מפרשי רש"י על במדבר ו כג
רש"י
"אמור להם" - כמו זכור שמור בלע"ז דישנ"ט
"אמור להם" - (ספרי) שיהיו כולם שומעים
"אמור" - (במדרש רבה) מלא לא תברכם בחפזון ובבהלות אלא בכונה ובלב שלם
רש"י מנוקד ומעוצב
אָמוֹר לָהֶם – כְּמוֹ "זָכוֹר", "שָׁמוֹר", בְּלַעַז דישנ"ט [disant = באמרכם[1]].
אָמוֹר לָהֶם – שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם שׁוֹמְעִים (ספרי לט).
אָמוֹר – מָלֵא: לֹא תְּבָרְכֵם בְּחִפָּזוֹן וּבֶהָלוֹת, אֶלָּא בְּכַוָּנָה וּבְלֵב שָׁלֵם (תנחומא י).
מפרשי רש"י
[טז] אמור להם כמו זכור ושמור. פירוש, כי "זכור" (שמות כ', ח') וכן "שמור" (דברים ה', י"ב) מקור שבא במקום צווי, אף כאן בא המקור במקום צווי. והרא"ם פירש כי הרב סובר כי הוא הוה, המורה על התמדת הפעולה. ואין דבריו נכונים, כי בודאי הוא מקור, ומה שהביאו לזה, מפני כי אצל "זכור" כתב הרב (רש"י שמות כ, ח) 'תנו לב לזכור תמיד את השבת', וחשב שהוא (רש"י) סובר שהוא הוה המורה על התמדת הפעולה, ואינו, כי אינו רק מקור. ולא בא הרב (שם) רק לתרץ למה כתב לשון זה, ופירש כי לשון זה הוא מורה על התמדת הפעולה, כי המקור הוא מורה תמיד על התמדה, כמו "יצוא ושוב" (בראשית ח', ז'), "הלוך ובכה" (שמואל ב ג', ט"ז), "הכה ופצוע" (מלכים א כ', ל"ז). והטעם הוא, כי מפני שאין זמן למקור, ולא כן הבינוני שהוא לזמן הבינוני, והוא זמן אחד, ולפיכך יבא הלשון על פעולה התמידית יותר, וזה דעת הרב. וכאן לא פירש רש"י שום טעם, כי כאן אין ציווי גמור, דהא לאו מצוה הוא, שהרי המצוה נכתב כבר בלשון "כה תברכו", לכך פירש כמשמעו, ולא הוצרך לפרש כאן טעם. אבל אצל "זכור" הוצרך לפרש טעם, כי היה ראוי להיות ציווי, אחר שהוא מצוה, לכך הוצרך לתקן הלשון:
[יז] שיהיו כולם שומעים. פירוש, מה שאמר הכתוב "אמור להם", והוה ליה לומר 'תברך להם', ואמר בלשון אמירה, אלא לומר דהוי כמו אמירה, שיהיו שומעים הברכה, ולא כמו ברכה - אף על גב שהמתברך אינו יודע כלל מן הברכה, אלא כאן יהיו שומעים הברכה, כאילו היה אומר להם דבר, שמי שנאמר אליו - שומע:
- ^ כמו בהרבה מקומות אחרים, רש"י מבחין הבחנה חמורה בין הציווי הרגיל לבין צורת המקור, כמו כאן, שמסבירים אותה בדרך כלל כציווי חגיגי ומוחלט. אולם תרגומו הקבוע של צורה זו בפועל בעל סיומת -ant, וכן פירושו "לשון הווה" (למשל דברים א,טז) אינם מאשרים דעה זו. השערתי היא, שרש"י רואה בצורות אלה מה שקוראים בדקדוק הצרפתי gérondif [ובאנגלית gerund], כלומר פעולה משנית המלווה פעולה עיקרית ("בעשותו"). כך "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד", משמעו: "בזכרך את יום השבת...תעבוד" וזה מה שאמרו חז"ל, שהמצווה "זכור" שייכת לכל ימי השבוע. וגם כאן: "כה תברכו את בני ישראל אמור [היינו: באמרכם] להם".