טור חושן משפט רכז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות אונאה ומקח טעות

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור עריכה

אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהן שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן לחשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה אבל לא אינהו במעה אינו חייב להחזיר וכן פסק רב אלפס שאין אונאה בפרוטות וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף: אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח כגון שמכר שוה ששה בשבעה ונתאנה לוקח או שמכר שוה ששה בחמשה ונתאנה מוכר בין שתות במעות כגון שמכר שוה חמשה בששה ונתאנה לוקח או שמכר שבעה בששה ונתאנה מוכר באחד מאלו המקח קיים ומחזיר האונאה:

היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה אינו חייב להחזיר שפחות משתות אדם מוחל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה דאפילו פחות משתות אסור לו להונות אם יש בו ש"פ כיון שיודע שאין מקחו שוה כך דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יונה את חבירו אלא שחכמים אמרו עד שתות הוי מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעות עד שתות אבל אם המוכר בקי בערך ממכרו ואין הלוקח בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך המקח יותר מהמוכר אל יונו זה את זה אם לא שפירש חוץ ממטבע שכל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה שגם אחר יקבלנו מידו ואין בו הפסד כלל או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך ופעמים הלוקח חפץ במקח ומוסיף עליו דמים יותר מדמי שוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הילכך עד שתות הוי בכלל המקח ואין כאן אונאה כלל וצריך עיון וירא שמים יוצא ידי שניהם ע"כ:

היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה או בחמשים פחות פרוטה אין כאן חזרה אלא יתבטל המקח ויעמוד כל אחד בשלו: אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ"כ רב אלפס והרמב"ם אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לבטלו שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה יכול ג"כ לחזור דכיון שהאונאה יותר על שתות אין המקח ראוי להתקיים והוי כמו נושא ונותן בדברים בלא משיכה אבל אם המתאנה נתרצה במקח אין יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה לוקח ביותר על שתות ושהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אינו יכול לחזור כיון שנתקיים המקח גבי לוקח שנתאנה והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה המקח לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו אם לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו ע"כ ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין: בד"א בלוקח שהרי מקחו בידו ויכול להראותו אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כאותו שמכר ונודע לו שטעה וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך אם היה המקח דבר שאין בו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בו הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל בשער שבשוק בלבד עד כאן:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חזור עד מתי יהיה זה ועוד שאפשר שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינא מחמת דחקו וכשיזדמנו לו מעות יחזור וכן פעמים שהשער משתנה. תשובה דע שמפני שינוי השער אינו יכול לחזור וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחל:

מכר לו שוה ארבעה בחמשה ונתאנה לוקח כדי ביטול מקח ולא הספיק להראותו לתגר ולקרוביו עד שהוקר ועמד על ז' נמצא חזר הדבר להיות ביטול המקח לגבי המוכר קודם שנתקיים המקח אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין לו עתה אונאה וכן אם מכר שוה חמשה בארבעה ונתאנה המוכר כדי ביטול מקח והוזל ועמד בשלשה המוכר יכול לחזור ולא הלוקח והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמנה אע"פ שחזר לדין ביטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר וכן אם מכר שוה ששה בחמשה והוזל ועמד בשלשה חייב לוקח ליתן סלע של האונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל:

כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי:

ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות בין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות:

וכתב הרמב"ם ז"ל יש ללוקח לחזור בו עד שיראו אותו התגרים הבקיאין בהן שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למדינה אחרת או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר: ואף במטבע יש בה אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכ"כ הרמב"ם ז"ל הרי שהיה דינר זהב שוה כ"ד דינרי כסף וצרפה בעשרים או בכ"ח הרי זה מחזיר האונאה יותר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה וכן אם נפחת וחיסר עד שתות הוי מחילה והוא שיהיה במקום שאין דרך לשקול אותו אלא מוציאין במנין וא"א הרא"ש ז"ל כתב דעד חלק אחד משנים עשר הוי מחילה בי"ב חזרה ביתר מכאן ביטול מקח:

וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפרישית לעיל: ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנה לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ע"ש שבא להוציאה ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק:

נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימה מפני שבקל מתרמאין בה ולא ימכרנה לא לאנס ולא לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו ודוקא באמצע אבל לא יקבנה מן הצד ויתלנה בצואר בתו:

חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל על דינר וכן דינר על חציו מותר לקיימו שאז א"א לרמות בו מני שניכר לכל הפחת שלו:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה פירוש שהיה תופש מעות בלא מנין ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא אם מחזיר האונאה אם לאו הלכך מספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה:

כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין בו דין אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון: אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותם קודם המכירה בין שמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה:

אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי ופרשב"ם משום דמשמע ע"מ שלא יהיה לו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה ורש"י פירש שאין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה שהתנה ע"מ שאין בו אונאה והרי יש בו והוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה: ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה:

בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר לך במאתים ויודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה אני לוקח ממך במנה ויודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אז אין בו דין אונאה ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה שזה אומר ראיתי ששוה יותר מזוז ואמרתי אינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונאה שיש במקח ודאי או בקרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל בו ע"כ:

בעה"ב המוכר את כליו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר את כלי תשמישתו ואפילו שמכרם מחמת דוחק ולא שייך האי טעמא אפי' הכי לא פלוג רבנן אלא כל בעל הבית אין לו דין אונאה ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות אבל ביתר על שתות דינו כאינש דעלמא: ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעה"ב אבל לא ידע או שקונה על ידי סרסור דינו כלוקח מהתגר:

וכתב הרמ"ה ז"ל לא שנא מכר בעל הבית ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה אבל מכר ונתאנה או קנה יש בו דין אונאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום ובא לוי ונתרצו שניהם לגמור המקח ע"פ שימתו ושם אותו בשבעים זהובים למחרת הראה שמעון החפץ לתגר ושם אותו בחמשים ורוצה שמעון לחזור בו ואומר שלא נתרצה בקנין אלא בדיבור בעלמא ואם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב לשלם מידי דהוה אמראה דינר לשולחני דהדיוט חייב היכא דמוכחא דסמך עליו אמנם אין נפקותא בדין זה כי ראובן היה בעל הבית אבל מסופק אני בזה אם הוא בעל הבית המוכר מחמת דחקו אם יש בו דין אונאה ומה הדין במראה לתגר וידוע לכל שטעה התגר. תשובה יראה דשמעון יכול לחזור בו כיון שיש בו ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממה שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דאמר שיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כיון ראובן למכרו לו ביותר מדמיו ולא כיון שמעון לקנותו ביותר מדמיו אלא שהיו רחוקין זה מזה בשומא דמקח וכיונו שלוי ימצע המקח ויעמידנו בשומת דמיו ולא שיאנה שום אחד מהן: ומה שתלה חזרתו בשביל שלא היה בו קנין זו אינה טענה כיון שמסר החפץ ע"פ שומת לוי אין לך קנין גדול מזה:

ומה ששאלת אם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב דע שאם ראובן הלך לדרכו ואין שמעון יכול ליפרע מראובן אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קבל שכר על השומא פטור כמו טבח אומן שקלקל בחנם פטור: ולא דמי למראה דינר לשולחני וכל אדם חייב עליו אפילו בחנם דשאני הכרת מטבע שצריך בקיאות גדולה ואין לאדם להשתדל בו לראותו אם לא שיהיה בקי גדול אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו לפיכך בשכר חייב בחנם פטור:

ומה שכתבת שאין בו נפקותא דראובן הוא בעל הבית דע כיון שיש אונאה יותר על שתות אין חילוק בין בעל הבית לאחר ואין חילוק בבעל הבית המוכר כליו בין אם מוכרן מחמת דוחק גדול שאין לו מה לאכול אם לאו דבכל ענין אין בו דין אונאה:

ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו ולא היו תגרין בעיר שהיו בקיאין בשומת החפץ כמו שמעון ולא ידע ראובן שהוא של שמעון ובקש ממנו ליעצו כמה הוא שוה ואמר לו שמעון קח אותו בק"ג זהובים כי הוא בזול וכל זמן שיאמרו קרוביך שהוא ביוקר אחזיר לך המעות ולקח ראובן החפץ ושלחו לעירו מן היריד והראה לקרוביו והם אומרים שנתאנה בו יותר משליש ותבע משמעון שיחזיר מעותיו כמו שהתנה עמו וגם החפץ שלו היה וגם טוען אתה נתערבת לי בשעת מתן מעות שאמרת לי אחזיר לך מעותיך כל זמן שלא תרצה בו ושמעון אומר לא היה החפץ שלי כי לא הייתי אלא סרסור שנשלח על ידי ליריד ואיני חייב לך מטעם אונאה וגם לא מטעם תנאי כי איני רוצה לעמוד בתנאי. תשובה יראה כיון ששמעון מסר החפץ מידו לסרסור נקרא בעל החפץ ואפילו בלא תנאי יש במקח זה דין אונאה וצריך להחזיר האונאה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו ואם האונאה יתר על שתות המקח בטל ובחפץ זה הואיל ולא היו התגרין מכירין בו הילכך היתה החזרה תלויה בקרוביו ואחרי ראיית הקרובים החזירו והדין דינא אם שמעון תגר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישיו עד שתות כל זמן שלא היה שם תנאי אבל בנדון זה שהיה שם תנאי בשעת מכר ושמעון מודה אלא שאינו רוצה לעמוד בו לאו כל כמיניה וצריך לקיים תנאו דכל תנאי שבממון קיים ואדעתא דהכי קנאו שיחזיר לו מעותיו:

הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל:

הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרשב"ם ז"ל שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ויש מפרשים דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו אם נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו כגון אם קנה עשר יריעות בעשרה דינרין ויש בהן שאינן שוות עשירית ויש בהן ששוות יותר לא יאמר קניתי עשרה בי' דינרין דהיינו כל אחת בדינר וכן אחשוב הרעות ואחשוב היפות כפי שוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד: ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח כי כולם בכלל דמי המקח הם אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא יקח ממנו כפי שנתפשר עמו שיתן לו ריוח:

ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות:

וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו מכר לו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכ"כ רב אלפס ור"ת פסק דדוקא עד פלגא ולא פלגא בכלל כגון שמכר שוה מנה במעט פחות ממאתים אבל אם הטענו בכפל המקח בטל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי ועדים מעידים שזרעה פחות מהראוי לה ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע:

וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע שאפילו שכר טרקלין גדול בדינא או רפת בקר במאה דינרין אין בו דין אונאה ולר"ת דוקא עד פלגא: אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה דשכירות ליומיה ממכר הוא בין נתאנה שוכר או משכיר וכתב הרמב"ם ז"ל ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה:

וכתב עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן:

ואין לעבדים אונאה:

וקבלן יראה שיש בו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד בחמשה דינרין יש בו דין אונאה וכל אחד משניהם בין בעל הבגד בין המקבלו חוזר לעולם כמוכר ע"כ:

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה בין במקרקעי בין במטלטלין ואפוטרופא דינו כשליח:

ואם אונה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל וה"ר יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם שמוכר את שלו וזוכה המשלח ביתרון ואם פיחת אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ודין ב"ד שטעו כתבתי למעל בסימן ק"ט:

האחין שחלקו דינן כלקוחות שאם הטעו זה את זה [במטלטלין] בפחות משתות הוי מחילה בשתות החלוקה קיימת ומחזיר האונאה ביותר משתות (במטלטלין) בטלה החלוקה במקרקעי אם טעו בשומא ששמו הרע כנגד היפה אין אונאה לקרקעות עד פלגא ואם הטעו זה את זה במדה אפילו בכל שהוא חוזרין במה דברים אמורים שחלקו הן בעצמן אבל אם עשו שליח שחלק בשבילם וטעה אפילו בכל שהוא בטלה החלוקה ואם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא דינן כב"ד שטעו ואם טעו בשתות החלוקה בטלה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים והיתה החלוקה על תנאי שמי שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח במבוי ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום ויכולין בני המבוי לעכב עליו מלפתוח ונפל אותו הבית לראובן ורוצה לבטל החלוקה שאומר שכיון שבני מבוי יכולין לעכב עליו אפילו אם יתן לי שמעון דרך בתוך חצרו א"א ליכנס עמו דרך פתח א'. תשובה הדין עם ראובן כיון שבני המבוי יכולין לעכב עליו ואין הבית שוה כלום אם אין לו יציאה מהיכן לצאת ודמי להא דאמרינן לא אמרן אלא דפליג בעילוי אבל פליג במשחתא לא דכל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומה שטוען שמעון שהוא יסלק ממנו תרעומת של בני המבוי לאו טענה היא אלא כמו שטוען ראובן אי איפשי לי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין בזה שהיו סבורים שהיה יכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה:

בית יוסף עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהם שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו וכו' זה מבואר בכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' לא תונו: ומ"ש ואין לוקין לפי שבכלל דלא תגזול הוא דניתן להשבון פירוש שדומה ללאו דלא תגזול דמשום דניתן להשבון אין לוקין עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה"מ דאין לוקין על לאו דאונאה משום דניתן להשבון וכתב ה"ה זה נתבאר בפ' אלו הן הלוקין (ד' יו.) דכל המשלם אינו לוקה וה"ז כגזל ואבידה וגניבה: ומ"ש שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה וכו' בפרק הזהב (נה.) תנן חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה וכו' ובגמרא (שם) וליתני נמי האונאה שוה פרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רב אלפס ז"ל ולית הלכתא כוותיה דלוי וכ"פ הרמב"ם בפי"ו וז"ל אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה ההונייה יתר על פרוטה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר שאין הונייה לפרוטות וכתב ה"ה פסק כרב כהנא וכן בהלכות פירש המימרא לדעתו שאין אונאה בשוה פרוטה אלא כשהיא יתר לפרוטה עכ"ל. ורבינו אשר כתב וז"ל אמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פרש"י אם היה המקח שוה שש פרוטות אין אונאה לפרוטות בפחות מכאיסר שהוא מטבע כסף ונ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה ולהכי קתני במתני' שהאונאה ארבע' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה וה"נ תניא בתוספתא והביא רב אלפס בריש פרקין הנחשת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר כסף ה"ז קנה כסף בכל מקום שהוא הילכך נראה כיון דאפיקתה לאונאה מפרוטות אינה פחותה ממעה כסף ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רי"ף דלית הלכת' כוותיה וסברתו משום דמתני' דייקא כוותיה דרב כהנא מדלא קתני אונאה ונראין לי דברי הרמ"ה שפסק הלכה כלוי דתניא כוותיה לקמן והא דלא קתני במתני' אונאה מתרץ לוי דהוי בכלל גזל עכ"ל: ומ"ש רבינו על סברת רב אלפס וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה וכו' כבר כתבתי שהם דברי רבינו אשר על דברי רב כהנא דפסק רב אלפס ז"ל כוותיה אבל אינו מוכרח לפרש כן בדברי רב אלפס שכבר אפשר שהוא ז"ל סובר כדברי הרמב"ם שלא מיעט רב כהנא אלא פרוטה בלבד אבל כל שהוא יותר מפרוטה הוי אונאה:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות וכו' היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא וכו' אינו חייב להחזיר וכו' היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה וכו' בפרק הזהב (ד' נ:) אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה: ומ"ש בין שתות במקח וכו' בין שתות במעות וכו' שם (מט:) אתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו ופסקו הפוסקים כשמואל משום דהלכתא כוותיה בדיני ועוד דתניא כוותיה: כתב המרדכי מכר שוה נ"א בששים או שוה ששים בנ"א דהשתא ליכא לא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ביטול מקח דטעי אינשי בדמי מקח ולא טעי במעות: (ב"ה) (ד) היתה ההונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דיגר בנ' ופרוטה ה"ה תמה על נוסחא זו וכתב שהעיקר כנוסחת הרמב"ם כגון שוה ע' דינר בס' ופרוטה:

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ויראה דאפילו פחות משתות אסור להונות אם יש בו שוה פרוטה וכו' עד וירא שמים יוצא ידי כולם בפרק הנזכר כתב כן:

ומה שאמר היתה האונאה יתר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר לך אלא יתבטל המקח וכו' בפ' הספינה (פג:) א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בששה והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך מכר לו שוה שש בה' והוזלו ועמדו על שלשה מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלא קיימא דרב חסדא אלא אליבא דמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה והא דרב חסדא ליתא דהא פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אלא מיהו כי ליתא לדרב חסדא בשתות הוא דליתא אבל בביטול מקח כגון שמכר לו שוה ארבעה בחמשה ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבעה לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכן המוכר שמכר שוה חמשה בארבעה והוזל ועמד על שלשה מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב שם רבינו אשר וא"ת בביטול מקח דאמרינן בפ' הזהב דשניהם חוזרים אמאי לא קאמר מתאנה למנאה אי לאו דאוניתן וכו' כמו דאמרי בשתות ותירץ ריב"ם דביתר משתות אין המאנה חוזר אא"כ תובע אונאתו:

אבל אם המתאנה רוצה לעמוד במקחו ופוטר את המאנה מדמי אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן ונראה שרב אלפס סובר כן מדמפרש דלדידן נפקא במילתיה דרב חסדא לענין ביטול מקח דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ וזה לשונו היתה ההונייה יתירה על השתות בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל האונה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל: ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה שם כתב הרא"ש על מה שכתבתי בסמוך שדקדק מדברי הרי"ף הקשה ה"ר יונה דהא דקאמר תלמודא בפ' הזהב דאילו יתר משתות שניהם חוזרין אי אפשר לפרש כן דשניהם חוזרין סתמא קאמר וסתמא לאו בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבוע אונאתו ביותר משתות אלא או יבטל המקח או יתרצה בו ופירש ה"ר יונה ז"ל דהא דקאמר שניהם חוזרים היינו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו גם המאנה יכול לחזור בו והיינו טעמא דלא מצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' משום דאין חזרת המאנה אלא משום לתא דחזרת המתאנה דמקח שיש בו טעות ביתר משתות מסתמא יחזור בו המתאנה דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו ודאי יבטל המקח שאין אדם מוחל על אונאה יתר משתות הילכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא גם המאנה חוזר דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן וכו' שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון שנתקיים המקח לגבי הלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בביטול מקח אחר בכדי שיראה אלמא שנתקיים המקח הילכך אין המאנה יכול לחזור בו דהא ליכא למימר מקח טעות כיון דאותו שנתאנה אין יכול לחזור בו דודאי לא תקון רבנן חזרה לגבי המאנה משום דאמר לו אי לאו דאוניתן וכו' עכ"ל: ומה שאמר והכי מסתברא לא"א הרא"ש בפרק הזהב כתב דכמו שכתב בפ' הספינה בשם ה"ר יונה הוא עיקר ודע שכתב שם הרא"ש אחר דברי ה"ר יונה והשתא לא צריכין למימר דרב אלפס סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא דהיכא שנתרצה המתאנה במקח עד שלא חזר בו המאנה שוב אין המאנה חוזר ניחא נמי הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו ומ"מ לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמו שנתרצה בפירוש דמי דכיון דנתנו חכמים כח בידו לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ"ל ואעפ"כ כתב רבינו דלרב אלפס אין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו משום דפשטא דלישנא דרב אלפס הכי משמע ועוד דהרמב"ם סבר הכי ומסתמא בשיטת הרי"ף רבו אמרה: על מי להביא ראיה שהיה אונאה במקת בשעת הקנין מרדכי סוף פ' המדיר: כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ב מקח טעות גובה הלוקח מהמוכר מעות אם יש לו כדין ב"ח כך כתב ר"ת בספר הישר פי' ואינו יכול לומר טול מה שמכרתי לך במעותיך או מטלטלין אחרים וכן נראה מגירסת רב אלפס בפ"ק דב"ק:

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו וכו' משנה בפ' הזהב (מט:) עד מתי מותר לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ופירש"י אם שהה יותר מחל ופסק רבינו בגמרא (נ:) דהאי שיעורא הוי בין לשתות בין ליתר משתות: ומ"ש ואם שהה יותר אפילו אם לקח מנה בק"ק אינו יכול לחזור וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ ופשוט הוא:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה וכו' בפרק הזהב אהא דאמר רב נחמן (נ.) לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר: ומ"ש רבינו ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו: כתב המרדכי בשם אבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה ע"כ ואיני מבין דבריו שזה הפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' :

בד"א בלוקח וכו' אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם וכו' שם (נא.) מימרא דרב נחמן: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' בפרק י"ב מה"מ. וכתב עוד וכן אם נודע שבא לידו כממכרו וידע שטעה ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל וכ"כ רב אלפס ורבינו אשר וכתב הה"מ שעל מ"ש הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' כ' הרמב"ן וגם זה אמת אבל הרשב"א חלוק בדבר דמוכר בכל גווני לעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורים עכ"ל. ונראה דככל הני רבוותא נקטינן ולא כהרשב"א ודקדק הרמב"ן מדברי רש"י שאם נתייקרו עכשיו טליתות יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שא"א לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה זה וכו' כלל ק"ב סימן ד':

מכר לו שוה ד' בה' וכו' ולא הספיק להראותו וכו' וכן אם מכר שוה ה' בד' וכו' והוזל ועמד בג' וכו' היינו מימרא דרב חסדא דפ' הספינה (פג:) שכתבתי בסימן זה שכתב עליה הרי"ף דאע"ג דרב חסדא איירי באונאה שתות ולא קי"ל כוותיה מ"מ נ"מ לדידן לענין ביטול מקח בהכי גווני שכתב רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"מ: והיכא שמכר לו שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו וכו' ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד וכו' וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל וכו' בפרק הספינה אהא דא"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר כתב הרא"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור וה"ר יונה ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים ועוד דקדק מלשון הטעם שנתן רב חסדא לדבריו וכו' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש שדעתו נוטה לדעת ה"ר יונה סתם רבינו דבריו כדברי יש אומרים משום דמסתבר ליה טעמייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה"מ. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אין אומרים במקח וממכר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או לזמן פלוני ישוה כך כי אין בזה הדבר אלא מקומו ושעתו בפ"ק דקדושין:

כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי משנה בפ' הזהב (נא.) כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר וידוע דהלכה כת"ק:

ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות כין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות שם במשנה (נו.) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו וידוע דהלכה כת"ק:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מכירה כתב כן על ספרים ואבנים ומרגליות ולמד כן מדתנן שם (נב.) גבי סלע חסירה עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות ויהיב טעמא בגמרא אמאי בטלית לא מפליג בין כרכים לכפרים משום דטלית כל אינש קים ליה בגויה סלע שולחני הוא דקים ליה:

ואף במטבע יש בו אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכו' שם במשנה (נא:) כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות איסר לדינר רבי יהודה אומר ד' פונדיונות מפונדיון לדינר ר"ש אומר ח' פונדיונות משני פונדיונין לדינר ובגמ' מ"ש בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית דלא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא אביי אמר טלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וכ' רב אלפס והלכה כרבא הילכך הלכתא כר"ש בסלע דסתם לן תנא כוותיה בטלית וכבר פסק רבא בטלית כוותיה מדאמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה"מ והרא"ש כתב על דברי רב אלפס אמנם רבה גרסינן הכא ולא רבא שלא מצינו בכל התלמוד שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי כי אביי מלך קודם רבא והיה פותח תחלה בבית המדרש הילכך נקבעו דבריו תחלה וכיון דגרסינן רבה א"כ הלכה כאביי דבתרא הוא עכ"ל. וגם ה"ה כתב על דברי הרמב"ם ויש חולקים וגורסים רבה ופסקו כר' יהודה דסלע חלק מי"ב ואינו דומה לאונאת שאר דברים כדפריש אביי התם וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועל מ"ש הרמב"ם אם היה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר ההונייה כתב ה"ה פי' שאם היו מוציאין במשקל אפילו בכל שהוא חוזר כמו שיתבאר פט"ו וכיוצא בזה כתב בפ"ז מהל' גניבה. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג שכל דינר של כסף או זהב ששוקלים אותו ולקחו סתם שחוזר הן שחסר ממנו מעט או הרבה וכן מותר לקיימו לפי שכל הלוקחו ישקלנו:

וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפי' לעיל בסי' זה וכ"כ התוס' בפ' הזהב אהא דאמר אביי (שם נב.) פחתה יתר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה:

ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנו לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ערב שבת שבא להוציאה משנה בפ' הזהב (נב.): ומה שאמר ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירו ובלבד שתצא ע"י הדחק משנה וגמרא שם:

נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימו וכו' עד מפני שניכר לכל הפחת שלו ברייתא וגמר' שם ונתבאר בדברי הרמב"ם פ"י מה' גניבה:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה בפי"ג מה' מכירה כתב וז"ל הלוקח בדמים אכסרה כגון שחפץ במעות וא"ל מכור לי פרתך באלו אף על פי שקונה בחליפין קנה ומחזיר אונאה והוא הדין ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים שקנה ומחזיר אונאה וטעמו מדגרסינן בריש פ' הזהב (מו: מז.) אמר רבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה משום דמכור קאמר ליה כלומר לשון ממכר ולא לשון חליפין רב אבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה ופסק כרבא וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי רבא והרא"ש כתב לא ידענא אי הלכתא כרבא או כרבי אבא ואי הוה גרסינן רבא הוה מסתברא דהלכה כרבא דבתראה הוא אבל התוספת כתבו לקמן דא"א למיגרס רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם ולא ברירא לן אי הלכתא כוותיה אי כר' אבא הילכך לא מפקינן אונאה מיד המאנה עכ"ל. ובספר רב אלפס כתוב רבא. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים וכו' אין בו דין אונאה:

אבל החליף פירות בפירות וכו' יש להם אונאה בפי"ג מה' מכירה וכתב ה"ה בהשגות לא ידעתי מנין לו ואולי טעה בירושלמי דפ' הזהב והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל חליפין ומקפיד עליהם מאי אע"ג דאסיקנא דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרינן דאין אונאה לחליפין בחליפין שאינו מקפיד עליהם אבל במקפיד יש לו אונאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש לו אונאה ולא אמר אין לו אלא במי שניכר שאינו מקפיד כגון מכור לי באלו אבל בכל חליפין דעלמא יש לו אונאה ויש מי שחולק ואומר לעולם אין אונאה לחליפין עכ"ל ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נראה עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב וגם סמ"ג לא הביא אלא דברי הרמב"ם ז"ל :

אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי בפ' הזהב (נא:) מימרא דרב ענן משמיה דשמואל: ומ"ש שפרשב"ם כן כתבו שם התוספות: ומ"ש בשם פירש"י עד אם ירצה שם:

ומה שאמר ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו כרב דאמר הכי:

ומ"ש בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר בק"ק וכו' שם אותיבנא לרב מדתניא האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ושני רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש דתניא בד"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר וכו' ומה שאמר רבינו ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז בפט"ו מה"מ כתב כן ולמדה מדין המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו גדמת היא חגרת היא וכו' שיתבאר בסימן רל"ב:

ב"ה המוכר את כליו ואינה את הלוקח וכו' בפרק הזהב (נא.) עובדי דאמוראי ואמרו לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה ומפרש טעמא משום דמאני תשמישתיה כיון דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי וכתב רש"י בשם השאילתות דהוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאין לו עליו אונאה: ומ"ש ואפילו שמכרם מחמת דוחק דלא שייך האי טעמא אפ"ה לא פלוג רבנן וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק"ב והאריך לתת טעם לדבר: ומ"ש ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל כתבו התוס' מסתברא דדוקא עד שתות אמרינן הכי דומיא דהנך תרי עובדי דאיתא בגמרא אבל ביתר משתות לא כן עשה ר"י מעשה עכ"ל אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפי"ג מה"מ בעל הבית שמכר כלי תשמישו אין לו אונאה שאילולי לא הרבו לו הדמים לא היה מוכר לו כלי תשמישו וכתב הה"מ בשם המפרשים שאם נתאנה בין בשתות בין ביותר מכן אין הלוקח יכול לתבוע אונאה:

ומ"ש ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר ב"ה וכו' שם על מ"ש רש"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו"ל כמפרש וכו' כתב הרא"ש ז"ל נ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעל הבית הילכך מחל על אונאתו אבל אם לא ידע שהוא בעה"ב או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה:

ומ"ש בשם הרמ"ה דל"ש מכר בעה"ב ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה יש לתמוה על סברא זו דכיון דיהיב טעמא בגמרא משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה האי טעמא לא שייך בנתאנה ולא בלוקח בין אינה בין נתאנה אבל מצאתי שכתב המרדכי בשם ר"ת אם נתאנה בעל הבית בקניינו אין לו אונאה מהאי טעמא דמאני יקירי עליה: ומ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה וכו' נראה מדברי רבינו שהביא הרא"ש דברי הרמ"ה וכתב עליהם דל"נ ואינו כן שהרא"ש לא הביא סברת הרמ"ה אלא סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר וכן כתב הגהות מיימון בשם המפרשים וכתב ולזה נתכוין המחבר שכתב שאילולי לא הרבו לו הדמים וכו' ואין זה הטעם אלא כשנתאנה הלוקח:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום וכו' כלל ק"ב סי' ג': (ב"ה) (לד ) ומ"ש כיון שיש אונאה יתר על שתות אין חילוק בין ב"ה לאחר כ"כ הרא"ש בתשובה הנזכרת ובפרק הזהב בשם התוס' שדקדקו כן מהגמרא ושכן עשה ר"י מעשה אבל ה"ה בפרק י"ג כתב בשם המפרש דה"ה ליתר על שתות ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש:

ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו וכו' ג"ז בכלל ק"ב סי' ה':

הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה בריש פ"ב דבכורות (יג:) מייתי לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו: ומ"ש וכנעני שאינה את ישראל מחזיר האונאה וכו' כן כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה וכתב ה"ה יצא לו זה ממאי דאמרינן בריש פ"ב דבכורות ובעכו"ם פרק השוכר (דף עא:) דבביטול מקח יחזיר הכנעני וה"ה לאונאה:

הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ברייתא בפ' הזהב (דף נא:): ומ"ש ופירשב"ם שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכו' כן כתבו הרמב"ם בפרק י"ג מה' מכירה וכתב הרב המגיד שכן פר"ח ונתן טעם למה אין לו דין אונאה מפני שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה ויש ט"ס בספרי רבינו וצריך להגיה ופי' הרמב"ם במקום הרשב"ם: ומ"ש רבינו אפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו וכו' פירוש זה כתוב בהגהות אשיר"י בשם א"ז ומשמע לרבינו שהיא פירוש מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו ברייתא שם:

ומ"ש ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכו' אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח וכו' גם זה שם בברייתא:

ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות משנה שם (נו.) ובגמ' (נז.) אמר רבא אמר חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם אמר רב נחמן הדר פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם רבי יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות ותרווייהו משמיה דרבי יוחנן אמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם מאן דאמר אהקדשות כ"ש אקרקעות ומ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא וכתב רב אלפס הא מילתא חזינא בה פלוגתא דרבוותא איכא מאן דסבירא ליה הלכתא כרבי אמי לרבי יוחנן דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם ואיכא מאן דסבר ביטול מקח דאמר רבי יוחנן לאו יותר משתות הוא אלא על חד תרין הוא וגמרי לה מגמרא דבני מערבא גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה ק' בק"ק וכו' אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה וכו' אלמא דרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה ק' בק"ק ואנן עיינינן בהא מילתא שפיר ואסתבר לן דהאי מימרא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתיה משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתרא דס"ל דאין לקרקעות אונאה כלל ואפילו שוה מנה במאתים דאמרינן בענין דינא דבר מצרא בפרק המקבל (קח.) זבין בק"ק ושוה מאה הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקע ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש (דף מב.) אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' אמר רבא הא דאמרן יתר על שתות בטל מקח וכו' לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בפ"ק דב"ק (יד:) שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ומאי נינהו קרקע מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף דאין להם אונאה והא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתא דקיי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב נחמן גופיה הוא דאמרה משמיה דחסא אמר רבי אמי והא לא סבירא ליה כוותיה והא דאיתמר בגמרא דבני מערבא משמוה דר' יוחנן לא עדיף מהא דאיתמר משמיה בגמרא דילן והא אידחי ליה מדרב נחמן ומהני ראיות הילכך הלכתא כדכתבינן ולית בה ספיקא. והרא"ש כתב לא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס שפסק הלכה כרב נחמן נגד רבי יוחנן משום דבתראה הוא דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב ורב נחמן תלמידו של שמואל היה והלכה כר"י נגד שמואל בכל מקום וכל שכן נגד רב לחמן תלמידו והא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת הילכך נראה כפר"ת שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא והא דאמר רבי יוחנן הכא ביטול מקח יש להם היינו בפלגא וכן רב נחמן דהכא סבר כרבי אמי דאמר ביטול מקח יש להם בפלגא והא דאמרינן בפרק המקבל זבין בק"ק ושוה מנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות מק"ק או שוה ק' ומעט יותר ובפרק האיש מקדש קאמר דביתר משתות אין ביטול מקח לקרקעות וכן פר"ת וההיא דב"ק דקרי קרקע שוה כל כסף לפי שאין להם אונאה עד פלג עכ"ל:

והרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה פסק כדברי הרי"ף שאפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונייה וכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן : כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג כתב רבינו האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב"ה ולא נראה כן מדברי הרי"ף וראשון נראה עיקר עכ"ל ומדברי רבינו נראה כדברי הרי"ף:

ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה וכו' ולא איפשיטא בפרק הזהב שם (נו:) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דילמא בטלינהו על גב ארעא ה"ד וכו' אלא דאמר איהו שדאי בה כדאיבעי ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה יש להם אונאה או אין להם אונאה תיקו. ופרש"י יש להם אונאה. אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא. ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: כדבעי לה. כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג כלשון הזה ואמר זרעתי בה זריעה הראוי לה ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה ה"ז ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע. והרמב"ן ז"ל הקשה על פי' רש"י ועל דברי הרמב"ם ז"ל וכתב ובפירושי ר"ח כתוב מי שזרע חטים בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני חטי כמאן דשדיין בכדא דמי ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי ארעא ואין כתוב בהן ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא איפשר שפירוש האונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א ז"ל:

(מד) וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע וכו' אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' שם בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה אמר אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ושכירות ליומיה ממכר הוא וכתב הרא"ש ז"ל הילכך בשכירות מטלטלים יש להם אונאה: ומ"ש רבינו דאין אונאה לשכירות קרקע שאפילו אם שכר טרקלין גדול בדינר וכו' וכן מה שכתב אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' בין נתאנה שוכר או משכיר דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה: ומ"ש ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד דבר נכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר או לקרוביו ואין כן דרך בשכירות וגם בגמרא לא נזכר זמן שכירות:

ומ"ש עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה וכו' וקבלן יראה שיש בו אונאה וכו' בפרק הנזכר וכתב ה"ה השוכר את הפועל וכו' זה נלמד מהטעם האמור בסמוך לפי שהוא מכירה ליומא ולשון הרמב"ן ז"ל ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים י"א דאין להם אונאה וכן בקבלנות ע"כ וכן כתב הרשב"א ז"ל ואצל מה שכתב הרמב"ם יראה לי שקבלן יש לו אונאה וכולי כתב כבר כתבתי דעת המפרשים החלוקים עליו וטענת הרב ז"ל שכיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בה אונאה וצל"ע דהא קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין כמו שנתבאר פי"א מהלכו' שכירות ואיתא בהמקבל עכ"ל ועי' בתה"ד סימן שי"ח :

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכולי בר"פ האיש מקדש (ד' מב:) אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שווייה שליח אבל שווייה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: ומ"ש רבי' בין במקרקעי בין במטלטלי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"מ ופשוט הוא דהא טעמא דלתקוני שדרתיך וכו' בין במקרקעי בין במטלטלי שייך והכי אמרינן בפ' אלמנה (צט:) דטעה השליח לא קאמינא אמרו ליה והא אמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו': ומה שאמר ואפוטרופא דינו כשליח כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר וז"ל ונראה לי שכן הדין באפוטרופוס בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן ז"ל בפרק האיש מקדש ויש סמך לדבריהם בפ' אלמנה נזונית (ד' ק) מדאסיקנא דשליח כאלמנה ולא כדיינים משום דמה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו:

ואם אינה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל והרב ר' יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם וכו' בפסקי הרא"ש פרק אלמנה ניזונת:

האחין שחלקו דינן כלקוחות וכו' עד ואם טעו בשתות החלוקה בטלה מימרא בר"פ האיש מקדש (דף מב:) (ו): ומה שאמר אין אונאה לקרקעות עד פלגא כבר נתבאר בסימן זה שזהו לדעת רבינו תם אבל לדעת הרמב"ם אפילו שוה ק"ק בדינר או שוה דינר בק"ק אין לו אונאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים וכו' כלל נ"ח סי' ה':

בית חדש (ב"ח) עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור לאדם להונות וכו'. ברייתא בת"כ ומביאה בפ' הזהב (ד' נ"ח) וכי תמכרו ממכר אל תונו איש את אחיו באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ובדף נ"א) שנינו אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ובברייתא וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה המוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה ובשוגג הוא עושה אימא לא אזהריה רחמנא וכו' משם יש ללמוד דבין מוכר ובין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו כמ"ש רבינו: ומ"ש ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול וכו'. האריך בזה משום דאינו מפורש בלאו דלא תונו שניתק לעשה דהשבון ולפיכך הוצרך לומר דבכלל לאו דלא תגזול הוא כדאמר ר"פ א"נ אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון הוא שמחסר את חבירו וקאמר התם דצריכי אלמא דבכלל לאו דלא תגזול הוא וכיון דלאו דלא תגזול ניתק לעשה דהשבון ה"נ לאו דלא תונו וכן מפורש סוף פ' הזהב רשב"ג אומר גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון: ומ"ש ובלבד שאינהו במעה. בפ' הזהב איפליגו אמוראי רב כהנא אומר אין אונאה לפרוטות ולוי אומר יש אונאה לפרוטות וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה ופי' נ"י שכוונתו דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מה"מ וכן נראה מדברי ה' המגיד דהרי"ף והרמב"ם שניהם תופסים דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר אבל הרא"ש כתב דלמ"ד אין אונאה לפרוטות אינו פחות ממעה כסף וז"ש רבינו ובלבד שאינהו במעה וכו' וכן פסק רב אלפס וכו' כלומר דמאחר דפסק רב אלפס כמ"ד דאין אונאה לפרוטות א"כ כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה פחותה ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף אכן רש"י כתב ז"ל אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף עכ"ל והכי משמע בסוגיא ר"פ הזהב דעל מה ששנינו הנחושת קונה את הכסף אמרינן סד"א הני פריטי באתרא דסגיא וכו' ותו תניא התם הפורט סלע ממעות מעשר שני דהיינו פרוטות של נחושת שנקראו בשם מעות בסתם וכדפי' רשב"ם פ' בית כור ולא הוזכר נחושת בסוגיא אלא לגבי פרוטות דשמעת מינה דליכא נחושת בכל המטבעות דסלע צורי כי אם הפרוטות אבל הדינרי' והמעות והפונדיונות והאיסרי כולן של כסף הן ובפ' ג"פ נמי משמע מדקא משני באתרא דלא סגי פריטי דכספא אלמא דוקא פרוטות אין עושין של כסף אבל כל היתר מפריטי עושין של כסף ונתבאר לעיל בסי' מ"ב. והרא"ש הקשה על פירש"י וז"ל נ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה והכי קתני במתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה והא דאמרינן נמי ההודאה שתי כסף זהו שתי מעות דדרשינן בפ' הדיינין מדכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן ב' מעות נפרש מטבע הפחותה עכ"ל ול"נ דאין מכל אלה ראיה לדחות דברי רש"י המאיר עיני ישראל בפירושו דאיכא למימר דכיון דאי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה בפחות ממעה שהוא גרה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכן פי' הר"ן לשם שזהו פירוש מה שאמרו בירושלמי סוף מטבע כסף מעה ובזה אפשר נמי ליישב הקושיא הראשונה דלכך נקראת המעה כסף בסתם כסף בלשון משנתינו לפי שלא נזכרה מטבע כסף בתורה בפחות ממעה ומה שהקשה עוד מדתניא בתוספתא הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף וכו' אינה ראיה דכשם שיש שני מטבעות שנקראין בשם מעה האחד נקרא מעה כסף דשש מהן בדינר והאחר נקרא בשם מעה בסתם והם הפרוטות כמו שפי' רשב"ם בפ' בית כור כך יש שני מיני איסר האחד נקרא איסר האיטלקי והוא של כסף שהוא אחד מכ"ד בדינר של כסף כדתניא בפ' הזהב פרוטה שאמרו אחד מח' באיסר האיטלקי למנ"מ לקדושי אשה איסר א' מכ"ד בדינר של כסף אבל יש איסר אחר שהוא של נחשת והוא אחד מל' בדינר כסף ולכן נראה עיקר כפי' רש"י. ולא קשה כמ"ש הרא"ש דלרב כהנא אין אונאה אלא למעה כסף אמאי קאמר אין אונאה לפרוטות לישמעינן רבותא דאין אונאה לאיסרין וכ"ש פרוטות די"ל דלרבותא דלוי קאתי לאורויי דאפי' לפרוטות איכא אונאה:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאפי' פרוטות נמי חייב להחזיר. טעמו דפסק כדלוי והאריך הרא"ש בטעם מחלוקתם והסכים להרמ"ה:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח וכו'. משנה שם (דף מ"ט) האונאה שתות למקח ובגמרא אמר רב שתות מקח דוקא שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו שוי שיתא בחמשה שוי שיתא בשבעה כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שוה חמשה בשיתא ושוה שבעה בשיתא לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא שוי ז' בשיתא מחילה הויא ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות מב' צדדים אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא ופסקו הפוסקים כשמואל דתניא כוותיה וזהו שדייק רבינו וכתב בין שתות במקח וכו' כלומר ל"מ שתות במקח אלא אפי' שתות במעות. ודע דבמסקנא (סוף ד' נ') איתא אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ופירש"י שתות קנה. ואין אחד מהן יכול לחזור ומחזיר אונאה ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דס"ל כר' נתן דברייתא וכו' ואע"ג דר"ת הקשה כמה קושיות על פרש"י ופר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה קנה אם רצה חוזר ולא חש רבא לפרש וכו' ע"ש בתוספות אנן לא קיי"ל בהא כר"ת אלא כרש"י דרב אלפס הסכים עמו שכתב על מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה וכו' מתני' רבי יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה דהא פסיק רבא שתות קנה ומחזיר אונאה עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"נ מדברי שאר הפוסקים:

היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב ממכירה וה"ה תמה בזה דהיאך פסק דהויא מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה שבע בשש דהוי שתות במעות ובמוכר שוה ס' בנ' ופרוטה הוי יותר משתות במעות ואמר שט"ס הוא וכן יש להקשות במ"ש גבי יותר משתות כשמכר שוה ס' בע' ופרוטה דפסק דהוי ביטול מקח ואמאי הלא הוא פחות משתות במעות. ומ"ש הוא ממכר שוה חמשה בששה דליכא אלא שתות במעות והמקח קיים אכן לדעת התוס' והמרדכי לשם ל"ק ולא מידי דנראה מן הסוגיא דלשמואל דוקא כשטעות שתות בשוה בין במקח בין במעות אז המקח קיים ומחזיר האונאה ואע"ג דבחד צד הוה ביטול מקח או מחילה לא תלינן הטעות אלא בשתות דטעי אינשי בשתות אבל כשאין שם שתות בשוה לא במעות ולא במקח אלא בצד אחד הויא מחילה ובצד שני הויא ביטול מקח אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח דדרך לטעות בדמי החפץ שצריך שומא ולא במעות דא"צ שומא ואין אונאה וטעות תלויה בהם ע"ש בתוס' בד"ה שתות מעות נמי שנינו ובסוף (דף נ"א) בד"ה שני פונדיונות ובמרדכי שם בד"ה מצאתי מכר שוה נ"א וכו' ומביאו ב"י ובש"ע סעיף ג' כתב וז"ל היתה האונאה פחותה מזה כל שהוא כגון שמכרו שוה ע' בס' ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול עכ"ל הנה שינה לשון הרמב"ם שכתב כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה לפי שהקשה ה"ה על זה דהו"ל יותר משתות במעות ולכך אמר ה"ה שיש להגיה בדברי הרמב"ם כגון שמכרו שוה ע' בס"ט ופרוטה דהשתא הוי פחות משתות מכל צד במקח ובמעות אבל אין צורך דהדבר ברור ופשוט כדפרישית וכך נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע שכתב דברי המרדכי בסתם בהלכה פסוקה ולא חשש הרב כלל לכתוב כלום כנגד מ"ש למעלה כגון שמכרו שוה ע' בס' כיון שאינו משמע כלל הלשון שכתב כן לדיוקא דפשט הלשון משמע דלאו דוקא כה"ג אלא ה"ה כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה וכך הוא העיקר והכי נקטינן כמ"ש הרמב"ם ורבינו ואין כאן ט"ס אלא הטעם כמ"ש התוס' והמרדכי ומהרו"ך האריך בכאן בחשבונות שלא לצורך והניח הגהות הרב בצ"ע ול"ק ולא מידי. והא דשביק הרמב"ם ורבינו מנין חמשה וששה ושבעה דפתח ביה וסיים במנין חמשים וששים ושבעים ופרוטה נראה דאתא לאורויי רבותא דאע"פ שהטעות הוא סך חשוב כיון שהוא בפחות משתות כל שהוא אע"פ שהוא דבר מועט הויא מחילה וכן לגבי ביטול מקח הוי רבותא דאפי' בדבר מועט יותר משתות הוי ביטול מקח:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה וכו'. שם בפסקיו וכוונתו דבמטבע ליכא ספק דמותר לכתחלה להוציאה ביפה אף לירא שמים אבל בסחורות ובחפצים איכא לצדד להיתר ולאיסור וירא שמים יוצא ידי שתי הסברות ונזהר שלא יכניס עצמו בספק איסור:

היתה האונאה יתר על שתות וכו' אלא אם המתאנה תובע אונאתו וכו'. כן כתבו התוספות בשם ריב"ם בפרק הספינה (תחלת דף פ"ד) ומביאו הרא"ש לשם וכתב עוד דכך היא דעת רב אלפס לשם ואף על גב דלאח"כ כתב הרא"ש דא"צ לפרש כך בדברי רב אלפס אלא איכא לפרש דבלא תובע אונאתו אמר רב אלפס דאין המאנה יכול לחזור אם המתאנה נתרצה במקח וכמ"ש ה"ר יונה אפילו הכי נראה לו לרבינו עיקר כמ"ש הרא"ש תחלה:

ומ"ש רבינו אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו'. משמע דה"ק דל"מ אם המתאנה תובע אונאתו דפשיטא דיכול המאנה לבטלו ולאו כל כמיניה לקיים המקח ושיחזירו לו האונאה וכרב אלפס והרמב"ם אלא אפילו היכא דהמתאנה שותק ואינו שואל אונאתו מאיזה טעם דס"ל לרב אלפס והרמב"ם דאין המאנה יכול לבטלו כלל ואע"פ שעדיין לא עבר הזמן שיוכל המתאנה לחזור בו דמ"מ גרע כח המאנה שאין בידו לבטלו כיון שאין המתאנה שואל אונאתו אבל הר"ר יונה ס"ל דאע"פ שאינו שואל אונאתו כיון שיכול המתאנה לחזור יכול גם המאנה לחזור אם לא שנתרצה המתאנה בפירוש שאמר בפני עדים שהוא רוצה במקח וקבלו עליו אז אין המאנה יכול לחזור וכן בנתאנה לוקח ושהה בכדי שיראה וכו' כיון שנתקיים המקח ללוקח גם המוכר אינו יכול לחזור אפי' הוקר אח"כ ותימה שהרי כשכתב הרא"ש לדברי הר"ר יונה בפ' הספינה דאין לפרש כפי' ריב"ם דחזרת המאנה הוא כשהמתאנה תובע אונאתו מכח הקושיא שהקשה על פירושו כתב עוד הרא"ש ע"ש ה"ר יונה שכתב וז"ל וטפי הוה מסתבר דהיכא דתובע אונאתו הרי גילה בדעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו וכיון שחפץ בקיום המקח לא מסתבר שהמאנה יבטל המקח עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה להר"ר יונה כהרי"ף ורמב"ם דכשהמתאנה תובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא ס"ל איפכא דהמתאנה היה חפץ בקיום המקח אלא שתובע אונאתו לא יוכל המאנה לבטלו אח"כ וא"כ אמאי כתב רבינו אבל הר"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו' דמשמע דמודה הר"ר יונה לרב אלפס והרמב"ם היכא דתובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא דמוסיף עליהם דאפי' היכא דאין המתאנה תובע אונאתו והא ליתא וצ"ל דהאי אפי' אם אין המתאנה תובע אונאתו ה"פ אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר למאנה אני חוזר במקח שהטעיתני ביותר משתות דהשתא ניחא דה"ק ל"מ היכא דהמתאנה היה חוזר במקח דפשיטא דגם המאנה יוכל לחזור בו אם הוקר אח"כ אלא אפי' היה שותק ולא היה תובע בעד אונאתו יכול המאנה לחזור בו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא דהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע שיחזיר לו האונאה אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהר"ר יונה וה"ט משום דהר"ר יונה לא פסק בזה הוראה פסוקה אלא דכתב בקושייתו אפירוש ריב"ם וטפי היה מסתבר וכו' ואפשר דלהלכה היה מסתפק כנ"ל ליישב דברי רבינו אע"פ שהוא קצת דוחק שלא יהא משמעות לשון אם אין המתאנה תובע אונאתו האחרון כמשמעות הראשון: גרסי' בפ' הספינה א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השת' דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס דלא קיי"ל כרב חסדא במאי דקאמ' שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו דהא קיי"ל כרבא בפרק הזהב דבשתות קנה ומחזיר אונאה ולא יוכל לחזור בו והביא ג"כ מה שפי' הגאון לתרץ הקושיא דרב חסדא ודאי מודה לרבא דבשתות ליכא ביטול מקח אלא דרב חסדא מיירי במכר לו שוה ה' בו' ונתן לו מעות ולא משך וקאמר דלוקח יכול לחזור בו וליכא מי שפרע כיון דטעה בשתות ולא מוכר אלא צריך לקבל מי שפרע ונראה דמה שפסק הגאון הלכתא היא ואע"ג דהאלפסי השיג עליו ואמר וכד מעיינין בהא שמעתא לא סלק בהאי סברא כל עיקר עכ"ל לא השיג עליו אלא לפי דלדעת הגאון היכא דמכר ד' בה' דהוי ביטול מקח משמע דשניהם חוזרין כדאיתא בפ' הזהב ומוכר ולוקח שוין בה והשיג עליו האלפסי דכיון דתלמודא לא איירי שפרע אלא בדין קנייה גמורה והיכא דמשך השתא לא בטלה הא דרב חסדא והיכא דמכר ד' בה' או ה' בד' כיון דאיכא ביטול מקח המתאנה יכול לחזור בו אבל לא המאנה והא דקיי"ל בביטול מקח שניהם חוזרים היינו דוקא כשהמתאנה שואל אונאתו וכמו שנבאר בסמוך אבל דינו של הגאון אמת ואין חולק על הדין דכשנתאנה בשתות ונתן דמיה ולא משך המתאנה יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע אבל המאנה אינו יכול לחזור בו עד שקיבל מי שפרע אבל בפחות משתות שניהם עומדים במי שפרע והכי נקטינן נ"ל:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל וכו' ויש לדקדק בלשונו וכו'. כתב ב"י איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו עכ"ל ואפשר ליישב דאיכא לפרש דהרא"ש לא אמר אלא דבלא עיכוב אונס פשיטא הוא דמחיל אבל בעיכוב אונס לא פשיטא לן והמע"ה אבל רבינו הכריע מדקדוק לשונו דפשיטא הוא דבעיכוב אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציאין מיד המוכר דאל"כ לאיזה צורך כתב כלל בלא עיכוב אונס דהו"ל לומר ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה מחל על אונאתו ומסתמא ודאי מיירי דאין שם עיכוב אלא שנתעצל אלא ודאי לא בא הרא"ש להוסיף בלא עיכוב אונס אלא לדיוקא דדוקא בלא עיכוב אונס אבל כשאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציא מיד המוכר ואין זה אלא כשמברר דבלא בירור מנ"ל דאירעו אונס המע"ה: גרסינן בפ' הזהב (דף נ"א) ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי (פי' קישורי משי) לזבוני ושאל בדמיהם ששה זוזים ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל אתא ההוא גברא ואמר אי יהבינא ליה ה' ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל בלוקח מבע"ה אין לו עליו אונאה ותו הוה עובדא דכוותיה בגברא דנקיט כיפי לזבוני ופסק רב חסדא ג"כ הכי וכתב במרדכי בשם ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה כדחזינן הכא בורשכי וכיפי שהרי רבא ורב חסדא לא פטרו משום דידע אלא משום דב"ה העשוי למכור כליו הוה אבל מפני שידע הלוקח כשלקח שנתאנה לא פטרוהו עכ"ל ונראה דמ"ש אם ידע הלוקח וכו' פי' אם ידע בשעת לקיחה וע"ז הביא ראיה מורשכי וכיפי דאע"פ שידע הלוקח בשעת לקיחה דאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה כדי לתבעו בדין לא אמרינן דידע ומחיל ומ"מ ודאי צריך לומר דלא איירי אלא דומיא דהני עובדא שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעיניה לדינא התם ודאי כיון שנתברר דידע ולא מחיל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר דהיה דעתו לתבעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא ה' וקנאו בשש אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה דהא אפילו היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דאמרי' דידע ומחיל כדלקמן בסעיף י"א ומפורש כך בפ' הספינה (דף ע"ח) וכדלעיל בסימן ר"ך סעיף ו' כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בו' דאמרי' ידע ומחיל אלא בע"כ הך דראבי"ה צ"ל דאמ' בפני עדים אתן לו ו' ואתבעיניה לדינא ולפי זה ודאי דאפילו תבעו לאחר בכדי שיראה וכו' נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דלא ידע וטעה ביוקר וקבעו לו זמן לחקור ולידע אם נתאנה ואם נתעצל ושהה יותר מבכדי שיראה ולא חקר מחיל אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בו' לתבעו לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתן לו ו' וכו' התם ודאי יכול לתבעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכתב ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין דלא הוי שתיקתו מחילה דאפילו לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר כיון דידע בשעת לקיחה ולא מחיל לא בתחלה ולא בסוף כנ"ל והב"י הביא דברי ראבי"ה וכתב וז"ל ואיני מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דאם הבין ב"י דראבי"ה מיירי בידיעה דלאחר שטעה במקחו אם כן מאי קאמר כדחזינן הכא גבי ורשכי וכיפי דמה ענין זה לזה אלא בע"כ דלא דן ראבי"ה אלא על הידיעה דבשעת לקיחה דומיא דעובדא דורשכי וכיפי דהתם ידע ולא קמחיל ומוציא ממנו אף לאחר זמן בכדי שיראה וכדפי' וא"כ ניחא ולא קשיא מידי והרב בהגהת ש"ע הבין כפירושינו דראבי"ה מיירי בידיעה בשעת לקיחה אלא שפי' מ"ש ושתק עד לאחר זמן היינו לאחר המכירה תובעו תוך זמן בכדי שיראה לתגר ושרי ליה מאריה דא"כ לאיזה צורך אמר ושתק עד לאחר זמן אדרבה הו"ל למימר ושתק עד תוך בכדי שיראה לתגר ותבעו לדין ותו הא ודאי מסתמא כיון דידע דאית ביה אונאה שתות וקנאו מתנה הוא דיהיב ליה דלא דמי לעובדא דורשכי וכיפי דאמר מקודם לקיחה בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל אבל מסתמא ודאי מחיל אלא כדפי' הוא עיקר דראבי"ה מיירי נמי בכה"ג דאמר בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דכיון דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל מוציאין האונאה מיד המוכר אפילו לא תבעו אלא לאחר זמן הרבה מבכדי שיראה לתגר שוב ראיתי שמהרו"ך האריך בזה בדברים דחויים והאמת הוא מאי דפרישית והכי נקטינן:

מכר לו שדה ד' בה' וכו' אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו. אע"ג דלעיל סעיף ז' כתב ע"ש הרא"ש דהסכים לה"ר יונה דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה ג"כ יכול לחזור אין זה סותר לכאן דהתם לא מיירי שהוקר ועמד על שבע והמתאנה יכול לחזור מטעם אחר ואפשר וקרוב שיחזור המתאנה הילכך גם המאנה יכול לחזור אבל הכא כיון דהוקר דמסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו שוב אין המאנה יכול לחזור בו אלא דמכל מקום לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרי' דלאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה וכן כתב הרא"ש בפ' הספינה:

כשם שיש אונאה להדיוט וכו'. משנה פרק הזהב ופירשו בגמ' הדיוט זה בעל הבית המוכר סחורה העומדת לימכר אבל בחפציו אין בו דין אונאה כמ"ש סעיף כ"ז:

ואף במטבע יש בו אונאה. משנה שם: ומ"ש יתר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה. פי' יתר מכן בכ"ח ופרוטה פחות מכן בכ' ופרוטה דבתר דמי החפץ שהוא המטבע אזלינן דטעה בשומא דידה והילכך בכ' ופרוטה הוי מחילה אע"ג דמצד אחר הוי ביטול מקח ודלא כהרב המגיד דפי' יתר מכן בכ"ט פחות מכן י"ט נמשך לדעתו שכתב דבעינן דוקא ביטול מקח מכל צד ומחילה מכל צד וליתא אלא כדעת התוס' וכבר נתבאר לעיל סעיף ד':

ושיעור חזרה וכו' עד ע"י הדחק. משנה שם עד אימתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ע"ש אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ופי' רש"י שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה ובגמרא אסיקנא הא דתנן אם היה מכירה וכו' א"ר חסדא מדת חסידות שנו כאן הא אחר אע"פ שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו פירוש דיכול להוציאה ע"י הדחק וכ"כ רב אלפס והרא"ש השתא שמעינן דכולה מתני' ביוצאה ע"י הדחק היא ומש"ה מדת חסידו' היא דמקבל' אפי' אחר י"ב חודש ואחר שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות דמדינא א"צ לקבלו לאחר הזמן כיון דיוצאה ע"י הדחק ומשמע אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק לעולם חייב להחליפה מדינא אפי' לאחר הזמן וכ"כ הרמב"ם וז"ל הנותן סלע לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציא ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אא"כ קבלה ממנו במדת חסידות עכ"ל משמע דברישא דקאמר דמחזירה לאחר י"ב חודש בשאינה יוצאה אפי' ע"י הדחק הוא ומדינא חייב להחזירה אבל אם יוצאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן מדינא אא"כ קבלה ממנו בתורת חסידות וכן פי' ה"ה אלא שהקשה עליו ממאי שנראה לו בגמרא דאפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק נמי אינו חייב להחליפה מדינא עכ"ל נראה דס"ל דמתני' דאם היה מכירה וכו' סתמא תנן ומשמע בין ביוצאה ע"י הדחק בין באינה יוצאה ע"י הדחק והא דקתני ונותנה למעשר שני וכו' לא קאי אסיפא דאם היה מכירה אלא ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסירה ולא תהא בה אונאה א"כ סלע יפה הוי ומי שאינו מקבלה הוי' נפש רעה וכן כתבו התוס' ע"ש ריב"ם וכן פי' בנימוקי יוסף מיהו תמוה לי טובא על רב גדול כמוהו הלא ראה מ"ש האלפסי להדיא וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבל ממנו במדת חסידות ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומת שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזא מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו' ואחריו נמשך גם הרמב"ם וכך היא דעת רבינו ומ"ש בסוף ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' התם הוא דאינו מקבלה לאחר זמן אלא ממדת חסידות אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק חייב מדינא להחליפה אפי' אחר י"ב חודש וכל זה נראה פשוט דלהרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו מפורש בגמרא דכולה מתניתין ביוצאה על ידי הדחק היא ובזו דוקא תנן דמדת חסידות היא אבל באינה יוצאה ע"י הדחק לא איירי מתני' כלל ומשמע דחייב להחליפה מדינא אף לאחר זמן הרבה דבזו לא קבעו חכמים זמן. שוב ראיתי למהרו"ך שהפך הקערה על פיה ופירש דעת רבינו דמדת חסידות היא להחליפה אם יוצאה ע"י הדחק אבל באינה יוצאה ע"י הדחק אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ושרי ליה מאריה כי לא ירד לאמיתו של הפשט כלל:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם שיש בו אונאה וכו'. בר"פ הזהב אמר רבה א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אף ע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קא"ל ר' אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין עליו אונאה ומשמע דס"ל לרבי אבא דאע"ג דא"ל מכור עשאוהו כדין חליפין לגמרי גם לענין דאין לו עליו אונאה ומפרש בגמ' דכ"ע ס"ל אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר אלא דדמים כה"ג דלא שכיחי עשאוהו כחליפין וטעמו של הרמב"ם דפסק כרבה א"ר הונא ולהרא"ש מספקא לי' דדילמא הלכה כרבי אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה ויש להקשות דלעיל בריש סי' ר"ט כתב רבינו דברי הרמב"ם דבאומר ערימה זו של חטין אני מוכר לך בנך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' דקנה ויש עליו אונאה דהיינו דין זה שכתב כאן מכור לי באלו דמ"ש כשאין הדמים שבחפציו ידועים ומ"ש כשאין הפירות ידועים ואעפ"כ לא כתב שם דהרא"ש נחלק ע"ז וכאן כתב דהרא"ש נחלק ונ"ל דרבינו סובר דדוקא בתופס מעות בלא מנין ואומר מכור לי פרתך או חפץ שלך באלו התם הוא דדמי לחליפין וס"ל לר' אבא דלגמרי דינו כחליפין וכין דמספקא ליה להרא"ש אי הלכתא כוותיה לא מפקינן מיד המאנה אבל גבי ערימה ומרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' כיון דא"ל בכך וכך לא דמו לחליפין אפי' לר' אבא והילכך יש לו עליו אונאה לדברי הכל:

אמר המוכר וכו' אין זה תנאי. כלומ' תנאי זה בטל וה"א בפ' הזהב אמר רב ענן משמיה דשמואל ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה אלא שרשב"ם מפרש דהו"ל כאילו לא התנה שום תנאי וחזר הדבר לדין תורה דבשתות קנה מחזיר אונאה אבל לפרש"י ה"פ דאין זה לשון מחילת אונאה כמו שנתכוין אלא הלשון משמע איפכא שלא יהא בו תביעת אונאה דהיינו שימכרנו לו בשויו ולפיכך אם הונהו הרי עבר על התנאי והמקח בטל אפי' לא הונהו אלא בפחות משתות וחוזר בו אם ירצה והיינו דכתב רש"י חוזר בו לגמרי דלשון לגמרי משמע דאפי' פחות משתות חוזר אם ירצה:

ומ"ש ואפי' אם התנה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כרב דאמר הכי וטעמא דמי ידע דאיכא אונאה דמחיל הוא סבר דאין בו אונאה ומש"ה תניא בד"א בסתם אבל במפרש וכו' אין עליו אונאה דהא ידע דאיכא אונאה ומחיל וע"ל בסי' רל"ב סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ומיהו כתב הרמב"ם וכו'. בפט"ו כתב המוכר שפחה וא"ל גידמת היא חיגרת היא סומא היא וכו' ולא היו בה מום מאלו המומין שמנה ונמצאת נכפית ה"ז מקח טעות מכאן אני אומר המוכר חפץ לחבירו בק' דינרין ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד וכו' כלומר לכך אמר שאין שוה אלא זוז להשליך מעליו תרעומת שלא יתרעם עליו אח"כ מכרת לי ביוקר וכיוצא משאר חסרון בחפץ כי הלא ישיב לו דבר לאמר הלא גליתי לך בתחלה שאין שוה אלא זוז והיינו פי' להשביח דעתו פי' להשקיט דעתו מלשון משביח שאין ימים שפי' ענין השקט והנחה דהיינו שלא יהא עליו תרעומת שמכר לו דבר שאינו חשוב מאוד על כן הודיעו מתחלה שיש בו מום וכמו שפירש"י בפ' האומנין (דף פ') גבי פרה זו נשכנית היא וכו' וע"ל בסי' רל"ב סעיף ח' ומיהו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כמ"ש למעלה סעיף י"א ובסי' ר"ך סעיף ו':

בעל הבית המוכר כליו ואינה וכו'. שם (דף נ"א) בעובדא דורשכי וכיפי קאמר רבא ורב חסדא הכי והכי אמר רב דימי ור' אלעזר ודוקא במאני תשמישתיה דיקירי עליה אבל לא בסחורות העומדים לימכר כמו בגדי קנבוס: ומ"ש ומיהו פי' ר"י וכו'. כ"כ הרא"ש בשמו וטעמו משום דהני עובדי דורשכי וכיפי הכי הוה באונאה בשתות ואמרו עלה ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה אבל ביתר משתות לא אשכחן דמחלק תלמודא בהכי ואמרי' הבו דלא לוסיף עלה שתות גופיה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובס' ב"ה כתב וז"ל ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש עכ"ל מיהו נראה מדכתב הרמב"ם בפי"ב שאילו לא הרבה לו הדמים לא היה מוכר כלי תשמישו אלמא משמע מלשונו דאפילו הרבה ביותר משתות וכ"כ ה"ה בשם המפרשים. ומספק אין להוציא מיד המאנה נ"ל:

ומ"ש ופי' א"א הרא"ש דוקא שהלוקח יודע וכו'. פי' דהשתא ניחא דאיכא למיהב טעמא דפי' רש"י ע"ש השאילתות דהו"ל כאילו היה מפרש הבעה"ב ללוקח יודע אני שיש בו אונאה כך וכך ע"מ שלא יהא לך עלי אונאה ואם לא ידע א"נ קנאו מסרסור אע"ג דידע הלוקח שהוא של בעה"ב מ"מ הבעה"ב מסרו לסרסור ומכרו בסתם וליכא למימר הכא דהו"ל כמפרש וקשיא לי היאך כתב הרא"ש ע"ש ר"י דמחלק בין שתות ליתר משתות דכיון דטעמו הוי דהו"ל כמפרש וכו' אפי' ביתר משתות נמי איכא למימר דהו"ל כמפרש וי"ל דאע"ג דלגבי מוכר ודאי אפילו ביתר משתות הוה ליה כמפרש מ"מ לגבי לוקח לא אמרינן דסבר וקיבל אלא עד שתות אבל ביתר משתות אינו מקבל עליו הטעות כל כך שיהא המקח קיים לגמרי ודוק:

וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דדעתו דאע"ג דבגמר' קאמר משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה לא מזבין להו וזה מיירי בנתאנה לוקח מבעה"ב מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה איפכא כשנתאנה הבעה"ב דקנה כלים ביוקר דמאני יקירי עליה ולוקחן ביוקר אם הם מקובלין בעיניו להשתמש בהן וכן כתב במרדכי ע"ש ר"ת ומביאו ב"י וכן היכא דלקח ואינה איכא טעמא שאם לא היה מוצא כלים בזול לא היה מוציא מעותיו שהוא נושא ונותן בהם לקנות כלים שונים שיש לו בביתו וכן היכא כשנתאנה הבעה"ב ומכר בזול איכא למימר דמפני דוחק שצריך למעות להוצאת ביתו מכר כליו בזול וכל זה לא שייך בסתמא לגבי תגר הקונה מתגר:

ששאלת על סרסור וכו' אבל אם הוא בעה"ב וכו'. איכא למידק ומה בכך ששמעון הוא בעה"ב הלא מכר החפץ על ידי הסרסור ויש לו על הסרסור אונאה כדכתב הרא"ש לעיל סוף כ"ח ולשם ודאי איירי אע"פ דיודע הלוקח שהחפץ של בעה"ב אפ"ה יש בו דין אונאה כיון שלקחו מן הסרסור כדפי' לשם וי"ל דהנחה זו שהניח הרא"ש ואמר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישו וכו' לא מיירי אלא בלוקח שלקח מבעל הבית עצמו ע"פ הדין המפורש בגמרא בלוקח מבעל הבית וכשלא היה שם תנאי התם הוא דאין אונאה בכלי תשמישיו ואחר כך אמר זהו לדינא דגמ' אבל בנדון זה וכו':

הנושא והנותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרמב"ם שא"ל וכו' וי"מ אפילו לא א"ל בכך וכך לקחתיו וכו'. כתב ב"י וז"ל משמע לרבינו שהוא פי' מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ולא נהירא דלפע"ד הדברים מבוארים דלהרמב"ם צריך הוא שיודיענו מתחלה קודם משיכה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו התם הוא דאין בו דין אונאה שאם יטעון לאחר משיכה איני נותנו בכך וכך אין שומעין לו ומשמע דאם לא הודיע קודם משיכה בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר וכו' ומשכו ואח"כ כשהודיעו בכך וכך לקחתיו תובעו אוניתני כי לא ידעתי בשעת משיכה שיהא בו אונאה יש בו דין אונאה אבל ליש מפרשים אפילו לא הודיעו עד אחר שמשכו אפ"ה מאחר שאמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך וכו' ומשכו ואחר כך הודיעו בכך וכך לקחתיו אין בו דין אונאה אפילו אם נתאנה לוקח ראשון דאדעתא דהכי משכו לוקח שני ליתן לראשון כמו שאמר דבכך וכך לקחו וכך פי' בהגהות אשיר"י לשם כי"מ אבל מדברי התוס' לשם נראה כמ"ש הרמב"ם ע"ש:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשויו וכו'. איכא לתמוה טובא והיכי ס"ד למיעבד הכי הא ודאי שקר הוא ולא לאמונה ונראה דהכי פי' כגון אם קנה עשר יריעות וכו' ובא חבירו וא"ל אני רוצה בחמש יריעות כמו שקנית אותן ואתן לך עוד שכרך מעה לכל יריעה לא יתן לו ה' יריעות הרעות ויאמר הרי לקחתים בדינר דינר ואיני משקר לו כלום ואח"כ ימכור לו היפות בשויין אלא יאמר לחבירו אם אתה רוצה לישא וליתן באמונה קנה כל העשרה ביחד בעד עשרה דינרין וכך וכך תוסיף לי שכר על כולן או קנה לך בשווין הן רע הן יפה מה ששוה וכך מפורש להדיא בדברי ה' המגיד פי"ג ממכירה וכ"כ התוספות (בדף נ"א):

וכתב הרמב"ם אפילו מכר לו שוה אלף בדינר וכו'. כבר הביא ב"י טעם שתי הדיעות באורך וע"ל בסימן ס"ו סעיף ל"ח וסימן קע"ה סעי' י"ד ודע דבפ' בית כור (ק"ו) במשנה בסימניו ובמצריו תופס בפשיטות כרב אלפס ע"ש וצ"ע במ"ש רבינו ע"ש ר"ת והרא"ש דעד פלגא ולא פלגא בכלל דבהטעהו בכפל המקח בטל וכ"כ בסימן ס"ו סעיף ל"ח והתוספות פ"ק דב"ק (דף י"ד) כתבו אהא דאמר התם דמאי דתנן שוה כסף זה קרקע דבר השוה כל כסף שנותנים עליו משום דאין אונאה לקרקעות וז"ל דבר השוה כל כסף לאו דוקא דיתר מפלגא יש להם אונאה כדמשמע פ' הזהב אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי עכ"ל הרי דבכפל ממש המקח קיים וכן כתב בפרק הזהב (דף נ"ז) בד"ה א"ר נחמן וז"ל וקשה לר"ת דבפ' התקבל אמר זבן בר' ושוה ק' סבור מינה וכו' א"ר נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח איו להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עכ"ל וי"ל דהרא"ש מפרש להדיא דהך דזבן בר' ושוה ק' לאו דוקא ר' אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר ולפ"ז הא דקאמר אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל מיקרי ביטול מקח וכן הא דכתבו בב"ק דיתר מפלגא יש להם אונאה ר"ל יתר מפלגא ופלגא בכלל יתר יש להם אונאה ומ"ש הרב בהגהת ש"ע וז"ל וי"א דדוקא עד פלגא אבל יתר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוה אונאה עכ"ל לא דק דלא בעינן יותר אלא בהטעהו בכפל שוה נמי הוה אונאה:

ובחטין שזרען בקרקע וכו'. בפ' הזהב (סוף דף נ"ו) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם דין אונאה או אין להם אונאה ואסיקנא כגון דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדבעי ופי' רש"י יש להם אונאה. אם מכרן עכ"ל משמע דמפרש לה במי שזרע חטים בקרקע ומכר הזרעים לחבירו לקצור התבואה כשתגדל וא"ל שדאי בה כמה דבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי לה ובשעה שמכר הזרעים לא השרישו וקמיבעיא לן כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה א"ד בטלינהו אגב ארעא ולית להו אונאה והתוס' הקשו היינו מקח טעות דבעי לה שיתא והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא [א"כ] לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוין אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל אבל רבינו כתב כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי וכו' נראה שכך היה מפרש דברי רש"י שכתב יש להם אונאה אם מכרן דהיינו שמכרן לחבירו עם הקרקע ומה שלא היה מפרש במכר הזרעים בלבד לקצור התבואה כשתגדל כדפירש' היינו משום דהוה קשיא ליה דזו פשיטא היא דכיון דלא השרישו בקרקע כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה דליכא למימר הכי בטלינהו אגב ארעא כיון שלא מכר לו גם הקרקע אלא הזרעים בלחוד אבל כשנפרש דמכר הקרקע עם הזרעים ניחא דאיכא למימר דבטלינהו אגב ארעא מיהו אין א' משאר הגאונים שפי' כך שמכר הקרקע דהרמב"ם ס"פ י"ג ממכירה פי' בשכרו לזרוע לו קרקע וכו' וה"ה ע"ש ר"ח פי' במי שמכר לחבירו החטין שזרען בקרקע ומיבעיא ליה במכרן ביותר מדמיהן או בפחות ולא גרס ואשתכח דלא שדי בה כדבעי לה ולזה הסכים הרמב"ן מיהו התוס' דחו פי' זה שכתבו וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיט' דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטין שבשוק עכ"ל מיהו נראה דלמה שפירש רבינו שמכר הקרקע עם הזרעים לפי זה אם לא היתה האונאה כ"א במה שמכרן ביותר מדמיהן או בפחות לא מיבעיא לן דפשיטא דאין בה אונאה דאע"ג דאת"ל דבזרעים יש אונאה מ"מ כיון שמכר הקרקע עם הזרעים בתר קרקע אזלינן דלית בה אונאה הכי נמי בזרעים הנמכרים ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאשתכח דלא זרעה כדבעי לה ואע"ג דבת"ה סימן שי"ח מסיק דלא אמרינן מגו דלגבי פועל ליכא אונאה לגבי בהמה נמי ליכא אונאה ואע"ג דשכירות פועל ושכירות בהמה נכללין בסך אחד איכא לחלק דשכירות פועל שכרו ידוע בכמה ליום כדאיתא פרק האומנין דחזינן הירא מיתגרי פועלי' בההוא מתא ואזלינן בתריה כדמסיק בסוף אותה תשובה משא"כ הכא בשמכר הקרקע עם הזרעים:

וכתב עוד השוכר את הפועל וכו'. הא דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה הקשה ה"ה הלא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין עכ"ל ר"ל דכיון דאומן דהוא קבלן שקיבל עליו לתקן כלי בכך וכך אינו קונה בשבח כלי א"כ דין פועל יש לו וכן כיון דבקבלן נמי עובר על בל תלין א"כ נקרא פועל מיהו כבר כתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ח דה"ט דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקבלן אינו יכול לחזור מה"ט אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן והכי מדמה ליה במרדכי שם בדין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר ואע"ג דעבד כנעני הוקש לקרקעות שאין בהן אונאה ועבד עברי לא איתקוש מ"מ הא אשכחן נמי בפ"ק דקדושין דע"ע נמי דין קרקע יש לו לענין שבועה ע"ש (בדף כ"ח) וה"ה לענין אונאה:

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכו'. כלומר אפילו פחות משתות מקחו בטל וכ"כ בא"ה סי' ק"ד ע"ש וכן מ"ש רב האי דאם אינה הוא את הלוקח שמכרו בטל היינו נמי לומר שבטל בכל שהוא וכ"כ בא"ה בשמו בפירוש וכ"כ לעיל בסי' קפ"ב סעיף ט' ואע"ג דרבינו האי כתב דמכרו בטל בשתות והרא"ש בפרק אלמנה ניזונית השיב עליו כבר כתבתי בסי' קפ"ב דלא נעלם מעיני הרא"ש דלרב האי מכרו בטל אפילו בפחות משתות ולא השיב עליו אלא שלא הו"ל להזכיר בדבריו שתות וע"ש במ"ש בס"ד. וקצת קשה דבסי' ק"ט סעיף י"ג ובסי' קפ"ב סעיף ט' כתב רבינו דהרא"ש הסכים לדעת הר"ר יונה וכאן ובא"ה סימן ק"ד לא הזכיר דעת הרא"ש כלל:

דרכי משה עריכה

(א) ול"נ דלא קשה מידי דראבי"ה לא קאמר רק כשידע בשעת המקח ושתק עד אחר המקח אבל לעולם לא שתק בכדי שיראה לתגר ולהכי קאמר דלא הוי מחילה וזה מוכרח שם במרדכי דהא מביא ראיה שם ממעשה דכיפי המוזכר בגמרא (נא.) דמיירי בכה"ג והוא פשוט למעיין שם. (נ"א) ואפשר שמיירי שהיה אנוס ולא היה יכול לתבעו לדין קודם לכן ולכן שתיקתו לא הוי מחילה וצ"ע:

(ב) וכתב המרדכי סוף המדיר תשובת רבי אביגדור אם היה בו כדי אונאה השתא והמוכר אומר שנשתנה השער ובשעה שמכר לו לא הוה בו כדי אונאה והלוקח אומר שבשעה שלקחה היה בו כדי אונאה על הלוקח להביא ראיה דשערים שבשוק רגילין להשתנות תמיד וע"ש שהאריך:

(ג) ועיין בנ"י פ' הזהב:

(ד) וכבר כתבתי כמה פעמים דלא סמכינן אדבריו בזה לפסוק הלכה מכח הסכמתן במקום שהתוס' והרא"ש חולקים וכ"ש במקום שדעת רבינו מסכים לדבריהם וכמו בכאן שסתם סוף סימן זה וכדברי ר"ת והרא"ש ומ"מ נראה דהמע"ה:

(ה) כתב בת"ה סי' שי"ח ואם שכר פועל וסוס והיה בו כדי אונאה אע"ג דמצד הפועל עצמו אין בו אונאה מ"מ מצד הסוס יש בו אונאה רואין ואומדים השכר המגיע לפועל ומה המגיע לסוס לפי ערך השכירות וכל מה שנתאנה בסוס צריך ליתן לו ואפילו הוא יתר משתות א"א לחזור מאחר שכבר נעשה המלאכה אלא צריך ליתן לו מה שאינהו וע"ש:

(ו) ועיין בר"ן פ' האיש מקדש: