יבמות נו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה ופליג אדשמואל:
אחד המערה ואחד הגומר קנה:
מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן הייבום אמן הנשואין לד"ה אכלה דהא הות קאכלה מעיקרא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקמיה במקום בעל לאלומי מבעל לא ואזדא שמואל לטעמיה דאמר רב נחמן אמר שמואל כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכל שאין הבעל מאכיל יבם אינו מאכיל מיתיבי בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ובזו יפה כח היבם מכח הבעל בשלמא לרב ניחא אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל אימא הכי ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה כנס ואח"כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ומאי בזו דאילו בעל חרש מעיקרא לא אוכלת ואילו יבם חרש מעיקרא אכלה ואיכא דאמרי מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כי פליגי מן הנשואין רב אמר באוכלת דהא הות אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לכל מילי לא והאמר רב נחמן אמר שמואל כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה אין היבם מאכיל בה מיתיבי גבת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ובזו יפה כח יבם מכח בעל בשלמא לרב מתרץ דכדתריץ מעיקרא אלא לשמואל קשיא קשיא:
ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת הנולד לה בן אוכלת מת הבן רבי נתן אומר אוכלת וחכמים אומרים אינה אוכלת מאי טעמא דרבי נתן אמר רבה הואיל שכבר אכלה א"ל אביי אלא מעתה בת ישראל שניסת לכהן ומית ליה תיכול שכבר אכלה אלא כיון דמית ליה פקע ליה קדושתיה מינה הכא נמי כיון דמית ליה פקע קדושתיה מינה אלא אמר רב יוסף קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילין בתרומה ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש א"ל אביי אי הכי נולד לה בן למה לי משום רבנן וליפלוג רבי נתן עלייהו ברישא שביק להו לרבנן עד דמסיימי מילתייהו והדר פליג עלייהו אי הכי ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת קשיא:
וכן הבא על אחת מכל העריות:
אמר רב עמרם הא מלתא אמר לן רב ששת
רש"י
עריכה
מכאן ואילך - מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ומדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה והעראה רבינן לה לחיובי:
קנה לכל - באחד מן הביאות גרועות הללו קנה לה לכל דבר ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא אפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה:
האמורים בפרשה - בפרשת יבמים שכתב בה מקרא זה יבמה יבא עליה דדרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון:
לירש - דכתיב יקום על שם אחיו (דברים כה):
ולפוטרה מייבום - דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתו של זו:
מן הנשואין - היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בימי אחיו וכשמת ובטל קנינו פסקה מלאכול דכ"ע לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה:
לאוקמיה במקום בעל - שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה אבל לאלומי מבעל דבחיי הבעל לא היתה אוכלת דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה האי נמי לא אלים מיניה ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואוכלת אפי' לשמואל:
אין היבם מאכיל - בביאה גרועה:
אינה אוכלת - (דהך חופה לאו חופה היא) דגזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש כדאמרינן לקמן:
מת - חרש זה לאחר שכנסה ונפלה לפני יבם חרש:
אוכלת - דלא גרעה ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס שאין מתכוין לקנות ורבייה רחמנא לגבי יבם:
לשמואל קשיא - דהא לא הוה אכלה מעיקרא וקאכלה השתא:
אימא כנסה ואח"כ נתחרש אוכלת - מת אחר שכנסה ונתחרש ונפלה כו' אוכלת דהא אכלה מעיקרא:
ומאי בזו - יפה כחו ומאי ייפוי כח איכא הא בעל נמי חרש הוא ומאכילה:
חרש מעיקרא - קודם שכנסה:
דהא אכלה מעיקרא - והשתא הדרא בהך ביאה דהא רחמנא רבייה:
כל ביאה שהבעל מאכיל - כגון ביאת חופה:
בשלמא לרב - אע"ג דהא מתני' פריכא ליה דקתני אכלה ואע"ג דלא אכלה מעיקרא והויא כנופלת מן האירוסין דאמרן לא אכלה אפי' לרב:
