פתיחת התפריט הראשי



(ב) ונחיה ולא נמות. טעם הכפל, נתכוון לומר כי אם לא יעשו כן יתחייבו בנפשם בדין העליון ונמצאים מתים בעולם הזה ונידונים לעולם הבא, ובהשתדלותם בדבר יחיו בעולם הזה ולא ימותו לעולם הבא:

או ירצה על זה הדרך ונחיה או לפחות ולא נמות, והכונה היא שאם ישיגו לשבור ברבוי ושופע יחיו כדרך החיים ואם לא ישיגו המספיק ישיגו לפחות הצלת נפשם ממות ברעב:

(ג) אחי יוסף. פי' נתנו דעתם על האחוה לפדותו:

עשרה אולי הלכו כולן לחשש הרגיל בשני רעב כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כולם כדי שאיש את אחיהו יעזורו, וגם בנימין היו רוצים להוליכו עמם אלא שיעקב לא רצה, והוא אומרו ואת בנימין לא שלח וגו', הא למדת שזולת טעם זה גם אותו היה שולח עמהם:

עוד נראה שלא היה מוכר יוסף אלא דבר קצוב לכל אחד, ונתחכם בזה לב' דברים, א' נגלה וא' נסתר, הנגלה כדי שלא יתתגר אדם בתבואה, ויש בזה שבח לו ושבח לקונים, שבח לו כדי שישתכר הוא בכל עליית השערים, ושבח לקונים כי הוא לא יעלה השער ביותר, ואחד נסתר כדי שיבואו כל האחים אצלו כמו שכן היה כי באו כולן לקנות כל אחד הקצוב:

(ה) ויבואו בני ישראל וגו' כי היה הרעב וגו'. הוצרך לחזור לומר כי היה הרעב וגו'. נתכוון לתת טעם להבאים שלא תאמר היכן הוזכרו הבאים לומר בתוכם, לזה אמר כי היה וגו' וישנם לבאים. עוד נתכוון לומר שנתחכמו להחביא עצמם ובאו בתוך אותם שבאים לשבור מטעם שהיה הרעב בארץ כנען שבזה לא יכנסו בחשד מרגלות שחשדם יוסף, וזה שיעור הכתוב ויבואו בני ישראל ודרך ביאתם היתה בתוך הבאים שביאתם היא כי היה הרעב וגו':

(ו) הוא השליט הוא וגו'. פי' הגם שהוא השליט ואין דרך שלטון להתטפל במכירת התבואה ומה גם בכל כך טורח המופלא אף על פי כן הוא המשביר לכל עם הארץ וטעמו כמוס עמו להכיר ברדת אחיו:

(ז) וירא יוסף את אחיו. פי' ראה אותם בראיית אחים והכיר אחוה להם אלא שאליהם היה מתנכר, והוא אומרו ויתנכר אליהם פי' למה שהם אינם מכירים אותו לא יקפידו על דברו אליהם קשות כי הוא להם איש נכרי, ועשה כן להביא בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו:

(ח) ויכר יוסף וגו'. פי' הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב א' מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וידקדקו בעינים במצח בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה:

(ט) ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים וגו'. פי' לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכוון לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה:

(י) ויאמרו לא אדני וגו'. פי' דבר זה אין מקום לחושדנו בו הגם שהיינו באים בלא סיבה, ועוד עבדיך באו וגו' פירוש סיבת ביאתנו הלא היא ידועה וגלויה:

(יא) כולנו בני איש וגו'. פירוש ובזה אין מקום לחשד ריגול כי המרגלים יבחרו להיות מענפים רבים, וכמו כן תמצא במרגלים ששלח משה, וגם ב' ששלח יהושע לא היו בני איש אחד כי כן דרך הבוחן בענין זה, ואומרו כנים אנחנו פירוש אחר שמודיעים עצמם יוצדק כי הם כנים כי הוא הפך משפט המרגלים שלא יודיעו עצמם מעצמם:

לא היו עבדיך וגו'. אמרו לשון עבר פירוש בביאתם לארץ. כי עתה אחר שהרגיש בהם אינם צריכין לומר שאינם מרגלים כי ודאי שלא ירגלו עוד. או יכוונו לומר שאחר שאמרו טענותיהם לשלול הריגול בהם אין מציאות לסתור טענותם ולחושדם ברוגלים אלא אם כבר היו מרגלים קודם, ולזה אמרו לא היו עבדיך מרגלים קודם ולזה לא יכנסו עתה בחשד:

(יב) ויאמר אליהם לא כי וגו'. פי' לא יאמנו דבריכם כי מעשיכם מוכיחים שבאתם לראות ערות הארץ, והטעם שנכנסו כל אחד בשער אחד כאומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שכל אחד מהשבטים נכנס בשער אחד וזה יגיד כי ערות הארץ באתם וגו':

(יג) ויאמרו שנים וגו'. פירוש טעם שנכנסנו בסדר זה כי אנחנו שנים עשר והאחד איננו לזה נתפרדנו וכל אחד נכנס בשער אחד אולי ימצא אחד ממנו את האחד שאיננו, ואומרו הנה הקטן את אבינו זה מופת חותך כי צדק יהגה חיכם כי אמרו דבר שיכול ליבחן:

(יד) הוא אשר דברתי. פי' שאין אני חוזר מדיבורי הראשון ועדיין הדיבור הראשון במקומו עומד, ואומרו לאמר פי' עודני אומר כן:

או יאמר על זה הדרך טעם עצמו שאתם אומרים כי באתם לחפש אחר אח האבוד הוא הדבר שנתכונתי בדברי שאמרתי לכם מרגלים כוונתי היא כדרך שאמרתם בפיכם שבאתם לבקש דבר בעיר, והוא על דרך אומרם ז"ל (שם) שאמר להם ואם לא יתנוהו לכם מה תעשו וגו' יעויין שם דבריהם, וגדר זה הוא נכלל בגדר הריגול כל שהם יועצים נגד יושבי העיר, ולדרך זה ידויק על נכון אומרו תיבת לאמר והבן:

(טו) בזאת תבחנו. פי' מתרצה בהבחנה זו הגם שאינה מספקת למה שהוכיח מדבריהם שאמרו שבאו להוציא יוסף כמו שכתבתי:

או ירצה שיוצדקו שבדרך רצון באו להוציא יוסף מיד הקונה אם יבא אחיהם הקטון ולבבו יבין את אשר יכוין:

(טז) שלחו מכם אחד וגו' והם לא עשו כן כי חששו לצרת אביהם על כלן:

ועוד שידעו נאמנה שלא ישלח בנימין, וצא ולמד כמה השתדלות עשו כולם יחד עד ששלחו בטענת כי יהודה ערב והוא יביאנו ואם יהודה וכל אחיו בבית כלא מה יהיה בטחונו של יעקב שישלח בנימין וערבו ערב צריך להוציאו מבית משמר:

או לעולם לא היה בדעתם להפרד בשום אופן כי היו יראים על הפירוד לבל יהיה אשם להיותו לבדו, ולא נתרצו לבסוף להניח אחד מהם אלא לצד שתלה להם הנסיון בזה כאשר אבאר בפסוק אם כנים וגו' ולא תמותו אז הוכרחו במעשיהם:

(יט) אם כנים אתם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל בירושלמי פרק ח' דתרומות וז"ל תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם וכו' ימסרו וכו' ע"כ. והוא אומרו אם כנים אתם פירוש אתם יודעים בעצמיכם אם האמת אתכם אחיכם אחד פירוש אחד מכם ולא יחדהו להם יאסר כי אין יראת מות לומר יהרגו כולם ולא ימסרוהו, ולדייק הדבר נתכוון לומר שאם אינם כנים אין להם רשות במשפט להניח אחד מהם כי כשלא יובחנו דבריהם משפט מרגל יש לו ובן מות הוא והרי הם כאלו מיחדים אותו מעכשיו למות ואין הדין כן אלא יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחד מהם. ולא תקשה הלא מצינו כי הוא לקח שמעון ואם כן הוי כיחדוהו, זה אינו כי אולי שהם ייחדו זה מהם:

או אפשר שאחר שהסכימו יחד לקחת אחד מהם קדם הוא ובחר שמעון לטעם כי הוא זוגו של לוי ופרד חבילתם:

(כ) ויאמנו דבריכם ולא תמותו. פי' שאם לא יעשו זה יגיד כי אתם מרגלים ולזה אינם יכולין להניח אחד מהם כי ודאי שימות ואין רשות להם לעשות כן אלא יהרגו כולם וכו', ומעתה יתחייבו מיתה על היותם מרגלים או ירצה לומר שלא ימותו ברעב כי ייטיב עמהם להמציא להם פרנסה והוא מה שאמרו לאביהם (פסוק ל"ד) ואת הארץ תסחרו:

(כא) ויאמרו וגו' אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן. והמתרגם אמר בקושטא. וגם עליה דן אנכי למה הוצרכו לומר בקושטא:

עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו' ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון, ואולי שנתכוונו לומר להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי למעלה (ל"ז כ') שכפי הדין דנוהו להריגה ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד, ואם על שגרמו צרת אביהם אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב ולא יעשה ה' יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו, ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו' אשר ראינו וגו' פי' שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו ודבר זה מגונה לצדיקים לעשותו על כן באה וגו':

או ירצה על זה הדרך להיות שראו כולם יחד באו למשמר חשבו בדעתם בשל מי הרעה, ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים, לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו' פי' הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר אבל אשמים וגו' אשר ראינו צרת נפשו וגו' כשרצו לשלוח יד בו ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם ההוא אמר (ל"ז כ"ב) השליכו אותו אל הבור ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים גם למות שמה ברעב ובצמא ואין לך מיתה משונה כזו ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו ובזה יד ראובן עמהם, והוא אומרו על כן באה אלינו פירוש יחד הצרה, וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר. וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף, אבל אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסור אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה. ואולי כי קודם לא הרגישו וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע ולא עון יוסף גורם כי לדעתם מחויב היה להם כמו שפירשנו במקומו (שם כ') מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו' ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף כמו שהם נתאכזרו על אחיהם לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו בסוד אומרו (תהלים ס"ב) תשלם לאיש כמעשהו וכמו כן הדברים כאן שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם, והוא אומרו אבל פי' אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו:

ועוד היה להם לאות כיון שנתייחד שמעון דכתיב (כ"ד) ויקח מאתם את שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף דכתיב (ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו ואמרו ז"ל (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי:

(כב) ויען ראובן אותם וגו'. צריך לדעת איך יוצדק לומר מענה על זה, גם אומרו לאמר ב' פעמים גם אומרו וגם דמו וגו'. אכן הכוונה היא שבא להשיב למה שאמרו שהצרה באה על אשר לא רחמו על אחיהם בהתחננו וגו' ולטעם זה יכנס גם ראובן, לזה ענה ואמר, והוא אומרו ויען ראובן אותם לאמר כי הוא לא יחשבו לו עון על זה כי הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגו', והגם שלא אמר להם כן בפירוש אלא ויד אל תשלחו בו השליכו אותו (ל"ז כ"ב) וגו', עם כל זה כוונתי היתה לאמר לכם אל תחטאו בילד, והוא אומרו לאמר אל תחטאו, וכמו שהעיד הכתוב באומרו להשיבו אל אביו:

ואם תאמר ועל מי סמך ראובן שיכירו אחיו כוונתו שכן היתה ואדרבה לדעתם עשו יותר רחמנות במכירתו מהניחו בבור כמו שכן אמר הכתוב (שם כ"ז) שאמר להם יהודה לכו ונמכרנו וגו' וידינו אל תהי בו ומה תרעומת מתרעם ראובן באומרו הלא אמרתי וגו' כיון שכדבריו עשו והוסיפו לרחם כנזכר. דע כי עיקר טענת ראובן היתה באומרו ויד אל תשלחו בו כמו שפירשתי שם שנתכוון להצילו מידי אדם שהוא בעל בחירה ורצון זה הוא עיקר הכוונה, וטענה זו צודקת גם כן לבל ימכרוהו לנכרים שמעשיהם מעשה בחירי, והמכר גם כן מכניסו בגדר סכנת מות מהנכרים, וגם שישנו בספק דבר רע. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ו) שקנה אותו פוטיפר למשכב זכור ועל זה נסתרס, והוא אומרו אל תחטאו אתם בילד לעשות בו דבר אלא השליכוהו אל הבור וממה נפשך אם הוא חייב מיתה חיות הנמצאות שם יהרגוהו ואם לאו יהיה לאות החיים מה שאין דבר זה בשליחות ידי אדם, ולא שמעתם פירוש לא הבינותם דברי, ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קבלו התחננותו ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה לא כן הוא אלא גם דמו הנה נדרש כי חייבים הם בשליחות ידם בו ונתונים היו בסכנת מרגלים שהוא משפט מות, ולצד זה גם כן לא יכנס ראובן באשם עמהם כי הוא לא היה במכר, ומעתה ראובן נלכד להיות עמהם לבד, ובגמר הדרישה יתחייב המחוייב ויפטר הזכאי בדינו. וגם למה שפירשתי באומרו אבל אשמים שהתעוררותם היתה לצד תפיסת שמעון לבד יהיה פירוש הכתוב גם כן כדרך זה:

(כג) והם לא ידעו וגו' כי המליץ בינותם. פי' לצד שראו המליץ בינותם בשאר דברים חשבו כי אינו שומע לשונם:

או יאמר כי המליץ בינותם ואז לא היה להגיד לו:

(כד) ויקח מאתם את שמעון. פי' הם יחדו אותו ולקחו. או הוא ברר לעצמו, וכמו שכתבתי בפסוק (י"ט) אם כנים:

(כה) ולהשיב כספיהם. טעם שלא דבר הכתוב בשיעור שהתחיל לדבר וימלאו וגו' היה לו גם כן לומר וישובו, או היה לו לומר למלאות את וגו' ולהשיב, ואולי כי הממלא לא ידע השבת הכסף והנאמן ביתו הוא השיב, או צוה שיהיה המילוי בפרהסיא והשבת הכסף בהצנע. עוד נתכוון להקדים לומר למלאות כליהם בר ואחר שמלאו וגו' הוסיף לומר להשיב וגו' ולתת להם צדה וגו', והכוונה בזה כי לא רצה לומר הכל יחד כדי שלא תהיה עין הממלא צרה במילוי:

(כו) וישאו את וגו' וילכו. פי' שלא נתעכבו אלא שיעור שנשאו שברם ותכף הלכו, שאם לא כן לא היה צריך להודיענו שנשאו שברם וגו':

(לז) לאמר את שני בני וגו'. טעם אומרו לאמר במקום זה. נתכוין לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפירוש משום קללת חכם (מכות יא א), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה ולא הוציא מפיו בפירוש מיתת בניו. ואומרו את שני פי' שנים מהנמצאים כי ד' היו לו, ואומרו תמית תעניש, ומצינו עונש כזה כאומרם ז"ל (ויק"ר פ"ז) בפ' ובאהרן התאנף וגו'. וטעם שלא רצה ראובן לחייב עצמו אלא בב', לצד כי הוא עונש עליון שיהיה חסר מצות פריה ורביה, לזה לא שעבד אלא דבר שאינו מזיקו לעולם הבא, ולזה נתחכם יהודה כשראה שלא נתרצה אביו לדברי ראובן ואמר (מ"ג ט') וחטאתי לאבי כל הימים סכן עצמו גם בעולם עליון:

תנה אותו על ידי. אולי כי בטוח היה להיותו נקי ובר מעון יוסף כי לא יארע לו דבר בלתי הגון, לזה דקדק לומר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו מה שאין כן שאר אחים כי הם אשמים במכירת יוסף:

(לח) כי אחיו וגו'. והוא לבדו. פי' בא לתת טעם איך הוא חש על ספיקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחויב מות, לזה אמר כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת מה שלא אירע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו מה שאין כן שמעון כי ה' אחים יש לו. ועוד ספק זה ספק מוכרע הוא, והוא אומרו וקראהו אסון ולא אמר אם יקראהו אסון וגו', ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם ואף על פי כן טרוף טורף וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפילו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש: