רי"ף על הש"ס/יבמות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ו

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה ואחד הגומר קונה ולא חילק בין ביאה לביאה:

(דף רי"ף יח:)

גמ' אמר עולא מנין להעראה מן התורה דכתיב (ויקרא, כ) ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה אשכחן נדה שאר עריות מנין אמר ר' יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קרא שם יח כי כל אשר יעשה מכל התועבות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל עריות נמי בהעראה בעי מיניה רבינא מרבא המערה בזכור מהו בזכור משכבי אשה כתיב וכיון דבאשה חייב בזכור נמי חייב אלא המערה בבהמה מהו אם אינו ענין להעראה דכתיבא גבי אחות אב ואחות אם דכתיב שם כ ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עונם ישאו דאתיאן בהקישא דר' יונה תנהו לענין העראה דבהמה והעראה דחייבי לאוין מנא לן מדגלי רחמנא (ויקרא, יט) שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה:

אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחיק הבשר כי אתא רב שמואל בר רב יהודה א"ר יוחנן העראה זו הכנסת העטרה (עשאה) גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא בנשיקה ופטור ופליגא אדשמואל:

אחד המערה ואחד הגומר קנה:

מאי קנה אמר רב קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום אבל להאכילה בתרומה לא. מן האירוסין דברי הכל לא אכלה כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא הות אוכלת מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לענין תרומה לא וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי:

אין לי אלא יבמה דקני לה יבם בהעראה אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה וכו' ואי קשיא לך הך דגרסינן בפרק האשה נקנית דף דף י. וע"ש בר"ן סי' תקפט ד"ה גרסי' בגמ' איבעי' להו כו' לענין קידושי ביאה איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה דאלמא לא קני לה בהעראה אלא בגמר ביאה הוא דקני לה התם בביאה דאירוסין עסקינן דלא הוי ליה קידושין בגופה מעיקרא אבל הכא בביאה דבתר קידושין עסקינן כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנסה עמו לחופה ומשום הכין קני לה בהעראה ליורשה וליטמא לה וכל מילי דאישות דהא אית ליה בגוה קנין מעיקרא דומיא דיבמה מה יבמה אית ליה ליכם זיקה בגוה אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגוה מעיקרא אבל הך דלית ליה קנין בגוה מעיקרא אלא השתא הוא דבעי מיקנא לה לא סגיא אלא בגמר ביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה:

מתני' וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין פוסל ולא חילק בין ביאה לביאה:

גמ' אמר רב ששת אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה אמר רב כהנא אשת

(דף רי"ף יט.)

כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה:

אמר רב שימי בר חייא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה תניא נמי הכי נבעלה למי שאינו איש אע"פ שבסקילה כשרה לכהונה כי אתא רב דימי אמר מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחוריה והכשירה רבי לכהונה:

מתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר' אלעזר ור"ש מכשירין נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשירות:

גמ' תניא ר"ש בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה וליתא לדר"ש בן יוחאי דאמרינן ההוא כהנא דנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד א"ל רב נחמן מאי האי אמר ליה דא"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כר"ש בן יוחאי א"ל זיל אפיק ואי לא מפיקנא לך ר' יעקב בר אידי מאוניך:

מתני' כהן גדול לא ישא את האלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין ולא את הבוגרת רבי אלעזר ור"ש מכשירין בבוגרת ולא ישא את מוכת עץ:

אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה:

שומרת יבם שנפלה לכהן הדיוט ונתמנה להיות כהן גדול אע"פ שעשה בה מאמר לא יכנוס כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם:

גמ' ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשאה ר' אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל וחכמים אומרים הולד כשר:

ואם נשא נשוי. אמר רב הונא אמר רב ומוציאה בגט אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא וכו' וקא מיפלגי ביש חלל מחייבי עשה ר' אליעזר בן יעקב סבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי אין חלל מחייבי עשה מ"ט דר' אליעזר בן יעקב דכתיב (ויקרא, כא) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה וגו' הא בעולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה וכתיב שם לא יחלל זרעו בעמיו אכולהו ורבנן אלה הפסיק הענין ור' אליעזר בן יעקב סבר אלה למעוטי נדה כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כר' אליעזר בן יעקב אמר רב כהנא אמר רב הלכה כר' אליעזר בן יעקב וכן אמר רב גידל אמר רב הלכה כר"א בן יעקב:

מתני' כהן הדיוט לא ישא את האילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים ר' יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא את האילונית שהיא זונה האמורה בתורה וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות:

(דף רי"ף יט:)

גמ' כהן הדיוט לא ישא את האילונית וכו' מ"ט משום פריה ורביה לא שנא כהן ולא שנא ישראל אלא משום דקא בעי למיתני ר' יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישאנה שהיא זונה האמורה בתורה דאזונה כהנים הוא דמיפקדי אבל ישראל לא מיפקדי משום הכי תנא רישא כהן תניא ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה אמר רב עמרם אין הלכה כר"א:

מתני' לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר (בראשית, ב) זכר ונקבה בראם:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל גירשה מותרת להנשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה:

גמ' אמר רב נחמן אמר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנא' (שם ב) לא טוב היות האדם לבדו:

איתמר היו לו בנים בכותיותו ונתגייר רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה ריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה היו לו בנים בכותיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה ור"ל אמר יש בכור לנחלה והילכתא כר' יוחנן א"ר אבא הכל מודים בעבד שאין לו חייס שנאמר (בראשית, כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה ור' יוחנן אמר לא קיים מצות פריה ורביה רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה משום דרב אסי דאמר אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף והא הוה ליה ורבי יוחנן אמר לא קיים מצות פריה ורביה לשבת יצרה בעינן והא ליכא מיתיבי בני בנים הרי הן כבנים מת אחד מהן או שנמצא סריס לא קיים מצות פריה ורביה תיובתיה דרב הונא תיובתא:

בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר הני מילי ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא אמר ליה רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא דכולי עלמא מיהא תרי מחד לא וכן הלכה:

תני רבי יהושע נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו שנאמר קהלת יא בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך אמר רב מתנה הלכה כדברי ר' יהושע והא מילתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר (איוב, ה) וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה ואף על גב דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וכמה א"ר עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד:

תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' תנו רבנן האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיה, נח) אז תקרא וה' יענה:

אמר (ושם אי' רבא כו' מצוה לגרשה) רב אשה רעה חייב לגרשה שנאמר (משלי, כב) גרש לץ ויצא מדון:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו' תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל

(דף רי"ף כ.)

ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר (בראשית, י) מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שניהן חבושין בבית האסורים אין עולה להן מן המנין אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהם מרובות אבל דורות אחרונים ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד ג' עיבורין רבא אמר רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה ורחל וחנה אמר רבא ליתנהו להני כללי מכדי מתניתין מאן תקן רבי והא ביומי (צ"ל דוד) רבי דאימעוט שני דכתיב תהלים צ ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו':

גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא מתניתין מני רבי היא דאמר בתרי זימני הוי חזקה דתניא מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ואסיקנא נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג נשואין כדאמרן מלקיות כדתנן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסים אותו לכיפה ומאכילים אותו שעורים עד שכרסו נבקעת וסתות דתנן אין האשה (דף סה.) קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים שור המועד דתנן אי זה הוא שור המועד כל שהעידו בו שלשה פעמים ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות

(דף רי"ף כ:)

להקל:

אמר רבא לא ישא אדם אשה לא ממשפהת נכפין ולא ממשפהת מצורעים והוא דאיתחזק בתלתא זימני אבל בתרי זימני אקראי בעלמא הוא:

תנו רבנן נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מצי' אמרה להו השתא הוא דכחשי ואם נשאת לרביעי לבתר דאפקה שלישי בלא כתובה והיו לה בנים עם רביעי לא מפקא משלישי כלום דאמר לה השתא הוא דבריאת הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מ"ט היא קים לה ביודה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ חזינן לגאון דקאמר הא דאמר רב אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת לדברי משנה ראשונה הוא ולא עבדינן בה עובדא דתנן (נדרים צ, ב) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חדא מינייהו האומרת השמים ביני לבינך והא אידחיא לה דתנן חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ואנן לא סבירא לן הכי דלא אתא רב אמי לאשמועינן דין משנה ראשונה אלא הא דרב אמי על מתני' דהכא אמירא דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ותני עלה יוציא ויתן כתובה וקא מיבעיא לן השתא היכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה וקא אתי ואמר מינה הוא דלאו בת אולודי היא ולית לה עלאי כתובה דבעינן לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי דבת אולודי היא וקאמרה איהי האי דשהאי

(דף רי"ף כא.)

גבך עשר שנים ולא אולידנא מינך הוא דאינך יורה כחץ הילכך אי בעית לאפוקי הב לי כתובתי מאי וקאמר רב אמי דרבים שבינו לבינה היא נאמנת דאיהי קים לה ביורה כחץ הילכך לא מצי לאפוקה אלא עד דיהיב לה כתובתה וליכא למיחש בכי הא מילתא שמא עיניה נתנה באחר דהא אנן מפקינן לה על כרחה אבל משנה הראשונה לאו על הדין עיקר אמירא אלא במי שלא שהתה עם בעלה עשר שנים היא וקא אתיא איהי למיתבעיא לאפוקה ולמיתן לה כתובתה ואיהו לא בעי לאפוקה כלל למשנה ראשונה יוצאה ונוטלת כתובתה ולמשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר יעשו דרך בקשה אבל האי דרב אמי טעמא אחרינא הוא כדפרשינן ועבדינן בה עובדא דהלכתא היא והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי היו מפקינן לה מיניה כעל ברחיה ואפילו בשוטין ואפילו אמרה איהי דאירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפרק המדיר :

אמר איזיל אינסיב איתתא אבדוק נפשאי אמר רב אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה ורבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר ליה למיקם בסיפוקייהו וקיימא לן כרבא:

הוא אמר אפילת בגו עשר שנין והיא אמרה לא אפילי אמר רב אמי אף בזו נאמנת היא דאם איתא דאפילה לא מחזקא נפשה בעקרתא תנו רבנן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים הוא אומר אפילית תרי והיא אמרה תלתא אמר רבי יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא נאמנת דאם איתא דלא אפילה אחזוקי נפשה בניפלי לא מחזקא. ובהני כולהו יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה:

מתני' האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר (בראשית, א) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו:

גמ' טעמייהו דרבנן מהכא שם ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש רב יוסף אמר מהכא שם לה אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר ליה פרו ורבו ולית הלכתא כר' יוחנן בן ברוקא ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אפריה ורביה אמרה ליה לא בעיא הך איתתא חוטרא לידא ומרא לקבורה אמר כל כי הא ודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכן הלכתא יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים (כתובות קא, א) ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא אמר רבי אלעא משום רבי יהודה בר' שמעון מותר לשנות בדברי שלום שנאמר בראשית נ כה תאמרו ליוסף וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר

(דף רי"ף כא:)

ש"א יז ויאמר שמואל איך אלך וגו' ויאמר עגלת בקר תקח בידך ואמר רבי אלעא משום ר' יהודה ברבי שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

סליק פירקא