותפלה איירי כו׳ עכ״ל ולי נראה דהא ודאי ל״ק דמשמע להו דרש״י איירי אף בלא הגיע דאל״כ לא הוי ליה למיתלי הדבר בסמוך למטתו אלא הוה ליה למיתלי בהגיע זמן ק״ש אבל קשה לי במה שהביאו ראיה מפ״ב דהא תלמודא מספקא ליה התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק״ש אי לא ועיין בסוגיא דהתם היטב ודו״ק:

חידושי אגדות דף ה עמוד אעריכה

  • אף ת״ח מבעי ליה למימר כו׳. דתורתו ודאי מגינה כמו פרשת ק״ש דלהגן שרי כדאמרי׳ (פ״ק) [פ״ב טו:] דשבועות מ״מ בעי נמי למימר חד פסוקא דרחמי במקום תפלת ערבית היינו פסוק בידך אפקיד רוחי וגו׳ וע״פ המדרש ב״ו מפקיד חפץ ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב״ה עיפה ומחזירה לו רגועה כו׳ כמ״ש הטור א״ח סי׳ מ״ו והיינו פדית אותי ה׳ אל אמת ולא כב״ו ששולח יד בפקדון שבידו ומקלקלו ודו״ק:
  • לעולם ירגיז אדם יצ״ט כו׳. דלפי משמעו רוגז מלשון כעס הוא היפך הדבר כי הרוגז וכעס ממדות הרעות הוא ומביא ליד חטא כמ״ש בכ״מ וע״כ אמר כי במקום הזה מדת הרוגז טוב דהיינו להרגיז יצ״ט על יצה״ר להלחם בו וינצחו שלא יחטא ואם לא יוכל לו יעסוק בתורה כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ״ד שיסכים עם היצ״ט לומר שם אמן ומייתי ליה הכא מאמרו בלבבכם כדאמרי׳ בכל לבבך בשני ביתי״ן ע״ש ב׳ יצריך:
  • ואם לאו יקרא ק״ש כו'. דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק״ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמדרינן בשמעתין (ובפ׳יק) [ובפ״ב] דשבועות:
  • ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו'. דהיינו שיזכיר לו שכל עצת יצה״ר לרעה לו להמיתו כמ״ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ומייתי מדכתיב ודומו סלה עש״ה לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה וק״ל:
  • תורה זו מקרא כו׳. דהיינו גוף התורה והיא נקראת מקרא בכ״מ בל׳ התורה ובזו המסכת שהיא תחלת ש״ס בא לפרש דע״כ נקראת התורה מקרא בלישנא דתלמודא בכ״מ ע״ש שמצוה לקרות בה עכ״ל והיינו דבעי לקרותה בכתב בנקודותיה ובפיסוק טעמיה משא״כ במשנה ובתלמוד ואמר והמצוה זו המשנה דלא דברו בה רק בגוף המצוה ואח״כ בא התלמוד לפרשה מהיכא נפקא המצוה מגוף התורה וכפרש״י:
  • ואמר אשר כתבתי זו נביאים וכתובים. דגם אלו נמנו ליכתב אבל אין בהן מצות קריאה כמו בתורה וק״ל:
  • מאי משמע כו׳. משום דבתר הכי כתיב לעשות נקמה וגו׳ דמשמע דעלה קאי וחרב פיפיות בידם ממש וקאמר דמשמע טפי דארישא דענינא קאי דכתיב ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות וגו׳ וענינו בזה חרב פיפיות היינו שמכה ב' צדדין מימין ומשמאל וכן הוא בק״ש שמבטל המזיקין מב' צדדיו כמ״ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו׳ כמפורש לקמן אלף משמאליה ורבבתא מימיניה:
  • ואין עוף אלא תורה כו'. דכל הענין נדרש לגבי תורה כי תשב ללחום וגו׳ ושמת סכין בלועך וגו׳ כמפורש פ״ק דחולין ואמר אל תיגע להעשיר וגו׳ כפרש׳׳י שם ואמר מבינתך חדל כמ״ש ואל בינתך אל תשען מלחזור על גירסתך כי התעיף עיניך בו וגו׳ כפרש״י דהיינו שימהר הדבר להשתכח ממך מיהו קשה בדרש הזה לומר משום דכתיב התעיף לגבי תורה קאמר דאין עוף אלא תורה דהא התעיף לא קאי על התורה אלא אעיניך דקרא ונראה דאסיפא דהאי קרא סמיך דכתיב כנשר יעוף בשמים דקאי על התורה וקאמר קרא דבני רשף שהם מזיקין העוף שהיא התורה שנמשלה לעוף שמעופף בשמים מגביהם ומסלקם מן האדם וק״ל:
  • הא אפילו תינוקות כו'. ר״ל הא דאם נגזרו לבא על האדם בשביל עון מה דהתורה מגינה עליהם מלבא כמ״ש בדילין ממנו אחר שנגזרו לבא ומייתי לה מקרא דאורייתא דכתיב והיה אם שמוע וגו׳ שדרשו מיניה פ׳ חלק אם תשמע לא אשים ואם אשים אעפ״כ כי אני ה׳ רופאך אלא שזה דבר שנתחדש על התורה ברוח הקודש ולא הוזכר בתורה דהיינו שביטול תורה מביא יסורין קשין דכתיב החשיתי מטוב וכאבי נעכר וק״ל:
  • מדת בשר ודם אדם מוכר כו'. התחיל במכירה וסיים בנתינה ע״פ מ״ש במס׳ ב״ב (ס״ה.) מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן וז״ש כי לקח טוב גו׳ לקיחה טובה שהוא בבשר ודם בעין רעה היא שהמוכר עצב בה ולוקח לחוד שמח אבל במדת הקב״ה אינו כן רק נתתי שנותן בעין יפה ודרך שמחה גם לנותן וז״ש תורתי אל תעזובו דבמוכר ולאי רצונו שיעזוב ממנה הלוקח כדי ששוב בקל מחזירה אליו אבל מדתו של הקב״ה שברצונו הטוב נתן להם שאל יעזבו ממנה וק״ל:
  • יפשפש במעשיו. שכל הענין לעיל מיניה מדבר ביסורין מתחלת הפרשה אני הגבר ראה עני בשבט וגו׳ ואמר פשפש ולא מצא כו׳ דודאי אין אדם צדיק בארץ וגו׳ אלא הכי קאמר שלא מצא עבירה גדולה בידו שראוין יסורין הללו לבא וכפירש״י ואמר יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר וגו׳ מקרא זה שמעינן תרווייהו דיסורין באין על ידי תורה בביטול תורה וגם שע״י התורה בדילין ממנו כדאמר לעיל וז״ש אשרי הגבר אשר תיסרנו שיפשפש בהם שע״י ביטול תורה באו ואז ומתורתך תלמדנו כי ישוב לעסוק בה כדי שיהיו בדילין ממנו:
  • ואמר לא מצא בידוע שיסורין של אהבה כו׳ שנאמר כי את אשר יאהב וגו'. דלעיל מיניה כתיב מוסר ה׳ בני אל תמאס וגו׳ כשלא מצאת לתלות לא במעשיך ולא בתורתך אל תמאס ותהרהר ח״ו אחריו כעובדא דאיוב אבל תחשוב כי הן יסורין של אהבה שנאמר כי את אשר וגו׳ וק״ל:
  • שנאמר וה׳ חפץ וגו'. דאין מלת חפץ קאי על החולי שחפץ להביא עליו החולי דמפי עליון לא תצא הרעות כמ״ש כי לא אחפוץ במות המת וגו' אלא דמלת חפץ קאי על האדם שה׳ חפץ בו הוא מדכאו ביסורין של אהבה כדי להרבות שכרו בעולם הבא כפירש״י לעיל אבל מתוך המקראות נראה לפרש הכי כדי לזכות הרבים שחטאו שיתכפרו ביסורי הצדיק כמו שכתב שם כל הענין מחולל מפשעינו וגו׳ ובחבורתו נרפא לנו וגו׳ ע״ש:
  • ואמר יכול כו׳ מה אשם לדעת כו'. כמו אשם נזיר אשם מצורע מה שאין כן חטאת שלא באה בשום מקום רק על השוגג בלא דעת:
  • ואמר ולא עוד אלא שתלמודו כו׳ שנאמר וחפץ ה׳ וגו׳. שהיא חפץ ה׳ כמ״ש וכל חפציך לא ישוו בה וק״ל:
  • שנאמר אשר לא הסיר וגו׳. דלפי פשוטו שנתקבלה תפלחי ולא הסירה ודחה אותה הקב״ה לא יתכן כינוי מאתי דמשמע דקאי נמי על תפלתי אלא מאתו בוי״ו וע״כ דרשו מאתי ממש שלא הסיר מאתי תפלתי ע״י חולי ויסורין שלא הייתי יכול להתפלל:
  • אלו ואלו יסורין של אהבה כו׳. דבזה הפ׳ מפורש דבתרוייהו קמשתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בטח על ה׳ בכל לבך וגו׳ דהיינו תפלה כמ״ש איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ואל בינתך וגו׳ רפאות תהי לשרך וגו׳ הוא לימוד התורה ואח״כ אמר מוסר ה׳ וגו׳ כי את אשר יאהב וגו׳ כמפורש לעיל:
  • ואמר אלא מה ת״ל ומתורתך תלמדנו. דמשמע שתלה הדבר בעון ביטול תורה דוקא וקאמר א״ת מלמדנו ולא איירי קרא כלל ביסורין של אהבה אלא ביסורין שממרקין עונותיו של אדם ותקרי תלמדינו דבר זה מק״ו משן ועין כו׳ ענינו דעבד כנעני מצד עונות אבותיו נשתעבד כמ״ש ויהי כנען עבד למו וע״י יסורין בשן ועין יוצא בהם לחירות למרק בו עון אבותיו ק״ו דיסורין של כל גופו שממרקין עונותיו של אדם ומסיק ומדמה לה לברית מלח שממתקת את הבשר דהיינו שנכנס בבשר ומוציא הדם ממנו וממתקת את הבשר כך היסורין נכנסין בבשר דאדם ומוציא ממנו רתיחת הדם המביאו לידי חטא עונותיו מתמרקין ממנו וק׳׳ל:
  • ג׳ מתנות טובות כו'. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם בא״י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך בעוה״ב כתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳ והוא מבואר תורה ניתנה ע״י יסורין כי תענוגי עוה׳׳ז הם ביטול התורה כמ״ש כך היא דרכה של תורה פת כו׳ א״י נתנה ע״י יסורין הוא הוראה שלא נתנה הארץ לאכול פירותיה ולהתענג מרוב טובה כי יבא בזה לידי מרד בה׳ ח׳׳ו כדמפורש בפרק זה בסוף הענין פן תאכל וגו׳ ורם לבבך ושכחת וגו׳. עוה״ב ניתן ע״י יסורין בעוה״ז לצדיק למרק עונותיו כדי שיקבל שכרו משלם לעוה״ב והיינו דרך חיים לעוה״ב ע״י תוכחת מוסר שבעוה״ז וע׳׳ז כוונו לומר בבהמ״ז ברית ותורה וארץ וחיים ומלכות בית דוד כו׳ כמ׳׳ש בפרק שלשה שאכלו שהוא הוראה שלא ירבה אדם בתענוגי מאכל אך שיאכל כדי שביעה ויזכור ברית דהוא רמז ליסורין כדלעיל נאמר ברית ביסורין כו׳ ותורה וכן ארץ וכן חיים שבעוה״ב כל אלו ג׳ מתנות טובות לא נתנו אלא בברית יסורין ועד׳׳ז יש לפרש בפ׳ עקב זכר ג״פ עיני יסורין האחד כל המצוה וגו׳ והוא לימוד התורה ששקולה כנגד כל המצות וכתיב אח״כ למען ענותך לנסותך וגו׳ הב׳ א״י דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳ וכתיב בתריה כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ וגו׳ הג׳ העוה״ב דכתיב בסוף הענין למען ענותך וגו׳ להיטבך באחריתך:


חידושי אגדות דף ה עמוד בעריכה

  • חסד זו ג׳׳ח שנאמר רודף צדקה וחסד וגו'. מפורש ביבמות פי״ג:
  • אמת זו תורה שנאמר אמת קנה וגו'. מפורש בבכורות פ״ד:
  • וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק וגו'. הא דכתיב בתורה פוקד עון אבות על בנים נמי משמע שהבנים נענשים ומתים בשביל עון אבותם אבל לא נשמע מיניה דנתכפר האב במיתת הבן אבל מהאי קרא ומשלם עון אבות וגו׳ משמע שפיר דנתכפר דמשלם את חובו ועונו בכך וק״ל:
  • מזבח כפרה הוו וכו'. היינו דאין הקרבן מכפר רק על השוגג:
  • יסורין של אהבה. שמייסרו הקב״ה בעוה״ז בלי שום עון להרבות כו׳ כפירש״י לעיל לא הוה:
  • ואב״א הא לן הא להו וכו'. עפרש״י והתוס׳ דחו פירושו דשלוח מחנות אינו נוהג בזמן הזה וק״ק לדבריהם נמי דמשמע בכל התלמוד דלא היו נזהרין בזמה״ז אלא מטומאת קרי ונדה ולא מן טומאת מת ונגעים ועוד קשה לפי׳ שניהם שפירשו הא לן לבני א״י לרבי יוחנן שהיה מבני א״י קאמר דאין נגעים יסורין של אהבה ובכמה מקומות בתלמוד בפ״ק דקילושין ובב״ק מוכח דהא לן לבני בבל והא להו לבני א״י וכ״נ דתלמוד דידן בבלי הוא ונראה לפרש הבא הא לן והא להו בע״א דה״פ הכא הא לן ר״ל לכל העולם מקרי יסורין של אהבה שיתכפרו ביסורין על עון וחטא עצמן והא להו דהיינו צדיקים עצמן שסובלין היסורים בשביל אחרים לא הוו להו יסורין של אהבה כההוא עובדא דרבי פ׳ הפועלים דלגביה לא קרי ליה יסורים של אהבה כדאמרינן התם וק״ל:
  • דין גרמא דעשיראה כו'. פירשו התוס׳ מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש״מ כו׳ עכ״ל והוא פי׳ שני בערוך בערך גרם ולפירוש ראשון שכתב שם פי׳ י׳ בנים היו לו ומתו ומצטער ומרוב החביבות היה נושאו כו׳ ע״ש ולפי זה י״ל דה״פ כיון דכל כך היה חביב לו להצטער אלמא דיסורין של אהבה הוו וק״ל:
  • חביבין עליך יסורין כו'. אשכחן בכמה דוכתין שהצדיקים היו מקבלים עליהם היסורין באהבה כהך עובדא דראב״ש בפרק הפועלים והיינו היכא דליכא ביטול תורה דהיו יסורין של אהבה כדאמר לעיל אבל כל הנהו עובדי דהכא משמע דהוו חלישי כ״כ שהיה ביסורים שלהם ביטול תורה כדאמר דהיו צריכים להקים אותן ולכך קאמרי דלא הן ולא שכרן וק״ל:
  • לוקים רבי יוחנן לנפשיה כו'. ולעיל גבי רבי חייא ב״א לא מקשי ליה דלוקים רבי חייא לנפשיה דאפשר דהוה סבור בחליו שא״א כלל לחולה לקום אבל רבי יוחנן דלפי דעתו שאפשר לחולה לקום כדמוכח בעובדא דר׳ חייא ב״א לעיל דיהיב ליה ידיה גם שראה בו שקם א״כ כשהוא היה חלש לוקים לנפשיה ומשני דאינו דומה דודאי ידע דא״א לוקים מנפשיה אלא ע״י אחר משום דאין חבוש כו׳ וק״ל:
  • אי משום תודה כו'. הוא מבואר ע״פ מ״ש בשלהי מ״ק חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכתבו התוס׳ שם ובתוספות ס״פ כ״ד דשבת (קנ״ו.) הא דאמרי׳ אין מזל לישראל י״ל ע״י זכות גדול משתנה המזל ולפעמים אין משתנה כדאמרי׳ בתענית בר״א בן פדת דא״ל כו׳ באולי דאיברי בעידנא דמזוני עכ״ל ואפשר דהיינו ההוא חולה דהכא שאמרו בר״א דסתם ר״א בגמרא הוא ר״א בן פדת וז״ש אי משום תורה שהיא חיי האדם כמ״ש כי הוא חייך ואורך ימיך אין זה תלוי בזכות כי לא כל אדם זוכה להרבות בתורה כמ״ש בזה דהכל במזל תלוי אפילו ס״ת שבהיכל וא׳ המרבה כו׳ ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה כו׳ דמזוני דעוה״ז במזלא תלוי וכמ״ש לו הקב״ה באולי דאיברי בשעתא דמזוני כדאמרי׳ במס׳ תענית ואי משום בני דין גרמא כו׳ ולא בזכותא תלוי אלא במזלא וק״ל:
  • להאי שופרא דבלי כו'. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דר״י אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאר״י אנא אשתיירי משפירי ירושלים נמצא כשימות בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא מיהו בההוא דנדרים (נ:) דר״ע רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס א״א לפרש כן ולו״ק:
  • תקיפו ליה כו'. דגם רב הונא שהיה עשיר גדול כדאמרי׳ במס׳ תענית יין הרבה כ״כ בת׳ דני שכולם תקיפו ודאי דין שמים בהשגחה הוא וע״כ א״ל ליעיין מר במיליה לפשפש במעשיו ע״כ:
  • בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. נראה לפרש המשל הזה ע״פ הדין ששנינו בר״פ מרובה אין הגונב אחר הגנב משלם כפל וד׳ וה׳ ז"ש דהגנב עצמו גם שמים גנובים ימתקו אינו טועם לו שהוא ירא לשלם כפל ד׳ וה׳ תחתיו בטובח ומוכר אבל הגונב מן הגנב גם שהוא חייב לשלם הקרן טועם לו וגנובים ימתקו לו כיון שלא ירא לשלם כפל וד׳ וה׳ גם שאין המשל הזה דומה ממש לעובדא דרב הונא שהוא נוטל את שלו לפי דעתו מ״מ לפי מאי דשמיע להו ולא היה חשוד להם הוה קצת בדומה וק״ל:
  • אלא אימא סמוך למטתי כו'. פירש״י בשחרית מיד בקומו התפלל וקרא ק״ש וק״ק למה תלה הדבר בסמוך למטתו דהא אם השכים לעמוד קודם ע״ה לא היה מתפלל וקרא ק״ש סמוך למטתו וע״ק דמימרא זו לא שייכא הכא בפ׳ זה לע״כ לא איירי אלא בתפלת ק״ש של ערבית גם אינו דומה שהגיה דבריו שלא אמר כלל לפני מטתו ולולא פירושו נראה דנסמכו הדברים שאמר אח״כ ושתהא מטתי נתונה כו׳ ובפי׳ תר״י ע״ד הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין כו׳ ע״ש באורך שיש לאדם להתפלל ולצדד לצפון או לדרום דהיינו שיתן לו הש״י בנים חכמים בתורה ועשירים וז״ש אלא אימא לפני מטתי היינו סמוך לשכיבה בלילה התפלל מקודם על שיתן לו הקב״ה בנים ושתהא מטתו נתונה בין צפון כו׳ על שני דברים התפללתי שיהיו בני אלה הנולדים לי חכמים ועשירים ושאמר דהוויין לו בנים זכרים כו׳ הלשון משמע דהיינו ממילא כשתתקבל תפלתו שיהיו חכמים בתורה ועשירים ממילא יהיו זכרים דבאשה לא שייכא חכמה כדאמד׳ דאסור ללמדה תורה ולא שייכא בה עשירות דמזלה אזיל לפי מזל האיש כמ״ש בנדה (ל״א:) נקבה נקייה באה כמפורש שם וברפ״ק דסוטה (דף ב.) בחידושינו ע״ש ומייתי לה מהאי קרא ממתים ידך ה׳ וגו׳ פירש״י וצפונך לשון צפון וסיפא דקרא ישבעו בנים עכ״ל והוא דחוק שלא הזכיר רק צפון גם בנים משמע נמי נקבות כדאמרי׳ במס׳ יבמות (סב:) ונראה לפי דרכנו דהאי מזמור בתפלת לילה דסמוך לשכיבה מדבר כמ״ש תפלה לדוד וגו׳ בחנת לבי פקדת לילה וגו׳ ומסיים בו ממתים ידך ה׳ וגו׳ שהוא מל׳ אנשים שיתן לו זרע אנשים שיהיו חלקם בחיים דהיינו בתורה כמ״ש כי הוא חייך גם בעשירות דהיינו וצפונך תמלא בטנם וישבעו בנים וגם יניחו יתרם לעולליהם מתוך עשירות ואמר דוד ברוח הקודש ע״י תפלה זו שבלילה קודם שכיבה אני בצדק אחזה פניך ואשבעה בהקיץ משנתי זה ממה שחזיתי תמונתך ברוח הקודש בלילה ושוב ראיתי בערוך בערך תפלה שפירש בזה ג׳ פירושים ואתפלת ערבית ע״ש וק״ל:
  • טורפין כו'. כענין שאמרו שיש מלאכי רחמים המביאים תפלת אדם לפניו יתברך ואם אין אדם זוכה לכך יש מלאכים אכזרים ומקטרגין שטורפין את תפלתו ומונעים אותה מלהגיע לפניו יתברך וז״ש טורף נפשו זו תפלה כפירש״י באפו דהוא מלאך האכזרי הנקרא אף כמ״ש בנדרים (ל״ב.) והיא מדה כנגד מדה שהוא גורם לחברו שהוא חרד בתפלתו ונטרפת ואמר הלמענך תעזב וגו׳ כפירש״י וענינו שאתה חושב שלמענך שיצאת לא יהיה עוד משגיח על היחיד שבב״ה והיינו תעזב הארץ כמ״ש ברשעים שאומרים עזב אלהים את הארץ ואמר ולא עוד כו׳ שנא׳ ויעתק צור ממקומו ואין מקומו אלא בישראל כמ״ש בכל צרתם לו צר שהשכינה עמהם בכ״מ שהם (סוכה מ״ה ע״א ע״ש) וק״ל:


דף ו עמוד אעריכה

  • בד״ה אלו תפילין שבראש פרש״י משום שם של שדי כו׳ עכ״ל. כן פרש״י בפרק הקומץ שכתוב עליהן רוב השם שי״ן ודל״ת כו' וע״ש בתוס׳ וק״ל:
  • בד״ה אחורי בית הכנסת פירש״י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב כו׳ עכ״ל. אבל בפרש״י שלפנינו שכתב מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם כו׳ עכ״ל נראה שאחור ר״ל הוא אותו צד שבו הפתח והוי הפי׳ ממש כפי׳ התוס׳ והר״ר יונה הבין מפרש״י עוד פירוש אחר וע״ש וק״ל:

חידושי אגדות דף ו עמוד אעריכה

  • לו הקשבת למצותי כו'. עיין פירש"י שהוא דחוק ובע"י בשם ר"י למצותי מלשון צוות וחבורה ויהיה פי' לו הקשבת שהיית ממתין ומקשיב לענות אמן על כל ברכה שתשמע מחברך צוות לך בב"ה יהיה שכרך כנהר שלום וגו' ועי"ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה דכתיב ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך וגו' דהיינו שתועיל לחברך להציל מסכנה מדריכך בדרך תלך דהיינו שהולך בבהכ"נ בדרך שהלכת ע"ז לו הקשבת למצותי זאת ויהי כנהר וגו' וק"ל:
  • כל חד מינן אלפא משמאליה כו'. עש"ה יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' וק"ל:
  • ובצפרא כו'. דבלילה כשאדם שוכב על מטתו שכיחי מזיקים טפי כמ"ש לא תירא מפחד לילה וגו' מדבר באופל וגו' כי הרוחות מתדבקין באדם ביותר בלילה בעת השינה כדאמרי' פ' הרואה (ברכות נ"ה ע"ב) דיש חלומות בלילה בשינה ע"י שדים ומזיקין וק"ל:
  • במקום רנה כו'. ובפ' אין עומדין (לקמן ל"א) דרשינן מהאי קרא שיקדים שיר ושבח ואח"כ ישאל אדם צרכיו ועניניו חדא הוא דכיון דלא ישאל אדם צרכיו אלא לבתר רנה ושיר ועיקרו בב"ה כפרש"י ע"כ לא ישאל גם צרכיו אלא שם בב"ה והיינו בסתם בני אדם להתפלל בביתו אבל מי שיש לו מקום קבוע ללמוד תורה יש לו להתפלל שם כדאמרי' בר' אמי ור' אסי (לקמן ח') דהוו מצלי ביני עמודי דהיינו ביהמ"ד שלהם וקדושתו טפי מקדושת ביהכ"נ וק"ל:
  • ומנין לי' כו' ומנין לג' כו'. כל הני מילי די' וג' וב' וא' משנה שלימה היא בפ"ג דאבות ומייתי לה מהני קראי אלא דמייתי לה כולהו לענין עוסק בתורה ואפשר דאלו לא נאמר קאמר התם אבל הכא בשמעתין מצריך צריכי לכל הני קראי כדקאמר וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא כו' הוצרך כל חד וחד למלתיה מיהו הא דמוסיף התם ומנין אפילו ה' שנאמר ואגודתו על ארץ וגו' לא מצריך ליה הכא והביאור גבי עשרה המתפללין אמר אלהים נצב כביכול שהוא עומד שם עם המתפללים דאסור לישב תוך ד"א של המתפלל וגבי ג' בדין שהדיינין מצותן בישיבה קאמר נמי בקרב אלהים וגו' כמו שהם יושבין כדמסיק ג' עד דיתבי:
  • מאי ולחושבי שמו א"ר אשי חשב לעשות מצוה ונאנס כו'. ובספ"ק דקידושין גרסי' אפילו חשב לעשות מצוה כו' ושם מפורש:
  • שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה כו' שנאמר בכל מקום אשר אזכיר וגו'. והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכ"מ שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע"א אסור להזכיר ש"ש דהוה לבטלה וק"ל:
  • תרי מכתבן מלייהו וכו'. לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בד"ת יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו ית' אבל הא' אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב:
  • מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'. כבר כתבו בזה סוד נסתר אבל אני רואה בו קרוב לפשוטו כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד' פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין עד"ז מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל כמ"ש אני לדודי ודודי לי וכדמייתי שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל וישראל מתפארים ומשתבחים בה' דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וע"כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל וכמ"ש שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו' שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב ומייתי מדכתיב נשבע ה' בימינו זו תורה כו' דהיינו שנשבע בב' מדות שהם החסד והגבורה שנשבע ה' בימינו זו תורה מימין היא מדת החסד שנאמר בתורה ותורת חסד על לשונה ובזרוע עזו זו התפילין שביד שמאל הוא מדת הגבורה והעוז כי מתוך הנחתן משרה האדם השכינה על עצמו נגד עמי הארץ ליראה מגבורתו ית' ב"ה כדכתיב וראו כל עמי וגו' כי שם ה' וגו' הרי שריית השכינה ואמר מה כתיב בהו בתפילין דמרי עלמא דהיינו פסוקים המורים על כוונה זו שיש לו יתברך דבקות וחטיבה בישראל דוגמת תפילין שאנו מניחים שמורים על שיש לנו דבקות וחטיבה בו ית' ב"ה ואמר לו מי כעמך ישראל גוי אחד כו' ופירוש האמרת מל' חטיבה עי' בפרש"י במס' חגיגה (ג.) שהוא שבח מיוחד בשניהם דהיינו ה' אחד וישראל גוי אחד וקאמר בשאר בתי מאי דמשמע ליה ודאי דכעין שלנו ד' פרשיות בד' בתי כך הם תפילין של הקב"ה ומסיק כי מי גוי גדול ומי גוי גדול וגו' דדמיין להדדי כו' דכי מי גוי גדול וגו' בכל קראנו אליו מורה על הדבקות לנו בו בתפלה ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו' מורה על הדבקות לנו בו בתורה ואשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא דדמיין להדדי דהיינו שדבקים בו לענין ישועה כמו שכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו' ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם וגו' או הנסה אלהים וגו' בחד ביתא המורה על הדבקות בו בעשות להם נפלאות ונוראות ולתתך עליון בחד ביתא הוא המורה על הדבקות בו במעלה עליונה כדכתיב לתהלה לשם ולתפארת וגו' ומסיק דכולן כתיבי באדרעיה ופרש"י דר"ל דכולן כתיבי בזרוע בבית אחד ואין זה כמשמעו דהל"ל הכי כולן כתיבי באדרעיה בבית אחד ועוד דמאי אשמעינן בכך דודאי כן הוא ואפשר לומר משום דהא דמייתי מנין שתפילין קרוין עוז מדכתיב וראו כל עמי הארץ כי וגו' דמיירי בתפילין של ראש ועלה קאמר תינח בחד ביתא בשאר בתי כו' דכולה מלתא בשל ראש איירי קאמר ומסיק דכולן כתיבי גם באדרעיה כדקאמר מעיקרא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו ודו"ק: