תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: תוספות ישנים | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פח עמוד א

מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן וכו' דמהימן פ"ה דאי לא מהימן לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל. ונ"ל דנפקא לן דמהימן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה:

משום עגונא אקילו בה רבנן. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמן התורה הוכחנו דעד אחד לא מהימן וי"ל דאין זה עוקר דבר מן התורה שראו חכמים דאשה דייקא ומנסבא מהני שפיר כשני עדים דודאי לא משקרא:

דף פח עמוד ב

א) ועוי"ל דקא פריך למ"ד דרב מיחייב אפי' בחתיכה אח' דמצות כתיב:

לאחד מעדיה. וא"ת והא אמרינן לעיל מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. וי"ל דמיירי הכא שיש שלשה עדים שיש עדות כשר בלא זה שנשאה. ולא נהירא דבשנים נמי לא מצינן לומר דחשידי ומ"מ קאמר לא ישא את אשתו וצ"ל דהכא מיירי שהיה לו אשה כשהעיד וא"כ מותר בה כדאמרינן לעיל וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינשא להם דלא שייך חשד כיון שהיה לו אשה כשהעיד:

באומרת ברי לי. הקשה ה"ר שמואל מאיוורא משמע דמעיקרא ס"ד דלא אמרה ברי לי וא"כ כי קשה ליה הבא עליה באשם תלוי [קאי] הול"ל חטאת ודאי משום חזקת אשת איש וי"ל דלעולם היה יודע טעמא דאשה דייקא ומנסבא ומ"ה ליכא חטאת ודאי אבל הכא קאמר שאומרת שברי לה שמת ששמעה מבני אדם שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין:

תצא כמאן כר' מנחם ב"ר יוסי. וסברא הוא דרב קאמר למלתיה על מתני' ומתני' איירי בנשאת ואח"כ באו עדים א"כ משמע דבבאו עדים ואח"כ נשאת תצא וא"ל מאי למימרא דאשמעינן דרב סבר כר' מנחם בר' יוסי:

ת"ל וקדשתו אלא לאו כי האי גוונא שבאו עדים שמת ונשאת לאחד מעדיה והוא כהן ואח"כ באו עדים ואמרו שהיה בעלה קיים והרי היתה זונה אצלו ופסולה לכהן ולכך כופין אותו וא"ל דמיירי קרא באיסור מפורסם כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה דבהא לא אצטריך קרא דפשיטא שמכין אותו עד שתצא נפשו דאפי' אם נשא חייבי לאוין אמרינן דכופין:

דף פט עמוד א

רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן. וא"ת והא אמרינן לקמן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו ואינה צריכה האחרת גט ואמאי הרי עבד איסורא שהרי בא עליה וי"ל דהכא סמיך אשנוייא דלעיל דאמר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וגם עבד איסורא ומש"ה צריכה גט אבל לקמן ליכא אלא טעמא דעבד איסורא דהא לא שייך לומר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דהתם אפי' גירש לא מצי למנסב אחותה דאסירא בחייה ואפי' נתגרשה ומ"ה אינה צריכה גט:

א) עוד י"ל דהכא איכא טעמא רבא שהרי הכל יודעים שאין קישות מרה ואבטיח סרוח מהני כמו אינך ולכך בשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אינה תרומה דקנסינן ליה. אבל גבי חומץ ויין איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא וא"כ כשיודע שהוא חומץ ומפריש ממנו על היין טוב הדבר שהרי אמרי' דניחא ליה בחלא אבל כשסבר שהוא יין ונמצא חומץ הוי תרומה בטעות ואינה תרומה:

דף פט עמוד ב

עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. וא"ת אמאי לא מפריש מיניה וביה י"ל דאתי למימר שהמותר חולין ואתי למימר דשריא לישראל לאכול והיא אסורה מדרבנן דהא תרומה היא ופ"ה והא דלא אמרינן משאינו נקוב על הנקוב עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. שאני התם שנותנין לכהן שאינו נקוב והוי פטור ואין עליו דין טבל אבל הכא שנותן לכהן את שהוא מן הנקוב והוי טבל גמור לא תאכל לכהן עד שיפריש עליו תרומה ומעשר ממקום אחר:

דמדאורייתא תרומה מעליא כדר' אליעזר וכו' ומ"מ במזיד אין תרומתו תרומה כדפי' לעיל:

ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וא"ת משום דעבר אמצותא דרחמנא דה"נ איכא מ"ד בפ"ק דתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וי"ל דמ"מ אם אינו קדוש כלל לא הוי קרי ליה נשיאות חטא דנשיאות חטא משמע שהאיסור לעולם עליו ואי לא הוי קדוש כלל א"כ צריך לחזור ולתרום כי את שתרם מתחלה אינו קדוש כלל א) כיון דלא ירתי לה איהי קריא ולא עני לה. פי' לעיל גבי יש חופה לפסולות. וא"ת משמע הכא דמטמא לה אף כי יש אחרים שיכולים לעסוק בה. ותימה דאמרי' בנזיר במת מצוה אם יש ישראל וכהן יטמא ישראל ואל יטמא כהן. וה"נ יתעסקו בה קרוביה ולא בעלה שהוא כהן ונראה דהכא קאמר דמטמא לה משום דחכמים שויוה כמת מצוה שאין לו קוברין אלא ב) הוא דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה כי הכא שיש טעם גדול בדבר דלא ירית לה אב ומפסיד דינו ואין זה חשיב עקירה:

דף צ עמוד א

תבא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו. ופ"ה אע"ג דהתשלומין נעשין תרומה ואם כן הויא מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו שהרי הוי תרומה טמאה מ"מ איהו איכוין לשלם דבר דחזי יותר ממה שאכל. וקשה דמה לנו בכוונתו מ"מ לא חזי וי"ל דבמזיד ר"ל מזיד מן האכילה והשתא ניחא שפיר דחזי למיכל בימי טומאתו משום דבמזיד אין התשלומין נעשין תרומה עי"ל דשפיר קאמר תע"ב שהוא מפסיד עצמו יותר ממה שהפסיד הכהן כי את אשר הוא משלם הוה חזי בימי טומאתו כל זמן שהיה בידו ואת אשר הפסיד הכהן לא חזי ביד הכהן רק להסקה:

שילם חולין טמאין סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין פ"ה משום דלפי מדה משלם דאי לפי דמים משלם לא היו תשלומיו תשלומין שהרי נעשין תרומה ולא נהירא דמשמע בפרק כל שעה א) גם לפי מדה משלם דלא אמרינן לפי מדה משלם אלא להחמיר גבי אכל גרוגרת וכו' וצ"ל דמיירי ששילם כל כך מן החולין טמאין שמועילין אף להיסק כמו התרומה הטהורה שאכל ומ"מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפץ עליה זבינא וקא משלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:

והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא אי אזל כהן ומקדש בהו אשה קדושיו קדושין. וא"ת ולמה לי למימר כל כך לימא והא הכא דמדאורייתא תשלומין מעליא הוא והוי תרומה ואסורין לזרים ואמרי רבנן אין תשלומיו תשלומין והוי חולין ושרינן לזרים. וי"ל אי הוה אמרינן הכי הוה מצי לשנויי דר"ל אין תשלומיו תשלומין לענין שלא ישארו לכהן אלא [יחזרו] ליד הבעלים ויהיו בידם תרומה ולא יוכל זר לאוכלם ועל כן מאריך הספר מדאורייתא תשלומין מעליא הוו וקדושיו קדושין ורבנן אמרי דאין תשלומיו תשלומין שלא יהיה לכהן חלק בהן וא"כ אין קדושיו קדושין וא"ת מש"ה יש כח בכאן לעקור הקדושין שמפקיעים ב"ד הממון ומפקיעין הקדושין ויש לאל ידם דהא אמרינן הפקר ב"ד היה הפקר וי"ל דלא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר אלא היכא שהוא פושע ומפקירים ב"ד ממונו אבל הכא הכהן לא פשע כלל ולמה יפקירו ב"ד ממונו:

דף צ עמוד ב

כמו אליהו בהר הכרמל. וא"ת דלמא שאני התם [שהיה] על פי הדבור דכתיב וכדבריך כן עשיתי י"ל מדקאמר הכל לפי שעה שמע לו משמע אפי' שלא במצות המקום דאי במצות המקום לעולם יש לשמוע לו וא"ת אמאי לא משני שאני אליהו דאתחזק וי"ל מדקאמר אפילו אמר לך נביא עקור משמע דבכל נביא מיירי וה"ה לחכמים:

שויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות י"מ משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה ולא נהירא דמ"ה לא עקרינן קדושין דאורייתא וא"ת א"כ יכולין ממזרים ליטהר שיתן לה גט ע"י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונימא אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ונמצאת שלא היתה אשת איש כשזנתה וכן נמי קשה ליחוש שמא יחפה על בת אחותו [ונ"ל] דאה"נ היכא שאנו רואין שהוא מתכוין לא נפקיע הקדושין. עוי"ל מההיא דשמא יחפה על בת אחותו אין זה חיפוי כיון דמן הדין יכול לעשות כן וא"ת א"כ איך מצינו מיתה באשת איש הלא התראתה הוי התראת ספק דשמא יתן לה בעלה גט ע"י שליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצא שלא היתה אשת איש מעולם. וי"ל כיון דהשתא ודאי קא עברה דהא אשת איש היא משום מעשה שיוכל לבא לא קרינן לה התראת ספק ובזה ניחא הא דאמרינן אמרו לו אל תשתה דהוי התראת ספק לפי שכל זמן שהוא לפנינו כמו שהוא עכשיו ודאי לא עבר:

מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר. ותימה דהא אמרינן התם דהפרת נדרים דאורייתא וי"ל דה"פ מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר בנדרים שאין בהם עינוי נפש דאין מיפר מדאורייתא כי הני דאמרינן לעיל דמיפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה והיינו כעין שפי' לעיל גבי כתובה א"נ י"ל אמור רבנן לאו דוקא:

דף צא עמוד א

היה במזרח וכתב במערב בגיטין פריך במאן איירי אילימא בעל היינו שינה (שמו) שם עירו (ושמה) ושם עירה אלא מיירי שהיה הסופר במזרח וכתב במערב ומקשינן אמאי לא מוקי לה התם בבעל ומיירי שהיה עומד שם בשעת כתיבת הגט וכתב עמידתו במערב ומתרצינן דודאי א"צ לכתוב יום העמידה בשעת (הנתינה) [הכתיבה] וראיה לדבר דאי היה צריך לכתוב מקום עמידת האיש כמו כן היה צריך לכתוב מקום עמידת האשה וא"כ לא מצינו גיטין באים ממדינת הים שהרי א"א לדעת מקום עמידת (הבעל) [האשה] בשעת הנתינה ועל מקום לידה אומר הר"י דא"צ לכתוב דשם עירו ושם עירה לא מיירי רק בעיקר דירתם ואדרבה טוב ליזהר שלא לכותבו שא"א לעמוד בו ויבא לכתוב גט בטעות ואם שינה מקום לידתו נראה דאין לפסול הגט בכך ואין לפסול משום דסהדי אשקרא חתימי דהא לא חתימי רק אעיקר הגט דהא בכתובות [דף כד. אמרינן] אם כתוב בשטר איש פלוני כהן אין מעלין אותו לכהונה שהרי אין מעידין שהוא כהן דעל גופא דשטרא לבד חתימי. ומעשה היה לפני הר"י ששינו מקום לידתו והכשירו והשתא מוקי לה תלמודא בגיטין דהיה במזרח וכתב במערב ר"ל הסופר. ותימה דבכתובות שלנו אין אנו נזהרים מזה שש"צ כותבה במקום שהוא והחופה במקום אחר ונראה דאין קפידא בסופר רק בעדים כשחותמין במקום אחר מאותו שנכתב הגט אבל בכתובות שלנו הש"ץ כותב מקום שיחתמו בו העדים א"נ כיון שידוע לעולם שהש"ץ כותב כל הכתובו' שבגבול עירו אף כי אין החופה במקום שעומד בו לא מחזי כשיקרא:

איבעי לה לאקרויי גיטא. וא"ת א"כ דמיירי בלא קראוהו מאי אריא שלא נכתב כהלכתו כיון דלא קריוה מיפסיל דהכי משמע בגיטין וי"ל דאף כי מיפסיל לא אמרי' תצא מזה ומזה. א"נ מיירי הכא דקריוה לאחר נתינה אבל לא קריוה קודם נתינה וא"כ אי לאו משום דשינה לא מיפסיל בהכי דודאי לכתחלה בעי קרייה לפני נתינה ולאחר נתינה אבל דיעבד לא מיפסיל אי קריוה לבסוף והכא משום דשינה מפסיל:

איבעי לה לאמתוני. וא"ת ע"פ עדים נמי איבעי לה לאמתוני לראות אם יבא בעלה וי"ל דהכא שנפלה ליבם ובחזקת איסור לשוק היא איבעי לה לאמתוני לראות אם תמצא חברתה איילונית אם לאו טרם שתנשא לשוק אבל במתני' כיון דאתו עדים ואמרו שמת בעלה הרי עומדת בחזקת היתר ומה יש לה עוד להמתין:

דף צא עמוד ב

לשם מלכות שאינה הוגנת. פ"ה לשם מלכות רומי שאין להם לא כתב ולא לשון ותימה דהא חזינא דאית להו כתב ולשון וי"ל דאינו כתב מיוחד אכן לקחו אותו משארי לשונות וא"ת אמאי לא חשבינן ליה ללשון גמור כמו לשון ישמעאל ולשון אדום שלא היו כמו כן בדור הפלגה וי"ל דאין לשונם טוב כל כך כמו לשון ישמעאל כדאמרי' בירושלמי דל"ב לשונות הציף הים וכולם חזרו ויצאו מאדום וישמעאל עוי"ל דר"ל אין להם לשון המלכות כמו לשארי אומות שיש שיש להם לשון המלכות כדאמרינן התם שהיה מספר קומי. תימה למה אין אנו כותבים עתה לשני המלך ואנו כותבים לבריאת עולם. ויש לומר משום שהורגלו בשטרות לבריאת עולם הורגלו נמי בגיטין:

והאחרון אינו ממזר. וא"ת ואמאי אינו ממזר כדלעיל מטעם קנס דהא לעיל אמרינן דכי נתגרשה מן הראשון הוי ממזר מן השני מטעם קנס וי"ל דר"ל הכא אינו ממזר מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר:

ונתקדשה ובא בעלה מותרת לחזור לו. וה"ה דשריא לשני אם גרשה הראשון דראשון ושני שוין דכמו דחזיא לחזור לראשון אם גרשה השני כך מותרת לחזור לשני אם גרשה ראשון:

דף צב עמוד א

יבמה קדושין אין בה. פ"ה דאם נתקדשה אינה צריכה גט נשואין יש בה דאם נשאת צריכה גט. ותימה א"כ מאי פריך אי קדושין אין בה להצריכה גט נשואין נמי אין בה אשת איש תוכיח דבנתקדשה לאחר לא בעיא גט ובנשאת צריכה גט כדאמרינן בריש פרקין וי"ל דקא פריך אהא דקאמר נשואין יש בה לאוסרה על היבם משמע אבל בענין אחר לא מתסרא על היבם א"כ אם זנתה לא מתסרא ולהכי פריך אי קדושין אין בה לאוסרה על היבם וגם זנות אין בה רק נשואין לבד א"כ נשואין נמי אין בה לאוסרה על היבם ונהי דבאשת איש מתסרא בנשואין שאני אשת איש דמתסרא גם בזנות. וא"ת ואמאי פשיט ליה דזנות ונשואין שוין הלא בגיטין דייק תלמודא נישאו אין זינו לא משמע דפשוט לתלמודא שלא להשוותם וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כמסקנא דהתם:

קדושין ונשואין אין בה לאוסרה איבם ואי תקשי הכונס יבמתו וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וי"ל דהשתא נאמר כמו שאמר ר' ירמיה בירושל' דההיא כר' עקיבא אבל רבנן לא אמרי תצא מזה ומזה אלא זה חולץ וזה מקיים:

ואיבעית אימא לעולם כדמעיקרא דקדושין וזנות אין בה ואי תימא א"כ נשואין נמי אמאי יש בה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל בזנות לא שייך למימר דזנות לא שכיח וא"ת ולמה לי למימר דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים תיפוק לי דכי היכי דאשה שהלך בעלה למדינת הים אסירא לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ה"נ יש לגזור שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא מחזיר חלוצתו וי"ל דבאשת איש לא אמרינן הך טעמא אלא משום דזנות אסירא באשת איש ועבדינן שוגג כמזיד אבל הכא ביבמה דאין זנות אוסר א"כ אין לנו למגזר הך גזרה כלל אלא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י:

דף צב עמוד ב

א"ל שפיר עבדת וכו' אלו שבתות וימים טובים דמשום כבוד שבת יש לעשר עליהם [ואף שלא באו לעולם] ותימה דהיכי מייתי מהאי קרא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הלא מהכא לא שמעינן אלא בשבת ויום טוב ומאן דאית ליה אדם מקנה אית ליה בכל ענין וגם קשה דבכל מקום דקאמר דאמרינן אדם מקנה לא משמע שיהא מדאוריי' דאי הוה דאורייתא לית מאן דפליג ונ"ל דאין התלמוד מביא קרא לומר דשפיר עבד שעישר עד שלא בא לעולם דפשיטא ליה לר' ינאי דאדם מקנה ומזה לא הוצרך לשאול אי שפיר עביד אכן שאל לר' חייא אי שפיר עבד שעישר שלא מן המוקף שהרי לא היה אצלו והשיב לו שפיר עבדת משום כבוד שבת ומייתי קרא דכתיב כל הימים אלו שבתות וימים טובים:

דף צג עמוד א

ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך להתירה ליבם דודאי עד אחד נאמן דאיהי נמי מהימנא דתנן מת בעלה תתייבם וא"ת ומאי ס"ד מעיקרא וכי לא ידע המקשה הך מתניתין וי"ל דס"ד דנהי דאיהי מהימנא מ"מ עד אחד לא מהימן דדוקא איהי מהימנא דאינה מעיזה פניה לומר מת אם אינו מת אבל כי איכא עד אחד דמסייע לה מעיזה ומעיזה ומשקרת ולהאי איכא דאמרי ס"ל איפכא דכיון דאיהי מהימנא כ"ש עד אחד:

דף צג עמוד ב

כי תיבעי לך יבמה לעלמא שהעד אומר מת בעליך ואח"כ מת בנך וא"ת הא נמי תפשוט דלקמן אמרינן פ' האשה אשה שהלך בעלה למדה"י ובאת ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת וכיון דאיהי מהימנא כ"ש עד אחד דהכי משמע ליה להאי לישנא וי"ל דהיינו דווקא היכא שהיתה בחזקת היתר לשוק כגון שהיו לו בנים ומש"ה מהימנא אבל הכא מיירי שהיא בחזקת איסור לשוק דכשהלך בעלה למדה"י לא היו לו בנים ומזה קא בעי אי נאמן העד לומר שהיו לו בנים במדה"י ומת ואח"כ מת בנו. וא"ת א"כ מאי קאמר הא לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא אפילו להתיר אשה ליבם יכול למצוא בעיא שלו היכא דאיהי לא מהימנא כגון שהיתה בחזקת איסור ליבם שהיו לו בנים וליבעי אם עד אחד נאמן לומר מת בנך ואח"כ מת בעליך וא"ל דה"ה דהוה מצי למיבעי יבמה ליבם והא דקבעי מיבמה לעלמא הכי הוה עובדא שבא לפניו דאין הלשון משמע כן דקאמר כי תיבעי לך יבמה לעלמא משמע דבענין אחר לא מצי למצוא בעיא שלו וי"ל דמ"מ הוה פשטינן ביבמה ליבם דעד אחד מהימן אפילו היכא שיש לה חזקת איסור דכיון דאין חזקת איסור אפילו איהי מהימנא א"כ סברא שיש להאמין עד אחד אפילו היכא דיש לה חזקת איסור דמהך מעלה יש לנו שפיר לומר דעדיף עד אחד מבעל דבר ולא נהירא דא"כ הדרא קושיא לדוכתין דלפשוט יבמה לעלמא מדאמרי' לקמן דאיהי מהימנא לומר מת בעלה ואח"כ מת בני לכל הפחות היכא דלית חזקת איסור וא"כ יש להאמין עד אחד אפילו בחזקת איסור כדפי' דיותר יש לנו להאמין עד אחד מבעל דבר לכן נראה לפרש דמיירי שפיר הכא בחזקת היתר ומ"מ לא מצינו למפשט יבמה מדלקמן דמהימנא לומר מת בעלה ואח"כ מת בנה די"ל דאיהי מהימנא דיש דיש לה מגו [וכמש"כ בתוס']:

לאיסור כרת התרת לאיסור וכו' פ"ה לאיסור אשת איש ול"נ דא"כ הול"ל לאיסור מיתה ועוד דעל זה אנו דנין לומר אע"ג דנאמן באיסור אשת איש לא מהימנא הכא משום דמסניא ליה ונ"ל דלאיסור כרת היינו להתירה ליבם [וכמש"כ בתוס' ד"ה לאיסור]:

דף צד עמוד א

א) אבל השתא דמשמע לתלמודא דאיירי מתני' באזיל אשתו וגיסו דומיא דסיפא דר' יוסי אומר כל שפוסל וכו' כדפרישית לעיל אם כן לא אתיא כר"ע דהוה לה אחות גרושתו דלר"ע בעיא גט מיניה אע"ג דלא שייך גירש זה ונשא זה דבכל ענין מתסרא מ"מ משום דהיא אשת איש קנסינן ליה ובעא גט כמו באשת איש דרישא:

מאיסורא לא מעטה קרא. פ"ה דמ"מ יש בה לאו וכרת ולא נהירא דהא לאו וכרת לא ידענא אלא מאותה פרשה דכתיב בה שרפה וכיון דקאמר דלא מיירי בחמות לאחר מיתה מנלן איסורא ונראה דר"ל איסורא משום דכתיב ארור שוכב עם חותנתו:

דף צד עמוד ב

למזיד מנין להכי בעי תלמודא קרא להתיר מזיד דס"ד לאסור מזיד מק"ו דלקמן ומה במקום שבא על איסור קל וכו':

דף צה עמוד א

איסור קל אשת איש וא"ת מה לאשת איש שכן יש בה מיתת ב"ד תאמר באחות אשה דלית בה רק כרת ונהי דאין האוסרה אוסרה כל ימיו מ"מ פירכא גמורה היא כיון דשמעינן ביה חומרא שאינה באחות אשה וי"ל דלא בעי ללמוד חומרא אלא איסורא וא"כ איסור קל הוא שאינו גדול כאיסור אחות אשה שאיסורה כל ימיו אבל תימה מה לאשת איש שכן נטמא הגוף וי"ל דעבדינן ק"ו מספק סוטה דשמא לא נטמא הגוף:

ושמואל אמר אינה כאשת איש ואמאי הא איכא למימר תנאה הו"ל ליבם בקדושין ולא היתה אשתו ושריא לזה שנשאה וא"כ אסירא לחזור לו ליבם א"עג דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו כמו באשת איש דהא בכל ענין אסור אשת אחיו מ"מ איכא למיחש שמא יאמרו תנאי הו"ל בקדושין כמו דאמר ר' יוסי לעיל ונמצא שנושא היבם שהלך למדינת הים גרושת אחיו:

דלמא אדר' אמי [קאמר] דלא מיירי כלל בתנאי קסבר דלא מסקי אינשי אדעתייהו תנאה כלל ולא תקשי משמואל לשמואל וא"ת מ"מ תקשי משמואל לשמואל דכי היכי דאמר שמואל לעיל דעל פי בית דין אסורה אשת גיסו אגיסו אע"ג דלא שייך שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דבכל ענין מתסרא משום אחות אשה כמו כן נימא הכא דאסורה לבעל כאשת איש דמה לי אחות אשה מה לי אשת אח וי"ל דדוקא באחות אשה שייך לומר גירש זה ונשא זה כגון היכא שבא גיסו ממדה"י קודם לאשתו ואז מן הדין אסורה עליו גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואחות אשתו לא הויא שנאמר [דמתה] אשתו במדה"י ומעתה לא הותר לו אף כי באה האשה אחרי כן אבל הכא לא שייך לומר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דמיד שבא היבם גלוי וידוע הוא שאסורה לזה שנשאה משום אשת אחיו ואפילו גירש אסורה לעולם ול"נ דא"כ הו"ל לאפלוגי לעיל בין היכא שבא גיסו קודם לאשתו והיכא שבאה אשתו קודם לגיסו. ונראה לריב"ן לפרש דלא קשה משמואל לשמואל דלעיל היינו משום דנשאת ע"פ ב"ד דלא דייקא שפיר עבדא איסורא ולהכי קנסוה רבנן דאסירא לבעל אבל הכא איירי לשמואל דנשאת ע"פ עדים דלא עבדא איסורא דלא מציא למידק טפי ולא קנסוה רבנן אכן לעולם לא אמרינן טעמא משום גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ורב סבר דוקא משום דקידש אבל נשא דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין שריא לבעל כיון שנשאת על פי עדים לא עבדא איסורא ולא קנסוה רבנן:

דף צו עמוד א

אי ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. ופ"ה במתני' דמיירי שבא עליה שני בשוגג דאי במזיד היתה נהרגת כדאמרינן שכל העריות מומתין על ידו ולא נהירא דכיון דאשת קטן היא לא מקטלא דהא אמרי' א) כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. ונראה לפרש דודאי מיירי בבא עליה בשוגג דאי במזיד היתה נאסרת על הראשון דנהי דלא מקטלא מ"מ נאסרת היא על בעלה: