תוספות ישנים על הש"ס/יבמות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: תוספות ישנים | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

כיצד. ר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה. נראה דמייבם לאיזו שירצה לא קאי אעשה בה מאמר דהא ר' שמעון סבר לקמן חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה:

דף יז עמוד ב

ואי כתב רחמנא יחדו. צ"ע אמאי אצטריך למכתב אחים דלוט ויחדו לשתוק מתרוייהו דמשום דכתוב חד אצטריך אידך. וי"ל דמסברא ידעי' דמייחד באבא ואמא משום חומר דאשת אח דמישתריא גביה. וא"כ אצטריך אחים לומר דלא בעי' אחוה מיוחדת גמורה דהא אף מאחין דלוט אית לן למילף וכיון דאצטריך אחים בלוט אצטריך נמי יחדו כדמפרש תלמודא:

באחותה אין באמה לא. וא"ת מאי קא פריך דלמא ההיא כמאן דאמר יש זיקה דהא איכא כמה תנאי דקא סברי יש זיקה וי"ל דפריך שפיר דמסתבר דהלכתא כאותה מתניתא דמייתי דהויא מחלוקת ואח"כ סתם. שהמחלוקת הוא בהחולץ גבי שומרת יבם שקדש אחיו אחותה דהיינו ר"י בן בתירה ורבנן דפליגי עליה כדקאמר שמואל הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה וסתם ישנו בהחולץ בסוף המשנה והלכה כסתם כ"נ להר"ם:

ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה. מצינן לפרש דהיינו ר"י בן בתירא דאפי' בקידש סבר יש זיקה:

והא כי פליגי בתרי פליגי פי' אף בתרי וא"כ היה לו לאמורא לפרש דבריו כדי שלא יבא לטעות בהם:

דף יח עמוד א

לימא מסייע ליה יבמתו שמתה כו' אע"ג דפליגי תנאי בה מ"מ מייתי שפיר דהלכה כן משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם א"נ מייתי מהכא דאפילו לאחר מיתה לא פקעה ליה זיקה ובהא לא איירו תנאי כלל:

ואי אמרת יש זיקה הוה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. וא"ת ומאי קא מייתי הלא ידעי' דאיכא תנאי דסברי אין זיקה. וי"ל דהכי פריך אא"ב דאפי' למ"ד יש זיקה לאחר מיתה פקעה לה זיקה שפיר דאתיא הך אפי' למ"ד יש זיקה. אלא כיון דאמרת דמיתה לא פקעה לה זיקה תקשי מהך אי סברת יש זיקה דא"כ זיקה חזקה היא כיון דמיתה לא פקעה לה ואין לנו לחלק בין מתה היא למת הוא כיון שהזיקה חזקה כ"כ דמיתה לא פקעה לה:

לאפוקי מב"ש. וא"ת למה לי הא ידעינן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וי"ל דאצטריך לאפוקי משום דאיכא דסבר כאותה ברייתא וא"ת לקמן נמי אמרינן לאפוקי מב"ש וי"ל דאי לאו יתירא דב' משניות ה"א הכא מסברא טעמא דעבד בה מאמר ולא הוה אמינא ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר:

אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלא מצות יבמין. וא"ת ולחלוץ ברישא והדר לייבם דאי לא מיית אידך לייבם ואי מיית לחלוץ האי וי"ל דגזרינן דלמא מייבם ברישא:

דף יח עמוד ב

מאי טעמא דקסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה. והאי דקאמר בתרי ולא ייבם ולא מית משמע דאין זיקה דאי זיקה ככנוסה אפי' לא יבם הוי כמו יבם. היינו משום דלא מית אבל במית זיקה הוי ככנוסה. וא"ת כיון דזיקה הוי ככנוסה אמאי נקט במתני' יבם בלא יבם נמי שריא ליה לר' שמעון דהוי כמו יבם ואח"כ נולד וי"ל דנקט יבם משום דמפרש הכא אשת אחיו שלא היה בעולמו דפרקין קמא וקאמר דכלהו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן ואי לא ייבם לא משכחת בגוה צרה:

דף יט עמוד א

פוטר בארבעתן. תימה אמאי לא קאמר בשבעתן דהא כי לקח אחת מן נשי ראובן לא יקח מנשי שמעון כלום ולא מנשי ראובן. מנשי ראובן לא יקח לפי שמבית אחד אין לו לייבם אלא אחת והאחרות פטורות. וגם מנשי שמעון לא יקח כי האחת הערוה לאותה שלקח א"כ כל נשי שמעון הם צרת ערוה. ומזה נוכל לתרץ דלא חשש למתני פטור בשלש הצרות שנפלו עם אותה שמייבם דפשיטא הוא שאין לו לייבם מארבעתן אלא אחת ואותה שירצה יקח לו דכלהו חזיא ליה. אבל הד' האחרונות כלהו אסורות לו ובהני הו"ל למכתב פוטר בארבעתן כ"נ לראש"י אבל מ"מ קשה דהיכי קאמר אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי דר' שמעון סבר הכא יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא הא אמרינן דבשני יבמין לא אמרינן זיקה ככנוסה וה"נ כיון דאיכא הרבה יבמות אין לנו לומר לר' שמעון דזיקה ככנוסה דמיא משום דלא ידעינן איזה מהם יקח ואין הזיקה מיוחדת וע"ק אמאי נקט דנשואין ד' זוגי (איסור) כי נמי אינם נשואין רק ב' אחיות ושאר נשותיהן נכריות אמת הדבר דכשייבם א' מהן כולן פטורות. ונראה אל הקדוש דכי קאמר שניה שבזוג זו ושניה שבזוג זו מיירי שיש שמונה אחין נשואים אותם שמנה נשים שתי אחיות ואשה ובתה ואשה ובת בתה ואשה ובת בנה כל א' וא' אחת מהן. והשתא הראשון שמת אשתו מתייבמת והשניה יוצאה משום אחות ערוה אשת מי שמת שני ערוה לאשת הראשון וכן כולן אשת מי שמת ראשון מתייבמת ואשת מי שמת אחריו ערוה. והשתא איכא ד' מהם ראויות לייבם לזה האח שנפלו כלם לפניו וד' מהן יש שאינן ראויות להתייבם וניחא דקאמר פוטר בארבעתן וכן כלהו קושיות מתורץ (ממני) [בזה]:

דף יט עמוד ב

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ומפרש לה ואזיל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה וא"כ הא דקאמר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ל מאותה שאינה בעלת מאמר דהויא אשת השני וטעמא דביאתה או חליצתה פוטרת צרתה היינו מ"נ דאי מאמר קונה תרווייהו חזיין דהוי יבם ואח"כ נולד וא"כ כי מייבם לחדא מפטרה צרתה. ואי מאמר אינו קונה מצי לייבומי אשת השני דהא לא הוי צרת אשת אחיו בעולמו [כלל] (אבל) דר' שמעון לא סבר מאמר קונה קצת ואינו קונה מכל וכל אלא אומר [או] קונה מכל וכל או אינו קונה כלל. אבל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דשמא מאמר אינו קונה כלל ונמצא שהחליצה בחנם היתה ואינה כלום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו וא"כ לא נפטרה צרתה וצריכה לייבם לזה. וא"ת היכי קאמר דמצי לייבם אותה שאינה בעלת מאמר הא מ"מ היתה זקוקה לאחיו השני והויא ליה אשת אח השני צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה וא"כ היכי מצי לייבמה. וי"ל דלרב פפא איירינן דסבר ר' שמעון אין זיקה וא"כ לא הוי צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואף לר' הושעיא דאמר לר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה לא קשה מידי דא"כ היא עצמה יכולה לייבם כיון דזיקה ככנוסה דהוי כמו יבם ואח"כ נולד:

דף כ עמוד א

א) ואע"ג דלקמן אצטריך קרא לקטן למימר שתגדלנו שמא מיניה ילפינן בעלמא א"נ שאני קטן דאינו בר הקמת שם כלל בעודנו קטן אבל אותה הבתולה לאחר ביאה ראשונה איכא בה הקמת שם. וא"ת היכי קאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. הא ודאי יש לנו לומר דהכא דחי ל"ת ועשה אע"ג דבעלמא לא דחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. וי"ל דפריך הכי אפי' אי אמרינן דאין חלוק בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל (מ"מ) ולא תקשי לך מידי מן הנשואין מ"מ תקשי לך מן האירוסין דיבא עשה וידחה ל"ת:

ומשני רבי רחמנא יבמתו. וא"ת א"כ מנלן דחייבי לאוין גרידי דלא מייבמה נוקי יבמתו בלאו ועשה וחייבי לאוין גרידי עדיין לא שמעינן וי"ל דמסתבר דאתא יבמתו לחדש ולאסור ליבם ואי לחייבי לאוין ועשה לא אצטריך דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א) וא"כ אתא לאסור חייבי לאוין גרידי מיבום. וא"ת ונימא דחייבי לאוין ועשה אפי' חליצה לא צריכי ותפטר ונוקי יבמתו דמשמע דחליצה [מיהו צריך] בחייבי לאוין גרידי די"ל דסברא הוא לאוקמי יבמתו בכל הנך דתפסי בהו קדושי:

דף כ עמוד ב

ואסור לקיימן לא קאי אזקן:

אי הכי כל התורה נמי כתיב והתקדשתם. אע"ג דבפ' אלו מציאות משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה י"ל דהיינו דווקא לגבי מלתא דכתיבא בהאי פרשתא דכתיב והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבינן ליה לעשה:

א) א"נ פריך הכא אפכא דקא פריך אשת אח כשהוא אחיו מאביו וגם מאמו לא תתייבם גזרה משום אשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאביו בלבד דליכא בה צד אמהות ולא שייך למגזר משום אשת אחיו מאמו:

ב) א"נ יש לפרש דקא בעי תלמודא הכא היכא שיש אח אחד שהיה בעולמו ואח אחר שלא היה בעולמו לא תתייבם אותו שבעולמו משום גזרה (לא"א) [דאח] שלא היה בעולמו ומצות יבום תתקיים היכא שאין כאן אח שלא היה בעולמו:

דף כא עמוד א

דלא אפשר בתשובה דאין יודע למי משלם ואין להקשות יעשה מהן צרכי רבים דמ"מ אין זה תשובה כתיקונה כיון דאינו משלם לאותו שגזל:

הני אפשר בתשובה ובלבד שלא הוליד בן דאם הוליד בן הוי מעוות לא יוכל לתקון:

עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וא"ת התם פרק עושין פסין חשיב ערובין ונט"י דקאמר בשעה שתקן שלמה ערובין וידים ואמאי לא חשיב שניות דהכא וי"ל דלא חשיב אלא דבר התלוי בחכמה ובסברת הלב. אבל הכא אין הדבר תלוי בחכמה אלא להחמיר ולעשות סייג לתורה:

דף כא עמוד ב

אשת אחי האם מן האם מהו. וא"ת אמאי לא קא פשיט ליה דשרי מדלא חשבה בהדי שניות וי"ל דלא חשש לשנותה משום דתנא כבר אשת אחי האם מן האב:

לאתויי מאי לאתויי אשת אחי האם מן האם. וא"ת אמאי לא קאמר דאתא לאתויי כלת בתו אך לא אשת אחי האם מן האם. וי"ל דפסיקא ליה שנאמר זה הכלל לאחר שנשנית הברייתא דשניות וא"כ לא אתא לרבויי כלת בתו שהרי כבר תנינן לה עם השניות אלא ודאי בא לחדש דבר שלא פירש כגון אשת אחי האם מן האם:

דף כב עמוד א

מעידין לכתחלה. ומ"ש מעריות ופי' הקונט' דלקמן אמרי' נשא אחותו מן האם יוציא והכא אמרי' מעידין לכתחלה. ותימה לשני שנא ושנא דגבי עדות לא שייך האי טעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ולהכי מעידין אבל גבי ערוה יוציא שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וי"ל דקא בעי משום דאמרינן לקמן טעמא משום דאתי לאחלופי ואם כן היה לנו לגזור בעדות כמו ערוה:

יבום מפטר פטר. מדאמרינן לקמן ובן אין לו עיין עליו ואיירי הכא תלמודא כאילו ידע הדרשא דלקמן אע"ג דלקמן קאמר מכל מקום לאתויי מאי כן דרך התלמוד בכמה מקומות:

דף כב עמוד ב

ואימא פרט לאחותו מאנוסה. פי' וגם פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבי' דבכולהו אין אישות:

פרט לאחותו מאנוסה. קשה להר"ם הלא כתיב אחותך בת אביך דמיירי על כרחך באונסים דאי בנשואין תיפוק לי מאשת אביך וי"ל דה"ק ואימא דקרא דאשת אביך ימעט אנוסתו דאינה תחתיו כסדר אישות וקרא דבת אביך מוקים לה בבת שיש לו מן השפחה ועובדת כוכבים שיושבת תחתיו ואע"ג דאף לשפחה ועובדת כוכבים אין לאביו אישות בה מ"מ דרשא דאין לאביך אישות בה אין למעוטי כל אותם שאין בהם אישות אלא אחת לבד וכן משמע בסמוך דבעי קראי אחריני לשפחה ולעובדת כוכבים. וה"נ טוב לנו למעט אנוסתו שאינה כלל תחתיו משפחה ומעובדת כוכבים העומדות תחתיו:

דף כג עמוד א

א) ועוד דפשיטא דאין לבני' להפסיד לכך נחלתם:

בין שאומרים לאביך הוצא והיינו חייבי כריתות דליכא לאוקמי בחייבי לאוין דהא כבר שמעינן להו מכי תהיינה שהרי קדושין תופסין בהם ועוד ניחא לאוקמי בחייבי כריתות דמשמע הוצא משום דהוי אשה דלא תפסי בה קדושין והיינו חייבי כריתות דאילו חייבי לאוין קדושין תופסין:

חד בשפחה וחד בעובדת כוכבים וצריכי. ותימה דבפרק האומר משמע דלא צריך רק חד קרא לשפחה ועובדת כוכבים דפריך אלא האשה וילדיה למה לי ולא קאמר חד לשפחה וחד לעובדת כוכבי' וי"ל דהכא היינו טעמא דאצטריך תרי קראי משום דחזינן הכא דאף חייבי כריתות דלית בהו קדושין מרבינן מדכתיב מולדת חוץ בין שאומרים לאביו הוצא. א"כ אי ליכא תרי קראי לשפחה ולעובדת כוכבים לא הוה ממעטינן רק חד מינייהו שהרי יש לנו לרבות כל מה שנוכל דהא אף חייבי כריתות מרבינן אבל התם אין לחלק ביניהם ותימה כי קאמר הכא אשכחן שפחה עובדת כוכבים מנלן אמאי לא משמע דנפקא מדכתיב כי תהיינה וילדו כל היכא דקרינא ביה כי תהיינה קרינא ביה וילדו לו ושפחה ועובדת כוכבים לא בני הויה נינהו דהכי קאמר תלמודא בפרק האומר וי"ל להא דפרישית ניחא דהכא לא מצי למימר כן משום דאף חייבי כריתות דלא קרינן בהו נמי כי תהיינה מרבינן הכא ממולדת חוץ:

דף כד עמוד ב

מהו דתימא דלמא ייבם בלא חליצה. וא"ת והא ידעינן מדלעיל לא גזרינן דלמא ייבם קודם חליצה וי"ל דשאני הכא דכל השתים מתייבמות שהרי זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה וא"כ יטעו העולם ויאמרו אחר שזה מייבם וזה מייבם ושתיהם מתייבמות מה לנו ולחליצותם אבל לעיל אנן חזינן דאיכא אחת דמתייבמת ואחת שאינה מתייבמת יבינו העולם וישימו ללב שלא תתיבם זאת עד שיהא חולץ לאחותה וכן יהי' פוגע באחות זקוקתו:

דף כה עמוד ב

א) ועוי"ל דשאני הכא שיש לנו לומר פלגינן דבורא דכשאמר פלוני רבעני מעתה נהרג הרובע בין לאונסו בין לרצונו ולא צריך תו לומר לאונסו או לרצונו וא"כ כי אמר אחרי כן לרצונו פלגינן דבורא דמלתא דרבעו חשיבא בפני עצמה היא והוו כתרי דבורי אבל התם כי אמרו אנוסים היינו אין הדבר כלום עד שיפרשו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות לכן לא שייך לחלק הדבור שאין זה בלא זה כלום:

באומר אני הייתי אם הורגיו. יש גורסים בכ"ף פי' כ"ש דמהני כשאומר הרגנוהו כמו אם היה אומר אני הייתי אם הורגיו והוי כדאמרי' בגיטין כאומר מעת שאני בעולם וניחא שאינו מגיה המשנה:

ב) ולהך פי' צ"ל דכי בעי לעיל כנס מהו שיוציא לא קאי אלא אחכם שאסר וכו' דאי קאי אכולהו כדפ"ה לעיל מאי שנא דלא מפקינן הכא ברננה ובנטען מפקינן אף ברננה. דגם הכא אם הרננה אמת שמשקר מהאי דאמר מת הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה: