ביאור:ספרי זוטא במדבר/ט

פרק ט

פסוק א

המצוות נאמרו למשה מאוהל מועד שמחוץ למחנה, כולל אלו הנוגעות למשכן! והשוו ספרא בהר פרשה א א, דרשה מקבילה על הר סיני.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". נאמר כאן 'במדבר סיני' ונאמר בראשו 'במדבר סיני' (במדבר א, א)
מה 'מדבר סיני' האמור בראשו, 'באהל מועד' - אף מדבר סיני האמור כאן, באהל מועד.
מאהל מועד נאמרו כל המצות: מאהל מועד נאמר לו למשוח את המשכן
מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה, מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל
מאהל מועד נאמרו לו כל הטמאות והטהרות

פסוק ב

את הפסח מקריבים אפילו בשבת – ראו תוספתא פסחים ד יג, ואם רוב הקהל טמאים – מקריבים את הפסח בטומאה; וראו פסחים ז ו, וספרי סה; וגם אם חלו שתי ההגבלות: היו רוב הקהל טמאים והיתה זו שבת – יש להקריב את הפסח במועדו!

"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", מה תלמוד לומר "בראשון"? - מלמד שלא קדמו אחר.
"במועדו" דוחה את השבת; "במועדו" דוחה את הטומאה
יכול שאין לי שאינו דוחה את הטומאה אלא בחול? ומנין אף בשבת? תלמוד לומר "במועדו".

רק הפסח דוחה את השבת, שהרי את קרבן החגיגה אפשר להקריב בחול המועד. אם פסח חל בחול, ובשרו אינו מספיק להשביע את כל המנויים אפשר להביא איתו גם את החגיגה; וראו פסחים ו ג-ד.

יכול אף השלמים הבאים עמו קרבן חגיגה יהו דוחין את השבת ואת הטומאה? תלמוד לומר "תעשו אותו"
'אותו' דוחה את השבת ואת הטומאה; אין השלמים הבאים עמו דוחין לא את השבת ולא את הטומאה!
אימתי מביאת עמו חגיגה? בזמן שהוא בא בחול ובמועט. חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן

הפסח דוחה את השבת גם במלאכות שאחרי שחיטתו; וראו פסחים ו א-ב. ר' אליעזר טוען שהשבת נדחית עבור כל דבר שקשור להקרבת ואכילת הפסח, אפילו בעקיפין; וראו גם שבת יט א, שם מתיר ר' אליעזר מלאכות הקשורות למילה בשבת.

"ויעשו בני ישראל", יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו?
אמרת 'ויעשו' 'ויעשו', ריבה קבול דמו וזריקתו ומיחוי קרביו והקטר חלביו.
ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים: חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, קניית הפסח בשבת באמצעות משכון
הרכיבו מירושלם להר הבית, והבאתו מחוץ לתחום
שהיה ר' יהושע אומר: הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת.
ר' אליעזר אומר: דוחה היא! מקל וחומר: אם התרת שחיטה, שהיא משום מלאכה - לא נתיר הבאה, שהיא משום שבות?
אמר לו ר' יהושע: הרי שחיטה, שהיא במקראי קודש בגבולין שחיטת חולין ביום טוב תוכיח
שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות.
אמר לו ר' אליעזר: מה זה יהושע? אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות
אלא רשות מרשות לגזרה שוה, וחובה מחובה לגזרה שוה!
נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא, אמר לו: הרי מי שהוזה הזאה ראשונה טמא מת בתהליך ההיטהרות
ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח; אומר אתה לו שיזה בשביל שיאכל את הפסח?
אמר לו ר' אליעזר: הוא עיקר דיני: אם התרתה שחיטה, שהיא משום מלאכה - לא נתיר הזאה, שהיא משום שבות?
אמר לו ר' עקיבא: אתה כופר בי ואני כופר בך!
אם אסרת הזאה, שהיא משום שבות - לא נאסור שחיטה, שהיא משום מלאכה?
אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, אין אתה יכול לכפור בי לעולם, מפני שאמרה תורה "במועדו"
'במועדו' דוחה את השבת, 'במועדו' דוחה את הטומאה!
אמר לו: הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה!
כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת - אינה דוחה את השבת
ושאי אפשר לה ליעשות מערב שבת - דוחה את השבת:

פסוק ג

הביטוי 'בין הערבים' מופיע בויקרא כג ה, וכאן בפס' ג, ה ויא. הדרשה מסיקה שמדובר על אחרי הצהרים, וראו גם ספרא אמור פרק יא א, בין הזמן שבו נוטה השמש למערב לבין זמן שקיעתה; וראו פסחים ה א, כר' עקיבא.

"בארבעה עשר יום לחדש הזה בין הערבים יעשו אותו במועדו". בארבעה מקומות הוא אומר "בין הערבים".
יכול בערבו של ערב, ובערבו של שחר ובחצות היום כיון מיד היא שחיטת הפסח?
תלמוד לומר 'בין הערבים', בא לחלוק בין הערבים - שנים
או בערב משחשכה? אמרת בשלישי 'בין הערבים'
או 'בין הערבים' - בין השמשות? אמרת ברביעי 'בין הערבים', בא לחלוק בין חצות יום ובין לילה, לכוין שמונה ומחצה.
כל ימות השנה היה התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה
ערב פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח - אחריו
בזמן שחל ערב פסחים להיות ערב שבת - היה נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה
בזמן שחל להיות בשבת, ר' ישמעאל אומר: כסדורו בערב שבת; ר' עקיבא אומר: כסדורו בחול

ששה ריבויים מהביטוי "ככל חוקותיו וככל משפטיו". הדרשה קושרת באמצעותם את הלכות פסח דורות לפסח מצרים; וראו פסחים ט ה, רשימת ההבדלים בין שני הפסחים הללו.

"ככל חקותיו וככל משפטיו", 'כחקות', 'כחקתי', 'חקתיו', ו'ככל חקתיו' 'כמשפט', 'כמשפטי', 'משפטיו' ו'ככל משפטיו'
ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים.
ומה לימד בפסח מצרים? אמרת "שה תמים זכר בן שנה" (שמות יב, ה) - אף של דורות כן.
מה לימד בפסח מצרים? אמרת מן הכבשים ומן העזים תקחו (שם) - אף של דורות כן
כללו של דבר: כל שלימד בפסח מצרים - לימד בפסח דורות!

פסוק ד

שתי דרשות בגנותם של ישראל, שבמשך 40 שנה חגגו את הפסח פעם אחת בלבד, וכן שמרו רק שבת אחת. וראו ספרי סז.

"וידבר משה... לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון"
ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם לימד שהפסח בראשון - כבר לימד!
הא מה אני מקיים "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח"?
אלא מלמד שלא עשו ישראל פסח כל ארבעים שנה שהיו במדבר, אלא בפסח הראשון בלבד!
כיוצא בו ר' אליעזר ביר' שמעון אומר: "וישבתו העם ביום השביעי" (שמות טז, ל)
מלמד שלא עשו ישראל שבת כל ארבעים שנה שהיו במדבר, אלא שבת הראשונה בלבד

פסוק ה

הסתירה בין נבואת עמוס לבין פס' ה נפתרת בטענה שהיו שהקריבו (שבט לוי וכשרי ישראל) והיו שלא (כל השאר); וראו דברי רשב"י בספרי שם.

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל", יכול שלא היו מקריבין?
אמרת "ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל", מקריבין היו!
יכול משל צבור היו מקריבין ודאי?
אמרת "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" (עמוס ה, כה), מלמד שלא היו מקריבין!
אין לי אלא לענין הפסחים; מניין את מרבה חטאות ואשמות ושאר כל קרבנות צבור?
אמרת "ככל אשר צוה ה' כן עשו", מקריבין היו!
אי אפשר לומר שהיו מקריבין, שהרי כבר נאמר 'הזבחים ומנחה הגשתם' וגו', מלמד שלא היו מקריבין
ואי אפשר לומר שלא היו מקריבין, שהרי כבר נאמר "ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו"
הא מה הדבר מלמד? שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר
וכשרי ישראל סמוכין לו!

פסוק ו

השוו ספרי סח: ת"ק כאן כר' יצחק שם; ור' אלעזר כאן כת"ק שם.

"ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", שבאותו היום נטמאו. נטמאו בי"ד ניסן למת מצווה
איסי בן יהודה אומר: 'ולא יכלו לעשות' – מתקנין היו עצמן לעתיד לבא. השאלה תיאורטית ולמעשה הם היו טהורים. דורש "יכלו" בעבר.
ר' אלעזר בר"ש אומר: יכולים היו לעשותו ביום שלאחריו, מפני שהיה שלישי להזייתן. היזו עליהם הזאה של היום השלישי, אבל לא הזאה של היום השביעי לפני יד ניסן. דורש "ביום ההוא".

פסוק ז

הטמאים היו אנשים מכובדים.
אילו היו רוב הציבור טמאים היו עושים פסח בטומאה, ראו פסחים ז ו.
מי שלא היה יכול להקריב את הפסח הראשון, ובשני לא הקריב בזדון – פטור; אבל מי שהזיד בפסח הראשון – חייב כרת; וראו דברי רבי בתוספתא פסחים ח ז.
הטמאים ויתרו על אכילת הקרבן, אבל ביקשו להשתתף בהקרבתו, כלומר בשחיטת הפסח, שנאמר "לבלתי הקריב"; וראו ספרי סח.

"ויאמרו האנשים" - בעלי שמות היו. "ההמה אליו" - הם מעצמן דברו, לא הוצרכו לשלוח שליח.
"אנחנו" – יחידים. מיכן אמרו: יחידים לפסח שני, אין המרובין נדחין.
"טמאים לנפש אדם" - אין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין. "למה נגרע" - למה אנו נגרעין מישראל?
"לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו" - את שהוא במועדו בהכרת, אין שני בהכרת!
דבר אחר "במועדו" - משעבר זמנו אי אפשר לעשות!
"בתוך בני ישראל" - למה נהיה כמנודים בתוך בני ישראל? לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה אלא שיזרק עלינו הדם!

פסוק ח

משה מחמיא לטמאים ואומר להם שהם ראויים לנבואה, שנאמר "יצוה ה' לכם", או לפחות לנבואה שתחול על משה בזכותם.

"ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" - כדיים אתם שידבר עמכם!
דבר אחר: כדיים אתם שידבר עמי על ידכם!

פסוק י

גר שהתגייר בין יד ניסן ליד אייר אינו עושה פסח שני, כיוון שבפסח הראשון לא השלים את הגיור אבל אם התגייר לפני יד ניסן - חייב בו אפילו אם המילה היתה בשבוע שלפני פסח ולכן לא נטהר, וראו פסחים ח ח.
קטן שהגיע לחיוב פסח בתאריכים הנ"ל אינו עושה פסח שני.
ר' שמעון לומד מכאן שאם היו רוב הקהל טמאים אין עושים פסח שני, אלא עושים את הראשון בטומאה; וראו פסחים ז ו.

"דבר אל בני ישראל", בני ישראל עושין פסח שני, ואין הגרים עושים פסח שני!
"איש" - האיש עושה פסח שני, אין הקטן עושה פסח שני!
ר' שמעון אומר: האיש עושה פסח שני, אין הצבור עושין פסח שני!

מי שלא עשה – גם בזדון - את הפסח הראשון, או שהיה טמא בו - עושה פסח שני; וראו תוספתא פסחים ח א. אבל מי שהיה בסכנת טומאה או בסכנת דרך רחוקה (כגון בבית האסורים, והבטיחו לו להשתחרר) – ממנה שליח שישחט עליו וינסה להגיע לפסח הראשון; וראו פסחים ח ה-ו.

"איש" - לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם, שיהו עושים פסח שני!
"כי יהיה טמא... ועשה פסח". יכול כל הטמאים יהו עושים פסח?
הרי מי שהוזה הזאה אחת, וזב שראה ראיה אחת, והקטן, והחולה, וטבול יום, ומחוסר כפורים,
והאונן, והמפקח בהגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין?
תלמוד לומר: "כי יהיה טמא לנפש": טמא מת עושה פסח שני, אין כל אלו עושים פסח שני! אלא פסח ראשון

כאמור לעיל בדברי ר' שמעון, אם היו רוב הקהל טמאים בפסח ראשון אין עושים פסח שני. פסח שני הוא מצוות עשה הנהוגה לדורות, ולא כהוראת שעה.

"או בדרך רחוקה לכם" - יכול ליוצאי מצרים, מנין אף לדורות? אמרת "לדורותיכם" - אף לדורות!
"ועשה פסח לה'" - את היחידים. "ועשה" – בעשה!

פסוק יא

את הביכורים אוכל הכהן רק בירושלים, ולכן, לדעת ר' יוסי, אינו רשאי לצאת בהם (בעיטורי הביכורים, שיכלו להיות מחיטה או שעורה) ידי חובת מצה; וראו תוספתא פסחים ב יח.
חלות תודה ורקיקי נזיר שהכינו לעצמם – אינם יכולים להחשב כמצת מצווה, כי עליו לאכלם ביום הבאתם, וראו פסחים ב ה.
ר' עקיבא לומד את שני הדינים הללו מההשוואה בין המצה למרור.

ר' יוסי הגלילי אומר: לפי שנאמר "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות יב, כ)
מצה הנאכלת בכל מושבות - אתה יוצא בה ידי חובתך; אי אתה יוצא ידי חובתך בביכורים!
ואומר "ששת ימים תאכל מצות" (דברים טז, ח) - מצה הנאכלת כל ששה
אי אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר, מפני שהן נאכלין ליום אחד תלמוד לומר.
ר' עקיבא אומר: מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן לפי שנאמר בפסח קטן "על מצות ומרורים יאכלוהו"
שאינו צריך לאמרו, והלא כבר נאמר "כחקת הפסח וכמשפטו", הלא בכלל חקת הפסח מצה ומרור!
אלא הקיש מצה למרור: מה מרור, שאינו בכורים - אף מצה, שאינה בכורים
מה מרור, נאכל כל ששה - אף מצה, נאכלת כל ששה
אין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר, שאין נאכלין אלא ליום אחד:

פסוק יב

לאיסור שבירת העצם ראו מכילתא פסחא טו.
אם הפסח בא בטהרה, וקרבן הפסח נטמא לפני שנאכל או אם יצא מהחבורה או נותר למחרת, ולכן נפסל – מותר לשבור את עצמותיו. הרחבה של הדין במשנה, שעסקה רק בפסח הטמא; ראו פסחים ז יא ותוספתא פסחים ו ט.
דיני אכילת הפסח דומים בפסח ראשון ("גדול") ובפסח שני ("קטן"), וראו השוואה מפורטת בתוספתא פסחים ח ז-ח.

"לא ישאירו ממנו עד בקר", לימד על פסח שני, שאף הוא ב'בל תותירו'.
"ועצם לא ישברו בו", יכול עצם שאין עמו בשר, אבל עצם שיש עמו בשר - שבור ואכול את הבשר שיש בו?
תלמוד לומר "ועצם לא תשברו בו"
"לא תשברו בו" - פרט לטמא, פרט ליוצא ולנותר. ר' יהודה אומר: 'בו' - למעט שאר כל הפסולין!
"ככל חקת הפסח יעשו אותו" - כל שלימד בגדול לימד בקטן

פסוק יג

ראו פסחים ט א, מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. אם נטמא, בין לפני השחיטה בין לאחריה ולא אכל מהקרבן, וכן אם נאנס או שגג או טעה ולא עשה פסח ראשון – פטור מכרת, ואם יטהר עד יד באייר – יעשה פסח שני.

"והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה", היכן היה? בבית המטבחים. בעזרה
ר' אליעזר אומר: את שהוא בבית המטבחים - חייב בהכרת
ר' עקיבא אומר: כל שהוא מן המודעים ולחוץ - פטור מן ההכרת.
"וחדל לעשות הפסח" - פרט לשנטמא קודם לשחיטת הפסח.
יכול שהוא חייב? אמרת "וחדל", לא ממה שחדל זה
לרבות שהיה שם ונטמא, יצא לשוק ונטמא, הלך לו לביתו טהור ונטמא.
"ונכרתה הנפש" - לא הצבור; "ההיא" - כשהיא יחידית; "ההיא" - לא אנוסה לא שוגגת לא מוטעת.
"כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא",
לפי שרבינו היה שם ונטמא, יצא לשוק ונטמא, הלך לו לביתו טהור ונטמא - לומר שאינו בהכרת
יכול שאינו בנשיאות עון? אמרת "חטאו ישא האיש ההוא"!

פסוק יד

גר שהשלים את תהליך הגיור לפני יד בניסן – חייב לעשות פסח בזמנו, ואם נמנע מכך בזדון – חייב כרת כישראל, ויעשה פסח שני; וראו לעיל בדרשה לפס' י.

"כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה" - כל שלימד באזרח לימד בגר
"חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ"
מה אזרח, לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם הברית
אף הגר, לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם הברית
מה אזרח, אם הזיד ולא עשה את הראשון, יעשה את השני
אף הגר, אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני
לכך נאמר "תורה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ"!