קטגוריה:בראשית מב כד

אחרי שיוסף שמע את האחים מצטערים עליו, שראובן רצה להציל אותו אבל נכשל, ושאף אחד לא סתר או התנגד לראובן, הוא התרגש מאוד ובכה. זו הפעם הראשונה מני רבות שיוסף מתרגש ובוכה.

"ויבך" - רש"י - לפי ששמע שהיו מתחרטין.
הוא לא בכה כשנפגשו, כשהשתחוו, כשהוא האשים אותם בריגול. רק עכשו לפני הפרדה, כשהם דיברו בינהם בעברית וגילו את חולשתם ואת צערם על מעשיהם.

• שמחה? - אתם רואים, צדקתי.
• צער? - אתם סובלים כמוני. וגם אתם וגם אני נצטרך לסבול תקופה ארוכה יותר.
• כעס? - מגיע לכם.
• פחד? - ייתכן שתוכניתו תכשל והם לא יחזרו לעולם ויברחו מארץ כנען?
• פרידה? - הוא חזר ואסר את שמעון ולא נפרד מהם כראוי.
• מבוכה? - חוסר אונים למנוע את הצער שהוא גורם להם ולאביו?

בכל אופן הבכי נתן לו זמן לחשוב ולהחליט, ייתכן שהוא גם נתן זמן לה' להנחות אותו, אם תוכניתו לא היתה נכונה.

אנו רואים את יוסף בתנועה ושיחה ישירה עם אחיו. המילה "וַיָּשָׁב" מעידה שהוא שב, וייתכן שרומזת שהוא ישב על כסאו, אולם כסא (מלכות) לא מוזכר בסיפור יוסף, כך שהוא לא שם את עצמו רם מעליהם.
חכינו לשמוע: "וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם" קשות. אבל יוסף לא דיבר קשות, רק דיבר. הוא לא שאל אם הם מסכימים לתוכנית החדשה. הוא החליט וכך יהיה, אין ויכוחים או משא-ומתן.
מאוד חשוב לציין - שיוסף לא נתן להם אולטימטום, הוא לא הגביל אותם בזמן.

למה שמעון?

• שמעון ולוי היו התקיפים והחזקים שבאחים. ראובן היה חלש, הן הוא הודה שהוא נכשל במנהיגותו. עם מנהיג כזה האחים יחזרו ליעקב, ואז ראובן יקבל מכה נוספת שתגמור את תפקידו כמנהיג ובכור.
• יוסף שמע שראובן בקש מהאחים לא להרוג אותו (ביאור:בראשית מב כא), אבל האחים לא שמעו לו. שמעון היה האח השני בבכורה ותפקידו היה לעזור לראובן למנוע את החטא. אבל לפי דברי ראובן, שמעון לא עזר לראובן. וכך יוסף חשב ששמעון היה האחראי למכירתו לעבדות.
• בהמשך יהודה יעמוד לפני יוסף ויגן על בנימין, וגם יגיד שהוא אמר ליעקב: "חָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (ביאור:בראשית מד לב), וכך יוסף יבין שיהודה היה זה שהציל אותו מהבור ומכר אותו לעבדות, שיעקב לא היה מעורב במה שהאחים עשו, ושיהודה קיבל את אשמתו ורמז ליעקב (ולו) שזה היה הוא שחטא לאביו כל הימים וגרם שיוסף יעלם.

יהודה הבין והרגיש את צערו של יעקב, הן גם הוא איבד את שני בכוריו. אולם תמר ואלוהים הביאו לו יורשים חדשים במקומם. לא ידוע אם יוסף ידע את סיפור תמר.

יוסף רצה להשוות את אהבתו של יעקב לשמעון לאהבתו של יעקב לבנימין. כאשר האחים לא חזרו במהירות, יוסף הבין שיעקב אוהב את בנימין יותר מאשר את שמעון.

"וַיֶּאֱסֹר" - לקשור, להגביל את חופש התנועה, לקחת בעלות, לשעבד - ככתוב: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים)" (שופטים טז כא).

האחים היו שלושה ימים "אֶל מִשְׁמָר" (ביאור:בראשית מב יז) וידעו את חריפות המעצר. כדי להרשים אותם ששמעון לא יהיה בארוח מלכותי, הוא אסר אותו באלימות לעיניהם. הוא הודיע להם שהוא לא עושה אתם צחוק. שמעון יסבול קשות עד שהאחים יחזרו להציל אותו.

ואכן ראובן החלש חזר ליעקב ובקש להציל את שמעון מיד, ובקש מיעקב: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (ביאור:בראשית מב לז). יעקב לא קיבל, הוא לא חשב שראובן מסוגל להבטיח הצלחה וכך ימותו: בנימין, ראובן, שמעון ושנים מתוך ארבעת בניו של שמעון ("וּבְנֵי רְאוּבֵן: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי" (ביאור:בראשית מו ט)).

יוסף עשה לשמעון מה שהאחים עשו לו: הם מכרו אותו לעבדות: והישמעאלים 'קשרו אותו' לעיניהם. יוסף רצה לראות מה תהיה תגובתם, עכשו שאח נוסף נאסר. יוסף רצה לראות אם שמעון יבין שעושים לו מה שהוא עשה ליוסף. יוסף ניסה לרמוז להם, בהומור שלו, שכך הם עשו לו. לא נראה שהאחים ראו את הקשר, כי לא נאמר ששמעון יהיה עבד, ויוסף הבטיח לשחרר אותו כאשר הם יחזרו עם האח הקטן. שמעון לא הגיב וכך יוסף הבין ששמעון לא היה המנהיג של מכירתו לעבדות. כאשר יהודה הודה בחטאו, לו ולאביו (ביאור:בראשית מג ט, ביאור:בראשית מד לב), יוסף קיבל שיהודה סבל מספיק והתוודע לאחיו (ביאור:בראשית מה א).

ומה קרה לשמעון?
יוסף לא התגלה עליו, אולם מדבריו נראה ששמעון קיבל טיפול יפה ומכובד. "הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף" (ביאור:בראשית מג יט) מקבל את אורחי יוסף בשלום כאשר הם באו עם בנימין: "וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם, כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן" (ביאור:בראשית מג כג). שמעון לא סיפר איך היה במאסר, והאחים לא שאלו. כנראה הוא לא ידע כלום ולא היה לו מה לספר.