מלאכת שלמה על ברכות א
מלאכת שלמה · על ברכות · א · >>
ברכות פרק א
עריכהכתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים, דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי"ט בשמו בהקדמתו), עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו, אחר כך חזר לעניין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ, עכ"ל ז"ל. ריא"ז כתב ראשית חכמה יראת ה', על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקבית הלל, ואמרו שחייב אדם לקרא קרית שמע לייחד שמו של הקבית הלל ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך, עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב בריש מסכת אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל.
מאימתי: בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי, וכתב ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע, ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פירש הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים, מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו, ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ולי נראה דשפיר גרסינן מאימתי, ומ"ם הראשון עיקר, והתחלת הזמן הוא דקא בעי, והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא קרית שמע כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא, והכי קאמר ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמרא עכ"ל ז"ל.
בערבין: גרסינן, ולא גרסינן בערבית, וכדגרסינן נמי בסיפא בשחרין כמו שכתב בסמוך בס"ד. ובגמרא בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי, ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי"ט), ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך אי הכי ליפתח במתניתין דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית, ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית.
משעה שהכהנים כו': פירש הר' יונה ז"ל משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים, דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמרא מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בעניין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. פירוש מעשר שני הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל, כגון שנגע בנבילה או בשרץ, צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה, כגון זב או זבה וכיו"ב שצריכין כפרה, אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולעניין קרית שמע גם כן מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע"כ.
ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אחר כך מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל שהוא מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהיה שלו בתחילה, ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין, והשתא פשיטא וודאי דמתניתין ר' יהושע), או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות, וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמרא. ובגמרא מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דרבי אליעזר, לישנא אחרינא רישא לאו רבי אליעזר הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכתב הרי"ף ז"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא, האי דקתני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן, וכיון דאיתא לרבנן עבדינן כוותייהו ע"כ.
בפירוש ר"ע ז"ל סומכין אהא דר' יהודה, אמר המלקט עיין במה שהקשו על זה התירוץ תוספות ז"ל.
לאכול בתרומתן: ראיתי שכתב החכם השלם הר' מנחם עזריה נר"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת "לאכול" אלא "משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן", וקא משמע לן דטבול יום פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני "לאכול בתרומתן" בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאיתא בגמרא ע"כ. ועיין שם בספרו סימן א' שדקדק גם כן דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה, למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו, ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אף על פי שלא הביאו כפרתן, אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב, לא שנא מיני דמים לא שנא מיני דגן, כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אף על פי שנאכלין לכל אדם, כפרה מעכבתם עכ"ל נר"ו, ועיין עוד שם.
האשמורת הראשונה: נלע"ד דשפיר טפי למגרס "האשמורה" בה"א, וכדכתיב בתהלים צ' "ואשמורה בלילה", דאילו האשמורת בתי"ו הוי סמוך כדכתיב "באשמורת הבקר" בסדר בשלח. ואף על גב דבשופטים סימן ז' כתיב "האשמורת התיכונה", לא ילפינן מניה לאשמורת הראשונה נמי, דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך היה נלע"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתינו "האשמורת" בתי"ו, וגם אני גם כן מסכים להגהתו ז"ל.
- וסוף אשמורה ראשונה - היינו שליש הלילה, דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפרש בגמרא טעמיה, מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה.
ור' אלעזר נמי הכי סבירא ליה בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב "ממרום ישאג" "ממעון קדשו יתן קולו" "שאג ישאג", הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפרש בגמרא דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות, סימן מפורש מזה, למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר, משמרה ראשונה חמור נוער, משמרה שניה כלבים צועקים, משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמרא מפרש אי בהאי סימנא תחילת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וסבירא ליה דד' משמרות הוי הלילה, ובגמרא מפרש טעמיה.
ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר: פירש הר"ש שיריליו ז"ל "עמוד השחר" סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי "עמוד השחר", וכשמסתלק קרי "עלה עמוד השחר" ע"כ. ובגמרא פירש רש"י ז"ל דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור"א סבירא ליה ובשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב. וכן פירש הר' יונה ז"ל. והכריח הוא ז"ל, דבין חכמים בין ר"ג כולהו מודו דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים, ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור"ג סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע"כ.
והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דסבירא להו לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות, ואף על גב דגבי קרית שמע של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד, ומפרש בגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. יש לומר דגבי קרית שמע של לילה החמירו יותר, מפני שהלילה הוא זמן שינה, ואם ידע שיכול לצאת מחיוב קרית שמע ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר"ו דסבירא ליה לרבנן שאפילו קרית שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן גבי סדין בציצית וכו' ע"ש.
ואיכא תו בגמרא בברייתא סברא רביעית, דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו, פירוש שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק. וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתניתין. ואפילו רישא דהתחלת זמנו של עני, אסיקנא בגמרא שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה.
מעשה ובאו כו': כתב בחדושי הרשב"א ז"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבה אתא לאשמעינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמרא, וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני "ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר", דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושלמי פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו. ע"כ בקצור.
חייבין אתם לקרות: סברה אחרת "מותרין אתם לקרות". וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל לפי גרסא זו הא קא משמע לן דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו"ק ע"כ. אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן "מותרין", דאפילו שלא בזמנו תנן "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה". וכן הוא במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סי' צ"ט, שכתב דמדקתני "חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר" אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובה, כאילו הזידו ולא קראו ע"כ. ועיין שם עוד שנתן טעם לשבח למה שכתב הרשב"א והרא"ש ז"ל, דבניו של ר"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות, שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת ידי חובת קרית שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן.
ולא זו בלבד אמרו: לא גרסינן מלת "אמרו", דהא בגמרא פריך אטו ר"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו', ומשני אלא הכי קאמר להו ר"ג לבניה אפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע"כ. ואי גרסינן בהדיא מלת אמרו, מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע גם כן מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחידושי הרשב"א ז"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה, אף על פי שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה, במשנה הוא דגרסינן לה, ולא בגמרא בפסקא לא היא ולא תלמודה, הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא.
אלא כל מה שאמרו: אית דלא גרסינן מלת "מה".
הקטר חלבים כו': ז"ל רש"י של קרבנות שנזרק דמן, ולאו דוקא נקט ר"ע ז"ל של עולת התמיד.
מצותן וכו': ואילו אכילת פסחים לא קתני, שמע מינה דאין מצותה אלא עד חצות, ומתניתין ראב"ע היא, ור' אליעזר נמי סבירא ליה הכי. אבל בירושלמי תנו במתניתין ואכילת פסחים, ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב סברה אחרת מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו'.
בפי' ר"ע ז"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, פירוש זה קשה הרבה, דהא בגמרא פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פירוש זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [רוצה לומר אם חשיב גם מה שלא עשו סייג, אם כן למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (רוצה לומר למה שאמר עד חצות). ויש לומר שודאי אמרו עד חצות במסכת זבחים פ"ט דתנן איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר, וקאמר כאן עד שיעלה עמוד השחר (רוצה לומר מן התורה) עכ"ל ז"ל. ונלע"ד דאף על גב דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות, סבירא ליה לר"ע ז"ל וגם להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דוקא דהוא הדין דכונתו גם אאברים. וסבירא ליה להר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דמתניתין דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דהוא הדין חלבים, אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל, אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם, כך נלע"ד לדעת הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל.
ומצאתי בספר כ"י ישן פירוש לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות, אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו "לא יניח ממנו עד בקר" החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות, הכי נמי בהקטר חלבים דכתיב בהו "ולא ילין לבקר" החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע"כ. גם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רמ"ה כתב דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה, ע"כ בקיצור.
וכל הנאכלין ליום אחד וכו': לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה, אבל בלילה אינו ניכר. כן כתבו תוספות ז"ל בזבחים סוף פרק איזהו מקומן (זבחים בדף נ"ז:), והביאוה הם ז"ל בפסחים פרק האשה דף פ"ט. וגרסינן בגמרא ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב"ל, אתי לקמיה דריב"ל לבתר עמוד השחר, אמר ליה מהו למקרי קרית שמע של ערבית האידנא. אמר ליה כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פירוש שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה), דארשב"י משום ר"ע פעמים שאדם קורא קרית שמע שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובת אחת של יום ואחת של לילה, דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו, דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפילו קודם הנץ החמה. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא על ידי שכחה, אפילו קרא אז לא יצא, דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סימן רל"ה:
מאימתי כו': עיקר הגירסא בַּשְׁחָרִין הבי"ת בפתח והשי"ן בשוא והחי"ת קמוצה, וכן באזהרות "ערבים ושחרים". וגם החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל כתב בַּשְׁחָרִין גרסינן, כמו בַּשְׁעָרִים ע"כ. ובזהר פרשת פינחס ד' רמ"ג ברע"מ דייק ויהיב טעמא למאי דקתני בשחרין תרין ולא אמר בשחר ע"ש. ואף על גב דלא שייך ההוא טעמא ברישא גבי בערבין, אף על פי כן נראה דגרסינן גם ברישא בַּעֲרָבִין.
משיכיר בין תכלת ללבן: ה"ר שלמה שיריליו ז"ל פירש תכלת הוא דג חלזון שצבעו ירוק, וירדי בלע"ז ע"כ. וה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל בריש פרשת תרומה כתב, תכלת אמר יפת שהוא כדמות שחרית, כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק ע"כ.
והפירוש הראשון שהביא ר"ע ז"ל קרוב לפירוש תוספות ז"ל, וז"ל בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן ע"כ. ולזה הפירוש הסכים ה"ר יונה ז"ל שכ"ה בירושלמי. ובברייתא פליגי בהא ר"מ ור"ע ואחרים, דר"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב, ור"ע אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד, ואחרים אומרים כדי שיראה חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ורב הונא פסק הלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו הרגיל קצת עמו ברחוק ד' אמות ויכירנו. וכתב בית יוסף שם סימן נ"ח, דלהרא"ש ודאי משיכיר בין תכלת ללבן ומשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו הכל שיעור אחד הוא, כדאמרינן בירושלמי ע"כ. ובגמרא תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא קרית שמע שני פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עלות השחר, ואחת לאחר שיעלה עלות השחר, ויוצא בהן ידי חובת אחת של יום ואחת של לילה. וכתבו התוספות דהא דנקט רשב"י לאחר שעלה עלות השחר לאו דוקא מיד הוא, דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת וכו'. וכתב בית יוסף עליהם דצריך לומר שהם סוברים דהא דרשב"י בשעת הדחק היא ואפילו הכי לא יקרא עד שיכיר בין תכלת וכו', ומתניתין הכי קתני מאימתי קורין בשעת הדחק משיכיר וכו'. אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א ז"ל אלא שיעורא דמתניתין בשלא בשעת הדחק הוא, ודעת רשב"י בשעת הדחק היא, ומשום הכי הוי תיכף שעלה עלות השחר. והכי סבירא ליה לרבינו בעל הטורים ולרב אלפס והרמב"ם ז"ל שמיד שעלה עלות השחר קורא בשעת הדחק, וכן הלכה, עכ"ל ז"ל.
בין תכלת לכרתי: פירש ר"ע ז"ל כרתי כרישין, פורוש בלע"ז ע"כ. אמר המלקט כתב רבינו יונה ז"ל על מי שפירש כך דאינו, דמה עניין תכלת אצל כרתי, אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב ר' נתן בעל הערוך ז"ל דכרתי הוא מין צבע שקורין הנדי ודומה לתכלת, ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת קרית שמע לכתחילה, ומשם ואילך זמן קימה לרוב בני אדם, והכי משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. וכן כתבו גם כן תוספות ז"ל בחולין פרק אלו טריפות (חולין ד' מ"ז), וכתבו עוד שיש גורסין לכרתן והכל אחד ע"כ, וגם בתוספות דפרק לולב הגזול (סוכה ד' ל"א ע"ב).
ופירש הר"ש שיריליו ז"ל דר"א מחמיר הוא שלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי ע"כ.
וגומרה עד הנץ החמה: מלת "וגומרה" רוצה לומר וקורא אותה, מלשון ותיקין גומרין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיסיימו אותה ואת ברכותיה עם הנץ החמה ויסמכו לה התפלה משום דכתיב "ייראוך עם שמש". והרמב"ם ז"ל מפרש שהיא דעת ר"א, והכי מוכח בגמרא סוף פרק מי שמתו גבי בבא דירד לטבול אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה דפריך לימא תנן סתמא כר"א, ומשני אפילו תימא ר' יהושע כו' כדכתבינן התם. וברב אלפס ורבינו יונה ז"ל משמע דלא גרסינן מלת וגומרה, ופירש ר"י ז"ל עד הנץ החמה כלומר סוף זמנה לכתחילה עד שתנץ החמה כו'. וכתב בספר תי"ט דנראה דהטור א"ח כו' וגם בתוספות דפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב). ועיין בספר לבוש החור סימן תפ"ח. וגם הר"י ז"ל מחקה וכתב כן מצאתי, וכן נראה לי דהא ר"י אינו אומר וגומר עד ג' שעות ע"כ.
עד ג' שעות: בפירוש ר"ע ז"ל עד סוף שעה שלישית ע"כ. אמר המלקט כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי חתנו של רש"ל ז"ל, עיין בגמרא דף ג' ע"ב, קדמו עיני אשמורות כו' שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הוה ליה שתי משמרות. ופירש רש"י ז"ל ותרתי דיממא ששאר מלכים ישינים שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחילת שעה שלישית ע"כ. ונראה לי לפרש הגמרא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל כך שהם סוברין דמיעוט מן המלכים דרכן לעמוד בתחילת שעה שלישית ורובא דרובא דרכן לעמוד בסוף שעה שלישית, והכי קאמר דוד המלך ע"ה קדמו עיני שתי אשמורות אפילו לפני מיעוט המלכים שמקדימין לעמוד בתחילת שעה שלישית, ובכן מיושב מה שאמר שכן דרך מלכים לעמוד בשלש ולא אמר בתחילת שלש ולא בסוף שלש ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובספר יראים סימן י"ג פירש עד התחלת שעה שלישית, וכן דעת רבינו שמחה, אבל רוב הפוסקים ז"ל הסכימו עד סוף שעה שלישית.
לא הפסיד כו': דעת הר"מ ז"ל דלא הפסיד הברכות אפילו כל היום כולו. אבל רבינו האי ז"ל סבירא ליה דוקא עד שעה ד' שהיא זמן תפלת השחר לר"י מברך ב' לפניה וא' לאחריה, אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות, ואם ברך עובר על לא תשא ע"כ. וכתב בספר כל בו סימן כ"ט בשם בעל ההשלמה דהא דאמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הוא הדין נראה לקורא קודם זמנה מעט, ולפיכך המקדים לקרותה קודם צאת הכוכבים קרוב לתפלת המנחה לא נחוש בברכות לבטלה ע"כ.
וכתב ה"ר רבינו יונה ז"ל, ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה, שזה דבר פשוט הוא. ותירץ הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל דאתא לאשמעינן שאף על פי שדברים שבכתב לא ניתנו לאמרם בעל פה ושאר פסוקים אינו יכול לקרות, אפילו הכי קרית שמע יכול לקרותה על פה ואף על פי שאינו קורא אותה לשם חובה, דכיון שניתנה לאמרה על פה לחובה יכול לאמרה אפילו שלא לחובה כל הפעמים שירצה ע"כ. ובירושלמי דפרקין ודפרקא קמא דשבת ודפרק כל כתבי, דייק ר' אבא לשנויי ארשב"י דאמר כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין, דאזיל לשיטתיה דאמר בכמה דוכתי, ואיתא נמי בירושלמי דסוף פרק בתרא דהוריות דמשנה עדיפא ממקרא, דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה, ומתניתין דקתני הקורא מכאן ואילך יש לו שכר לבד כקורא בתורה, ודייקינן מינה הא בעונתה כקורא במשנה במי שתורתו אומנתו מיירי הלכך כיון דשקולין הן לא יחליפו משנתן בעבורה, אבל במי שאין תורתו אומנתו אף ממשנה עדיפא בעונתה ומפסיקין. ורבנן סברי דמקרא ומשנה שוין, הלכך על כרחך לא תידוק הא בזמנה כמשנה אלא הא בזמנה חביבה מכל עסק תורה בין למי שתורתו אומנתו בין למי שאין תורתו אומנתו, ועל דרך שכתבו תוספות ז"ל כאן בגמרא:
בש"א כו': נלע"ד דהא דקתני "בערב כל אדם יטו ויקראו", ולא קתני בערב יטו ויקראו אף על גב דפשיטא דאכל אדם קאי, אפשר לומר על צד הדוחק דהכי קאמר דאף על גב דמסתמא רוב בני אדם יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין, קא משמע לן דאפילו הכי כל אדם צריכין להטות לדעת בית שמאי, וכן בבוקר ודאי כולן צריכין לעמוד.
ובה"א כו': ומיהו מודו בית הלל דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כוונה, וכשיגיע ל"ואהבת" ילך לדרכו, כדאיתא בגמרא בראש פרק היה קורא.
שדרך בני אדם שוכבים: פירוש שדרך בני אדם בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בני אדם שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבוקר, ובשעה שדרך בני אדם לעמוד, כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרינן מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם, ודברי בית שמאי שאף על פי שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא, במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבסוף פרק המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם, כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל. ובירושלמי פרק הישן פריך, או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פירוש התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני בית שמאי היו זקנים מזקני בית הלל לכן הזכיר זקני בית שמאי קודם), ומשני הוה ליה למימר זקנינו וזקניכם (פירוש שהיה לו לומר לשון של בית הלל, אלא שמע מינה שבית הלל בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם).
וסכנתי בעצמי מפני הלסטים: נראה לי דהכי פירושו שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו, ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי, אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הוה ליה למתני מפני רק בלסטים, אלא ודאי הכי פירושו מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי.
לחוב: כתב ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחילה לעשות כדברי בית שמאי נתחייב מיתה, אבל אם היה מתחילה מוטה אפילו בית הלל מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה, וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אף על פי שאינו שליח צבור. ובירושלמי דפרקין ודפרק הנחנקין ודפרק אין מעמידין, גם בריש מדרש שיר השירים, גרסינן דברי סופרים חביבין מדברי תורה, תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כבית שמאי גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמו שכתב בשביעית פ"ד סימן ב':
בשחר וכו': מפרש בירושלמי שהן ז' ברכות כנגד "שבע ביום הללתיך". וכן תמצא גם כן בא"ח סימן נ"ח בב"י שאין פוחתין משבעה קדישים בכל יום, כדמפרש להו התם שכתבו הגאונים ז"ל שהם על שם "שבע ביום הללתיך" עיין שם. וכתב בספר הרוקח סימן שי"ט, שאל ר' יצחק הגר מה חטא בוקר מן הערב שבערב אומרים שתי ברכות לפני קרית שמע ושתים לאחריה ובבקר רק אחת לאחריה. והשיב לו ר"ת לפי שבשחר יש מצות ציצית מה שאין כן בערב ע"כ. ובספר לבוש תכלת ריש סימן נ"ח מ"כ ולפי שבסדר הזמן קדים הערב לבוקר דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר" לכך לקחו הד' שהם הרוב לערבית שהוא קודם, והג' הנותרים הניחו לבוקר כי זריזין מקדימין למצות ע"כ. וז"ל גם כן שם בסימן רל"ו כי מפני שערבית קודמת לשחרית דהא הלילה הולך אחר היום שיבא לקחו הרוב של השבע בתחילה, ואמרו ז"ל כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה ע"כ.
אחת ארוכה ואחת קצרה: אשתים שלפניה קאי וכו' לשון ר"ע ז"ל, אמר המלקט זה פירוש הרמב"ם ז"ל, וכתב עליו הר"ש שיריליו ז"ל ודיקא כוותיה, דלא קתני לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח ע"כ. אבל רש"י ז"ל פירש דאשתים שלאחריה דערבית קאי. ור"ת ז"ל פירש אחת ארוכה רוצה לומר בין ארוכה בין קצרה, ועיין מה שכתב ברפ"ה דתמיד.
וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בקיצור והק' טובא ה"ר יעקב ז"ל על פירוש רש"י ז"ל, ומשום הכי פירש אחת ארוכה ואחת קצרה רוצה לומר שאם ירצה יאריך בהם שיזכיר יציאת מצרים ואם ירצה יקצר בהם שלא יזכיר בה יציאת מצרים, ואחת ארוכה דקתני רוצה לומר בין ארוכה בין קצרה, ודומה לזה מאי דאמרינן אחת בתולות ואחת בעולות שרוצה לומר בין בתולות בין בעולות. ומה שכתב מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש, אלא מלתא באנפי נפשה היא, שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בורא פרי הגפן וכיו"ב אין לו להאריך בהן. וממ שכתב אחר כך "לחתום אינו רשאי שלא לחתום" הוא פירוש מה שאמר תחילה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, ורוצה לומר ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני דאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בעניין שלא לחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי הוא להאריך במטבע ולהוסיף בה אחר כך, שאם כן יצטרך לחתום, ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ע"כ.
עוד בפירוש ר"ע ז"ל לחתום בברוך וכו', אמר המלקט זהו פירוש רש"י ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל פירש לחתום רוצה לומר שיפסיק במקום שאינו רשאי לפסוק ע"כ. ונראה שפירוש דבריו שיפסוק וכו' היינו נמי אף שיחתום בברוך, שכן כתב בפ"א דה' קרית שמע, ועיין עוד שם בכ"מ.
מקום שאמרו כו': בתשובת הרשב"א ז"ל סימן ת"ע כתב וכמו ששנינו בפרקא קמא דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, לחתום אינו רשאי שלא לחתום ע"כ:
מזכירין כו': נלע"ד דאי הוה תני זוכרין הוה משמע דסגי שיזכור בלבבו, להכי תני מזכירין דבעינן שיזכור בפה. ירושלמי תמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר, מתניתין פליגא על רבנן דהכא מזכירין יציאת מצרים בלילות. ומשני ר' בא בשם רב יהודה בשם רב שיאמר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך. מתניתין פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום, כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ע"כ:
כבן שבעים שנה: הייתי נראה זקן ולא זקן ממש, אלא שהלבינו וכו' לשון ר"ע ז"ל, אמר המלקט כן מפורש בפרק תפלת השחר. והירושלמי נראה דפליג אתלמודא דידן וסבירא ליה דזקן ממש היה, שהביא ברייתא שכתוב בה אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים וקאמר עלה הדא ברייתא אמרה שהגדולה מקצרת ימים ע"כ. ולדידיה מאי כבן ע' דקרוב לשבעים היה בן ס"ח או ס"ט. ומכל מקום אפילו הירושלמי מודה שכשנתמנה קטן היה, ואדרבה אומר שלא היה רק בן שש עשרה כמו שמוכיח שם עלה ז', וגם בפ"ד דתעניות דף ס"ז ע"ד. והבבלי סבירא ליה שהיה בן י"ח.
שנא' כו': נראה לי דהאי שנאמר מדברי ר' אלעזר הוא, ה"ר יהוסף ז"ל. ואיני יודע מה מלמדנו שכולן דברי ר' אלעזר בשם בן זומא, ותנא קמא דסתם רישא דמתניתין אפשר ראב"ע. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו עד שדרשה בן זומא.
כתב הראב"ד ז"ל תמה אני בתחילה שלא היו מזכירין יציאת מצרים בלילות, נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה, אם כן שתים לאחריה היכי משכחת לה. ונראה לי כי מה שכתב ולא זכיתי מן התורה קאמר, ולעולם היו קורין פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים ע"כ. ואני תמה על זה על הקושיא ועל תירוצה, דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפילו הכי היו אומרים שתים לאחריה, אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך, כדאיתא לקמן בפרק היה קורא גמרא אלו הן בין הפרקים. ולא שהיו אומרים באותו נוסח שאמרו שם שמזכירין בו יציאת מצרים אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה, ולעולם לא היו קורין פרשת ויאמר כלל שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר, ולקמן בפרק היה קורא משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל. והכי נמי משמע בירושלמי מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ואמרו כדי להשוות מדת יום למדת לילה כלומר דבשחר קורא ג' פרשיות וג' ברכות הרי שש, ובערב ב' פרשיות וד' ברכות הרי שש, כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך כלומר שבע ברכות, אלמא פעמים שלא היו קורין פרשה ויאמר כלל ואפילו הכי היו מברכים שתים לאחריה, ע"כ בקיצור.
לימות המשיח: נוסחה אחרת "את ימות המשיח".