חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א

מתני' לא מכר את המרצופין ולא את האנתיקי:    וא"ת את האנתיקי למה לי, השתא מרצופין לא קנה עיסקא דאית בה מבעיא. וי"ל דמשום סופא נקטה דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.

דף עה עמוד ב

כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה:    מדקתני אחזה בטלפה ולא קתני מסרה לו בטלפה, שמעינן מינה דאינו צריך למוסרה לו מיד ליד, אלא באמירה בעלמא, וכדאמרינן לקמן (עו, ב) היכא דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי, כלומר דקני לה במסירה, ולא קאמר תא חזק וקני. וכן פירשה ר"ש ז"ל: אחזה הלוקח ברגלה במצות המוכר. והא דקאמרינן בפרק קמא דמציעא (ח' ב) מאי לשון מסירה כאדם שמוסר לחבירו, ובמציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני, הכי קאמר בנכסי חבירו קנה דהא מסר לה חבריה, בדיבור בעלמא, אבל במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה אפילו באמירה. וכבר כתבתה שם.

אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לתנא קמא עד כאן לא קאמר תנא קמא אלא בבעלי חיים דכיון דעקרא יד ורגל דאידך למעקר קאי:    ושמעינן מהא דלשמואל דאמר בספינה לא קנה עד שימשוך את כולה, אילו קנה בהמה במשיכה אינו צריך שיוציאנה כולה ממקומה, אלא כל שעקרה שתי ידים ושתי רגלים קנאה, וקיימא לן כשמואל, דרב ושמואל בדיני הלכה כשמואל הילכך בספינה בסימטא דאינה נקנית במסירה, עד שימשכנה ויוציאנה ממקומה, בעינן שיוציאנה כולה ממקומה, וכדמשמע נמי פשטא דברייתא דספינה דבסמוך דקתני עד שימשכנה, וסתמא כולה משמע. וכן פירש ר"ח ז"ל. אבל בהמה גסה כיון שעקרה שתי ידיה ושתי רגליה אע"פ שלא יצאה כולה ממקומה קנאה, דעקיחרת ידיה ורגליה כיציאה מכל מקומה הוא, וכל שעקרה יד ורגל כאלו עקרה שתי ידיה ושתי רגליה, דלמעקר קאי.

דף עו עמוד א

הא דאמרינן: חסורי מחסרא והכי קתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה:    איכא למידק, אמאי מחסיריה לה לברייתא כולי האי, דהא בכולה ברייתא לא תנו לה מסירה לא בדרבי נתן ולא בדת"ק אלא משיכה, ואמאי לא קאמר הכי קתני ספינה ואותיות נקנות במשיכה.

ור"ש ז"ל פירש, דמשיכה לא שייכא אלא בדבר שגופו ממון, דמכי משיך ליה זכה ביה, והכא נמי לצור על פי צלוחיתו תהני ליה משיכה כשאר מטלטלין, אבל כדי לגבות חובו, (אלא) צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח. ולא ירדתי לסוף פירושו של רבינו, דאם דעתו לומר שימסרנו ממש מידו ליד הלוקח, ולפיכך קנה אפילו הראיה שבו, אם כן תמיה לי תרתי, חדא דאם כן משונה מסירה זו מכל מסירות שנשנו כאן ובכל מקום שהוא ז"ל בעצמו כתב למעלה אחזה ברגלה במצות המוכר. ועוד, דלראיה שבו מאי שנא מסירה ומאי שנא משיכה, הראיה אינה נמשכת ואינה נמסרת, ואם לקנות הנייר לצור על פי צלוחיתו, הגבהה בעי כשאר המטלטלין כמותו שאין דרכן למשוך וראויין להגביה.

ומורי הרב ז"ל פירש דאי אפשר למינקט משיכה אלא אם כן מוקי לה בשליפי רברבי, דאילו שליפי זוטרי בהגבהה ולא במשיכה, ולפיכך אוקמה במסירה, ומאי מסירה שאמר שמסרו מידו לידו, והיינו הגבהתו, ובדין הוא דלימא ואותיות בהגבהה, אלא משום שלשון הגביה הוה משמע שיגביהנו מעל גבי קרקע, ואין דרכן של בריות להניח שטרות על גבי קרקע, אלא מוסרין אותן מיד ליד וזו היא הגבהתן, אפקה להגבהה זו לשון מסירה. ועדיין יש לעיין, דמכל מקום בין כך ובין כך בדרבי נתן נמי הוה ליה לאפוקה בלשון מסירה, וכדקא אמרה לה בסופא.

ולי נראה דמדקתני בדבר תנא קמא ספינה נקנית במשיכה ולא תנא אותיות בהדה, אף על גב דמחסרין לה, משמע ליה דדינא אחרינא לאו בדינא דספינתא הוא דחסר מינה מאן דשבשה ותני לה, ולא תנא אלא בבא חדא מנייהו, דאילו תרווייהו בחד דינא איתנהו ותנא בחדא בבא כרך ותני להו, לא הוה משתבש כולי האי דליחסר פלגא דבבא, ולפיכך אוקימנא בדינא אחרי, ואי נמי משום דקושטא דמילתא ומסקנא הכין הוא דאותיות בין למר בין למר במסירה, כדמסקינן, קא פריש הכא מסירה ואכתי לא חש לאפרוקי הא דרבי נתן, דאנן מאי דקשיא לן בדרבי נתן אותיות מאן דכר שמייהו מתרצינן, ומשום כך איצטרכי לחסורה לדברי תנא קמא ולפרוקה, ואכתי לא משגחינן בדרבי נתן, אלא דלבתר הכין אתינן למידק בדרבי נתן שטר בספינה למה לי, ופרקינן ואוקמינן להו בפירוקא תריצא וקושטא, דתנא קמא סבר אותיות במסירה לבד ורבי נתן סבר דמסירה ושטר בעינן.

ויש מפרשים, דלגבי אותיות לקנות ראיה שבהן משיכה ומסירה והגבהה שוין בהן, שאין הראיה שבהן בדין זה, שהיא אינה נמסרת ולא נמשכת ולא מגבהת, וזה וזה שוין בה, אלא כל שמסר המלוה ללוקח והוציאו מרשותו קני, למאן דאמר במסירה [במסירה] ולמאן דאמר במסירה ובשטר עד שיכתוב את השטר. וזה נראה לי יותר נכון ועיקר.

שטר בספינה למה לי מטלטלי נינהו:    נראה דהכא תרתי קא קשיא ליה, למה ליה ומאי מהני ליה, דאי לעכוב קנייה, מטלטלי נינהו, וכל שזה תפוש במטלטלין אינו צריך ראיה, דתפישתו ראייתו. ועוד דשטר למטלטלין לא מהני ולא מידי ולא מיקנו בשטרא, דאין שטר אלא לדבר שיכול לסיימו בשטר, כגון קרקע, וא נמי עבדים שהן נכרים בעצמן ויכול אדם לסיימן ולהפרידן מתוך השטר מקרקע אחר או מעבד אחר, אבל המטלטלין אינן מסוימין שיכול לסיימן בשטר, ולפיכך אין קנייתן בשטר. וזו היא ששנינו (קדושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה.

עוד נראה לי טעמא שלא למדו הקניות אלא מן הכתוב וכדאיתא בקידושין בפרק קמא, ולא מצינו שטר אלא בקרקע, דכתיב וכתוב בספר וחתום, אבל במטלטלין מצינו אגב, דכתיב ויתן להם מתנות עם ערים בצורות, וכדאיתא התם, ואגב היינו כמסירה וכדאיתא לקמן. ונראה לי זה עיקר, דאילו לטעם הראשון, נעשה שורך אפותיקי בשטר מה הועיל, ואפילו לא מכרו. ועוד כשעשאו אפותיקי בשטר אגב מקרקעי ומכרו, למה מוציא מן הלקוחות, שהרי אינו מסויים, ואגב נמי למה יועיל והא לא בעי (ציורין) [ציבורין] ואינן ניכרין, אלא טעמא כדאמרינן, כנ"ל.

אי הכי ספינה תקני נמי במסירה:    מדקאמר תקני נמי, שמעינן מינה דאף במסירה קאמר, וכל שכן במשיכה, דמשיכה עדיפא ממסירה, וכל שבמסירה קונה כל שכן שקונה במשיכה, ובלבד במקום שתתכן בו המשיכה, וכדאביי ורבא דבסמוך. ותדע לך דאף במסירה קאמר, דאי לא, מאי נמי, ואם נפשך לומר דהאי נמי לא אמשיכה קאי אלא אאותיות, כלומר, כדרך שאמר אותיות במסירה לומר הכי נמי אף בספינה, לא היא, דאם כן לא הוה ליה למימר ספינה (קתני) [תקני] נמי במסירה, דמתוך לשון זה משמע דאקניות קאי ולא על הנקנין, כלו', אספינה שתקני במסירה כמו האותיות, דאם כן הוה ליה למימר ספינה נמי (קתני) [תקני] במסירה, ואי נמי (לא) לימא לא תקני אלא במסירה. ועוד דהא קתני בברייתא אחריתי ספינה נקנה במסירה דברי רני וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה, מדקאמר עד שימשכנה, שמע מינה דמשיכה עדיפא ממסירה, ושלש קניות יש בזו למעלה מזו, מסירה ולמעלה ממנה משיכה ולמעלה מכולן הגבהה.

דף עו עמוד ב

לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים:    יש מפרשים, דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך, ולא במסירה, אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה, ולפיכך קאמר רבי תרווייהו. וההיא דברייתא קמייתא דקתני במשיכה, בדקיימה בסימטא, דאיפשר לו במשיכה, חדא, דאין מעכב, דלא עיילי בה רבים דליעכבו, ועוד דהוה ליה ברשותא דתרווייהו, וכשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו, ולפיכך דוקא במשיכה. אבל ברשות הרבים, שאי אפשר לו למשוך, מפני הרבים שמעכבין, ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו, והילכך כיון דלא איפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור, דכיון דנקנית גם במסירה, כל שאין המוכר מקפיד, למה לא תקנה בכל מקום במסירה.

אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש פירש, דבסימטא אפשר לקנות שם במסירה, דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם, מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר, ואין המסירה קונה ברשות מוכר, דאכתי אינו מסור ביד לוקח, דעדיין לא יצא מרשות מוכר, ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח. וזה נכון. וכן ראיתי גם למורי הרב ז"ל משם רבו ז"ל.

ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא, מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, היאך הוה אפשר ליה לרבי למימר דתיקני שם במסירה. ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא, לדידיה רישא היכי ניחא לה. יש לומר דמסבר סבר, דכיון דלאו רשותו גמורה היא, אלא לשעתו, אף הוא נסתלק ממנו בנקלה, וכל שמוסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שקנה על ידי הספינה נתן ללוקח, וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כנ"ל.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם:    נראה לי, דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניס שם מוכר זה בלא דעת הבעלים, הא לאו הכי לא. דאילו פקדון הוא ביד בעל החצר הרי שנינו (לקמן פה, א) ארבע מדות במוכרים ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו, ואם הוא מושאל או מושכר רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשותו. אלא דוקא בשהכניסה שלא מדעת הבעלים היא, וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם, הרי הוא להם כרשות הרבים וכמסירה.

והגבהה קונה בכל מקום:    ואפילו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לי, דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין, ואויר חצרו כחצרו. ואפילו מפסיק כלי, לדעת אביי, כדאמרינן במציעא פרק השואל (קב, א), דגרסינן התם, אמר רבי יוסי בר רבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו, קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא, ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי כירה, אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי.

וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי, דעד כאן לא שמעינן מההיא אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו, אבל את של בעל של חצר לא שמענו, שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצירו הוא עומד, וכמו שאין משיכה קונה ברשותו, אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום, אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד דקשיא לי, דאי משום הא, ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות, דקתני בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, קתני מיהא דבהגבהה קונה.

אבל יש לפרש, דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון דעקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו, אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על פי דאיכא דעת אחרת . כנ"ל.

אמר רב אשי אי אמר ליה לך חזק וקני הכי נמי:    כלומר, דאפילו רבנן מודו דמסירה קונה בספינה, דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך, והוא הדין בשלא אמר לו מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו, דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני, כלומר, בשלא אמר לך החזיק, אלא לך משוך, רבנן סברי, אף על גב דספינה נקנית במסירה, הני מילי היכא דלא קפיד מוכר, אבל הכא דאמר ליה לך משוך, ודאי מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקנייה אלימתא מן המסירה, דהיינו משיכה, ושמא רוצה הוא לעכב הקנייה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו, וכדקאמר ליה. ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה, אלא כאלו אמר לו הרי הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך. וקיימא לן כדרבנן.

וקשיא לי, דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך, מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה, וכי שכר מקומה מאי הוי, והא לך משוך אמר ליה ובקפידה אמר ליה, וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה, דעיקרא של קניית משיכה זה הוא, וכיון שכן, כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה: ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאיפשר במסירה קאמר, כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם. ודוקא בשלא אמר לו המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה, אינו קונה עד שימשוך, דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא דקפיד. ואפילו היא ברשות הרבים, דאי אפשר למשוך שם, אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא, וכל שכן לרשותו ממש, ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי, ואזיל לוקח ומשיך, לא קנה עד שימשכנה כדינה, מרשות הרבים לסימטא, דאף על גב דנקנית שם במסירה, ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד, אפילו הכי כיון דמתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותופס בה, אלא במשיכה. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.

וכלים גדולים, כגון תיבות גדולות וחביות גדולות, שכבדן קובען, מסתברא דכספינה הן, וספינה לאו דוקא, דלאו כרוכלא לחשוב וליזיל. ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה, שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה, מה שאין כן בכלים הגדולים שעשויין לנחת ועושין להם מקום קבוע.

אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו, דספינה דוקא, ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו, אבל כלים גדולים, שדרך הבעלים להכניסן בביתו, לא קנה עד שימשוך. וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסן לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים, והנהר גם כן, שהוא כעין סימטא, שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם.

ובהמה גסה, איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה. ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין (כה, ב) היא שבהמה גסה נקנית במסירה, לית כן הלכתא, דהא אמרינן התם, דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה, וכרבנן דברייתא, דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה, ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה. וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית במסירה, ופליג אשמעתא דהכא, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו. ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה. וברייתא דקתני כיצד במסירה, פירוש דמתניתן דקידושין היא, ולא קיימא לן כותה. וטעמא דמילתא, משום דספינה משיכתה קשה, אבל בהמה, אפילו בהמה גסה שבגסות, משיכתה קלה יותר מן הכל וכך דרכה. וכן כתב הר"א אב בית דין. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב אמי נמי בסימטא היא, ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שימשכנה, והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה.

ואם תאמר אם כן היאך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא, כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה, סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך, שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו, וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד.

הא דאמרינן: צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה:    לאו דוקא כותב, אלא מאי כותב, אומר. ולמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, צריך שיאמר לו כן בשעת מסירה, ולמאן דאמר עד שיכתוב וימסור צריך למכתב ליה גם כן, אבל לא שמענו מדברי רב פפא אי סבירא ליה אותיות נקנות במסירה או בכתיבה ומסירה, שאין הכונה לו בזה, אלא שאילו לא כתב לו כן אלא הקנה ללוקח אלא הנייר לצור על פי צלוחית. ור"ש ז"ל פירש דרב פפא הלכה כרבנן אתא לאשמועינן, ואשמעינן נמי היאך יכתוב.

אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך:    כלומר, סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו, והרי הוא סתמן כפירושן, וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו.

ואמר ליה אין לצור ולצור:    נראה לי דהכי פירושו, אין לצור, ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהן קנין הגוף וקנין הראיה שבהן, וכל שלא אמר לו וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, ולצור בלבד קנאו, ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים. ומיהו הדמים ודאי מחזיר, וליכא למימר בכי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא, דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו, ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחו בטל. ונראה לי, דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו, אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו, דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קונה אלא מה שיש במשמעו.

אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת (לקמן קג, ב) נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי, וההיא ודאי כשלא אמר ליה הן וכל שעבודן דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הראיה והשעבוד שבשטרות בכלל, דלאו מילתא היא, דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה, לאו נכסי המלוה הן, וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לא, א).

ונראה לי, דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו, משום דמסוכן, הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר, וכדקיימא לן (גטין סו, א) דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין, דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה, ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה (שם סה, ב), והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע. ודוקא בכולל כל נכסיו, דאומדין דעתו שכך רצה לומר, אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן, הא הבריא ואפילו בכולל כל נכסיו, אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד, לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו. כנ"ל.

דף עז עמוד א

הכי גרסינן: אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה:    והא דאיתמר בשילהי פרק גט פשוט (לקמן קעג, א) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה, לאו משום דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, אלא הכי קאמר למאן דאמר אותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר המטלטלין שאין צריך להביא ראיה על המסירה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק זה בורר (סנהדרין לא, א) ההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן, אמרה ידענא ביה דפריעא הוא, הימנה רב נחמן, אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, אמר ליה (לא) שאני הכא דאי בעיא קלתיה. ואי רבא כרבי סבירא ליה מאי קא מתמה כמאן כרבנן, אלא שמע מינה דרבא כרבנן דרבי סבירא ליה דאין אותיות נקנות במסירה, ורב נחמן נמי דאמר ליה שאני התם דאי בעיא קלתיה הכין סבירא ליה, דאי לא, לימא ליה אין כרבי ואלא כמאן.

ומיהו אביי סבירא ליה דאותיות נקנות במסירה כדמשמע לכאורה ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות קטו, ב) גבי הני שטרי דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני וקא מגבי בהו רבה בר אבוה, ואמר אביי למאן ניחוש להו אי לנפילה, לנפילה לא חיישינן, אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, ואיפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה, אלא כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה, ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלישני שוירי לא חיישינן.

אמר ליה רב אשי גמרא או סברא:    נראה לי פירושא, גמרא, משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחבריו, או דילמא סברא נמי.

רב אשי אמר אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקנו:    ואם תאמר, ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי [דכתב] ליה מילי נינהו, ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר, דשטר מלוה דאיכתיב לדעת המלוה ובו שיעבד נכסיו, לא הוו מילי לגבי המלוה, אלא מעשה, אבל לגבי האי דזבין ליה לשטרא הוו מילי, דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלין.

זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה:    דשתי קניות הן, ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר, וכיון שזכו בשדה זכו, אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו.

ואם תאמר ואמאי אין כותבין, ומאי נפקא ליה מינה, אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים, ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה, ואי בשטר מכר, בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים, ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת (מא, ב) אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים, וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. וי"ל דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו, משום דזילי נכסיה, דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא, לא קול גמור כשטרא קאמר, אלא קול קצת, ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי, ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו, כדאמרינן התם עלה, והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר.

ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב, דומיא דשטר מתנה, וכיון שכן, שטר זה אי אפשר לכותבו על שזה מנעם עד שלא נכתב ואם כתבוהו אין לו דין שטר. ואף על פי שאמרו בשטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת, שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן [כותבים] עשרה כאחת, כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב, ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו, מהאי טעמא נמי הוא, והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו, ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין, ואף על פי שלא אמר להם כתובו, וכענין שאמרו במחאה ובמודעא.

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה:    עד שלא נכתב ונמסר לו השטר, דעל מנת שתכתבו לו קאמר, הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה, דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה, מי לא מקיים על תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה, ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, הני מילי נתינה דלדידיה, אבל מתנה על אחרים לא תלה אותה ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן.

ומסתבר לי דהכא שאני, שאין זה כשאר תנאין דעלמא, דאילו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני, נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני, נמצא שגמר ונתן ולא עכב מתנתו או מכירתו כלל, אלא שרוצה שיתן לו הקונה חלף מתנה זו או מכירה זו כן וכן. אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו, שטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא, אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו, שהוא מראה שרוצה שיכתבו לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתן, היתכן שיאמר אדם זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתזכו לו עוד בשדה אחרת שלי, ואם הוא מתכוין להרבות במתנותיו לזה היגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו, ורוצה לעכב עוד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו, ושלוחים עשאם, והכי קאמר להו, זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתהיו שלוחי לכתוב את השטר כל שלא אחזור בי, והילכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי, ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו, ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכין לימלך בו, דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר, צריכין לימלך בו לא קאמר.

ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו וכו':    ואם תאמר כיון שאמר כאותה ששנינו ואותה ששנינו הא אוקימנא לה בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א) (גמרא) [גבי] מצא שטרי חוב בשטרי אקניאתא דוקא, ומשום דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלאו אקניאתא לא כתבינן, דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי, כדאיתא התם, ואם כן על כרחין הכא בשטרי אקניאתא קאמר, וכיון דכן, היאך יקנה השטר אגב קרקע זה, דהא משעת קנין קנאו והוה ליה דידיה ולא דמוכר, ואין קונין באגב שדה של זוכה אלא באגב שדה של מקנה. ואפילו התנה שלא יקנה עד שיתן לו דמי השדה, מכל מקום כל שנתן למפרע הוא קונה, ומשעת קנין. וי"ל כאותה הכא שאמרו לדוגמא בעלמא נקט, ולא שיהא ממש כאותה, כלומר, בשטרי הקנאה, אלא בשטרי דלא הקנאה, ודלא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו, וכגון שאמר להו כתבו שטר זה לפלוני ויהיה בידכם, ואם יבא היום ויפייסנו ויזכה בשדה יזכה בשטר ואם לאו תקרעוהו, ובא ופייסו אותו היום וזכה בשדה וזכה בשטר בכל מקום שהוא וכשאמר לו זכה בו אגב השדה ואגב הני בעי'. כן תירץ מורי ז"ל.

ואם תאמר ומאי קא מייתי משטר קניית הקרקע, וכי שטר (ו)מכר שעשה מוכר ללוקח ואי נמי שטרי הלואה צריכין הלוה והמוכר להקנותן למלוה וללוקח בכתיבה ומסירה או באגב. י"ל דכל שטר מכר שעושה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו, וכן שטרי הלואות והודאות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה, עם כתיבתן זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן, דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו בו המוכר והלוה, ולפיכך אין צריכין להקנותן, דהן עצמן שלהן הן, אבל זה שטר שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות שבתוכו כתבוהו אלא למוכר, ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר, שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו, הרי זה כשטרות בעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותן לאחר במכירה או במתנה, שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו, אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שכתוב בתוכו, ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כנ"ל. ולפיכך כל שכותבין שטר קודם הלואה או קודם מכירה על מנת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ביד הלוקח והמלוה, צריך להקנותן להן בהקנאת אותיות דעלמא.

דף עז עמוד ב

אגב שאני:    כלומר, דאגב קנייה אלימא הוא, והילכך כל שמקנה אותיות לחבירו אם הקנה לו השטר ושעבודו אגב הקרקע קנה, ואפילו למאן דאמר לא קנה עד שיכתוב וימסור, דאגב במקום כתיבה ומסירה עומד. וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל.

אבל ר"ח ז"ל כתב, דאינו עומד אלא במקום מסירה, וזה לשונו: אף על גב דפרישנא דאותיות לא מיקנו אלא במסירה ושטר בתרווייהו, מיהו אם כתב לו שטר שהקנה לו אותיות אגב קרקע קנה אף על פי שלא מסר לו האותיות, ואקשינן בהא האי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה, ושני' אגב שאני, שמע מינה דאותיות בשטר ואגב קנה אף על פי שלא מסרם לו. עד כאן. ולפי דבריו הכא הכי אמר, כיון דשטר שכתב מוכר ללוקח במסירה בעלמא סגי לה, באגב נמי סגי ליה, ומינה דאותיות דעלמא דלא סגיא להו בלא כתיבה ומסירה.

והר"ם ז"ל כתב דמסירה וקנין לאו כלום הוא, דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, הכא לא מהני ולא מידי, משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני, ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא שטר ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין. אבל כאן במאי קני בשטר, ושטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא, ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זו וכל שעבודו. ועיקר.

גמרא: אמר ליה תתרגם מתניתין באדוקין בו:    פירש הראב"ד ז"ל, דכל שאדוקין בו הרי הן לקרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש, דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים, דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר, שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון, ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין, כדאיתא בסמוך גבי צמד, והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתיך בשאדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון, דכל דכולהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה, דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה, ומה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין. אבל לפי הפירוש הראשון ניחא, דנמכרין עמו מפני שהן תשמישין המחוברין עמו.

וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו, וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל, ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו.

היכי דמי אילימא דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה:    כלומר, ומאי טעמא דרב יהודה דפליג.

ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד, כלומר, כולהו אינשי, כוליה זבין ליהמאי טעמייהו דרבנן, דודאי כוליה זבין ליה. הקשה הראב"ד ז"ל, וכי קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר [ו]קרו ליה נמי לבקר צמד, אם כן לימא ליה אנא לא זביני אלא צמד ולא נתכוונתי לבקר, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ותירץ הוא ז"ל, דטעמא דכל כי הא הדמים מודיעים, לפי שהשם והדמים שוים. וכן איתא מפורש בבקעה ושדה, דאפילו כי קרו לה לבקעה נמי שדה, אמאי אפשיטא להו דכולה זבין ליה, דאטו לשדה מי לא קרו שדה, ואף על פי שאין לומר שם הדמים ראיה, לפי שאין אונאה לקרקעות, אלא דמשום דמצר ליה מיצרים החיצונים, וכיון שהשם והמיצרים שוין כוליה זבין ליה.

וכתב עוד, כי לפי ענין זה, הא דאמרינן בריש פרק המוכר פירות במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וליחזי דמי היכי, אי דמי רידייא לרידיא ואי דמי נכסתא לנכסתא, אפילו לדעת רבנן דלית להו שיהו הדמים ראיה קא מקשה, דכיון דשור דרידייא ושור דחרישא חד שמא אית להו והאי והאי שור סתם קרו להו, בכי הא מודו רבנן שהדמים מודיעין.

עוד כתב הרב ז"ל, דלא כל תוספת דמים מודיעין, אלא עד דאיכא תוספת בכדי בטול מקח. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר ולא אפילו בבטול מקח עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה. ומיהו נראה כדעת הרב ז"ל, מדאקשינן גבי מכר שור ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי, ובודאי אין כל כך דמים יתרים בין שור דרידייא בין שור דחרישא, שאין הדעת טועה בהן.

לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר:    כלומר, רובא קרו להו הכין, ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמדא, רבי יהודה סבר כיון דהדמים ושם שקורין לו מקצתן שוין, הדמים מודיעין שאלו מן המקצת שקורין אותן כן, ורבנן סברי שאין הדמים ראיה להוציא מלשון הרבים, דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש, והילכך אפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו המעות והבקר, דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שאנו כן.

דף עח עמוד א

ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה:    כלומר, לעולם כאן במשנתנו המקח קיים קאמר, דהא מכר ולא מכר קתני, ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן בטול מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה, המקח קיים, ויתרון הדמים מחילה, דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומידע ידיע דאונאה אית ביה, ואף על פי כן נתרצה במקחו, והרי זה כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב (ב"מ נא, ב) חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה.

וכן הלכה כלישנא בתרא הוא. וכן דעת ר"ש ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האיי ז"ל כתב ובכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום השמועה זו לפי פירושו. ור"ח ז"ל נראה שתופס בעיקר הלשון הראשון, מאי אין הדמים ראיה בטול מקח, שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות זה לשונו: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי אי דבשרא אי דרידיא, ופריק דאיקר בשרא וקם ברידייא ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי הדעת טועה. עד כאן.

רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי:    כלומר, לרכיבת אנשים, ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים, אלא לפעמים. ומיהו מודה רבנן דכיון דפעמים עומד לכך, אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו, קנה אפילו שק דסיקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר נחום דרובו למשאוי, דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדסקיא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסן לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן, והלא אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהם תשמישי החמור נמכרין עמו, ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה, לא היה להם להכניס נחום המדי בשיטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עיקרו לרכיבה, אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי, וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו אף כלי המשא נמכרין עמו, דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כנ"ל.

או דילמא בעודן עליו מחלוקת:    קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות בשאדוקין בקרון שמכורין. ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה, דהתם טעמא משום שהדמים מוכיחין, התם היינו טעמא משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחין במכר, אבל כאן אין דמי השק והדסקיא מודיעין ומוכיחין כל כך בממכר החמור. ואי נמי ר"ל משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו, אבל החמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלתי השק והדסקיא והכומני.

דף עח עמוד ב

ואמר רב פפא מאי אנתיקי עיסקא דאית בה:    קשיא לי, למה איצטריך הכא לדרב פפא, דהא בהדיא משמע במתניתין דבעודן בה מיירי, מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי, דאיצטריך, דאי לאו פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה, הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר, וכדדחי לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה, והוה מפרשינן אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה, אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא, אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה, שאינה ידועה ואין לה שיעור. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה: פסק הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין, דמדסיים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין, שמע מינה דלעולם מכורין, שאם לא כן היה לו לפרש. ושק דסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא, הילכך אפילו עודן עליו אינן מכורין, דדילמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים.

ור"ח ז"ל פסק אף בשק ודסקיא וכומני דבעודן עליו מכורין, וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למיפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת, ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני, שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת. ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובעיין לא איפשיטא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ובמרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו, דהא דלא פריש עולא, משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודסקיא, ובכי האי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ובמרדעת, והילכך לכשתמצא לומר דבהני דמשאוי פליגי בעודן עליו, באוכף ובמרדעת נמי דמודו בהו דוקא בעודן עליו, ולכשתמצא לומר דבשאין עודן עליו מחלוקת, באוכף ובמרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו, וכיון דבעיין לא איפשיטא, אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו, ושוק ודסקיא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה. וזה נראה יותר.

חמורך זה דידע דחמרא דידיה הוא וקאמר ליה זה משום כליו קאמר:    הרב אלפסי ז"ל לא הביא הא דרבי יהודה בהלכות, נראה לי דסבירא ליה דליתא כלל. ומורי הרב ז"ל פתקה בפירושיו, מדשקיל וטרי בה רבא לפירושא. וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה, ממה נפשך, דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום, כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה, ואי בעודן עליו מחלוקת, איפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי, וכדאמרינן לעיל מאי לאו דרבי יהודה אדרבנן קאי, כלומר, לטעמייהו דרבנן קאמר, דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו, כשאמר לו חמורך זה מודו, וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי, אמאי ניקום ונימא דפליגי.

אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה וחמור מניקה. בשלמא פרה מניקה איכא למימר לחלבה קא בעי לה, אלא חמור אי לאו לסיח מאי קאמר ליה:    כלומר, דלא שכיח למזבן חמור מניקה להניק סיח אחר. ומיהו שפחה שדרכן של בני אדם לקנות אותה מניקה להניק לו את הולד, דינה כדין פרה, דאמרינן דמשום חלבה קאמר ליה, והכין איתא בתוספתא, דתניא התם שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד, שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד.

עוד שאנו שם בתוספתא: המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן מאה, אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה, ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אף על פי שיש עליה כלים שוים מאה מנה, כולן מכורין.

דף עט עמוד א

הקדיש בור מלא מים שובך מלא יונים מועלין בהן ובמה שבתוכן:    פירש ר"ש ז"ל, מועלין בהן אם הניח חפציו בבור והצניען שם. ואינו מחוור, דאין מעילה בקרקעות ולא במחוור לקרקע, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (טו, א) המקדיש עבדו אין מועלין בשערו, משום דעבדים הוקשו לקרקעות, וגרסינן במסכת מעילה פרק (הנהנה) [ולד חטאת] (יג, א) הדש (מלעין) [קלעילין] פי' קטנית בשדה הקדש מעל, ואמרינן עלה שמע מינה אבקא מעלי להו, כלומר דאי משום שדש על גבי קרקע של הקדש לא מעל, אלא שהאבק נדבק בהן ומועיל להם, והאבק תלוש ומועלין בו.

ועל כן פירש רבינו תם ז"ל, כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו, ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויין באבנים ותלה חפציו באבנים, דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי לענין מעילה, כדאיתא התם במסכת מעילה בשילהי (כ, א).

בור ואחר כך נתמלא מים שובך ואחר כך נתמלא יונים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן:    פירש ר"ש ז"ל, לפי שחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש. וכן כתבו גם משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש מרבותי ז"ל שפירשו, שאפילו קנייה של הקדש אין מעילה בזכיתו.

גירסת הגאונים ז"ל: אמר ליה אביי אלא מעתה סופא דקתני הקדישן מלאין מועלין בהן ובמה שבתוכן ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ואי בשדה ואילן אמאי מחליף:    ופירוש מחליף בסופא זו. כלומר, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. וכלפי שאמר תנא קמא ברישא מועלין בהן ולא במה שבתוכן, ובסופא אמר מועלין אף במה שבתוכן, ורבי אליעזר סבר בסופא דאין מועלין במה שבתוכה, כאילו אמר מחליף, דודאי מחליף הוא מתנא קמא לגמרי, דתנא קמא אמר ברישא אין מועלין במה שבתוכה ובסופא אמר מועלין, ורבי אלעזר אמר ברישא מועלין ובסופא אין מועלין, אמרו בברייתא שהוא מחליף כל מה שאמר תנא קמא.

ומורי הרב ז"ל אמר שהברייתא שנויה בפירוש ורבי אלעזר אמר אין מועלין במה שבתוכן, אלא שבגמרא שנאוה דרך קצרה ואמרו רבי אלעזר מחליף. ואין צורך אין מועלין. ופירושה, אלא מעתה כיון דמוקמת פלוגתייהו בשדה ואילן, אמאי מחליף בסופא, השתא ברישא דהקדישן ריקנין ונתמלאו, אמר מועלין במה שבתוכן אף על פי שאינן קדושין קדושת פה, משום דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין, הקדישן מלאין דאיכא תרתי, חדא שיש בהן קדושת פה, ועוד דהא קא ינקי משדה הקדש, אמר דאין מועלין במה שבתוכן. אבל אי מוקמינן פלוגתייהו בבור ושובך בהקדישן מלאין, לא תקשי לן מאי טעמיה, דהא איכא קדושת פה, דטעמיה בבור משום דסבירא ליה כתנא קמא דרבי נתן, כדמפרש ואזיל.

וקשיא לי, אמאי לא שאני ליה לעולם בשדה ואילן ובמלאין, כגון שהקדיש שדה מלאה תבואה העומדת ליקצר שאינה צריכה לקרקע כלל, ואילן העומד לגדור דאינן צריכין לקרקע כלל, דאי משום גידולי הקדש ליכא, דאדרבה כל דמשהא להו מיכחש כחשן, וכדאמרינן בשלהי פרק דיני ממונות קמא (סנהדרין טו, א) דענבים העומדות ליבצר כמה דשבקת להו מכחש כחשן, ואי משום קדושת פה, דילמא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון דמצי אמר אילן אקדישי פירי לא אקדישי, וכטעמא נמי דאמרינן כי מוקמינן לה בבור ושובך.

וניחא לי, דכל שהן מחוברין לקרקע ליכא למאן דאמר דמצי דאמר פירי לא אקדישי, דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט, ואילו מכר שדה ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר את השדה מכר את התבואה, וליכא מאן דפליג בה, וכדתנן (לעיל סח, ב) מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, וההיא אפילו בשאינה צריכה לקרקע כלל קאמר, מדקתני אבל לא את התבואה התלושה מן הקרקע, אלמא כל שאינה תלושה נמכרת עם השדה. ועוד מדאקשינן עליהן בגמרא (לעיל סט, א) המחוברת לקרקע פשיטא, ופרקינן לא צריכא אף על גב דמטא למחצד, התלושה מן הקרקע פשיטא, כלומר שאינה מכורה, ופרקינן לא צריכא אף על גב דצריכא לארעא, כלומר, ליבשה שם, אלמא כל שאינה תלושה ממש מכורה, ומדאקשינן המחוברת לקרקע פשיטא שמעינן נמי, דאפילו תנא קמא דרבי נתן דפליג במים שבבור, בהא מודה, משום דכל המחובר בקרקע כקרקע דאמי, דאי לא מאי פשיטא דקא מקשה, אדרבה צריכא טובא לאפוקי מדתנא קמא דרבי נתן.

ואף על פי דקיימא לן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ' ב) דכל דלא צריכא לארעא כלל כתלושין דמו, וכדאמרן התם הבו לה מתמרי דעל בודיא, אמר ליה אביי לרב יוסף ואי בעל חוב הוי כי האי גונא מי הוה יהיב ליה מר, והא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי, ואמר ליה דצריכא לדיקלא קאמינא, י"ל דהתם בעל חוב שאני, דלאו דעתיה אמטלטלי ולא אפילו אפירי דמטו למחצד. וכן כתבו בתוספות בפרק דיני ממונות (שם ד"ה בענבים). כנ"ל.

דף עט עמוד ב

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דאתו:    ואיכא למידק, דרבי מאיר ודאי אפילו במידי דלא עביד דאתי אמרה, וכדתנן בקידושין פרק האומר (סג, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוף לך יבמיך הרי זו מקודשת דברי רבי מאיר, וכל הני מי יימר דאתו.

והרבה תירוצין נאמרו על דבר זה וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק המפקיד בסייעתא דשמיא. והתירוץ הנכון הוא, שכל [ש]הדבר הנקנה אינו בעולם כגון פירות דקל, בעינן הוא דעבידי דאתו, אבל כל שהגוף הנקנה הוא בעולם ביד אחד, אלא שאינו שלו ולא בא לעולם לו, כגון שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, אף על גב דלא עביד דאתי, דמי יימר דמזבני ליה, אפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקנה אותו, והיינו מתניתין דקדושין.

ואם תאמר מאי קא קשיא ליה מי יימר דאתו, דהא מים ויונים איתנהו בעולם. י"ל כל שאינן לא בידו ולא ביד שום אדם, כאלו אינן בעולם כלל הן, דמים שבעבים מי יביאם לידו, וכן היונים הפורחים באויר, מה שאין כן בשדה שאיפשר לקנותן ולהפיס את בעליה. וכן כל שישנו ביד אדם.

והקשה רבינו יצחק ז"ל אשמעתין, דהשתא משמע דאי עבידי דאתו מיהא ניחא, ואכתי תיקשי לן היאך קדישי המים והיונים אחר כך, ואפילו לרבי מאיר, שהרי לא יבואו לעולם לידו של מקדיש. ואף על גב דעביד דאתו לבור ולשובך שהקדיש, ההיא שעתא לאו לבורו ולשובכו אתו אלא לבורו ולשובכו של הקדש. ואי משום חצרו של קדש, לא קדשי כלל, דהא אין חצר להקדש, דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש. ועוד, רבה דפריק ליה ואמר משכחת לה במים הבאין דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך, אמאי לא אמר משכחת לה במים הבאים מחצירו לבור וביונים הבאים משובכו לשובך.

ותירץ הרב ז"ל בעצמו דהכי קאמר, מי יימר דאתו לרשותיה לעולם שיזכה בהם, שהרי בודאי לא יבואו ברשותו לעולם אלא לרשות הקדש, ואמאי מועלין במה שבתוכן. ופריק, משכחת לה שפיר שיבואו תחלה לרשותו ושיזכה בהן, כגון דאתו משובך של הפקר הסמוך לו לשובכו ומשובכו לשובך של הקדש, וכן במים הבאין דרך מדרון לחצרו מן הגשמים ומחצרו הולכין לבורו של הקדש.

ולי נראה דרבה על כרחין לא מצי לשנויי ביונים הבאים משובכו לשובך, דהכא ודאי בדפריש בשעת הקדשו שיקדשו היונים הבאים שם לאחר מכאן הוא, דקא אמר רבי אלעזר ברבי שמעון דמועלין במה שבתוכן, דאי במקדש בור סתם ושובך סתם, בהא ליכא מאן דאמר מועלין במה שבתוכן, דאפילו רבי מאיר לא אמר בכי הא, דהא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמרינן אבל דבר שלא הקדיש לא אמרינן דקדוש, דאטו מי שהקדיש שובך סתם ובאו יונים משובכו לשובך מי קדשי, והא אין אדם נותן דעתו על מה שאינו שלו ועל מה שהוא משייר לעצמו, והגע עצמך, המקדיש כל נכסיו סתם ואחר כך קנה נכסים מי קדשי אפילו לרבי מאיר. אלא ודאי הכא בדפריש היא, ואם כן כיון שפירש והקדיש המים והיונים הבאים שם לאחר מכאן אם מחצירו אם משובכו באו קדושין הן ואפילו לרבנן, דהא הוה ליה כאומר יקדשו יוני שובכי לכשיבאו לשובכו של הקדש, והיונים הא איתנהו בעולם, דמי לא עסקינן דבנתמלאו מיד פליגי. אלא על כרחין ביונים הבאים לשם משובך של הפקר היא ובמפרש, ועוד תדע לך דרישא בדפירש היא, מדאמרינן במלאין במאי פליגי במקדיש בור ושובך סתם שמע מינה דסופא בסתם הא רישא במפרש. כנ"ל.

במלאין במאי פליגי אמר רבה כגון שהקדיש בור סתם ושובך סתם:    ואם תאמר אם כן כל שכן בריקנין ואחר כך נתמלאו, דהשתא כשהן מלאין אמרינן דלא יהיב דעתיה על המים על היונים שהם כבר בהם, על מה שאינו בשעת הקדשו לא כל שכן. פירש ר"ש ז"ל, דבמלאין שייך מימר מקדיש בעין רעה מקדיש, שעל מה שכבר בא לעולם דעתו של אדם יורדת לשיירו, אבל אין עין אדם רעה במה שעתיד לבא.

ומסתברא לי, דעיקר קושיא ליתיה, דבהקדישן ריקנין על כרחין בדפירש היא, כמו שכתבתי, והילכך לרבי מאיר ולמאן דסבירא ליה כוותיה קדשי ומועלין בהן. אבל הכא דמקדיש סתם, אי סבר ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש כמוכר, וסבירא ליה נמי כתנא קמא דרבי נתן דמכר בור לא מכר מימיו, לא קדשי מים ויונים שישנו שם בשעת הקדשו ואין מועלין בהן, דחולין נינהו. כנ"ל.

והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו אמר רבה מתני' יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:    כך הגירסא בספרי ספרד, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובפירושי ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי מדקאמר יחידאה היא, דאי לאו למימר דלית הלכתא הכין, למה לן למימר דיחידאה היא, הא לא הוה ליה למימר אלא סבר לה כתנא קמא דרבי נתן וכדקאמר סבר ליה כאבוה. ומסתפקא מילתא אי דיינינן הכי בכל הנך דמתניתין, כגון מכר כוורת מכר דבורים מכר אשפה מכר זבלה, או שמא לא נחלקו על רבי נתן אלא בבור ומימיו בלבד.

והראב"ד ז"ל כתב דתנא קמא דרבי נתן לא פליג אלא בבור בלבד, אבל בשארא דמתניתין מודה בה לרבי נתן, וטעמא דפליג בבור, משום דמימי הבור לאיסתפקא מינייהו קיימי והוה להו כיין ותבואה שהם בתוך הבית שאינן נמכרין כלל בכלל הבית, אבל הנך שארה שהוא מקום גדילתן ולפרות ולרבות שם הם עומדין בתוכן על כן הם מכורין עמהם. ומיהו רבי אלעזר ברבי שמעון בתרווייהו פליג, כדקאמר בהדיא דמחלוקת בבור ושובך שהיונים בתוך השובך כמים בבור הן עומדין להסתפק מהן תמיד, עד כאן, ולומר דרבי אלעזר ברבי שמעון כתנא קמא דרבי נתן ועדיף מיניה.

אלא דקשיא לי בטעמו של הרב ז"ל, דמה הפרש בין בור לשובך לתנא קמא דרבי נתן, ואם תאמר משום דיונים דרך גדילתן הוא שם ואין דרכן של בעלין להסתפק בכולן כדרך שמסתפקין בכל המים שבבור, וכדי שלא יחריב כל שובכו, וכן דבורים שבכוורת, מה יעשה הרב ז"ל בזבל שבאשפה. ועוד דנצטרך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון ביונים דלא כחד מנייהו. ומיהו לדידן דקיימא לן דמקדיש בעין יפה מקדיש, הקדיש את כולן, וכן בנותן מתנה והאחין שחלקו, דבכל הני עין יפה נוהגת בהן, כדתנן בפרק המוכר את הבית (עא, א).

ור"ש ז"ל כתב בפירושיו דלא קיימא לן כדרבנן דברייתא, אלא כרבי נתן דקאי כתנא דמתניתין, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שהמוכר בור מכר מימיו ומכר שובך מכר יונים, ולפי דבריהם הא דאמר' דמתניתן יחידאה היא, הכי קאמר, מתניתין דמכר לאו כולי עלמא היא, כדי שתקשיה ודין הדיוט לא, דהכא איכא תנא קמא דרבי נתן דפליג בה.

דף פ עמוד א

לא קשיא הא בה הא באמה:    פירש ר"ח ז"ל, אם מכר לו בפירוש פירות שובכו חוץ מן הבריכה הראשונה, חייב להניח בשובך אלו שתי בריכות שמניח לו זולת האמהות, ואם מכר לו שובכו סתם מניח לו בריכה אחת ראשונה בלבד. כללו של דבר, לעולם מניח לו בריכה אחת מן הפרי המכור לו.ואקשינן ומאי שנא בין זה לזה, דאמרת כי בעת שמכר לו פירות שובכו סתם מניח לו בריכה אחת, דאמרינן האימהות עם בנותיהן שהן הבריכה הראשונה מצטוות אהדדי ואזווא דשבקינן לה ולא ערקו ומולידין. פירוש זווא הזכר שהוא בר זוגה של יונה. נמצאת משנתנו במוכר פירות שובכו סתם וברייתא במוכר פירות שובכו חוץ מן הבריכה הראשונה. ברתא אאמה לא מיצטותה. ואי אמרת אי הכי אפילו מתניתין נמי, שאני התם דאי אפילו ערקא הבריכה הראשונה האימהות קיימות ומישבות השובך, אבל הברייתא דפריש חוץ מן הבריכה הראשונה, אי לא שבקת לה בריכה שנייה ערקא ואזלא, ויכול מוכר למטען עליה הב לי בריכה ראשונה דלא זכיאת לך, הילכך חייב למישבק ליה בריכה שנייה למצטוות בה. עד כאן.

פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרסן:    פירש ר"ח ז"ל, דרך הדבורים לבנות בכוורות חלות נקובות, ובאותן הנקבים הדבורים מולידין, וכשמתגדלין ופורחין ממלאין הדבורים אותן הנקבים דבש, ועוד אוכלות הדבש ומגדלין בהן דבורים, ופירש שמואל מסרס ששנינו במשנה כך הוא, מאכל הדבורים חרדל, וכח החרדל מקהה שני הדבורים ואינן יכולות לרעות בשדה, וחוזרות ואוכלות הדבש בנקבים, שעל החלות, וכיון שמתהפכים הנקבים מן הדבש חוזרות הדבורים ומגדלות בהן דבורים, וזהו פירוש מסרס.

ורבי יוחנן אמר נוטל שלשה נחילים במסרס:    פירוש, נוטל אחד ומניח אחד.

אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם:    פירש ר"ש ז"ל, אף על פי שהדבורים אוכלים ממנו, אינו יוצא מידי מאכל לעולם על ידי כך עד שיקצנו בפירוש למאכל הדבורים. וקשיא לי לפירושו, שאין לך דבר שהוא מאכל אדם שיצא מתורת מאכל עד שיפסל מלאכול לכלב. ועוד דהוה ליה לרב כהנא לומר דבש בכוורתו תורת מאכל עליו, שזהו עיקר חידושו של רב כהנא לפי פירושו של הרב ז"ל, דאם הוא מאכל ואינו יוצא מתורת מאכל על ידי אכילת הדבורים זה אינו חדוש, דאדרבא אפילו אמר שיוצא מתורת מאכל על ידי הקצאה היה יותר חדוש, ותמה על עצמך היאך איפשר. ונראה לי, דאינו יוצא מידי מאכל אילו חשב עליו למשקה קאמר, והיינו דקאמר אלמא קא סבר לא בעי מחשבה, כלומר, תורת מאכל עליו ממילא ואף על פי שלא חשב עליו, שאילו בעי מחשבה הרי הוא יורד לתורת אוכל או לתורת משקה על אי זו מחשבה שיחשב עליו.

ואי קשיא לך הא דקתני בברייתא בסמוך דבש בכוורתו אינו לא מאכל ולא משקה, חשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקה מטמא טומאת משקין, ואמרינן עלה בשלמא לאביי ניחא וכו', אלמא כי מחשב עליו למשקין יוצא מתורת אוכל ויורד לידי טומאת משקין. הא ליתא, דברייתא זו אי כפשטיא ליתא כרב כהנא ואדרבה הויא תיובתיה, דהא בעי מחשבה, והילכך כל שצריך מחשבה יורד לתורת אוכל או לתורת משקין לכשיחשב עליו.

ולתירוצא דאביי נמי לא קשיא מידי, דמוקי לה להא ברייתא באותן שתי חלות, וכגון שהוקצו מתחלתן קודם שיהיה בהם דבש למאכל דבורים, שלא ירדו מעולם לתורת מאכל, ואי נמי שאותן שתי חלות ידועות לעולם שהם שתי חלות הראשונות ומתחלת ברייתן דעת הבעלים להיותן מוקצות ממילא למאכל הדבורים, ולפיכך צריכות מחשבה, כי ממילא אינן לא אוכל ולא משקה, ואם חשב עליהן להוציאן מידי מאכל הדבורים ולהכינן לאדם, אם לאכלן מטמא טומאת אוכלין ואם למשקין מטמא טומאת משקין. כנ"ל.

ואיכא מרבוואתא ז"ל דפירשו אינו יוצא מידי מאכל, כלומר, לעולם תורת אוכל בין חשב עליו בין לא חשב עליו. ולשון אינו יוצא אינו מיושב בעיני לפי פירושם.

דף פ עמוד ב

הא דאמרינן גבי שביעית: עבדינן מידי דודאי קשי ליה:    איכא למידק, אמאי, דהא קיימא לן דאברויי אילנא הוא דאסור, הא אוקומי אילנא שרי. וי"ל דמשלשה ועד גמימה מעם הארץ דאמרינן דלא מיקשא קשי ליה ולא עלויי מעליה ליה, לא ודאי קשה לה ולא ודאי מעלי לה קאמר, אלא ספוקא מספקא לן, והילכך לגבי שביעית דאיסורא הוא, לא עבדינן מידי דמספקא לן אי מעליה לה [א]לא מידי דנפק מספיקא וקשי' לה, אבל גבי מקח וממכר דממונא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא עבדינן מידי דמספקא לן דילמא קשיא לה אלא מידי דודאי מעלי לה.

דף פא עמוד א

מתני': הקונה שני אילנות בשל חבירו הרי זה לא קנה קרקע:    וכבר כתבתי בפרק חזקת הבתים שמעתא דזה החזיק בקרקע וזה החזיק [לז, ב] באילנות, דתירצא דהא מתניתין בין לרבנן בין לרבי עקיבא היא, דנתינת קרקע לשנים ולשלשה לאו בעין רעה ועין יפה תליא מילתא, אלא אי הויא ארעא טפלה להם ליקרות שדה אילן אם לאו. ומאי דאיתמר בגמרא על מתניתין דהכא הכין מכרע, ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא, וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל.

רבי מאיר אומר קנה קרקע הגדילו לא ישפה והעולה מן הגזע שלו וכו':    האי סופא אתיא לתנא קמא, דאילו לרבי מאיר הגדילו ישפה והעולה אפילו מן השרשין של בעל האילן, דשנים לרבי מאיר כשלשה לרבנן, וקתני שלשה קנה קרקע הגדילו ישפה, והעולה מן השרשין שלו, ואם מתו יש לו קרקע.

גמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אפילו בלוקח פירות מן השוק. פירוש פירות של בכורים. ממאי מדקתני משנה יתירא וכו':    כלומר, דבשלמא לרבנן איצטריך למהדר ולמתני בשנים, לאשמועינן דאף על פי שלא קנה קרקע ואינו יכול לקרות אפילו הכי מביא. אלא לרבי מאיר איצטריך, אי לאו לאשמועינן דאפילו לוקח מן השוק מביא וקורא. והכי קאמר להו לרבנן, אפילו לדידכו דאמריתו דלא קנה קרקע, יביא ויקרא, שאני אומר שאפילו לוקח פירות מן השוק מביא וקורא, שאין הדבר תלוי במביא מקרקעו, וכדמפרש ואזיל אשר נתת לי ה' דיהבת לי זוזי דזבני בהו.

ואם תאמר לרבי יהודה אמר שמואל שלשה מביא וקורא דתניא תמן ליקשי להו דרבנן הא תו למה לי. וי"ל דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי עליה דרב יהודה הכין, אלא משום דאשכח תיובתיה בהדיא מן הברייתא, דקתני רבי מאיר אומר הלוקח אילן אחד מביא ואינו קורא, לא חש לאקשויי ולטעמיך הקונה שלשה אילנות למאי איצטריך.

ואם תאמר מכל מקום שפיר קאמר שמואל, מכדי הא תנא הכא דינא דשנים ושלשה בין לרבנן בין לרבי מאיר, ואם כן פשיטא לרבנן דקונה שלשה מביא ולרבי מאיר בשנים. וי"ל דניחא ליה לאשמועינן דינא דהבאת בכורים אף על גב דתנא הכא דינא דקניית קרקע. ומיהו אי תנא הך דבכורים תו לא איצטריך להא דהכא, דההיא כוללת את הכל, דינא דקניית קרקע ודינא דהבאת הביכורים.

והכתיב אשר תביא מארצך ההוא למעוטי חוצה לארץ:    ואם תאמר ולמעוטי חוצה לארץ איצטריך פשיטא, דחובת קרקע אינה נוהגת בחוצה לארץ, וי"ל דאיצטריך, סלקא דעתך אמינא דאיתקוש לבשר בחלב, דכתיב (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, וכיון שכן אף הן יהו נוהגין בחוצה לארץ כבשר בחלב, קא משמע לן ארצך ולא חוצה לארץ.

והא כתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת גוי:    כלומר בשקנה גוי שדה בארץ וגדל בו פירות, ואחר כך מכרו לישראל, סלקא דעתא אמינא יביא בכורים, כתב רחמנא אדמתך ולא משל גוי, דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מבכורים ומה הוא פטור אף אדמתו פטורה. ור"ש ז"ל גריס, והא תרי אדמתך כתיבי חד למעוטי אדמת גוי וחד למעוטי אדמת גר. כלומר, כשגדלו פירות ונתבכרו בשדה הגר, ואחר כך מכרו לישראל, אין ישראל הלוקח ממנו מביא בכורים, דגר נמי פטור מן הבכורים ואדמתו נמי פטורה מן הבכורים.

ואם תאמר לרבנן למעוטי אדמת גר, וגוי מנא להו, דהא חד מהני איצטריך למעוטי לוקח פירות מן השוק למאי דמקשי השתא. וי"ל דלוקח פירות מן השוק נפקא להו מאשר נתת לי, דלא משמע להו דיהבת לי זוזי דזבני בהו. ואי נמי לדידהו גוי וגר מחד קרא נפקא להו, משום דכל שהוא פטור אף אדמתו פטורה, ואידך הא דרשינן ליה במסכת בכורים (פ"א, מ"א וב') למעוטי נוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים, או שנטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים עוברת באמצע, ואף על פי דליכא איסורא בנטיעות בעינן שיהו כל גידולי מאדמתך, וכל שכן בלוקח מן השוק, ולרבי מאיר דמחייב אפילו בלוקח מן השוק, הא לא מימעיט אלא מביא וקורא.

ומיהו בירושלמי מפיק אפילו הכי הנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים או דרך היחיד עוברת באמצע, משום גזל, דכתיב שונא גזל בעולה, דגרסינן התם בירושלמי (פ"א, ה"א): אמר רבי יוחנן כולם מתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחבירו קנה עד התהום, ועוד אמרו שם תרווייהו צריכי, חד למעוטי אדמת גוי וחד למעוטי אדמת גר, ואשר נתת לי למעוטי לוקח פירות מן השוק.

הא דאמרינן דאדמת הגר מימעטא מאדמתך, היינו משום דגר עצמו פטור, וכמו שאמרנו גר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וכשהוא מתפלל עם הצבור אומר אלהי אבותיכם, וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, ומיהו איכא מאן דאמר דאין הלכה כן, אלא כל הגרים מביאין וקורין ואפילו אין אמו מישראל, דגרסינן התם בירושלמי (ה"ד): תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם עתה לכל העולם, ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה קומי ר' אבהו ואורי כרבי יהודה. ולפי זה אף כשהוא מתפלל בין עם הצבור או בינו לבין עצמו אומר אלהי אבותינו וכן בברכת המזון. ואם תאמר אכתי איך יאמר ארמי אובד אבי. י"ל דשלשת האבות הן הן אבות כל העולם.

ואם תאמר עוד, והא כתיב לתת לנו. י"ל דכיון שהן כבני האבות ראויין היו ליטול חלק בארץ, אלא שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, והגרים הרי הם כטפלים שלא נטלו חלק בארץ. ומגירסא זו שבירושלמי משמע דבכל הגרים קאמר ולא בשל הקיני חותן משה. ואף על גב דתני הכי בתוספתא, בהא דירושלמי מפרש לשעבר היית אב לארם ועתה לכל העולם.

דף פא עמוד ב

ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה:    לאו למימרא שכל חולין אסורין ליכנס לעזרה, שהרי הכל נכנסין לעזרה בבגדי חול, ועוד לא שמענו שיהא אדם אסור ליכנס שם ופתו בידו, והלל היה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ושוחטה (פסחים סו, ב. נדרים ט, ב), דעיקר איסור מביא חולין לעזרה משום דכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום (קידושין נז, ב) והילכך כעין זביחה אסור, הא נכנס בעזרה וחוליו בידו שרי. אלא הכא משום דביכורים טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמי להקרבה, משום הכי הוא דקאמר שהן אינן ביכורים, ומגיש ומניף הרי זה כמקריב חולין בעזרה.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא:    כלומר, וביכורים נאכלין לכהנים, דאסורין הם לזרים כתרומה, דתרומה קרינהו רחמנא, דכתיב ותרומת ידיך, ואמרינן תרומת ידיך אלו הביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. י"ל דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלם ואכלי להו כהנים. כן תירץ הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ומסתברא שאין צריך לכך, אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלם.

יהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה דאמר מעשר ראשון לכהן:    פירש ר"ש ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור, דאי מתניתין לבתר דקנסינהו עזרא, למה לי כרבי אלעזר בן עזריה דאמר לכהן ולא ללוי, אפילו כרבי עקיבא נמי, דלבתר דקנסינהו עזרא לרבי עקיבא נותנו בין ללוי בין לכהן, ומעתה מי דחקו לאוקומה כרבי אלעזר בן עזריה לבד, לוקמה ככולי עלמא, אלא דמעיקר דינא קאמר, ולאוקומי מתניתין אפילו בקודם קנסא, דאלו קודם קנס לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ולרבי אלעזר בן עזריה בין ללוי בין לכהן, ובקראי הוא דפליגי, דרבי אלעזר בן עזריה סבר דאף הכהנים נקראו לויים וכדקאמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק, והילכך קודם קנס לרבי עקיבא דוקא ללוי ולא לכהן, אלא דיהיב להו לכהן כרבי אלעזר בן עזריה.

ואם תאמר אי קודם קנסא, אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא, והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה, דתניא ביבמות פרק (האשה רבה) [יש מותרות] (פו, א) תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאיפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן, דכל דאיפשר לתיקוני מתקנים, וכדאמרינן נמי והא בעינן מכלינהו דפריק להו. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר ממקום אחר, ומפרש באותה תרומה ומעשר מיניה וביה, וגמרא הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

בצרן ושגרן ביד שליח:    פירש ר"ש ז"ל, בצרן בעל הבית, והיינו לקיחה, ושגרן ביד שליח, והוא היה בירושלם, אינו קורא, דלקיחה והבאה כאחד בעינן וליכא, ואי נמי בצרן שליח ומת בדרך, כלומר, שלא הגיע השליח לירושלם, אין הבעלים קורין, דליכא לקיחה והבאה כאחד, הא אם בצרן שליח והוליכן שליח עד ירושלם קורא, דשלוחו של אדם כמותו.

ואין פירושו מחוור, דאילו בצרן שליח והביאן לירושלם, היאך יקרא הוא, והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי והוא לא הביא, ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו, אם כן אפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח נמי, דהא שלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא, דהבאת השליח כהבאתו.

ורבינו תם ז"ל פירש, דבצרן אורחא דמילתא נקט, דדרכו של בעל הבית לבצור כרמו, ולאו היינו לקיחה, דלקיחה מן בעל הבית להוליכו ולהביאו לרושלם היא הלקיחה. ואי נמי בצרן דנקט לרבותא נקטיה, דאפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח כלומר שלקחן השליח מן הבית והביאן עד ירושלם, ואחר כך לקחן בעל הבית והביאן לעזרה, אינו קורא, מפני שהלקיחה שלקחן השליח מן הבית עיקר ולא הבצירה, והכי קאמר בצרן ושגרן ביד שליח מן הבית ומת שליח בדרך, ונגמרה ההבאה על ידי בעל הבית, אינו קורא, שהלקיחה מן הבית והבאה מהר הבית לעזרה בעינן בחד.

ושליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא, שאין השליח קורא, כדאיתא התם במסכת ביכורים (פ"א, מ"ה), והכא נמי עבידי כי הא, לאו דוקא כי הא, אלא שמשגרן על ידי שליח, והוא הדין דהוה ליה למימר דמשלח להו על ידי שליח, דאין השליח קורא, אלא מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי, והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דר' יוסי ברבי חנינא.

דף פב עמוד א

והא דאמרינן דבעינן לקיחה והבאה כאחד:    לאו למימרא שיהא צריך בעל הבית להביא הסל על כתפו מביתו ועד העזרה, אלא כל שתהא לקיחה מן הבית והכנסה לעזרה בחדא די ושפיר דמי. כך כתב הרמב"ן ז"ל ושכן כתוב בתוספתא (ביכורים פ"ב ה"ח) דתניא התם: כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע להר הבית, הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו, ואיכא למידק אשמעתין, כיון שבצרן והפרישן הרי נראו לקרייה אם בכורים הן, וכששולחן על ידי שליח נדחו מקרייה, שאין השליח קורא, וכל שנראו לקרייה ונדחו ירקבו, כדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ג] דמכות (יח, ב) הפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו, מאי טעמא משום דלא חזו לקרייה ונכרו ונדחו.

ותירצו בתוספות, דהכא כשהפרישן מתחלה על דעת לשגרן ביד שליח, דלא נראו מעולם לקרייה, ודייקי לה ממה שמצאו בירושלמי (בכורים פ"א ה"ה) דגרסינן התם: שלח רב אסי בשם ריש לקיש בשם רבי הושעיא בשלקטן לשלחם ביד אחר אבל ליקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר, שכל הבכורים שנראו ליתור בקרייה אינן ניתרין אלא בקרייה. אמר ר' מנא אף על גב דלא אמר ר' אסי הדא מילתא אמר דכותה. אמר ר' זעירא לר' אסי נהירת כד איתמרת הדא דרבי הושעיא, אמר ר' יוסי בר חנינא מתניתא פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא. קיימינהו בשנתן דעתו למכור משעה ראשונה. והא תנינן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא, כשיבש משעה ראשונה. הא למדת שאין שולחין ביכורים ביד שליח אלא כשהיה דעתו מתחלה לשולחן על ידו, שלא נראו מתחלתן לקריאה, והכא נמי בהכי עסקינן.

וליחוש דילמא מסקא ארעא סרטון ומחזי כתלתא אילני ואמר ליה תלת זבינת לי:    שמעינן מהא, דאפילו זבין תלתא דנפקין מחד, קנה קרקע, דאי לא, אפילו כי מסקא ארעא סרטון מאי הוי, אי אמר ליה תלתא זבינת לי לימא ליה ליבדוק מלמטה ונסלק עפר ונראה. והיינו נמי דאסיקנא לקמן דאם מכר לו שלשה בדי אילן יש לו קרקע.

גירסת הספרים: סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל האילן דכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה מיניה:    ופירש ר"ש ז"ל, דכיון דאינו מחליף מסיח הלוקח דעתו ממנו. דבשלמא בשאר אילנות שאם ייבש יכרת ועוד יחליף אינו מסיח דעתו מן הבדין היוצאין מן הגזע, אבל דקל מימר אמר שיבש קודם שיוציא בדין ומסיח דעתו מהן. ואתקיף רב פפא, דהא קונה שני אילנות סתם שנינו, וקתני היוצא מן הגזע הרי שלו ואפילו דקל במשמע, ולא אמרינן דאסוחי אסח דעתיה מיניה.

ויש מקשים לפירושו, דאם כן קושייתו של רב פפא אינה מוכרחת, דדילמא מתניתין בשאר אילנות. וכי אקשינן נמי ולרב זביד קשיא מתני' בשאר אילנות. וכי אשקינן נמי ולרב זביד קשיא מתני' ודחיק ומוקי לה דזבין ליה לחמש שנים, לוקמה בשאר אילנות. ועוד, דאם איתא דמלישנא דמתני' דמסיק ותני הקונה שני אילנות קא מקשה, הוה ליה לאיתויי מתני', והכין הוה ליה למימר, והתנן הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו היוצא מן הגזע שלו.

והרא"ם ז"ל גריס: סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע. ופירוש גזע, הבדין היוצאין מן השרשים, שאף הן נקראין גזעין, וכגון שלקח דקל לקוצצו, וסבר דמשום הכי אמר רב נחמן דאין לו לבעל הקרקע אפילו היוצא מן השרשין, דאסוחי מיסח דעתיה בעל הקרקע מיניה, דהא לחפור ולשרש קאי, וכדתניא בדקלים ובארזים חופר למטה ומשרש לפי שאין גזעו מחליף. ואתקיף עליה רב פפא מן הקונה שני אילנות דקיימא לן שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע, ואף על פי שאילו רצה בעל האילן לקוצצן ולשרש אותם מלמטה רשאי, ולא אמרינן דאסוחי מסח בעל הקרקע דעתיה מיניה. ופירשה רב פפא להא דרב נחמן בלוקח דקל אחד שלא לקוצצו. והכי קאמר, אין לו גזע לבעל הדקל, כלומר, אפילו יוצא מן הגזע הרואה פני חמה, לפי שאין דרך הדקלים להוציא מן הגזע. ואקשינן ולרב זביד קשיא מתניתין, דאילו לרב זביד היה לנו לומר שאפילו מן השרשים הרי אלו שלו, וכדאתקיף עליה רב פפא, ופריק דמתניתין מוקי לה רב זביד כשלא מכרן לו לגמרי שיוכל לקוצצן, אלא לפירות בעלמא לחמש שנים מכרן לו, ובסוף הזמן שיסתלק הלוקח וישארו האילנות עצמן לבעל קרקע ולפיכך היוצא מן השרשים של בעל הקרקע.

וקשיא לי לפירושו טובא, חדא, דסתם גזע האמור בשמעתין בגזע השנוי במשנתינו הוא, דעלה מייתינן לה להא דרב נחמן, והכא נמי ביוצא מן הגזע הרואה פני חמה משמע, דרב נחמן ודאי אמאי דקתני במתניתין דיש לו אמר איהו דבדקל אין לו. ועוד, דהיכי מסתמי סתומי כולי האי רב זביד ורב פפא לישנייהו, דכל חד מנייהו אמר אין לו גזע דר"ג ולא פליגא אלא דמר אמר לבעל הקרקע ומר אמר לבעל הדקל, וניקום ונפרש אין לו גזע דרב זביד גזע היוצא מן השרשים ואין לו גזע דרב פפא ביוצא מן הגזע ורואה פני חמה, ועוד דרב זביד בלוקח דקל לקוץ דרב פפא בלוקח לקיימו, וזה וזה סתמו ואמרו לשון אחד, והיה להם לפרש. ועוד, היאך אפשר לו לרב זביד לאוקומי מתניתין בלוקח לפירי, דאם כן צריכא למימר דלא קנה קרקע, ובהא קאמר רבי מאיר קנה קרקע. ועוד, דאם כן מה הפרש בין קונה שנים לקונה שלשה, ובודאי קנה שלשה כקנה שנים, שאין מן הדעת לומר דקנה שתים בקונה לחמש שנים ולפירות וקנה שלשה בקונה קנין גמור לעולם.

והרמב"ן ז"ל פירש בשם רבו הרב ר' יהודה בר יקר ז"ל, דרב זביד לא הוה ידע טעמיה דרב נחמן, מפני שהיה סבור שאף הדקלים מוציאין גזע כשאר כל האילנות, וסבר למימר דלאו דוקא דקל, אלא הוא הדין לכל אילן אחר שאין לו גזע לבעל האילן, דאיאושי מייאש מיניה, כיון שלא קנה קרקע, דלחפור ולשרש קאי. ואף על פי ששנינו לא ישפה, שאני ענפים דלא מייאש מינייהו, אבל גזע שהוא אילן המתקיים בפני עצמו ואינו יוצא אלא לזמן מרובה ולפרקים, איאושי מייאש, סבר לא יוציא גזע עד שייבש לזמן מועט. ושמא היה סבור רב זביד דרב נחמן לריבותא אינקט דקל, שהוא מתקיים יותר מכל שאר כל האילנות בלא קציצה. ורב פפא דחה דבריו, שהרי אף בשני אילנות לא קנה קרקע, ושנינו במשנתינו שהיוצא מן הגזע שלו, ומה בין שנים לאחד. ופירש דברי רב נחמן בפנים אחרות, דדוקא דקל, משום שאינו מחליף גזעו כשאר כל האילנות אסוחי אסח דעתיה, שבשאר האילנות אי יבשו יקוץ ויחליפו גזע ולא מיאש, והאי מיאש ואמר שמא יבש ואין לו תקנה, לפיכך אפילו הוציא גזע אין לו דין גזע לבעל הדקל, והיינו דאמרינן לפי שאין לו גזע, כלומר, אין לו גזע כשאר האילנות שמחליפין גזען ולפיכך אין לו גזע לבעל הדקל.

ויש מקצת נוסחאות כתוב בהן במילתיה דרב זביד לבעל האילן ובמכילתיה דרב פפא לבעל הדקל, ומכאן למד רבינו נ"ר פירושו מפורש. ואף לאותן נוסחאות שכתוב בשניהן לבעל הדקל הפירוש נכון ועולה כהוגן. עד כאן.

וכמה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. ואסיקנא דהאי מלוא אורה וסלו זה וזה אין רשאין לזרעו, בעל האילנות לפי שאינו שלו, ובעל הקרקע דלא ליטנפו פירי:    ותמיהא לי, דהא ודאי תחתיהן וביניהן אינו מגיע לכל אחד שש עשרה אמה לכל רוח ויונקין הן משל בעל הקרקע, ואם בא בעל הקרקע לחפור בור, קוצץ ויורד ואפילו תוך שש עשרה אמה, וכדאיתא בפרק לא יחפור, ואם כן לריש לקיש דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו לענין הבכורים, דלא דריש ולביתך אלא לגבי אשתו בלבד, ולא משכח קונה שלשה אילנות דמייתי בכורים אלא בזמן שאין היובל נוהג, כדאיתא בגיטין שילהי פרק השולח, אם כן אפילו בזמן שאין היובל נוהג היכי מייתי והא לאו כל גדוליו מארצו. וי"ל דסבירא ליה כמאן דאמר דתנאי התנה יהושע שיהו רשאין ליטע סמוך למיצר חבירו תוך שש עשרה אמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע להם את הארץ, ועדיף תנאי של יהושע מלוקח לפירות, ואף על פי שיש לו לבעל המיצר לחפור ולקוץ שרשין, כל שאינו קוצץ הרי הוא כשלו לגמרי ליניקה.

אלא דאכתי לא ניחא לי, דהא משמע דריש לקיש לית ליה כמאן דאמר שעל מנת כן הנחיל להם יהושע את הארץ, אלא כעולא דאמר אילן הסמוך למיצר תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים, דאמרינן בשילהי פרק לא יחפור כי אתא רב דימי אמר בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן אילן הסמוך למיצר חבירו בשש עשרה אמה מה הוא, אמר ליה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים, אלא אם כן נאמר דא סהדתיה דרב דימי ליתיה, אלא כדרבנן דאמר משמיה דרבי יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

ואכתי קשיא לי, ולרב דימי מאי איכא למימר, אלא יש לפרש, דלאו כל גדוליו מארצו בעי, ואילן הסמוך למיצר שאמר רבי יוחנן שאין מביאין ממנו ביכורים, ומשום דגזלן הוא קאמר, וכתיב שונא גזל בעולה, אבל לוקח אילנות ברשות קא ינקי ושרי, וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה, שאם נטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד עוברת באמצע אם נטעו ברשות מביאין ממנו בכורים. כנ"ל.

דף פב עמוד ב

מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלא מרדעת על גבי המחרישה:    כלומר, והא מתניתין סתמא קתני וליכא מאן דפליג עליה. וקשיא לי, דלימא מוכר ולוקח שאני, ומשום דמוכר בעין יפה הוא מוכר. ומסתברא לי דהכי קאמר, מי לא מודה רבי עקיבא והא מתניתין בפרק לא יחפור סתמא קתני כל אילן שנוטה, ולא מפליג בין נוטע סמוך למצר בין קונה.

ואם תאמר מאי שנא משום על גבי המחרישה, תיפוק לי משום דדילמא אמר ליה עד כאן היו ענפיו משולחין ותחתיהן שלי, וכדאמרינן לעיל גבי היוצא מן הגזע הרי אלו שלו ויקוץ דילמא אמר ליה תלתא זבינת לי. ונראה לי, דעדיף ליה למינקט הא, דאפילו כי לא טעין טענת הרמאין אית ליה פסידא עד שיקוץ מלא מרדעת על גבי המחרישה. ואי נמי דהכא אפשר ליה בקביעות תחומין.

ובנמוקי הרמב"ן ז"ל, שאם נחלקו המוכר והלוקח לאחר זמן, זה אומר עד כאן היו מגיעין ענפי האילן בשעת המכירה כמות שהם היום והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים, על הלוקח להביא ראיה, ואינו יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדילו היה משפה, דדילמא לאו אדעתיה, עד כאן. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שעל המוכר להביא ראיה, לפי שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו, ואין זה כבאין לטעון על השדה, שזה אומר עד כאן מכרת לי וזה אומר לא מכרתי, שעל הלוקח להביא ראיה, שהוא המוציא, דשאני הכא דהדבר ידוע שמכר לו האילנות והקרקע שתחתיהן בודאי מכור עמהן ואנו רואין ענפי האילן נוטין עד כאן והן עדות על מכירת הקרקע, והמוכר שטוען שגדלו ולא כן היו בשעת מכירה, עליו הראיה. כך נראה לי אלא שאני מבטל דעתי מפני דעתו.

ועד שש עשה אמה:    פירוש, עד ולא עד בכלל. וכן פירשו ר"ש ור"ח ז"ל והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. כנ"ל. והראיה שהרי למדוה בגמרא מכלאים, וכדאמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כותיה, וכההיא מתניתין תניא מעשה בצלמון באחד שנטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לכאן ונוטע את הניר, אלמא כל שהוא נטוע שש עשרה מפוזרין הן.

וקשה קצת דהא ברייתא מסייעינן מינה לרבא תניא כמה יהו מקורבין ארבע אמות, כלומר, ולא מקורבין יתר מכאן, וכמה יהו מרוחקין, כלומר, שיהא להן קרקע ושאינן נקראין מפוזרין, שש עשרה אמה, אלמא אפילו במרוחקין שש עשרה אמה יש להן קרקע, דהתם לא קתני עד. ולפיכך נראה כדברי רבינו יצחק הזקן ז"ל שפיר דחלוק יש בין קנייה לכלאים, דלגבי מקח שש עשרה מלמטה, מפני שהן אמות מצומצמות, ולגבי כלאים שש עשרה דלמעלה, מפני שהן שוחקות, וכדאיתא בריש פרק קמא דעירובין (ג', ב).

דף פג עמוד א

ואמר ליה זיל הב ליה כדי שיעבור בקר וכליו:    פירש ר"ח וכן ר"ש ז"ל שהוא ארבע אמות, ולפי דבריהם אתי האי עובדא כדברי רבא שהקרוב ארבע אמות, אלא שקשה קצת, דאם כן עדיין לא שמע מהאי עובדא אלא הקרוב ומה היה חולק על רב נחמן בפזור. וי"ל דהוה סבור דכי היכי דלרב נחמן פלגא לרב יהודה פלגא. ויש מפרשים כדי בקר וכליו לכל אחד ואחד, דהיינו שמונה אמות, כלומר, זיל הב ליה אם אין ביניהן אלא כדי בקר וכליו לכל אחד מהן, ולסימנא בעלמא נקט ליה ולא לומר אם יוכל בקר וכליו לעבור ביניהן.

וקיימא לן כרבא דאמר הלכתא מארבע אמות ועד שש עשרה. וכל אילנות קאמר, בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך, דאילו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, ולקמן בסמוך איבעיא ליה לרבי ירמיה שלשה בדי אילן מאי, ואסיקנא דבכולהו קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע ועד שש עשרה.

ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשין כל בית סאה בשבילן. י"ל דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להעמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו, שכל זה צריך לאוקומי אילנא, אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכן לפזרם יותר, ולגבי כלאים גם כן אין חוששין ליניקתן עד שיהא שם עירבוביא, דביניקה וערבוביא תליא מילתא, וכדאיתא בריש פירקין קמא, והילכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא ערבוביא ושפיר דמי.

דף פג עמוד ב

מתני': מכר את הראש בבהמה דקה מכר את הרגלים:    ושנו בתוספתא (פ"ד, ה"ו): הני מילי במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה.

ירושלמי (ה"ג): רבי יצחק שאל מכר חצי הראש מכר חצי הרגלים, אם מכר חצי הקנה מכר חצי הכבד, מכר חצי חצי נשמענה מן הדא מכר את הראש כמות שהוא, יד כמות שהוא, בני מעים כמות שהן, נותנן לכהן ואינו מנכה להם מן הדמים, לקחן ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה להן מן הדמים.

מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות כלומר שאמר לו המוכר שהם יפות ונמצאו שקורין לכמותן, במקום שהוא, רעות. אף על פי שאין בה אונאה יתר משתות ולא אפילו שתות בין אלו לאלו בדמי זה המקח, אפילו הכי הלוקח יכול לחזור בו, מפני שהטעהו ויש ביניהם שינוי השם, והרי זה קצת כשינוי חפץ מחפץ, שאם רוצה המתאונה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי, אבל לא המוכר, לפי שאינו שנוי חפץ לגמרי כשחמתית ונמצאת לבנה, שזה כשינוי חפץ לגמרי ולפיכך שניהם יכולין לחזור בהם.

רעות ונמצאו יפות. כלומר, שהטעה הלוקח את המוכר ואמר לו חטים שלך רעות הם, ונמצאו שהם מן היפות, מוכר שנתאונה יכול לחזור בו ולא לוקח

{{דה מפרש|יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהן יכול לחזור בו. כלומר, אף על פי שיש יפות או רעות יתר מהם במקום ההוא, דמכל מקום הרי אלו יפות או רעות ונתקיים המקח, שהרי אין כאן שנוי השם.

גמרא: אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה:    כלומר, מתוך שעור כדי שיראה לתגר או לקרובו, מי נתאונה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ומקשו רבוותא בהא דרב חסדא, דשוה חמש בשש ושוה שש בחמש אונאה היא והמקח קיים אצל זה ואצל זה ומחזיר אונאה, ואפילו מי שנתאונה אינו יכול לחזור בו.

והגאון זצ"ל תירץ, דהא דרב חסדא בנתינת ממון לבד, ושלא נגמר המקח במשיכת הפירות ולענין מי שפרע, ולפיכך קאמר רב חסדא שאף על פי שאין כאן עכשיו אונאה כעין המקח, שהרי הוקר, אפילו הכי לוקח שנתאונה בתחלה יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, שמא נזדמן לו מקח אחר חשוב בעיניו יותר מזה, ולא מוכר, ואף על פי שחזרה עכשיו האונאה עליו, ואם רצה לחזור בו מקבל עליו מי שפרע. וכן במוכר שוה שש בחמש הוא הדין והוא הטעם. ובמסקנא אמרו דבענין הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו בלא קבלת מי שפרע. מי שנתנאונה מפני שתחלת המקח הוטלה עליו האונאה, והמאונה מפני שעכשיו חזרה עליו האונאה.

והביא ראיה מן הירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ג), דגרסינן התם: מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקר ונעשה משבע, ר' יעקב בר אידי בשם ר' אבהו בשם רבי יוחנן כשם שבטל מאצל זה כך בטל מקח מאצל זה. ואף על פי שרבי יוחנן אינו משוה עם רב חסדא, דרבי יוחנן קאי כדחייה דדחינן, דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, מכל מקום שמענו מכאן שאין שם משיכה.

והרב אלפסי ז"ל דחה דברי הגאון ז"ל בהלכותיו, כמו שכתב שם הרב ז"ל, ובודאי אין שיטת השמועה מוכחת כן, חדא דאם כן היאך סתם רב חסדא דבריו כך אחר שאין הדין כן בשנגמר המקח, ומכר לו סתם בשנגמר המקח משמע, ולא סמך רב חסדא דבריו וסיתמן על מה שאמרו בירושלמי. ועוד דסתם משנתינו דיפות ונמצאו רעות לאו במי שפרע היא שנויה, ובשלא נגמר המקח ביניהם. ועוד דמתניתין בביטול מקח ודרב אסי בשתות.

והרב אלפסי ז"ל העמיד דברי רב חסדא כמאן דאמר במשנת הזהב (ב"מ מט, ב) מי שהוטל עליו ידו על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני, ותנא תונא יפות ונמצאו רעות וכו', אלמא מי שהוטל עליו ידו על העליונה. וכן פירשה הרב ר' יהוסף ז"ל הלוי ן' מיגש תלמיד[ו], וכן נראה שפירשה רבינו חננאל ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, אם כן למה ליה לרב חסדא לאיתויי ראיה ממתניתין דיפות ונמצאו רעות, ליתי ממתניתין דפרק הזהב, דקתני בהדיא מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או אומר לו תן לי מה שהוניתני, אלמא מי שנתאונה יכול לחזור בו ולא המאונה, ולפיכך כי איקר ברשותיה איקר. ועוד דאם כן מאי קאמרינן במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, והא בשתות ליכא מאן דאמר דליהוי בטול מקח ומצו תרווייהו למהדר בהו.

והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא דלא מייתי ראיה רב חסדא ממתניתין דמי שהוטל עליו, ועוד דרב חסדא מאי קא משמע לן מתניתין דמי שהוטל עליו היא ואף על גב דנתיקרו ברשותיה איתיקרו, _ משום דאי לאו דרב חסדא הוה אמינא הא דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה לומר שאם רצה אומר לו תן לי מעותי וחייב הלה ליתן בעל כרחו, ואף על פי שאמר אחזיר האונאה לא כל הימנו, ואם רצה אומר לו תן לי אונאתי, אבל אם אמר הלה יחזיר לי מקחי או ישתוק ויקבל עליו אונאתו שאיני מחזיר לו כלום שומעין לו, אבל לא שיאמר על כרחו יתקיים המקח ויחזיר האונאה, ולפי זה היה דין בטול מקח שיחזרו שניהם אפילו המאונה, ובא רב חסדא ללמד שהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח לגמרי על כרחו של מוכר, ולא המוכר כלל, ואפילו אם הלה תובע אונאתו, שדינו כאלו לא נתאונה, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו', ותנא תונא שאף על פי שיש בו ביטול מקח ובביטול מקח שניהם חוזרין בהם, אפילו הכי לא נתנו חכמים רשות למאונה לחזור בו אלא למתאונה, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו' וכדי שלא יהא חוטא נשכר, והוא הדין באונאת שתות למאן דאמר יד מי שהוטל עליו על העליונה, ולא עוד אלא שתובע אונאתו ומחזיר לו בעל כרחו, מה שאין כן במשנתינו שהוא ביטול מקח וכל שיש ביטול מקח אינו יכול לתבוע אונאתו, אלא ישתוק ויקיים מקחו או יחזיר המקח, ומכל מקום ראיה היא לרב חסדא דכיון שאפילו בביטול מקח ששניהם יכולין לחזור בהן לא נתנו חכמים רשות למאונה לחזור בו כדי שלא יהא חוטא נשכר, כל שכן כאן. עד כאן דברי הרב ז"ל.

אף על פי שלבי מגמגם בו קצת, ובמה שכתב הראב"ד ז"ל, אם בשנגמר המקח היאך אמרו במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, דליכא מאן דאמר הכין, אומר אני, דעכשיו שחזרה האונאה על המוכר, אפשר לומר דכיון שהוקר תוך שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו אף המאונה יכול לחזור בו למאן דאמר כל שהוטל עליו ידו על העליונה, דמכל מקום עכשיו חזרה האונאה על זה, והילכך שניהם יכולין לחזור בהן, לוקח לפי שנתאונה מתחלה ומוכר מפני שחזרה עכשו עליו האונאה.

ור"ח ז"ל נראה, שהעמיד משנתינו בשהוקרו הרעות עד שיש בהן ביטול מקח, וכדרב חסדא, דאי לא, מאי קא משמע לן מתניתין דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, פשיטא. ומשום הכי גריס הוא ז"ל במסקנא: וטעמא דמתניתין משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל קא משמע לן. כלומר, ואם תאמר אם כן משנתינו בשלא נתיקרו, ואם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, מהו דתימא דאפילו מי שנתאונה אינו יכול לחזור בו משום דלאו בדוקא אמר זה יפות וזה רעות, דאורחייהו בהכי, קא משמע לן. ומכל מקום תמיהא מילתא, רב חסדא בעצמו שהביא ראיה ממשנתינו, מאי ראיה איכא, דאי משום דאמרת פשיטא, אין הכי נמי, אלא משום דבעי למיתני ארבע מדות נקטה ולאו משום דאיצטריכא.

ואם תאמר ולרב חסדא דאית ליה האי טעמא דאי לאו דאוניתן, אם כן אפילו ביתר משתות נמי למה חוזרין שניהם, לימא המתאונה אי לאו דאוניתין. י"ל דאין הכי נמי כל מי שרוצה לקיים מקחו ואינו תובע אונאתו, וכמו שכתבנו למעלה. וכן כתב מורי הרב ז"ל בשם ר' יצחק בר מרדכי ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ומורי הרב ז"ל כתב דכל שאמרו שניהם יכולין לחזור בהן, סתמא אף על פי שהמתאונה אינו תובע אונאה אמרו, דחזרת אונאה ליכא כלל ביתר משתות, ואיך נפרש בשזה תובע מה שאין בידו לתבוע. אלא היינו טעמא, משום דאפילו ביתר משתות לא ניתנה חזרה למאונה, אלא משום ליתא דחזרה דמי שנתאונה דמשום דאין אדם עשוי להעמיד מקח בשנתאונה ביתר משתות תקנו שיהא רשאי המתאונה לחזור בו, וכיון שכן הרי זה כמקח טעות ושניהם יכולין לחזור בהם. אבל אם קודם שהספיק המאונה לחזור בו ידענו שויתר המתאונה על אונאתו, שוב אין המתאונה יכול לחזור בו, משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן. והיינו דכי שהה לוקח כדי שיראה לתגר או לקרובו שוב אינו יכול לחזור בו אף המוכר אינו יכול לחזור בו, ואף על פי שאמרו (ב"מ נא, א) שהמוכר יכול לחזור בו לעולם עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, ולפי ענין זה לדעת רב חסדא אפילו לא קיים המתאונה המקח בפירוש קודם שבא המאונה לחזור בו, אם תוך הזמן נתייקר המקח, שוב אין המאונה יכול לחזור בו, דסתמא דמילתא כל שנתייקר ודאי נתרצה הלוקח במקחו, ומכל מקום אם רצה המתאונה לחזור בו כל שלא קיימו בפירוש יכול לחזור בו, דנאמן הוא לומר אף על פי שנתייקר לא נתרציתי בו, שמא מקח אחר חשוב ממנו נזדמן לי.

דף פד עמוד א

ואמאי דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו:    ר"ח ז"ל כתב דליתא לדרב חסדא, מדדחינן לה הכין, ועוד דבירושלמי אמר רבי יוחנן כשם שבטל אצל זה כך בטל אצל זה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב חסדא, דהכא לאו בדוקא דחו לה לדרב חסדא, אלא בדילמא, ומימרא בדילמא לא דחי. ואף על גב דרב חסדא נסיב לה בשתות עצמה, וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר בפרק הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה, מכל מקום נפקא לן מינה לדידן ביתר משתות, שאם הוקר קודם שיעור שיראה לתגר או לקרובו לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, ועל הדרך שכתבנו למעלה, דכל שנתיקר סתמו כאלו פירש רוצה אני במקחי, ואי נמי בדרך הראשונים ז"ל שאמרו שאין המאנה יכול לחזור בו כל שאין המתאונה תובע האונאה.

הא דאמרינן: שמע מינה האי שימשא סומקתי היא:    נפקא מינה לנודר מן האדום, שאסור בשימשא.

דף פד עמוד ב

עד כאן לא פליגי רבנן עלה דרבי אלא לענין תרומה:    ואיכא למידק, דהא תניא לקמן בפרק המוכר פירות (צ"ו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק, אלמא תורם חומץ על היין אין תרומתו תרומה. ור"ש ז"ל תירץ דהאי רבי היא ולא רבנן. ואינו מחוור, דהא איפליגו בפירושא ושקלי וטרו בה רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ואי דלא כרבנן אמאי שקלי וטרו בה. אלא ההיא בנתכוון להפריש יין על היין וכשנמצאת חומץ הויא לה תרומה בטעות, ופלוגתא דרבי ורבנן במתכוון להפריש מן החומץ על היין וכדרבי אילעא. והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח): היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה.

מתני': המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה:    פירוש, והוא שפסק קודם שמשך, הא לא פסק לא קנה, וכדתניא בברייתא לקמן, וכטעמא דמפרש בגמרא דכל דלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מהא דמדידה לא מעכבא, ולא דוקא במוכר כל הפירות, אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה, דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה, שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורן מעכבת בקנייתן. וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר.

מדד ולא משך לא קנה:    פירשו בתוספות, מדד מי שדרכו למדוד, דהיינו מוכר, ומשך מי שדרכו למשוך, דהיינו לוקח, ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה, אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו, ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו, ודוקא במדה דמוכר, ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר, לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצרו של מוכר, אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח, ראשון ראשון קנה, וכשיש שנתות במדה, כדאיתא בגמרא, ואי נמי במדה דסרסור כשנתמלאת המדה. וכן דעת רבותינו נ"ע.

אבל הראב"ד ז"ל כתב, דאפילו כשהלוקח מודד, לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם, וכל שאינו עושה לצורכו לא קנה. ולי היה נראה דלא קנה, ומטעמא אחרינא, דכל שאינו מתכוין לקנות בה לא קנה, דומה למה שאמרו ביבמות בפרק רבן גמליאל (נב, ב) למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. ומיהו אפשר דשאני התם דליכא דעת אחרת מקנה, אבל היכא דאיכא דעת מקנה קנה.

גמרא:אמר ליה דאמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מודד לתוך קופתו מאי למימרא:    פירוש, דסבירא ליה לרב אסי דכליו של לוקח בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים, מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן (פה, א) אפילו ברשות הרבים, ודלא כרב פפא דפירשה בסמטא.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה מאי לאו מודד על גבי קרקע:    כלומר, וסימטא הרי הוא כחצר השותפין. ודחינן:

לא לתוך קופתו:    ואם תאמר אם כן כי איבעיא לן לקמן (פה, ב) כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה, לידוק מהא דלא קנה, דדוקא בחצר השותפין הא בחצירו של מוכר לא קנה. וי"ל דאין הכי נמי בדעתיה דרבי זירא אחת היא, אלא דהוה אפשר לדחותה במודד על גבי קרקע כרבי אסי.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה:    יש ספרים שכתוב בהן דאמר רבי ינאי אמר רבי יוחנן, וליתא להאי גירסא כלל, דרבי ינאי רביה דרבי יוחנן הוה ולא אמר רבי ינאי משמיה דרבי יוחנן תלמידיה. אלא אמ["]ר גרסינן, ואפילו הכי אתי למיפשט מיניה דרבי יוחנן אפילו במודד בסימטא קאמר, משום דרבי ינאי רביה אמר הכי וסתמא דמילתא רבי יוחנן כרבי ינאי רביה אמרה. כנ"ל.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע:    ונראה לי דרבי אסי הוה איפשר ליה לאוקומה במודד לתוך קופתו של מוכר, כי היכי דלא תיקשי ליה מדרבי יוחנן לרבי יוחנן, אלא דגמרא לא משמע ליה הכין, לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו [של לוקח].

מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים:    וקשיא לי, אמאי לא אוקמה בחצרו דמוכר, ובהכי הוה מתרצה ליה שפיר סופא דקתני אם היה פקח שוכר את מקומו, ולא איצטריכנא לאקשויי ואי ברשות הרבים ממאן אגר, ולא לדחוקי ולפרוקי ואם רשות בעלים הוא שוכר את מקומו. וי"ל דטפי ניחא ליה בהכין, משום דאין דרכן של מוכרי פירות למכור בחצרן אלא מוציאין הן בשוק כדי שיקפצו עליהן לוקחין. כנ"ל.

דף פה עמוד א

יש לו רשות להניחו אין, אין לו רשות להניחו לא:    והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה, ומסתברא לי, דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא, הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמות, וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה, כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה.

ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דר' אסי וההיא דר' יעקב תרוויהו על גבי קרקע, וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם מוכר ללוקח. הא ליתא, דר' אסי מיסבר סבר דסימטא וחצר השותפין זוכין הן ללוקח כל שמדד מוכר והניח על גבי קרקע, ואם אתה בא להעמיד ההיא דר' אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי ר' אסי. כנ"ל.

וקשיא לי אשמעתין, דהכא אסיקנא דבסמטא וחצר השותפין במודד על גבי קרקע לא קנה, ואלו בפרק [קמא] דקידושין (ה, ב) בעי רב ביבי בסלע של שניהם מהו, וסלקא בתיקו, ואמאי לא פשטא מהא דאינה מקודשת. ולא עוד אלא שהפוסקים פסקו שם דמקודשת מספק וכאן פסקו בהדיא דלא קנה. וצריך עיון.

ארבע מדות במוכרין:    פירש ר"ש ז"ל דלא רשויות קתני אלא דיני קניות קתני. דארבע רשויות מה הן רשות הרבים, רשות מוכר, רשות לוקח, רשות הלה המופקדין אצלו. ואי אפשר, דרשות מוכר ורשות הלה המופקדין אצלו אחת הן, דכל ששייך בזה שייך בזה, רשות הלה ישנו בהגבהה והוצאה בשכירות מקום ובקבלה, וארבעתן ישנן גם ברשות מוכר, הגבהה והוצאה היא תניא הכא ברשות מוכר, לא קנה עד שיגביהנה או יוציאנה מרשותו, ושכירות מקום הא תני' במתני' ואם היה פקח שוכר את מקומו, ופרישנא ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו, וכן נמי קבלה שיביא בחצירו של מוכר, וכיון שכן אין כאן אלא שלש רשויות. אלא ארבעה דינין קאמר שהן חלוקין זה מזה, ואלו הן, מדה שאינה של שניהם ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת ללוקח הרי אחד, והשני אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, והשלישית רשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה, הרביעית רשות מוכר ורשות נפקד דקא מפרש בהו הגבהה והוצאה ושכירת מקום וקבלה.

ומה שכתב הרב ז"ל דרשות מוכר ורשות נפקד דין אחד יש להן, דאפילו ברשות מוכר שייכא נמי קבלה, אינו, דרשות נפקד שייך ביה קבלה, דכל שקבל עליו זכה בפירות ללוקח, דחצרו כידו וכשם שזוכה בידו ללוקח כשיזכה לו על ידו המוכר כך זכתה לו חצירו, אבל מוכר אי איפשר לו לזכות בשלו ללוקח, והוא הדין לחצירו, אלא אם כן הקנה לו חצרו בכסף בשטר ובחזקה, וכמו ששנינו (קדושין כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ותנן (בתרומות) [במעשר שני פ"ה מ"ט] מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, עמד ר"ג ואמר עישור שאני עתיד למוד וכו', ונתקבלו שכר זה מזה, ומה שאמרו גבי גט מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה, לאו שהקרקע קנוי לה לקנות לה קא אמר, אלא להעמיד שם קלתה, שאינו מקפיד עליו, ולפיכך אינו מעכב עליו הכלי מלקנות לה, וכדאמרינן מאי טעמא דרבי יוחנן לפי שאינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה.

והא דאמרינן לקמן דאמר ליה זיל קני, הכי קאמר, זיל קני בכליך, שאיני מקפיד על עמידתו שם. ותדע לך, דההיא אדרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום אמר רב אשי דהתם בדאמר ליה זיל קני. וכענין שאמר רבי יוחנן כי כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה, כלומר שאין הרשות מעכב (במיד) [עמידת] הכלי, וארבע רשויות ודאי קתני.

אם היתה מדה של אחד מהם. פירוש, מיוחד לאחד מהם, כלומר, מן הלוקח. הראשון ראשון קנה:    ואוקימנא לה לקמן דוקא בשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, ואפילו הכי במדה של סרסור, דהיינו הך קמייתא, לא קנה עד שתתמלא, לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא, כל שמכר לו המוכר ללוקח מלא המדה. אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנת.

גירסת הספרים: במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם:    וכתב מורי הרב ז"ל שאין גרמא זו נכונה, דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא, ברשות הרבים דקתני היינו רשות הרבים ממש, אם כן מאי אתא למעוטי, דאי ברשות הרבים ממש קנה דכל שכן ברשות מוכר דאית ליה טפי רשות להניח כליו שם. ותדע לך, דהא לבתר דאמרינן דמאי רשות הרבים סימטא אבל ברשות הרבים ממש לא קנה, איבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר מאי, אם כן למאי דקא סלקא דעתא השתא בכולהו רשויות קני, ומאי במה דבאים אמורים דלמעוטי מאי.

וגירסת ספרי ספרד ספרד יפה ממנה, דלא גרסא במה דברים אמורים, אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ואזיל ומני ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ולמאי דקא סלקא דעתא השתא לא למעוטי אלא לאשמועינן דבהני קני וכל שכן בסימטא ובחצר של שותפין ובחצר של מוכר.

גירסת הספרים: ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו:    ואם לפי גירסתו מאי איכא ברשות המוכר לרשות הנפקד. י"ל דהאי שיוציאנה מרשותו דקתני ברשות נפקד, לא שיוציאנה ממש מאותו רשות ממש לרשות אחרת קאמר, וכדקאמר ברשות מוכר, אלא שיוציאנה מרשותו של מוכר כלומר, שישכור את מקומו מן הנפקד או שיקבל עליו לזכות חצרו בשבילו ושיוציא מרשות המוכר שהנפקד תופש בה בשבילו.

ור"ש גריס עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו. ואין צורך, דדא ודא אחת הן. ואני תמה לדברי הרב ז"ל שעושה רשות מוכר ורשות נפקד אחד לדיניהם, למה לא מנה ברשות מוכר עד שישכור או עד שיקבל עליו מוכר. אבל הפירוש השני שכתבתי ניחא, דקבלה לא שייכא במוכר, אלא שכירות מקום.

אלא שעדיין קשיא לי, דבכולי עלמא הוה ליה לממני שכירות מקום ברשות מוכר, ואיפשר לומר דיוציאנה מרשות כולל אפילו שוכר את מקומו, כמו שכתבתי. וגירסת הרב ז"ל נכונה בעיני יותר, שמוסיף קנייה ברשות הלה המופקדין אצלו, דהיינו עד שיקבל עליו, דאינה ברשות מוכר. וגירסתו נכונה ולא כפירושו. כנ"ל.

מדקתני עד שיקבל עליו הלה:    דאלמא קנה הלוקח מיד, דקדק רבינו תם ז"ל אם כן למאן דאמר (גיטין יג, ב) דמעמד שלשתן דוקא בפקדון אבל לא במלוה, למה לי מעמד שלשתן, והא קיימא לן דתן כזכה, וכיון שקבל עליו הלה קנה, ואף על פי שאמר לו בינו לבינו, ולפיכך כתב הוא ז"ל, דמכאן למדנו דמעמד שלשתן אפילו בעל כרחו דנפקד קנה, דאי שלא במעמד שלשתן לא קנה עד שיקבל עליו הלה, ובמעמד שלשתן קנה בין ירצה ויקבל בין לא ירצה. וממנה אתה דן לדידן דקיימא לן דאמר רב אפילו במלוה.

ועוד מביאין ראיה מדרבא דאמר (לקמן קמט, א) אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, דאלמא אי אזיל קני ואפילו בעל כרחו. וי"ל דלאו ראיה היא דא, מההיא דמאן דאמר דלא אמרה רב אלא בפקדון, נפקא מינה בדקיימא באגם, ואי נמי בחצר שאינה משתמרת, דאי משום תן כזכה וכי הא דתניא הכא כיון שקבל עליו הלה קנה, התם לא קנה, דמאן קני ליה, לפיכך איצטריכינן למעמד שלשתן, ואי מההיא דרבא איכא למימר דהכי קאמר, לא אזילנא כדי שלא אתבייש להתרצות לו, ואי נמי בדיני קניות קא מני ואזיל, אי בהא לא קני ואי בהא לא קני ואי במעמד שלשתן לא קני דלא אזילנא. ואלא מיהו הא דקא מתרצי דההיא דלא אמרה אלא בפקדון דמיירי כגון דקאי פקדון באגם, לא ניחא לי, דאם איתא היכא קני למאן דסבירא ליה דבפקדון בלחוד קא אמרה רב, דהא מאן דאמר הכי לא אמר אלא משם דסבירא ליה דמעמד שלתן דינא הוא, ובפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיא, מה שאין כן במלוה, ואם איתא אפילו פקדון בדאיתיה באגם אי נמי בחצר שאינה משתמרת מדינא במאי קני. ובפרק קמא דגיטין כתבתי יתר מזה.

הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו':    הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב:    דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה.

וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא). וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.

דף פה עמוד ב

פשוט לך מיהא ברשות מוכר לא קנה וכו':    כלומר פשוט מיהא הפך מה שאמרת, ואמור דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח.

(האותביה) [הא דאותביה] רב נחמן לרב (פפא) [הונא] מסופא דברייתאד דקקתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח:    תמיה לי, מאי קשיא ליה, אין הכי נמי דאי ברשות לוקח דקנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח שרשות קונה לו ואין הכלי מעכב, וכד[אמר] רבא בסמוך דאתא למיפשטא מברייתא דפרקן והכניסן בתוך ביתו, וי"ל דרב נחמן לטעמיה דרב הונא אמר לה, כלומר, לדידך דעבודתך הכלי עיקר, אי נמני כליו של מוכר נמי ברשות לוקח אמאי קנה לוקח, ואי נמי י"ל דתרווייהו לית להו הא דרבא, ואפילו רב נחמן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח סבור דבין כלי בין רשות מעכבין, והילכך כליו של לוקח ברושת מכור אי נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. כנ"ל.

מאן פסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח:    מהא שמעינן דהגבהה ומשיכה בכליו של מכור קנה לוקח, דהא קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, ואוקימנא השתא בכליו של מוכר.

וגרסינן בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): אמר רב חסדא משוך בהמה זו לקנותה קנה, לקנות ולדותיה לא קנה, לקנותך אותה [ואת ולדותיה קנה. ומה בין זה למשואה. כשלא היתה הבהמה עוברה, אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו עוברה כמשואה, וכן מוכח בשבת פרק המצניע (צא, ב) גבי הגונב כיס בשבת, וכן בפרק המוכר את הפועל במסכת ע"ז (עא, ב) דגבי דכאיל ורמי במנא דישראל, ושלא כדברי האומרים דכליו בחצירו ואין הגבהה ומשיכה קונה בכליו, ואי נמי כשהירותב מונחין ועומדין בתוך הכלי ואינן זזין ממקומן. וכל זה איננו שוה.

משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא דפסק שניהם יכולין לחזור בהם:    פירוש, מפני שהמשיכה היתה קודם פסק, ופסק ולא מדד נמי לא קנה שעדיין הפירות מונחין על חימרין ופועלין ולא על חצר הלוקח ובמה קנה, וכן מדד ולא פסק לא קנה משום דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו, אבל פרקן והן מונחין על גבי חצר הלוקח, מיד שפסקא קנתה לו חצרו, ולא משום דפרקן הוא קונה, כלומר, מדין משיכה או הגבהה שבשעת פריקה, דההיא קודם פסק התה, ואין משיכה והגבהה וחצר קונין לו כלל קודם פסק, וכדאמרינן דלא סמכא דעתייהו, אלא טעמא דפרקן והן מונחין על גבי חצירו, למר כדאית לי אפילו בכליו שלמוכר ולמר כדאית ליה במתאכלי דתומי.

ותדע לך דלא משום משיכה הוא, דהא פשוט מינה בבא בכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, [ומאי פשיטותא] הכא משום דפרקן, דהיינו משיכה, הא לאו משום קניית רשות לוקח הוא אלא מדין משיכה דהוא קונה לכולי עלמא שאפילו בכליו של מוכר, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה על דברי ר"ךְ ז"ל שכתב: פרקן והכניסן בתוך שלו כיון שפסק דמיהן סמכא דעתיה ומקנה דהא משיך. עד כאן.

דף פו עמוד א

הכי גרסינן: התם דאמר ליה זיל קני:    כלומר, לך קני בכליך, ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו אלא יקנה לו כליו.

הא דמותבינן מן הגונב כיס בשבת:    אליבא דמאן דמוקי לה בריש פרק אלו נערות במוציא לצידי רשות הרבים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת, אבל לענין מקנה קני, אליבא דידיה מקשינן הכא דאינו קונה אלא מדין משיכה. אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בשצירף ידו למטה משלשה וקבלו, לא קשיא מידי, דהתם לא משום משיכה הא דקני אלא משום דידו קונה ל בכל מקום. דהוה מצי לתרוצי לה הכא הכי ואפילו בזוטרי, אלא דנכיחא ליה לתרוצה אפילו לדעת המקשה דמקשה ליהד אליבא דמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה.

אמר רב ניחמן בר יצחק לצדדיין קתני מדי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה:    יש אומרים שהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשלפי רברביכ ובמשיכה וכל שכן אם הגביהה, דהגבהה עדיפא ממשיכה, וכל שבמנשיכה קונה כל שכן בהגהבהה ואע"פ שאינו בר הוכוחה, אלא ניא לי לפירושו לצדדין, משום דאין דרך התנא לומר שיוכיח מה שאינו בר הגבהה. אלא ניחא לי לפירוה לצדדין, משום דאין דרך התנא לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה, אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה, אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה וא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה, אלא בר הגבהה בהדגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה, והראשון נראה עיקר.

דף פו עמוד ב

אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו וכו':    פירש רש"י ז"ל בשלמא אי מוקמינן לה בשליפי זוטרי, היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהוא נמשכו כולן, שהרי שליפי זוטרי הן, אבל פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה ולא קנה עד שיטלטלוהו ממקום למקום, כלומר, ימשכנו כולו אי יגביהנו. ויש מקשים עליו, שאין לחלק בין משיכה למשיכה במתניתין. ועוד דאפילו לבתר דאוקמה בשליפי רברבי אין צריך ברישא דהיינו פירות אלא משיכה מועטת, מפני שהפירות כשנמשכין מעט הרי משך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו, דלאו בדלועין עסקינן אלא בסתם פירות, ולא נחלקו רב ושמואל אלא במשיכה דספינה דכלי אחד הוא, וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.

אלא הכי פירושו, בשלמא לדידן דמוקימנא בשליפי זוטרי, אפילו הכי בפשתן אי איפשר לעולם במשיכה, או משום דמצרף או משום דאפילו בשליפי זוטרי משתמיט, והילכך אינו נקנה אלא בטילטול ממקום למקום, כלומר, שיגביהנו, ויוציא הגבהה בלשון טלטול, משום דכל המגביה לא על דעת שיחזיר לאותו מקום ממש הוא מגביה אלא לטלטלו ממקום להניחו במקום אחר. אלא לדידך דמוקמת לה בשליפי רברבי, אי הכי פשתן נמי בשליפי רברבי הוא, ואם כן על כרחיה במשיכה, שאי איפשר לו להגביה. ופריק אין הכי נמי דפשתן דמתניתין בשליפי רברבי היא, ואפילו הכי בהגבהה אין במשיכה לא, דכיון דמשתמיט דרכן הוא להתירו ולטלטלו אגד אגד.

ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל, אף על פי דפריקו כל הני, לא סמכינן עלייהו, דדחיאתא נינהו, ובהדיא קיימא לן דכל מילי מקנו במשיכה. והוא מן התימה, דהיכי דחי מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי, וכל שכן דפריקו להו כולהו. אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה, כפומבדיתאי או כסוראי.

דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה. (דאמרינן דיכול לחזור בסאה אחרונה הא לאחר):    קשיא לי, מאי שנא מהא דאמרינן בפרק [קמא] דקדושין (כו, א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחד מהן קנה כולן, ואמרי לא שאנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, והכא ליקני מה שמשך, ואף על פי שהמקח אחד, דכל שהמקח יכול להחלק אין הכל מעכב על החלק, ולרב נמי האמר (ב"מ מח, ב) ערבון כנגד[ו] הוא קונה. וי"ל דהכא בשלא נתן דמים, הא נתן דמים קנה ראשון כנגד מעותיו. כנ"ל.

הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור:    דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף, אבל אם אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה, דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו, כיון שבשעת מדידת אותה סאה והנחתו לתוך כליו של לוקח לא קנה. ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה ובפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור, דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי, דכל שבפניו אין צריך לומר לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו, ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולן. ואין להעמידה בשאמר לו כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל.

דף פז עמוד א

ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור:    פירש מורי ז"ל, דכיון שגוף הפועל בעולם הרי הוא כמוכר חפץ בפחות מכדי דמיו למסור לו החפץ לאחר שלשים יום, דכיון שהחפץ בידו כזלזולי בדמיו הוא ושרי. וכן ודאי נראה כדבריו, דהא שרינן אפילו בהלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ובדלועין דאזלי בגיזרתא זרתא בזוזי בשוקא וקאמר ליה אנא יהיבנא לך בני גרמידא דכיון דמנפשייהו קא רבו כעד שיבא בני או עד שאמצע מפתח, וכל שכן כאן שישנו לחפץ בעולם וכן גופו של פועל. אלא דמשום שפועל יכול לחזור בו אמרו ברישא דלא קא עביד בהדיה אסור דמחזי כרבית.

וכתב מורי ז"ל דדוקא בפועל הוא דאסרו בדלא קא עביד מהשתא בהדיה, דמחזיר כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא, דהא יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזוכה בו מהשתא זכייה גמורה, שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע.

משום דתלש כל שהוא קנה:    כלומר, כמטלטלי נינהו, דהעומד לתלוש כתלוש דמי, ואינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה, ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליו. ולפי זה איצטריכא למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה, דקרקע נקנה בכסף, ושוה פרוטה מיהא בעינן.

אבל ר"ש ז"ל פירש, החזק בקרקע באותו יפוי, וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת הבתים (נד, א) האי מאן דזכי זכיה אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני, וכיון דקנה הקרקע קנה רכל המחובר לקרקע, שכל המחובר בקרקע כקרקע. וכתב הרמב"ן ז"ל: לפי פירוש זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש. ולא ידעתי למה, דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיעה ליקצר, וכדאיתא בפרק המוכר (לעיל ס"ט ע"א), וכל שכן אי מוקמי לה בנותן מתנה דאפילו בתלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו.

האי מדה דמאן אילימא דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר, אמאי, דלוקח הוא:    כלומר, אם יש בה שנתות וכדאמר ליה כל שנת ושנת בכך וכך. ואוקימנא במדה דסרסור. והוא הדין דהוה מצי לאוקומה במדה דלוקח ובשאין בה שנתות, ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר לו כל שנת ושנת בכך וכך, אלא משום דבמתניתין ובברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחין ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנת בכך, ניחא ליה טפי לאוקומה נמי מתניתין בהכין. כנ"ל.

מתני': וחייב להטיף שלשה טיפין:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש, חייב בעל הבית להטיף שלשה טיפין ללוקח יתר על המדה, מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלשה טיפין שמוסיף לו. וזה תימה בעיני, וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו, אם כן ליתני שעורא לתוספת, כדתני בשילהי מתניתין נותן גירומין אחד לעשר בלח, ומאי שיעור שלשה טיפין דקאמר. ועוד אי שלשה טיפין לתשלומי מה שנשתייר במדה קאמר, הרכינה ומיצת מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר, והלא כבר נשתלם ממנו בראש. ועוד חנוני למה פטור, וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו בשל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשיכה למה פטור מן התוספת. ועוד, יוסיפו בגירומין כדי אותן שלשה טיפין. אלא הכי פירושו, מטיף שלשה טיפין מן המדה קאמר, ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף. וכן ערב שבת עם חשיכה מפני הטרדא.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף פז עמוד ב

גמרא: ורמינהי הרכינה ומיצת הרי הוא של תרומה:    הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין, התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד מתניתין גופא קשיא, מאי שנא מיצת, והלא הכלי עצמו אסור לחולין אפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה נראה לי דרבי אלעזר הוה סבירא ליה, דמן הדין אם הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי. וכן הדין לתרומה, שאינו קורא שם אלא על מה שנשפך אבל לא על המיצוי. ואמר ליה רב יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין, אלא משום יאוש בעלים היא.

ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל, דמה שנשאר בדופני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין. וכן ענין המשנה שם, שכך שנינו שם (תרומות, פי"א, מ"ו-ז-ח) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה וכו'. המערה מכד לכד ונטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב, לפי שלא הטריחו יותר מדאי. אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי, לפי שלא ידענו שעורא, דטובא בלעה וטובא פלטה. וזה נכון. והרי אמרו: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדירה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, וכמו שהשיב לחכמי לוניל, ואינה.

הכי גרסינן: איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסופא קאי ולחומרא:    והכי פירושא, ארישא קאי ולקולא, דקאמר תנא קמא דבעל הבית חייב להטיף לעולם שלשה טיפין ואפילו בערב שבת, וקאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור, או דילמא אסופא ולחומרא, דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטירוד הוא, וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר הימים אפילו חנוני חייב. כן פירש ר"ש ז"ל.

והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל גריס איפכא, ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסופא קאי ולקולא. ופירש, ארישא דקתני הרכינה ומיצת דאמר תנא קמא שאינו חייב להחזיר המיצוי ללוקח, ואמר לו רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור.

ואני תמה, שהחנוני אינו חייב להטיף, שכך שנינו והחנוני פטור, וכן גריס ר"ש ז"ל. ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתינו והחנוני חייב להטיף שלשה טיפין. וכן מצאתיה בפירוש ר"ח ז"ל וכן פירש בפירושו. ובדקתי אחר המשניות המדוייקות ומצאתי בהן כגירסת ר"ח ז"ל וכן בהלכות הריא"ף ז"ל.

הכי גרסינן: בשלמא באיסר ושמן:    כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני על יד בנו ליתן לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר, וכן גריס ר"ש ז"ל, והוא עיקר, וכבר דחה הוא מי שגורס באיסר שמן.

הא דאמרינן: לימא דשמואל תנאי היא:    קשיא ליה לרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, אמאי, והא אמרינן דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה, וכיון דלא איפשר ליה לשדורי שמן בלא צלוחית פטור אף על הצלוחית, דלשדורי ליה שמן בצלוחית שדריה. ותירץ דאף על גב דשדריה לשדורי ליה ובצלוחית, מכל מקום מצי למימר ליה בעל הבית לשדורי לי בצלוחית שדרית, אבל לשדורי בצלוחית דידך לא שדרית דמי אסיקית אדעתאי דתטול לבקרה. והילכך אם איתא דאית ליה לרבי יהודה בעלמא כשמואל לא הוה פטר הכא על הצלוחית. אלא ודאי מדפטר על הצלוחית שמע מינה לית ליה דשמואל.

דף פח עמוד א

הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו':    הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב:    דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא).

וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.

הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר:    מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו, הא לאו הכי אסור להחזירו לו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר, דכיון דירא שמים הוא קנה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו.

דף צ עמוד א

הא דאמרינן: אלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח והא אמר רבא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר:    פירשו רוב המפרשים חוזר המקח, כלומר, אפילו פחות מכדי אונאה הוי מקח בטל. וקשיא לי, דאם כן בטל הוה ליה למימר. ועוד דאם כן כוליה פירקין דבית כור קשיא לי, דהוי דבר שבמדה, ואפילו הכי קתני פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר.

אלא הגירסא הנכון מה שפירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, חוזר אותו פחת אף על פי שהוא פחות מכדי אונאה, שלא נאמרו דיני אונאה במחילה וחזרת אונאה וביטול מקח אלא בשיש טעות בדמי המכר, אבל כל שבמדה ושבמשקל ושבמנין לא שייך בהני דיני כלל, אלא הרי הוא כאלו נתן לו מקצת ומשלים השאר, והילכך אין הפרש בדברים אלו בין יתר מכדי אונאה לפחות מכדי אונאה, אלא לעולם המקח קיים ומחזירין זה לזה הפחת והיתרון. וכבר כתבתי יותר מזה בקדושין בריש פרק האומר בסייעתא דשמיא.

---