מתרץ לה כדמתרצינן מעיקרא - אליבא דשמואל חסורי מחסרא והכי קתני כנסה ואח"כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת דהא אכלה מעיקרא:
אלא לשמואל - דאפי' האוכלת בחיי בעלה אינה אוכלת בשביל היבם בביאה גרועה:
קשיא - דהא ביאת חרש כביאת שוגג ואונס היא בלא כוונת קנין ואכלה:
נולד לה בן אוכלת - בשביל בנה כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב) קרי ביה יאכילו:
מת הבן - והאב קיים:
ר' נתן אומר אוכלת - בשביל בעלה:
ומית ליה - בלא בן:
קסבר ר' נתן נשואי חרש - דקדשה כשהוא פקח מאכילין בתרומה דמדאורייתא משעת אירוסין אוכלת דכתיב (שם) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו מיד ורבנן הוא דגזרי עד שתכנס לחופה משום גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה כדאמרינן בכתובות באע"פ (דף נז:) הלכך כיון דהאי בשעת קנין הוי בן דעת והשתא הכניסה לחופה וליכא למיגזר שמא תשקה אכלה אבל לא גזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש דלאו בר קנין הוא ורבנן דאסרי גזרי נשואי חרש דהוי בן דעת בשעת קידושין אטו היכא דקדשה כשהוא חרש דקנינו לאו קנין:
נולד לה בן למה לי - בלא בן נמי אכלה לרבי נתן:
משום רבנן - לאשמועינן היכא דנולד לה בן מודו:
והדר פליג עלייהו - ואוכלת דקאמר רבי נתן אכולה מילתא קאי בין אסיפא דמת הבן בין ארישא קודם שנולד לה בן דקאמרי רבנן אינה אוכלת:
אי הכי - דרבי נתן ארישא נמי פליג ומנטר הוא דנטר לרבנן עד סיומא:
ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת - דתיהוי כולה מילתא דרבנן כחדא והדר ליפלוג רבי נתן אכולה אבל השתא ליכא למימר דנטר להו אסיומא ובמת הבן לחודא פליג:
תוספות
עריכה
לדברים האמורים. אע"ג דכל שאר דברים כתובים נמי בפרשה כדדרשינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא סברא הוא דלא רבייה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדיא כגון לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום על שם אחיו לנחלה ולפטור אשת אחיו מן היבום דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מינה זיקת אחיו ולפטור צרתה דכתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים דהנהו דברים הוו לאוקמיה במקום בעל אבל בתרומה לא אכלה ע"י ביאה גרועה ולא יורשה ולא מיטמא לה ולא מיפר נדריה דהיינו לאלומי מבעל אבל מן הנשואין זכאי בכולהו דלא הוי אלא לאוקמיה במקום בעל דילפינן מהני דכתיבי ולא פליגי אלא בביאת שוגג וכיוצא בה אבל בהעראה דקניא נמי בעלמא וביאה היא לכל דבר לא פליגי בה ומה שקבע מחלוקתן כאן אמתני' דאחד הגומר ואחד המערה לאו משום דעלה פליגי אלא משום דמסיים בה קנה דקאי נמי אביאת שוגג כן נראה לר"י ובירושלמי איכא פלוגתייהו ואיכא דמוקי פלוגתייהו בהעראה:
מן הנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה. ע"י ביאה וה"ה דהוה מצי למינקט לענין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה אלא נקט אכילת תרומה לרבותא וכ"ש לשאר דברים דזימנין שהיא כאשתו לכל דבר ולא אכלה בתרומה כדאמר בכתובות בפ' נערה (דף מח: ושם) מסורה לכל חוץ לתרומה גבי מסר האב לשלוחי הבעל. [וע' היטב תוס' סוטה כד: ד"ה דהאמר רב]:
מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת. וא"ת ואמאי אוכלת וניחוש לסימפון שהרי לא בדקה שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וא"כ אינה זקוקה לו ולקמן נמי דקאמר דגזרינן נישואין דחרש אטו קידושין תיפוק ליה משום סימפון ולר' נתן נמי אמאי אוכלת ואור"י דלא חיישינן לסימפון אלא כשיכול הדבר להתגלות שיש סימפון ויהיו קידושי טעות אבל הכא דנתחרש לא חיישינן שמא יתפקח וימצא סימפון:
כל ביאה שהבעל מאכיל בה. אי ביאה אירוסין עושה אר"י דכל ביאה שהבעל מאכיל בה ע"י חופה שאחריה קאמר:
ממזרת ונתינה לישראל פסלה. לשון פסלה נקט משום אחריני דממזרת ונתינה הם פסולות ועומדות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ו (עריכה)
כח א ב מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ו':
ראשונים נוספים
קנה לכל. פי' בביאת שוגג ושאינו מתכוין וקנה לכל דבר ממש ליורשה לטמא לה ולשאר הדברים שאדם זוכה באשתו והכי נמי מוכח לקמן ולעיל נמי בפ"ד אחין (דף כ"ט) אמרינן לענין ליורשה ולטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ וכו' ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורין בפרשה אבל לא ליורשה ולשאר דברים.
והאי דפרישו בגמרא פלוגתייהו בתרומה ללישנא קמא לומר דמודה שמואל במן הנשואין שאוכלת אע"פ שלא קנה לשאר דברים וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי וללישנא בתרא במן האירוסין מודה רב דלא אכלה ואע"ג דקנה לשאר כל הדברים וטעמא דמילתא משום דגזרינן בה שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בנשואי חרש אכל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו בה, כנ"ל.
ודוקא בביאת שוגג ומזיד אבל בהעראה במתכוין דכולי עלמא קנה שהרי אף באשה לבעלה קונה לכל דבר ומצינו לכל התורה שריבה אותה.
אלא שבירושלמי (ו,א) העמידו מחלוקתן בהעראה וראיתי בהלכות של רבינו ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שסמך לו על הירושלמי וכך גורסין שם מה קנה שמואל אמר לדברים האמורין בפרשה כו' ורבי יוחנן אמר כל הדברים אמר רבי יצחק בן אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל גמר את הביאה כל עמה מודו שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר אמר ר' מתתיא תפתר שבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית חמיה כולי עלמא מודו שקנה כל הדברים, זו היא גרסת ירושלמי.
וקשה לי, וכי צריך ראיה שהגומר ביאה ביבמתו לדעת קנה כל הדברים ונ"ל שעל ביאת שגגות אמרו כדפרישית אלא שהי' ר' יצחק בן אלעזר סבור דלא חלק שמואל [אלא] על העראה של שגגות אבל גמר ביאה אפילו שוגג קנה לכל ומייתי ראיה מכנסה הרי היא כאשתו דכל כניסה במשמע ור' מתתיא דחי לה במכניסה לביתו ולא אתיא בגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין ומ"מ אין לפרש גמרא דילן אלא בביאת שגגות אבל במערה ודאי כגומר הוא וקיימא לן כרב דאמר קנה לכל.
ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מפרש לקמן דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, פי' דאלו מדינא אכיל דכיון שכנסה עמו לחופה אע"פ שאינו קונה לו מן הדין כיון דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקנה לאחיה ולאחותה והכא כיון שכנסה מ"מ אין לחוש לכך ואי משום סמפון ליכא אלא שיש לחוש שמא יתפקח ויטעון משום סמפון והא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן אלא משום קדושי חרש גזרו ור' נתן לא גזר.
והא דאמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל בה. לאו בביאה בלחוד אלא כל ביאת קדושין שהבעל מאכיל בשבילה על ידי חופה יבם מאכיל בה אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשום קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה.
מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה: פירוש בביאת שוגג ומזיד קא מפלגי דביאה גרועה היא ובעלמא לא קני עד שיתכוין, הלכך אמר שמואל דאף ביבמה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. אבל בהעראה במתכוין לכולי עלמא קנה לכל, דאף באשה לבעלה ריבתה תורה העראה כגמר ביאה כדאיתא לעיל (נה, ב) ותדע לך דהא אמרינן לקמן ללישנא בתרא אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה, אלמא העראה שהבעל מאכיל בה אף היבם מאכיל בה אפילו לשמואל. ואף על גב דגבי אחד הגומר ואחד המערה מפרשי פלוגתייהו בגמרא לאו משום מערה נקט לה אלא משום סיפא דמתניתין דקתני קנה נקט לה דאלו ברישא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד לא תני התם קנה עד סיפא דמתניתין. אבל רבינו אלפסי ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שפירשה אף לזו בהעראה אינו מחוור, דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה. ובירושלמי (פ"ו ה"א) דמשמע דמפרשי לה בהעראה, פירש הרמב"ן נר"ו (ד"ה קנה) דהעראה דשגגות קאמר, לומר שסבורין היו דלא חלק שמואל אלא בהעראה דשגגות אבל גמר ביאה דשגגות אפילו שמואל מודה בה. ומיהו גמרא דילן לא מפרשא אלא בביאת שגגות ושאינו מתכוין. עוד כתב הוא נר"ו מדפרישו בגמרא ללישנא קמא בתרומה דמודה שמואל שאוכלת בתרומה במן הנשואין, משמע דאף במן הנשואין לא קנה לכל לשמואל אלא לתרומה בלבד. וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת דבר תורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש דהא יצאה בגט ופוטרת צרתה, דאף על גב דאינו עושה נשואין גמורין כארוסין מיהא קני וללישנא בתרא במן הארוסין מודה רב דלא אכלה אף על גב דלא קנה לשאר כל הדברים כדאמרינן בפרק ד' אחין (כט, ב) אלא ליורשה וליטמא לה השתא דלא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בעל כרחיה וכו'. וטעמא דמלתא דלא אכלה משום שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בסמוך בנשואי חרש אבל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו.
אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה: פירוש לאו מאכיל על ידי ביאה בלחוד קאמר שהרי אין ביאה עושה נשואין אלא אירוסין ואין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. אלא הכי קאמר כל ביאת אירוסין שהבעל מאכיל בה על ידי חופה, יבם מאכיל בה. אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשם קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה (עיין תוס' ד"ה כל ורמב"ן) ולי נראה שאין צריך לכל זה דכיון דביאת קדושין מן הדין מאכלת, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אף על פי שאסרוה חכמים עד שתכנס לחופה, משום סמפון או משום דעולא, מכל מקום ביאה מעולה היא הראויה להאכיל בבעל, והכי קאמר כל ביאה מעולה שקונה בבעל וראויה להאכיל בה אף ביבם מאכיל בה.
קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילין בתרומה ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש: פירוש דטעמא דרבנן דאמרי אינה אוכלת לאו מדינא קאמרי דהא נכנסה לחופה וליכא לא משום דעולא ולא משום סמפון דהשתא מאי איכפת ליה בסמפון, ואי משום שמא יתפקח ויטעון טענת סמפון מלתא דלא שכיחא היא ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. אלא טעמייהו משום גזרה נשואין אטו קדושין, ור' נתן לית ליה האי גזרה הלכך משכנסה אוכלת בתרומה דהא מדאורייתא אכלה.
מאי קנה אמר רב קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורי' בפרשה ליירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום יש שפיר' דכיון דמייתי לה תלמודא גבי האי פסקא דאחד המערה וא"כ גומר קנה דפלונתא דרב ושמואל בבא על יבמתו בהערא' וכן הביאה בירוש' גבי מערה ואין הפי' זה נכון כפי שטת גמרא שלנו דהא אמרי לקמן אליב' דשמואל כל ביאה שהבעל מאכיל היבם מאכיל והבעל מאכיל הוא בהעראה שהרי רבתה תורה אשה לבעלה שהוא קונה בהערא' כדאמרי' לעיל דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה אלא ודאי דפלוגתא דרב ושמואל אינו בהעראה דהתם ודאי כיון דבכל דוכתא חשיב' כגמר ביא' א"כ אם הער' ביבמתו במתכוין אשתו היא לכל דבר ליורש' ולהטמא לה ולהאכילה בתרומה ופלוגתייהו כשבא עליה אפי' כדרכה במזיד או בשוגג דעלמא לא קנה אלא דהכא רבינהו רחמנא ומ"מ ביא' גרועה היא ומ"ה סובר שמואל דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל לא להאכילה בתרומה ורב סבר דכיון דרבייה רחמנא הרי הי' אשתו אפי' לתרומ' ונראים דברים דלשמואל ה"ה דלא קני להיות כאשתו ליורשה ולהטמא לה בביאה גרועה ולהכי נקט לישניה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ותדע לך שאלו קנאה לכל דבר כאשתו גמור למה לא יאכילנה בתרומ' אלא ודאי כדאמרן:
אבל לרב אפשר דכי אמר קנה לכל היינו לכל דבר שבעולם ובכללו תרומ' דאי לא ה"ל למינקט האי לישנא ושמואל דאמר דאינו מאכיל' בתרומ' לא מדאורייתא קאמר דכיון דבר תורה מן האירוסין אוכלת אשה בתרומה דקנין כספו הוא הכא נמי כיון דקנא' לדברים האמורים בפ' קנין כספו הוא ולא גרעה מארוסה דעלמא אלא מדרבנן קאמר שהפריזו חכמים במדתם לעשות כארוסה דכיון שלא בא עליה אלא ביאת זנות אכתי איכא חששא דשמא תשקה לאחי' ולאחיותי' וגרועה מהגיע זמן ולא נשאו דלא אכל' בתרומ' למשנה אחרונ' ואע"ג דמייחד לה דוכת' והא דלא פריך שמואל מתני' דאותבי' להו דאוכלת מדאורייתא קאמר משום דכל היכא דמדרבנן לא אכלה לא הוה תני סתמא אוכלת ולקמן בשמעתא דיש חופה לפסולות מוכח דשמואל דאמ' לא קנה קרינא בה תחת אישך וקרינא ליה שומרת יבם אבל לרב דקאמ' קנה לכל חשיבא אשתו גמורה ולא קרינא לה שומרת יבם והיינו ודאי כדפרי' דלשמואל הואי אשתו ליורש' וליטמ' לה ולאכיל' בתרומ' מדרבנן מיהת וכ"פ מו"ה בשם מורי ר"ם ז"ל ורש"י ז"ל פי' כאן קנה לכל באחת מן הביאות הגרועות האלו ופי' לק' ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואפילו לשמואל אוכלת ופי' ביאה גמורה היינו מדעת קנין ואפילו מהעראה והא דמייתי לה בגמ' גבי פסקא דא' המערה ואח' הגומר קנה לאו משום דפליגי בהערא' אלא משום דבהא קאמר תנא דמתני' קנה דקאי אכלהו מתני' דלעיל וזה ברור:
אמר לך שמואל אימא הכי ולא הספיק וכו' לאו למימר דחסורי מחסרא דא"כ הוה אמרינן הכי בהדיא אלא פרושי מפרש דכי קתני מת ונפלה לפני מיתתו כאלו לא הספיק לכונס':
אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה פי' כגון העראה או גמר ביאה ואיכ' דמקשו והא בעל אינו מאכיל אפי' בביאה גמורה בלא חופה אליבא דמשנה אחרונה שהלכה כמותה ומתרצי' ה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומה ע"י חופה יבם מאכיל אפי' בלא חופה ואין צריך לזה דה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומ' בביאה באירוסין יבם מאכיל בה אפי' מדרבנן וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה מדאורייתא כגון ביאת שוגג ומזיד ואנוס אין היבם מאכיל מדרבנן:
קשיא פי' ולא הוה תיובתא דסוף סוף בריתא משובשת היא ותירוצי בעיא ודילמא אינה אוכלת קתני והלכת' כרב חסדא והלכתא כוותי' באיסורי ועוד דשמואל סליק בקושיא:
קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילות בתרומה ולא גזרו נשואי חרש אטו קדושי חרש פי' דשורת הדין נשואי חרש ביבמה מאכילו' ואפילו מדרבנן דהא קנו לה קנין גמור וליכא משום תשקה לאחיה ולאחיותיה כיון שהכניסה לביתו ממש והכניסה לחופה דמי ואפילו למשנה אחרונה ואי משום סימפון הא ודאי לאו בר הכי דליחוש להא ודאי משום שמא תפקח ותבדוק וימצא לה סימפון הוא מילתא דלא שכיח ולא גזרי בה אלא מדרבנן דסבר דגזרי נשואי חרש אטו קדושין ורבי נתן סבר דלא גזרינן:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ו (עריכה)
מכאן ואילך שלא הכניס אפי' עטרה אינו אלא נשיקה ופטור עלי' ופליגא דשמואל וקי"ל שמואל ור"י הל' כר"י:
א' המערה וא' הגומר קנה, מאי קנה א"ר קנה לכל ושמולא אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפ' לירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום שביאה זו מפקעה הזיקה. וא"צ ממנו חליצה אלא יוצאה בגט ואם י"ל צרה נפטרת ביאה זו אבל בתרומה לא אכלה בביאתה גריעה עד שיעשה לה ביאה יפה. מן הנשואין לד"ה אכהל דהא אכלה מעיקרא אלא כי פליגי מן האירוסין, רבא אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג גמזיד, ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקמי' במקום בעל לאלומקי מבעל לא. ואזדא שמואל לטעמי' דאר"נ א"ש כל שהבעל מאכיל היבם מאכיל בביאה גרועה. וכל שאין הבעל מאכיל אין היבם מאכיל בביאה גרועה אבל עשה לה ביאה יפה ה"ה כאשתו לכ"ד ודוקא בביאת שוגג ואנוס פליגי אבל בהעראה אף שמואל מודה שאם הערה בה ברצו שקנאה לכל שההעראה חשיבא כגמר ביאה בכ"מ ואפילו אשה לבעלה קונה אותה בהעראה אבל בירושלמי גרסי' אר"י ב"א מה פליגית כשהערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו שקקנה בכל הדברים וקי"ל הל' כרב באיסורי:
ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ואל הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת, פי' דגזרי' נשיואת חרש אטו קידושי חרש, מת ונפלה לפני יבם חרש, אוכלת בזה יפה כח יבם מכח בעל פי' דלא גריעה באית חרש מביאת שוגג ומזיד, וה"ה שנפטרה הצרה בביאתי, דרסי' בירושלמי תנאי ר"א א' החרש וא' השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות:
ת"ר בת ישראל שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרשה נולד לה בן אוכלת. מת הבן ר"נ אומר אוכלת וח"א אינה אוכלת:
וכן הבא על א' מכל העריות וכו' אמר ר"ע האי מילתא א"ל ר"ש ואנהרינהו לעינין ממתניתין אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה ולא מיקרי זנות גבי בעלה פסוהל לכהנוה דלגבי כהונה מקרי זנות, ותנא תונא הבא על א' מכ"ה וכו' מאי וכן לאו ל"ש ברצון ל"ש בשוגג ול"ש במזיד וקתני פסול פי' דהיא וכן אכל מה דקאמר לעיל גבי יבמה קאי אלמא אם בא על העריות אפי' באונס פסלן וא"א בכלל עריות הוא:
א"ר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה שאע"פ שבאונס נבעלה כיון שהאי אסורה לי לא נפקעה מכלל זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום טומאה ולוקה ב' משום זונה ומשום טומאה דילפי' מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דקיימא עלי' בלאו דלא יוכל.
תנא והאי לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וי"ל אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזה זה זו אשת כהן פי' והאי קדריש מיעוטא דהו"ל למיכתב ולא נתפסה מדכתיב והיא למעוטי א"כ דאע"ג דנתפס' באונס אסורה לבעלה:
מתניתין אלמנה לכה"ג גו"ח לכ"ה מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ור"א ור"ש מכשירין נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות, ת"ק סבר משמדת לביאה פסולה לא אכלה ואעפ"י שלא בא עלי' נפסלה מכהונה דבי נשא אם היא בת כהן ור"א ור"ש סברי משמדת לביאה פסולה אכלה עד שתבעל ותפסל:
נתאלמנו וכו' פסולות מתרומה דבי נשייהו מפני שנבעלו בעילה פסולה אבל מן האירוסין כשירות ואפי' לת"ק דאותו השימוד נסתלק מע"י וקי"ל הל' כר"ש:
פרט לשקינא לה שלא כדרכה. ואין להקשות ומי גרע מקינא לה סתם דודאי גרע דגלי בדעתיה שאינו חושדה אלא בשלא כדרכה ומ"מ פריך משכבי אשה כתיב וא"כ קנוי גמור הוא:
לדברים האמורים בפרשה. ואע"ג דבפרשה משמע דהויא כאשתו לכל דבר דאמרינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר מ"מ לא שמעינן מהתם ביאת שוגג ואונס (הא) [רק מיירי] בביאה גמורה אבל ביאת שוגג ואונס לא הוי כאשתו לכל דבר אלא לדברים האמורים בהדיא בפרשה:
מן הנשואין דברי הכל אכלה ע"י ביאת שוגג דבלא ביאה לא דאמרינן ולא היבמה עד שתבעל:
לאלומי מבעל לא. וה"ה דהוה מצי למימר דאיכא בינייהו ליורשה וליטמא לה דלשמואל כיון דלא אלימא מבעל לא ירית לה ולא מיטמא כמו בעל גופיה באשתו ארוסה:
א) ובירושלמי לא משמע כן וז"ל הירושלמי קנה ולא חילק בין ביאה לביאה מאי קנה שמואל אמר לא קנה לכל אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי המת ולהתיר צרתה לשוק ור' יוחנן אומר קנה לכל. א"ר יצחק ב"ר אליעזר פליגינן בשמערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו וא"כ משמע דרב ושמואל דהכא קיימי אהעראה וניחא שסתם התלמוד פלוגתייהו דרב ושמואל אחר מתני' אחד המערה ואחד הגומר קנה דעלה קיימי כן פירש רבינו נתנאל אך התוספות לא פירשו כן. ופירשו דקיימי אביאת שוגג וראיה לדבריהם דקאמר בסמוך כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד וכו' משמע דבביאת שוגג איירי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא ואע"פ שקבע כאן מחלוקתן על משנה אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים קנה דקאי נמי אשוגג כ"נ לר' שנ"ץ:
ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש. לקמן מפרש טעמא דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש וא"ת בלא האי טעמא לא תאכל משום סמפון דשמא יש בה מום וקדושי טעות הוו דלא ידע לבודקה הבעל לפי שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וי"ל טעמא מאי קדושי טעות הוו כשנמצא בה מום משום דאימר אם היה יודע שכן הוא לא היה מקדשה וזה החרש לא היה לו דעת להקפיד בדבר ולא חיישינן שמא יתפקח וימצא סמפון:
נשואי חרש מאכילין בתרומה. דלא איכא משום סמפון כיון דהוה בר דעת כשקדשה ולשמא ימזגו ליכא דאינה בבית אביה ואטו קדושי חרש לא גזר רבי נתן:
הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות ודוקא הני אבל ביאת זנות דפנויה לא פסיל לה לכהן ולא משויא לה זונה דלית דסבר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה אלא לר' אלעזר ולא ס"ל כוותיה:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ו (עריכה)
רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל להאכילה בתרומה לא קנה באונס ובשוגג. והלכתא כרב ודוקא באונס ובשוגג דה"ל כביאה אבל בלא ביאה לא אכלה מן הנשואין אע"פ שכבר אכלה בחיי בעלה. ושמעינן מהא דהא דתנן בפ' אע"פ ובפ' אלמנה לכ"ג היבם אינו מאכיל בתרומה אע"פ שכבר אכלה בחיי בעלה ולאפוקי (מהמ"פ תוין) [מהמפרשים] שפרשוה כשלא אכלה בחיי הבעל אבל אם אכלה בחיי הבעל אוכלת שומרת יבם בתרומה. ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכנסה עד שנתחרש אינה אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אינה אוכלת כנסה הבעל ואח"כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני לפני יבם חרש אוכלת נולד לה בן אוכלת מת הבן אינה אוכלת. אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה אבל משום (אונס) [זונה] לא כל באונס לא קרינן לה זונה מסתברא דלא פליג רב' אדרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ע"כ לא פליגי בה אלא לענין מלקות מיהו אם [נאנסה מודה] שפסלוה לכהונה שהרי נבעלה לפסול לה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ומינה ילפינן בפרק אלמנה לכ"ג כיון שנבעלה לפסול פסלה מהתרומה ומהכהונה ק"ו מגרושה שמותרת בתרומה פסלה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה והכי איתא בפ' אלמנה לכ"ג והיינו דתנן בפ"ק דכתובות מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן המעיין ונאנסה אר"י בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה תנשא זו לכהונה. ואם אין רוב העיר משיאין לכהונה פסולה מפני שנבעלה לפסול לה וכל שנבעלה לפסול לה ל"ש באונס ולא שנא ברצון פסולה לכהונה מק"ו דתרומה כדפרישנא אבל לעולם זונה לא הויא אליבא דלישנא בתרא. ולא פליג רב' אדרב עמרם ואפי' לישנא בתרא. והאי דלא אנהר רב ששת עיינין ממתני' דכתובות דתינוקת. דדלמא שאני התם דזר דמעיקרא הוא אבל באשת איש לאו זר דמעיקרא הוא. ולא כדכתב הרב בעל התוספת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה