בבא בתרא קג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כשיר מהו כשורה מהו איצטדינין מהו דרך עקלתון מהו אתיקו תנא באם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אין נמדד עמה גואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה בעי רב פפא מופסק עפר בינתים מהו דתיקו בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא למעלה עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מהו התיקו:
מתני' ובית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר זואם אמר הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון חמה הוא מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות טלייפות כחו של מוכר ישאם שייר בשדה בית תשעה קבין כובגינה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע מחזיר לו את הקרקע לולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר:
גמ' איבעיא להו בית כור סתמא מאי תא שמע בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל
רשב"ם
עריכהכשיר מהו - אם היו מובלעין ברובה של שדה ולא בריבוע כעין חצובה דהתם ודאי שפיר מזדרע בינתייהו שתי וערב וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט עד שיעבור הסלע ויחזור ויחרוש אלא שעשוין כאצעדה דלא מזדרע בינתייהו שפיר כל כך כזה: ואם תמצי לומר דהכא נמי נמדדין עמה:
כשורה מהו - דכל כנגד השורה אינו יכול לחרוש ולזרוע השדה וכל חרישות בעינן שתי וערב כשורה כזה ומיהו על ידי הדחק יכול לחרוש: ואם תמצי לומר דכשורה נמדדין עמה:
איצטדינין - דלא מזדרע שפיר כמו שורה מהו אם ברובה של שדה מפוזרין כעין קרני שור האיצטדין כזה וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע שפיר כראשון:
עקלתון - כזה:
תנא אם היה סלע יחידי כו' - אמתני' קיימא ברייתא דקתני פחות מיכן נמדדין עמה וקתני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ מן השדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם אפי' אי הוי ההוא סלע כל שהוא דהוי נמוך מי' טפחים הרבה וקצר מארבעה טפחים אפילו הכי אין נמדדין עמה דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דכי מובלע בתוך השדה אבל כשהוא חוץ מן השדה לא בטיל לגבי שדה ולא מיבעי' אי הוי יחידי ממש אלא אפי' אי הוה בתוך השדה אלא שסמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה הוא דמיקרו שידרי דארעא ובטילי כן נראה בעיני ועיקר ורבותינו מפרשים דאדר' יצחק קאי דאוקי לפחות מיכן דמתניתין בדהוו ארבע קבין דבטילי ואוקימנא במפוזרים בה' קבין אי נמי ברוב שדה ומשום הכי בטילי אבל במכונסין לא בטילי וקס"ד ה"מ בנמוכין מעשר' וגבוהין יותר משלשה אבל נמוכין פחות משלשה לא בעינן מפוזרין והשתא אתיא ברייתא למימר דאי הוו הנהו ארבע קבין סלע אחד אפילו כל שהוא אין נמדדין כלומר אף על גב דאין גבוהין ג' לא בטילי ולא נהירא לי האי פירושא כלל דמ"ש סלע יחידי מסלעים הרבה מכונסים הא כיון דמכונסים כסלע אחד דמו ועוד מנין לנו שיש חילוק בכל פחות מי' בין גבוה שלשה לפחות מג' וכלל וכלל אין ליישב אלא כמו שפירשנו:
מופסק עפר - כל שהוא בינתיים כגון פחות מג' בין ההוא סלע קטן למצר מי חשבינן ליה כסמוך למצר או לא ויהיה נמדד עמה:
בעי רב אשי - אם תמצא לומר הפסק עפר בינתיים הוי הפסק אבל אם יש הפסק עפר מלמטה ואותה צונמא למעלה סמוך למצר אי נמי איפכא עפר מעט מלמעלה ולא גבוה ג' בעומק המחרישה וצונמא מלמטה מי אזלינן בתר עפר ונמדדין או דלמא צונמא עיקר ואין נמדדין:
מתני' בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל - כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה שיש בו בית כור עפר כמו שמודדין במדת החבל לא פחות ולא יותר:
פיחת כל שהוא - שלא היה באותו שדה בית כור שלם ינכה המוכר כפי הפחת והמקח קיים ואע"ג דאמר רבא בפ' המוכר את הספינה (לעיל דף צ.) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח התם דמקח טעות הוי ה"מ במטלטלין אבל בקרקע לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר והן יתר ומוכר נמי הכי קא"ל בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ואם יחסר אנכה ואם יותר תחזיר לי ואע"ג דאין אונאה לקרקעות ה"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים:
הותיר קרקע כל שהוא - על בית כור יחזיר למוכר ולקמיה מפרש דמה שירצה מוכר יחזיר לו לוקח קרקע או מעות:
ואם אמר - לו מוכר ללוקח בשעת מכירה בית כור עפר אני מוכר לך בכך וכך הן חסר והן יתר ולא אמר לו מדה בחבל דאילו היכא דא"ל תרוייהו מדה בחבל הן חסר והן יתר פלוגתא דבן ננס היא לקמיה:
אפי' פיחת רובע - הקב לכל סאה דהיינו ל' רבעים לבית כור שהן ז' קבין ומחצה או הותיר רובע לכל סאה הגיעו דבהכי הוי מחילה דכיון דאמר ליה בית כור האי דקאמר הן חסר והן יתר חסר או יתר מעט על בית כור קאמר אבל טובא לא דאם כן אמאי קאמר בית כור ובגמרא בעי היכא דאמר ליה בית כור עפר סתמא ולא אמר ליה לא מדה בחבל ולא הן חסר הן יתר מאי והאי דקאמר אפי' פיחת רובע לסאה ולא קאמר אפי' פיחת ז' קבין ומחצה לכור לאשמועינן אתא דאפי' במכירה מועטת כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר ואיכא חסר רובע או יתר רובע הגיעו דאע"ג דפליגי אמוראי בגמ' גבי שני כורין דאיכא למאן דאמר דאי איכא רובע לכל סאה דהוו להו בין הכל יותר מט' קבין לא הויא מחילה בפחות מכור כולהו מודו שהמחילה הולכת לפי חשבון רובע לכל סאה:
יתר מיכן - יתר מרובע לכל סאה אם הותיר:
יעשה חשבון - יחשב את כל היתר על הבית כור ואפילו הרבעין עצמן כדמסיק לקמן במתניתין ויחשב כמה הותיר וכמה שוין לפי חשבון שמכר את הבית כור וכגון שלא הוזלו קרקעות שאם הוזלו לא נכוף את הלוקח לקנות כשעת היוקר גם אם הוקרו יכול לטעון איני רוצה לקנות ביוקר כל כך כדמפרש בגמרא אבל אי כדקיימי קיימי צריך הלוקח ליתן כרצון המוכר שאם רצה מוכר יחזיר לו לוקח מעות דתקנת חכמים היא זו דמה יעשה המוכר בקרקע מועט בפני עצמו שאינו חשוב שדה הלכך כופין את הלוקח ליקח דזה נהנה וזה אינו חסר או אם רצה מוכר יחזיר לו לוקח הקרקע בעין שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור שהרי למה אמרו להחזיר לו לוקח למוכר מעות המותר לא מן הדין אלא תקנת חכמים ליפות כחו של מוכר שלא יהא נפסד אותו מיעוט קרקע דלא חזי ליה האי פורתא והאי יעשה חשבון אהותיר יתר מכן קאי אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לו מן הדמים דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר:
הכי גרסינן בסדר המשנה שאם שייר בשדה ט' קבין כו' - כלומר האי דמחייבין ללוקח ליתן מעות המותר למוכר ייפוי כח דמוכר הוא משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו שאילו הוה ביה בהאי מותר שיעור שדה כגון ששייר בהאי בית כור קב ומחצה יתר על ז' קבין ומחצה דהוו להו בין הכל ט' קבין אז מחזיר לו את הקרקע ולא מעות דהשתא חזי ליה האי קרקע דקיימא לן בפרק קמא דמכילתין (דף יא.) דשדה חשוב בט' קבין כדתנן ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבא אומר בית רובע והשתא שמעינן ממתני' ז' קבין ומחצה לכור הוי מחילה ח' ומחצה או יותר עד ט' קבין ולא עד בכלל יעשה חשבון ט' קבין יחזיר קרקע:
בגינה בית חצי קב - דרובע לסאה הוי מחילה כמו רובע לסאה דשדה יתר מרובע יעשה חשבון שני רבעים דהיינו חצי קב מאחר דחשיב גינה יחזיר קרקע וכדברי ר' עקיבא בפרק קמא בית רובע דחצי רובע לחצי סאה הוי מחילה כלגבי שדה יתר מחצי רובע יעשה חשבון בית רובע דחשיב גינה יחזיר קרקע כן נראה בעיני וכן עיקר ויש לשונות אחרים ואין בהן ממש למבין:
ולא את הרובע כו' - בגמרא פריך עלה ומתרץ לה ולא את המותר בלבד הוא מחזיר היכא דאמרן יעשה חשבון והיכא דאמרן יחזיר קרקע אלא גם כל הל' רבעין דבית כור היתירין הוא מחזיר דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל לא מחיל מידי:
גמ' איבעיא להו בית כור עפר סתמא - אני מוכר לך מהו דלא אמר ליה מדה בחבל ולא אמר ליה נמי הן חסר הן יתר למדה בחבל מדמינן ליה דסתם מי שמתנה למכור בית כור דעתו לצמצם ולא מחיל מידי עד דאמר בפירוש הן חסר הן יתר ואם פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר או להן חסר הן יתר מדמינן ליה דמסתמא מחיל איניש רובע לסאה ומשום דאיכא לפרושי מתניתין בשני צדדין קבעי לה:
תוספות
עריכהאם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא כו'. פי' רבינו תם סלע יחידי היינו שיש לו שם לווי סלע פלוני הלכך אפי' הוי כל שהוא ואפי' באמצע השדה אין נמדד עמה ועוד אומר רבינו תם דגרס שיש לו בית רובע והכי איתא בירושלמי וקאי אהא דאמרינן לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין והוא שלא יהו מובלעין בפחות מה' קבין משמע בפחות מד' אפילו מובלעין בפחות מה' נמדד עמה והשתא קאמר דאם היה סלע יחידי שהכל סלע אחד אפילו לא יהא גדול אלא בית רובע דליכא ד' קבין ואין אחרים נמי שיהו משלימין לארבע קבין אפילו הכי אין נמדד עמה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהי א מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ב', סמג עשין כב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ג':
יא ב ג ד מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ה':
יב ה מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ד':
יג ו מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ז':
יד ז מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ח':
טו ח ט מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ט':
טז י מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י':
יז כ מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י"ב ועיין בהג"ה:
יח ל מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ז' והלכה ט, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י' וסעיף יב:
ראשונים נוספים
תנא אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. הכי פירושא דמתנית' פחות מיכן נמדדין שאם לא היו גבוהין אלא ט' טפחים או ח' או ז' או ו' או ה' או ד' או ג' נמדדין ולדברי הכל פחות מג' כלבוד דמי ואתא ר' יצחק לפרש מתני' שאם היו בית ד' קבין נמדדין הואיל דמפוזרין נינהו והם הכי נמי כר' עוקבא ור' חייא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הואיל דבשדה מפוזרין נינהו אבל אם היה סלע יחידי אבן אחת מרוחבת בשדה לא בעי' לכל השיעורין דודאי אין נמדדין עמה ואפי' אינה גבוהה מן הקרקע אלא כאצבע אין נמדד עמה דמתני' דקתני פחות מיכן נמדדין היינו להיכא דמפוזרין נינהו אבל אם הוא סלע יחידי לא אמרינן דפחות מג' כלבוד דמי וכגופה של קרקע דמי אלא הואיל דבצד אחד הוא ביחד מקום חשוב הוא בפני עצמו ואין נמדד ואליבא דכולהו אמוראי דלעיל קתני לה:
ואם היה סמוך למיצר. לדרך שבין השדות אותם סלעים אע"פ שאין גבוהין אין נמדדין עם אותה קרקע דהואיל דסמוך למיצר הן כשם ששייר המיצר ולא מכר כך שייר הסלעים ומודד לו מן הסלע ואילך:
בעי רב פפא אם עפר. קרקע מפסיק בינתים בין הסלע למצר מהו מי אמרינן הואיל דסמוך למיצר הוו הנהו סלעים אותה הפסקת קרקע לא הויא הפסקה ושדינן להו בתר מצר ואין נמדדין או דלמא כיון דעפר מפסיק בינתיים לא חשיבא ליה כמאן דסמיך למצר ממש הוא ונמדד עמה דלא שיירן עם המצר:
בעי ר' אשי. אם תמצא לומר להיכא דמפסיק עפר בינתים הוי הפסקה ונמדד עמה הא קא מיבעיא לי אם עפר מפסיק למעלה בין הסלע למיצר וצונמא מלמטה ותחת העפר מקרב הסלע למיצר מהו מי אזלינן בתר העפר הנראה שמפסיק והויא הפסקה ונמדד עמה או דלמא כיון דמתחת העפר מגיע צונמא הסלע למיצר לא חשוב הפסקת עפר ואמרינן דשיירה עם המיצר ואינו נמדד. וכן נמי עפר מלמטה תחת הצונמא ומגיע עד המיצר וצונמא מלמעלה אזלינן בתר עפר והוי הפסק ונמדד הסלע עם השדה או דלמא כיון דלא מיתחזי עפר דמפסיק וצונמא סמוך למיצר. לא הוי הפסק וחשיב בהדי מיצר ואין נמדד:
פיסקא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל. כלומר כמו שמודדים בחבל שאינו לא יותר לא חסר: פיחת הימנו כל שהוא ינכה לו הלוקח למוכר מן הדמים כנגדן: הותיר לו כל שהוא יחזיר לו הלוקח למוכר מה שהותיר לו:
ואם אמר לו המוכר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר. כלומר או במעט חסר או במעט יותר אפילו פיחת רובע הקב בקרקע לכל סאה של כור או הותיר רובע לסאה הגיעו ואינו חוזר הלוקח דהיינו לכור בית זרע ז' קבין ומחצה דל' סאין יש בכור ל' רביעיות של קב היינו ז' קבין ומחצה וכיון דלא הוי בית זרע בז' קבין ומחצה[3]וכיון דלא הויא היא פחות הדבר חשוב הגיעו אבל יותר מיכן שפיחת יותר מרובע לסאה או הותיר לו המוכר ח' קבין שלמין או יותר יעשה המוכר חשבון לגבי לוקח ויחזור לו כל העודף על הכור הואיל וטעה יותר מז' קבין וחצי:
מה הוא מחזיר לו. הלוקח למוכר מעות:
ואם רצה. המוכר:
מחזיר לו. הלוקח מה שהותיר לו מן הקרקע:
ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות כדי ליפות כחו של מוכר. שאם רצה הלוקח להחזיר לו קרקע ולא מעות יכול המוכר לטעון ולומר הואיל שאין בו באותו ייתור שיעור שדה מה אעשה ממנו אין ראוי לכלום דעד ט' קבין חשוב שדה פחות מיכן לא משום הכי מחזיר לו מעות אם ירצה המוכר דברשותיה תליא מלתא ואם פיחת המוכר ללוקח יותר מרובע לסאה ברשותיה דמוכר הוא אם רצונו להחזיר לו קרקע להשלים כל הכור יעשה דלא מצי למיטען לוקח מה אעשה מההוא קרקע הואיל דלית ביה שיעור דאיהו מצי למיערב בהדי קרקע דקנה הוא ואם רצונו דמוכר יחזור ללוקח מעו' אבל אם שייר בשדה בית ט' קבין הואיל דאית בזה שיעור שדה יחזיר לו הלוקח השדה ממש אותו בית ט' קבין הואיל דאית ביה שיעור יחזיר לו הלוקח ולא מצי מוכר למיטען למאי חזיא לי דודאי חזיא דשדה היא. ואם שייר בגינה נמי שהותיר לו המוכר בית חצי קב אם רוצה הלוקח מחזיר לו למוכר אותו בית חצי קב בעל כרחו ולא מעות דחצי קב חשיב גינה כדאמר בפ"ק אין חולקין כו' ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה וכדברי ר' עקיבא עד שיהא בה בית רובע קב לזה ובית רובע קב לזה דבהכי חשוב גינה אליבא דר' עקיבא משום דת"ק סבר סאתים כחצר המשכן היינו דין גינה ומש"ה אמר חצי קב דהיינו רובע לכל סאה כדאמרן לעיל ור"ע חשיב דין גינה סאה הלכך [יחזיר לו] רובע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אם הותיר לו על ז' קבין ומחצה רובע אלא כשהוא בא להחזיר מחזיר לו כל המותר שהותיר יותר על הכור:
איבעיא להו. מתני' קתני להיכא דאמר ליה מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר ואם אמר לו הן חסר והן יתר כו' והא קמיבעיא להו היכא דאמר ליה בית כור סתמא אני מוכר לך ולא הזכיר לא מדה בחבל ולא הן יתר הן חסר מאי. מי אמרינן כמדה בחבל דמי או כהן חסר הן יתר דמי[4]שאם פיחת רובע לסאה אית ליה כי האי דינא ותפשוט לך מהא:
אימא סיפא וכו' והא סתמא כמדה בחבל דמי. ולא הגיעו:
הכי גרסינן: אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד. וכן גירסת רבינו הגאון ז"ל, ופי' דסלעים שאמרו סלעים מרובים כגון צרורות של צונמא ואין להם שם אבל סלע אחד יש לו שם וכיון שהיא בת רובע אין נמדד עמה ובירושלמי ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה.
מתני': מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה. קשיא ליה לרבי שמואל ז"ל ההיא דאמר רבא (צ,א) כל דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ובטל מקח והכא אמאי לא בעל מקח לגמרי וליכא למימר דלא אמרה רבא אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא לפי שאין אונאה לקרקעות מדאמרינן במציעא (נ"ו ב') חטים שזרען בקרקע קרקע דמו ואין להם אונאה וכו' היכי דמי אילימא דאמר שדא בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' חוזר אלמא אף ע"ג דאיכא למימר בקרקע הן חוזר ועוד דגרסי' בקדושין (מ"ב ב') ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא לפלוג בעלויא אבל במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' שמע מינה דהא דרבא אפילו במקרקעי היא. אלא היינו טעמא דמתניתין דכיון דאמר ליה בית כור אני מוכר לך בכך וכך מדה בחבל ואינו בית כור הכי קאמר ליה לפי חשבון של בית כור מדה בחבל בכך וכך אני מוכר לך אותו שדה שלי ויש מפרשים ינכה, ואם רצה לחזור בו יחזור.
והוי יודע דההיא גופה דאמר בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים שפירוש' בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלי' אי אפשר להשלי' כגון שדא בה שית' ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהן אפשר להשלים כגון שמכר לו פירות הללו מסא' בסל' ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות כולן שוין בדבר וכן דעת הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בפרק הספינה (בבא בתרא צ,א).
ואחרים הכריעו כן מההיא דאתמר בביצה גבי ביעי דפחיא למאן, יהבו ליה דשחוטא, אתא לקמיה דרבי אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבע להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריכין למאי נפקא מינה למתבא ניה דביני ביני והא ודאי כיון דאמר דפחיא וחשיבו טפי משום דצריכן לא גרעי מדבר שבמשקל ואפי' הכי באהדורי דביני ביני סגי משום דהוה ליה כפירות שיכול להחזיר לו ביצה אחת להשלים מה שביניהם, וגם זו ראיה.
אם היה סלע יחיד אפילו בית רובע אינו נמדד עמה: כן גרסת הגאון רב האי ז"ל (ספר מקח וממכר שער כה). ולומר, דכשאמרו נמדדין עמה אפיל טרשין של ארבעת קבין, הני מילי טרשין כעין צרורות, אבל סלעין של רובע שם בפני עצמו יש לו ואינו נמדד עמה. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלע בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה היה חלוק נמדד עמה.
בעי רב פפא ומופסק עפר בנתים מה הוא: ירושלמי: שבאמצע נמדד שבצד אינו נמדד, אי זה צד ואי זהו באמצע דבית ר' ינאי אמרין כל שהמחרישה מסובבתו זהו מן הצד. כך מצאתי הגירסא. ונראה שהוא טעות סופר, וכך ראוי להיות: כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסובבתו זהו באמצע. אחר כן מצאתי הגירסא כן בפירוש ר"ח ז"ל.
ולענין פסק הלכה: בכל אלו שעלו בשמועה זו, כתב ר"ח ז"ל, קיימא לן כל תיקו דממונא לקולא, ו הוא קולא לנתבע. ויש אומרים ספקא הוי, וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין.
מתני': בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר: כתב ר"ש ז"ל, ואף על גב דאין אונאה לקרקעות, הני מילי כשמוכר ביוקר או בזול ביותר משתות, אבל היכא דמטעין זה את זה במדה, צריך לנכות מן הדמים, ומיהו המקח קיים. ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, ומוכח בפרק הספינה () דמקח טעות הוא, הני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה, דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה, ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך ולפי מדת החבל.
ולפי דרכו יש לתמוה, דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח, דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) חטין וזרען בקרקע אי כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש (קדושין מב, ב) ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל שבמדה וכו', אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון, דכל שאמר לו מדה בחבל, לפי מדה בחבל קאמר, ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר.
ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא, אלא כשרוצין שניהם להעמיד מקחן, ולפי שאמר בהן חסר הן יותר, דפחת רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימני' ובמצרניו אפילו עד רובע, תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח.
והרמב"ן ז"ל כתב, כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, אין פירושו בטול מקח דוקא, אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים, כיצד, אם אי אפשר להשלים, כגון דאית בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה, בטל מקח, וכן בכלים ומטלטלין כיוצא בהן. ואם אפשר להשלים, כגון מוכר פירות הללו מסאה בסלע, ומדד לו ונמצאת מדה חסרה, משלים, נמצאת יתירה מחזיר. ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין דברים אלו מחוורין בעיני, שאם כדבריו, אכתי קשיא לי מתניתין דמדה בחבל, דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניתין דאי בשדה גדולה למה ינכה, ישלים לו את המדה. ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותה כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצין להעמיד את המקח.
וכבר כתבתי בפרק הספינה, דרבא לא בטל קאמר, אלא חוזר, כלומר, אונאה חוזרת. וכן כתב שם הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ועיקר. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל, ודוקא תניא, דאפילו כשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כן קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה, וכן בבית כיוצא בו, ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו, ואם כן כשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל, שאם אתה אומר לו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול, וכאותה ששנינו בפרק השואל (ב"מ קג, א) המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול, כלומר, דאיכא דניחא ליה בקטן, ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע, נמצא זה מפסיד את המותר, ומאי שנא משדה, ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר, דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידין דבריהם, אלא לפי מדה או לפי משקל ולפי מנין.
ותדע לך, הגע עצמך המוכר שדה לחבירו ונמצאת מקצתה יוצאה תחת ידו מחמת גזלה, אין הלוקח יכול לבטל את המקח, אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות, וכדאמרינן לקמן (קז, א) באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו, אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא, ואף על גב דאי אפשר להשלים, דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים.
ואם תאמר אחין שאני, ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות, וכן הדין בשותפין בעלמא, אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא, לא היא דהא אקשינן ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו, ואי באחין קם דינא, הרי הכי נמי בלקוחות דעלמא. ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עבוד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו, כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים המקח, הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא, והתם נמי חזרתן לא מן הדין, אלא דעבוד רבנן מלתא דניחא ליה למוכר וללוקח. ובהא נמי מתרצא לי ההיא דארעא ודיקלי שבשילהי המוכר את הבית ושם כתבתיה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
י. בעי רבי ירמיה בשיד מהו כשורה מהו אצטדינין מהו דרך עקלתון מהו. כלומר אם היו עשויין בשיד כנגד רובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.
וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:
וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:
- * * * * * * *
יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.
ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].
הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.
בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:
דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.
וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:
וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:
- * * * * * * *
יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.
ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].
הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.
בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:
ב. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפי' פחות רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון ומהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר. במאי עסקינן, אילימא כגון דמיקרי בית כור, בשלמא גבי מדה בחבל דקפידא הוא ניחא, אלא היכא דלא אמר ליה מדה בחבל, כי פחת יתר מרובע לסאה אמאי ינכה, הא קימא לן (לעיל בבא בתרא ז,א) בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור, ואפילו בסתמא, וכל שכן היכא דאמר ליה הן חסר הן יתר. אלא לאו, דלא מתקרי בית כור. דאי אמר ליה מדה בחבל הוה ליה קפידא, ואפי' פחת כל שהוא ינכה לו למוכר מן הדמים לפי חשבון, הותיר כל שהוא יחזיר לפי חשבון. ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פחות רובע קב לסאה הגיעו. יתר מכאן יעשה חשבון ויוציא רובע לכל סאה ויתור, דהוו להו שבעת קבין ומחצה לכור ויחזיר את המותר. מאי טעמא, דהן חסר הן יתר שיעורא דלא חשיב לגבי בית כור משמע, ורובע לסאה לא חשיב כדבעינן לברורי טעמא לקמן, והוה ליה בכלל זביני. יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, דהוה ליה כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר עד רובע לסאה, דהוה ליה עד רובע לסאה בכלל זביני, והוה ליה לגבי מותר כמאן דאמר ליה מדה בחבל, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט). וממאי דהאי רובע לסאה דקתני רובע קב הוא, מדיהבינן שיעורא בגמרא שבעת קבין ומחצה לכור, דהוה ליה רובע קב לסאה, שמע מינה.
ומאי שנא דהדר טיעותא למריה ולא הוי מקח טעות. בשלמא גבי הן חסר הן יתר, כיון דלא קפיד אשיעורא איכא למימר דאפילו פחת יתר מרובע לסאה או הותיר יתר מרובע לסאה ניחא ליה למקני לפי חשבון, אלא גבי מדה בחבל דקפיד כי חסר כל שהוא להוי מקח טעות וליבטיל. כי אמרינן בכהאי גוונא מקח טעות, במידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, אבל מידי דמתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, כגון קרקע העומד לזריעה לאיניש או לנטיעה וכיוצא בה, כיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון, לא קפיד אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה בחד דוכתא אלא בציר מהכין, מינח ניחא ליה למיקנא ההוא שיעורא דשכיח גביה לפי חשבון וכי קאמר ליה מדה בחבל, דלא תהוי ביה מחילה קאמר, כדברירנא בפ' המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא צ,א סי' קמו ד"ה וה"מ) גבי כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.
ולא תימא הני מילי היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי במקום פלוני הן חסר הן יתר אני מוכר לך, דגלי אדעתיה דמה דאית ליה במקום פלוני הוא דזאבין ליה אי חסר חסר ואי יתר יתר, ואידי ואידי עד רובע לסאה, והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי סתמא, ולית ליה אלא יתר רובע לסאה, דלא מצי אמר ליה אי ניחא לך למשקל מיניה בית כור מצומצם מוטב ואי לא שקול מיניה חסר רובע לסאה ואסתלק, דלהכי אהני ליה לישנא דשיש לי במקום פלוני אי נמי שיש לי סתמא דלימטי ליה כדאיתיה, אי חסר חסר ואי יתר יתר. והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר זה ולא אמצר ליה מצרניו. אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר סתמא, ולא אמר ליה שיש לי כלל, אי נמי א"ל שיש לי, ואית ליה בית כור טובא, חד מצומצם וחד חסר וחד יתר, דכיון דאמר ליה הן חסר הן יתר יד מוכר על העליונה למיתב ליה הי מינייהו דבעי, אי יהיב ליה חסר מקביל ליה כי דיניה, ואי יהיב ליה יתר, אע"ג דהוי זיבורית לגבי כולהו זכה ביה בטופיאנא דאית ביה, ואידי ואידי עד רובע לסאה, ולא מצי אמר ליה שקול מיניה בית כור ואסתלק. דכי היכי דלענין מהוי יד מוכר על העליונה הוה ליה לגבי ההוא דיהיב ליה כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, (ו) לגבי תנאה דהן חסר הן יתר נמי כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני דאמי, דאמר ליה אי האי זבינת לי הב לי אחרינא.
והני מילי גבי הן חסר הן יתר, אבל גבי מדה בחבל לא מיתוקמא מתני' דקתני פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר וקימא לן דיחזיר לו מעות, אלא כגון דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, ואע"ג דאית ליה בית כור מצומצם במקום אחר. אי נמי דאמר ליה בית כור עפר סתמא ולא אמר ליה שיש לי, אי נמי דאמר ליה שיש לי סתמא, ואידי ואידי דלית ליה אלא חסר אי נמי לית ליה אלא יתר. אבל היכא דאמר ליה בית כור עפר סתמא אי נמי בית כור עפר שיש לי סתמא, ואידי ואידי דאמר ליה מדה בחבל, ואית ליה תרי, חד חסר וחד מצומצם או יתר, לאו כל כמיניה למיתב ליה חסר, דכיון דאמר ליה מדה בחבל קפידא הוי. ונהי דהיכא דלית ליה אלא חסר ההוא דאית ליה הוא דזאבין ליה, דכי קא קפיד אמדה בחבל לאו דאשתכח חסר להוי מקח טעות קא קפיד אלא דלא להוי מחילה קא קפיד, ניחא ליה למקנא מדה בחבל לפי חשבון, אבל היכא דאית ליה מצומצם או יתר לא יכיל למדחיה בחסר. וכן היכא דאית ליה חד מצומצם וחד יתר לא מצי מיתב ליה יתר אדעתא דאהדורי ליה מעות, דמסתמא כל היכא דמשמע ההוא לישנא דאמר ליה ענינא דשייך בתרויהו כהדדי יד בעל השטר על התחתונה, וכל היכא דשייך בהאי טפי מהאי בההוא דשייך טפי תלינן ליה, כדמיברר בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב וסי' ע) גבי ארעא ודיקלי וגבי אמר ליה לבר מאילני.
אשתכח השתא דסופא דמיירי בהן חסר הן יתר משכחת לה בכולהו אנפי כדברירנא, ואלו רישא דמיירי גבי מדה בחבל לא משכחת לה אלא במקצת אנפי. ודמיא לההיא דאמרינן בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) רישא משכחת לה בין בשמת בין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד.
וסיפא דקתני מהו מחזיר לו מעות, אתרויהו קאי, דלא מיבעיא גבי הן חסר הן יתר דלא קפיד אשיעורא בהדיא דאיכא למימר מעיקרא אדעתא דהכי קא נחית למקנא כוליה לפי חשבון, אלא אפי' גבי מדה בחבל דקפיד אשיעורא, כי הותיר כל שהוא, כיון דלית ביה תשעת קבין ואי מהדר ליה למוכר קרקע לא חזי ליה מחזיר לו מעות לפי חשבון, ותקנתא דרבנן היא ליפות כחו של מוכר דלא ליהדר ליה מידי דלא מתהני ליה מיניה. דאי מעיקר דינא, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דקפידא הוא, דמצי אמר לא ניחא [לי] בטפי מבית כור וליכא מדינא לחיוביה למזבן מידי דלא נחית אדעתא דידיה. ולא דמי לפחת כל שהוא, דהתם כיון דאדעתא דבית כור קא נחית, אע"ג דפחית נמי בכלל זביני הוא דיש בכלל מאתים מנה. ואי משום דמי נמי ליה ליה פסידא דהא ינכה קתני. אבל גבי הותיר דלאו בכלל זביני הוא, דאית ליה פסידא בדמים, דקא מחייבת ליה למיתב דמי יתירי בזביני דלא נחית אדעתא דידהו, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דליכא מדינא לחיוביה, אלא אפי' גבי הן חסר הן יתר ליכא מעיקר דינא לחיוביה.
אלא תקנתא דרבנן היא. דאי מעיקר דינא, נהי דאהני ליה הן חסר הן יתר גבי רובע לסאה למהוי ויתור, אבל לגבי יתר מרובע לאקנויי ליה לפי חשבון לא אהני ליה, דעל כרחיך לא שייך למפלג לישנא דזביני, אלא כוליה שיעורא דא"ל אני מוכר לך בכלל זביני קאי ואדעתא דזבוניה בהנהו דמי דפסק בהדיה בעיקר זביני קא נחית. וכיון דקים להו לרבנן דכי אהני ליה האי לישנא דהן חסר הן יתר לאו ליתר מרובע אהני ליה, דא"כ הוה דינא דלהוי כוליה בכלל זביני למשקליה כוליה בלא תוספת דמים, אלא לרובע לסאה בלחוד הוא דאהני ליה, הוה ליה כמאן דא"ל עד רובע לסאה והוה ליה לגבי יתר מרובע לסאה כמדה בחבל, ואמאי מחזיר לו מעות, אלא תקנתא דרבנן היא.
תדע נמי דל"ש היכא דיקרא או זילא בין שעת מכירה לשעת חזרה, לא מיחייב למיתב ליה אלא כשער הזול, כדמיברר בגמרא בפירקין, ואי ס"ד מדינא נמי מיחייב לאהדורי ליה מעות, דמעיקרא הוא דזבניה מיניה לפי חשבון, כי זילא ביני ביני ליחייביה ליה כיוקרא דמעיקרא, אלא לאו ש"מ תקנתא דרבנן היא, ואמטול הכי עבדו בה מילתא דניחא ליה ללוקח. וכיון דאפילו גבי יתר מרובע דהוי כמדה בחבל תקנתא דרבנן היא גבי מדה בחבל גבי גופיה נמי תקנתא דרבנן היא, דכי קתני מהו מחזיר לו מותר אכולהו בבי דרישא אשמועינן דמחזיר לו מעות קאי.
תדע דאי לאו עיקר טעמא דמיתברר מיניה לאוקומי יתר מרובע גבי הן חסר הן יתר בהותיר כל שהוא גבי מדה בחבל, ומדשייריה תנא נמי להאי בבא דמהו מחזיר לו לבסוף דלהוי משמע אתרויהו לא הוה משמע אלא אמדה בחבל ושמעינן ביה בהדיא לישנא דיחזיר, אלא להכי שייריה לבסוף לאשמועינן דאתרויהו קאי.
והכי קאמר, מהו מחזיר לו קרקע, כלומר מותר הקרקע עצמה דלא הוי ויתור, גבי מדה בחבל כי דיניה וגבי הן חסר הן יתר כי דיניה. ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כוחו של מוכר, לפי שאין במותר תשעת קבין ולא חזיא ליה למוכר. שאלו שייר בשדה בית תשעת קבין, כלומר שאלו היה המותר שאמדנו את המוכר ששיירו לעצמו בשדה המכר בית תשעת קבין, כלומר דהוי שיעור שדה, ובגינה בית חצי קב וכדרבי עקיבא בית רובע, מחזיר לו את הקרקע, ולא מצי מוכר לחיוביה ללוקח למשקליה לההוא מותר לנפשיה ולאהדוריה ליה מעות. דכי תקינו רבנן ליפות כוחו של מוכר, היכא דלית ליה במותר שיעורא דחזי ליה למוכר, אבל היכא דאית ביה שיעורא דחזי ליה לא תקינו ליה רבנן.
וסופא דקתני ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו, תריצנא הכי, ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן הוא מחזיר. ולאו למימרא דאהן חסר הן יתר דשייך ביה רובע לסאה בלחוד קאי, אלא רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא גבי מדה בחבל דלא שייך ביה ויתור כלל דמהדר ליה לכוליה מותר, אלא אפילו גבי הן חסר הן יתר דשייך ביה ויתור רובע לסאה, כי הוי תשעת קבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולן, דכיון דהויא לה תשעת קבין הויא לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא, דלא מהני לישנא דהן חסר הן יתר אלא בשיעורא דהוי טפל לגבי שדה, אבל בשיעורא דהוי שדה באנפי נפשה לא, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט).
ודוקא דאיכא מליותא לתשעת קבין לכור, אבל היכא דליכא מליותא לט' קבין לחד כור נותן רובע ויתור לכל סאה ומחזיר לו את המותר, והיינו דקתני רישא יעשה חשבון. וסוגיא דפרק המוכר פירות (לעיל שם) נמי דיקא כדברירנא התם. ושמעתיה דרב נחמן (לקמן בבא בתרא קד,א) נמי דיקא דאמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, ואי איכא יתירא למליותא דתשעת קבין הדר כדבענן למימר קמן. וה"ה גבי חסר, דכי הוי תשעת קבין לכור דמינכי ליה דמי כוליה, דכי היכי דכי לית ביה שיעור תשעת קבין דינא דחסר כדינא דיתר דאמי, כי הוי תשעת קבין נמי דינא דחסר כדינא דיתר דאמי.
והשתא דאמרת דטעמא דכי לית במותר יתר מרובע לסאה ולא מטי כוליה לתשעת קבין לכור דיחזיר לו מעות תקנתא דרבנן הוא, דאי מעיקר דינא לא הוה מיחייב לאהדורי ליה אלא קרקע, מאי שנא מדינא דשותפי דאית להו שותפותא בשיעורא דלית ביה דין חלוקה וקאי אמצרא דחד מיניהו, דלא מיחייבינן ליה לההוא דקאי אמצריה למיתב ליה מעות להאיך בחולקיה אלא מכח דינא דגוד או אגוד כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יג,א). לא דאמי, דאלו הכא כיון דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בזביני דשאר ארעא בהני דמי, עבדינן ליה תקנתא למוכר למזבן מיניה האי מותר לפי חשבון, ואלו גבי שותפי בעלמא לא מיבעיא דנפלה להו בירושה או במתנה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה למזבן ולא מידי, אלא [אפילו] היכא דזבינה בהדי הדדי בשותפותא לא מצי למכפייה, דאמר ליה כיון דזבנת חולקא בשיעור דלית ביה דין חלוקה גלית אדעתיך דניחא לך בגויה טפי מדמיה, ואדעתא דמיקם בשותפא הוא דזבנת עד דתבע חד מינן לחבריה בדינא דגוד או אגוד:
יב. הרי אמרו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא (שהוא) יחזיר ואי א"ל הן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון. איבעיא להו בית כור סתמא מאי. כלומר היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך, ולא א"ל מדה בחבל ולא א"ל הן חסר הן יתר, מהו.
תאנא אם היה סלע יחידי אפילו (אין בו אלא בית רובע) כו'. כך היא גירסת רבינו האיי גאון ז"ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ארבעת קבין הני מילי טרשין כמין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה וכך היא בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה. היה חלוק נמדד עמה. הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל תאנא אם היה סלע יחידי. פירוש אבן אטום. אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדדין עמה. נוסחא אמרינא אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה כלומר אפילו אין בו ברחבו אלא כל שהוא אין נמדד ואף על גב דתנן במתניתין פחות מכאן נמדדין עמה ואוקימנא בשיש בו ברחב ארבעה קבין לא אמרו אלא בטרשין שהם אבנים מקוטעין ומדובקים זה בזה שאפשר לו לחצוב האבנים ולהפרידן אבל כשהוא אבן אחד אטום שאי אפשר להפרידו אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה. ולהך נסחא אחריתי אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדד עמה יש לפרש אם היה סלע יחידי בלבד אין נמדד עמה לפי שלא אמרנו בית ארבעת קבין נמדדין עמה אלא כשהן טרשין מרובין ומפוזרין ומובלעין ברובה של שדה ונעשו טפל לשדה אבל כשהוא סלע בלבד אפילו אין בו אלא רובע אחד אינו נמדד לפי שכיון שהוא יחיד ואין שם סלע זולתו נעשה כמו שמופרש ומובדל ממנו וכאינו מכלל השדה דמי וכן אם היה סמוך למצר אף על פי שאינו סלע יחידי אינו נמדד עמה לפי שכיון שהוא סמוך למצר נעשה כאלו מכלל המצר הוא ואינו מכלל השדה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: סלע יחידי אפילו כל שהוא אינו נמדד עמה. לא כל שהוא אלא אף על פי שהוא גובה עשרה. והטעם מפני שהוא כמו עמוד ויש לו שם בפני עצמו אבל כשהן שנים ושלשה ועפר ביניהם נכנסים בבית כור עפר עד שיהו בית ארבעת קבין כמו שזכרנו למעלה. הסמוך למצר כמו כן אינו נכנס בכלל בית כור מפני שהוא כמו שעומד חוץ לשדה לפי שהוא נמשך עם המצר ונדבק עמו. ורב פפא שאל אם מעט עפר מפסיק בינו ובין המצר נחשוב אותו עם המצר או עם השדה. ורב אשי שאל על כל הטרשין האלה שהזכרנו אם הם דקים וקלים להשבר נמצא עפר תחתיהן מהו ואם יש מוט עפר עליהן וצונמא מלמטה שאין המחרישה יכולה לחרוש בה יחשב כטרשין או לא. עד כאן.
אבל הר"י ז"ל בעליות פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה כיון שהוא בתחלת השדה כיון שאין לקבל טרשין אלא באמצע השדה. בעי רב פפא עפר בנתיים מהו אם הסלע סמוך למצר אלא שמפסיק עפר מעט בינו ובין המצר מי חשבינן מכלל השדה וכאלו הוא באמצע השדה. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה אם הסלע סמוך למצר אלא שיש עפר מלמטה והסלע מלמעלה מהו מי אמרינן כיון שיכול לעקור הצונמא ונמצא שראוי לזרוע בו אחר כך בעפר שתחתיו הרי מקום זה מכלל השדה כיון דאית ליה תקנה לזרוע בו הילכך מקבל ליה כאלו הוא באמצע השדה. עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מאי מי אמרינן כיון שיש עפר מלמעלה מכלל דמודה הוא ואף על פי שאין שם עפר מרובה להכניס המחרישה הרי הוא ראוי לזריעה מקצת זרעים. עד כאן. וכן פירש הרא"ם ז"ל.
בעי רב פפא מפסיק עפר בנתיים מהו כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרין כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו שכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. הר"ן ז"ל. ובקצת גרסאות כתוב שבאמצע אינו נמדד איזהו צד ואיזהו באמצע דבי רבי ינאי אמרין באלו שהמחרישה מסבבתו זהו מן הצד כך מצאתי הגירסא ונראה שהוא טעות סופר. וכן ראוי להיות כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. אחר כך מצאתי הגירסא כן בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולענין הלכה כל הני בעיא דסלקין בתיקו כתב רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן דכל תיקו דממונא קולא לנתבע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וכתב הרשב"א ז"ל ויש אומרים ספיקא הוי וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הני מילי בשאין אחד מהם מוחזק אבל כשאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומדת כדאיתא בפרק השואל אלא אם כן הם אומרים כן כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקעו כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכהאי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהן. ומכל מקום לא היה לו להרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה. הר"ן ז"ל.
מתניתין: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. כתב ר"ש ז"ל ואף על גב דאין אונאה לקרקעות הני מילי כשהמוכר ביוקר או בזול ביתר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים ומיהו המקח קיים ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך להו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל. ולפי דרכו יש לתמוה דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דאמרינן בפרק הזהב חטין וזרען בקרקע מאי כקרקע ואין להם אונאה או לא ואמרי היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש ובמקרקעי נמי לא אמרה אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשיחתא לא דאמר רבא כל שבמדה כו' אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון דכל שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצים שניהם להעמיד מקחן ולפי שאמר הן חסר הן יתר דפחות רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימניו ובמצרניו אפילו עד רובע תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח. והרמב"ן ז"ל כתב כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אין פירושו בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים כיצד אם אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלים כיוצא בה. ואם אפשר להשלים כגון מוכר פירות הללו מסאה לסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר שתות ויותר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין דברים אלו מחוורין בעיני דאם כדבריו אכתי קשיא לך מתניתין דמדה בחבל דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניא דאי בשדה גדולה למה ינכה ישלים לו את המדה ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותו כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצים להעמיד את המקח וכבר כתבתי בפרק הספינה דרבא לא בטל קאמר אלא חוזר כלומר אונאה חוזרת וכן כתב הרא"ם ז"ל. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל ודוקא תניא דאפילו בשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כך קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה וכן בבית כיוצא בו. ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו ואם כן בשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל שאם אתה אומר אליו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול וכאותה ששנינו בפרק השואל המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול כלומר דאיכא דניחא ליה בקטן ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע נמצא זה מפסיד את המותר ומאי שנא משדה. ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידים דבריהם אלא לפי מדה ולפי מנין ולפי משקל. ותדע לך הגע עצמך המוכר שדה לחברו ונמצאת מקצת יוצאת מתחת ידו מחמת גזלה אין הלוקח יכול לבטל את המקח אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות וכדאמרינן לקמן באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשים הוו ושמואל אמר מקמצין קסבר לקוחות הוו אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא ואף על גב דאי אפשר להשלים דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים. ואם תאמר אחין שאני ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות וכן הדין בשותפי דעלמא אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא. לא היא דהא אקשי ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. והא רב ושמואל דאמרי כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו ואי באחין קם דינא הוא הדין נמי בלקוחות דעלמא ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עביד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא והתם נמי חזרתן לאו מן הדין אלא דעביד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר ולוקח. ובהא נמי מתרצא ליה ההיא דארעא ודיקלי בשילהי המוכר את הבית ושם כתבתי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל האריך בזה בפירושו על ההלכות בפרק האיש מקדש עיין שם.
יתר מכאן יעשו חשבון. כלומר בין בחסר בין ביתר. ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן דיעשו חשבון דוקא שפיחת בענין שעדיין נקרא בית כור אבל פיחת יתר מכאן לא דמכל מקום בית כור אמר לו. הרא"ם ז"ל. הר"ן ז"ל.
ולא את הרובע הוא מחזיר אלא כל המותר. מתרצי לה בגמרא דהכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין. ופירש הרא"ם ז"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' דכיון שיש שם קרקע חשוב הראוי לחזרה מחזיר את כולו בין מותר בין הרובע אלא הא דקתני רישא יתר מכאן יעשה חשבון אין מחזיר לו אלא דמי המותר ולא דמי הרובע. ונראה לי דהיינו דגרסינן בפרק המוכר פירות בענין הא דאמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן דהוה אתינן לסיועי מהא דאמרינן הכא שהוא מחזיר לו את כל הרובעין כולם ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע כו' ולא חשיב יתר מרובע כיון דאמר ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבא באנפי נפשה והדרא. כך גירסת הספרים. פירוש כיון דאיכא תשעה קבין והן מגיעין יותר מרובע לסאה הוי לה ארעא חשיבא והדרא כולה בין המותר בין הרובעין דאי ליכא תשעה קבין המותר בלבד הוא מחזיר ואי איכא תשעה קבין ולא הוי יותר מרובע לסאה כו' כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור. ואין לפרש דהא דנקט התם וכיון דהוה ליה תשעה קבין לומר דכי הוה ליה תשעה קבין מחזיר קרקע וכי ליכא תשעה קבין מחזיר מעות ולעולם בין מותר בין רובעים מחזיר אף על גב דליכא תשעה קבין אין לפרש לפי שחזרת המעות לייפות כחו של מוכר ואם רצה מחזיר לו קרקע ולא הוה התלמוד זקוק שם להזכיר יפוי כח הלוקח שהוא יכול להחזיר לו הקרקע כשיש שם תשעה קבין שאין הסוגיא ההיא מקומו של דבר זה אלא ביפוי כח של מוכר היינו עסוקים שם שהלוקח מחזיר לו את הרובע. ויש לדחות ולפרש דבהאי סוגיא אליבא דרב הונא קיימינן דעל מילתיה דרב הונא אתינן דאמר אם בא לנפות מנפה את כולה והכי קאמר רובא לא חשיב יתר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין דחשיב אף על גב דליכא רובע לסאה הוי לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא כדאמר רב הונא בשמעתין תשעה קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה. ועל דברי הר' יוסף הלוי ז"ל שכתבנו קשיא לן אם איתא דהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' אסיפא דוקא קאי ולא קאי אהא דתנן יתר על כן יעשה חשבון היכי מיתרצא לרב הונא דאמר תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה כיון דבתשעה קבין תליא מילתא ואף על פי שאין שם מותר ואפילו בבקעה גדולה שאין שם רובע לסאה מחזיר לו את הכל מאי האי דקאמר לא את המותר כו' דמשמע דאגב חזרת המותר הוא מחזיר את הרובעים והלא אפילו אין שם מותר מחזיר לו את הכל כיון שיש שס תשעה קבין דהא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' בשדה גדולה איתא לדעת רב הונא כדמקשה ליה רבא לרב נחמן מאי לאו דזבין ליה כוריים. ויש לומר דלדעת רב הונא ודאי הא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר ארישא דקתני יותר מכאן יעשה חשבון קאי ועלה קתני ולא את המותר בלבד כו' מיהו לרב נתמן לא קאי אלא אסיפא דברייתא דבהדיא אמר רב נחמן בגמרא ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדרי אלמא דאי ליכא מליותא דתשעה קבין אף על גב דאיכא יתירה על תשעה קבין ומחצה לכור ההוא יתירה בלבד הדר אבל רובעים לא הדרי עד דאיכא תרתי יתר מרובע לסאה ומליותא דתשעה קבין דהתם ודאי הוא מחזיר את הכל והא דמוכחינן התם דאם בא לנפות כו' מהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' ולא מוכמינן איפכא דאינו מנפה את כולו מדאינו מחזיר את הרובעים כי ליכא תשעה קבין משום דסבר דדבר זה אינו מפורש במשנה והרי לרב הונא כי ליכא תשעה קבין נמי מחזיר את המותר את הרובעים בדמים או בקרקע. ורב האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר כתב ולא את המותר בלבד ארישא נמי דקתני יותר מכאן יעשה חשבון שהוא מחזיר בין המותר בין הרובעים בדמים או בקרקע וכן דעת רשב"ם והא דאמר רב נחמן בגמרא נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי כלומר אי לא זבין ליה אלא כור אחד ואיכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי לאו למימרא דהיכא דאיכא יתורא משהו על תשעה קבין ומחצה לכור לא הדרי דודאי מחזיר הכל או בדמים או בקרקע אלא הכא אי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע ואין המוכר יכול לחזור לו המעות וזה שהוצרך רב נחמן להזכיר זה בא לפרש דהא דתנן שהרי שייר בשדה בית תשעה קבין לאו בבקעה גדולה איירי דהתם אפילו תשעה קבין הוי מחילה אלא כגון דהנהו בית תשעה קבין אית בהו יתורא רובע לסאה כגון דלא זבין ליה אלא כור דכי איכא יתורא כגון בית חצי קב מחזיר לו מעות וכי איכא יתורא למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע. עליות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל וכן בפיחת רובע לסאה כיון דלא הוי הפחת דבר חשוב וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וצ"ל ת"ש בית כור עפר וכו' פיחת כ"ש ינכה וכו' הא סתמא כהן חסר או יתר דמי שאם פיחת וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל וכן בפיחת רובע לסאה כיון דלא הוי הפחת דבר חשוב וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וצ"ל ת"ש בית כור עפר וכו' פיחת כ"ש ינכה וכו' הא סתמא כהן חסר או יתר דמי שאם פיחת וכו'.