ביאור:תוספתא/מנחות/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מנחות פרק עשירי

המידות של המנחות והנסכים

(א)
רבי מאיר אומר: מה ת"ל (במדבר כח כא) עשרון עשרון? א' נגדש וא' שאינו נגדש גדול מעט יותר

ראו משנה ט, א-ה.

זה שהיה נגדש - בו היה מודד לכל המנחות.
זה שלא היה נגדש - בו היה מודד לחביתי כהן משיח
וכולן היה שם, לא מדת ג' דפר ולא מדת שנים לאיל
אלא אפילו ששים פרים וששים אילים - עשרון אחד היה מודד לכולן
שנאמר (ויקרא יד כא) למנחה ולוג שמן. שמן לכל מנחה - ולוג שמן.
שבעה מדות של לח היו במקדש: רביעית, חצי לוג, ולוג, רביע הין, ושליש הין, והין.
ר"י אומר: הין, וחצי הין, ושלישית הין, ורביעית הין, לוג, וחצי לוג, ורביעית.
רביעית מה היתה משמשת? בה היה מודד לחביתי כהן משיח.
חצי לוג מה היה משמש? בו היה מודד שלשת לוגין ומחצה למנורה, וחצי לוג לכל נר.
לוג - בו היה מודד לכל המנחות.
רביע הין מה היה משמש? כל מין צאן, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות
מפני שכולן שוין בנסכים - נבללים זה בזה.
שליש הין - הוא היה אומר: עני שבכולן. כמעט חסר שימוש לא היה משמש אלא בנסכי אילים בן שתים ומהן למעלה.
חצי הין מה היה משמש? כל מין בקר, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות
מפני שכולן שוין בנסכים ונבללין זה בזה.
ר"ש אומר: לא היתה מדת שבעה במקדש הין
שאין נותנין מדה אחת לשני פרים, מדה אחת לשני אילים
מה היה ר' שמעון מביא תחתיהם? לוג ומחצה. למנחת חביתין
א"ר יהודה: וכי והלוא היה שם חצי לוג ולוג! אמר לו ר"ש: אם כן יכול לפרנס כולן ברביעית!
אלא שאין מדה במקדש משמשת תחת חברתה.
רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר: ארבע מדות של לח היו במקדש:
רביעית, וחצי לוג, ולוג,
והין היה שם, ושנתות היו בהן: ע"כ לפר, ע"כ לאיל, ע"כ לכבש, חצי לוג לתודה, ורביעית לנזיר.

עירוב הנסכים

(ב)
אין מקדישין בפנים, אלא בחוץ

ראו משנה ט, ד. התוספתא מעירה שאת היין שבא עם הכבשים מותר לערבב עם זה שבא עם האילים והפרים.
בהמשך היא מגבילה את ההיתר במשנה הנ"ל לערב מנחות של קרבנות שונים בכך שהמנחות לא קדשו בכלי.
לעניין הבירוצים עיינו משנה ט, ה. הברייתא מסבירה מה משמעות הקדושה של הבירוצים: יש למכור אותם לחייבי זבחים אחרים ולהקריב אותם עם אותם זבחים. בכסף קונים עולות לקיץ המזבח, וראו שקלים ד, ד.
פסילת הבירוצים בלינה והוצאתם לבית השריפה היא פתרון שבלית ברירה: אם אין למביא הקרבן זבח אחר ואין שם אדם אחר שיכול לקנות את הבירוצים ולהשתמש בהם.
משחק מילים ערוב – עיבור צורתם.

אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים
במה דברים אמורים? במנחות: בסולת ובשמן. אבל ביין - מערבים
נסכי יחיד בנסכי יחיד, ונסכי צבור בנסכי צבור
של יחיד בשל צבור, ושל יום בשל אמש, ושל היום בשל מחר
במה דברים אמורים? שלא קדשו בכלי.
אבל בזמן שקדשו בכלי - אין מערבים של יום בשל מחר, מפני שנפסלים בלינה.
כל בירוצי מדות הלח בלח – קודש; וביבש חול
מפני מה בלח קודש? מפני שנמשחות מבפנים
מפני מה ביבש חול? מפני שאין נמשחות.
כל בירוצי מדות הללו, אם יש שם זבח אחר - יקרבו עמו, ואם לאו - ימכרו לחייבי זבח אחר
יבוא מהן קיץ המזבח. מה הן לוקחין בהן? עולות, ומקיצים בהן את המזבח.
ואם לאו - יפסלו בלינה, תעובר צורתן ויצא לבית השרפה,

סמיכה ותנופה

(ג)
כל קרבנות צבור אין בהם סמיכה

ראו משנה ט, ז-ח.
לדעת ר' שמעון שעיר המשתלח אינו קרבן, שהרי אין הסומכים עליו מתכפרים בו. ר' יהודה טוען שאחד המתכפרים הוא גם הכהן הגדול.
אחד עשר שבמעשר – ראו בכורות ט, ח.
ר' עקיבא טוען שעולה מכפרת על מצוות עשה, שאין להן עונש. הוא מרחיב את דברי ר' יוסי הגלילי.
לגבי סמיכת הנשים ראו גם ספרא נדבה פרשה ב ב, ולגבי סמיכה ביו"ט ראו חגיגה ב, ב.

חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודת כוכבים, שהן טעונים סמיכה, דברי ר' שמעון
ר"י אומר: שעירי עבודת כוכבים אין טעונין סמיכה
מה היה מביא ר' יהודה תחתיהן? שעיר המשתלח
אמר לו ר"ש: והלא אין סמיכה אלא בבעלים. שעיר המשתלח - סומכין עליו אהרן ובניו כאחד!
אמר לו רבי יהודה: אף הן מתכפרין בו.
כלל אמר רבי שמעון: כל הבא על עברות מצוה ידועה, ודמו נכנס לפנים - טעון סמיכה
כל שאין בא על עברות מצוה ידועה, ואין דמו נכנס לפנים - אין טעון סמיכה
היורש ואחד עשר שבמעשר - הרי אלו ממירין, טעונין סמיכה ונסכים, דברי ר"מ
רבי יהודה אומר: היורש אינו ממיר, ואחד עשר שבמעשר אינו ממיר
מפני שהיא תמורה, ואין תמורה עושה תמורה
אמר לו ר' מאיר: אילו היה תמורה היה קרב! אלא זבח היה, ונסכים היו בפני עצמן
כיצד סומך? זבח עומד בצפון, ופניו במערב. סומך במערב, ופניו במערב
מניח שתי ידיו על גבי קרניו של זבח
ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות
מתודה עליו עון עבירה: על חטאת - עון חטאת, על אשם - עון אשמה
על עולה - עון לקט שכחה ופאה, שאין להם וידוי, דברי רבי יוסי הגלילי
אמר רבי עקיבה: על מה עולה מכפרת? על דברים שיש בהן עונש
הרי עונש אמור! הרי לא תעשה שלהן אמורה!
על מה עולה מכפרת? על מצות עשה, ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה.
סמיכה נוהגת בכהנים, ולוים, וישראלים, וגרים, ועבדים משוחררין,
חללין, נתינין, וממזרין, סריס אדם, סריס חמה, פצוע דכה, וכרות שפכה
אין נוהגת לא בעובדי כוכבים, ולא בנשים, ולא בעבדים, ולא בקטנים.

(ד)
חמשה שהביאו זבח אחד - כולן סומכין עליו

הברייתא קושרת את הסמיכה על הקרבן לסמיכת הזקנים על העגלה הערופה. וראו סנהדרין א, ג.
איל המילואים נסמך בדרך שאינה רגילה, ראו ויקרא ח כב. אבל מדובר במקרה חד פעמי.
זהות המניפים היא זהות הסומכים.

ולא כולן כאחד סומכין עליו, אלא כל אחד ואחד סומך ומסתלק.
סמיכה בג', סמיכת זקנים בשלשה. ר"י אומר בה'.
לא כולן כאחד סומכין עליו, אלא אחד ואחד סומך ומסתלק.
איל המילואים - אהרן ובניו כאחד
כשם שהסמיכה בטהורין - כך שחיטה בטהורין
תיכף לסמיכה – שחיטה. במקום שסומכין - שוחטין.
תנופה נוהגת בכהנים, בלוים, וישראלים, בגרים, ועבדים משוחררים
חללים, נתינין, ממזרין, וסריס אדם, וסריס חמה, פצוע דכה, וכרות שפכה
אין נוהגת לא בעובדי כוכבים, ולא בנשים, ולא בעבדים, ולא בקטנים
חמשה שהביאו זבח אחד - א' מניף ע"י כולן
המשלח זבחו ביד אחר - כהן מניף על ידו, והאשה - כהן מניף על ידיה.

מצוות העומר

(ה)
ר' ישמעאל אומר: העומר היה בא בשבת משלש סאין, ובחול מחמש סאין

ראו משנה י, א. לסיום הברייתא ראו שקלים ד, א. לדברי ר' יוסי השוו תוספתא יומא א, כג.

וחכמים אומרים: אחד בשבת ואחד בחול - משלש היה.
אבא שאול אומר: בשבת היה נקצר ביחיד, במגל אחת, ובקופה אחת
בחול - בג', ובשלש קופות, ובג' מגלות.
וחכ"א: אחד שבת ואחד חול – בשלשה, בשלש קופות, ובשלש מגלות
עומר היה בא מבקעת בית מקלה של נחל קדרון. מוקדמת היתה, וישנה
כבת ג' סאין היתה, וחמה זורחת מתוכה ושוקעת לתוכה
היה ניר לחציה - וזורע חציה
שומרי ספיחין בשמיטין ויובלות, להביא מהן עומר ושתי הלחם - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה
ומשם היו מביאין. בין מרובה ובין מדבר מועט - הן היו דמים.
הרוצה להתנדב - אין שומעין לו. ר' יוסי אומר: הרוצה להתנדב – ינדב, ובלבד שימסרם לצבור.

(ו)
יום הנף שחל להיות בשבת - דוחה את השבת בקצירת העומר

ראו משנה י, ג-ה.

כיצד היו עושין? שלוחי ב"ד יוצאין מערב יו"ט, נוטלין את הקופות ואת המגלות
ומסרנין שם בעומר שלש סאין, ומניחין את הקופות ואת המגלות ובאין
יו"ט סמוך לחשיכה היו יוצאין, ואוכלוס גדול היה יוצא עמהן
כיון שחשיכה אמר להן: בשבת זו? בשבת זו? בשבת זו? בקופה זו? בקופה זו? בקופה זו?
ר' אלעזר בר' צדוק מוסיף אף: במגל זו? במגל זו? במגל זו? שלש פעמים על כל דבר ודבר
והן אומרין לו: הן, הן, הן. אקצור? אומרים לו קצור.
וכ"כ למה? מפני ביתוסין, שהיו אומרין: אין קצירת העומר במוצאי יו"ט
קצרוהו, ונתנוהו לקופות, והביאו לעזרה
היו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות (ויקרא כג יד) קלי, דברי ר' מאיר
וחכמים אומרים: אין לשון הוא זה, אלא אבוב של נחושת היה
מנוקב נקבים כדי שתהא האור יוצא בכולו – בעזרה, והרוח מנשבת בו
ונתנוהו לרחיים של גרוסות, להוציא ממנו עשרון שמנופה בשלש עשרה נפה
והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות
ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות
בא לו לעשרון, נתן שמנו ולבונתו, יצק ובלל, והניף והגיש, קמץ והקטיר
והשאר נאכל לכהנים
משקרב העומר יוצאין ומוצאין את שוקי ירושלים שמלא קמח וקלי, שלא ברצון חכמים, דר"מ
וחכ"א: ברצון חכמים הן עושין.
משקרב העומר - הותר החדש מיד. הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן
משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור.
אר"י: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר (ויקרא כג יד) עד עצם היום הזה
מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו.
העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש
כיון שקרבו שתי הלחם - התחילו מביאין מנחות ונסכים מ"מ
אין נמנעין, ואין מביאין מנחות בטובלן.

(ז)
המקדיש קמה למנחות - פטורה מן המעשרות

רשב"א תומך בדעת חכמים שברצון חכמים היו עושים, ומסביר גם כיצד היו מביאים מנחות בטובלן, ע"י הקדשת הקמה.
ראו משנה י, ו-ט.
כשקוטף או קוצר לפני העומר, ובטעות עוקר את השיבולת – יכול לחזור ולשתלה במקום בוצי אפילו בי"ג בניסן, ומה שקטף יהיה מותר באכילה אחרי העומר. וראו שם משנה ז.

ר"ש בן אלעזר אומר: מקטפין לפני העומר, ומוכרין לאחר העומר
ומביאין מנחות בטובלן, שהמקדיש קמה למנחות - פטורה מן המעשרות.
ואע"פ שאמרו "אסור בחדש לפני הפסח", מותר לרפואה, לאכילת עובדי כוכבים, לאכילת כלבים
לא אסרו אלא ישראל בלבד.
ישראל שאכל מן החדש קודם לפסח - הרי זה לוקה את הארבעים
היה מכניס בשלשה עשר, ונעקרה בידו
שותלה במקום הטינא אבל לא במקום הגריד, שמקצת היום ככולו
אע"פ שאמרו אסור לקצור בית השלחין שבהרים, בית הבעל שבעמקים.
קוצרין מפני הנטיעות ומפני האבל ומפני ביטול בה"מ
לא יהא קוצר ועושה אותם כריכות, אלא קוצר ומניח כדרכו.
מותר לעשות בו שביל. קוצר לשחת עד שלא הביא שליש - יתחיל
משהביא שליש - לא יתחיל, ואם התחיל יגמור.
עד שלא הביא שליש - פטור בלקט שכחה ובפאה
משהביא שליש - חייב בלקט בשכחה ובפאה
רש"א: אף משהביא שליש - פטור בלקט ושכחה, וחייב במעשרות.
מצות העומר להביא מן הקמה. אין לו - יביא מן העומרים
אין לו - יביא מן האוצר ומן הקוצר. אין לו - יביא מן הלח. אין לו - יביא מן היבש
שתי הלחם - מצוה להביא מן החדש. אין להן - יביאו מן העליה.