יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד בעריכה


פרק בית כור עפר

א. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה. הני מתניאתא דבית כור עפר אני מוכר לך, דמשמע דבסתמא נמי קני, היינו טעמא דלא חיישינן דילמא קרקע עולם הוא דזבין ליה. ואפי' לרבא דאמר בתחלת נדרים (ה,ב) ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, גבי מוכר כה"ג (מידי) [מודי] דכי היכי דגבי גט ס"ל לרבנן דלא בעינן ידים מוכיחות דטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, גבי מכר נמי סבירא להו דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומסתמא כי זאבין דידיה זאבין. וגבי גט הוא דעבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אי נמי משום דבעינן כריתות כדמפרש התם לטעמא דאביי, אבל בעלמא כי האי גוונא כרבנן סבירא לן בעלמא דידים שאין מוכיחות הויאן ידים אלא משום דבעלמא כי האי גוונא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, אעפ"י דידים שאין מוכיחות מחמת עצמן נינהי, כיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים.

תדע דהא רבא הוא דקאמר ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, והוא גופיה קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו, אבל בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן ידים מוכיחות. דשמעת מינה דאפילו לרבא דאמר ידים מוכיחות לא הויאן ידים, היכא דשייך ביה האי טעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה ממון חבירו, מודי, דכיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים כרבנן. דאי לית ליה האי טעמא דרבנן היכי מצי לאוקומיה מימריה אפילו לרבנן.

וכל שכן לסוגיא דגיטין (סה,ב) דלא מוקי פלוגתא דרבנן ורבי יהודה גבי ידים שאין מוכיחות בטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, אלא בטעמא (דידן) [דודין], דלהוי משמע דבהאי גיטא קא מגרש ולאו בדבורא בעלמא, דאלו בטעמא דאין אדם מגרש אשת חברו לא פליגי דכולי עלמא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דחד טעמא נינהו.

וכי תימא ודילמא הני מילי באיסורא, אבל בממונא יד בעל השטר על התחתונה, דמספיקא לא מפקינן ממונא. בשלמא אי הוה אמרינן באיסורא לחומרא ולא לקולא כדקאמרת, השתא דאמרי' הכי אפילו לקולא וקא שרינן ערוה החמורה מהאי טעמא, כל שכן ממון הקל. תדע שאין לך יד קצר יתר על מאני פלוני בן פלוני לויתי מנך מנה, דאסיקנא (לקמן בבא בתרא קעב,ב) מינך מההוא גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה משמע, ואי לאו דיש יד לממון לימא מינך ואפילו מריש גלותא ממך ואפי' משבור מלכא. ומאן דפשיט לה (שם) ממתניאתא דאם כתוב בה היום גרשתיה כשר, מאי קא פריש, דילמא שאני גיטין דיש להן יד. אלא משום דסבירא לן דידים מוכיחות בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר, בין בגיטין בין בממון, הויאן ידים. וגבי גיטין, כיון דענינא דשייך בעיקר גירושין הוא עבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אבל בעלמא כרבנן סבירא לן מטעמא דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו.

ואפילו למאן דאמר בממונא לא אזלינן בתר רובא, הני מילי היכא דרובא הכי איתניהו, אבל היכא דכולהו הכי איתנהו מודי דאזלינן בתר דעתא דכולי עלמא אפילו לאפוקי ממונא מחזקת מריה כדפרקי' גבי עבד (לעיל בבא בתרא צג,א). והכא ודאי בעינא דכולי עלמא דלא זבני ומזבני אהדדי ממונא דאחריני, ואי איכא מוכר דבעי לזבוני ממונא דלאו דיליה מסתמא לאו בחזקת מידי דלאו דיליה מזבין ליה אלא בחזקת ממונא דנפשיה קא מזבין ליה ואטעויי קא מטעי ליה ללוקח, וכל היכא דאיכא למתלי במקח גמור ליכא למתלי במקח טעות.

וכי תימא וליחוש דילמא איניש אחרינא שוייה שליח לזבוני ליה ארעיה. לא סלקא דעתא, דכי היכי דגבי קונה דאע"ג דזימנין דזאכי איניש לאחריני ומקני ליה מקנה לזוכה כדי שיזכה בו לאחרים, כדתנן (מע"ש ה,ט) עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים, הא לאו הכי זאכי ביה עקיבא בן יוסף לנפשיה ולא חיישינן דילמא למזכי ביה לאחריני קאמר, גבי מקנה נמי, אע"ג דזימנין דעביד איניש שליח לאקנויי או לזבוני מנכסי דמרי שליחותא, כי אמר בית כור עפר אני מוכר לך, כל כמה דלא פריש דמדאחריני קא מזבין, מסתמא מדנפשיה קא מזבין. דכיון דאתברר בלישנא דהקנאה מקנה וקונה מאן נינהו לא תלינן בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, וכיון דליכא למתלי במקנה אחרינא הוה ליה כמאן דפריש ליה מדיליה, דלא מקריא הקנאה אלא במידי דאית ליה זכותא לאקנויי. ולאו מטעמא דיד בלחוד קא אתיא לן אלא משום דאין לך מכירה מפורשת מזו.

וההיא דאמרינן (קידושין ה,ב) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת סתם ולא אמר לי דאינה מקודשת, שאני התם דלא אתברר בלישנא דקידושין מאן ניהו דמקדש לה כי היכי דליתני ביה ולא באחרינא, ואמטול הכי לא הוו קידושי, אי למאן דאמר משום דאין יד לקדושין ואי למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים. והוא הדין גבי מכר ומתנה, היכא דלא בריר לן קונה או מקנה מאן ניהו, כגון דאמר ליה שדי מכורה לך ויהיב ליה זוזי, אי נמי דכתב ליה בשטרא הכי ומסריה נהליה, לא קני, מידי דהוה אקידושין. אבל היכא דבריר לן קונה ומקנה מאן נינהו, כיון דליכא למתלי בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, ליכא למיתלי נמי בממונא דאיניש אחרינא. תדע נמי דכי היכי דכי א"ל שדי מכורה לך שדי נתונה לך אע"ג דלא פריש ליה מאן מזבין לה נהליה או מאן יהיב לה נהליה, ולא עדיף מודן די יהוי ליך היכא דלא אמר ליה מני, מסתמא מכורה ונתונה, דכיון דפריש ליה שדי מסתמא איהו קא מזבין לה ואיהו קא יהיב לה, דאין אדם מוכר ונותן דבר שאינו שלו, כי א"ל שדה אני מוכר לך נמי אע"ג דלא פריש ליה שדי, כיון דפריש ליה דאיהו קא מזבין ליה מסתמא שדה דידיה קאמר דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו. תדע דכולהי מתניתא ושמעתתא דמיירן גבי בית כור עפר אני מוכר לך, וגבי כרם אני מוכר לך, פרדס אני מוכר לך, מרתף של יין אני מוכר לך, והוא הדין גבי ארעא ודיקלי, כולהו בסתמא קא מיירו, וליכא לאפוקינהי מפשטיהי אלא בראיה.

והאי מתני' קמיתא דבית כור אני מוכר לך, משכחת [לה] בין דאמר ליה בית כור עפר סתמא, דהיכא דהיו שם בקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר שיש לי אני מוכר לך ולית ליה האי דאיכא למימר מאי דאית ליה הוא דזאבין ליה וסבר וקביל, אין נמדדין עמה. וטעמא דמילתא, דכיון דאמר ליה בית כור עפר, בית כור זרע משמע, דעפר מקום הראוי לזריעה משמע ולאו סלעים ונקעים. הילכך אם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים פלגי רשותא לנפשייהו ואין נמדדין עמה, לפי שאין אדם רוצה ליתן מעותיו ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. פחות מכאן נמדדין עמה, דהנהו נגאני דארעא מיקרו, שדרי דארעא מיקרו, ומגופא דארעא נינהו. ודוקא עד ארבעה קבין, אבל אם היה בהן יתר מארבעת קבין לכור אפילו פחות מעשרה טפחים נמי אין נמדדין עמה. ואפילו עד ארבעה קבין נמי דוקא כשמובלעים בחמשת קבין, ואין צריך לומר ביתר מכאן, אבל אם היו מכונסין יתר מכאן, כגון שמובלעין בפחות מחמשה קבין אין נמדדין עמה, דכסלע יחידי דמו וכמקום בפני עצמו דמי ולאו מכלל השדה נינהו. ודוקא נמי שמובלעין ברובה של שדה, אבל אם היו מכונסין בחציה, אפילו פחות מד' קבין אין נמדדין עמה כדבעינן למימר קמן.

ואם אמר לו כבית כור עפר, אפילו היו שם בקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה, דלהכי אקני ליה כבית כור, למימרא דלאו בית כור עפר דוקא זבין ליה. ודוקא דאמר ליה בית כור עפר, אי נמי כבית כור עפר, אבל אמר ליה בית כור ולא אמר ליה עפר אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דדילמא לבנינא קא בעי לי אי נמי לאוקומי ביה חיותא ומשטח ביה פירי.

ולענין הנהו נקעים וסלעים גופיהו היכא דקימא לן דאין נמדדין עמה, מסתברא דשקיל להו לוקח בלא דמים משום דהוו להו טפל לגבי שדה ומזדבני אגב שדה משום דלא חשיבי, מידי דהוה איציע וחדר, דכי לית בהו ארבע אמות מזדבני אגב ביתא. ומסתברא דהני מילי דלית ביה בחד מיניהו בית רובע קב, אבל היכא דאית ביה בחד מיניהו בית רובע, אי נמי דאית ביה בית רובע סלעים מכונסין זה בצד זה, ההוא דאית ביה בית רובע חשיב ולא מזדבן בהכי [אגב] ארעא. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא כט,ב) אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע, וגבי המוכר את השדה נמי קא מפליג תנא בין מחיצת הקנים שהיא בית רובע למחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, אלמא כי הוי בית רובע חשיב ולא מזדבן אגב ארעא:


דף קג עמוד אעריכה


ו. תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר אלא נוטלן בלא פדיון, דלא מכלל השדה נינהו. ומקשינן עלה ואמאי נקדשו באנפי נפשיהו. ואע"ג דקדישי אגב ארעא, דהא תנן המקדיש את השדה הקדיש את כולו, ואפי' בור וגת ושובך, וכל שכן הני נקעים וסלעים, כי קא מקשינן לענין פדיון קא מקשינן, דקתני אין נמדדין עמה, דכי היכי דקדשי אגב ארעא מיפרקי אגב ארעא ולא בעי פדיון באנפי נפשיהו, כלומר להוי כמאן דאקדשינהו באנפי נפשיהו וליבעו פדיון באנפי נפשיהו. בשלמא סלעים לא קשיא לן דלא חזו לזריעה, וגבי הקדש לפי זרעו כתיב, אלא נקעים קשיא.

וכי תימא כיון דלא הוה בית כור לא חשיבי למהוי כמאן דאקדישנהו באנפי נפשיהו, והתניא שדה מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה וחצי סאה בית קב ואפי' בית רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא, גבי הקדש דקתני היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. אלא בנקעים שאין מלאים מים דבני זריעה נינהו קדשי באנפי נפשיהו ומיפרקי באנפי נפשיהו לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים דלא חזו לזריעה שמע מינה אי הכי אפילו פחותין מעשרה טפחים נמי. ופריק הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו. ומכלל השדה נינהו, ואע"ג דמלאין מים נמי נמדדין עמה. ודוקא בזמן שהיובל נוהג, דכי כתיב קרא בזמן שהיובל [נוהג] כתיב, דכתיב בתריה אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום, והתם [הוא] דמשערינן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוה ליה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה משני היובל. אבל בזמן שאין היובל נוהג הוה ליה כדין בית דפריק ליה בשוויו ומוסיף חומש. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בימי מקדש שני, אבל בזמן הזה, אי קרקע נינהו פריק ליה בארבעה זוזי וממטי להו לים המלח, כי מעשה דההוא גברא דאחרמניהו לנכסיה דמפרש בערכין (ערכין כט,א), ואי מטלטלין נינהו הא תניא בהדיא בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז יג,א) אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות או כלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואי זהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה:

ז. ודיקינן הכא גבי מקח וממכר מאי. מי בעינן מלאין מים או לא אמר רב פפא הכא אע"פ שאין מלאין מים. כיון דעמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. מתקיף לה רבינא והא [דומיא] דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף נקעים דלאו בני זריעה נינהו. ופרקינן כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן, אע"ג דמלאים מים ולאו בני זריעה נינהו דומיא דסלעים נמדדין עמה:

ח. הרי אמרו פחות מכאן אין נמדדין עמה א"ר יצחק בתרשים שאמרו שנמדדין עמה בית ארבעה קבין לכור, אבל יתר מכאן אין נמדדין עמה. אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין, ואין [צריך] לומר ביתר מכאן, אבל אם היו מכונסין יתר מכאן, שמובלעין בפחות מחמשת קבין, אין נמדדין עמה, דכסלע יחידי דמו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. ואע"ג דשדה בית כור היא והוה ליה רובא של שדה שש עשרה סאין, ואנן בעינן מובלעין בחמשת קבין, משכחת לה דמובלעין ברצועה בית חמשת קבין אריכא וקטינא, ומאי דמבלעי ברצועה של שדה ברוב אורכה של שדה, ואע"ג דלא נקטי מרחבה אלא פורתא. אי נמי דמיבלעי ברוב רחבה ואע"ג דלא מיבלעי ברוב אורכה, שנמצאו מפוזרין ברובה ומובלעין בחמשת קבין. אבל אם היו מובלעין בחצי ארכה ורחבה אין נמדדין עמה דהוו להו מכונסין וכסלע יחידי דמו.

תדע דאי ס"ד רבי יוחנן מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה בעי, אם כן הא דמבעיא ליה לרבי ירמיה אליביה כשורה מהו מאי קא מבעיא ליה, הא לא משכחת להו למהוי כשורה ולמהוי מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה כלל. אלא מדקא מבעיא אליבא דרבי יוחנן בשורה מהו, שמע מינה דרבי יוחנן לא בעי מובלעין ברוב ארכה וברוב רחבה אלא בחד מיניהו בעי. וכי האי גוונא הוא דמשכחת לה למהוי נמי מובלעין בחמשת קבין כרב עוקבא בר חמא. והכי נמי מסתברא, דר' יוחנן אית לה נמי דרב עוקבא בר חמא, מדקאמרינן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, ולא קאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן.

ומאי שנא (מ) דבעינן ברובא של שדה, פריש לה רבינו שמואל ז"ל דלהוו מובלעין בשש עשרה סאין כי היכי דלא לימטי מינייהו לבית כור טפי מרובע לסאה דהוי ויתור. וטעמא דמסתבר הוא, דאע"ג דלא מיבלעי ברוב ארכה וברוב רחבה, כיון דבכל רצועה דבית סאה לית בה תרשין יתר מרובע ויתור הוי:

ט. בעי רבי חייא בר אבא רובן (במיעוטן) [במיעוטה] ומיעוטן ברובה מהו. כלומר אם היו רובן של תרשים מובלעין במיעוטה של שדה (ומיעוטה) [ומיעוטן] מובלע ברוב של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלע רובא במיעוטה של שדה במיגו דמיבלעו כולה כמיעוטא דמי ואין נמדדין עמה, או דילמא כיון דאיכא מיעוטן דמיבלע ברובה של שדה הוו להו מפוזרין ונמדדין עמה. ועלתה בתיקו. וכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת נמדדין עמה ולא מיחייב מוכר לאשלומי ליה משאר ארעיה תשלום בית כור לבר מהנהו תרשים ונקעים:


דף קג עמוד בעריכה


י. בעי רבי ירמיה בשיד מהו כשורה מהו אצטדינין מהו דרך עקלתון מהו. כלומר אם היו עשויין בשיד כנגד רובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.

וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:

וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:

  • * * * * * * *

יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.

ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].

הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.

בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:

דמפוזרין ברוב השדה נמדדין עמה, או דילמא כיון דעבידי בשיד חזינן להו לההוא בי מיצעי דידהו כמאן דמלי נקעים ותרשים, והוו להו כסלע יחידי ואין נמדדין עמה. וכן אם היו עשויין כשורה ומובלעין ברובה של שדה מהו, מי אמרינן כיון דמובלעין ברובה נמדדין עמה, או דילמא כיון דסמיכי להדדי ואינן מפוזרין כל שהוא לרוחב השדה ולארכה כמכונסין עמה דמו ואין נמדדין עמה. וכן אצטדינין מהו, כגון שורה שקרנים יוצאין ממנה לכאן ולכאן כקרני שור האצטדין מהו, מי אמרינן כיון דלאו חדא שורה היא כמפוזרין דמו, או דילמא הנך קרנים נמי כיון דעבידי שורות שורות וסמיכי לשורה האמצעית מכונסין (בנה) [הן] ואין נמדדין עמה. וכן דרך עקלתון, כעין שורה מעוקמת שנוטה לכאן ולכאן, מהו, כיון דחדא שורה היא כמכונסין דמו, או דילמא כיון דנטיא להכא ולהכא מפוזרין נינהו. ועלו בתיקו. הילכך נמדדין עמה. ודוקא כשמובלעין בחמשת קבין וברובה של שדה, אבל בפחות מכאן פשיטא לן דאין נמדדין עמה.

וכי תימא מיכדי לא משכחת לה דלהוו מפוזרין ברובה של שדה ומובלעין בחמשת קבין אלא היכא דקיימי בשורה לאורך השדה או לרחבה, ואי ס"ד איתה לדרב עוקבא דאמר והוא שמובלע ברובה של שדה, אם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה בשורה מהו, והאמרינן ר' חייא בר אבא אית ליה דרב עוקבא, ולא משכחת לה אלא בשורה. לא תיקשי לך, דודאי משכחת לה ואע"ג דלא קיימי בשורה מכוונות אלא מקצתן לכאן ומקצתו לכאן כגון זה:

וכי קא מיבעיא ליה לר' חייא בר אבא דכולה עשוייה כשורה מכוונות כגון זה:

  • * * * * * * *

יא. תאנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. מאי אפי' כל שהוא דקאמרי אין נמדד עמה גבי סלע יחידי, אילימא דאית ביה ארבעת קבין וגבי כל שהוא, מאי אירייא סלע יחידי, אפי' סלעים טובא נמי, כיון דמכונסין בפחות מחמשת קבין אין נמדדין עמה, דהא אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בחמשת קבין. וליכא למימר דמתניתא פליגא עליה דרב עוקבא, דא"כ הוה מותבינא ליה תיובתא מינה. אלא לא מיתוקם האי סלע יחידי לפום הדין גירסא אלא בדאית ביה בהאי סלע בית רובע קב דפליג רשותא לנפשיה, והאי דקרי ליה יחידי משום דלא הוי כוליה בית רובע מסלעים טובא אלא מחד סלע, אי נמי משום דפליג רשותא לנפשיה. וקמ"ל תנא דאי איכא חד סלע, דאי אית ביה בית רובע אפי' גבוה כל שהוא אינו נמדד עמה. וכן אם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה. כלומר אפי' אין ברחבו ולא בגבהו אלא כל שהו אין נמדד עמה, דכיון דסמוך למצר מן המצר הוא חשוב ואינו נמדד עמה.

ואיכא לפרושיה להאי סלע יחידי דקתני כשהיה בסוף השדה, ואמאי קרי ליה יחידי לפי שהוא מופלג מן השדה, ואפילו רחב כל שהוא וגבוה כל שהוא אין נמדד עמה. וכי תימא אי הכי היינו סמוך למצר, דהא סמוך למצר נמי בסוף השדה הוא, אין הכי נמי, ואשמועי' היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרה"ר בלא מצר, ואשמעינן בסוף השדה הסמוך למצר. וצריכי, דאי אשמועינן בלא מצר הוה אמינא התם הוא דאינו נמדד עמה דמכלל רשות הרבים הוא חשוב ולאו מכלל השדה, דהא לא מפסיק מצר בינו ובין רשות הרבים, אבל סמוך למצר מבפנים דעל כרחיך מגוף השדה הוא אימא נמדד עמה. ואי אשמועינן סמוך למצר, הוה אמינא התם הוא דאין נמדד עמה משום דמכלל המצר הוא חשוב, וכשם שאין המצר נמדד עמה אע"פ שהוא מכלל השדה כך הסלע הסמוך לו אינו נמדד עמה, אבל היכא דקאי בסוף השדה סמוך לרשות הרבים כיון דמקפה לה שדה משלש רוחותיו וליכא למימר דמרה"ר הוא, כמאן דקאי באמצע השדה דמי (ונמדה) [ונמדד] עמה, קמ"ל דכיון דקאי בסוף השדה אינו נמדד עמה דלא מטרשי דארעא (מוקדי) [מיקרי].

הדין הוא פירושא דהא בריתא לפום נוסחי דאית בהו אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה. ואיכא רבואתא דגרסי אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה. והאי גירסא סליק כי טעמא דהך פירושא קמא דפרישנא אליבא דהך גירסא קמא.

בעי רב פפא הפסיק עפר בנתים בינו ובין המצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו עפר מלמעלה וצונמה מלמטה מהו. מי אמרינן כיון דאיכא עפר מלמעלה או מלמטה ראוי לזריעה הוא ונמדד עמה או לא. (דכולהו) [וכולהו] עלו בתיקו, הילכך נמדדין עמה:

ב. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפי' פחות רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון ומהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר. במאי עסקינן, אילימא כגון דמיקרי בית כור, בשלמא גבי מדה בחבל דקפידא הוא ניחא, אלא היכא דלא אמר ליה מדה בחבל, כי פחת יתר מרובע לסאה אמאי ינכה, הא קימא לן (לעיל בבא בתרא ז,א) בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור, ואפילו בסתמא, וכל שכן היכא דאמר ליה הן חסר הן יתר. אלא לאו, דלא מתקרי בית כור. דאי אמר ליה מדה בחבל הוה ליה קפידא, ואפי' פחת כל שהוא ינכה לו למוכר מן הדמים לפי חשבון, הותיר כל שהוא יחזיר לפי חשבון. ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פחות רובע קב לסאה הגיעו. יתר מכאן יעשה חשבון ויוציא רובע לכל סאה ויתור, דהוו להו שבעת קבין ומחצה לכור ויחזיר את המותר. מאי טעמא, דהן חסר הן יתר שיעורא דלא חשיב לגבי בית כור משמע, ורובע לסאה לא חשיב כדבעינן לברורי טעמא לקמן, והוה ליה בכלל זביני. יתר מרובע חשיב לאהדורי מותר, דהוה ליה כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר עד רובע לסאה, דהוה ליה עד רובע לסאה בכלל זביני, והוה ליה לגבי מותר כמאן דאמר ליה מדה בחבל, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט). וממאי דהאי רובע לסאה דקתני רובע קב הוא, מדיהבינן שיעורא בגמרא שבעת קבין ומחצה לכור, דהוה ליה רובע קב לסאה, שמע מינה.

ומאי שנא דהדר טיעותא למריה ולא הוי מקח טעות. בשלמא גבי הן חסר הן יתר, כיון דלא קפיד אשיעורא איכא למימר דאפילו פחת יתר מרובע לסאה או הותיר יתר מרובע לסאה ניחא ליה למקני לפי חשבון, אלא גבי מדה בחבל דקפיד כי חסר כל שהוא להוי מקח טעות וליבטיל. כי אמרינן בכהאי גוונא מקח טעות, במידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, אבל מידי דמתהני ליה לאיניש ממקצתו ככולו לפי חשבון, כגון קרקע העומד לזריעה לאיניש או לנטיעה וכיוצא בה, כיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון, לא קפיד אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה בחד דוכתא אלא בציר מהכין, מינח ניחא ליה למיקנא ההוא שיעורא דשכיח גביה לפי חשבון וכי קאמר ליה מדה בחבל, דלא תהוי ביה מחילה קאמר, כדברירנא בפ' המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא צ,א סי' קמו ד"ה וה"מ) גבי כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.

ולא תימא הני מילי היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי במקום פלוני הן חסר הן יתר אני מוכר לך, דגלי אדעתיה דמה דאית ליה במקום פלוני הוא דזאבין ליה אי חסר חסר ואי יתר יתר, ואידי ואידי עד רובע לסאה, והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר שיש לי סתמא, ולית ליה אלא יתר רובע לסאה, דלא מצי אמר ליה אי ניחא לך למשקל מיניה בית כור מצומצם מוטב ואי לא שקול מיניה חסר רובע לסאה ואסתלק, דלהכי אהני ליה לישנא דשיש לי במקום פלוני אי נמי שיש לי סתמא דלימטי ליה כדאיתיה, אי חסר חסר ואי יתר יתר. והוא הדין היכא דאמר ליה בית כור עפר זה ולא אמצר ליה מצרניו. אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר סתמא, ולא אמר ליה שיש לי כלל, אי נמי א"ל שיש לי, ואית ליה בית כור טובא, חד מצומצם וחד חסר וחד יתר, דכיון דאמר ליה הן חסר הן יתר יד מוכר על העליונה למיתב ליה הי מינייהו דבעי, אי יהיב ליה חסר מקביל ליה כי דיניה, ואי יהיב ליה יתר, אע"ג דהוי זיבורית לגבי כולהו זכה ביה בטופיאנא דאית ביה, ואידי ואידי עד רובע לסאה, ולא מצי אמר ליה שקול מיניה בית כור ואסתלק. דכי היכי דלענין מהוי יד מוכר על העליונה הוה ליה לגבי ההוא דיהיב ליה כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, (ו) לגבי תנאה דהן חסר הן יתר נמי כמאן דאמר ליה שיש לי במקום פלוני דאמי, דאמר ליה אי האי זבינת לי הב לי אחרינא.

והני מילי גבי הן חסר הן יתר, אבל גבי מדה בחבל לא מיתוקמא מתני' דקתני פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר וקימא לן דיחזיר לו מעות, אלא כגון דאמר ליה שיש לי במקום פלוני, ואע"ג דאית ליה בית כור מצומצם במקום אחר. אי נמי דאמר ליה בית כור עפר סתמא ולא אמר ליה שיש לי, אי נמי דאמר ליה שיש לי סתמא, ואידי ואידי דלית ליה אלא חסר אי נמי לית ליה אלא יתר. אבל היכא דאמר ליה בית כור עפר סתמא אי נמי בית כור עפר שיש לי סתמא, ואידי ואידי דאמר ליה מדה בחבל, ואית ליה תרי, חד חסר וחד מצומצם או יתר, לאו כל כמיניה למיתב ליה חסר, דכיון דאמר ליה מדה בחבל קפידא הוי. ונהי דהיכא דלית ליה אלא חסר ההוא דאית ליה הוא דזאבין ליה, דכי קא קפיד אמדה בחבל לאו דאשתכח חסר להוי מקח טעות קא קפיד אלא דלא להוי מחילה קא קפיד, ניחא ליה למקנא מדה בחבל לפי חשבון, אבל היכא דאית ליה מצומצם או יתר לא יכיל למדחיה בחסר. וכן היכא דאית ליה חד מצומצם וחד יתר לא מצי מיתב ליה יתר אדעתא דאהדורי ליה מעות, דמסתמא כל היכא דמשמע ההוא לישנא דאמר ליה ענינא דשייך בתרויהו כהדדי יד בעל השטר על התחתונה, וכל היכא דשייך בהאי טפי מהאי בההוא דשייך טפי תלינן ליה, כדמיברר בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב וסי' ע) גבי ארעא ודיקלי וגבי אמר ליה לבר מאילני.

אשתכח השתא דסופא דמיירי בהן חסר הן יתר משכחת לה בכולהו אנפי כדברירנא, ואלו רישא דמיירי גבי מדה בחבל לא משכחת לה אלא במקצת אנפי. ודמיא לההיא דאמרינן בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) רישא משכחת לה בין בשמת בין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד.

וסיפא דקתני מהו מחזיר לו מעות, אתרויהו קאי, דלא מיבעיא גבי הן חסר הן יתר דלא קפיד אשיעורא בהדיא דאיכא למימר מעיקרא אדעתא דהכי קא נחית למקנא כוליה לפי חשבון, אלא אפי' גבי מדה בחבל דקפיד אשיעורא, כי הותיר כל שהוא, כיון דלית ביה תשעת קבין ואי מהדר ליה למוכר קרקע לא חזי ליה מחזיר לו מעות לפי חשבון, ותקנתא דרבנן היא ליפות כחו של מוכר דלא ליהדר ליה מידי דלא מתהני ליה מיניה. דאי מעיקר דינא, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דקפידא הוא, דמצי אמר לא ניחא [לי] בטפי מבית כור וליכא מדינא לחיוביה למזבן מידי דלא נחית אדעתא דידיה. ולא דמי לפחת כל שהוא, דהתם כיון דאדעתא דבית כור קא נחית, אע"ג דפחית נמי בכלל זביני הוא דיש בכלל מאתים מנה. ואי משום דמי נמי ליה ליה פסידא דהא ינכה קתני. אבל גבי הותיר דלאו בכלל זביני הוא, דאית ליה פסידא בדמים, דקא מחייבת ליה למיתב דמי יתירי בזביני דלא נחית אדעתא דידהו, לא מיבעיא גבי מדה בחבל דליכא מדינא לחיוביה, אלא אפי' גבי הן חסר הן יתר ליכא מעיקר דינא לחיוביה.

אלא תקנתא דרבנן היא. דאי מעיקר דינא, נהי דאהני ליה הן חסר הן יתר גבי רובע לסאה למהוי ויתור, אבל לגבי יתר מרובע לאקנויי ליה לפי חשבון לא אהני ליה, דעל כרחיך לא שייך למפלג לישנא דזביני, אלא כוליה שיעורא דא"ל אני מוכר לך בכלל זביני קאי ואדעתא דזבוניה בהנהו דמי דפסק בהדיה בעיקר זביני קא נחית. וכיון דקים להו לרבנן דכי אהני ליה האי לישנא דהן חסר הן יתר לאו ליתר מרובע אהני ליה, דא"כ הוה דינא דלהוי כוליה בכלל זביני למשקליה כוליה בלא תוספת דמים, אלא לרובע לסאה בלחוד הוא דאהני ליה, הוה ליה כמאן דא"ל עד רובע לסאה והוה ליה לגבי יתר מרובע לסאה כמדה בחבל, ואמאי מחזיר לו מעות, אלא תקנתא דרבנן היא.

תדע נמי דל"ש היכא דיקרא או זילא בין שעת מכירה לשעת חזרה, לא מיחייב למיתב ליה אלא כשער הזול, כדמיברר בגמרא בפירקין, ואי ס"ד מדינא נמי מיחייב לאהדורי ליה מעות, דמעיקרא הוא דזבניה מיניה לפי חשבון, כי זילא ביני ביני ליחייביה ליה כיוקרא דמעיקרא, אלא לאו ש"מ תקנתא דרבנן היא, ואמטול הכי עבדו בה מילתא דניחא ליה ללוקח. וכיון דאפילו גבי יתר מרובע דהוי כמדה בחבל תקנתא דרבנן היא גבי מדה בחבל גבי גופיה נמי תקנתא דרבנן היא, דכי קתני מהו מחזיר לו מותר אכולהו בבי דרישא אשמועינן דמחזיר לו מעות קאי.

תדע דאי לאו עיקר טעמא דמיתברר מיניה לאוקומי יתר מרובע גבי הן חסר הן יתר בהותיר כל שהוא גבי מדה בחבל, ומדשייריה תנא נמי להאי בבא דמהו מחזיר לו לבסוף דלהוי משמע אתרויהו לא הוה משמע אלא אמדה בחבל ושמעינן ביה בהדיא לישנא דיחזיר, אלא להכי שייריה לבסוף לאשמועינן דאתרויהו קאי.

והכי קאמר, מהו מחזיר לו קרקע, כלומר מותר הקרקע עצמה דלא הוי ויתור, גבי מדה בחבל כי דיניה וגבי הן חסר הן יתר כי דיניה. ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כוחו של מוכר, לפי שאין במותר תשעת קבין ולא חזיא ליה למוכר. שאלו שייר בשדה בית תשעת קבין, כלומר שאלו היה המותר שאמדנו את המוכר ששיירו לעצמו בשדה המכר בית תשעת קבין, כלומר דהוי שיעור שדה, ובגינה בית חצי קב וכדרבי עקיבא בית רובע, מחזיר לו את הקרקע, ולא מצי מוכר לחיוביה ללוקח למשקליה לההוא מותר לנפשיה ולאהדוריה ליה מעות. דכי תקינו רבנן ליפות כוחו של מוכר, היכא דלית ליה במותר שיעורא דחזי ליה למוכר, אבל היכא דאית ביה שיעורא דחזי ליה לא תקינו ליה רבנן.

וסופא דקתני ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו, תריצנא הכי, ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן הוא מחזיר. ולאו למימרא דאהן חסר הן יתר דשייך ביה רובע לסאה בלחוד קאי, אלא רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא גבי מדה בחבל דלא שייך ביה ויתור כלל דמהדר ליה לכוליה מותר, אלא אפילו גבי הן חסר הן יתר דשייך ביה ויתור רובע לסאה, כי הוי תשעת קבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולן, דכיון דהויא לה תשעת קבין הויא לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא, דלא מהני לישנא דהן חסר הן יתר אלא בשיעורא דהוי טפל לגבי שדה, אבל בשיעורא דהוי שדה באנפי נפשה לא, כדברירנא בפרק המוכר פירות (לעיל בבא בתרא צד,ב סי' כט).

ודוקא דאיכא מליותא לתשעת קבין לכור, אבל היכא דליכא מליותא לט' קבין לחד כור נותן רובע ויתור לכל סאה ומחזיר לו את המותר, והיינו דקתני רישא יעשה חשבון. וסוגיא דפרק המוכר פירות (לעיל שם) נמי דיקא כדברירנא התם. ושמעתיה דרב נחמן (לקמן בבא בתרא קד,א) נמי דיקא דאמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, ואי איכא יתירא למליותא דתשעת קבין הדר כדבענן למימר קמן. וה"ה גבי חסר, דכי הוי תשעת קבין לכור דמינכי ליה דמי כוליה, דכי היכי דכי לית ביה שיעור תשעת קבין דינא דחסר כדינא דיתר דאמי, כי הוי תשעת קבין נמי דינא דחסר כדינא דיתר דאמי.

והשתא דאמרת דטעמא דכי לית במותר יתר מרובע לסאה ולא מטי כוליה לתשעת קבין לכור דיחזיר לו מעות תקנתא דרבנן הוא, דאי מעיקר דינא לא הוה מיחייב לאהדורי ליה אלא קרקע, מאי שנא מדינא דשותפי דאית להו שותפותא בשיעורא דלית ביה דין חלוקה וקאי אמצרא דחד מיניהו, דלא מיחייבינן ליה לההוא דקאי אמצריה למיתב ליה מעות להאיך בחולקיה אלא מכח דינא דגוד או אגוד כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא יג,א). לא דאמי, דאלו הכא כיון דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בזביני דשאר ארעא בהני דמי, עבדינן ליה תקנתא למוכר למזבן מיניה האי מותר לפי חשבון, ואלו גבי שותפי בעלמא לא מיבעיא דנפלה להו בירושה או במתנה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה למזבן ולא מידי, אלא [אפילו] היכא דזבינה בהדי הדדי בשותפותא לא מצי למכפייה, דאמר ליה כיון דזבנת חולקא בשיעור דלית ביה דין חלוקה גלית אדעתיך דניחא לך בגויה טפי מדמיה, ואדעתא דמיקם בשותפא הוא דזבנת עד דתבע חד מינן לחבריה בדינא דגוד או אגוד:

יב. הרי אמרו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא (שהוא) יחזיר ואי א"ל הן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון. איבעיא להו בית כור סתמא מאי. כלומר היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך, ולא א"ל מדה בחבל ולא א"ל הן חסר הן יתר, מהו.


דף קד עמוד אעריכה


ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פחת רובע לסאה הגיעו או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי ש"מ. וכ"ת היכי דמי אי דמיקרי בית כור, מאי איריא רובע לסאה, הא קי"ל דאפילו שאין בו אלא לתך הגיעו. אלא לאו דלא מתקרי בית כור, בשלמא גבי הן חסר הן יתר ניחא, דרובע לא חשיב יתר מרובע חשיב כדפרישנא גבי כבית כור נמי כהן חסר הן יתר משמע. אלא גבי בית כור סתמא, אמאי, והא בית כור אמר ליה ודבר שבמדה הוא, דכיון דידעינן בית סאה כמה הוי ממילא ידעינן בית כור כמה הוי, וקי"ל דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. היינו טעמא דאע"ג דלא קרו ליה אינשי להאי דוכתא בית כור ולית ביה נמי מדת בית כור מצומצם, כיון דבית כור מקום הראוי לזרוע בו כור זרע משמע, אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה מקום הראוי לזרוע בו כור זרע הוא, ובית כור זרע מיקרי. מאי טעמא, דלא מדקדקי אינשי בזריעה כולי האי, דזימנין דזרע איניש כור זרע דאינון שלשים סאין בבית כור נכי שבעת קבין ומחצה, אלמא כי האי שיעורא נמי בית כור זרע מיקרי. אבל בבציר מהכי לא, דדחקי זרעים להדדי. וה"ה היכא דהותיר שבעת קבין ומחצה לכור מהאי טעמא הוא, דזימנין דזרע איניש כור זרע בבית כור ושבעת קבין ומחצה, אבל בטפי מהכין לא דמפוזרין נינהו ולא מצטרפי להדדי לאקרויי בית כור.

וטעמא דהן חסר הן יתר נמי דקים להו לרבנן דרובע לא חשיב לגבי בית כור מהאי טעמא נמי הוא. ואשתכח דכולהו מטעמא דכבית כור הוא דאתו, דאפילו פחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור כבית כור דמי.

אלא אי קשיא הא קשיא, דכי א"ל בית כור סתמא אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, אם כן כי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר נידוק לישנא יתירא. אלא מסתברא דכי דיקינן לישנא יתירא במידי דמוכחא מילתא דלטפויי קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דניחא להו לאשתמושי בהו, ואי לא משייר להו דרך היכי משתמש בהו. וה"ה גבי המוכר את הבית, דאי הוה סבירא לן דבסתמא קני עומקא ורומא הוה מהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות, התם נמי משום דמוכחא מילתא הוא דאע"ג דחשיבי לאפוקינהו מכלל סתם זביני דביתא גופיה, דהא לאו מגופיה דביתא נינהו, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו. דלא שנא לישנא דעומקא ורומא ולא שנא לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, לישנא דשייך גבי בור ודות ומחילות וגג ועלייה נינהו דכולהו בעומקו של בית או ברומו קיימי. ובדין הוא דאי הוה משתיירי גבי מוכר בהדי אוירא דתותיהו ודעילויהו לא הוה מהני בהו לישנא יתירא לאקנויינהו בכלל, מידי דהוה אמרחץ ובית הבד לגבי חצר ואבור וגת ושובך לגבי שדה. אלא כיון דקני ליה עומקא דידהו ללוקח בכלל עומקא ורומיא דביתא, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו כדברירנא התם.

וה"ה גבי תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו (לקמן בבא בתרא קלח,ב), דקתני נוטלן ונוטל חובו, דדיקינן לישנא יתירא כדברירנא התם משום דמוכחא מילתא הוא, דמדהוה ליה למימר בחובו ולא אמר אלא בראוי לו ש"מ במתנה קאמר. אבל היכא דלא מוכחא מילתא לא דיקינן לישנא יתירה, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, ועוד דאי נמי גמיר (ד) עביד איניש לפרושי מידי דלא צריך ליה לרוחא דמילתא. תדע דהא קי"ל בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא ל,ב) דעביד איניש דזאבין דיניה, דמשמע התם אפילו בזוזי וכ"ש בלישנא יתירא. ואמרינן נמי בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב) האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין והוצין וצנין. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכין קני ואפ"ה שופרא דשטרא הוא, דש"מ בהדיא דשופרא דשטרא חזא לפרושי אפי' מידי דמיקני בסתמא, ואם כן היכי תיסק אדעתין למידק מינה לישנא יתירא לטפויי מילתא אחריתי נמי. תדע דהא גבי חצר וגבי שדה דאפילו א"ל היא וכל מה שבתוכה לא קנה לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה של חצר, ולא דייקינן לישנא יתירא, אלא תלינן אפילו בשאר תשמישי דחצר ושאר אילני דשדה דמיקנו בסתמא דהא סתמא קתני, ולית לך לאוקומה בדאיכא מילי אחריני דמהני בהו האי לישנא אלא בראיה. ועוד דאם כן אדמפליג בין מכר למתנה במכר גופיה הוה ליה לפלוגי. אלא מחוורתא דמילתא כדברירנא. וכל שכן דהאי מסקנא דאסיקנא גבי בית כור סתמה ראיה ברורה היא ולית בה ספיקא, דלא דיקינן לישנא יתירא אלא [היכא] דמוכחא מילתא. וכן הלכתא:

יג. והא דתנן ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע, דיקינן עלה ליפות כחו של מוכר אמרינן, דאי בעי למשקל דמים מיניה דלוקח בההוא מותר כופין את הלוקח ליקח את המותר לעצמו וליתן דמיו למוכר, אבל אם רצה המוכר בקרקע יותר מבמעות אין כופין אותו למוכרו וליטול דמיו מן הלוקח, והא תניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור, דהיינו רובע.כעידרמה לסאה, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו, ובדאמר לו הן חסר הן יתר קאי, יתר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. ואהותיר קאי, שאם הותיר יתר משבעת קבין ומחצה לכור כופין את המוכר למכור (ואת הלוקח ליקח והותיר קאי שאם הותיר יתר מז' קבין ומחצה לכור כופין את המכור למכור) את המותר אם רצה הלוקח ליקח או את הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור. דאי א (י) פחת, מאי כופין את המוכר איכא, הא לית ליה בהאי פיסקא טפי. ואי למיתב ליה גריוא בדוכתא אחרינא, חדא ארעא זבין ליה תרתי לא זאבין ליה. וכי תימא דאית ליה סמוך למצר, כיון דבית כור אמר ליה, כולא לענין לישנא דבית כור כחדא ארעא דמיא, מאי פחת ומאי הותיר איכא, ליתיב ליה מינהי בית כור מצומצם וליזיל. אלא לאו, אהותיר קאי. אלמא ליפות כחו של לוקח אמרינן, דכופין את המוכר למכור את המותר ללוקח וליטול הימנו דמים.

ופריק התם כגון דהות ארעא יקירא מעיקרא בעידן זביני, וזל השתא, וקא בעי למיתב ליה ההוא מותר אדעתא דמשקל עיניה דמי, דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כי זולא דהשתא, כלומר אי ניחא לך למיתב ליה מותר ארעא ללוקח אדעתא דמשקל מיניה דמי (דיני) דיליה, הב ליה כי זולא דהשתא, דהשתא הוא דזאבין ליה מינך, ואי לא שקול מותר ארעיך ולא תחיביה למיתב לך דמי. והיינו דקתני כופין את המוכר למכור, בשעת הזול, אם רצה לתת לו קרקע, ואת הלוקח ליקח, דכיון דיהיב ליה כזולא דהשתא לא מצי א"ל לוקח לא ניחא לי בהאי מותר אדעתא דמיתב ביה דמי (לא) [אלא] מיחייב לקבוליה ויהיב ליה דמיה למוכר כי זולא דהשתא. אבל היכא דלא ניחא ליה למוכר לזבוניה לההוא מותר ללוקח כלל לא כיפינן ליה אלא מהדר ליה לוקח מותר הקרקע למוכר.

ומקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. ופרקינן התם כגון דהות זילא מעיקרא ויקרא לה השתא. וקא בעי מוכר למיתב ליה מותר קרקע ללוקח, דיהיב ליה כי זולא דמעיקרא. כללא דמילתא, כל היכא דכייף ליה מוכר ללוקח לקבולי מיניה ההוא מותר, כיון דכייפינן ליה השתא למזבן, יד לוקח על העליונה ולא שקיל מיניה אלא כשער הזול. דכי אמרינן ליפות כחו של מוכר, למהוי יד מוכר על העליונה, אם רצה נוטל הקרקע ואם רצה נוטל דמים, אבל לענין דמים גופיהו היכא דמחייב לוקח למיתב ליה דמים למוכר יד לוקח על העליונה ולא יהיב ליה אלא כשער הזול, דהשתא הוא דזאבין ליה להאי מותר מיניה, ומצי א"ל אי ניחא לך למיתב לי כשער הזול לחיי ואי לא שקול מותר ארעך דלא צריכנא ליה. אלא מיהו הני מילי היכא דהות יקירא מעיקרא וזל השתא, אי נמי הות זילא מעיקרא ויקרא ליה השתא, אבל היכא דלא זילא השתא ולא יקרא טפי ממאי דהוה מעיקרא לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא ליה להאי מותר מינך אלא בפחות מכאן, דאם כן ליפות כוחו של מוכר מאי אהני לי:


דף קד עמוד בעריכה


יד. הרי אמרו שאם שייר בית תשעת קבין בשדה ובגינה בית חצי קב מחזיר לו למוכר את מותר הקרקע. א"ר הונא תשעת קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה, שיש בה כמה כורין, כיון שיש במותר תשעת קבין, אע"ג דלא מטי לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה דהוא שיעור ויתור, כיון דמ"מ הא אית ביה תשעת קבין חשיב והדר. ורב נחמן אמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירותא למליותא דט' קבין הדר. כלומר נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור דהוי ויתור, ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליותא דט' קבין דאית ביה שיעור שדה הדר כוליה, בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעת קבין ומחצה, כדתנן ולא המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן. אבל אי ליכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור אע"ג דהא אית בהו יתר (משבעת) [מתשעת] קבין ויתור הוי, דהא לא מטי ליה לכל כור וכור יתר מז' קבין ומחצה דהוי ויתור.

ואי איכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור, מיהו לית ביה בההוא טופייאנא בלחוד הוא דהדר ושארא ויתור הוי. דלא מיבעיא היכא דלא הויא כולה אלא חד כור, דהא לית ביה במותר ט' קבין, וכי קתני סופא ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם אהיכא דשייר בשדה בית ט' קבין קתני, אבל היכא דלא שייר בשדה בית תשעת קבין אע"ג דשייר יתר מרובע לסאה קתני יעשה חשבון, כלומר דיהיב רובע לסאה ויתור ושארא מהדר ליה ותו לא. ודיקא נמי דרב הונא ורב נחמן תרויהו ס"ל דכי איכא ט' קבין הוא דהדר ואי ליכא ט' קבין לא הדר, למאי, אי לההוא טופייאנא דנפיש מרובע לסאה, כי לית ביה יתירא למליותא דט' קבין נמי מהדר הדר, אלא לאו לאהדוריה כוליה. וטעמא דהוי ט' קבין, הא לאו הכי לא. וסוגיין כשמעתא דרבין בר רב נחמן דמיתינן לה בריש פרק המוכר פירות נמי הכי דייק.

ודוקא בחד כור, אבל היכא דהוו כמה כורין ואיכא טופייאנא טפי משבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, היינו פלוגתיהו, לרב הונא הדרי כולהי, לרב נחמן כיון דסבירא ליה דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור אשתכח דכולהי ז' קבין ומחצה דכל כור וכור ויתור הוי ולא מיחייב לוקח לאהדורי ליה אלא שיעור ההוא טופיאנא בלחוד דנפיש טפי על שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, כדקתני במתני' יתר מכאן יעשה חשבון כדברירנא. וכי היכי דגבי חד כור אף ע"ג דאיכא טפי משבעת קבין ומחצה, כיון דלא הוי תשעת קבין לא מהדר ליה [אלא] ההוא מותר בלחוד (הם), הכי נמי כי הוו כמה כורין, כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן שבעת קבין ומחצה ויתור לכל כור וכור, אי איכא טופיאנא על שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ולית ביה בההוא טופיאנא קב ומחצה למליותא דתשעת קבין, ההוא טופיאנא בלחוד הוא דהדר ושארה ויתור הוי.

והשתא דאתית להכי, מסתברא דהיכא דהוו כמה כורין ואיכא שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, ואיכא קב ומחצה למליותא דתשעה קבין לחד כור בלחוד, הדרי כולהי, כדקתני בהדיא ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולן. וסברא נמי הוא, דכי היכי דאהני האי קב ומחצה לאצטרופי לשבעת קבין ומחצה דחד כור כי היכי דלהדרינהו, אהני נמי לאצטרופי הני תשעת קבין בהדי כולהי קבין דשאר כורין למהוי שדה אחת גדולה ולאהדורה. וכי תימא ומאי חזית (דשרית) [דשדית] ליה להאי קב ומחצה אחד כור לאצטרופי לתשעת קבין לאהדורי כולהו, אדרבה, לשדייה אכולהו כורין, ואשתכח דלא קא מטי ליה לחד כור מיניהו תשעת קבין, מידי דהוה (אתשעת) [אשבעת] קבין ומחצה לכל כור וכור אליבא דרב נחמן, דאע"ג דכי מצרפת להו מצטרפי, לטפי מתשעת קבין לא מצטרפינן להו אלא נותן שבעת קבין ומחצה ויתור לכל כור וכור. לא דמי שיעורא דלא הוי ויתור לשיעורא דהוי ויתור, דגבי שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, כיון דכי לא זבין ליה אלא חד כור וליכא מותר אלא שבעת קבין ומחצה הוי ויתור, כי זבין ליה כמה כורין נמי, אע"ג דאיכא שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור לא חזי לאצטרופי ויתורין להדדי. ואילו היכא דאיכא קב ומחצה טופיאנא למליותא דתשעת קבין לכל כור וכור דההוא קב ומחצה מכל מקום לא הוי ויתור אלא לאהדורי קאי ואם רצה המוכר מחזיר לו קרקע חזי לאצטרופי, וכיון דחזי לאצטרופי כי שדינן ליה לאו אכולהו כורין שדינן ליה אלא אחד כור הוא דשדינן ליה, דהא כי רצה מוכר להחזיר לו קרקע לאו בשנים ושלשה מקומות מהדר ליה אלא בחד מקום הוא דמהדר ליה. דגדולה מזו אמרו, מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר, דנהדר ליה מידי דחזי ליה, קרקע דידיה מיבעיא דבחד מקום מהדר ליה, וכיון דבחד מקום מהדר ליה על כרחיך כי שדינן ליה אההוא בית כור דסמיך ליה הוא דשדינן ליה. וכיון דאהני לאצטרופי לתשעת קבין לחד כור אהני לאצטרופי לכולהו שבעת קבין ומחצה דשאר קבין לאהדורי כולהו.

איתיביה רב הונא לרב נחמן שאם שייר בשדה בית תשעת קבין מאי לאו אע"ג דזאבין ליה כורים, דלא מטי לכל כור וכור אלא פחות משבעת קבין ומחצה, מצטרפי לתשעת קבין. (ופריך) [ופריק] לא דזאבין ליה חד כור. תוב איתיביה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים, דלא מטי לכל סאה טפי מרובע קב דהוי ויתור, מצטרפי רובעין לחצי קב. ופריק לא דזאבין ליה סאה. דאיכא חצי קב לסאה, דההוא יתירא דנפיש מרובע לסאה חזי לאצטרופי לחצי קב דהוי שיעור גינה, וכתשעת קבין לכור בשדה דמי, אבל זאבין ליה סאתים דליכא טפי מרובע קב לסאה ויתור הוי. וקי"ל כרב נחמן:

טו. בעי רב אשי שדה ונעשית גינה גינה ונעשית שדה מהו. כשדה חשבינן להו ובעיא תשע קבין, או דילמא כגינה חשבינן לה ובחצי קב סגיא לה. ועלתה בתיקו. וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

טז. תאנא אם היה סמוך לשדהו של מוכר אפי' כל שהו יתר שבעת קבין ומחצה לכור, אף ע"ג דלית ביה מליותא לתשעת קבין, מחזיר לו קרקע. ולא מצי מוכר לחיוביה ללוקח לקבוליה ולמיתב ליה דמיה, דכיון דסמוך לשדהו הרי הוא יכול לצרפו לשדהו, ומאי פסידא אית ליה למוכר בהכין כי היכי דליחייביה ללוקח לקבולי מיניה בדמים.

בעי רב רב אשי (כור) [בור] מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק רשות הרבים מהו שתפסיק ריכבא דדיקלי מהו שיפסיק. ועלו בתיקו. ושמעינן מינה דהא דתנן (לעיל בבא בתרא יא,א) ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה [ותשעה קבין לזה], אם היה סמוך לשדהו של כל אחד מהם, כיון דההוא פורתא דמטי ליה לכל חד מיניהו חזי ליה לערוביה בהדי ארעיה, כל היכא דמטי ליה לכל חד מינהו כשיעור הוה אית ליה מדינא למפלג ליה אמצריה, השתא נמי דלא מטי ליה כשיעור פלגי דהא חזי ליה, וכבר ברירנא בפ"ק (שם סי' יג):

יז. והא דתנן ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר, ומתמהינן עלה כלפי ליא. ומסקנא תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרובעין כלן:


דף קה עמוד אעריכה


ג. מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר את מדה בחבל הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס. בסימניו ובמצרניו פחת שתות הגיעו עד שתות ינכה. הני בבי דהאי מתני' נמי כולהו אבית כור עפר אני מוכר לך דאיירי ביה בהא מתניתא קיימי, מיהו התם אשמועינן דינא (הכא) [היכא] דפריש בה מדה בחבל דמשמע קפידא, אי נמי הן חסר הן יתר דמשמע ויתור, והכא קמ"ל דינא היכא דפריש ביה תרי לישני דסתרי אהדדי, כגון דא"ל בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אי נמי בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל.

וטעמא דבן ננס בתרויהו דקסבר תפוש לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא. ולית הלכתא הכין, אלא הלך אחר הפחות שבלשונות. דמספקא לן האי לשון אחרון אי חזרה הוי ותפוש לשון אחרון, אי פירושא הוי ותפוש לשון ראשון, ואע"ג דאשתכח בלשון אחרון טופייאנא מטעא הוא דקא טעי, סבר אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואמטול הכי הלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח, דקרקע בחזקת בעליה קיימת והמע"ה, ועוד דקי"ל יד בעל השער על התחתונה, והכא כיון דההוא לישנא דמסייע ליה ללוקח גבי חסר מסייע ליה למוכר גבי יתר ואנן קי"ל דהלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח כדברירנא, אי אשתכח חסר אפילו פחות רובע לסאה הגיעו, יתר מכאן יעשה חשבון כמאן דא"ל מדה בחבל לחודיה. ומתניתין דמשמע מינה דתפשינן לשון אחרון, הא דחייא שמואל בגמרא, ורב נחמן נמי הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב):

יח. והא דתנן הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס א"ר אבא בר ממל אמר רב חלוקין עליו חבריו על בן ננס. ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר הפחות שבלשונות. ודייקינן זו ולא סבירא ליה והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. אלמא תפשינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, דשויה לכל סאה וסאה זבינא באנפי נפשיה, ואמטול הכי ראשון ראשון דמשיך ליה קנה, אלא זו וסבירא ליה. ומי סבירא ליה והאמר שמואל, גבי מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים בשנה מדינר זהב לחדש, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור, ואמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר. ואי ס"ד תפסינן לשון אחרון, כי בא בסוף החודש אמאי כולו לשוכר, הא בלשון אחרון מדינר זהב לחדש קאמר ליה וכוליה דמשכיר בעי הוי אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אוקי ממונא בחזקת מריה, ואי בעי שוכר לאתהנויי בהאי מרחץ מהשתא חד ירחא יתירא הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, ואם בא בסוף החדש, כיון דקדים אתהני ביה שוכר בחדש העיבור ספיקא בעיקר אגרא הוא ואגרא ברשותיה דשוכר קאי, ומשכיר הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה.


דף קה עמוד בעריכה


אלא לעולם זו ולא סבירא ליה והתם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס. כלומר התם גבי מרחץ טעמא מאי אמר שמואל בא בסוף החדש כולו לשוכר, משום דתפיס ליה שוכר לאגרא והוה ליה אידך מוציא והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכל לאפוקי ממונא הלך אחר הפחות שבלשונות ואוקי ממונא בחזקת מאריה, הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע היינו טעמא דראשון ראשון קנה משום דראשון ראשון הוא תפיש ליה לוקח, ומוכר דקא בעי לאהדורי מיניה מאי דתפיש הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. והוא הדין גבי מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר, הא קימא לן דקרקע בחזקת בעליה קיימת, הלכך הלך אחר הפחות שבלשונות ולוקח הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה.

וקימא לן כשמואל בתרויהו, בין גבי מדה בחבל בין גבי כור בשלשים סאה בסלע, היכא דקאי ממונא בחזקתיה דחד מיניהו הוה ליה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה.

והוא הדין גבי אסתירא מאה מעי, אי נמי מאה מעי איסתירא, הלך אחר הפחות שבלשונות ולית ליה אלא אסתירא, דהוו תשעין ושית מעי דאינון פריטי. ואף ע"ג דרב פליג עליה דשמואל בהא מילתא, דאמר רב איסתירא מאה מעי מאה מעי, והלכתא כשמואל, דקימא לן דכל היכא דפליגי רב שמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיניה, מיהו הא דאמר שמואל גבי מרחץ בא בסוף החדש כולו לשוכר דקסבר אגרא בחזקת שוכר קאי, ליתא, דהא דחיא רב נחמן בסוף פרק השואל את הפרה (בבא מציעא קב,ב) וקאמר אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ואפי' אפיך מיפך ואמר מדינר זהב לחדש בי"ב זהובים לשנה, דאגרא בחזקת משכיר קימא והו"ל שוכר כמוציא מחבירו ועליו הראיה.

ושמעינן מינה דהלכתא כרבנן דאמרי הלך אחר הפחות שבלשונות. ודוקא במקרקעי, כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר אי נמי איפכא, דקרקע בחזקת בעליה קיימת. ואפי' גבי שוכר ומשכיר נמי היכא דאיכא ספיקא בעיקר שכירותיהו וליכא למיקם עלה דמילתא אגרא בחזקת המשכיר קאי, ואפילו בא בסוף השנה על השוכר להביא ראיה כדברירנא בפרק השואל את הפרה. אבל במטלטלי, המוציא מחבירו עליו הראיה. והא דרב ושמואל דאמרי תרויהו כור (בשלושה) [בשלושים] סאה בסלע אני מוכר לך דקסבר תפוס לשון אחרון, לא שנא קאי ממונא ברשות מוכר ולא שנא ברשות לוקח. מיהו לטעמיה דשמואל לא משכחת לה אלא כדקאי ממונא בחזקת לוקח, לא שנא אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע ולא שנא אמר ליה סאה בסלע כור בשלשים, אבל היכא דלא קאי ממונא ברשות לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה דמספקא לן אי תפשינן לשון אחרון ואי לא ומספיקא לא מפקינן ממונא. וקימא לן כשמואל בדיניה. ואין צריך לומר גבי אסתירא מאה מעי אי נמי מאה מעי איסתירא דהמוציא מחבירו עליו הראיה:


דף קו עמוד אעריכה


ד. והאי דקתני בסימניו ובמצרניו, לאו אמדה בחבל קאי ולאו אהן חסר הן יתר קאי, דא"כ הוה דינא אליבא דהאי תנא למתנייה לשון אחרון ואליבא דהלכתא הלך אחר הפחות שבלשונות. אלא לישנא באנפי נפשיה קמ"ל, דאי אמר בית כור עפר אני מוכר לך וסיימיה נהליה בסימניו ובמצרניו, אפי' פחות שתות הגיעו. דלמאי איכפל לסיומיה בסימניו ובמצרניו, אי לשיעורא דבית כור, הא א"ל בית כור, ואי דלא לדחייה בארעא אחריתי, תיסגי ליה בסימניו, (לימא) [למה] ליה למימצר ליה מצרניו. אלא למימרא דמאי דאיכא בין הני מצרי הוא דזאבין ליה, דאפילו פחת יתר מרובע קב לסאה עד שתות לסאה הגיעו. ובדין הוא דאפילו יתר משתות נמי, (ד) אלא.כעידרמה [ד]א"כ בית כור דאמר ליה מאי אהני ליה. אלא אהני ליה בסימניו ובמצרניו דאי פחת עד שתות הגיעו, ואהני ליה בית כור דאי פחת יתר משתות ינכה, דאע"ג דאין לקרקעות אונאה ולא ביטול מקח הכא דדבר שבמדה הוא דאפי' בקרקעות נמי הדר, ואיכא לישנא דבית כור דמשמע קפידא ולישנא דמצרניו דמשמע ויתור, דאיפשר לאוקומי דעתיה בתרויהו, לקיומי מחילה בחד שיעורא ולקיומי קפידא בשיעורא אחרינא דנפיש מיניה, וצריכינן לשעוריה דעתיה כמה מחיל וכמה קפיד, על כרחיך כי משערינן באונאה או בביטול מקח משערינן. ורב הונא ורב יהודה דפליגי בשתות לקמן נמי בהא פליגי, רב יהודה סבר כי משערינן באונאה דדמיא ליה משערינן, ואידי ואידי קנה ומחזיר את האונאה, לאפוקי ביטול מקח דלא, משום דלא דמי, דהתם בטל מקח ואלו הכא קנה ומחזיר את הטעות, וכיון דבאונאה משערינן הוה ליה שתות כיתר משתות דלא מחיל. ורב הונא סבר בביטול מקח דהוי יתר משתות משערינן, דשיעורא דלא טעו ביה רובא דאינשי הוא ולאו דרך מקח וממכר הוא, ולהכי הוי בעלמא ביטול מקח. והכא נמי כי קפיד אהאי שיעורא הוא דקפיד, דכיון דלא טעו ביה רובא דאינשי למקרייה בית כור אלים קפידא דבית כור לאפוקיה מכלל מחילה דבסימניו ובמצרניו. אבל שתות דטעו ביה רובא דאינשי בשיעוריה וקרו ליה בית כור ודרך מקח וממכר הוא, אע"ג דלענין אונאה לא הוי מחילה, התם הוא דלא גלי אדעתיה דמחיל ולא מידי, אבל היכא דגלי אדעתיה דמחיל לא אלים קפידא דבית כור לאפוקיה מכלל מחילה דבסימניו ובמצרניו.

ואם נפשך לומר דבשום הדיינין פליגי, רב יהודה מדמי ליה לשום הדיינין דשתות כיתר משתות כדמיברר לקמן, ורב הונא סבר התם הוא דליכא דמחיל אבל הכא כי קפיד איתר משתות הוא דקפיד. ואפילו הכי מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, דבין למאן דאמר שתות בפחות משתות והגיעו בין למ"ד כיתר משתות וינכה, מתני' דקתני עד שתות ינכה ממעלה למטה קא חשיב. מיהו לרב הונא דאמר שתות כפחות משתות, דקסבר עד ולא עד בכלל, והכי קאמר, ביתר משתות ועד שתות ולא עד בכלל ינכה. ולמ"ד שתות כיתר משתות קסבר עד ועד בכלל, והכי קאמר, יתר משתות עד שתות ועד בכלל ינכה.

ומסתברא (דרב) [כרב] יהודה דמתני' כותיה דיקא, דאי לרב הונא מאי שנא דלא איירי גבי מחילה אלא בפחות משתות, אדרבה אדאיירי בה בפחות משתות שמעינן דשתות כיתר משתות וינכה.

ומסתברא דלא את (המוכר) [המותר] בלבד מחזיר לו אלא את כל השתות. חדא מדקתני ינכה סתמא כדקתני גבי הן חסר הן יתר. ועוד דבין למ"ד שתות בין למ"ד יתר משתות, כיון דלשיעור אונאה או ביטול מקח קא נחית, כי הדר כוליה הדר ואע"ג דלא הוי ט' קבין, דכל יתר משתות לא מחיל איניש, דומיא דאונאה ושום הדינין דכי הדר כוליה הדר. וה"ה היכא דאותיר, דעד שתות הגיעו כדקתני בבריתא בהדיא, וממילא שמעת דשתות ויתר על שתות יחזיר, והתם נמי כי הדר כוליה הדר. ואי משום לישנא דבסימניו ובמצרניו, דמשמע ויתור, לא עדיף מהמוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, דקימא לן (לעיל בבא בתרא סא,ב) דאע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו. ומסתברא דלענין אהדורי קרקע או מעות כי דינא דהן חסר הן יתר דמי למתלי מילתא בט' קבין, דאי האי טיעותא דיתר על שתות הויא ט' קבין מחזיר לו קרקע, ואי לא מחזיר לו מעות דמי כוליה טעותא כדברירנא.

והשתא דאמרינן דטעמא דשני לן אליבא דרב הונא בין שתות ליתר משתות, דאלו יתר משתות לא טעו רובא דאינשי בשיעוריה למקרייה בית כור, ואלו שתות טעו רובא דאינשי בשיעוריה וקרו ליה בית כור, אי הכי מאי אירייא בסימניו ובמצרניו, בלאו הכי נמי כי פחת שתות, כיון דרובא דאינשי קרו ליה בית כור הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא. ואפי' יתר משתות נמי, כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה בית כור, וקי"ל דאין הולכין אחר הרוב בממון לאפוקי ממונא, לימא הגיעו שלא מכר לו אלא שמא. לא תיקשי לך, דכי אמרינן שלא מכר לו אלא שמא, בשמא דלא אתחזק בטעותא, כגון דמיתחזק בהאי שמא אפילו גבי מאן דקים ליה בגויה, אבל בשמא דלא מתחזק אלא בטעותא, כגון הכא דלא מיקרו ליה להאי שיעורא בית כור אלא מאן דלא קים ליה בשיעוריה, לא שייך למימר ביה [לא] מכר לו אלא שמא.

ובעינא דאימא מילתא ומסתפינא מרבואתא. דכי היכי (דנכי) [דגבי] בסימניו ומצרניו כל יתר משתות ינכה או יחזיר, וקי"ל דאע"ג דלית ביה במותר תשעת קבין הדר כוליה כדברירנא (לעיל ד"ה ומסתברא), גבי הן חסר הן יתר נמי כי אית ביה במותר יתר משתות אע"ג דלית ביה תשעת קבין נמי הדר כוליה. דכי אמרינן יתר מכאן יעשה חשבון, היכי דלא מטי כוליה ליתר משתות, אבל היכא דמטי ליתר משתות הדר כוליה, דכל יתר משתות לא מחיל. תדע דהא לישנא דסימניו ומצרניו מהני למהוי ויתור טפי מלישנא דהן חסר הן יתר, דאלו הן חסר הן יתר לא מהני אלא לרובע קב לסאה דהיינו ריבעא דשתותא, ואלו בסימניו ובמצרניו מהני אפי' לשתות שלם. וכיון דגבי סימניו ובמצרניו כי הוי יתר משתות הדר כוליה, דלענין מהדר כוליה כי דינא דט' קבין דמי, גבי הן חסר הן יתר נמי לענין מהדר כוליה כי דינא דט' קבין דמי. תדע נמי דכי סבירא לן נמי דלישנא דסימניו ובמצרניו גבי יתר משתות לא מהני, לא גרע מהיכא דלא א"ל בסימניו ובמצרניו אלא בית כור סתמא הוא דא"ל, ואי ס"ד גבי הן חסר הן יתר אע"ג דהוי יתר על שתות כל כמא דלא הוי תשעת קבין יעשה חשבון נמי, גבי בית כור סתמא נמי יעשה חשבון, דהא אסיקנא דבית כור סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי, וא"כ גבי בסימניו ובמצרניו נמי כי הוי יתר על שתות, נהי דלא מהני ביה לישנא דסימניו ובמצרניו למהוי כוליה ויתור, ליהני ביה לישנא דבית כור סתמא עד רובע לסאה למעבד חשבון, דהא ברירנא דבסימניו ובמצרניו היכא דהוי טעותא יתר על שתות כבית כור סתמא דמי. וכבר איתברר דבית כור סתמא (בהן) [והן] חסר הן יתר נמי כי הוי יתר על שתות אע"ג דלא הוי ט' קבין הדר כוליה.

ומסתפינא מרבואתא, דילמא בסימניו ובמצרניו נמי אע"ג דהוי יתר על שתות כי לית ביה ט' קבין יעשה חשבון דנותן רובע קב לסאה ויתור ומהדר ליה שארא. מיהו מחוורתא דמילתא כדאמרינן מעיקרא, ולדינא דאונאה ולדינא דט' קבין מדמינן ליה כדברירנא. ומסתברא דאי אמר ליה בית כור עפר זה ומצר ליה מצרניו, כסימניו וכמצרניו דמי. אבל לא מצר לו מצרניו, אי נמי מצר לו מצרניו ולא אמר ליה זה ולא סיימיה בסימניו, כבית כור סתמא דמי לענין ויתור, וליכא לפלוגי ביה אלא לענין דלא מצי מדחי ליה באחרינא:

יט. הרי אמרו בסימניו ובמצרניו פחות משתות הגיעו יתר על שתות ינכה אתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות והגיעו, רב יהודה אמר שתות כיתר משתות. רב הונא אמר שתות כפחות משתות והכי קאמר פחות משתות ושתות עצמו הגיעו יתר משתות ינכה. ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות והכי קאמר פחות משתות הגיעו ויתר על שתות ושתות בכלל ינכה. וכבר ארוחנא בטעמא דחד מיניהו במתני' (לעיל סי' ד) יתר מדאי.

מתיבי פחות שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו וה (ו) א שום הדיינין בשתות כיתר על שתות הוא. ומהדרינן וליטעמיך הא הגיעו קתני. ואלו גבי שום הדיינין מכרן בטל, אלא כשום הדיינין ולא כשום הדיינין כשום הדיינין בשתות ממש בצמצום ולא כשום הדיינין דאלו ההם מכרן בטל ואלו הכא הגיעו. ופסקו מקצת רבואתא דהלכה כרב הונא דאמר שתות כפחות משתות, דהא דתניא פחת שתות או יתר משתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו, אלמא שתות הגיעו, כרב הונא דייקא דאמר שתות כפחות משתות, דאי לרב יהודה קשיא דקתני הגיעו. ומסקנא דשמעתא לפום האי גירסא דאשכחן בנוסחי דילן מסייע ליה. ורבינו חננאל ורבי' יצחק בעל הלכות זכרם לברכה נמי משמע הכי סלקא להו בנוסחי דידהו ומהאי טעמא פסקו הלכתא כרב הונא.

מיהו חזינא ליה לרבינו שמואל הצרפתי ז"ל בפירושא דהא שמעתא דגריס בה בין לרב הונא בין לרב יהודה מילתא דליתא בנוסחי דילן, דרב יהודה נמי מתרץ לה לבריתא לטעמיה. והכי משמע לן דגריס לה, מתיבי פחת משתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו והא שום הדיינין דשתות כיתר משתות, ולטעמיך הא הגיעו קתני, אלא כשום הדיינין דמכרן קיים, ולרב יהודה קשיא, אמר לך רב יהודה כשום הדיינין ולא כשום הדיינין, כשום הדיינין דשתות כיתר משתות ולא כשום הדיינין דאלו התם מכרן בטל ואלו הכא הגיעו.

וקא פריש ליה הכי, והא שום הדיינין דשתות כיתר משתות, דתנן שום הדיינין דפחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל, וקשיא לרב הונא. אמר לך רב הונא ולטעמיך הא הגיעו קתני, אלא מאי כשום הדיינין דקתני הכא, אליבא דרשב"ג היא דאמר התם מכרן קיים, והגיעו דקתני אתרויהו קאי, לא שנא אבסימניו ובמצרניו ולא שנא לשום הדיינין דבתרויהו שתות כפחות משתות והגיעו. ואמרינן קשיא לרב יהודה, אמר לך רב יהודה כשום הדיינין ולא כשום הדיינין, כשום הדיינין דשתות כיתר משתות דלא הוי מחילה, כרבנן דאמרי מכרן בטל. דלא כשום הדיינין, דאלו התם מכרן בטל כדקתני התם בהדיא אליבא דרבנן ואלו הכא הגיעו, ולאו דהוי מחילה אלא שאין המקח בטל, אלא קנה ויחזיר מעות כנגד השתות כדקתני במתני' ינכה. דהתם היינו טעמא דכיון דטעו ב"ד חוזרין מכל מה שעשו, אבל הכא דשניהם רוצים במכר זה למכור וזה לקנות המקח קיים והעודף יחזיר. ע"כ תורף דבריו ז"ל.

ומסתברא דאפילו לנוסחי דידן דלא טרח גמרא לתרוצא לבריתא אליבא דרב יהודה, רב יהודה גופיה יכיל לתרוצה לטעמיה כדכתבינן להאי גירסא בתרא. דאי לא תימא הכי, מאן דקרי לה לאותוביה ולסיועיה לרב יהודה מינה מאי קרי לה. ועוד סוגיא דגמרא גופיה אמאי לא אסיק מינה תיובתא לרב יהודה, אי נמי לאסוקה בקשיא. אלא משום דיכיל לתרוצה אליבא דרב יהודה כדאמרן. והאי דמתמהינן וליטעמיך הא הגיעו קתני, משום דלישנא דהגיעו אע"ג דיכיל רב יהודה לתרוצה אליביה לא דייק לישנא הכי, משום דלא דמי להגיעו דמתני', דאילו הגיעו דמתני' מחילה הוי ואילו הגיעו דבריתא ינכה. ומהאי טעמא פסקו מקצת רבואתא הילכתא כרב הונא דדיקא בריתא כותיה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל פסק הלכתא כרב יהודה. ומסתברא כותיה, דאע"ג דדיקא בריתא כרב הונא, מתני' כרב יהודה דיקא, מדלא אשמועינן מחילה אלא בפחות משתות כדברירנא התם (לעיל סי' ד ד"ה ומסתברא). ואי משום לישנא דהגיעו דבריתא, לא קשיא, דאידי דקתני בשום הדיינין דלא הוי מחילה ואיצטריך לאשמועינן דלא כשום הדיינין דבטל מקח נקט לישנא דהגיעו דמשמע דלא בטל מקח:


דף קו עמוד בעריכה


כ. רב פפא זבן ארעא מההוא גברא אמר ליה הויאן עשרים גריוי משחותא ולא הואי אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקבילת אמר ליה והא אנן תנן פחות משתות הגיעו יתר על שתות ינכה א"ל ה"מ היכא דלא קים ליה בגוה ומר קים ליה בגוה א"ל והא עשרים אמר לי אמר ליה דעדיפא כעשרים קאמר לך. שמע מינה דהא דתנן עד שתות הגיעו יתר על שתות ינכה, הני מילי היכא דלא קים ליה ללוקח בגוה, אבל היכא דקים ליה בגוה, אע"ג דא"ל הויאן עשרים ולא הויאן אלא חמיסר או עשרה, סבר וקביל. וה"ה נמי גבי רישא דקתני בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, ואע"ג דלא א"ל בסימניו ובמצרניו. וה"מ היכא דשויא כי ההוא שיעורא דאמר ליה, אבל היכא דלא הוי בה כההוא שיעורא לא במדה ולא בדמים, מקח טעות הוא. דדיקינן מדאמר ליה אביי לרב פפא דעדיפא כעשרים קאמר לך, דש"מ דוקא דעדיפא כעשרים, דאי לאו הכי הוה ליה כיפות ונמצאו רעות.

ומסתברא דגבי המוכר פירות לחבירו ונמצאו מתליעות או שנמצאו בהן עפרורית יתר מכשיעור וכל דבר הנראה, היכא דקים ליה בגויה סבר וקביל, ואפילו יתר מכדי עירובו הגיעו. ומתניתין דקתני גבי מדה בחבל הן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון ומהו מחזיר לו מעות כו', דאלמא אפילו היכא דטעי מוכר יעשה חשבון ולא אמרינן הא קים ליה בגוה, התם נמי כגון דלא קים ליה בגויה, אי נמי כגון דלא שויא כשיעור ההיא מדה דאמר ליה, אבל היכא דקים ליה בגויה ושויא כשיעור ההיא מדה דא"ל כשיעור דרב פפא:

כא. תניא ר' (אסי) [יוסי] אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולן. כגון שחלקו את השדה לשלשה (ד) חלקים שוין בדמים וכתבום בפיתקאות, כיון שעלה גורל לא' מהן קנו כולן שאר החלקים כפי מה שיעלה לא' מהן בגורלו ונסתלקה רשות הראשון וזכותו משאר החלקים. וכן אחד משאר האחים אם רצה לחזור בו שלא יחלקו השאר בגורל לא כל הימנו. וכן אם כתבו בכל פיתקא ראשון שני ושלישי עד תשלום מנין האחין על מנת שכיון שעלה לראשון גורלו אותה פיתקא שעלתה לו היא נעשית ראשון, ונתברר שהחלק של אחריו לאח שאחריו הוא, וכן כולן. ואפילו אם עלה ביד הראשון א' מן האמצעים, כגון שהיו ג' ועלה השם ביד הראשון, נתברר שהשלישי הוא חלקו של שני והראשון הוא חלקו של שלישי, וכיון שעלה גורל לא' מהן קנו כולן על הסדר שהסכימו עליו. מאי טעמא אמר רבי אלעזר כתחלה של ארץ ישראל מה להלן בגורל אף כאן בגורל אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל אף כאן בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא ציתי להדדי לגמרי:

כב. איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין. ומסתברא דהיכא דלא ניחא ליה לההוא אח דאתי ממדינת הים לקמוצי ליה, דכולי עלמא בטלה מחלוקת והדרי ופלגי לכתחילה, דא"ל מאן פלג לכו, דאי הוה פלגיהו בהדאי דילמא חולקא דחד מיניכו הוה סליק לי לדילי בגורל, אי נמי הוה מעלינן ליה לההוא חולקא כנכסי דבי בר מריון. כי פליגי, היכא דניחא ליה לההוא אחא דאתא ממדינת הים בחולקא קמיתא ולקמוצי ליה כל חד מיניהו מטו מנתיה, מיהו חד מאחי קמאי קא בעי לבטולה לחולקא, וקא טעין דכי ארצאי בהאי פלוגתא אדעתא דזאכי בכוליה חולקא דמטי ליה, והשתא דצריך לקמוצי מחולקיה לההוא אחא דאתא ממדינת הים לא ניחא ליה בההוא חלוקה, דחלוקה בטעות הואי, וקאי בעי מהדר ומפלג מרישא.

רב אמר בטלה מחלוקת, וחוזרין וחולקין לכתחלה, ושמואל אמר מקמצין, שכל אחד מן הראשונים בשלו אלא שנותן כל א' מהן לזה שליש חלקו שהגיע לו ונמצא ביד כל א' משלשתן חלק אחד פחות שליש. וה"מ היכא דלא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, [אבל היכא דנחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא] מודה ליה רב לשמואל דמקמצין. והיינו דא"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני תלתא דקימי ואזיל בתרי מיניהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת א"ל הכי השתא התם נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא הכא לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא. ופליג אדעתא דכי אתי ההוא אח שלישי מקמצי ליה, דהא הוו ידעי מעיקרא דהוה להו אח שלישי ואפ"ה פלגונהו לנכסי אדעתא דהכי, ואמטול הכי לא מצו הני תרי למהדר בהו מהאי פלוגתא דהא סבור וקבול למפלג אדעתא דהכי, ואלו הכא לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, דהא לא הוו ידעי דהוה להו אח שלישי, וכי פלוג אדעתא דמטי ליה לכל חד מיניהו האי שיעורא דמטא ליה בעידן חלוקה [הוא] דפלוג. וכיון דאתיא להו אח ממדינת הים ואיצטריכו לקמוצי ליה, אע"ג דאיהו ניחא ליה לקמוצי ליה, כל חד מקמאי מצי לבטולה לחלוקה, דהא כי נחות מעיקרא לאו אדעתא דבי תלתא נחות והויא לה חלוקה בטעות. ושמואל דאמר מקמצין קסבר כיון דהא אחא דאתא ממדינת הים לא קא מערער עילויהו בההיא חלוקא, וניחא ליה לדידיה לקמוצי ליה מחולקא דתרויהו, לא מצי חד מיניהו לבטולה לחלוקה דלגבי' חד מקמאי לאו חלוקה בטעות היא, דהא לא אטעייה חד מיניהו לחבריה ולא מידי. וקימא לן כרב כדבעינן למימר קמן. ואפי' היכא דניחא ליה לההוא אחא דאתא ממדינת הים לקמוצי ליה ולא מערער עילויהו בההיא חלוקה, מצי כל חד מקמאי לבטולה לההוא חלוקה, דעל כרחיך כי פליגי רב ושמואל בדלא קא מערער ההוא אח שלישי עילויהו, בהא לימא שמואל מקמצין, ולימא להו מאן פליג להו, אלא לאו בדלא קא מערער ההוא אח שלישי עילויהו, ואפילו הכי קאמר רב בטלה מחלוקת, וקיימא לן כוותיה.

ושמעינן מינה דתלתא אחי או תלתא שותפי דאזל חד מיניהו, ופלוג הני תרתי דקיימי, אע"ג דלא שבקו ליה חולקא לההוא אחא תליתאה אלא דעתיהו דכי אתי מקמצי ליה לחולקייהו לכי אתי ומצטרכי לקמוצי ליה, לא מצי חד מיניהו לבטולה לחלוקה, דכי נחית אדעתא דבי תלתא נחית ולאו חלוקה בטעות היא. ודוקא היכא דניחא ליה לההוא אח שלישי לקימ' לחולקה ולקמוצי ליה מחלוקא דתרויהו. אבל היכא דאיהו לא קא ניחא ליה בההוא חלוקה דכולי עלמא בטלה מחלוקת, משום דאמר להו מאן פלג להו, דהא אפילו לגבי עיסקא קאמרינן דהיכא דפלג חד מיניהו בלא דעתא דחבריה מצי אמר ליה אידך מאן פלג לך, כדאמרינן התם (בבא מציעא סט,ב) גבי חמרא דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים, וכל שכן גבי קרקע דלא, דאיכא דניחא ליה בהאי גיסא ולא ניחא ליה באידך.

ודוקא היכא דלא פלוג אפומא דבי דינא, אבל היכא דפלוג קמי בי דינא, ואפילו קמי בית דין הדיוטות, ואפיקו ליה חולקא להאיך אדעתא דבי דינא, הויא פלוגתא, כי מעשה דאיסור ורב ספרא דעבדו עיסקא בהדי הדדי (ב"מ לא,ב), אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור, אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמיהו וכולא כדמיפרשא בפרק אלו מציאות. וכי תימא מי דמי, התם גבי עיסקא דעתא דתרויהו אדעתא* נינהו ולאו אגופיה דעיסקא וכיון דקא מפיק ליה מאי דשוי הנהו דמים לא איכפת ליה, אבל קרקע דעתיה דחד מיניהו לאו אדמים היא אלא אגופיה דקרקע נינהי. הילכך אע"ג דאפיק ליה מאי דשוה נמי מצי א"ל מאן פלג לך. לא ס"ד, דהא טעמא דמילתא התם משום דכי קא שקיל דידיה קא שקיל הוא וכיון דפלוג אפומא דבי דינא מה לי מטלטלי מה לי קרקע.

וכי תימא אי הכי גבי בעל חוב שבא ליפרע שלא בפני הלוה, מאי שנא דאיצטריכינן למימר טעמא משום שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים, דשמעת מינה דגבי שותפי דלא שייך האי טעמא לא מזדקיקינן להו, לימא טעמא משום דכי שקיל דידיה קא שקיל. לא תקשי לך, דכי אצטריך להך טעמא גבי בעל חוב לאו למימרא דהיכא דלא שייך הך סתמא לא מזדקיקינן, אלא בעלמא גבי שותפי אע"ג דלא שייך בהו הך טעמא נמי מזדקיקינן, ובעל חוב שאני, דאי לאו האי טעמא דשלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים דינא הוא דלא ליזדקיק ליה משום דאיכא למיחש לשובר, אבל שותפי דלא שייכא בהו חששא דשובר מזדקיקינן. תדע דהא גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה ואם הגדילו אינן יכולין למחות, והא יתמי כמאן דליתנהו קמן דמי, וכי מוקמי להו בי דינא אפוטרופא דפליג להו הויא פלוגתא. והכא נהי דלא מוקמינן אפיטרופא, דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן, אלא כיון דפלוג קמי בי דינא הא ודאי עדיף טפי והויא פלוגתא, כי מעשה דאיסור ורב ספרא:

כג. אמר ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין, ולא אמרינן כיון דבטלה חלוקתן במקצת בטלה כולה, והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. אלמא כיון דכוליה כור כחד זבינא דמי, אף על גב דמשכיה לכוליה לבר מחדא סאה יכול לחזור בו ואפי' בסאה אחרונה, דכיון דבטלי זביני במקצת בטלי בכוליה, דכי אקני ליה אדעתא דמיקיימי כולהו זביני הוא דאקני ליה, וכיון דבטלי במקצת בטלי בכוליה. הכא נמי נימא כי אירצו אהדדי בהאי פלוגתא אדעתא דתיקום כולה, וכיון דבטלה מקצתה בטלה כולה.


דף קז עמוד אעריכה


אמר ליה התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח. ניחא ליה למוכר, דאי איקר ביני ביני מצי מוכר למהדר ביה, וניחא ליה ללוקח דאי זיל ביני ביני מצי לוקח למהדר ביה, אבל הכא דתרויהו יורשין נינהו ואי איקר וזל, כי היכי דמיקר חולקיה דהאי מיקר נמי חולקיה דהאי, ואי זיל חולקיה דהאי זיל חולקיה דהאי, דהא מעיקרא כי פלגי אשוונהו לחולקי בדמים והדר פלגי, הילכך לית ליה לחד מיניהו רוחא בהאי תקנתא, ולא קימי רבנן ומתקני תקנתא בכדי. ואע"ג דהאי קושיא והאי פירוקא כי אצטריך ליה גמרא אליבא דשמואל הוא דאצטריך ליה דאמר מקמצין, ולית הלכתא כשמואל בהא, נפקא מינה להיכא דנחות אדעתא דתלתא מעיקרא דקי"ל לדברי הכל מקמצין, ולא אמרינן כיון דבטלה חלוקתן במקצת בטלה כולה, כדפרישית טעמא להדין פירוקא. וכן הלכתא:

כד. אתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. כלומר כל חד מינייהו חולקא דמטי ליה בתר ירושה קאי גביה מחמת אבוה, ודינא הוא דלא ליזכי ביה אלא האיך דאתברר דמטי ליה לאחוה מירושה דאבוהון כי האי שיעורא דמטי ליה לדיליה אי נמי בציר מהכין היכא דידעי וקא מחלי גבי הדדי. ואמטול הכי כי אתי בעל חוב דאבוהון ונטל חלקו של אחד מהן כמאן דלא מטא ליה חולקא מעיקרא דמי, והוו להו הנך תרי אחי אחריני כשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דקאמר רב בטלה מחלוקת. ואע"ג דהתם לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, כיון דכי פלוג הוו סברי דשפיר פלגי דאכתי לא שקיל בעל חוב ולא מידי, כבא להן אח ממדינת הים דמי.

ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו. שמואל לטעמיה דאמר אחריות בשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו. כלומר אי יורשין הוו (ואי לית) [ואית] ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי לקוחות הוו. ואי נמי לקוחות הוו, מספקא ליה אי כלוקח שלא באחריות דמי ולית ליה ולא מידי, ואי כלוקח באחריות דמו ואית ליה דמים. וכיון דמספקא ליה אי יורשין הוו ואית ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי כלוקח שלא באחריות דמו ולית ליה ולא מידי, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. וכיון דמספקא ליה נמי אי יורשין הוו ואית ליה קרקע ואי כלוקח באחריות דמו ולית ליה אלא מעות אבל ארעא לית ליה, לא שקיל ליה להאי פלגא כוליה בקרקע, אלא שקיל רביע מנאתיה קרקע ורביע מנאתה מעות, דהוה ליה הכל פלגו מנאתיה.

אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת. ש"מ האחין שחלקו יורשין הוו. ואנן קי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הוו, דאתמר (לעיל בבא בתרא סד,ב) רב הונא אמר הלכה כדברי חכמים דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמיהו דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זע"ז והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן, דשמעת מינה דבין לרב בין לשמואל תרויהו סבירא להו דהאחין שחלקו לקוחות הוו, ולמאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר כדאית ליה, ולמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר כדאית ליה. לא תיקשי לך, דהכא גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים אי נמי בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם שאני, דכיון דעיכובא דאתי מעלמא הוא, יורשין הוו, דלא איכפת ליה לההוא דאתי מעלמא [בחלוקה] דידהו, ולגבי דידיה כמאן דלא פלגו דמי, ואמטול הכי יכול ליטול חלקו של אחד מהן דאי אמר הוא יכיל לבטולה לחלוקה דידהו. וכי היכי דיכול ליטול חלקו של אחד מהם בחובו, ואי אתא הוא לבטולה לחלוקה דידהו דלגבי דידיה כמאן דלא פלגי דמו, לגביהו דידהו נמי כמאן דלא פלגי דמו, ואמטול הכי בטלה מחלוקת. אבל במילתא דלא אתיא אלא מחמתיהו, כגון דרך וחלונות ואמת המים וסולמות וכיוצא בהן, דכיון דמחמתייהו קאתיא איתה לחלוקה דידהו לגבי הדדי ולא מצי חד מיניהו לבטולה, על כרחיך לגבי הדדי כלקוחות דמו:

כה. ואגב ארחיך ש"מ דהני אחי דפלוג ואתא בעל חוב דאבוהון וקא בעי למגבא כוליה חוביה מחולקיה דחד מיניהו, לא כייפינן ליה למשקל מכל חד מיניהו לפי חשבון אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה:


דף קז עמוד בעריכה


כו. ת"ר שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחידי במיעוטו. ופוסקין את השומא על פי הרוב. אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלע, שהן שמונים זוז, ואחד אומר בשלשים סלע, שהן מאה ועשרים זוז לידון במנה. קסבר נקוט מילתא מציעתא. רבי אלעזר בר' צדוק אומר נידון בתשעים קסבר האי ארעא תשעין שויא האי דקאמר עשרים קא טעי עשרה זוזי לקמיה והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעין זוזי שויא, והך דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.

ומקשינן אדרבה האי ארעא מאה ועשרה זוזי שויא והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי עשרה לקמיה. ופריק נקוט מיהת תרי קמאי לדידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

אחרים אומרין עושין שומא ביניהן ומשלשין. כלומר הארבעין דינרין שנחלקו בהן נוטלין מהן שליש שהן שלשה עשר ושליש ומוסיפין אותן על השמונים שהכל מודין בהם ונעשה הכל תשעים ושלשה ושליש ונידון בתשעים ושלשה דינרים ושליש. קא סבר האי ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמר עשרים קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר עשרים [וחמישה] קא טעי תליסר ותולתא לקמיה ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי. כלומר דילמא מנה ושבעה פחות שליש דהוו להו תליסר ותולתא טופיאנא אתשעין ותלתא ותולתא, אלא סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. דקאמר שמונים זוז. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעים ותלתא ותולתא שויא, והאי דאמר שלשים סלע שהן מאה ועשרים דינרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומקשינן אדרבה כלך לדרך זו דהאי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר שלשים דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי תליסר ותולתא לקמיה. ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי שויא עד תשלום מאה ועשרין ושבעה נכי תולתא, והאי דלא אמר סבר מסתאי דקא מטפינא כוליה האי אחברא. ופריק נקוט מיהא תרי קמאי לידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

א"ר הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כותיהו. הילכך הלכתא כת"ק דאמר נידון במנה. חדא דמסתברא טעמיה דנקיט מילתא מציעתא, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהאי דאמר עשרים דאינון שמונים זוז ואידך דקאמר מנה תרויהו מודו [ד]לא שויא טפי ממנה, ואידך דקאמר שלשים סלע דאינון ק"כ זוז הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. והאי דקאמר מנה ודקאמר שלשים תרויהו מודו דלא שויא פחות ממנה והאי דקאמר שמונים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ה. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ (ט"ט) [ששה טפחים] ובן חריץ שלשה. מתניתין דא"ל חצי שדי אני מוכר לך בשויה. וסופא נמי דא"ל חציה בדרום אני מוכר לך בשויה. דבכה"ג כפסיקת דמים דמיא וקני, כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז עב,א) א"ל בדשימי ביה תלתא אפי' תרי מגו תלתא, דש"מ דאע"ג דלא פריש ליה סתם דמים כמאן דפריש ליה דמים הוא. אבל לא א"ל בשויה, כיון דלא פסק דמים לא קני.

והאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא, אוקימנא בגמרא לדמי, כלומר דהאי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא, דאי אמר ליה חצי שדי אני מוכר לך בשויה, חולקין את השדה לשני חלקים שוין במדה, האחד שמן והאחד כחוש, ולוקח נוטל כחוש, דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. ומאי משמנין ביניהם דקתני, ששמין את הכחוש והלוקח נותן דמיו למוכר. ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי היכא דאתברר ההוא מידי דזאבין ליה, דכיון דאתברר דזאבין ליה האי מידי בעין יפה זבין ולא שייר לנפשיה זכותא בגויה. אי נמי דאי מכר בור שבבית ולא מכר את הבית, כיון דאתברר דזבניה להאי בור ולא סגיא לאתהנויי בגויה בלא דרך, מסתמא איקני ליה נמי דרך למיעל לבורו, דכיון דאתברר דזבניה להאי בור נהליה מסתמא בעין יפה זאבין ליה ובכל מאי דצריך ליה זבניה נהליה.

אבל היכא דעיקר ספיקא בעיקר הדבר המכור הוא ליכא למימר הכא מוכר בעין יפה מוכר, דכל היכא דמצי לזבוני כחוש לא מזבין שמן. דאי לא תימא הכי, הא דתנן (לעיל בבא בתרא סא,א) המוכר את הבית לא מכר את היציע, לרבי עקיבא אמאי לא מכר את היציע. אלא משום דאמרינן כיון דיציע לאו בכלל משמעותיה דבית הוא ולא מידי דצריך ליה לבית הוא זיל בתר משמעותיה של שטר, וכיון דבמשמעותיה של שטר תליא מילתא אמרינן יד בעל השטר [על] התחתונה ובית זבין ליה יציע וחדר לא זבין ליה. הכא נמי גבי חצי שדי אני מוכר לך, כיון דלא פריש ליה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכחוש זבין ליה שמן לא זבין ליה. ואפילו במתנה, דלכולי עלמא בעין יפה יהיב, כל כי האי גוונא לית ליה אלא כחוש דיד בעל השטר על התחתונה, וליכא לפלוגי ביה בין מכר למתנה. ואי אמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשיוויא, שמין חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש, והלוקח נותן דמיו למוכר והמוכר נותן לו חציה שבדרום.

נמצאת אומר דהאי משמנין ביניהן לשון שומא הוא. ודמיא לההיא דתניא בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פז,א) השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נוטל כפחות שבשכירות דברי רבי יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם דמשמע בבינונית, והכא נמי כי שימינן בבינונית שימינן. ואיכא מאן דאמר דהאי משמנין לשון שומן הוא, כלומר שהשומן יהא ביניהם בדמים. ומצינו (בין) [כן] לשון מפריש וחולק כדאמרינן התם (סנהדרין יא,א) תא חזי בין תקיפי קמאי לענותני בתראי וכדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ואע"ג דהני פירושי לחד טעמא סלקי, פירושא קמא דייק טפי, מההיא דהשוכר את הפועלים, דאי אמרת לשון שומן הוא קימא להו רבנן ורבי יהושע בחדא שיטתא שהשומן מפריש ביניהם ונוטל בפחות. ואי מההוא דאמרי' בבכורות (יח,ב) גבי דאלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם וא"ר יוחנן והכהן נוטל כחוש ומאי משמנין ביניהן שומן יהא מפריש ביניהם, לא דמו, דהתם לא שייך לאוקומה לדמי כלל אלא השומן יהא מפריש ביניהם בחלוקה שבעל הבית נוטל שמן והכהן נוטל כחוש, ואלו הכא אוקימנא לדמי. ותו אי האי משמנין ביניהם דקתני שהשומן יהא מפריש ביניהם בדמים דשיימינן ליה לההוא פלגא דזבין ליה לפום כחישותיה או לפום שומניה ויהיה ליה דמי הוא, מאי קמ"ל תנא, כיון דלא אשמועינן דלוקח נוטל כחוש פשיטא דדמי לפום שומניה או לפום כחישותיה הוא דיהיב ליה. אלא מחורתא כדפרשינן. ולא תיקשי לך נו"ן יתירה דמשמנין, דאורחיהו לרבנן לאוסופי נו"ן דומיא דסמים וסמנין.

סופא דקתני ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלוקח קאי, שאם הגיעו ללוקח בחלקו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ אינו יכול לכוף את המוכר לתת לו את השאר כשיעור מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלא מקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ בכלל חצי השדה דיד בעל השטר על התחתונה. והכי נמי מסתברא דאלוקח קאי, דאי אמוכר קאי אמאי מקבל, דהא קימא לן יד בעל השטר על התחתונה והשתא כוליה כחוש יהיב ליה ללוקח מקום גדר מקביל ליה. ועוד לישנא דמקבל עליו אלוקח משמע ולאו המוכר, כדתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה, ודכותה טובא בפרק המוכר פירות. וכמה רוחב החריץ, ששה טפחים, ובן חריץ שלשה. נוסחא אחרינא, כמה הוא חריץ תשעה טפחים, ובן חריץ שלשה. והאי דקא יהיב תנא שיעורא לחריץ ובן חריץ, הא קמ"ל דאי הוי טפי מהאי שיעורא לא מקביל ליה לוקח אנפשיה. וכיון דפליגי נוסחי בשיעורא דחריץ, דינא הוא דמקבל תשעה דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

כז. והא דתנן האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבה א"ל ר' חייא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן. דהא ס"ד האי משמנין ביניהן דקתני ליטול מחצה בשמן ומחצה בכחוש הוא, דאי לאו הכי למה לי שומא. א"ל אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה אסופא דקתני סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואי ס"ד האי משמנין ביניהם שומת שמן וכחוש הוא דשקיל, פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אמאי משמנין ביניהן הא חציה בדרום קאמר ליה. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי קתני גביה חציה בדרום משמנין ביניהן, לדמי קתני, דשיימינן ליה לההוא חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש ויהיב ליה לוקח דמי דיליה. ומדסופא שומת דמים היא, רישא נמי שומת דמים היא, דלוקח נוטל כחוש ונותן דמיו למוכר לפי שומתו, ולא מצי מוכר למימר ליה לא שקילנא מינך אלא פלגו דמי כולה שדה.

אשתכח השתא דהאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא לאו למימרא דפלגינן לה בשוה ושקיל לוקח פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אלא האי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא דשימינן ליה בפלגא כחוש ויהיב ליה לוקח למוכר דמים דידיה, ולעולם אין הלוקח נוטל אלא החצי הכחוש שבה. ודוקא דקאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך בשויה, אבל בסתמא לא קני עד דפסק דמים. וכן סופא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חציה בדרום אמר ליה, ולית ליה אלא חציה בדרום בין שמן בין כחוש אלא שומת דמים היא דשימינן ליה לההוא חציה שבדרום ויהיב ליה לוקח למוכר דמי דידיה. ודוקא נמי דאמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשויה כדברירנא:


דף קח עמוד אעריכה


כח. הרי אמרו הלוקח מקבל עליו חריץ ובן חריץ תאנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחורי גדר מבחוץ כדי שלא תהא חיה קופצת ולעביד חריץ ולא לעבוד בן חריץ אידי דרויח קיימא בגויה וקפצא ולעביד בן חריץ ולא לעביד חריץ אידי דקטין קימא אשיפתיה וקפצה וכמה בין חריץ לבין בן חריץ טפח:

הדרן עלך פרק האומר