בבא בתרא פג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בעי רב אשי בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק רשות הרבים מהו ריכבא דדיקלי מהו אתיקו בעא מיניה הלל מרבי עלה ארז ביניהן מהו עלה ברשותא דידיה נפק אלא היה ארז ביניהן מהו אמר ליה בקנה וקנה:
כיצד הן עומדים רב אמר כשורה ושמואל אמר גכחצובא מ"ד כשורה כ"ש כחצובא ומ"ד כחצובא דאבל כשורה לא מ"ט משום דמיזדרע בינתייהו מתקיף לה רב המנונא ולמ"ד כחצובא מ"ט דלא מיזדרע בינתייהו אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומייתא דלא מיזדרע בינתייהו הכי נמי דיש לו קרקע א"ל הנך לא חשיבי הנך חשיבי:
מתני' ההמוכר ראש בהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה ואבל בדקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה:
זארבע מדות במוכרין מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית עצים של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן:
גמ' אמר רב חסדא חמכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמנה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום
רשב"ם
עריכהבעי רב אשי - אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין משום דליכא שום הפסק בינתים אבל אם יש בור של מים מכונסים בין ג' אילנות מהו שתפסיק ואת"ל דאינו מפסיק דהא לא מיתחזו המים מבראי אבל אמת המים מהו ואת"ל דלא מפסיק רשות הרבים כגון מד' אמות עד ט"ז ולא ט"ז בכלל מהו שתפסיק:
ריכבא דדיקלי - הרכבת דקלים הרבה ביחד דמי להפסקה טפי מכולהו:
עלה ארז ביניהן - לאחר מכירה מהו מי הוי הפסקה ולא יקנה קרקע הכי ס"ד השתא ומתמה עלה הא ברשותיה דלוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע הארז שלו הוא דבקרקע שלו גדל:
היה ארז - בשעת מכירה:
קנה וקנה - וגם הארז קנוי לו כדתניא לעיל ואת האילנות שביניהן:
כיצד הן עומדין - היאך הן נטועין הני ג' אילנות שיש בהן מארבע ועד ט"ז היאך סדר נטיעתן דקני קרקע:
כשורה - כזה והוי ד' אמות או עד י"ו בין כל אחד לחבירו:
כחצובא - קנקן שיש לו שלש רגלים אחד כנגד אויר השתים כזה:
כל שכן כחצובא - דאין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו:
תלת היגי רומייתא - סנאים או אטדים גדולים כחצובא ולי נראה אפילו כשורה נמי לא מיזדרע בינתים שדואגים ללכת בסמוך להם מפני שנועצים בגוף כקוץ ומכאיב:
הנך לא חשיבי - היגי רומייתא ואנן תרתי בעינן חשיבות דאילנות והוא דלא מיזדרע:
מתגי' לא מכר את הרגלים - ובתוספתא (פ"ד) תני בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה:
הקנה - היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה:
ד' מדות במוכרין - ד' דינין חלוקין זה מזה ואלו הן לוקח יכול לחזור בו מוכר יכול לחזור בו אין אחד מהן יכול לחזור בו שניהן יכולין לחזור בהן הרי ד' והשתא מפרש להו ואזיל ומניינא לא למעוטי מידי אתא אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הן חלוקין זה מזה:
מכר לו חטים יפות - התנה לו למכור חטים יפות ונמצאו רעות אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור שהרי חטין התנה לו למכור וחטין מכרו ואי משום דרעות נינהו אין זו אלא אונאה כגון אונאת שתות ויכול לוקח לחזור שהרי נתאנה אבל מוכר שלא נתאנה לא יכול לחזור אפי' אם הוקיר השער דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח ותנן בהזהב (ב"מ דף נא.) מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני והכא נמי מי שנתאנה יכול לחזור בו ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא משנה דהא פסק רבא בהזהב (שם דף נ:) שתות קנה ומחזיר אונאה ואינו יכול לומר תן לי מעותי וההיא משנה מוקי לה רבא כר' יהודה הנשיא ואיהו סבירא ליה כרבי נתן אפילו הכי הכא גבי יפות ונמצאו רעות כ"ע מודו דיכול לחזור שהרי הטעהו ולא היה דעתו ליקח רעות אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר התם מחזיר אונאה משום דכתיב אל תונו אבל המקח קיים כרבי נתן וכדפסק רבא:
רעות ונמצאו יפות - מוכר נתאנה והלכך יכול לחזור ולא לוקח ואפי' אם הוזל השער:
אין אחד מהן יכול לחזור בו - ואפי' אם הוקר השער דנתאנה מוכר או הוזל השער ונתאנה הלוקח דסד"א דהיכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות אני ליפות נתכוונתי והאי דאמרי לך רעות לאו משום דנתרציתי אלא משום דרע רע יאמר הקונה כדאמר בגמ' וכן היכא דהוקר השער ורוצה מוכר לחזור מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות רעות הייתי סבור למכור והא דאמרי יפות משום דטוב טוב יאמר המוכר דמדרע רע יאמר הלוקח המוכר אומר טוב טוב קמ"ל דתרוייהו לא מצו הדרי הואיל ונמצא כמו שאמרו שניהן והוא הדין במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות דאין אחד מהן יכול לחזור:
שחמתית - אדומה על שם חמה שמאדימתן:
ונמצאת לבנה - שניהן טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמתית חפץ היה לעכב הלבנה וגם הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית וכן כל הנך דקתני ואזיל דהוו שני מינין ואיכא דניחא ליה בהאי ולא ניחא ליה בהאי הלכך הוי מקח טעות ושניהן נתאנו הלכך שניהן חוזרין ואע"פ ששוה יפה ממה שקנאו מיהו אין חפצים במכירה זו לא לוקח ולא מוכר אבל גבי חטין יפות ורעות כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות ורצון המוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ודעת הלוקח ביפות ולא ברעות:
יין ונמצא חומץ - אין זה יפות ונמצאו רעות דאיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא כדמפרש בגמ':
גמ' אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש - שעתה נתאנה לוקח שתות מעות שהרי מו' מעות שנתן לו למוכר לא היה לו ליתן כי אם ה' דאינו שוה אלא ה' אבל שוה ו' בה' דלקמיה הוי שתות מקח שנתאנה המוכר מפשוט אחד שהוא חלק שש משוייו של מקח ששוה ששה ובה' מכרו וקרי ליה רב חסדא אונאה וקאמר בתרוייהו שנתאנה יכול לחזור בו דסבירא ליה כשמואל דאמר בפרק הזהב (שם דף מט:) אף שתות מעות שנינו דלא שנא אונאת שתות דמעות או אונאת שתות דמקח דהויא אונאה ויכול לחזור מי שנתאנה כדתנן מי שהוטלה האונאה עליו ידו על העליונה ותניא כוותיה דשמואל ורב חסדא בפ' הזהב (שם) מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה ה' בו' מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני מכר לו שוה ו' בה' נתאנה מוכר יד המוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי כו' ומיהו לית הלכתא כרב חסדא אלא כרבא דפסק התם הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ומיהו רב חסדא כסתם מתני' דהתם ס"ל דמי שהוטל עליו ידו על העליונה ואתא למימר דהיכא דמכר לו שוה חמש בו' דנתאנה לוקח והיה יכול לחזור בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדאמר בגמ' בהזהב (שם) הוקרו בתוך אותו זמן ועמדו על שמנה דהשתא לבסוף נתאנה מוכר אפילו ביותר משתות דהוי ביטול מקח ורוצה מוכר לחזור עתה משום דעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שיכול לוקח לחזור דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו והלכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור שהרי עתה נתאנו שניהם אפ"ה אינו חוזר דמי הוא שנתאנה מעיקרא בשעת מכירה לוקח הלכך יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתאנה גם הוא: משום
תוספות
עריכהרשות הרבים מהו שתפסיק. לאו ברוחב ט"ז איירי אע"פ שסתמו כך:
מכר את הקנה כו'. קנה היא ריאה עם הלב ומספקא ליה לר"י אם מכר הלב אם מכר ריאה אם מכר ריאה אם מכר הלב:
לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. אור"ת דרבא דפסיק בפ' הזהב (ב"מ דף נ: ושם ד"ה אמר) שתות קנה ומחזיר אונאה אתי שפיר כרב חסדא ולא בעי למימר דקנה בעל כרחו אלא רצה קנה ומחזיר אונאה אלא שלא חש רבא לפרש רצה משום דקאי אמתניתין דהתם דקתני ידו על העליונה ותניא כוותיה דרבא דקא מייתי התם היינו מרבי יהודה הנשיא דאמר רצה אומר תן לי מקחי ולא כר' נתן אע"ג דלכאורה משמע דהוי כר"נ דנקט רבא ממש לישנא דנקט ר"נ מכל מקום רבא הוי כרבי יהודה הנשיא וקנה דרבא לא הוי כקנה דר"נ דקנה דרבא אם רצה וקנה דר' נתן על כרחו והא דאמר התם בתר הכי מתני' דלא כרבי נתן ולא כרבי יהודה הנשיא כו' וקאמר רבה לעולם רבי נתן ותני נמי בברייתא רצה רבא אמר לעולם כרבי יהודה הנשיא מה שלא רצה רבא להעמיד כר"נ ותני רצה אע"ג דרבא גופיה קאמר קנה ובעי למימר רצה היינו משום דאיהו קאי אמתניתין אבל ר"נ דלא קאי אמתניתין הוה ליה לפרושי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהסו א מיי' פכ"ד מהל' מכירה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רט"ז סעיף ז' ואין לו:
סז ב מיי' פכ"ד מהל' מכירה הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' רט"ז סעיף ו':
סח ג ד מיי' פכ"ד מהל' מכירה הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' רט"ז סעיף ז':
סט ה ו מיי' פכ"ז מהל' מכירה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף י"ד:
ע ז מיי' פי"ז מהל' מכירה הלכה א', סמג עשין פב ולאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ג:
עא ח מיי' פי"ב מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף י':
ראשונים נוספים
בעי רב אשי. מכר לו ג' אילנות בתוך שלו ובור אחד מפסיק בין האילנות הללו מהו מי אמרינן הואיל דבתוך שלו מכרן קנה קרקע או דלמא כיון דבור מפסיק כשתי שדות דמיין ולא קנה. והכי נמי מפרשי גבי אמת המים וריכבא דדיקלי בין האילנות הללו אלא שבור עמוק והוי טפי הפסקה מאמת המים. ואמת המים הוי הפסקה טפי מן ריכבא דדקלי:
בעי מיניה הלל מרבי לא הלל הזקן הוא זה לפי שלא היה בימי רבי[3] שרבי היה בחורבן ראשון והלל הזקן בחורבן השני:
עלה ארז בין אילנות הללו מהו. מפסיק או לא מפסיק:
ומקשי ליה מאי קא תיבעי לך. עלה ברשותא דידיה דלוקח נפיק ושלו הוא:
אלא היה ארז ביניהן. בשעת מכירה מהו אמר ליה קנה וקונה קרקע דלא מפסיק:
כיצד האילנות עומדין. דקנה הקרקע כשורה:
ור' יוחנן אמר כחצובא. כלומר כמו בקבוק שהוא עגול כך הם עומדים בעגול. מאן דאמר כשורה הן עומדין קנה קרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אע"ג דכשורה עומדין כ"ש כחצובה דודאי קנה קרקע:
ומאן דאמר כחצובה. מאי טעמא יש לו קרקע משום דלא מזדרע ביניהן להכי מכר לו הקרקע שביניהן שאין יכול לחרוש בצמד בקר ביניהן להיות תלם שלו שלם אבל כשורה דמצי למזדרע מיכן ומיכן סמוך לאילנות וביניהן לא קנה קרקע:
תלת רומיתא. אילנות של אטד בעגול אחד דלא מזדרע בינתייהו הכי נמי דיש לו קרקע ללוקח. רומיתא גדולות וגבוהות. אמר ליה. הכא ודאי יש לו קרקע משום דחשיבי הני אילנות ומכר לו קרקע אבל גבי היגי אין לו קרקע דלא חשיבי:
פיסקא המוכר את הראש. סתם בבהמה גסה לא מכר את הרגל משום דהנהו חשיבי לחוד והני חשיבי לחוד והכי נמי כל הני מכר האי לא מכר האי דכל חדא וחדא מלתא חשובה באנפי נפשה היא:
מכר את הקנה. הריאה קרי לה על שם קנה:
אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים. משום דלא חשיבי כלום לגבי הראש דדבר מועט הוא והכי רגילי אינשי למיקני:
מכר את הרגלים לא מכר את הראש. משום דראש חשוב בפני עצמו הוא:
מכר את הכבד לא מכר את הקנה. משום דקנה מלתא חשובה באפי נפשה היא:
מכר לו חטים יפות. שהתנה לו לתת חטין יפות ונמצא שנתן לו רעות עכשיו נתאנה לוקח ויכול לחזור בו הלוקח. אבל אם מוכר רצה לחזור בו שנתייקרו אחר מיכן אינו יכול לחזור בו כדמפר' בגמ':
התנה לתת לו חטין רעות. ונמצא שנתן לו יפות שנתאנה מוכר. מוכר יכול לחזור כדמפר' בגמ':
התנה לתת לו יפות ונמצאו יפות כתנאם אין אחד מהם יכול לחזור בו הואיל שהשלים לו תנאו. וכל מי שנתאנה[4] יכול לחזור בו וידו על העליונה משום דמין אחד הן. אבל התנה עמו לתת לו שחמתית. כלומר חטין אדומים שנתאדמו מחמת החמה הזורחת עליהן ועל שם החמה קרויים שחמתית. ונמצאו לבנות. או לבנות התנה ונמצאו שחמתית והואיל דכל הני שני מינין הן יכולין לחזור בהן שלא כזה התנה ליתן לו:
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש. דהשתא איכא אונאה וסבירא ליה לרב חסדא דשתות כיותר על שתות ובטל מקח. ושוב הוקרו ברשות הלוקח ועמדו על ח'. מי נתאנה מעיקרא הלוקח והלוקח אע"ג דנתייקרו ועמדו על ח' אם רצה יכול לחזור בו הואיל דמעיקרא הוה בו חזרה. אבל המוכר אם רצה לחזור בשביל שנתייקרו דהשתא מיהא נתאנה אינו יכול לחזור בו משום דמצי למימר לי' אי לאו דאוניתני מעיקרא לא [מצית] הדרת בך. כלומר אם לא בשביל שהוניתני מתחלה מן המקח שאלמלא היית מוכרו שוה בשוה והוקר ברשותי לא היית יכול לחזור בך ועכשיו בשביל שהוניתני תרצה לחזור בך כשם שבתחלה בשעה שהוניתני לא חזרת בך לא תחזור בך עכשיו:
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש וכו'. קשיא להו לרבנן ז"ל והא קיימא לן (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה והיכי יכול לחזור וכתב גאון ז"ל דהאי דינא לענין קבולי מי שפרע ובלא משך ומי שנתאונה יכול לחזור בו ולא יקבל מי שפרע שאין לעמוד בדיבוריו אחר שנתאונה וסמך מצאו לדבריו מדברי הירושלמי דגרסי התם מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקר ונעשה משבע ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה והטעם מפני שיכול לומר לו אין אדם עשוי לעמוד בדבורו במקום אונאה.
ורבינו הגדול ז"ל דחה זה הפי', ובאמת שאינו נכון, דהא מייתו ראיה ממשנתנו ומתניתין בטול מקח הוא ובשמשך ובא לומר שאינו יכול לחזור בו אלא מי שנתאונה אבל בדרב חסדא תרוייהו לא מצי הדרי בהו כשם שלא היו יכולין לחזו' בהם אם משכו וא"ת דהא פשיט' לי' לרב חסד' שהאח' חוזר ובא לאשמועי' שהשני אינו יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שלא משך חזרו שניהם מנא ליה הא ממתני' דילמא בדרב חסדא תרוייהו הדרי שאין לעמוד בדבור של אונאה אבל מאח' שמשכו אין המאנה יכול לחזור בו שהרי נתקיים המקח ועוד כי דחו לה לקמן הוה ליה למימר האי טעמא ולא לימא משום דרע רע יאמר הקונה ועוד דמכ' לו סתם דקאמ' ר' חסדא לא משמע הכי ואילו לא היה דינא אלא במעות היה לו לפרש. ועוד אפרש שאין זה טעם הירוש'.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל פי' לדרב חסדא כמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו או תן לי מה שאונתני והקשו עליו אי הכי מתני' היא דקתני מי שהוטלה עליו אונאה ידו על העליונה במציעא ועוד קשה הא דאמרי' ודילמא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו והא ליכא למ"ד בשתות שניהם חוזרין והרב ר' שמואל ז"ל אף הוא פירשה כן ואמר דהא קא משמע לן אע"פ שהוקרו יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שיש שם אונאה והיה יכול המתאנה לחזו' בו לא נתקיים המקח לגמרי וכשהוקרו או הוזלו ברשות הלה הוקרו והוזלו ושניהם יכולים לחזור בהן קמ"ל, וכמדומה שזה פירושו שפר"ח ז"ל.
ואע"פ אינו מחוור, דמנא ליה ממתני' דבשהוקרו אינו חוזר ומה שאמר מתניתין בהכי עסקינן דאי לא מאי קמ"ל טובא שאפילו במקח טעות כגון זה אין שניהם חוזרין ועוד שאין הטעם נכון דכל יוקרא וזילא דבת' משיכה לענין חוזרין לאו כלום הוא וא"ת מאי קמל"ן אפשר דאי לאו דרב חסדא הוה אמינא הא דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה לומר שאם רצה אומר תן לי מעותי וחייב הלה ליתן בעל כרחו ואע"פ שאו' אחזיר הונאה לא כל הימנו ואם רצה אומר תן לי אונאתי ומחייבינן אותו ליתן לו אונאתו אבל אם אמר הלה יחזיר לי מקחי או ישתוק ויקבל עליו אונאתו שאיני מחוי' לו כלו' שומעין לו וידו על העליונה בשתי מדות אלו אבל לא שיאמר על כרחו יתקיים המקח יחזי' לי אונאתו ולפי זה היה דין בטול מקח שיחזרו שניהן אפי' המאנה ואע"פ שהמתאנה שותק ואינו תובע ממנו כלום ובא עכשיו רב חסדא ללמד שהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח לגמרי על כרחו של מוכר ולא המוכר כלל ואפי' אם הלה תובע אונאתו ממנו על כרחו יקנה הלה ויחזיר לו אונאתו שדינו כאלו לא נתאונה ומשום דאמר אי לאו אניתן וכו'. והאי דנקט הוקרו לאו לרבותא כלל דהא לית ליה הכי ממתני' אלא אורחא דמילתא נקט שאין מאנה חוזר אלא בשהוקרו ותנא חונא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכ' אע"פ שהוא בטול מקח ושניהם חוזרין לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור משום דא"ל אי לאו דאוניתן כלומר שלא יהא חוטא נשכר ומינה אף בשתות שהדין הוא שיתקיים המקח ביניהם לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור ואע"פ שתובע המתאנה אונאתו הרי כמי שהתנ' לו מתחלה כל שוי' שלא יהא חוטא נשכר ומיהו במתני' ודאי אם תובע המתאונ' אונאתו שניהם יכולין לחזו' בהן שהוא בטול מקח ובבטול מקח שניהם חוזרין אבל מ"מ ראיה היא לדרב חסדא שמאח' שבבטול מקח שדינן לחזור אין הרשות ביד המתאונה אף בשתות כן ויתר מכאן שאפילו תובע המתאונה אונאתו אין המתאנה יכול לחזור בו כמו שפירשתי ועוד שאם אי אתה אומר כן נמצאת שתות ויתר משתות שוין במדה זו בששניהם יכולין לחזור בהן אם הלה תובע אונאתו ואינן יכולין לחזור בהן בשותק והדבר ידוע והוזכר כמה פעמים בתלמוד שאין דינן שוה אלא שתות אונאה יתר משתות בטול מקח לדברי הכל. זה נראה לי לקיים בהן דברי רבינו הגדול ז"ל, ופירושו נכון.
ושמעתי פי' אחר, דרב חסדא כרבי נתן דאמר קנה ומחזיר אונאה וקמ"ל שהמתאונה יכול לחזור ולתבוע אונאתו ולא המאנה אלא על כרחו יחזיר האונאה ותנא תונא דכיון דבטל מקח אין המאנה חוזר הכי נמי בשתות שדינו שקנה אין רשות ביד המאונה לחזור כלל ואפי' תובעו אונאתו וזה שאמר רב חסדא יכול לחזור לאו חזרת מקח היא אלא אף חזרת ממון כלומר שאומר לו תן לי אונאתי ואם רצה אומר אם לא תרצה להחזיר אונאתו הילך מקחך ועוד מפני שיש אומר שוה חמש בשש בטול מקח בא הלשון כולל לדברי הכל אם בטול מקח בטול מקח ואם הונאה הונאה ושוה שש בחמש דסיפא אגב רישא נקט לה ולאו דוקא וא"ת מאי קמ"ל היינו דר' נתן איצטריך סלק' דעתך אמינא קנה ומחזיר לו זה האונאה אם רצה לקיים מקחו אבל אם רצה לבטל יבטל לגמרי או ישתוק קמ"ל זה הדרך אמר לי מורי נ"ר כי היכי דתיקום דרב חסדא כהלכתא או שבאו דברי רב חסדא סתומים יכול לחזור בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא הקפיד אם קנה ומחזיר ויכול לחזור לתבוע אונאה או שידו על העליונה ויכול לחזור לגמרי אלא מי שנתאונה יכול לתבוע ולא המתאנה קמ"ל בלחוד.
והוי יודע שאין פירושין הללו חולקין בדינן, אלא כולם מודים שדין המאנה שלא לחזור בשום ענין אלא כמי שאין שם אונאה הוא ואין חלוק בין משך ללא משך האי לענין שפרע והאי לענין קנין גמור.
והילך הירושלמי (ב"מ ד,ג) מי שנתלו בו לחלק ביניהם מכר שוה חמש בשש ולא הספי' לישא וליתן עד שהוקרו ונעשו בשבע ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל המקח מאצל זה כך בטל המקח מאצל זה תמן תנינן ד' מדות (מדו') במוכרים מכר לו חטים יפות ונעשו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו הא לוקח אינו יכול לחזור בו א"ר יוסי ברבי בון זותיה כהן תנייה דהני כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ע"כ.
וכך פירושו: דקסבר ר' יעקב שתות מקח שנינו ושוה חמש בשש בטל מקח הוא וכשם שזה חוזר זה חוזר והקשו עליו ממשנתנו שהוא בטול מקח ואעפ"כ מאנה אינו חוזר ופריק הא דאמר רבי יוחנן שניהם חוזרין בשלא משכו ומשום דסבירא ליה הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע והוא הדין נמי להיכא שלא הוקרו ולא נתאונה אחד מהן אלא אורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לחזור בו אלא א"כ היתה שם אונאה מתחלה ועוד שיש בו משום מחוסרי אמנה אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה שלא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך כדאמרי' התם נמצאת למד שאם נתן מעות דינן כדין משיכה לענין מי שפרע, ומי שפרע שכר טוב לעוסקים בתורתו לשמה יזכנו להמנו' עמהם.
מתני': מכר את הראש בבהמה דקה מכר את הרגלים: ושנו בתוספתא (פ"ד, ה"ו): הני מילי במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה.
ירושלמי (ה"ג): רבי יצחק שאל מכר חצי הראש מכר חצי הרגלים, אם מכר חצי הקנה מכר חצי הכבד, מכר חצי חצי נשמענה מן הדא מכר את הראש כמות שהוא, יד כמות שהוא, בני מעים כמות שהן, נותנן לכהן ואינו מנכה להם מן הדמים, לקחן ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה להן מן הדמים.
מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות כלומר שאמר לו המוכר שהם יפות ונמצאו שקורין לכמותן, במקום שהוא, רעות. אף על פי שאין בה אונאה יתר משתות ולא אפילו שתות בין אלו לאלו בדמי זה המקח, אפילו הכי הלוקח יכול לחזור בו, מפני שהטעהו ויש ביניהם שינוי השם, והרי זה קצת כשינוי חפץ מחפץ, שאם רוצה המתאונה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי, אבל לא המוכר, לפי שאינו שנוי חפץ לגמרי כשחמתית ונמצאת לבנה, שזה כשינוי חפץ לגמרי ולפיכך שניהם יכולין לחזור בהם.
רעות ונמצאו יפות. כלומר, שהטעה הלוקח את המוכר ואמר לו חטים שלך רעות הם, ונמצאו שהם מן היפות, מוכר שנתאונה יכול לחזור בו ולא לוקח
{{דה מפרש|יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהן יכול לחזור בו. כלומר, אף על פי שיש יפות או רעות יתר מהם במקום ההוא, דמכל מקום הרי אלו יפות או רעות ונתקיים המקח, שהרי אין כאן שנוי השם.
גמרא: אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה: כלומר, מתוך שעור כדי שיראה לתגר או לקרובו, מי נתאונה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ומקשו רבוותא בהא דרב חסדא, דשוה חמש בשש ושוה שש בחמש אונאה היא והמקח קיים אצל זה ואצל זה ומחזיר אונאה, ואפילו מי שנתאונה אינו יכול לחזור בו.
והגאון זצ"ל תירץ, דהא דרב חסדא בנתינת ממון לבד, ושלא נגמר המקח במשיכת הפירות ולענין מי שפרע, ולפיכך קאמר רב חסדא שאף על פי שאין כאן עכשיו אונאה כעין המקח, שהרי הוקר, אפילו הכי לוקח שנתאונה בתחלה יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, שמא נזדמן לו מקח אחר חשוב בעיניו יותר מזה, ולא מוכר, ואף על פי שחזרה עכשיו האונאה עליו, ואם רצה לחזור בו מקבל עליו מי שפרע. וכן במוכר שוה שש בחמש הוא הדין והוא הטעם. ובמסקנא אמרו דבענין הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו בלא קבלת מי שפרע. מי שנתנאונה מפני שתחלת המקח הוטלה עליו האונאה, והמאונה מפני שעכשיו חזרה עליו האונאה.
והביא ראיה מן הירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ג), דגרסינן התם: מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקר ונעשה משבע, ר' יעקב בר אידי בשם ר' אבהו בשם רבי יוחנן כשם שבטל מאצל זה כך בטל מקח מאצל זה. ואף על פי שרבי יוחנן אינו משוה עם רב חסדא, דרבי יוחנן קאי כדחייה דדחינן, דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, מכל מקום שמענו מכאן שאין שם משיכה.
והרב אלפסי ז"ל דחה דברי הגאון ז"ל בהלכותיו, כמו שכתב שם הרב ז"ל, ובודאי אין שיטת השמועה מוכחת כן, חדא דאם כן היאך סתם רב חסדא דבריו כך אחר שאין הדין כן בשנגמר המקח, ומכר לו סתם בשנגמר המקח משמע, ולא סמך רב חסדא דבריו וסיתמן על מה שאמרו בירושלמי. ועוד דסתם משנתינו דיפות ונמצאו רעות לאו במי שפרע היא שנויה, ובשלא נגמר המקח ביניהם. ועוד דמתניתין בביטול מקח ודרב אסי בשתות.
והרב אלפסי ז"ל העמיד דברי רב חסדא כמאן דאמר במשנת הזהב (ב"מ מט, ב) מי שהוטל עליו ידו על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני, ותנא תונא יפות ונמצאו רעות וכו', אלמא מי שהוטל עליו ידו על העליונה. וכן פירשה הרב ר' יהוסף ז"ל הלוי ן' מיגש תלמיד[ו], וכן נראה שפירשה רבינו חננאל ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, אם כן למה ליה לרב חסדא לאיתויי ראיה ממתניתין דיפות ונמצאו רעות, ליתי ממתניתין דפרק הזהב, דקתני בהדיא מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או אומר לו תן לי מה שהוניתני, אלמא מי שנתאונה יכול לחזור בו ולא המאונה, ולפיכך כי איקר ברשותיה איקר. ועוד דאם כן מאי קאמרינן במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, והא בשתות ליכא מאן דאמר דליהוי בטול מקח ומצו תרווייהו למהדר בהו.
והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא דלא מייתי ראיה רב חסדא ממתניתין דמי שהוטל עליו, ועוד דרב חסדא מאי קא משמע לן מתניתין דמי שהוטל עליו היא ואף על גב דנתיקרו ברשותיה איתיקרו, _ משום דאי לאו דרב חסדא הוה אמינא הא דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה לומר שאם רצה אומר לו תן לי מעותי וחייב הלה ליתן בעל כרחו, ואף על פי שאמר אחזיר האונאה לא כל הימנו, ואם רצה אומר לו תן לי אונאתי, אבל אם אמר הלה יחזיר לי מקחי או ישתוק ויקבל עליו אונאתו שאיני מחזיר לו כלום שומעין לו, אבל לא שיאמר על כרחו יתקיים המקח ויחזיר האונאה, ולפי זה היה דין בטול מקח שיחזרו שניהם אפילו המאונה, ובא רב חסדא ללמד שהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח לגמרי על כרחו של מוכר, ולא המוכר כלל, ואפילו אם הלה תובע אונאתו, שדינו כאלו לא נתאונה, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו', ותנא תונא שאף על פי שיש בו ביטול מקח ובביטול מקח שניהם חוזרין בהם, אפילו הכי לא נתנו חכמים רשות למאונה לחזור בו אלא למתאונה, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו' וכדי שלא יהא חוטא נשכר, והוא הדין באונאת שתות למאן דאמר יד מי שהוטל עליו על העליונה, ולא עוד אלא שתובע אונאתו ומחזיר לו בעל כרחו, מה שאין כן במשנתינו שהוא ביטול מקח וכל שיש ביטול מקח אינו יכול לתבוע אונאתו, אלא ישתוק ויקיים מקחו או יחזיר המקח, ומכל מקום ראיה היא לרב חסדא דכיון שאפילו בביטול מקח ששניהם יכולין לחזור בהן לא נתנו חכמים רשות למאונה לחזור בו כדי שלא יהא חוטא נשכר, כל שכן כאן. עד כאן דברי הרב ז"ל.
אף על פי שלבי מגמגם בו קצת, ובמה שכתב הראב"ד ז"ל, אם בשנגמר המקח היאך אמרו במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, דליכא מאן דאמר הכין, אומר אני, דעכשיו שחזרה האונאה על המוכר, אפשר לומר דכיון שהוקר תוך שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו אף המאונה יכול לחזור בו למאן דאמר כל שהוטל עליו ידו על העליונה, דמכל מקום עכשיו חזרה האונאה על זה, והילכך שניהם יכולין לחזור בהן, לוקח לפי שנתאונה מתחלה ומוכר מפני שחזרה עכשו עליו האונאה.
ור"ח ז"ל נראה, שהעמיד משנתינו בשהוקרו הרעות עד שיש בהן ביטול מקח, וכדרב חסדא, דאי לא, מאי קא משמע לן מתניתין דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, פשיטא. ומשום הכי גריס הוא ז"ל במסקנא: וטעמא דמתניתין משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל קא משמע לן. כלומר, ואם תאמר אם כן משנתינו בשלא נתיקרו, ואם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, מהו דתימא דאפילו מי שנתאונה אינו יכול לחזור בו משום דלאו בדוקא אמר זה יפות וזה רעות, דאורחייהו בהכי, קא משמע לן. ומכל מקום תמיהא מילתא, רב חסדא בעצמו שהביא ראיה ממשנתינו, מאי ראיה איכא, דאי משום דאמרת פשיטא, אין הכי נמי, אלא משום דבעי למיתני ארבע מדות נקטה ולאו משום דאיצטריכא.
ואם תאמר ולרב חסדא דאית ליה האי טעמא דאי לאו דאוניתן, אם כן אפילו ביתר משתות נמי למה חוזרין שניהם, לימא המתאונה אי לאו דאוניתין. י"ל דאין הכי נמי כל מי שרוצה לקיים מקחו ואינו תובע אונאתו, וכמו שכתבנו למעלה. וכן כתב מורי הרב ז"ל בשם ר' יצחק בר מרדכי ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ומורי הרב ז"ל כתב דכל שאמרו שניהם יכולין לחזור בהן, סתמא אף על פי שהמתאונה אינו תובע אונאה אמרו, דחזרת אונאה ליכא כלל ביתר משתות, ואיך נפרש בשזה תובע מה שאין בידו לתבוע. אלא היינו טעמא, משום דאפילו ביתר משתות לא ניתנה חזרה למאונה, אלא משום ליתא דחזרה דמי שנתאונה דמשום דאין אדם עשוי להעמיד מקח בשנתאונה ביתר משתות תקנו שיהא רשאי המתאונה לחזור בו, וכיון שכן הרי זה כמקח טעות ושניהם יכולין לחזור בהם. אבל אם קודם שהספיק המאונה לחזור בו ידענו שויתר המתאונה על אונאתו, שוב אין המתאונה יכול לחזור בו, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן. והיינו דכי שהה לוקח כדי שיראה לתגר או לקרובו שוב אינו יכול לחזור בו אף המוכר אינו יכול לחזור בו, ואף על פי שאמרו (ב"מ נא, א) שהמוכר יכול לחזור בו לעולם עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, ולפי ענין זה לדעת רב חסדא אפילו לא קיים המתאונה המקח בפירוש קודם שבא המאונה לחזור בו, אם תוך הזמן נתייקר המקח, שוב אין המאונה יכול לחזור בו, דסתמא דמילתא כל שנתייקר ודאי נתרצה הלוקח במקחו, ומכל מקום אם רצה המתאונה לחזור בו כל שלא קיימו בפירוש יכול לחזור בו, דנאמן הוא לומר אף על פי שנתייקר לא נתרציתי בו, שמא מקח אחר חשוב ממנו נזדמן לי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כד) אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דא"ל אילו לא אוניתין לא הוה מצות הדרת בך והשתא מצית הדרת בך. הרבה פתרונים חלוקי ראיתי לאשלי רברבי בדבר זה ואת אשר נראה בעיני אני כותב. האי דקאמ' והוקרו ועמדו על שמנה נקט דאמאי בעי מוכר למהדר בי' ואמר השתא רב חסדא דלוקח מצי למיהדר בי' כגון דאי מתרמי לי' זבינא דמצי לארווחי בה טפי מהאי איהו מצי למיהדר בי' ולא מוכר. ופליג רב חסדא ארבא דפסק הילכתא בפ' הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה וס"ל כסתם מתני' דתנן התם מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיו רצה אומר לו תן לי מה שהוניתני ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו פי' אע"ג דבמתני' לאו ביוקרא וזולא מיירי אלא אע"ג דשוין הנהו רעות דמי דיהיב לי' אפ"ה מצי לוקח למיהדר בי' משום דאמ' לא ניחא לי' אלא חטין יפות מכל מקום דייק מינה סייעתא דמי שהו' מתרמ' ידו על העליונה ויכול לחזור בו אבל המרמה אינו יכול לחזור בו ולומר כיון דמקח מרומה הי' איגלאי מילתא דלא קנה המקח כלל ומצינ' למיהדר בי' והה"נ גבי אונאה ומתאנה שנתרמה יכול לחזור בו אבל המאנה אינו יכול לחזור בו ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא אומר לו תן לי אונאתי הדין עמו שזה הוא דין אונאה יתכן בפ' הזהב ואע"פ שעכשיו הוקרו ועמדו על שמנה ברשותו של לוקח הוקרו ומשעה שקנה נתחייב לו המוכר באונאה שתות. ורבי יצחק זצוק"ל כתב בתוספותיו מיהו אינו יודע אם חייב הוא להחזיר אונאתו ונ"ל שאין ספק בדבר דודאי מחזיר לו דבתר מכירה אזלי' ובשעת מכירה הרי היתה שם אונאה וזה שהוקרו ברשותו הוקרו. ומן שמיא רחימו עילוי' וה"ה נמי כשמכר לו שוה שש בחמש אצל המוכר והאי דמסתייע רב חסדא מהכא ולא מסתייע מההיא דפרק הזהב דתנן בפי' מי שהוטל עליו ידו על העליונה. רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מה שהוניתני דמשמע שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה משום דאיכא למימר דהתם מיירי כגון שהמוכר רוצ' שיתקיי' המכר שהרי הוא לא נתרמה ומסתמא חפץ הוא לקיים המכר ואתא תנא דמתני' שהלוקח שנתרמה ידו על העליונה אם רוצה לקבל דמי ההונאה מקבל ואם רוצה לחזור בו מן המקח, ולבטלו יכול ולאפוקי מדר' נתן דאמר התם קנה ומחזיר אונאה. אבל לעולם הוא הדין נמי שאם הוקרו ביני ביני שגם המוכר יכול לחזור בו ולומר כיון שהי' המקח מרובה איגלאי מילתא דמקח טעות הוא והדרנא בי כדאמרי' ביתר משתות דהוי ביטול מקח ושניהן יכולין לחזור בהן. להכי אסתייע מהכא דמשמע בהדי' דהיכא דנמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר והיכא דנמצאו יפות מוכר יכול לחזור ולא לוקח דמדתני בסיפא שניהן יכולין לחזור בהן מכלל דרישא דוקא קאמר. ותו דתני ארבע מדות ואי לא הויא מתני' דוקא לא משכח' ארבע מדות:
ממאי ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו ומתני' ה"ט משום דרע רע יאמר הקונה פי' לעול' ואימ' לך היכי דאיכא אונא' שתו' דלא הוי מחילה תרווייהו מצי הדרי בהו כיון דאיגלאי מילת' דמק' מרומ' הי' ולא הי' שוה הדמים ודינו כיותר משתות דשניהן יכולין לחזור בהן ודין החזרת אונאה הוא כשהמוכר אינו רוצה לחזור בו אלא רוצה לקיים המכר וגם לא הלוקח אז נותן לו אונאתו ומתני' דתני לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דכיון שאין המקח מרומה בדמים שגם הרעות היו שוות הדמים שנתן לו ואין המרמה אלא שאומר לו חטין יפות אני רוצה לקנות ולא רעות הלוקח ודאי יכול לחזור בו דהויא מרמה גבי' שהוא אומר לו אתה אמרת שחטיך הן יפות ועכשיו נמצאו רעות (ואם) [ואני] לא קניתים אלא ע"ד יפות אבל מוכר אם בא לחזור בו אינו יכול דלא חשיבא מרמה גביה ולומר אני סברתי שהן יפות ועכשיו שנמצאו רעות נמצא שבטעות נמכרו מפני שאמר לו הלוקח ידעת מתחלה שהן רעות ולא נתרמית וזה שאמרת יפות כך דרך המוכר לשבח מקחו שכמו שהלוקח רגיל לומר לו רע רע כך המוכר רגיל לומר טוב טוב ולא דמי למרמת הדמים שאין לאחד מהם ברור כמה שוה המקח וכן נמי ברעות ונמצאו יפות כגון שאומר לו הלוקח מכור לי חיטיך שהן רעות ומכר לו ונמצאו יפות המוכר ודאי נתרמה שהוא אומר לו על סמך שהן רעות מכרתים לך שאלו ידעתי שהן יפות הייתי מעכבם לעצמי אבל אצל הלוקח לא חשיבה מרמה שהוא ידע שהן יפות אלא האי דקאמר משום דרע רע יאמר הקונה ואע"פ שהוא יודע שהוא טוב. זה פתרון השטה ולענין פסק הלכה נ"ל שהלכה כדפסק רבא בפ' הזהב שתות קנה ומחזיר אונאה ואין א' מהן יכול לחזור בו ומתני' דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה אוקמה רבא התם כרב יהודה הנשיא ואיהו דאמר כר' נתן ורב חסדא אתי כי מתני' דהתם ולית הילכתא כוותי'. ומיהו אע"ג דאין הלכה כי ההוא מתני' שאין המתאנה יכול לחזור בו. אלא מקבל דמי הונאתו והמקח ומתני' דהכא הלכה היא שהלוקח יכול לחזור בו ואין זה הדין דומה לאותו שהוא אומר לו אין רצוני בחטין רעות ואע"פ שהן שוים הדמים וכך פסקו גם רבי' שמואל ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל אבל אחרים ראיתי שדוחים דברי רבא ופוסקי' הלכה כרב חסדא וכההוא מתני' ולא נ"ל דבריהן כלל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
פח. בעי רב אשי בור מהו שתפסיק רשות הרבים מהו שתפסיק. בזמן שאין ברחבה יתר מי"ו אמה. רכבא דדיקלי מהו שיפסיק. וכולהו עלו בתיקו. וכיון דקי"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת, אוקי ארעא בחזקת מוכר ולית ליה ללוקח קרקע, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואע"ג דהני כלהו לא (מספקי) [מפסקי] לענין כלאים, דאפילו שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך הרבים מפסקת באמצע קתני דמצטרפות, הא ברירנא (בסימן הקודם) דלא דאמי דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים לענין הפסקה.
האי ריכבא דדיקלי דקאמרינן דמפסיק, לא תימא דוקא היכא דשייריה מוכר לנפשיה בפירוש, אי נמי לא שייריה והוי דאיניש מעלמא, אלא אפילו היכא דהוי דהאי מוכר מפסיק. וכ"ת אדרבא, לא מיבעיא דלא מפסיק אלא אקנויי נמי מיקני בהדיהו, כדקתני בבריתא בהדיא הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, וה"ה לריכבא דדיקלי דהא מזדבן אגב ארעא, מדלא מני לה בהדי הנך דאינן מכורין. ואי משום ההיא דאמרינן בריש המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סב,ב) גבי מכר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו דהיכא דלא מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא קנה הכל חוץ ממצר רביעי, הא בהדיא אמרינן התם דבשדה לא שייר ולא מידי, דשמעת מינה דהא דאמרינן דכי איכא עליה ריכבא דדיקלי לא קנה דוקא היכא דקאי האי ריכבא דדיקלי עילויה מצר, אבל היכא דקאי בתוך השדה קנה. וכ"ש היכא דקאי בי מצעי הני שלשה אילנות דזאבין ליה דמזדבן אגבי אילנות, וא"צ לומר שאינו מפסיק. לא ס"ד, דכי אמרינן דריכבא דדיקלי מזדבן אגב ארעא, מסתמא היכא דפשיטא לן דזבנה לארעא ניהליה, אבל הכא ארעא גופה מספקא לן אי זבין ליה ארעא בהדי הני שלשה אילנות ואי לא, ובהפסקה דהאי ריכבא דדיקלי תליא מילתא, אי מפסיק לא מצי מצטרפי ולא קנה ארעא ול"צ לומר דלא קני ליה להאי ריכבא דדיקלי, ואי לא מפסיק מצטרפי וקני ארעא וקני ליה נמי להאי ריכבא דדיקלי. וההיא דתניא הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, שאני התם, דליכא מידי דחשיב לאפסוקי כגון ריכבא דדיקלי דכיון דמידי דחשיב לאפסוקי מצטרפי למקנה ארעא, וכיון דקנה את הקרקע קני נמי את האילנות שבה.
כי קא מיבעיא לן הכא, היכא דמפסיק ריכבא דדיקלי, דאע"פ דהוי מוכר גופיה חשיב לאפסוקי, מידי דהוה אדינא דבר מצרא דהיכא דמפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלי, לית בה משום דינא דבר מצרא. והאי הפסקה דכיון דעדיפא מהפסקה דהתם, דאלו התם היכא דיכול להכניס תלם ביניהן לא הויא הפסקה ואית ביה משום דינא דבר מצרא, ואלו הכא אע"ג דיכול להכניס תלם ביניהן נמי איכא למימר דמפסיק. דטעמא דמילתא לאו משום דאינו יכול להכניס תלם מזה לזה הוא, אלא משום דהוו להו בשני מקומות, דהא אפילו מכר לו שנים בתוך שדהו וא' על המצר איבעיא לן ולא איפשיטא. וה"ה גבי בור מהו שתפסיק דיכיל (להפסיק דיכיל) להכניס תלם אחד מאידך גיסא ואפי"ה קא מיבעיא לן. הילכך אפי' היכא דהוי האי ריכבא דדיקלי דהאי מוכר ומפסיק בין הני ג' אילנות דזאבין ליה, ואע"ג דיכול להכניס תלם אחד מאילן זה לאילן זה מאידך גיסא אחרינא, מספיקא הויא הפסקה ולא קנה קרקע ולא קנה את האילנות. והוא הדין היכא דמפסיק בור או אמת המים אי נמי דרך הרבים. וכן הלכתא:
פט. בעא מיניה הלל מרבי (ה) עלה ארז ביניהן מהו. ומתמהינן עלה ברשותא דלוקח נפק. דהא מקמי דעלה קנה קרקע, אלא היה ארז ביניהן מתחלה מהו א"ל קנה וקנה:
צ. כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ורבי יוחנן אמר כחצובה זה כנגד זה ואחד יוצא זנב, והיינו כעין סגול. מאן דאמר כשורה, דאע"ג דמזדרע ליה למוכר בנתים לא משייר קרקע כל שכן בחצובה. דלא מזדרע ליה בנתים. מאן דאמר כחצובה, אבל כשורה לא דכיון דמזדרע ליה בנתים משייר ליה לקרקע, כדמפריש טעמא ואזיל. וקי"ל כרבי יוחנן דאמר כחצובה, דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י:
צא. מתקיף לה רב המנונא ולמ"ד כחצובה דקנה קרקע משום דלא מזדרע ליה למוכר בנתיהו, הילכך מסתמא לא שייריה לההוא קרקע לנפשיה, אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומיאתא דלא מזדרע בינתיהו הכי נמי דיש לו קרקע א"ל התם גבי אילנות חשיבי, וכיון דלא מזדרע בנתיהו מסתמא מקני ליה קרקע בהדיהו לפי שהקרקע טפל להן, (הכי) [הכא] גבי היגי רומיאתא לא חשיבי, ולא מקנה ליה קרקע בהדיהו לפי שהן טפלין לקרקע:
ט. המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר הראש מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה:
י. ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצא שחמתית עצים של זיתים ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן. הא מתני' לא משכחת לה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח ונתרצה בו, בין עד שלא לקח בין משלקח, אינו יכול לחזור בו. ומתני' דקתני מכר לו חטים יפות, כגון שאמר לו חטים יפות אני מוכר לך כו', ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו, אבל לא המוכר, אע"פ שהוקרו, ולא מצי מוכר למימר ליה כי היכי דאת מצית הדרת בך משום מקח טעות אנא נמי מצינא הדרנא בי, דא"ל לוקח אי לאו (דאטעיתן) [דאוניתן] לא מצית הדרת בך, השתא (דאטעיתן) [דאוניתן] מצית הדרת בך. וכן אם אמר לו רעות אני מוכר לך, כסבור המוכר חטים שבגרנו רעות, ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור בו אבל לא הלוקח, אע"פ שהוזלו. מכר לו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות, אין אחד מהן יכול לחזור, בו בין הוקרו בין הוזלו. וכולהו נמי לא אמרן אלא כשמשך, אבל לא משך שניהן יכולין לחזור בהן.
וסופא דקתני רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו מאי קמ"ל, הא קמ"ל דאע"ג דנמצאו רעות יתר מדאי לא מצי לוקח למימר ליה רעות קבילי עילואי רעות יתר מדאי לא קבילי עילואי. וכן אם אמר לו יפות ונמצאו יפות יתר מדאי לא מצי מוכר למימר ליה יפות זביני לך יפות יותר מדאי לא זביני לך, אלא רעות אפי' יתר מדאי משמע ויפות אפילו יפות יתר מדאי משמע ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין, שניהם יכולין לחזור בהן. כללא דמילתא, כל היכא דתרי מיני נינהו, אי נמי חד מינא ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה באידך, מקח טעות הוי ותרויהו מצו הדרי בהו. מאי שחמתית, סומקתי, כדכתיב (בראשית ל,לב) וכל שה חום בכשבים, ומתרגמינן וכל אימר שחום. והאי חום דקרא מלשון חמה הוא, והיינו דאמר רב פפא (להלן בבא בתרא פד,א) ש"מ האי שימשא סומקתי היא, כדבעינן למימר קמן:
רשות הרבים מהו שתפסיק. פירוש דרך שהרבים עוברים ולא ברשות הרבים דשש עשרה אמה מיירי. ריכבא דדיקלא מהו שתפסיק. יש מפרשים כגון ששייר בפירוש ריכבא דדיקלא שאם לא שייר פשיטא שהוא מכר גם האילנות דשלשה האילנות כשדה הם חשובים שהמוכר את השדה מכר את האילנות שבו חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה ואפילו דדקל המורכב כחרוב המורכב דמי והרי הוא משוייר ריכבא דדיקלא לאו היינו דקל המורכב אלא דקלים הרבה נטועים ביחד. ונראה בעיני דבלא שייריה נמי קא בעי לה וכגון שסיים לו שלשה אילנות ואמר אילנות הללו מכורים לך וריכבא דדיקלא מפסיק ביניהן מי אמרינן כיון דריכבא דדיקלא מפסיק ביניהם לא מצטרפים אותן שלשה אילנות שיהא נחשב בשבילן שדה אלא כאלו מכרן לו ושייר בפירוש ריכבא דדיקלא שביניהם הלכך לא קנה בשבילן קרקע שביניהם ולא קנה ריכבא דדיקלא או דלמא מצטרפים הן וקנה קרקע בשבילן וקנה נמי ריכבא דדיקלא שביניהם. ועל דרך זה מתפרשת ההיא דבעא מיניה הלל מרבי עלה ארז ביניהם מהו מי אמרינן דארז הוי הפסק בין שלשה אילנות דלא מתחזי כשדה אילן ודוקא ארז וכיוצא בזה בו קא מיבעיא ליה שהוא אילן סרק ואילן גדול ואי הפסק הוי לא קנה קרקע ולא קנה ארז. ובעיא שנים בתוך שדהו ואחד על המצר דאיבעיא לן אם הם מצטרפים משום דלא מיחזי כשדה אילן ואמר ליה קנה וקנה כלומר ארז לא הוי הפסק וקנה קרקע וממילא קנה הארז אבל המוכר שלשה אילנות וסיים אותם הרי הוא כמוכר שדה וקונה אילנות שביניהם ואף על גב דשלשה אילנות סיים לו לא למעט אחרים בא אלא מתורת אותם שלשה נמכרים והוי כמוכר את השדה שמכר אילנות שבו. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כיון דמכר לו שלשה אילנות הרי מיעט האילנות האחרים אלא אם כן הם שתילין או אילני סרק דלפיכך אמר לו שלשה לפי שאין שם אילנות אחרים גדולים שהן עושין פירות אלא שלשה. עליות.
אמר ליה הנך לא חשיבי. כלומר כיון דלא חשיבי לאו למשבקינהו התם זבנינהו כי היכי דתסמוך דעתיה דמוכר לסלוקי נפשיה מההוא קרקע דאיכא בינייהו משום דלא מזדרע ליה בנתייהו אלא גופייהו הוא דזבנינהו ניהליה למעקרינהו מהתם ולמעבד בהו מאי דבעי ומשום הכי לית להו קרקע אבל אילנות דחשיבי למשבקינהו התם הוא דזביננהו כחצובא ולא מיזדרע ליה למוכר בנתייהו הוא דאית להו קרקע דמסלק ליה מוכר נפשיה מיניה כשורה דמזדרע ליה בנתייהו לית להו קרקע דלא מסתלק ליה מוכר נפשיה מיניה. הרא"ם ז"ל.
מתניתין : ארבע מדות במוכרין כו'. עד שניהם יכולין לחזור בהם. פירוש לפי שכל אלו חלוקים בשמותיהן ובטעמן הלכך שניהם נתאנו בין מוכר בין לוקח דאיכא דניחא ליה בחלא ולא בחמרא ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא בחלא ומשום הכי שניהם יכולין לחזור בהן אבל ברישא יפות ונמצאו רעות רעות ונמצאו יפות אינן חלוקים בשמותיהן ולא בעיקר טעמן וכולי עלמא ודאי ניחא להו ביפות הלכך מאן דהוו ליה יפות תחת רעות ודאי לא נתאנה כלל אלא אדרבה הלה דהוו ליה רעות תחת יפות הוא דנתאנה בלחוד ומשום הכי ההוא דהוו ליה רעות תחת יפות בלחוד הוא דיכול לחזור בו אבל אידך לא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך כו' אם כן מצינו חוטא נשכר. ואי קשיא לך וההוא דנתאנה נמי היכי מצי הדר ביה והא התם פסק רבא כרבי נתן דשתות קנה ומחזיר אונאה. איכא למימר דהכא אף על גב דליכא שיעור אונאה בערך השווי אבל מכל מקום אדעתא דיפות לקח ולא אדעתא דרעות והא מילתא טפי הוי מדין אונאה והוי כדין בטול מקח.
ומהכא שמעינן דכי אמרינן התם יתר משתות בטל מקח היכא דנתאנה לוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו והיכא דנתאנה מוכר לעולם לא בטל מקח לגמרי שיהיו שניהם יכולין לחזור בהם אלא בטל לגבי ההוא דנתאנה שאם ירצה לבטל יבטל אבל אם רצה לקיים אין המאנה יכול לבטל משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. כדאמרינן הכא במתניתין והכי קא כתב רבינו אלפס ז"ל. ומיהו מסתברא לי דבטול מקח דהתם לא דמי לגמרי לבטול מקח דמתניתין דהכא מצי המתאנה לחזור בו ולבטל המקח אי נמי לקיים מקחו ולבטל אונאתו אבל לא מצי למימר תן לי יפות כמו שהתנית דבמאי קנה ליפות אטו במשיכת רעות קנה להו אבל התם גבי יתר משתות בטל מקח נראה דיכול נמי למימר ליה החפץ הזה דעתי היה לקנותו אלא שטעיתי בערכו ואם כן כבר קניתיו במשיכה כאלו לא אוניתן ומאי דאוניתן החזר לי ואין הלה יכול לחזור בו כלל. עוד אני אומר דבמתניתין נמי בעי למיתן ליה יפות ואי לא מקבל עליה מי שפרע כיון דהלה יהיב ליה זוזי אדעתא דיפות. ושוב ראיתי דאיכא מאן דאמר דהתם נמי גבי יתר משתות אי תבע ליה אונאתיה מצי אידך למהדר ביה ולומר לו אם כן החזר לי המקח או קבל אונאתך ושתוק ואית ליה ראיה מסוגיא דפרק הזהב דקאמר מאי איכא בין שתות ליתר משתות איכא דאלו שתות מי שנתאנה חוזר יתר משתות שניהם חוזרים ואף על גב דאיכא למדחי מאי ראיה דהתם איתמר אליבא דההיא משנה מי שהוטל עליו ידו על העליונה ואנו לא קיימא לן כותיה (מיהו איברא דסוגיא דהתם דייקא כפי הנותן אבל סוגיא דהכא דייקא טפי להדיא נותן) וטעמא דמסתברא הוא מכל מקום צריך עיון. וכתב גאון ז"ל דלענין מי שפרע כגון דיהיב זוזי ולא משך ואיכא אונאה שתות המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה שאין לו לעמוד בדבורו אחר שנתאנה. ואחרים אמרו שדין מעות כדין משיכה לענין מי שפרע וקנה ומחזיר אונאה וכך הסכים הרמב"ן ז"ל. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.
גמרא: אמר רב חסדא כו'. הא מילתא פירשה גאון ז"ל בנתינת מעות בלבד ולענין מי שפרע דמי שנתאנה בתחלה יכול לחזור בו ואין עליו מי שפרע אבל האחר אם יכול לחזור בו יש עליו מי שפרע ואף על גב דקיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה הני מילי במשיכה אבל בנתינת מעות בלבד המאנה יש עליו מי שפרע אבל מי שנתאנה אין עליו אפילו מי שפרע וקרוב זה הטעם למה שאמרו באיזהו נשך אימר דאמר רבי שמעון בחד תרעא בתרי תרעי מי אמר והשתא לרבי שמעון דאמר מעות קונות לגמרי בתרי תרעי אשתני דאזלינן בתר דעתיה דלוקח ואמרינן דעתיה דאיניש אתרעא זילא לרבנן דאמרי מעות אינן קונות אלא למי שפרע כי נתאנה לא כל שכן דאמרינן דלאו דעתיה אמקח שיש בו אונאה ואפילו מי שפרע אין לו והכי קאמר רב חסדא אם הלוקח שנתאנה בתחלה רוצה לחזור בו מפני שנזדמן לו מקח אחר טוב מזה יכול לחזור בו בלא מי שפרע אבל המוכר אינו יכול לחזור בו אם לא יקבל מי שפרע ואף על פי שחזרה עליו האונאה משום דאמר ליה אם לאו דאוניתן מעיקרא לא מצית הדרת בך כו'. ואם תאמר לדעת רב חסדא הא דאמרו רבנן בטול מקח שניהם חוזרים ולימא ליה כו' ככתוב בתוספות. ויש מי שאומר כי בטול מקח שהוא יותר משתות לעולם חוזר אפילו ירצה זה לקבל עליו האונאה מפני שיכול לומר איני רוצה שתתרעם עלי לשכני ותשיאני שם רע בפניהם כי יאמרו בכוונה מרמה לבני אדם שאין הדעת טועה ביתר משתות ומתכוון אונאתו אבל בכל מקח מענין אחר כגון משנתנו בין יפות ורעות כמו שאנו עתידין לפרש יכול לומר אי לאו אוניתן כו' עכשיו ופירש האי דקאמר ותנא תונא יפות ונמצאות רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר הנה בכאן יש בו בטול מקח מפני שיש בו שנוי השם שהוא מוכר לו יפות ובני אדם אינן קורין לאלו יפות כי אם רעות והוה ליה כשנוי חפץ והוא בטול מקח ואפילו אין בהם כדי אונאה ואפילו משך אותם יכול לחזור ואפילו הכי לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מאי טעמא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' וכגון שהלוקח מקבל עליו האונאה דאי לאו ודאי תרווייהו מצי הדרי בהו שהרי שנוי השם יש כאן. מיהו אף על גב דהוי בטול מקח מפני שנוי השם לא הוי שנוי חפץ ממש כמו שחמתית ונמצאת לבנה עצים של זית ונמצאו של שקמה יין ונמצא חומץ דהנהו ודאי לא חל עלייהו זביני כלל משום דהוא מינא אחרינא ממש אבל בין יפות ורעות אף על גב דאיכא שנוי השם מכל מקום חד מינא נינהו וחל עלייהו זביני וכיותר משתות דמי ואפילו הכי לוקח יכול לחזור בו אבל לא מוכר הואיל והלוקח מקבל עליו האונאה מטעמיה דרב חסדא. וכן מכר לו שדה שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו בלא מי שפרע ולא לוקח משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. ודחינן ממאי דילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו בלא מי שפרע כי כמו שהמתאנה יכול לומר לא קניתי על דעת כן כן המאנה יאמר לא מכרתי על דעת כן וכשם שהבטול מקח מאצל זה כך בטול מקח מאצל זה ושניהם חוזרים ואין עליהם עונש מי שפרע וכן לכל בטול מקח שניהם חוזרים בשוה ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל אז ישבח אותו שיאמר ללוקח קנה אותו שהוא מקח יפה ועתה משנתנו אין בה בטול מקח מפני שנוי השם כי בין שם יפות לשם רעות אין כאן שנוי השם מפני שדרך המוכר לומר יפות הן ודרך הלוקח לומר רעות הן ומשנתנו שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה לפי שמפני אונאתו הוא חוזר כגון שיש שם אונאת שתות בין יפות לרעות ובא טעם משנתנו זאת כטעם דמשנה דפרק הזהב דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי כו' דסבירא ליה דמי שנתאנה הוא חוזר. עוד פירש גאון ז"ל ודעת רב חסדא שהוא סובר במשנתנו שיהא שם צד בטול מקח בשביל שנוי השם מציעתא דקתני יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו הא קא משמע לן שאפילו נמצאו יפות מהם ואין לו מן היפות שביפות אבל אצל הרעות יפות הם כיון דשם יפות הם אין כאן שנוי השם. ויפה פירש. ולענין הדחיה שדחו דברי רב חסדא והעמידו רישא בכדי אונאה מציעתא דקתני יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם כו' הא קא משמע לן דאף על גב דאיכא אונאה פחות משתות יפות ויפות הם ואין אחד מהם יכול לחזור בו ופירוש יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות שם היפות למוכר כי הוא משבח אותם ושם הרעות ללוקח כי הוא מזלזל בהם כלומר אם מכר לו בדמי היפות שמכר לו שוה שבע בשמנה מפני שבחו של מוכר והיא פחות משתות או שמכר לו בדמי רעות שמכר לו שוה שמנה בשבע מפני זלזול הלוקח והמוכר נתאנה פחות משתות אין אחד מהם יכול לחזור בו. מכל מקום הלכה כרב חסדא דמסתבר טעמיה ומשום דילמא לא מידחיה שמעתא. והרב ז"ל דחה זה הפירוש על לא דבר והעמיד דברי רב חסדא כדברי מי שאומר מי שהוטל עליו ידו על העליונה ואמר אף על פי שאין הלכה כרב חסדא לענין אונאה דהא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה לענין בטול מקח מיהא קיימא לן כוותיה. ועם כל זה לא פירש כל הצורך שלא נזהר במה שפסקו בטול מקח שניהם חוזרין ואנו כבר הרחבנו ופירשנו יפה בעזרת הבורא ומה יעשה הרב עוד כשיגיע לסוף השמועה דאמרינן ודילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו והא ליכא מאן דאמר בשתות שניהם חוזרין. אלא שמע מינה כפירוש הגאון בלי ספק כאשר כתבנו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואוקמה רבינו הרב ז"ל להא דרב חסדא אליבא דמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה אם רצה לקיים המקח מקיים ואומר לו תן לי מה שאוניתני ואם רצה לבטל אותה מבטל ואף על פי שאין באונאה יתר על שתות וכבר פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לבטל המקח. מיהו ילפינן מהא דרב חסדא דהא דאמרינן יתר על שתות בטל מקח המתאנה הוא שידו עליו העליונה בכך אם ירצה לבטל המקח ואם אינו רוצה לבטל אותו אלא לקיים המקח ולמחול האונאה מוחל והרשות בידו ואין המאנה יכול לומר כיון דאוניתך ביתר משתות המקח בטל מעיקרו משום דאמר ליה לוקח אנא מחילנא על ההיא אונאה ולא בעינא לבטול על המקח. ודחינן ממאי דילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו כלומר ודילמא לעולם אימא לך דהיכא דהויא אונאה בדמים תרווייהו מצו הדרו בין המאנה בין המתאנה דכיון דאית ליה אונאה כדי בטול מקח לרב חסדא כדאית ליה ולרב כדאית ליה אגלאי מילתא דמקח בטל מעיקרא וכמאן דלא הוה האי מקח דמי ומתניתין היינו טעמא דאין המאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל פירוש האונאה לא היתה בדמים כלל שכשמכר לו על דעת שהן יפות הדמים שנתן לו דמי רעות היו הילכך כשנמצא שהן רעות אין כאן אונאה בדמים כלל ולא הטעוהו אלא לפי שאמר ליה פירות אלו שאני מוכר יפות הן ונמצא רעות וכן שמכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות והיינו טעמא דהאי דחייתא דשאני בין דין אונאה בדמים לדין אונאה שבין רעות ויפות למי שטעות הדמים יש לומר ששניהם טעו בדבר וכל אחד ואחד מהם היה סובר שזה שנוי ונמצא המקח טעות מעיקרו בין זה לזה אבל טעות שבין יפות ורעות כיון דדרך העולם לגנות הלוקח את המקח אף על פי שהוא יודע שהוא יפה כדכתיב רע רע יאמר הקונה וממילא שמעת שגם המוכר דרכו לשבח את המקח אף על פי שהוא רע ולפיכך המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר לו יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא יכול לחזור בו שהרי ודאי טעה וחשב שהן יפות שכיון שדרכו לומר רע רע ואפילו שהן יפות ואמר עכשיו שהן יפות ודאי שטעה אבל המוכר יש לומר שיודע היה שהן רעות וזה שאמר יפות הם לפי שדרך העולם לשבח מקחו ואף על פי שיודע שהוא רע ואם מכר רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה שכיון שדרכו לשבח את המקח ואמר עכשיו שהן רעות בודאי שטעה וסבר שהן רעות אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו לפי שיש לומר שיודע היה שהם יפות וזה שאמר שהם רעות לפי שדרך העולם לגנות הלוקח המקח אף על פי שהוא יודע שהם יפות זהו הפירוש הנכון. והך מימרא כולה בדרך דחוי בעלמא היא אבל לעולם בין אונאת דמים ביותר על שתות בין אונאת רע ויפה המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולבטל המקח כדרב חסדא. עד כאן לשונו.
ווה לשון הר"ן ז"ל: קשיא להו לרבנן ז"ל והא שוה חמש בשש ליכא אונאה אלא שתות ופסקינן הלכתא בפרק הוהב בהדיא דשתות קנה ומחזיר אונאה וכיון שכן האיך לוקח יכול לתזור בו. כתב הרי"ף ז"ל משמיה דגאון דאין הכי נמי דכיון דליכא אונאה אלא בשתות אי משך לאו כל כמיניה למהדר ביה והא דרב חסדא כגון שנתן מעות ולא משך הוא כו'. ויש שהביאו ראיה לדבריו מהירושלמי דגרסינן התם מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקרו ונעשה משבע רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה כלומר דכולהו שבעה שאין מי שנתאנה מקבל מי שפרע כך מי שהונהו אם בא לחזור אינו מקבל. ונהי דירושלמי פליג אדרב חסדא בהא דאינהו סבירי להו דשניהם חוזרים ורב חסדא מוכיח ממתניתין שמי שהונהו אינו יכול לחזור מכל מקום למדנו משם שהדבר ברור אצלם שמי שנתאנה חזר בו אינו עומד במי שפרע אף על גב דליכא אונאה אלא בשתות שאם משך קנה והיינו דקאמרי בפשיטות כשם שבטל מקח מאצל זה ורב חסדא נמי לאו הא אתא לאשמועינן אלא לומר שאלו בא לתזור מי שהונהו קאי במי שפרע ומוכח לה ממתניתין דכיון דתנן דאפילו היכא דאיכא בטול מקח ולוקח יכול לחזור בו אף על פי שמשך אפילו הכי מוכר אינו יכול לחזור בו שמעינן מינה נתן מעות ולא משך שאף על פי שמי שנתאנה יכול לחזור בו ולא קאי במי שפרע אם בא מי שהונהו לחזור בו במי שפרע קאי. והרי"ף ז"ל דחה זה הפירוש ואיברא דלא נהירא שאם כן היה לו לרב חסדא לפרש דמכר לו סתם משמע שמשך ואלו לא היה דינו אלא למעות לא הוה ליה למיסתם לישניה. ועוד דאם כן מאי מוכח ממתניתין דילמא כי אמרינן דמי שהונהו אינו יכול לחזור בו דוקא במקח שנגמר לגמרי אבל במקח שאין שם אלא מעות דילטא תרווייהו מצו הדרי בהו שאין לעמוד כלל בדבור של אונאה ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל שבדפוס לפיכך פירשו הרי"ף ורשב"ם ז"ל ככתוב בחדושי הנזכר. וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן רב חסדא מתניתין היא. כתב רשב"ם דהוקרו אתא לאשמועינן כו' ולא נהירא דאי הא אתא לאשמועינן היכי יליף לה ממתניתין דהכא דילמא מתני' בשלא הוקרו וכי תימא אי לא הוקרו פשיטא וכמו שכתב הרשב"ם ז"ל לא היא דאכתי קמשמע לן טובא שאף על פי שבטל המקח לגמרי אצל הלוקח אינו בטל אצל מוכר ואדרבה צריכה רב דסוגיא דפרק הזהב מוכחא לכאורה אליבא דהלכתא דכל היכא דאיכא בטול מקח אצל שניהם הוא בטל. לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דרב חסדא הא אשמועינן דמי שנתאנה בשתות אם רצה לקיים מקחו יכול לומר למי שהונהו תן לי סה שהוניתני וכופין אותו בעל כרחו אפילו בא לומר כיון שאתה תובע אונאתך יבטל המקח לאו כל הימנו ואי ממתניתין דפרק הזהב הוה אמינא דהכי קתני מי שנתאנה ידו על העליונה שאם רצה מבטל המקח ואמר לו תן לי מקחי וכן נמי אם רצו שניהם לקיים יכול לומר תן לי מה שהוניתני ובשתי מדות אלו בלבד הוא שידו על העליונה אבל אם בא מוכר לומר לו או תשתוק מלתבוע אונאתך או יבטל המקח הוה אמינא שהדין עמו ואלו היה הדין כן באונאה היינו צריכין לומר בבטול מקח שאף על פי שאין הלוקח תובע אונאתו הרשות נתונה למוכר לבטל המקח משום דסוגין דפרק הזהב מוכחא שיפה כחו של מוכר לבטל המקח היכא דאיכא בטול מקח מהיכא דליכא אלא אונאה וכיון שאפילו היכא דליכא אלא אונאה כל היכא דהלוקח תובע אונאתו יכול לבטל המקח על כרחך היכא דאיכא בטול מקח מסקי ליה דרגא לומר שאף על פי שאין הלוקח תובע אונאתו מוכר מצי מבטל ומשום דלא נימא הכי אתא רב חסדא לאשמועינן דהיכא דליכא אלא אונאת שתות לאו כל כמיניה דמוכר למהדר ביה ואפילו היכא שהלוקח תובע אונאתו וכי נקט והוקרו לאו דוקא נקט ליה אלא אורחא דמילתא נקט ליה שאם לא הוקרו למה יחזור בו ומוכח ליה לדיניה ממתניתין דכיון דבמתניתין איכא בטול מקח ואפילו הכי קתני דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אלמא אף בבטול מקח כל שהלוקח רוצה לקיים ולשתוק מאונאתו לא כל הימנו של מוכר לבטל מקחו וכיון שכן היכא דליכא אלא אונאה מחתינן ליה למוכר דרגא דאפילו היכא שהלוקח תובע אונאתו לא כל הימנו של מוכר לומר או שתוק מתביעתך או יבטל המקח אלא כיון שהלוקח רוצה לקיים המקח מוציא ממנו אונאתו בעל כרחו. זהו דרך הרמב"ן ז"ל לקיים דברי הראשונים שפירשו הא דרב חסדא כמתניתין דמי שהוטל עליו. עד כאן לשונו.
והרשב"א ז"ל כתב על דרך הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: עד כאן דברי הרב ז"ל אף על פי שלבי מגמגם בו קצת. ובמה שכתב הראב"ד ז"ל אם כשנגמר המקח היאך אמרו במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו דליתא מאן דאמר הכין. אומר אני דעכשיו שחזרה האונאה על המוכר אפשר לומר דכיון שהוקר תוך שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו אף המאנה יכול לחזור בו למאן דאמר כל שהוטל עליו ידו על העליונה דמכל מקום עכשיו חזרה האונאה על זה והילכך שניהם יכולים לחזור בהו למאן דאמר לוקח לפי שנתאנה מתחלה ומוכר מפני שחזרה עכשיו עליו האונאה. ורבינו חננאל ז"ל נראה שהעמיד משנתנו בשהוקרו הרעות עד שיש בהן בטול מקח וכדרב חסדא דאי לא מאי קמשמע לן מתניתין דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר פשיטא. ומשום הכי גריס הוא ז"ל במסקנא וטעמא דמתניתין משום דרע רע יאמר הקונה ואוזיל לו אז יתהלל כלומר ואם תאמר אם כן בשלא נתיקרו ואם כן פשיטא מאי קא משמע לן מהו דתימא דאפילו מי שנתאנה אינו יכול לחזור בו משום דלאו בדוקא קאמר זה יפות וזה רעות דאורחייהו בהכי קא משמע לן ומכל מקום רב חסדא בעצמו שהביא ראיה ממשנתנו מאי ראיה איכא דאי משום דאמרת פשיטא אין הכי נמי אלא משום דבעי למתני ארבע מדות נקטה ולא משום דאצטריכינן. עד כאן לשונו.
ואמאי דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרו בהו. רבינו חננאל ז"ל כתב דליתא לרב חסדא מדדחינן לה הכין ועוד דבירושלמי אמר רבי יוחנן כשם שבטל אצל זה כך בטל אצל זה. אבל הרי"ף ז"ל פסק דהכא לאו בדוקא דחינן ליה לרב חסדא אלא בדלמא ומימרא בדלמא לא דחי ואף על גב דרב חסדא נסיב בשתות עצמה וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר בפרק הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה מכל מקום נפקא לן מינה לדידן ביתר משתות שאם הוקר קודם שיעור שיראה לתגר או לקרובו לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ועל הדרך למטה דכל שנתיקר סתמו כאלו פירש רוצה אני במקחי. ואי נמי בדרך הראשונים ז"ל שאמרו שאין המאנה יכול לחזור בו כל שאין המתאנה תובע האונאה. הרשב"א ז"ל.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מכירה. וזה הדרך אף על פי שהסכימו עליו גדולי עולם ז"ל אינו מחוור בעיני שאם כן מאי דפסק בפרק הזהב יתר משתות בטל מקח היכי סתם לישניה כולי האי שהרי אינו בטל אלא אם כן בא לוקח לבטלו ואם כן לא הוה ליה למפסק ולמימר בטל מקח והתם נמי אמרינן מאי איכא בין שתות ליתר משתות איכא דאלו שתות מי שנתאנה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין והיכי קאמר שניהם חוזרין כיון שאין בידו של מוכר לחזור בו. ואפילו תדחוק ותאמר דכי אמרינן שניהם חוזרין ובטל מקח כגון שהמתאנה תובע אונאתו וכי היכן הוזכרו חזרת אונאה ביתר משתות שהלה תובע אותה כל יתר משתות אין יתר לחזרת אונאה כלל אלא שהמקח מתבטל וכיון שאמרו סתם בטל מקח ושניהם חוזרין האיך נאמר שאין בידו של מוכר לחזור בו וכל כהאי גוונא אי אפשר דלא מיפרשא בגמרא בדוכתא. ואם נאמר דהתם הכי סבירא ליה אלא דרב חסדא הכא פליג בהא אם כן האיך נסמוך על רב חסדא דמדחייה שמעתיה ונדחה דברי רבא האמורים במקומן במסקנא דשמעתא. ולפי דעתי לדברי האומרים דרב חסדא כי קאמר שוה חמש בשש בבטול מקח איירי דסבירא ליה כמאן דאמר דשתות מקח שנינו ושוה חמש בשש אף על פי שהוא שתות מעות כיון דלגבי מקח אזלינן הוי בטול מקח והיינו דנקט ברישא שוה חמש בשש ובסיפא דנקט שש בחמש דהויא אונאה לכולי עלמא לאו דוקא דלא אמר אלא בבטול מקח אלא כיון דהכא לאו דוכתיה לא קפיד רב חסדא ואפכה לרישא. והנראה לי בפירושה של שמועה דרב חסדא קמשמע לן דנהי דהיכא דנתאנה לוקח יתר משתות אף המוכר יכול לבטל המקח וכפשטה של שמועה שבפרק הזהב אין ביטולו של מוכר אלא מטעם של לוקח דאנן סהדי דאין הלוקח רוצה באותו מקח ומסתמא ברשות מוכר עומד ויכול ליטלו לעצמו או למכרו לאחר והיינו טעמא דאמרינן התם שאין ביטול מקח חוזר אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו ואי חזרה דמוכר מצד עצמו היה בדין שיחזור בו לעולם דמוכר לעולם חוזר אלא דחזרה דמוכר אינו אלא מצד שאנו אומדין דעתו של לוקח ולפיכך כל ששהה לוקח יותר מכדי שיראה לתגר הדבר מוכיח שדעתו של לוקח לקיים מקחו ומתקיים אצל שניהם ומשום הכי קאמר רב חסדא שאף על פי שיש בדבר ביטול מקח כל שהוקר דעתו של לוקח לקיים מקחו ולפיכך אין המוכר יכול לחזור בו ומוכח לה רב מסדא ממתניתין דכל שאפשר שהלוקח רוצה במקחו אף על גב דאיכא ביטול מקח אין המוכר יכול לחזור בו דתנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר והא הכא דאיכא ביטול מקח ואפילו הכי אין המוכר יכול לחזור בו ואפילו שלא הוקרו משום דבמתניתין בדליכא אונאת דמים עסקינן וכיון שכן אפשר שהלוקח רוצה במקחו ומשום הכי לאו כל כמיניה דמוכר למהדר ביה ומינה דהיכא דאיכא אונאת דמים כדי ביטול מקח נהי דאם לא הוקרו מוכר יכול לחזור בו וליטלן לעצמו מן הסתם משום דמסתמא כיון שנתאנה לוקח ביותר משתות אינו רוצה לעמוד במקחו כי הוקרו אינו יכול לחזור דאפשר שהלוקח רוצה להעמיד מקחו ומיהו לוקח מצי למהדר ביה דכיון דנתאנה מתחלה בכדי ביטול מקח מצי אמר שכיון שהרגשתי באונאתי חזרתי במקחי ולקחתי מצד אחר. ולפי דרך זה כל השמועות עולות כהוגן דכל היכא דאיכא ביטול מקח משום אונאת דמים כל שלא הוקרו שניהם יכולים לחזור בהן ואין צריך מוכר לשאול דעתו של לוקח דמסתמא אינו רוצה במקחו והיינו סוגיין דפרק הזהב. אבל כל שהוקרו אי נמי שאין ביטול מקח מצד דמים אלא כגון יפות ונמצאו רעות שאפשר שהלוקח רוצה לקיים מקחו היינו סוגיין דהכא שלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ומקצת מזה הענין מצאתי בחידושי הרשב"א בשם ה"ר יונה ז"ל אלא שלא נתבררו שם הדברים בהצעתה של שמועה ולפי דברים הללו לא למדנו מגמרא שלנו הדין שהזכיר הגאון ז"ל בפירושו דכל שלא משך אלא שנתן דמים ואיכא אונאת שתות ובא לחזור בו שלא יהא צריך המתאנה לקבל עליו מי שפרע ואף מן הירושלמי לא למדנו שהירושלמי פירוש אחר יש לו דבליכא אפילו נתינת מעות עסקינן והכי הויא מסקנא דירושלמי דתני התם כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרים אותו למי שפרע וכיון שכן אפשר דנתינת מעות לענין מי שפרע ומשיכה לענין קיום המקח שוין הם וכל שאלו משך אינו יכול לחזור בו אף בנתינת מעות צריך לקבל מי שפרע ואף על פי שהמתאנה חוזר וכן דעת הרמב"ן ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.
וכן דעת הר"י ז"ל בעליות שהקשה על רבינו האיי גאון ז"ל בזה הלשון: ועוד דמסתמא הא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה והיינו בין שמשך ולמיקנו ממש בין שנתן מעות ולענין מי שפרע. עוד כתב על הירושלמי וזה לשונו: וכשלא נתן המעות קאמר דבטל המקח משניהם ואין בהם משום מחוסרי אמנה כיון שנתאנה הלה אבל אם נתן לו מעות המאנה עומד במי שפרע. עד כאן לשונו.
והריב"ם ז"ל פירש דהא דאמרינן התם ביטול מקח שניהם חוזרים כו'. ככתוב בתוספות. ולא אתחוור לן דשניהם חוזרין סתמא קאמר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד דאדרבה כיון דתבע הרי גלה בדעתו כו' ככתוב בפסקי הנזכר. אלא שאפשר להשיב על זה דכיון דקא תבע אונאה גלי דעתיה שאם לא יחזיר לו אונאה דעתו לחזור בו ונמצא שהוא מקח טעות אצלו הילכך גם המאנה יכול לחזור. עד כאן לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: וקשה לפירוש ריב"ם ז"ל אי בהך דרב חסדא יכול הלוקח לתבוע אונאתו אפילו שנתיקר השער וסברא כן כיון שאם תבעו קודם שהוקר היה צריך להחזיר לו אונאתו גם עתה נמי כשהוקר ברשותיה דידיה הוקר ואפילו הכי אין המוכר יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. אם כן ביתר משתות נמי אף על פי שהמאונה תובע אונאתו אין המאנה יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' והדרה קושין לדוכתה. ואם באנו לפרש דיותר משתות כיון דאונאה מופלגת היא יותר מדאי נתנו בו חכמים דין מקח טעות כדפרישית לעיל אם כן המאנה יכול לחזור בו אף על פי שאין המאונה תובע אונאתו ואין המאונה יכול לומר לדידי שוה כל כך שהרי בודאי נתאנה שאין דרך לקנות חפץ יותר משוויו ביותר משתות. ורבינו שמשון פירש דלא קשה כלל לפירוש הריב"ם דיש לחלק כמו שחלק לעיל בפירושו דודאי כשתובע המאונה אונאתו ביתר משתות או יכול המאנה לחזור בו כי דומה למקח טעות אבל הכא שאין המאונה תובע אלא שתות לא מצי מאנה לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' ככתוב. עד כאן לשונו. ומסתברא לן דשניהם חוזרין דקאמרינן וכו' אדאי לאו דאוניתן ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד בר מן דין איכא למימר לאלתר שנתרצה זכתה לו חצרו ברצון המוכר דמסתמא ניחא ליה בקיום המקח דהא שביק ליה גביה וכדתנן יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא אמרינן כיון דבטל מקח מוכר נמי יכול לחזור בו אלא כיון שאפשר דמקפיד לוקח לבטל המקח כיון דהטעהו ואפשר דלא מקפיד כיון שאין שם אונאת שתות אין המוכר יכול לחזור דהא לא תשבינן ליה מקח טעות דמסתמא לאו למהדר ביה קאי הילכך לא תקון חזרה של המאנה משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. וכן גבי מוכר מכר לו שוה ממש בשש והוקרו ועמדו על שמונה אף על גב דעכשיו יש שם מקח טעות לגבי המאנה יכול המתאנה לומר לו אי לאו דאוניתן ואף על גב דדחי ליה תלמודא להא דרב חסדא שאין ראיה לדבריו ממשנתנו הלכתא כוותיה וגמרינן מינה לענין יפות ונמצאו רעות אף על פי שהוקרו עד כדי ביטול מקח אין המוכר יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. וכן מכר לו שוה עשר בחמש ולאחר כדי שיראה לתגר או לקרובו הוקרו ועמדו על שבע שאין המוכר יכול לחזור בו דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. ואם נפשך לומר לית הלכתא כרב חסדא בעיקר סברא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן דאנן קיימא לן דביטול מקח שניהם חוזרין ולא מצי אמר ליה אי לאו דאוניתן ורב חסדא סבירא ליה דמי שנתאנה בלבד חוזר בו. לא מצית אמרת הכי דאם כן לישמעינן רב חסדא מכר לו שוה חמש בארבע לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' אלא שמע מינה דרב חסדא מודה אההיא דשניהן חוורין וכדכתיבנא. עליות.
לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. נראה בעיני דאין הלוקח יכול לתבוע אונאתו לאחר שהוקרו כו' ככתוב בפיסקי הרא"ש ז"ל. ועוד מדלא אמר רב חסדא לוקח רצה לחזור בו רצה אומר תן לי מה שאוניתני מתחלה שמע מינה שאין הלוקח יכול לתבוע אונאה ראשונה. אלא שיש לדמות בזו דנקט חזרה משום דעיקר תלמודא דרב חסדא לאשמועינן שאין מוכר יכול לחזור בו וכדפרישית. עליות.
על מה שכתבו בתוספות דקנה דאמר רבא היינו רצה כתוב בגליון תוספות ורשב"א מביא ראיה דקנה דאמר רבא היינו אם רצה מדקאמר רבא זה וזה בכדי שיראה לתגר כו'. ומשמע דקאי אכלהו אפחות משתות ושתות ויתר על שתות ואם כן שתות קנה כו' דקאמר רבא היינו שאם רצה כדקאמר התם לעיל מינה אם תמצא לומר פחות משתות בכדי שיראה ולא הוי מחילה מאי איכא בין שתות לפחות משתות איכא דאלו שתות רצה חוזר רצה קונה ואלו פחות משתות קנה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - צ"ל שרבי הי' אחר חורבן הבית והלל הזקן קודם החורבן היה.
- ^ הערת המדפיס - ר"ל אם נתאנה בשתות כשיעור אונאה. או אפשר דרבינו קאי ארישא איפות ונמצאו רעות.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל שרבי הי' אחר חורבן הבית והלל הזקן קודם החורבן היה.
- ^ הערת המדפיס - ר"ל אם נתאנה בשתות כשיעור אונאה. או אפשר דרבינו קאי ארישא איפות ונמצאו רעות.