קטגוריה:דברים כו א

עריכה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג, ט) שלמה המלך ע"ה הזהיר אותנו בכאן (משלי ג) על מדת הבטחון, ובא להודיע שיכבד האדם מהונו להקב"ה ולא תרע עינו בו כי יפזר ויתן לאביונים, אבל יבטח בשי"ת כי בגלל הדבר הזה יברכהו בכל מעשה ידיו, ואין לו לחשוב שבסבת הפזור הזה יחסר הונו, כי כן אמר שלמה (שם כח) נותן לרש אין מחסור, אך יש לו להאמין באמת כי ה' יתעלה יוסיף עליו, כי כן אמר (שם יא) יש מפזר ונוסף עוד, ועוד אמר (שם י) לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. יאמר כי יתרון ההון המקובץ מן הגזל והחמס לא יועיל, והחסרון שיחסר לצדקה יועיל לו כי תצילנו מן המות, וזהו שאמרו ז"ל מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד. וכיון שכן ראוי לו לאדם שיחסר מממונו לכל דבר מצוה וקניני המעלות, ובפרט במצות הצדקה, כי הנותן צדקה לעני להקב"ה נותנה, וכן הנותן להקב"ה משלו הוא נותן לו, וכן אמר דוד ע"ה (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ועל כן אמר שלמה בכאן כבד את ה' מהונך. ולשון הון כולל כל מיני הספוק שאוצרים באוצרות, והוא מלשון (תהלים קיט) כעל כל הון, (משלי ל) ואש לא אמרה הון, כי לא תשבע האש מלשרוף כל זמן שתמצא גוף מקבל השרפה, או לפי המדרש על אשה של גיהנם, והכוונה שאין ליסורי הרשעים בגיהנם סוף ותכלית. ונראה ששני כתובים אלו ענינם נסיון, יזהיר שנכבד ה' מהוננו כדי שימלאו אסמינו שבע, ולכך סמך לו מיד וימלאו אסמיך שבע וגו', אמר וימלאו כנגד כבד, ואמר ותירוש יקביך יפרוצו כנגד ומראשית כל תבואתך, וכן כתוב (דברים כב) ותבואת הכרם. וכן כתוב בענין המעשר (מלאכי ג) ובחנוני נא בזאת. ואע"פ שהנסיון אסור מדין התורה שאין לומר אעשה מצוה פלונית כדי שאצליח בנכסים שכן אמר הכתוב (דברים ו) לא תנסו, כבר אמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר וגו', שהנסיון בו מותר. וכן בשני כתובים אלו שהם נסיון ולא תנאי, שלא אמר אם תכבד את ה' מהונך וימלאו וגו', הא למדת שהנסיון אע"פ שהוא אסור מדין התורה, בענין הצדקה והמעשר הוא מותר.

ובמדרש כבד את ה' מהונך ממה דהנייך, כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון על שאר בני אדם יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב ראוי לו לכבד בו את הש"י שינגן ויתפלל לפניו ונשמע קולו בבאו אל הקדש, ובלבד שיכוין בקולו לכבוד הש"י לא לכבוד עצמו שישבחוהו בני אדם, שאם עשה לכבוד הש"י עליו הכתוב אומר (שיר ב) השמיעני את קולך, ואם לכבוד עצמו עליו הכתוב אומר (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכן אם היה סופר ראוי לו שיכתוב ספרים לכבוד הש"י, ואם זכה לכתוב ספר תורה בידו הנה שכרו עד שמים יגיע, שכבר אמרו רז"ל כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני. וכן אם היה יודע לאמן את ידו במצות מילה ראוי לו שיתמיד במצוה הנכבדת הזו שנכרתו עליה (י"ו) [שלש עשרה] בריתות, וכן בכיוצא באלה שכלן הן פעולות נבחרות ולכבוד הש"י, חן ותפארת לעושיהן. ומראשית כל תבואתך, נקראו ישראל ראשית, שנאמר (שם ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, וראויין הם להכיר ולדעת את הש"י שהוא ראשית כל ראשית, ולכבדו מראשית כל תבואותיהם, וזאת כוונת התורה במצות הבכורים שהם ראשית שהתורה חייבה לישראל שנקראו ראשית ללכת אל המקום שהוא ראשית שכלולו של עולם שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל יפיו של עולם, ולתת אל הכהן שהוא ראשית העבודה, ראשון למשרתי הקדש, ולהביא אליו בכורים מראשית כל פרי האדמה. וזהו שכתוב

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה. מצות הבכורים אין החיוב שלה בכל הפירות אלא בשבעת המינין בלבד, כך קבלו רז"ל, כתיב הכא אשר תביא מארצך, וכתיב התם (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ולכך אין חיוב המצוה אלא בשבעת המינין, מן החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים, שבהן נשתבחה ארץ ישראל והם עיקרי הפרנסה והמזון, ואינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. ומה שאמר וירשתה וישבת בה, זהו לאחר כבוש וחלוק.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה. דרשו רז"ל, כיצד הפרשת בכורים, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, כורך עליהם גמי ואומר הרי זה בכורים, וכיון שקרא להם שם נתקדשו במחובר אע"פ שלא נתבשלו עדיין כל צרכן, וכשיגמרו ויתלוש אותן מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרוא להן שם. ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדהו, זהו לשון מראשית מן המובחר, כמו (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו, וכן בכל דבר מצוה או כל דבר שהאדם מקדיש ומקריב להקב"ה צריך שיהיה מן המובחר, וכן מצינו בהבל הצדיק שהביא קרבן מן המובחר (בראשית ד) מבכורות צאנו ומחלביהן, ועל זה אמר מראשית כל פרי האדמה, מן המובחר שבפירות אדמתו.

אשר תביא. הפריש בכוריו ואחר כך נגנבו או נאבדו חייב באחריותן דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, למדך שחייב באחריותן. תביא, הוא בעצמו ולא על ידי שליח אא"כ התנה בשעת לקיטה. הקרובים לירושלים מביאין תאנים וענבים לחים, והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצמוקים. אין מביאין בכורים קודם עצרת דכתיב (שם) וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד עצרת ויקרא עליהן מה שכתוב בפרשה. ועל זה אמר הכתוב ושמחת בכל הטוב, וזמן שמחה הוא מעצרת עד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו, אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא.

מארצך. דרשו רז"ל בספרי אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך שלא כלו לחית השדה, ומכאן שאין מביאין בכורים אחר חנוכה, שהפירות שבכרו אחר חנוכה הרי הן חשובין מהשנה הבאה ויניח אותן עד עצרת.

ושמת בטנא. ע"ד הפשט היו הבכורים מעלה לכהן וכבוד להקב"ה ותועלת גדולה לישראל, מעלה לכהן להטריח עצמו בכל הדרך להאכילו מראשית פירותיו והמובחר שבהם, וכבוד הקב"ה להתפלל לפניו בבית הגדול והקדוש שישפיע ברכותיו אליו ולהודות לפניו כי הברכה אינה אלא מאתו יתברך, ותועלת גדולה לישראל כי בזכות המצות הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכין. ולשון טנא הוא סל, והוא כלי לקבל הפירות, ומכאן שהבכורים טעונין כלי. וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. הבאת מקום, הוא שיצטרך שיביאנו למקום מיוחד, הוא בהמ"ק, וזהו שכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר וגו'. כלי, שנאמר ושמת בטנא. ומצוה מן המובחר היא להביא כל מין ומין בפני עצמו בכלי, ואם הביאן בכלי אחד יצא, ולא יביאם מעורבין, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל, ויהיה שום דבר מפסיק בין כל מין ומין כגון הוצין ועלין, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים, אותן שבסלים היו מקריבין עולות ואותן שבידיהם היו נותנין לכהנים של אותו משמר עם הבכורים והם מחלקין אותו ביניהם כשאר קדשים. קריאה, שנאמר וענית ואמרת, והוא שיקרא הפרשה מארמי אובד אבי עד האדמה אשר נתתה לי ה', ועניה זו היא התהלה בהרמת קול ובלשון הקדש, ממה שכתוב (דברים לא) וענתה השירה הזאת, וכתיב וענית ואמרת, וכן (שם כא) וענו ואמרו ידינו לא שפכו, בלשון הקדש. קרבן, שלמים. שיר, שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא שיר שנאמר (תהלים לג) הטיבו נגן בתרועה, שכן היו הלוים קורים בשיר משהיו מביאים בכורים שמגיעים לעזרה. תנופה, שנאמר והנחתו, הא כיצד כהן היה מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, וזהו ולקח הכהן הטנא מידך כלומר להניף אותו. לינה, שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז"ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר. הבכורים אסורים לזרים לפי שהוקשו לתרומה, שנאמר (שם יב) ותרומת ידך, ודרשו רז"ל אלו בכורים, כתיב הכא הטנא מידך וכתיב התם (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך. וכיון שהוקשו לתרומה, כשם שהזר אסור לאכול תרומה שנאמר (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש, כן הוא אסור לאכול בכורים. וכן כהן אונן אסור בבכורים, שנאמר ושמחת בכל הטוב, למדך הכתוב שאסור לאכלן באנינות אלא בשמחה.

המביא בכורים רשאי הוא ליתנן בכל הדרך לעבדו ולקרובו עד שמגיע להר הבית, כשמגיע להר הבית נוטל את הסל ומניחו על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך ישראל, עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד שהסל על כתפו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו', ארמי אובד אבי וכל הפרשה עד האדמה אשר נתתה לי ה', ומוריד הסל מעל כתפו ואוחז בשפתו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, שנאמר והניחו והנחתו. מי שאין לו קרקע אלא שקנה אילן לפירותיו מביא ואינו מתודה, לפי שאינו יכול לומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. וגר שיש לו קרקע מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אבל יש בגמרא מי שסובר מביא וקורא לפי שאברהם אביהם של גרים שנאמר (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך, והרי הוא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה ויכול הוא לומר לאבותינו. ואפשר לומר שיש בזה רמז בכתוב ממה שאמר אתה והלוי והגר אשר בקרבך, הקישו הכתוב ללוי ולישראל. כהנים ולוים שנטעו בתוך ערי מקלט שלהם מביאין וקורין, שנאמר אתה והלוי. בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שלא היה יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו אלו שאינן יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יתביישו, התקינו שיהיו מקרין את שיודע כמי שאינו יודע, וכענין שאנו נוהגין עכשיו בס"ת ששליח ציבור קורא על הכל בין ליודע בין לשאינו יודע.

כתב הרמב"ם ז"ל, כיצד מעלין את הבכורים לירושלים, מתכנסין אנשי מעמד שבעירות עמהם כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר (משלי יד) ברב עם הדרת מלך, ולנין ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר אומר הממונה קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו, והשור של שלמים הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, להודיע שהבכורים משבעת המינין, והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלים, והם הולכים בכל הדרך וקורין (תהלים קכב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ולא היו מהלכין כל היום אלא שתי ידות ביום, הגיעו לקרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ומעטרין את בכוריהם ומפרכסין אותן, ואם היה בהן לח ויבש מניחין את הלח מלמעלה, והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם מירושלים, לפי הבאין הן יוצאין, אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתם רבים ואם מעט מעט, וכשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, והן מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית נטל כל אחד סלו על כתפו ואומר (שם קנ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר (שם ל) ארוממך ה' כי דליתני, עד כאן.

וע"ד המדרש ושמת בטנא, עשירים היו מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים, שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. וצריך שתתעורר במלת הטנא שהוא במספר הכנוי של אל"ף דל"ת, לענין שארמוז תצטרך אליו. ודרשו עוד בוא וראה כמה פתחון פה יש לעושי מצות יותר ממי שיש לו עסק מלכות, מי שיש לו עסק מלכות פעמים נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק אינו עושה, אבל הקב"ה אינו כן, אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שבכרה אשכול שבכר מניחו בסל ובא ועומד באמצע העזרה ואומר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשו צרכי היום הזה, הוא שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות.