תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: תוספות ישנים | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נג עמוד ב

א) וא"ת ולמה ליה קישוי הלא אמרי' משמש מת בעריות חייב וי"ל דס"ל פטור. א"נ א) אפי' למ"ד חייב היינו משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה אבל הכא שהדביקו עובדי כוכבים כבר לא מתחייב עד שיקשה שהרי נאנס הוא ולא יכול לפרוש. ישן לא קנה ביבמתו פ"ה משום דלא הוי בן דעת. ולא נהירא דאפילו חרש דלא הוי בר דעת אמרי' לקמן קנה. ונראה טעמא משום דבעינן כוונה וניחא דחרש יש לו כל הכוונה שיכול. אבל בישן אין לו כוונה שיש לו כמו שהוא ער. וכן נמי משמע לקמיה דמפיק ליה מיבא עליה עד דמכוין לה:

דף נד עמוד א

מה לאשת אח שכן יש בידו לרבות. ותימה בקדושין (ס"ז) דיליף כל העריות [דאין קדושין תופסין] מאחות אשה נפרוך מה לאחות אשה שכן יש בידו לרבות שיקדש הרבה נשים וירבה עליו איסור אחות אשה וי"ל דהא לא קרי בידו לרבות אלא כשהוא מרבה איסור על אחרים כמו באשת אח דאי מקדש אלף כולן אסורות על אחיו משום אשת אח אבל אין זה חשיבות אם יכול להרבות איסור על עצמו:

דף נד עמוד ב

מה לאחות אב שכן איסור הבא מאליו והקשה ה"ר יהודה בר נתן אמאי לא שמעינן כל שאיסורו בא מאליו ולא ע"י קדושין מאחות אב והני דעל ידי קדושין שבידו לרבות ניליף מאשת אח. וי"ל כיון דמ"מ אצטריכו ריכו תרווייהו למילף עדיפא לן לאתויי מבינייא ועוי"ל דהא אי קאמר הכי הוה פרכינן אשת איש מנ"ל דמאשת אח לא מצינן למילף אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה משא"כ באשת אח אבל לקמן בסמוך בעי למילף מבינייא דנדה ואשת אח דנדה יש לה היתר בחיי בעלה ומ"מ פריך שפיר תלמודא מה לנדה ואשת אח שאין להם היתר בחיי אוסרן. נדה בשעת הדם ואשת אח בחיי בעלה:

דף נה עמוד א

מותר בראשונה ובשלישית ואינו אסור בה מטעם דנשואין [דשניה] לא הוו כלום מטעם הראשונה וביאתה הוי כמו אנוסה ואמרי' נושאין על האנוסה דאם אנס אשה אינו אסור בקרובותיה והשתא מייתי מהכא דאף מן האם אסורה מדקאמר אסור בשניה דוקא ובשלישית שרי משום דאין קדושי שניה כלום. הא אי הוה שרי בשניה הוי אסור בשלישית מפני שהיא אחותה אע"ג דשלישית הוי אחות שניה מן האם לבד. וה"ה דה"מ לאתויי ולאוכוחי בהדיא בלא דוחק מסיפא דמשמע דאף מן האם אסורה. דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה וברביעית ואסור בשלישית ובחמישית:

מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. וא"ת אדרבה נימא דנילף מינה דמה שפחה חרופה בגמר ביאה אף חייבי לאוין וכו' וא"ל א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה דהא עדיין לא מסקינן אדעתין הך קושיא עד לקמן. וי"ל דהא מסיק אדעתיה שפיר דאם איתא דחייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק משפחה חרופה דשפחה חרופה נמי חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש אבל לקמן גבי חייבי כריתות לא הוה מסקינן אדעתין לומר ישתוק קרא משפחה חרופה כיון דלא ידעינן ליה רק מדיוקא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה. עוי"ל דאין להקשות הכא נילף מיניה דהא ודאי מיניה בעי' למילף דהכי פירושא מדגלי רחמנא בשפחה חרופה ש"ז גבי חיוב האשם מכלל דחיוב הלאו הוי קודם גמר ביאה וא"כ חייבי לאוין הוו בהעראה:

דף נה עמוד ב

א) ולפי' זה קשה את שפרשתי דשמעינן מש"ז דכתיב גבי אשם דחיוב הלאו הוי משעת העראה וא"כ אפילו אי לא כתיב העראה בחייבי כריתות ידעינן דחייבי לאוין בהעראה ומצינן לתרץ כתירוץ שתרצתי בתי' הראשון:

א) עוד פר"ת דאחרי שרבינו העראה כגמר ביאה מעתה ביאה נקראת אע"ג דליכא אלא העראה ור"ל התם תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר העראה וכמ"ד העראה זו הכנסת העטרה דלמ"ד זו נשיקה לא שייך בה תחלה וסוף ומקשינן מהא דאמרינן לעיל אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ומאי קאמר הלא [ביבמה] דעתו על גמר ביאה ממש דאי לאו הכי לא קני ליה ליבמתו דבעינן שיהא ראוי להקמת שם ומקודם שגמר ביאתו עשה בה העראה ונקראת בעולה בהכי וא"כ איכא עשה ול"ת אף [באלמנה] מן האירוסין עשה דבתולה ולא בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דאלמנה. וי"ל דלעיל ס"ל לתלמודא כמ"ד העראה זו נשיקה ולא שייך בה תחלה סוף וא"כ לא הוי א) בעולה בסוף העראה. עוי"ל דכיון דלא הוי בעולה רק מעצמו ליכא עשה דבעולת עצמו אינה רק מדרבנן וא"ת הא אמרינן לקמן ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דכיון דלא חזיא למיקם קמיה וכו' וקאמר היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה. ומאי קאמר הלא אמרינן דבעולת עצמו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דה"ק תיפוק ליה דהויא בעולה וכחלוצה שויוה רבנן וא"כ אין לה קנס דלא חזיא למיקם קמיה. עוד יש מתרצים דהא דאמרינן הכא דהעראה קונה מקיחה קיחה היינו לאחר קדושי כסף לחשוב העראה כחופה והא דאמרינן דעתו על גמר ביאה היינו בלא קדושי כסף. וא"ת למה לי קרא בקדושין ובעלה מלמד שניקנית בביאה תיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דשמעינן מקרא דבעילה גמור' קונה באשה לא הוה ידעינן מקיחה קיחה העראה. ורבינו נתנאל תירץ דלפי' דלעיל מכוון הדבר הזה דובעלה דמשמע ביאה גמורה מיירי בלא קדושין דכסף ותחלת קניינו בביאה בעי' ביאה גמורה ומעתה ידעינן מקיחה קיחה העראה לאחר קדושי כסף שמועיל כמו חופה:

דף נו עמוד א

פרט לשקינא לה שלא כדרכה. ואין להקשות ומי גרע מקינא לה סתם דודאי גרע דגלי בדעתיה שאינו חושדה אלא בשלא כדרכה ומ"מ פריך משכבי אשה כתיב וא"כ קנוי גמור הוא:

לדברים האמורים בפרשה. ואע"ג דבפרשה משמע דהויא כאשתו לכל דבר דאמרינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר מ"מ לא שמעינן מהתם ביאת שוגג ואונס (הא) [רק מיירי] בביאה גמורה אבל ביאת שוגג ואונס לא הוי כאשתו לכל דבר אלא לדברים האמורים בהדיא בפרשה:

מן הנשואין דברי הכל אכלה ע"י ביאת שוגג דבלא ביאה לא דאמרינן ולא היבמה עד שתבעל:

לאלומי מבעל לא. וה"ה דהוה מצי למימר דאיכא בינייהו ליורשה וליטמא לה דלשמואל כיון דלא אלימא מבעל לא ירית לה ולא מיטמא כמו בעל גופיה באשתו ארוסה:

א) ובירושלמי לא משמע כן וז"ל הירושלמי קנה ולא חילק בין ביאה לביאה מאי קנה שמואל אמר לא קנה לכל אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי המת ולהתיר צרתה לשוק ור' יוחנן אומר קנה לכל. א"ר יצחק ב"ר אליעזר פליגינן בשמערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו וא"כ משמע דרב ושמואל דהכא קיימי אהעראה וניחא שסתם התלמוד פלוגתייהו דרב ושמואל אחר מתני' אחד המערה ואחד הגומר קנה דעלה קיימי כן פירש רבינו נתנאל אך התוספות לא פירשו כן. ופירשו דקיימי אביאת שוגג וראיה לדבריהם דקאמר בסמוך כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד וכו' משמע דבביאת שוגג איירי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא ואע"פ שקבע כאן מחלוקתן על משנה אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים קנה דקאי נמי אשוגג כ"נ לר' שנ"ץ:

ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש. לקמן מפרש טעמא דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש וא"ת בלא האי טעמא לא תאכל משום סמפון דשמא יש בה מום וקדושי טעות הוו דלא ידע לבודקה הבעל לפי שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וי"ל טעמא מאי קדושי טעות הוו כשנמצא בה מום משום דאימר אם היה יודע שכן הוא לא היה מקדשה וזה החרש לא היה לו דעת להקפיד בדבר ולא חיישינן שמא יתפקח וימצא סמפון:

נשואי חרש מאכילין בתרומה. דלא איכא משום סמפון כיון דהוה בר דעת כשקדשה ולשמא ימזגו ליכא דאינה בבית אביה ואטו קדושי חרש לא גזר רבי נתן:

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות ודוקא הני אבל ביאת זנות דפנויה לא פסיל לה לכהן ולא משויא לה זונה דלית דסבר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה אלא לר' אלעזר ולא ס"ל כוותיה:

דף נו עמוד ב

ממזרת ונתינה לישראל פסל לאו לפוסלה לכהונה מיירי דבלא"ה אפסלא וקיימא ולתרומה דבי נשא ליכא למימר דאינה בת כהן אלא ר"ל לענין מלקות למלקי הבא עליה אם בעל בהעראה בהעראה לבד:

ומאי וכן לא שנא בשוגג לא שנא במזיד ובאונס וברצון וקתני פסולות. וא"ת היכי מוכח מהכא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן דלמא הא דתני פסל באונס קאי אפסולות לכהונה ולומר שנעשות חללות באונס דע"כ פסול לא קאי אכולה מלתא דמתני' דהא ממזרת ונתינה מפסלי וקיימי וי"ל דהא לאו חדוש הוא לומר דפסולות לכהונה שמתחללות באונס דמה לנו לחלק אכן תימה אמאי לא משני דפסל לא קאי אאשת איש אלא (באשתו נאמן) [נקטה] לענין התראה (לקנוס) [ללקות וכמו] כדפ"ה גבי ממזרת ונתינה וי"ל דפסיקא ליה דקאי אאשת איש דומיא דשאר עריות דר"ל פסל לכהונה:

אדרבה יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה (ביבמה) [בעריות] כתיבא. ואע"ג דיבמה ילפינן לעיל מביאה ביאה מחייבי לאוין קאמר הכא הכי כלומר לא שייך למימר וכן מן העיקר לטפל דהא בעריות כתיבא בהדיא העראה:

וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין אבל לא קאמר אהעראה דחייבי לאוין דאדרבה ילפינן לעיל יבמה משאר חייבי לאוין וא"כ חייבי לאוין עיקר ויבמה טפל:

א) ולא נהירא הך פירושא דא"כ הול"ל ומה קדושי רשות פוסלין ועוד כיון דפרשינן דמתני' לא איירי בבת ישראל אלא בבת כהן היכי קא מייתי לקמן בסמוך מפצוע דכא כהן שנשא בת ישראל באנו למחלוקת דמתני' הלא במתני' לא איירי אלא בבת ישראל. אלא ודאי נראה כפירוש אחר במתני' ונימא דמתני' איירי בבת ישראל והכי פירושא אלמנה לכ"ג מן האירוסין לא יאכלו בתרומת הכהן הגדול ואף כי הגיע זמנו לינשא. דבת ישראל שנתארסה לכהן אמרי' כי הגיע זמנו לינשא אוכלת בתרומה והכא כיון שהיא משמרת לביאה פסולה לא אכלה ור' אליעזר ור' שמעון מכשירים דאמרי משמרת לביאה פסולה אכלה וכיון דהגיע זמנו יאכלו דקנין כספו הוא:

דף נז עמוד א

א) ודוחק הוא דקרי לקדושה קריאת קהל ולכשרות היתר כהונה. הלא לישנא דקדושה משמע כהונה כדאמרינן לעיל איסור קדושה אלמנה לכה"ג ופ"ה לשון אחר דבת גר וגיורת קא מיבעיא ליה ואליבא דר' אליעזר בן יעקב ובעי מאי כשרות איתוספא ביה פירוש בההיא שאמה מישראל ליקרא קהל פירוש אף כשרות דקהל עם היתר כהונה אבל בת גר וגיורת דלית בה כל כך אלא כשרות דקהל ולא קדושה לכהונה א"כ לא נקראת קהל ומותרת לפצוע דכא אם אמת הדבר דלאו בקדושתיה קאי ולא תיאסר עליו משום כהונה דאי בקדושתיה קאי אסורה ליה כדאמרינן דבת גר כבת חלל אליבא דר' אליעזר נמי כדקאמר דבת גר וגיורת לא תנשא לכהונה או דלמא קדושה אתוספא בה בההיא דאמה מישראל יותר מבת גר וגיורת דמותרת לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה להנשא לכהן מ"מ כשרות אית בה להיות בכלל קהל ואסירא בפצוע דכא ולא אכלה בין בקדושתי' קאי בין לאו בקדושתיה קאי ורש"י פי' דראשון עיקר:

דף נז עמוד ב

א) ותימה מאי קאמר אבל חופה דלא קני לה הלא פ"ה דכלהו סברי כרב הונא דחופה קונה וצ"ל דגרסינן אבל חופה לא קני לה בלא דלי"ת. ור"ל אבל חופה לא קני לה לפסולה דדוקא בכשרות קונה וא"ת ולשמואל למה לי קרא לומר מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה פשיטא שהרי אינה אשתו וי"ל דלחופה אחר ביאה אצטריך קרא דהא שמואל נמי מודה דיש ביאה לפסולות וראיה לדבר דמייתי לקמן תיובתא לשמואל מההיא דאמן אמן וקאמר אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומסתתרא וקא משקה לה כשהיא נשואה משמע דבהכי לא קשיא לשמואל ואמאי הלא אינה אשתו אם אין ביאה לפסולה אלא ודאי שמואל נמי מודה דיש ביאה:

דף נח עמוד א

ב) וקשה לקמן דמייתי דאמרה אמן שלא סטיתי וכו' ומסיק אלא דקני לה כשהיא ארוסה וכו' וש"מ יש חופה לפסולות ומאי מייתי סייעתא לרב לישני דהתם לאחר קדושין איירי דהא קאמר שלא שטיתי ארוסה וי"ל דמ"מ מייתי שפיר דכיון דמשום החופה עם הקדושין החופה חזקה כ"כ שתהא נקראת אשתו לענין שתשתה וקרינא בה והביא האיש את אשתו וגם היא חזקה כ"כ שיצאת מדין ארוסה שהיא בסקילה ונידונת בחנק א"כ חופה בלא קדושין נמי תועיל מיהא לפסול מתרומה דבי נשא ונראה לר"י דלרב אע"ג דיש חופה לפסולות מ"מ אינו מטמא לה כדאמרינן מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ומספקא ליה לר"י אם אינו יורשה. ונראה דכיון דאינו מטמא לה כדפרישית א"כ לא יירשנה דאם היה יורשה היה מטמא לה כיון דקריי' ולא ענו לה דהויא כמת מצוה דהכי אמרינן לקמן פ' האשה רבה גבי קטנה כיון דלא ירתי לה אחיה הוי קריא ולא ענו לה והויא כמת מצוה ולא נהירא דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו לאחיהם כשמתו בלא בנים דאז ליכא דירית להו רק הם והוי מת מצוה כדפרישית וזה לא מצינו בכל התלמוד ונ"ל דדוקא היכא שהבעל ירית לה שלא כדין כגון לקמן גבי קטנה שאין לבעל בה קדושין רק מדרבנן א"כ כיון שהוא יורשה ואין קרוביה יורשין אותה קריא ולא ענו לה והויא מת מצוה אבל היכא דבדין אית ליה אין זה מת מצוה שאינם מקפידים וקרייא שפיר וענו לה כיון שאין מפסידים שום דבר מדינם. וא"ת הכא נמי שלא כדין ירית לה דהא ירושת הבעל דרבנן וי"ל דכיון שאין זאת האשה חלוקה מאחרות שהרי כל העולם הורגלו לירש נשותיהם אע"ג דאינן אלא מדרבנן נראה לקרובים שיורשה בדין ושפיר ענו לה קרוביה ולא הויא מת מצוה אבל בקטנה הכל יודעים כי קדושיה אינם כלום רק מפני שמא נהגו בה מנהג הפקר וא"כ לא ענו לה כיון דלא ירתי לה:

אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' האי ארוסה היכי דמי אלימא שקינא לה כשהיא ארוסה ואסתתרה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ו השתא ארוסה ונשואה בחד שבועה מפיק א) דאיירי דנקט איידי הקנוי בארוסים וההשקאה בנשואים והשתא לא הוי דומיא דסיפא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמיירי בתרתי ולמסקנא ניחא שפיר דמוקמי' לה ע"י גלגול והוי ארוסה ונשואה בתרתי:

דף נח עמוד ב

שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא. הכא פריך משום דקאמר בתר הכי וכנוסה [אבל] בסוטה לא נוכל לפרש כן וא"ת ולוקמה שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו דאמרינן לעיל לא קנה וי"ל דא"כ הדרא קושיא לדוכתין דלא קדמה שכיבת בעל לבועל דלאו שכיבה מקרייא:

דעבד בה מאמר והשתא פרחה מינה זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין דמאמר קונה קנין גמור לב"ש והשתא לא קנאה בביאה דמחסרא מסירה לחופה ולעולם מיירי שבא עליה יבם בבית חמיה:

ע"י גלגול פי' ומיירי דקינא לה בנשואין ומשקה לה בנשואין אכן על ידי גלגול נשבעת שלא זנתה בארוסין והשתא נימא דארוסה ונשואה תרתי מילי נינהו והוי כמו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וא"ת מ"מ תקשי דאם אמת הדבר שזנתה כשהיא ארוסה היכי בדקי לה מיא בנשואין הלא אינו מנוקה מעון וי"ל דמ"מ כיון שאינו מזיד בדבר בדקי ליה שפיר מיא. וא"ת א"כ לעיל כי פריך ומי בדקי לה מיא והלא אין האיש מנוקה מעון לישני דמיירי כשבא עליה בשוגג וי"ל דלעיל לא מצי לשנויי הכי דכיון דמיירי דקני לה בארוסין יש לו להשמר שלא יבא עליה וכאשר בא עלי' קרוב למזיד ואינו מנוקה מעון שהרי חשדה מזנות מדקני לה אבל הכא לא קני לה בארוסין כלל והוי האיש מנוקה מעון אפילו אם זנתה כי לא [עלה] על דעתו שזנתה א"כ הוי האיש מנוקה מעון:

דף נט עמוד ב

כ"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלינן ושריא ליה או בתר נשואין אזלינן ואסורה. ופשיט מן האירוסין כשרות אלמא מדלא פסלינן מאירוסין דבתר נשואין אזלינן ותימה דהשתא פשיטא ליה דבתר נשואין אזלינן ולקמן פשיטא ליה דבתר אירוסין אזלינן מההיא דנתמנה להיות כ"ג יכנוס. וע"ק דקאמר לשווייה חללה לא קא מבעיא ליה משמע דר' יוחנן היה סבור דרבי חייא בעי לשווייה חללה ולפ"ה הלא לא מיירי כלל לשווייה חללה אלא לענין אם אסורה לו או מותרת אכן שהיה מדמה איסור חללות לאיסור קיחה והול"ל שאני איסור חללה מאיסור קיחה ונראה דודאי ס"ד לר' יוחנן דר' חייא קא בעי לענין חללות ופשיטא ליה דאסור לכונסה. אכן דכאן קבעי לר' מאיר דאמר משמרת לביאה פסולה לא אכלה ולכך קבעי היכא דקדשה קטנה ובגרה אי בתר נשואין אזלי' והויא ביאה פסולה וחשבינן לה משעת אירוסין משמרת לביאה פסולה ולא אכלה או דלמא לא. ופשיט לה מגופה דמתני' דאזלינן בתר נשואין וקא"ל לשווייה חללה לא קא מיבעיא ליה א) כיון דס"ד דפשיטא ליה שאסור לכונסה דודאי בזה אנכי מסופק אי שרי לכונסה אי לא אי קיחה דאירוסין או קיחה דנשואין ופשיט ליה מההוא דיכנוס דקיחת אירוסין קאמר קרא וא"כ מ"מ הדרן קושיין לדוכתא דמעיקרא פשיט לה ר' יוחנן מההיא דמתני' דבתר נשואין אזלינן ולכן פשיט ליה דאסור לכונסה והשתא קא פשיט מההיא דיכנוס דשרי לכונסה וי"ל דלעיל לא קא פשיט אלא לדבריו לאשר עלה בדעתו דרבי חייא היה שואלו ממנו לשווייה חללה ועל כן היה ר' יוחנן סבור שהיה פשוט לר' חייא שאסור לכונסה ועל כן היה משיב לו לפי דעתך שפשוט לך דאסור לכונסה ומיבעיא לך אי חשבינן לה לפסול מתרומה כיון דהאירוסין הוו הוו בכשרות הא ודאי בתר נשואין אזלינן והוו נשואי פסלות אבל ר' יוחנן אליבא דנפשיה סבר דשרי לכונסה כמו שהשיב לו לבסוף דקיחה דאירוסין קאמר קרא:

אי כר"א מאי איריא. ותימה דאטו משום דס"ל כרבי אלעזר במלתי' דשלא כדרכה יסבור כמותו מכל וכל. וא"כ מאי פריך מאי אריא משום בעולה תיפוק לי' דהוה לה זונה דאמר ר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דלמא לא סבר לה כוותיה במילתא דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וע"ק דהלכה כרב באיסורי וא"כ הלכה כר' אלעזר דבתולה שלימה משמע וא"כ היכי הוי מנהג שאנו כותבין בכתובות בוגרת כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא הלא כתיב כי יפתה איש נערה בתולה דבתולה שלימה משמע ומינה שמעינן מוהר הבתולות שהוא מאתים וא"כ אין בוגרת כבתולה. וע"ק דודאי רב לא מצי סבר כרבי אלעזר דבפ"ק דכתובות פסק רב כר' יוסי דאמר אם רוב העיר משיאין לכהונה תנשא לכהונה ולא אמרינן עשאה זונה משום פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות ועוד דלקמן קאמר רב בוגרת לא ישא אלמא לאו כר' אלעזר ס"ל דמכשר בבוגרת וע"ק דהלכה כרב ולקמן פסקינן הלכה כראב"י דלא ס"ל כר"א בההיא דפנוי הבא על הפנויה וא"כ קשה הלכתא אהלכתא לכנ"ל דרב כר"א ר"ל דאליבא דר"א קאמר אבל לא סבר כן ולהכי פריך לר' אלעזר מאי אריא משום בעולה תיפוק ליה דהויא לה זונה:

גם שניהם שנים ולא ארבעה. מפורש במרובה:

דף ס עמוד א

אלה למעוטי נדה. כמאן אזלא כר' אליעזר בן יעקב. משמע אבל לרבנן לא מצי אתי וסברי דיש חלל מנדה וא"ת ומהיכא נילף לומר דעושה חלל מנדה אי מק"ו דגרושה שאין בה לאו שאני גרושה שהיא עצמה מתחללת ופסלה בביאתו מתרומה דבי נשא תאמר בנדה דלא פסלה דהא אית בה הויה וא"ל כיון דבעלה עשאה זונה דהא כיון דתפסי בה קדושי לא הויא כשאר חייבי כריתות ואי מאלמנה לכה"ג מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדלעיל דא"ל היא עצמה תתחלל מק"ו דלימא איסור כהונה שאני כדפרישית לעיל וי"ל יליף מאלמנה ומצרי שני שפוסלים ובנו פגום אף אני אביא נדה. וקסבר האי תנא דעבדינן שפיר צד השוה היכא דחדא הוי איסור כהונה ואידך אינו איסור כהונה כדפרישית לעיל. ולר"א בן יעקב ניחא דאצטריך קרא למימר דאי אתה עושה חלל מנדה דס"ד דנילף מחייבי עשה דיש חלל מהם אליבא דידיה:

אליו לרבות הבוגרת. תימה למה לי קרא כיון דרבינן מוכת עץ משום שאין הווייתה ע"י איש ה"ה בוגרת דבוגרת נמי אין הווייתה ע"י איש. וגם כי עדיפא יותר בוגרת ממוכת עץ משום דלא אתעביד בה מעשה וא"כ כיון דחזינן מוכת עץ כ"ש בוגרת וי"ל דס"ד דבוגרת גריעא ממוכת עץ משום דאשתני גופה ומלא היתה לאיש לא נפקא דשמא קרא לא איירי אלא בדבר שבא ע"י מעשה:

דף ס עמוד ב

והאמר ר' שמעון בתולה שלמה משמע. וא"ת ומאי פריך אדרבה היא הנותנת דסד"א בתולה שלמה משמע איצטריך אליו לרבות בוגרת. דהכי משמע לעיל הך סברא דפריך לר"מ האמר [בתולה] מקצת בתולה משמע משמע הא אי אמרינן בתולה שלמה משמע דניחא דאצטריך אליו לרבות בוגרת ונראה לפרש דה"ק והאמר ר"ש בתולה שלמה משמע ואינו מייתי [רק] תחלת דבר ור"ל בתולה שלמה משמע ובבתולה מקצת בתולים דהיינו מלתיה דלעיל וא"כ למה לי אליו לרבות בוגרת תיפוק ליה דניליף מהתם ודוחק הוא דהא לא מייתי קרא דבבתוליה. ונ"ל דה"ק והאמר רבי שמעון בתולה שלמה משמע ואמאי קאמר ר' שמעון כן הו"ל למגמר מהכא דלאו שלמה משמע דהא אמרינן אליו לרבות את הבוגרת:

טעמא דידי נמי מהכא מדאצטריך אליו לרבות את הבוגרת א"כ בתולה משמע בתולה שלמה והקשה הר' ידידיה היכי קאמר ר"ש מדאצטריך לרבות הבוגרת א"כ בתולה משמע בתולה שלמה דלמא לעולם אימא לך מקצת בתולים משמע ומ"מ איצטריך אליו לרבות בוגרת דלא ניליף בתולה בתולה מהתם דלדריש בתולה מקצת בתולים משמע בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין כמו דאמר ר"מ לעיל ונראה לראש"י דהא לא קשה מידי דהכי נמי מצי להקשות אמאי לא קאמר ר"ש כר"מ בהדיא ובהא ודאי מצינו שפיר למימר טעם דדלמא ר' שמעון ניחא ליה א) שפיר לומר בתולה שלמה ואצטריך אליו למעט ממשמעותיה דקרא משנאמר כר' מאיר דבתולה משמע ואצטריך אליו דלא נילף בתולה מהתם דהתם נמי משמע בתולה מקצת בתולים רק דמפקינן מבתוליה עד דאיכא כל בתולים. ועוד ב) מדקא"ל לר' שמעון למצוא טעם להעמיד דבתולה שלמה משמע מלומר מקצת בתולים ועוד אינו ר"ל בתולה מקצת בתולים משמע בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין דא"כ לא מצינו לאסור שלא כדרכה דלא מצינו למדרש בבתוליה בין בכדרכה בין שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מיניה ומבתוליה שמעינן לה דבעינן לעולם כל בתולים כדפרישית לעיל לר' מאיר וא"כ היינו צריכים לדרוש בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא בעינן כל בתולים ור' שמעון לא ניחא לדורשה שלא כדרכה כיון דמצינו לומר איפכא ולפסול שלא כדרכה:

דף סא עמוד א

ואין העובדי כוכבים כו'. פרשתי בב"ק בפרק שור שנגח:

דלמא אקטיל חד מישראל. י"מ דר"ש מוכיח מכאן דכל קבוע כמחצה על מחצה מדקאמר תתחטאו דלמא אקטיל חד מישראל אע"ג דעובדי כוכבים רובא אכן לא נהירא דלמסקנא אין הדבר מיושב דקאמר ממגע ומשא מי מעטינהו קרא וש"מ הוצרכו חטוי משום טומאת מגע ומשא עוי"ל דאין ראיה מכאן דדלמא הכי פירושא דלמא אקטיל חד מישראל והם היו פושטים ידיהם על החללים ונמצא שנגעו בכולם א) האהלות ואפי' אי ליכא אלא חד מישראל אטמו מחמתיה. ובכתובות פי' דנפקא ליה מוארב לו וקם עליו והקשינו מנא ליה לר' שמעון דמפיק לדרשא אחרינא בפרק ואלו הן הנשרפים (דף ע"ט) מנליה ופי' שם ור"ת פסק דלא כר"ש דאמר קברי ישמעאלים אין מטמאים באהל דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ורשב"ג פליג עליה דר"ש דאמר ב) מדורות עובדי כוכבים מטמאין באהל מפני שקוברין שם נפליהם. ובמסכת אהלות (פי"ח מ"ט) נמי רשב"ג פליג עליה דקאמר עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדורות העובדי כוכבים משמע אבל ישובה אית בה ומטמאה באהל:

ממגע ומשא מי אמעיט. וא"ת הא כתיב נמי או בעצם אדם דמשמע ישראל ולא עובדי כוכבים וי"ל דבנזיר מוקמינן לכולי קרא בטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אמעוט עובדי כוכבים:

א) וגם אין זה יהושע בן גמלא ג) שהיה בב"ב שתקן כמה תקנות שאותו צדיק היה אלא אחר הוא זה ד):

ב) וא"ת והא כבר תנינא לעיל אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתייבמת גבי איסור מצוה ואיסור קדושה וי"ל דהכא עיקר ולעיל תנייא שום כללא דכייל ותני:

דף סא עמוד ב

פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. ואיכא בינו לרבי עקיבא דר' עקיבא אומר זונה זו מופקרת רגילה בזנות כמה פעמים אבל בביאה ראשונה לא עשאה זונה ולר' אליעזר עשאה זונה בפעם אחת:

א) ובזה ניחא דפריך לקמן וליליף מיצחק פי' שנשתהה כ' שנה ואי כפ"ה שבת ג' שנים היתה א"כ משעה שהיתה ראויה להריון דהיינו מי"ג (בסמוך) [שנה] לא שהתה רק עשר שנים אלא ודאי בת י"ד שנה כדפרישית ומ"מ קשה להכא דמשמע שלא היתה בוגרת ופרשנו שהיתה בת י"ד שנה ושמא יש הרבה מדרשים חלוקים זה מזה:

הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה בטיל נמי מאשה מדקאמר הכי ולא קאמר לא יבטל אדם מאשה בת בנים אבל אשה בעלמא נסיב מדלא קאמר הכי משמע דאף מאשה נמי בטיל כי יש לו בנים:

דף סב עמוד א

אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. תימה דאמרי' (שבת קי"ט) אלמלא ישראל משמרים שתי שבתות מיד נגאלין והלא צריך שיכלו כל הנשמות שבגוף וי"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויכלו הנשמות שבגוף מיד:

דף סב עמוד ב

חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך. פ"ה שהפקידה היא בתשמיש ולא נהירא דהא מוקי לה תלמודא בסמוך לוסתה וכיון דמדאוריית' אסור דכתיב והזרתם את בני ישראל אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן ואיך שרו רבנן משום שהוא רוצה לילך בדרך וע"ק דקאמר לקמן אבל לדבר מצוה טריד ומאי קאמר השתא איסורא דאוריית' דוהזרתם שרינן כל שכן שלא יניח משום טרדתו דמצוה לפוקדה וע"ק דיש ספרים שכתוב בהם לא נצרכה אלא אפילו לאשתו נדה וא"כ אין יכול להיות תשמיש לכן נ"ל לפוקדה בדברי ריצוי והכי ר"ל וכמה יש לפוקדה עונה וכ"מ (בנדרים) [בעירובין ס"ג] דשייך פקידה בדברים אפילו באשתו נדה דקאמר כל הישן בקילעא שאיש אשתו ישנים עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ומוקים לה תלמודא אפילו באשתו נדה דסד"א דחיישינן שמא ירגילנו בדבר עבירה קמ"ל דלא חיישינן וגם ר"ל [כאן] הכי אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וסד"א שמא יבעול מתוך רבוי דברים ויעבור על דת מצות חכמים [קמ"ל]:

והמלוה סלע לעני בשעת דחקו פירשתי בסנהדרין פרק אלו הנשרפין:

דף סג עמוד א

והנושא בת אחותו לפי שהיא בת גילו כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי לאחי האם י"מ [דנקט אחותו] דאחותו לא מציא למטרח להשיאה אבל לא נקט בת אחיו דאחיו טרח ומשיאה וי"מ דווקא בת אחותו אבל לא בת אחיו דאתי להפקיע מצות יבום:

אין לך [אומנות] פחותה מקרקע וא"ת והא איהו קאמר לעיל כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם י"ל לדירתו יש לו לקנות או גם להשתכר למזונות (בנין) [ביתו] אבל להיות בה כל אומנתו אינו עושה כהוגן שאין לך אומנות פחותה מקרקע להיות בה כל עיקר מלאכתו:

זבין ולא תידול. פי' מכור כל תשמישך קודם שתהיה עני ולא נהירא דמאי קאמר ה"מ ביסתרקי אבל גלימא לא הרי יש לו למכור כל אשר לו קודם שיהיה עני ונראה לפרש כדאמרינן באלו טרפות סתר דולי בשוקא ור"ל זבין ולא תידול כלומר קנה בגדים ארוגים ולא תארוג שרגילות יותר למצוא בזול לקנות מלארוג וה"מ ביסתרקי אבל גלימא לא דודאי גלימא יש לו לארוג בביתו דלמא לא מתרמיא לה עשויה כתיקנה היטב כפי מדתו:

דף סג עמוד ב

אתו חברי לבבל שגא פל מפורש בשבת (פ"ק) [דף מה]:

דף סד עמוד א

א) וא"ת ומאי א) מקשר התם לרב תחליפא ליתיב מהך ברייתא דתני נשא אשה ושהה עמה וכו' יוציא ויתן כתובה וכל יוציא ר"ל כופין. לכ"נ דודאי יוציא לא משמע כופין אם לא שהתלמוד מפרש בהדיא [ונראה דאין כופין] אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין. אבל הכא אינו מתנהג שלא כדין דטעמא דאמרינן יוציא היינו משום דנכריח אותו משום שאינו רשאי ליבטל מפריה ורביה וגם ניחא דהתם פליגי אי ר"ל כופין אי לאו. ב) דודאי הכא לא ידעינן דיוציא ר"ל כופין כדפרישית ובהכי פליגי דחד אמר אין כופין ורב תחליפא אמר כופין א"נ י"ל דלכ"ע לא אמרינן יוציא כופין בשום מקום אם אינו מפרש בהדיא וגרסי' באיני זן ואיני מפרנס כופין וניחא הכל וכן משמע בירושלמי גבי גט המעושה תמן תנינן כו' עי' בתוס' מטו"ך:

מה עתר זה מהפך את התבואה. פ"ה עתר פילא. ולא נהירא ג) דאמרי' שהמהפכת הקש מעל התבואה וא"כ הוי פורקא ורחת היינו פיל"א:

דף סד עמוד ב

אבין ישנו בחזרה. פי' שהיה תדיר חוזר תלמודו ומתקיים בידו אבל יצחק סומקא לא היה בקי כל כך א"נ י"מ אבין ישנו בחזרה פי' שהיה תמיד אצל ר' יוחנן ויודע כשהיה ר' יוחנן חוזר מדבריו אבל יצחק לא היה תמיד אצל רבו ולא ידע כשר' יוחנן מתחרט מדבורו:

מלקיות דתנן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה. וא"ת למ"ד עבירות מחזיקות היכי מייתי דסתם לן תנא כר' דלמא היינו משום שעבר ג' פעמים והוחזק בעבירות וי"ל דדייק מדנקט מי שלקה ושנה משמע דבתרי הויא חזקה שנראה לו דוחק לפרש דלא נקט לקה אלא לאשמעינן דאיירי בעבירה שיש בה מלקות. ואפי' את"ל דקסבר עבירות מחזיקות שמא ס"ל כמ"ד כיפה צריכה התראה ומייתי שפיר דהא התרינו לו משום כיפה אחרי ב' מלקיות א"כ משמע דבתרי זמני הויא חזקה:

דף סה עמוד א

שור מועד דתנן. וא"ת היאך יחלוק רבי על זה הלא מקראי שמעינן לה בפרק כיצד הרגל וליכא מאן דפליג גבי תמול חד שלשום תרי וכו' דמשמעות דורשים איכא בינייהו וי"ל אה"נ ומ"מ מייתי ראיה ומוכח מקרא כרשב"ג דבתלתא זמני הויא חזקה. וא"כ יש לנו לומר דהדין עמו בכל מקום דבג' זמני הויא חזקה:

א) ומסופק הר"י אם הא דקאמר תצא ר"ל לאלתר או לאחר עשר שנים. ונראה דר"ל לאלתר מדאמרינן לקמן דאמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך. ואי מיירי לאחר עשר שנים מאי קאמר אדעתא דהכי לא גרשתיך הלא בעל כרחו מגרש לה כדאמרינן במתני' אלא ודאי לאלתר תצא וטעמא משום דכיון שעברה על דברי חכמים שאסרוה לינשא לו קנסינן לה. א"נ מ"ה אמרינן תצא משלישי בלא כתובה דמקח טעות דמצי למימר אני לא ידעתי שהיתה עם שני אנשים עשר שנים ולא ילדה ואילו הייתי יודע כן לא נשאתיה. וקשה דאמר לקמן את הוא דגרמת ואי לאלתר מאי קאמר דלמא אם תשהה עמו עשר שנים תלד. לכ"נ דלאחר עשר שנים קאמר תצא. והא דקאמר לקמן דאמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך. ה"ק אם יבא אליהו ויאמר דבת בנים היא לא הייתי מגרשה וכל אשר כפוהו ב"ד להוציא כפיית טעות היתה. ור"ל תצא בלא כתובה ובלא תוספת דנשים שאמרו חכמים דיוצאות ואין להם כתובה אין להם תוספת:

השתא הוא דכחשי. ואין להקשות א"כ משלישי נמי אמאי אין לה כתובה תאמר השתא הוא דכחשי וי"ל דטענת השתא הוא דכחשי מועלת לענין שלא יוציאו שני בעליה את הכתובה שנתנו בידה אבל אינה מועלת להוציא הכתובה מיד השלישי:

דף סה עמוד ב

שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. משום דאמר לה אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' אם נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ותימה דבגיטין משמע דלא מצי אמר לה הכי אלא כשאומר לה משום שם רע אני מוציאך. אבל הכא לא פירש לה דמשום עקרות הוא מוציאה וא"כ מציא אמרה ליה לא גרשתני משום עקרות כי לא פירשת כשנתת לי גט דמשום עקרות אתה נותן גט דודאי משום שנאה גרשתני. וי"ל דה"נ מיירי שפי' דמשום עקרות הוא מוציאה ועוי"ל דמיירי שפיר שלא פירש ואעפ"כ יש הוכחה בדבר דמשום עקרות הוציאה שהרי יצתה בלא כתובה ויכול לומר אילו הייתי יודע שלא היתה עקרה לא הייתי מוציאה אכן לא הייתי יכול לבודקה. אבל המוציא אשתו משום שם רע צריך לפרש דאם לא לא אמר משום שם רע אני מוציאה לא מצי אמר לה אילו הייתי יודע וכו' שהרי היה יכול לבודקה. ומדלא בדקה כאשר אנחנו רואים לבסוף כי שקר היה ודאי אמרינן שמחמת שנאה נתן לה גט ואפילו היה יודע בודאי שהשם רע שקר היה מגרשה. וגם כי לשם גרשה מדעתו. אבל הכא ב"ד צוו אותו לגרשה:

אי איהי שתקה אנן מי שתקינן. וא"ת התם גבי המוציא את אשתו משום שם. רע ואיילונית דאמרינן ר"י אומר אומרין לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך כי נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה. אמאי לא פריך תלמודא אי איהו שתיק אנן מי שתקינן וי"ל דודאי הא דקאמר גט בטל ובניה ממזרים לא הוי אלא לעז בעלמא. וגם קשה אמאי לא קאמרי רבנן התם השתא הוא דבריאת כדאמרינן הכא וגם ר' יהודה למה לי טעמא דאמרינן שתיקותיך יפה ליך מדבוריך תיפוק לי דשמא השתא הוא דבריאת ומעיקרא הוות איילונית כשיגרשה ואין לה כתובה וצ"ל דבאיילונית לא מצי למימר השתא הוא דבריאת דלא שכיח דאיילונית תתרפא:

א) אכן הכא קשה דלא מיירי בעקר מדקאמר איהי קים לה ביורה כחץ א"כ אין אנו יודעין כלל שהוא עקר וי"ל דהכא קאי אהא דאמרינן לעיל נשאת לשלישי ולא היו לה בנים ושהתה עם שני אנשים עשר שנים עם כל אחד והיא אומרת מיניה ואין לו להוציאני בלא כתובה אע"פ שיש לו לגרשני בדין מ"מ לא הוחזקתי לעקרה כי לא שהיתי כי אם שתי פעמים עשר שנים וזאת הפעם אינה מן המספר כי בשבילך הוא וכתובה אין לי להפסיד בשתי פעמים כדפרישנא דדוקא להנשא אסירה והוא אומר מינה והויא הוחזקה לעקרה ואין לה כתובה. אכן בהלכות גדולות איתא דהכא מיירי בתוך עשר שנים ובבאה מחמת טענה וההיא דנדרים מיירי באינה באה מחמת טענה ואי תקשי א"כ היכי הוה אמרינן מתחלה יוצאת ונוטלת כתובה לימא לה זיל לא מפקדת ומה לנו לדבריה. וי"ל דהתם מיירי דקאמרה שאין זרעו יורה כחץ ולא נהניתי מביאתו:

לשנות בדבר השלום. א) י"מ דאין זה שנוי גמור שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא כלומר איני נבהלת אם אלד כי פרסתי נדה וחזרתי לנעורי אכן ואדוני זקן יוליד בנים. והמפרשים שאין זה שנוי גמור לפי שנוח לומר כן מפני כבוד שכינה. וגם גבי שמואל י"ל דאין זה שנוי גמור שהרי היה הולך למשוח לדוד ולזבוח זבח זבחים כאשר קרא לדוד. והשם אמר לו שלא יגלה לשאול שהולך למשוח ולזבוח רק לזבוח לבד:

ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתה. פי' הרי אמר לה אם תרצי להיות עמי הרי זה טוב ואם אין את רוצה להיות אצלי ה"ז גיטיך בלא כתובה ומשמע אבל אי מיפקדא ניחא [ותימה] דאדרבה אז תיקשי אמאי יתן לה כתובה דלמא איהי לא [זכתה] דלעיל פרכינן הכי ומשני כיון דלא מפקדא ב) מיענשא ולא יתן כתובה וי"ל להא דפרישית לעיל ניחא דמיירי הכא דידעינן ביה שהוא עקור וא"כ אי מיפקדא יתן לה כתובה דמיניה הוא מסתמא כיון שידוע הוא לעקור אבל פריך שפיר דאי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה הרי לא יבנה לעולם מאחרת ומשום האשה אין קפידא דהא לא מיפקדא: