ביאור:ספרי זוטא במדבר/טו
פרק טו עריכה
פסוק ב עריכה
ראו בתחילת מגילת תענית: הפרושים התעקשו שנסכים לקרבנות של הציבור (כמו הקרבנות עצמם) יירכשו דווקא מהשקלים הציבוריים, ולא יינתנו כמתנה פרטית ע"י יחידים עשירים. במגבית השקלים משתתפים גם גרים ועבדים משוחררים, אבל השתתפותם של נשים עבדים וקטנים היא וולונטארית; וראו שקלים א ה. |
"וידבר... דבר אל בני ישראל" - משל צבור הנסכים באין
אינן באין משל יחידים, ולא משל גרים, ולא משל נשים, ולא משל עבדים
מניין לרבות יחידים וגרים נשים ועבדים, שישקלו או שישתתפו?
אמרת "וידבר ה' אל משה לאמר" - לרבות יחידים. "דבר אל בני ישראל" - לרבות גרים.
"ואמרת אליהם" - לרבות נשים ועבדים.
ובצד השני אתה אומר "בני ישראל" - להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים, להנהיגן במצות.
היו ששלחו עולות או שלמים בלי נסכים. אם השולחים הם יהודים – הכריחו אותם לממן גם את הנסכים; אבל אם שולחי הקרבן לא היו יהודים, או שלא היה ניתן להכריח אותם לשלם – מימנו את הנסכים מהקופה הציבורית. כמו כן את המלח ואת העצים, שהיו בשימוש הן על המזבח הן ע"י הכהנים לאכילה, לבישול ולחימום – היו רוכשים מאותה קופה; וראו שקלים ז ה-ז. כמובן גם את כל קרבנות הציבור – כולל שעיר המשתלח ביום הכיפורים ופרה אדומה, למרות שהבהמות הללו לא נחשבים כקרבנות ממש; וראו שקלים ד ב. |
"דבר אל בני ישראל" שיהו שוקלין שקלים - ולוקחין נסכים לעולות גוים, לעולות התושבים,
לעולות הנמצאות, ועל ידי מי שהניח עולתו וברח.
"דבר אל בני ישראל" שיהו שוקלין שקלים - ולוקחין נסכים לשלמי גוים, ולשלמי תושבים, ולשלמים הנמצאים, ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח.
"דבר אל בני ישראל" שיהיו שוקלין שקלים - ולוקחים מלח,
שיהו הכהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם, ומולחין בו את העורות.
"דבר אל בני ישראל" שיהו שוקלין שקלים - ולוקחים עצים
שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן, ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן.
"דבר אל בני ישראל" שיהו שוקלין שקלים - ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח
ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה, וחטאת בהמה למטה
חובה כנדבה, ונדבה כחובה, ולבושי כהן גדול ביום, כיפורים ולמעשה כל בגדי הכהונה ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו.
מצוות הקרבת נסכים לא חלה לדעת ר' ישמעאל במשכן שבמדבר, אבל ישראל קיבלו אותה כבר שם, ובזכות הקבלה הזאת נכנסו לא"י. המצווה חלה גם על במות בא"י בזמן היתר הבמות. |
"כי תבאו אל הארץ" - קבל עליך עד שלא תבא לארץ, משתבא לארץ - להקריב נסכים
שבזכות שתקבל עליך - תבא לארץ!
יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ?
אמרת לא אמרתי אלא "אשר אני נותן לכם": כאשר אני נותן לכם - אתם חייבין להקריב נסכים, ולא בחוצה לארץ
או "אשר אני נותן לכם", אין לי אלא בית הבחירה; מניין לרבות במה?
תלמוד לומר "בכל מושבותיכם" - לרבות במה. אלו דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים?
אמרת לא אמרתי אלא "אשר אני נותן לכם" - כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה, ולא בחוצה לארץ!
פסוק ג עריכה
את הנסכים יש להקריב אחרי שהקרבן הועלה למזבח, אחרת הם פסולים; וראו ספרא אמור פרשה יב ט. |
"ועשיתם אשה לה' עולה או זבח" - אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים, ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים.
יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים? תלמוד לומר "לעשות ריח ניחוח לה'"
אם עשית ריח ניחוח - הנסכים באין, ולא בזמן שיקדמו לאישים.
יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים? אמרת "זבח" - פרט לעופות, "או זבח" - פרט למנחות!
"לפלא נדר או בנדבה" - את שהוא בא לפלא - טעון נסכים; את שאינו בא לפלא - אינו טעון נסכים.
"נדר" - פרט לפסח; "נדר" - פרט למעשר; ומניין אתה אומר "שלמים" - פרט לחטאת; "שלמים" - פרט לאשם
הואיל ואין התמידין באין לפלא, יכול לא יטענו נסכים? תלמוד לומר "מועדיכם", ריבה כל תמיד ותמיד!
"מן הבקר" - פרט לכלאים; ובצד השני אתה אומר "מן הבקר" - פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים!
"מן הצאן" - פרט לרובע ולנרבע; ובצד השני אתה אומר "מן הצאן" - פרט למוקצה לעבודה זרה ולנעבד!
"מן העזים" - לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים, והשעיר שנתן ריח והחולה.
'מן העזים' – "ומן העזים" - לרבות שאר כל הפסולין!
פסוק ד עריכה
"והקריב המקריב קרבנו לה'", הרי מי שאמר 'הרי מנחה' ולא פירש, מניין שיביאנה בלולה?
אמרת "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' - סלת יהיה קרבנו" (ויקרא ב, א).
פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן: "והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול".
פסוק ה עריכה
עולת יולדת ועולת מצורע אינם באים כנדבה ("לפלא"), אבל למרות זאת יש להקריב עליהם נסכים. כאמור לעיל פס' ג, הבכור המעשר והפסח פטורים מנסכים, אבל פסח שעבר זמנו הופך להיות שלמים וחייב בנסכים; ראו פסחים ט ו; וכן אם טעה בספירה לעניין מעשר בהמה והקדיש בטעות כבש אחר – יש להקריב את הכבש המוקדש כשלמים; ראו בכורות ט ח. הקרבן הוא תצאה של טעות, אבל דיניו חמורים יותר מאלו של הקרבן המקורי. |
"ויין תקריב לנסך רביעית ההין", כמדות היין - מדות השמן, שלשת לוגין של עשרון
"תעשה על העולה", לפי שאמרת 'לפלא' - את שהוא בא לפלא טעון נסכים
תלמוד לומר "'תעשה על העולה" - לרבות עולת יולדת ועולת מצורע
"או לזבח" "זבח" - פרט לפסח, "זבח" - פרט לבכור ולמעשר
"לכבש" - לרבות פסח שעבר זמנו. "האחד" - לרבות אחד עשר במעשר.
פסוק ו עריכה
לבהמה שגילה מעט יותר מ12 חודשים יש כינויים מיוחדים, שהרי כבר אינה כבש ועדיין אינה איל; וראו גם פרה א ג. |
"או לאיל תעשה" - לרבות את שהוא לא איל ולא כבש, וטעון נסכי איל
אימתי הוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל? - מבן שנים עשר חדש ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש.
ר' טרפון קורהו 'פלגס', בן עזאי קורהו 'נוקד', ר' ישמעאל קורהו 'פרוגדוס'.
פסוק ז עריכה
ראו לעיל פס' ה. כמות היין בנסכים זהה לכמות השמן. יש לתקן את הנוסח – נסכי איל הם שליש ההין – ארבעה לוגים. |
"ויין תקריב לנסך שלישית ההין", במדת היין - מדת השמן; שלשת לוגין!
פסוק ח עריכה
אין הבדל בין נסכי כבשים זכרים לנקבות, ואין הבדל בין נסכי פרים לנסכי פרות. למרות שיש הבדל בין נסכי כבשים לנסכי אילים אין הבדל בין נסכי עגלים לנסכי פרים. |
"וכי תעשה בן בקר", נסכי הפר או העגל, בין זכר בין נקבה – שוה!
פסוק ט עריכה
לעניין החובה להקריב את הנסכים אחרי הקרבת הקרבן ראו לעיל פס' ג. אם לא הביא נסכים עם הקרבן יביא אותם אחרי כן – אפילו שנה באיחור. |
"והקריב על בן הבקר מנחה", שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו
ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר? תלמוד לומר "תעשה".
מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת? תלמוד לומר "תקריב"
ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש? תלמוד לומר "תעשה"
ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר כל ימות השנה? תלמוד לומר "תקריב"
ומניין אתה אומר שאם לא הביא עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא משבשלו ענבים בגפן?
תלמוד לומר "תעשה"-"תקריב"-"תעשה"-"תקריב"!
פסוק י עריכה
את היין מהנסכים אין לשרוף על המזבח עם הבשר אלא במקום משלו, וראו סוכה ד ט. אין לשפוך אותו בבת אחת ואין לטפטף אותו על החוטם. |
לפי שנאמר "נסך אשה", יכול על גבי האישים יהו כשרים? תלמוד לומר "נסך" - יהא לעצמו.
"נסך" - אל יהא שותת; "נסך" - אל יהא מטיף; "נסך" - אל יהא מערב קימאה!
פסוק יא עריכה
השוו לעיל פס' ח. |
"ככה יעשה לשור האחד" - כנסכי בן הבקר - לשור
"או לשה בכבשים או בעזים", כנסכי כבש - כן נסכי העזים; בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות.
פסוק יב עריכה
היחס בין הסולת לשמן בנסכי כבשים הוא עשרון לשלושה לוגים, ואילו בנסכי אילים ובנסכי פרים הוא 2:4 או 3:6. לכן אין לערב נסכי כבשים בנסכים של אילים או פרים, אבל ניתן לערב נסכי פרים בנסכי אילים; וראו מנחות ט ד. נסכים של בהמה אחת אינם מספיקים, אלא יש להכפיל את כמות הנסכים במספר הבהמות. |
"כמספר אשר תעשו" - מביא את נסכיהם ומערב
יכול שלא בא לומר שאת מערב נסכים בנסכים, אלא נסכי אילים בנסכי אילים ונסכי כבשים בנסכי כבשים
תלמוד לומר "כמספרם": מערב את נסכים בנסכים, נסכי פרים בנסכי אילים, [נסכי כבשים] בנסכי כבשים
אבל לא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים!
"ככה תעשו לאחד", הרי שהקריב עשר עולות או עשרה זבחים, יכול יביא מנחה אחת לכולן?
תלמוד לומר "ככה תעשו לאחד כמספרם", כשיעור הזה לכל אחד ואחד!
פסוק יג עריכה
על הנודר מנחה להביא עשרונות שלמים. הוא יכול לנדב כל כמות עשרונות עד 60. מספר העשרונות המקסימלי שמביא הציבור ביום ראשון של סוכות שחל בשבת הוא 61 (בשני כלים שונים), ולכן היחיד מביא לכל היותר 60 עשרונות; וראו דברי חבריו של ר' שמעון בתוספתא מנחות יב ג. |
"כל האזרח יעשה ככה את אלה" - עשרונות שלמים; אף הוא לא יביא אלא עשרונות שלמים!
או מה אלה הציבור ששים עשרון - אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון?
תלמוד לומר "להקריב": את שהוא רוצה להקריב - יקריב.
יכול שהוא מביא כצבור? תלמוד לומר "את אלה"
אי אפשר לומר "את אלה" שכבר נאמר "להקריב"; ואי אפשר לומר "להקריב" שכבר נאמר "את אלה"!
הא מה הדבר? מביא הוא כצבור - חסר עשרון אחד!
הא כיצד? רבי אליעזר בן יעקב אומר: הצבור מביא ששים ואחד - והיחיד מביא ששים!
פסוק יד עריכה
גר חייב להביא קרבן מן החי (שני עופות לעולה) כשהוא מתגייר בין יהודים בא"י. אם התגייר בין גויים בחו"ל והביא עדים על הגיור - חייב גם אז, אבל אם אין לו עדים על הגיור - אינו גר והוא פטור מקרבן; והשוו ספרא קדושים פרק ח א. לעניין הקרבן ראו גם ספרי קח. |
"וכי יגור גר", יכול זה גר שנתגייר אצל גוים במדינת הים? אמרת לא אמרתי אלא "אתכם".
אין לי אלא שעלה עמכם ממצרים, מניין אפילו עמכם באותה השעה? אמרת "או אשר בתוככם לדורותיכם"
"ועשה אשה ריח ניחוח לה'", מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן.
יכול אף מנחות? תלמוד לומר "כאשר תעשו" בבהמה
מניין אף בעופות? תלמוד לומר "כן יעשה" הא מה הדבר? דמים, לא מנחות!
פסוק טו עריכה
הנסכים של כבשי עצרת, שהם מיוחדים בכך שהם שלמי ציבור – זהים לנסכי הכבשים האחרים. |
"הקהל חוקה אחת לכם" - לרבות שני כבשי עצרת לנסכים!
"ולגר הגר", מכאן היה ר' אליעזר אומר: גר שנתגייר - צריך רבעת הקן
ר' יהושע אומר: אינו צריך, שהיא תקלה לו.
"גר" - אלו הגרים, "הגר" - לרבות נשי הגרים.
"חקה אחת לדורותיכם... ככם כגר יהיה לפני ה'" - לרבות גר כאזרח לרצייה!
פסוק יח עריכה
הביטוי הכפול "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" ממעט גויים, ומרבה נשים ועבדים וקטנים למצוות חלה. מצוות חלה ניתנה לפני שנחלו את הארץ, ובזכות קבלתה קבלו את הארץ, אבל אינה נוהגת בחו"ל; והשוו לעיל פס' ב לעניין הנסכים. |
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל" - בני ישראל חייבין בחלה, אין הגוים חייבין בחלה!
או "בני ישראל" - לרבות את הגרים!
"ואמרת אליהם" - ריבה נשים ועבדים
ובצד השני אתה אומר "בני ישראל" להזהיר גדולים על ידי הקטנים, להנהיגם במצות!
"בבאכם אל הארץ" - קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ, כשתבוא אל הארץ - להפריש חלה
בזכות שתקבל עליך - אתה בא אל הארץ.
יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להפריש חלה שבחוצה לארץ?
אמרת לא אמרתי אלא "אשר אני מביא אתכם שמה" אתם חייבין להפריש חלה, ולא בחוצה לארץ!
פסוק יט עריכה
"ולקחתם לכם מלחם הארץ", את שהוא לחם – חייב; שאינו לחם - אינו חייב
איזהו לחם? החטה והשעורה וכו', קמחים בצקות ותבואה - אסורין בחדש מלפני הפסח, מלקצור לפני העומר
ואוכל מהן כזית מצה בפסח - יצא ידי חובתו, כזית חמץ – בהיכרת
וכל שנתערב בו אחד מחמשתן - הרי זה עובר בפסח, ובלבד שיהא בו מראה פת וטעם פת
מידת הקב הלכה וגדלה במשך השנים. במדבר הכמות המינימלית החייבת בחלה היתה שבעה רבעים, בירושלים הם נמדדו כקב וחצי, כלומר ששה רבעים, ובימי המשנה הם נחשבו כחמישה רבעים; וראו חלה ב ו. |
תלמוד לומר 'לחם' "מלחם הארץ", ולא כל לחם, פרט לעיסה קטנה
איזו היא גדולה? שבעת רבעים של מדבריים, וקב וחצי ירושלמיים - שהן חמשת רבעים משלנו.
ר' יוסי אומר: חמשת רבעים מתוקין לפטור.
"מלחם" ולא כל לחם, פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרית והמדומע
שפטורים מן החלה, והקנוקנות חייבים
ובצד השני אתה אומר "והיה" - לרבות שאור שנשכו בסרידה.
מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה - פטורין מן החלה
אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע - אין מצטרפין,
[דבר שניטלה חלתו באמצע – מצטרפין,] שכבר נתחייב בחלה.
קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה - ר' ישמעאל אומר: יטול מן האמצע, וחכמים אוסרין.
פסוק כ עריכה
אין להפריש חלה לפני שיש עיסה, שנאמר "חלה", וראו חלה ב ה. אין להמתין עד שהחלה תיאפה לגמרי, אלא יש להפריש אותה מן הבצק שהתגלגל (הפך לגוש אחד של בצק). |
"ראשית עריסותיכם", יכול אף חטים וקמח? תלמוד לומר "חלה".
אי "חלה", יכול אף חלה אפויה? תלמוד לומר "ראשית".
הא כיצד? יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר.
"ראשית עריסותיכם" - שלכם חייבת, אלא של גוים - אינה חייבת
מכאן אמרו נכרי שנתן לו עיסה - פטורה מן החלה. נתנה לו במתנה עד שלא גלגל – חייב. משגלגל - פטור.
העושה עיסה עם הגוים, אם אין בשל ישראל כשעור - פטורה מן החלה!
פסוק כא עריכה
עיסת הכלבים נמצאת בגבול בין מאכל אדם (אם הרועים אוכלים ממנה) למאכל הכלבים (אם רק כלבים אוכלים אותה); וראו חלה א ח. |
"מראשית עריסותיכם", אם ללמד 'שלכם חייבת בשל גוים אינה חייבת' - כבר לימד!
הא מה אני מקיים "ראשית עריסותיכם"? שלכם חייבת, של חיה אינה חייבת
מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה - חייבת בחלה, ומערבין בה ומשתתפין בה
ומברכין עליה ומזמנין עליה, ונאפית ביום טוב, ויוצא בה משום מצה, וחייב עליה משום חמץ
ונקחת בכסף מעשר, ומטמא טומאת אוכלין
ואם אין הרועים אוכלין ממנה - אינם חייבים בחלה וכו'!
"תתנו", יכול יוצאי מצרים? מניין אף לדורות? אמרת "תתנו לה' תרומה לדורותיכם"!
פסוק כב עריכה
הדרשה מטשטשת את ההבחנה בין שוגג למזיד, בטענה שסופו של השוגג במצווה לעבור עליה במזיד. לכן יש צורך בכפרה גם לעבירה בשגגה, למרות שהעבריין לא התכוון לעבירה. |
'תשגו' – "וכי תשגו" – לומר: אם שגגתם באחת מכל המצות - סופכם להזיד בהם!
אם שגגתם בכל המצות - סופכם להזיד בהם! אם הזדתם בכל המצות - סופכם לשגות בע"ז!
”וכי תשגו" בע"ז - סופכם להזיד בה! "תשגו ולא תעשו", יכול שהוא מדבר בכל המצות?
אמרת "אם מעיני העדה נעשתה בשגגה" באחת מכל המצות דבר, ולא דבר בכל המצות
אי אפשר לומר ב"כל המצות", שכבר נאמר "באחת" ואי אפשר לומר "באחת", שכבר נאמר ב"כל המצות"
הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה? זו עבודה זרה, שנאמר "השמר לך פן תשכח את ברית ה'" וגו' (דברים ד, ט)
פסוק כג עריכה
פירוש אלטרנטיבי וזיהוי אלטרנטיבי למצווה הבסיסית שעליה מדובר כאן. המילה, בניגוד לע"ז, היא מצוות עשה, ולכן מתאימה יותר ממנה לביטוי "אשר ציווה ה'... ביד משה". |
"צוה ה'... ביד משה" איזוהי שנצטוו עליה אבות הראשונים, ובא משה ואמרה? זו מילה!
"אליכם ביד משה" - סופכם לשלוח יד במשה! "מן היום אשר צוה ה'" - סופכם לשלוח יד בנביאים!
"והלאה לדורותיכם" - סופכם לשלוח יד בבית הבחירה!
פסוק כד עריכה
דורש פעמיים: "מעיני העדה" – העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן "נעשתה בשגגה" – שגגת המעשה. בי"ד חייבים רק אם הורו היתר בע"ז והציבור אכן נשמע להם ועבד ע"ז; וראו הוריות ב ג. |
"והיה אם מעיני העדה", נאמר כאן "מעיני" ונאמר להלן "מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג)
מה "עיני" האמור כאן, מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה
אף "מעיני הקהל" האמור להלן, מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה!
"נעשתה" - פרט לשלא נעשית; "בשגגה" - פרט למזיד
דיני הקרבן אם עברו על "אחת מכל המצוות" מפורשים בויקרא ד: הציבור והכהן המשיח מביאים פר. דיני הקרבן בעבירה על "מצווה יחידית", היא ע"ז, מפורשים כאן: הציבור מביא פר והמשיח – ככל אדם – מביא עז. בקרבן יום הכיפורים, המפורש בויקרא טז, מביא המשיח פר והציבור שעיר, כלומר יש בכל אחד מהשנים צד חמור וצד קל, ואין ביניהם היררכיה המאפשרת קל וחומר; וראו ספרא חובה פרשה ג א-ג, הצד השני של הדרשה הזאת. |
"ועשו כל העדה פר" - מצוה להביא פר, לא כשבה ולא שעירה; "בן בקר" - לא חלוף!
והלא דין הוא: הואיל והמשיח מביא פר - והצבור מביאין פר
אם אין משיח מביא חלוף פרו - אף הצבור לא יביאו חלוף פרו!
וקל וחומר: ומה אם משיח, שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות [לקרבנו במצוה יחידית] - אינו מביא חלוף פרו
[ציבור, ששוה קרבנו לאחת מכל המצוות לקרבנו למצווה יחידית – אינו דין שלא יביא חילוף פרו?]
לא! אם אמרת במשיח, שאינו מביא חלוף פרו - ששוה קרבנו לאחת מכל המצות לקרבנו ביום הכפורים
תאמר בצבור, שיביא חלוף פרו, מפני מה? ש[לא] שוה קרבנו לאחת מכל המצות לקרבן ביום הכפורים?
תלמוד לומר "ועשו כל העדה פר" מצוה להביא פר, לא כשבה ולא שעירה; בן בקר - ולא חלוף!
למרות שהפר אינו מובא כקרבן וולונטארי יש להביא גם את נסכיו, והשוו לעיל פס' ג ופס' טו. |
"לריח ניחוח לה'", לפה שאמרת "לפלא נדר" (במדבר טו, ג), את שהוא בא לפלא נדר טעון נסכים
ואת שאינו בא לפלא נדר - אינו טעון נסכים
הואיל ואין הפר הזה בא לפלא, יכול לא יהא טעון נסכים? אמרת "לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט!
שעיר החטאת אינו מובא בשאר המצוות אלא רק בע"ז עם הפר. הכתיב החסר מלמד שהקב"ה חסר מליבם כשעבדו ע"ז. |
"ושעיר עזים אחד לחטאת" - שיהא קרבנו לשם חטאת.
לחטת חסר א', ללמדך שקרבן זה על שגגת עבודה זרה הוא
מה א', ראשון לכל האותיות - כך זה כפר ביחידו של עולם, שהוא ראשון לכל בריותיו!
פסוק כה עריכה
למרות שהכהן הגדול והנשיא ששגגו מביאים בדרך כלל קרבנות מיוחדים – המשיח פר והנשיא שעיר זכר – בע"ז הם נחשבים חלק מהציבור ואין להם קרבן אישי; בניגוד לספרי סוף קיא. |
"וכפר הכהן", הואיל והמשיח בכלל עם - יצא מכלל עם, לידון בפר
והנשיא בכלל עם - יצא מכלל עם, לידון בשעיר; יכול שיהיו נידונין על עבודה זרה בפני עצמן?
תלמוד לומר "וכפר הכהן על עדת בני ישראל"; אין לי אלא עדת ישראל
ומניין לרבות עדת גרים נשים ועבדים? תלמוד לומר "על כל עדת בני ישראל"
"ונסלח להם כי שגגה היא", על ששגגו וחטאו לשם. "והם הביאו את קרבנם אשה לה'" - מביאים הם
"וחטאתם לפני ה' על שגגתם" - הרי חטאתם כשגגתם, לומר:
מה שגגתם, טעונה וידוי וסמיכה וכפרתה מבפנים, ושרפתה אבית הדשן - אף חטאתם כך!
פסוק כו עריכה
לעניין כפרה של שבט ראו דברי ר' יהודה בהוריות א ה. אם שבט אחד חטא יש לו קרבן משלו, ואיתו מתכפר גם לגרים הקשורים לשבט. |
"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם" - זה גר שנתגייר עם השבט, שיתכפר לו עמו
שנאמר "והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו" (יחזקאל מז, כג)
וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל? ואיזו היא נחלתו? זו כפרתו.
'גר' - אלו הגרים. "הגר" - לרבות נשי גרים! "כי לכל העם" - ריבה נשים ועבדים! "בשגגה" - פרט למזיד!
פסוק כז עריכה
פר בית הדין מכפר לכל מי שחטא עם הציבור, ואין לחוטא צורך לכפרה נוספת, בין שחטא כל הציבור, בין שחטא רובו; אבל אם החוטא חטא בפני עצמו, ולא בגלל הוראת בית הדין – גם הוא חייב להביא עז לחטאת. וראו הוריות א, א-ה. |
"ואם נפש אחת תחטא בשגגה", לפה שנאמר "ועשו כל העדה פר" - בזמן שהורו בית דין ועשו צבור - בית דין מביאין פר על ידיהן
יכול יביאו בית דין פר על ידיהן, ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד?
תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה": החוטא בפני עצמה מביאה, לא החוטא עם הצבור
יכול שאין לי אלא בזמן שהורו בית דין ועשו צבור; בזמן שהורו בית דין ועשו מרובין - בית דין מביאין פר על ידיהן
יכול יביאו בית דין פר על ידיהן, ויחזרו יחידים ויביאו שעירה לכל אחד ואחד?
תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא", החוטא בפני עצמה מביאה, לא החוטא עם המרובין!
הורו בית דין וטעו, וידעו שטעו וחזרו בהן, והיה אחד נוהג בהוראתן; יכול שהוא מביא כצבור?
תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא" החוטא בפני עצמה מביאה, לא על הוראת בית דין.
ממעט אני את אלו שהן תלויין בהוראת ב"ד, ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת בית דין, שהוא מביא כצבור?
תלמוד לומר "ואם נפש אחת תחטא" נפש אחת תחטא - בפני עצמה היא מביאה, לא על הוראת בית דין!
לדעת בית הלל אם בתחילת העבירה או בסופה היה מצב שאינו שגגה אלא אונס או זדון – אין היחיד מביא שעירה, וכן אם לא בכל הזמן היה זדון – אין החוטא נהרג. |
"בשגגה" - פרט למזיד; "בשגגה" - פרט לאנוס; "בשגגה" - שתהא שגגה מתחלה ועד סוף
לא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג,
תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד
בית שמאי אומרים: נידון על השגגה ואחר כך נידון על הזדון ועל האונס
ובית הלל אומרים: אם אין שגגה מתחלה עד סוף הרי זה פטור!
חטאת בשגגה של עבודה זרה היא דווקא עז נקבה, ואילו חטאת על עבירות אחרות עשויה להיות כבשה או עז. לעניין גיל העז ראו פרה א ד. |
"והקריבה עז", יצאה חטאת עבודה זרה מכלל כל החטאות, ונקבעה בשעירה!
"בת שנתה", בת שנתה לעצמה, לא בת שנתה לשנים; "לחטאת" - שיהא הקדשה לשם חטאת!
פסוק כח עריכה
אם רוב הציבור חטא – מביאים כולם את קרבנות הכפרה, כולל אלו שלא חטאו למעשה; וראו גם דברי ר' יהודה בהוריות א ה; אבל חובת הקרבן של אלו שלא חטאו אינה מעכבת את הכפרה לחוטאים שהביאו את קרבנותיהם. |
"וכפר הכהן" - לרבות יחידים שהיו בתוכם שלא חטאו עמהן, שהן צריכין כפרה
יכול אם הביאו לא יתכפר להן?
תלמוד לומר "וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו", על ששגג וחטא לשם!
פסוק כט עריכה
"האזרח בבני ישראל" - האזרח מביא חטאת, אין הגויים מביאין חטאת
או "האזרח" - פרט לגרים? אמרת 'גר' - אלו הגרים "הגר" - לרבות נשי גרים!
פסוק ל עריכה
חכמים מרחיבים את עבירת ע"ז גם לחוטאים בחטאים תיאולוגיים שהיו בימיהם, כגון כפירה באלוהות או אמונה בשתי רשויות, כדעת הזורואסטרים והגנוסטיקאים; וראו גם ספרי דברים שכט. |
"והנפש" - זה האומר אין רשות בשמים. 'נפש' "ונפש" - זה האומר שתי רשויות בשמים.
"אשר תעשה ביד רמה" - לרבות את המזיד
"את ה' הוא מגדף": למה עובדי עבודה זרה דומין? לאחד שנטל קערה וגדפה, ולא שייר הימינה כלום!
"ונכרתה הנפש" - לא הצבור. "ההיא" - כשהיא יחידה. "ההיא" - לא אנוסה ולא מוכרעת!
פסוק לא עריכה
ראו דוגמאות לדרשות של דופי ולהתנגדות לאותנטיות של התורה בספרי קיב. |
"כי דבר ה' בזה" - זה האומר 'למה נכתב זה?' "ואת מצותו הפר" - זה האומר 'כל התורה מן השמים חוץ מן הפסוק הזה!'
"הכרת תכרת" - הכרת עבודה זרה קודם לכל הכריתות שבתורה.
"והנפש ההיא" - לרבות בעל אוב או ידעוני. "עונה בה" - אף לאחר מיתה:
פסוק לב עריכה
מקומו של האדם הוא ארבע אמות, ולכן מותר גם למי שלא הגדיר מקום לשביתתו להסתובב בשבת בתוך ארבע אמותיו; וראו ערובין ד א-ה. מובא כאן רמז לאפשרות להחמיר עוד יותר, ולאסור על האדם לשנות את תנוחתו בשבת – האפשרות הזאת נראית כטענה נגד הצדוקים ואנשי ים המלח, שלא הודו בעירוב התחומים. |
"ויהיו בני ישראל במדבר", לפה שאמר "שבו איש תחתיו" (שמות טז, כט)
יכול אם היה מוטל צפון-דרום אל יפול לו מזרח-מערב, מזרח-מערב אל יפול לו צפון-דרום?
תלמוד לומר "אל יצא איש ממקומו" - יהא לו מקום. וכמה? אמרו: ארבע אמות
וכן מי שיצא שכור, וכן מי שהוציאתו רוח רעה, וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים - אין לו אלא ארבע אמות
יכול אף למהלכי שבתות, לא יהא להם אלא ארבע אמות?
תלמוד לומר "ויהיו בני ישראל במדבר", מלמד שאמר להם משה 'צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת'
אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה וכמה לא נתן להם?
אמרת "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה והעיר בתוך" (במדבר לה, ה)
כשאמר זה - אף למהלכי שבתות, יש להם אלפים אמה לכל רוח!
"ויהיו בני ישראל במדבר", אמר ר' אליעזר בן יעקב: נאמר כאן "ויהיו בני ישראל במדבר"
ונאמר להלן "אבינו מת במדבר" (במדבר כז, ג) מה מדבר שנאמר להלן, צלפחד אף מדבר האמור כאן, צלפחד.
אמר לו ר' שמעון: אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד, מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני
וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד, בנות מלכים נאות וכשרות, הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת?
וכי באיזו שעה מת צלפחד? בשעה שנאמר "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר לג, מ), באותה שעה מת צלפחד!
"וימצאו איש" – איש אחד היה. ושאר העם שמרו את השבת.
פסוק לג עריכה
דיני הטלטול בשבת אוסרים על שליחיו של משה לטלטל עם המקושש את חבילת העצים שלו או אף לאחוז בידו. דיני ההתראה מחייבים שהמשיך לקושש גם אחרי שהתרו בו שהדבר אסור; וראו תוספתא סנהדרין יא א. |
"ויקריבו אותו" - אלו שנצטוו לצאת, אלו שהתרו בו. "אותו", לא אחז אדם בידו,
ר' יהודה אומר: "אותו" - לא הביאו חבילתו עמו
"המוצאים אותו מקושש עצים ביום השבת", והלא כבר נאמר להלן "מקושש עצים"!
מה אני מקיים כאן "מקושש עצים"? אלא מאחר שאמרו לו 'שבת בראשית היא' - חזר להיות מקושש!
פסוק לד עריכה
ראו ספרי קיד. כיון שמשה לא ידע במה מיתתו של המקושש לא אסר אותו עם המקלל אלא לחוד; וראו שם, שמפרשים "מחלליה מות יומת" (שמות לא יד) – בידי אדם, ומכאן שמשה ידע שהמקושש חייב מיתה; אבל ר' אלעזר טוען שהפסוק הנ"ל יכול להתפרש גם כמיתה בידי שמים. |
"ויניחו אותו" - לא הניחוהו אצל מקלל! "במשמר" - בית האסורים
"כי לא פורש מה יעשה לו", מלמד שהיה משה יודע שהוא חייב מיתה, אבל לא היה יודע במה מיתתו.
ר' אליעזר ביר' שמעון אומר: לא היה משה יודע שהוא חייב מיתה, ולא היה יודע במה היא מיתתו
שמתשובת הדבר אתה למד "ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש" חייב הוא מיתה! במה היא מיתתו? אמרת: בסקילה!
פסוק לה עריכה
פסוק לו עריכה
לדיני הסקילה השוו סנהדרין ו א-ד. |
"ויוציאו אותו" - לא הוציאו אותו אצל המקלל!
"אל מחוץ למחנה", חוץ לשלש מחנות: חוץ למחנה שכינה ולמחנה לויה ולמחנה ישראל
"וירגמו אותו" - לא כסותו; "באבנים" - אם לא מת באבן אחת ממיתין אותו באבנים הרבה
"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" - עשו כמה שנצטווה.
למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית? לומר לך: מת חייב בציצית!
פסוק לח עריכה
השוו לעיל פס' כט. |
"דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית" - בני ישראל חייבים בציצית, אין הגוים חייבים בציצית!
או "בני ישראל" פרט לגרים? אמרת "ויאמר ה' אל משה לאמר" - לרבות יחידים.
"דבר אל בני ישראל" - לרבות את הגרים; "ואמרת אליהם" - ריבה עבדים משוחררים.
ילד שמסוגל פיזית לעשות מצווה – חייב בה. הדרשן מנמק את החיוב במצוות חינוך ("להזהיר גדולים על הקטנים"), אבל נימוק זה אינו תקף בעניין "פורשים מצואתו וממימי רגליו". פשט התוספתא המצוטטת כאן הוא שהחיוב גמור כמו למבוגר. הפטור שניתן לילדים קטנים יותר הוא משום שאינם מסוגלים, ולכן הם אנוסים שלא לקיים מצווה - ולא משום גילם. לכן אין כאן עיסוק בגיל הכרונולוגי של הילדים ולא ביכולתם הקוגניטיבית, וראו תוספתא חגיגה א ב. |
ובצד השני אתה אומר "בני ישראל" - להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות ציצית
מכאן אמרו: כל תינוק שיודע להתעטף - חייב בציצית; וכל שהוא יודע לנענע - חייב בלולב
וכל שהוא יודע לשמור תפילין - חייב בתפילין
וכל שהוא יודע לדבר - אביו מלמדו תורה וקרית שמע ולשון הקודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם
כל שהוא יודע להכיר לאביו - שוחטין עליו את הפסח; וכל שהוא אוכל כזית דגן - פורשין מצואתו ומימי רגליו ארבע אמות
וכל שהוא יודע לפתוח חיקו - הכהנים חולקים לו תרומה בבית הגרנות
ראו ספרי דברים רלד. לעניין פטור של טלית שאולה מציצית השוו למצות לולב, בספרא אמור פרק טז ב, ובסוכה ג א. |
"ועשו להם ציצית" - ולא מן העשוי; "ועשו להם" - משלהם, פרט לשאול לגנוב ולגזול
מיכן אמרו טלית שאולה פטורה מן הציצית שלשים יום, מיכן ואילך - חייבת.
"ועשו להם... לדורותם" אין לי אלא לדורות; ומניין אף ליוצאי מצרים? תלמוד לומר "להם".
"ציצית", אין ציצית אלא ענף; וכן הוא אומר "ויקחני בציצית ראשי" (יחזקאל ה, ג)
"על כנפי בגדיהם", יכול באמצע הטלית? תלמוד לומר "על כנפי"
שומע אני חוט אחד בפני עצמו? תלמוד לומר "גדילים תעשה לך" (דברים כב, יב)
פסוק לט עריכה
"והיה לכם לציצית", יכול שהן שתי מצוות, מצות תכלת ומצות לבן?
תלמוד לומר "והיה לכם לציצית" - מצוה אחת היא, ואינה שתי מצות!
ההולך אחר לבו מביא לניאוף ולזנות, שנאמר "אשר אתם זונים אחריהם". הדרשה מציגה את הציצית כמצווה המצילה מן הזנות, ומפרשת את הזנות שבפסוק כפשוטה ולא כאליגוריה; והשוו לדברי ר' נתן בספרי קטו. וראו שם בסיפור של ר' נתן. |
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - אל יהי לבך ילילך מוביל אותך
וכן הוא אומר "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ" (במדבר יד, ו)
אינו אומר בתרגום שם 'תרים' אלא ילילים, אף שנאמר כאן "ולא תתורו אחרי לבבכם" אל יהי לבך ילילך
להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר, משום ארבעה עשר לאוין
משום ואהבת, לא תשא, ולא תחמוד, לא תתאוה, לא תגנוב, לא תגזול, לא תקום ולא תטור, לא תזרע כרמך כלאים, לא תחרוש, לא תחסום, לא תתורו, לא תקרב לא תגלה, לא תנאף!
פסוק מ עריכה
לדרשה הראשונה ראו ספרי קטו. |
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", מגיד שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות
וכל הרגיל בה כאלו קיים כל המצות כולן!
"והייתם קדושים לאלהיכם", לא היה צריך לומר אלא 'והייתם קדושים כאלהיכם'
כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע בשכינתי - כך כשתהוא קדושים אי אפשר לכל ברוי ליגע בכם!
פסוק מא עריכה
הדין של הקב"ה כולל גם הבטחה לגמול ולא רק איום. מצוות הציצית אינה מתוארת בדרשה כאמצעי לזכירת המצוות אלא כמצווה בסיסית וחשובה, וראו גם לעיל בדרשה לפס' מ. |
"אני ה'", אני דיין, אני נאמן לשלם שכר! "אלהיכם" - מוראכם ודיינכם
"אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" - על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו מצות ציצית עליכם
שכל המודה במצות ציצית - מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות ציצית - כופר ביציאת מצרים!
"להיות לכם לאלהים" - על כרחכם! יכול אם רציתם הריני אלוה לכם, ואם לא רציתם איני אלוה לכם?
"אני ה' אלהיכם" - על כורחכם!
וכן הוא אומר "חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לג)
על כרחכם ושלא בטובתכם!
דבר אחר: נאמר במצות ציצית "אני ה' אלהיכם" שני פעמים
"אני ה' אלהיכם" ליפרע ממי שבטלה וכופר בה "אני ה' אלהיכם" ליתן שכר למי שמקיימה ומודה בה!