בבא בתרא עו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא במאי אוקימתא להא בתרייתא ברשות הרבים אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה ואי ברשות הרבים ממאן אוגיר ותו משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם במשיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם גוהגבהה קונה בכל מקום מאי עד שימשכנה נמי דקאמר ומאי עד שישכור את מקומה דקאמר הכי קאמר עד שימשכנה מרה"ר לסימטא ואם רשות בעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומה לימא אביי ורבא דאמרי כרבי אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי הכא במאי עסקינן דדאמר ליה לך משוך וקני מר סבר הקפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו אמר רב פפא והאי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דביה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אמר לי אין לצור ולצור
רשב"ם
עריכהעד שימשכנה - לרשות המיוחד לו:
עד שישכור - דרשותו של אדם קונה לו כדנפקא לן מואם המצא תמצא בידו הגנבה:
לא קשיא - הא דאמר רבי ספינה במסירה היינו ברשות הרבים כגון רקק מים שברשות הרבים דאי אפשר במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו כגון בחצר של שניהן או בסימטא כדלקמן וכיון דאי אפשר במשיכה קנה ליה במסירה והאי דקאמר ת"ק דר' נתן דהיינו רבי ספינה במשיכה היינו בסימטא כגון מבואות קטנים הפתוחין לרשות הרבים ויש בהן מים וספינה עומדת שם דכיון דאינו רשות הרבים ממש אלא דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ויש רשות לאדם לשבת שם הרי הוא ברשות כל מי שעומד שם לקנות במשיכה כאילו הוא רשותו וכיון דאפשר במשיכה לאו אורחא דסימטא במסירה ולא מקניא במסירה ומשום הכי קאמר ספינה במשיכה ואותיות במסירה דמשמע אבל בספינה לא מקניא במסירה דהאי כי אורחיה והאי כי אורחיה רה"ר במסירה וסימטא במשיכה כן נראה בעיני: הכי גרסינן בפר"ח אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה כו' ואי ברה"ר ממאן אוגיר ותו משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא וכו':
מאי עד שימשכנה - דקתני מרה"ר לסימטא ומאי שישכור את מקומה הכי קאמר אי ברשות בעלים היא לא קנה עד שישכור כו' וכן עיקר דתרי פירכי קפריך ברישא ולבסוף מתרץ להו תרוייהו והכי קפריך אי ברשות הרבים מיירי הך ברייתא היכי קאמרי רבנן עד שישכור את מקומה מי יוכל להשכירה ותו דקאמרי רבנן עד שימשכנה משיכה ברה"ר מי קניא בתמיה:
דאמרי תרוייהו כו' - סברות נינהו:
מסירה - כגון בספינה ובבהמה גסה:
קונה ברה"ר - דהא לא אפשר במשיכה:
משיכה - בין בספינה בין בבהמה גסה וכ"ש בבהמה דקה קונה בסימטא שהוא מקום מיוחד לעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהן דמי וכיון דאפשר במשיכה לא מהניא ביה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחה ברשות הרבים ומשיכה אורחה ברשות שיש לו חלק בו:
אבל הגבהה קונה בכל מקום - אפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו:
ומשני מאי עד שימשכנה כו' - לא ברשות הרבים מיירי אלא שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דקניא ביה משיכה ומאי עד שישכור כו' לאו ברשות הרבים קאי אלא הכי קאמר והיכא דברשות מוכר היא לית ליה תקנה לא במסירה ולא במשיכה עד שישכור את מקומה:
לימא אביי ורבא דאמרי כרבי - דאמר ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים ולא כרבנן דאילו רבנן לית להו מסירה קונה ברשות הרבים דמשום הכי אמרי לא קנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא והיכי שבקי רבנן ואמרי כרבי:
כל היכא דאמר ליה בעל הספינה ללוקח לך חזק וקני - והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה כולי עלמא לא פליגי דקני דודאי נקנית במסירה ברשות הרבים:
רבנן סברי קפידא - לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יוכל לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו:
מראה מקום - אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך:
צריך למיכתב - שטר אחר:
קני לך כו' - ולפרושי אתא דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי עד שיכתוב וימסור וגם בא לפרש היאך יכתוב ליה ההוא שטרא:
אמריתה לשמעתא - נתווכחתי בשמועה זו ורב אשי כרבי סבירא ליה דאותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר:
הא לא כתב ליה הכי - אלא מסר בלא שטר אחר לא קני כרבנן ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה הא סברא היא דמשום גביית חוב הכתוב בו קזבין ליה והלכך במסירה לחוד מיקני כרבי:
ואמר לי אין לצור ולצור - ואי משום אונאה יתר משתות ליהוי ביטול מקח ומחזיר לו דמיו וזה יחזיר לו שטר חובו:
תוספות
עריכהבמאי אוקימתא ברה"ר אימא סיפא. וא"ת דמשמע דאי מיירי בסימטא ניחא ואמאי כיון דידע מילתא דאביי ורבא תקשי ליה היכי מהניא מסירה בסימטא לפירוש ר"י וי"ל דאי מיירי בסימטא ניחא דפליגי רבי ורבנן אי מהניא מסירה בסימטא או לא ואביי ורבא כרבנן אבל אי מיירי ברשות הרבים לא הוו לא כרבי ולא כרבנן דאפילו רבי מודה דמשיכה קניא:
ואי ברה"ר ממאן אוגיר. תימה לרשב"א ואי בסימטא נמי ממאן אגרה וי"ל דאפשר לאוקמה ברשות של'. שניהם:
ה"ק [כו'] אי ברשות בעלים היא לא קני עד שישכור. מה שפירש בקונטרס דרשות בעלים היינו רשות מוכר אין נראה לרשב"א דהא משמע לא קנה במסירה עד שישכור את מקומה מכלל דלרבי קני במסירה וברשות מוכר פשיטא דלא קנה במסירה דדוקא בחצר שאינה של שניהם קאמרי אביי ורבא דקניא מסירה ונראה לרשב"א לפרש דרשות בעלים לאו רשות מוכר קאמר אלא כלומר אי רשות שיש לה בעלים היא כמו חצר שאינה של שניהם וכן לר"י:
ומר סבר מראה מקום הוא לו. וא"ת אביי דחשיב לקמן בפרק גט פשוט (דף קסה.) רבן שמעון בן גמליאל (ורשב"א) כולהו סבירי להו מראה מקום הוא לו אמאי לא חשיב רבי בהדייהו וי"ל דלא חשיב אלא השנויין במשנה ולרשב"א נראה משום דאיכא למידחי דפליגי במסירה אי קניא בסימטא או לא:
אמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא כו'. אומר רשב"א דאין להביא ראיה דסבר רב פפא דאין אותיות נקנות במסירה דדלמא סבר רב פפא דצריך להביא ראיה ולהכי צריך לכתוב שיהיה לו לראיה ולא משום דאין נקנה במסירה ומיהו אי רב פפא אמר דצריך לכ"ע דלרבי נמי דאותיות נקנות במסירה צ"ל לו קני וכל שעבודא דאית ביה יש להביא ראיה שאין הלכה כרבי דתניא בפרק האיש מקדש (קדושין דף מז: ושם) התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש דפליגי בדרבי דר"מ אית ליה דרבי דאותיות נקנות במסירה ורבנן לית להו דרבי ואבע"א דכ"ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קא מיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה כו' ומדלא קאמר דכ"ע אית להו דרבי ש"מ דאין הלכה כרבי אבל אי לא אמר למילתיה אלא אליבא דחכמים דאמרי עד שיכתוב וימסור אבל לרבי דאמר במסירה לחודה קני כיון שמיקל בקנין קני נמי אע"ג דלא אמר ליה קני לך וכל שעבודיה אין ראיה משם דלא מצי למימר דכולי עלמא אית להו דרבי דתו לא הוה מצי למימר דקמיפלגי בדרב פפא ומיהו אכתי נראה לרשב"א שיש לדקדק מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי ואי הלכה כרבי הו"ל למימר דכ"ע לית להו דרב פפא דכיון דרב פפא לא איירי אלא לרבנן ואין הלכה כמותן אלא ודאי הלכה כרבנן דאין אותיות נקנות במסירה ומיהו גם זה נראה לרשב"א לדחות דאי הוה אמר דכ"ע לית להו דרב פפא הוה משמע דדברי רב פפא אינם אמת ודברי רב פפא הן אמת אליבא דרבנן:
קני לך איהו וכל שעבודיה. בפ' מי שמת (לקמן דף קמז: ושם) משמע דמכירת שטר לא הוי אלא מדרבנן דקאמר התם אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע אינה אלא מדרבנן ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאין יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול אלמא מוכר שטר מדיכול למחול הוי מדרבנן והאי דאיצטריך בפרק הזהב (ב"מ דף נו:) למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר או לווה וקנה בלא שטר ונותן לו דמים על מנת שיכתוב לו שטר ואם תאמר אמאי
עין משפט ונר מצוה
עריכהז א ב ג מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ג' ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ט':
ח ד ה מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה ג' ועיין במגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ז':
ט ו מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה י' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
לא קשיא. היכא אמר רבי דספינה נקנית במסירה ברה"ר קינה לה במסירה ולא במשיכה משום דרה"ר היא ולית להני רשותא כלל ברה"ר ואמטו להכי אם מסר לו קנה משום דהוציא מחזקתו ומכחו. אבל במשיכה אינו קונה משום דכל משיכה דמשיך מרשותא דחבריה ומכניסה ברשותיה הוא והאי רה"ר לאו רשותא דתרוייהו הוא. והאי דקאמר ת"ק ספינה נקנית במשיכה היינו (טעמא). בסימטא. מקום שאינו רה"ר גמור אלא מקום הוא שיש בו רשות לשניהם לזה כמו לזה להכי קני ליה במשיכה ולא במסירה. משום דכיון דמשך ליה לספינה מרשות דהאי ומכניסה לרשות דהאי קני לה:
במאי אוקימתא. להא דנקנית במסירה ברה"ר:
והא אביי ורבא וכו' מסירה קונה ברה"ר. כדפרישית לעיל: ומשני לעולם מוקמי לההיא מלתא בתרייתא דרבי ברשות הרבים ודקא קשיא לך הא דסיפא הכי קתני לה:
מאי עד שימשכנה. נמי דקתני לאו משום דמשיכה קונה ברה"ר. אלא עד שימשכנה מרה"ר לסימטא דהיינו רשותיה:
אי הכי דמוקמת לה ברה"ר אימא סיפא או עד שישכור את מקומה הלוקח וכו'. הרי כבר תריץ לה עד שימשכנה מרה"ר לסימטא:
ואם ברשותו של בעלים הוא. החפץ בביתו של מוכר הוא ברשות שאין יכול למושכו שם לא קנה הלוקח עד שישכור את מקומו שהחפץ מונח בו מן המוכר שעכשיו דומה כמו ברשותו של לוקח מונח:
לימא אביי ורבא דאמרי. תרוייהו לעיל מסירה קונה ברה"ר וכו' דס"ל כרבי דכן הכי נמי אמר רבי לעיל ושבקי רבנן ועבדי כרבי:
אמר רב אשי. לעולם אפי' כרבנן ס"ל. וכל היכא דאמר ליה המוכר ללוקח לך חזק וקני בהאי מקח כ"ע לא פליגי דאפי' רבנן מודו דבמסירה סגי אפי' ברה"ר:
כי פליגי היכא דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא. כלומר דאינו קונה עד שימשכנה מרה"ר לסימטא. ורבנן סברי הואיל דאמר ליה לך משוך וקני אע"ג דמסר לו [לא קני] דכל שעה היה המוכר מקפיד דלא מיקני עד דמשיך ליה הכי ולא מהני ביה מסירה:
ומר סבר. רבי דאמר במסירה סגי האי דקאמר ליה לך משוך וקני מראה מקום הוא לו כי היכי דליקני בעיקר קנינה במשיכה. וה"ה דקני ליה נמי במסירה ברה"ר:
צריך למיכתב ליה בשטרא אחריני קני לך איהו וכו'. וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך לשטר זה המקבל שהיה קונה אותו בלא זכיית הממון שבו:
אמר ליה אין. דודאי אי לא כתב ליה בשטר אחרינא קני ההוא שטרא וכל שעבוד דביה לא הוה שוה לו אותו השטר שקנה לבדו אלא לצור ע"פ צלוחיתו דאמרי' דלהכי מכרו לו ולא למיגבי ביה:
אי הכי עד שישכור את מקומה ברשות הרבים ממאן אגר. ואי אמרת בסימטא ניחא דמוקמינן לה בכגון סימט' כלומר רשות של שניהם ומפרקינן הכי קאמר ואי ברשות בעלים כלומר כלה ברשות שיש לה בעלים היא וה"ק ספינה ברשות של בעלים שהיא רשות שאינה של שניהם לא קנאה עד שימשכנה מאותו רשות לסימטא או שישכור את מקומה, ולא חסורי מחסר לה אלא כלה ברשות בעלה קיימא, והרב רבי שמואל ז"ל פי' רשות מוכר, ויש לו גרסא אחרת כאן.
ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לן מהא דגרסינן בפרק גט פשוט רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור' שמעון כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו ואלו רבי לא קא חשיב ושמעתי דאיתנהו במתניתין קא חשיב בברייתא לא חשיב, ולאו מלתא היא.
אלא הכא בטעמא פליגי מר סבר כיון שאין משיכה קונה ברשות זה לא הזכיר לו שם משיכה אלא לקפידה להטריח עליו שאין אדם מראה מקום בדבר שאינו כלום ומניח עיקר קניה ומר סבר כיון שהספינה בסימטא ואין המשיכה קונה בה ודאי לא אמר לקנותה בדבר שאינו קונה כאן ולשם קנייה הזכיר לו להראות לו מקום כלומר שילך ויקנה במה שיוכל והאי טעמא לא שייך בעלמא לשאר דוכתי.
ור"ח והרב רבי שמואל זכרונם לברכה פירשו "מראה מקום" דה"ק, אם תרצה משוך והוליך אותה לרשותך שכבר נקנית לך במסירה, ואין לשון מראה מקום כן.
צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. פי' לאו דוקא למכתב אלא אם כתב לו שטר צריך לכתוב כן ואם באגב א"ל הכי באפי סהדי קנה כדאמרינן נמי צריך למכתב ליה ולא שיירת בזביני אלין קדמאי כלום ובודאי אי א"ל הכי באפי סהדי קני ולמכתב לאו דוקא וכן בהרבה מקומות (לקמן בבא בתרא דף קל"א, קל"ב) הכותב כל נכסיו, שפי' נותן.
והא דאקשינן הא לא כתב ליה הכי וכו'. הכי פירושא, אי כתב ליה שטר או אקני ליה באגב ולא אמר או לא כתב ליה כל שעבודא דאית ביה אמאי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכתיבה ומסירה או באגב כדין האותיות קנאו לכל דבר ולא כפירוש הר"ב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב ליה הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכרועי בפלוגתא דתנאי אתו השתא אלא בכתיבתה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחי', ומפני שעיקר מקחו לראיה שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין, וכן עיקר.
ויש אומרין שקנה הקלף כסברתו של הרב ז"ל, אבל מ"מ אם חזר ומחלו או שפרע הלה מוציאו מתחת ידו בשטרי הודאות והלואות שהשטר של לוה הוא דספר מקוה בעינן וכתבתיה בפרק הכותב (כתובות פה,ב).
לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים: יש מפרשים, דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך, ולא במסירה, אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה, ולפיכך קאמר רבי תרווייהו. וההיא דברייתא קמייתא דקתני במשיכה, בדקיימה בסימטא, דאיפשר לו במשיכה, חדא, דאין מעכב, דלא עיילי בה רבים דליעכבו, ועוד דהוה ליה ברשותא דתרווייהו, וכשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו, ולפיכך דוקא במשיכה. אבל ברשות הרבים, שאי אפשר לו למשוך, מפני הרבים שמעכבין, ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו, והילכך כיון דלא איפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור, דכיון דנקנית גם במסירה, כל שאין המוכר מקפיד, למה לא תקנה בכל מקום במסירה.
אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש פירש, דבסימטא אפשר לקנות שם במסירה, דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם, מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר, ואין המסירה קונה ברשות מוכר, דאכתי אינו מסור ביד לוקח, דעדיין לא יצא מרשות מוכר, ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח. וזה נכון. וכן ראיתי גם למורי הרב ז"ל משם רבו ז"ל.
ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא, מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, היאך הוה אפשר ליה לרבי למימר דתיקני שם במסירה. ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא, לדידיה רישא היכי ניחא לה. יש לומר דמסבר סבר, דכיון דלאו רשותו גמורה היא, אלא לשעתו, אף הוא נסתלק ממנו בנקלה, וכל שמוסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שקנה על ידי הספינה נתן ללוקח, וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כנ"ל.
אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם: נראה לי, דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניס שם מוכר זה בלא דעת הבעלים, הא לאו הכי לא. דאילו פקדון הוא ביד בעל החצר הרי שנינו (לקמן פה, א) ארבע מדות במוכרים ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו, ואם הוא מושאל או מושכר רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשותו. אלא דוקא בשהכניסה שלא מדעת הבעלים היא, וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם, הרי הוא להם כרשות הרבים וכמסירה.
והגבהה קונה בכל מקום: ואפילו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לי, דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין, ואויר חצרו כחצרו. ואפילו מפסיק כלי, לדעת אביי, כדאמרינן במציעא פרק השואל (קב, א), דגרסינן התם, אמר רבי יוסי בר רבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו, קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא, ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי כירה, אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי.
וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי, דעד כאן לא שמעינן מההיא אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו, אבל את של בעל של חצר לא שמענו, שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצירו הוא עומד, וכמו שאין משיכה קונה ברשותו, אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום, אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד דקשיא לי, דאי משום הא, ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות, דקתני בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, קתני מיהא דבהגבהה קונה.
אבל יש לפרש, דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון דעקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו, אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על פי דאיכא דעת אחרת . כנ"ל.
אמר רב אשי אי אמר ליה לך חזק וקני הכי נמי: כלומר, דאפילו רבנן מודו דמסירה קונה בספינה, דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך, והוא הדין בשלא אמר לו מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו, דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני, כלומר, בשלא אמר לך החזיק, אלא לך משוך, רבנן סברי, אף על גב דספינה נקנית במסירה, הני מילי היכא דלא קפיד מוכר, אבל הכא דאמר ליה לך משוך, ודאי מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקנייה אלימתא מן המסירה, דהיינו משיכה, ושמא רוצה הוא לעכב הקנייה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו, וכדקאמר ליה. ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה, אלא כאלו אמר לו הרי הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך. וקיימא לן כדרבנן.
וקשיא לי, דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך, מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה, וכי שכר מקומה מאי הוי, והא לך משוך אמר ליה ובקפידה אמר ליה, וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה, דעיקרא של קניית משיכה זה הוא, וכיון שכן, כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה: ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאיפשר במסירה קאמר, כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם. ודוקא בשלא אמר לו המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה, אינו קונה עד שימשוך, דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא דקפיד. ואפילו היא ברשות הרבים, דאי אפשר למשוך שם, אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא, וכל שכן לרשותו ממש, ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי, ואזיל לוקח ומשיך, לא קנה עד שימשכנה כדינה, מרשות הרבים לסימטא, דאף על גב דנקנית שם במסירה, ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד, אפילו הכי כיון דמתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותופס בה, אלא במשיכה. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.
וכלים גדולים, כגון תיבות גדולות וחביות גדולות, שכבדן קובען, מסתברא דכספינה הן, וספינה לאו דוקא, דלאו כרוכלא לחשוב וליזיל. ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה, שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה, מה שאין כן בכלים הגדולים שעשויין לנחת ועושין להם מקום קבוע.
אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו, דספינה דוקא, ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו, אבל כלים גדולים, שדרך הבעלים להכניסן בביתו, לא קנה עד שימשוך. וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסן לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים, והנהר גם כן, שהוא כעין סימטא, שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם.
ובהמה גסה, איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה. ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין (כה, ב) היא שבהמה גסה נקנית במסירה, לית כן הלכתא, דהא אמרינן התם, דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה, וכרבנן דברייתא, דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה, ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה. וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית במסירה, ופליג אשמעתא דהכא, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו. ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה. וברייתא דקתני כיצד במסירה, פירוש דמתניתן דקידושין היא, ולא קיימא לן כותה. וטעמא דמילתא, משום דספינה משיכתה קשה, אבל בהמה, אפילו בהמה גסה שבגסות, משיכתה קלה יותר מן הכל וכך דרכה. וכן כתב הר"א אב בית דין. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב אמי נמי בסימטא היא, ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שימשכנה, והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה.
ואם תאמר אם כן היאך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא, כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה, סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך, שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו, וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד.
הא דאמרינן: צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה: לאו דוקא כותב, אלא מאי כותב, אומר. ולמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, צריך שיאמר לו כן בשעת מסירה, ולמאן דאמר עד שיכתוב וימסור צריך למכתב ליה גם כן, אבל לא שמענו מדברי רב פפא אי סבירא ליה אותיות נקנות במסירה או בכתיבה ומסירה, שאין הכונה לו בזה, אלא שאילו לא כתב לו כן אלא הקנה ללוקח אלא הנייר לצור על פי צלוחית. ור"ש ז"ל פירש דרב פפא הלכה כרבנן אתא לאשמועינן, ואשמעינן נמי היאך יכתוב.
אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך: כלומר, סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו, והרי הוא סתמן כפירושן, וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו.
ואמר ליה אין לצור ולצור: נראה לי דהכי פירושו, אין לצור, ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהן קנין הגוף וקנין הראיה שבהן, וכל שלא אמר לו וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, ולצור בלבד קנאו, ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים. ומיהו הדמים ודאי מחזיר, וליכא למימר בכי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא, דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו, ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחו בטל. ונראה לי, דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו, אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו, דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קונה אלא מה שיש במשמעו.
אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת (לקמן קג, ב) נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי, וההיא ודאי כשלא אמר ליה הן וכל שעבודן דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הראיה והשעבוד שבשטרות בכלל, דלאו מילתא היא, דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה, לאו נכסי המלוה הן, וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לא, א).
ונראה לי, דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו, משום דמסוכן, הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר, וכדקיימא לן (גטין סו, א) דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין, דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה, ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה (שם סה, ב), והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע. ודוקא בכולל כל נכסיו, דאומדין דעתו שכך רצה לומר, אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן, הא הבריא ואפילו בכולל כל נכסיו, אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד, לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו. כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ב) לא קשיא כאן ברה"ר כאן בסימטא פי' ברה"ר דבלא מהניא משיכה איתקנא מסירה אבל בסימטא דאפשר במשיכה לא מהניא מסירה שהוא גרוע מן המשיכה וברה"ר דקניא משום דלא אפשר במשיכה וזה דומה למאי דבעי' למימר לקמן בפירקן על המטלטלין שהן ניקנין במשיכה שלא נתקנה המשיכה אלא למטלטלין גדולין שא"א להגביהן אבל מטלטלין קטנים שאיפשר להגביהן לא מהניא בהו משיכה עד שיגביהם:
(ג) ואי ברה"ר ממאן אגר. פי' הניחא אי אמרת דבסימטא מיירי איכא למימר שוכר את מקומה דהא סימטא דמיא לחצר של שניהן וכי היכי דבחצר של שניהן מצי למישכר מחברי' הה"נ בסימטא דכיון שכל אדם יש לו רשות להשתמש בסימטא ואין בני הרבים יכולין למונעו נמצא כי אותו המקום קנאו המוכר כל זמן שספינתו עומדת שם והילכך מהניא בי' שכירות אלא אי אמרת דברה"ר קיימי ממאן אגר:
(ד) א"ל אין לצור ולצור כתב רבי' יצחק זצוק"ל ולאו דוקא דהוי קני לי' ניירא דמ"ש האי משאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר אם לא ע"י משיכה או בחליפין או בהגבהה. אלא מסקנא בעלמא. ואינו נ"ל אלא קנין גמור הוא שהרי מסירה יש כאן אלא שרבי' יצחק הולך אחרי [סברתו] שאין המטלטלין נקנין במסירה ואע"פ שהן קטנים וכבר ביארתי למעלה שזו הסברא היא מופלגת מן הדעת ביותר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
כה. במאי אוקימתא לדת"ק דרבי נתן כרבי ספינה נמי תקני במסירה [ד]תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. ואלו ת"ק דרבי נתן דאוקימתיה כר' קתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנות במסירה, מכלל דספינה במסירה לא, דאם כן ליתני אותיות נקנות במסירה וספינה בין במשיכה בין במסירה. ועוד אדאשמועינן במשיכה לשמעינן במסירה וכל שכן במשיכה דעדיפא טפי, דהא אפי' לרבנן דאמרי במסירה לא מיקניא משיכה מיהת מיקניא, אלא מדלא קתני אלא במשיכה ש"מ במסירה לא. ופרקי' לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא. הא דתניא ספינה נקנית במשיכה אבל במסירה לא, בסימטא [ד]לא קניא בה מסירה, והא דתניא נקנית, במסירה ברשות הרבים, כדבעינן לברורי טעמא לקמן.
במאי אוקימתא להאי בתריתא ברשות הרבים אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה משיכה ברשות הרבים (מיקניא) [מי קניא] והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהן והגבהה קונה בכל מקום. אבל משיכה ברה"ר לא קניא. ופריק מאי עד שימשכנה דקאמרי רבנן, עד שימשכנה מר"ה לסימטא. ומקשינן אי הכי, דבדקימא השתא ברה"ר עסיקינן, הא דקתני או עד שישכור את מקומה ברה"ר ממאן אגר. ופריק הכי קאמר אם רשות בעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומה.
לימא אביי ורבא דאמרי כרבי, דאמר ספינה נקנית במסירה, דאי כרבנן דאמרי לא קנה עד שימשכנה, אם כן האי מסירה דקאמרי אביי ורבא דקונה ברשות הרבים, היכי משכחת לה, אי לא קניא בספינה במאי (בו) קניא. אמר רב אשי (ד) אי [ד]א"ל לך חזק וקנה הכי נמי דקני. כלומר אפילו רבנן (ד) מודו דקני לה במסירה ברה"ר, ואביי ורבא נמי כי אמור בדאמר ליה לך חזק וקנה הוא דאמור, ורבי ורבנן כי פליגי היכא דא"ל לך משוך וקנה. רבנן סברי קפידא הוא, דלא ניחא ליה לאקנויי ליה אלא במשיכה, הילכך אי עביד בה משיכה מעליאתא קני ואי לא לא קני ואפילו במסירה. ורבי סבר מראה מקום הוא לו, כלומר חד מתרי תלתא אנפי דהקנאות קא מחוי ליה, ואי בעי במשיכה ליקני ואי בעי במסירה ליקני.
וקימא לן כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא להאי טעמא דמראה מקום הוא לו בשיטה בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסה,א), דאלמא לית הלכתא הכין.
וש"מ לטעמיהו דרבנן דכל מידי דמיקני בחד מתרי תלתא אנפי דהקנאה, ואמר ליה לך חזק וקנה, ועבד ביה חד מיניהו, אפי' צד הקל שבכולן, קני בגויה. ואי אמר ליה לך משוך וקנה, ואזל איהו ועבד ביה אנפא אחרינא דקיל מיניה, כגון מידי דמקני בין במשיכה בין במסירה, וא"ל לך משוך וקנה, ואזל איהו ואחזיק במסירה דגריעא ממשיכה, דהא לא קניא אלא במידי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, ואשתכח דגרועי גרעה לקניתו, לא קני. ואי עבד ביה מילתא דעדיפא ממשיכה, כגון הגבהה דקניא בכל מקום, אי נמי שכירות מקום, קנה. מאי טעמא, דעלויי עליה לקנייתו, דהא משיכה לא קניא אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא, ואלו הגבהה כל היכא דהגביה קנה. וה"ה נמי דאי שכר את מקומו נמי קנה, דכי קפיד עליה דלא לגרעה לקנייתו, אבל היכא דעליה לקניתו ניחא ליה דליקני. תדע דהא הכא דאוקימנא מודו רבנן דאי שכר את מקומה נמי קני, מדקתני לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, וטעמא דמילתא כדברירנא.
&;וה"ה דאי הגביה נמי קני, דהגבהה ושכירות מקום תרויהו כהדדי נינהו דקנו בכל מילי. והא דקתני או עד שישכור את מקומה ולא קתני נמי או עד שיגביהנה, משום דבספינה קאי וספינה לאו בת הגבהה היא כלל.
אבל ודאי אי א"ל לא תקני אלא במשיכה, כיון דגלי אדעתיה גלי ולא קנה עד שימשוך. וכ"ש בשאר אנפי הקנאות היכא דא"ל לא תיקני אלא בהכין. וה"ה היכא דשכר את מקומה, אי נמי קימא ברשות לוקח ולא קביל עליה מוכר דזאבין (ניחא) ליה סתמא, אלא א"ל לך משוך וקנה, גלי אדעתיה דלא [ניחא] ליה דתיקני ליה רשותיה דלוקח. וכי קאמרי רבנן היכא דכי א"ל לך משוך וקנה אכתי לא הוה אגירא ליה חצר ללוקח, ולמעוטי מסירה קאתי, אבל היכא דהוה אגירא ליה חצר ללוקח מקמי הכין אי נמי ברשות לוקח גופיה, ואמר ליה לך משוך וקנה, לא קנה עד שימשוך, אלא היכא דהדר קביל עליה מוכר דליקני באנפא אחרינא:
כו. ושמעינן מיהא דאביי ורבא דמסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דומיא דר"ה דלית ליה רשותא לחד מיניהו לאנוחי בה מידי, דאשתכח דכי עבד בה מסירה לאו ברשותיה דמוכר הואי, דהא לא קימא בדוכתיה דאית ליה רשותא לאנוחה התם. ואע"ג דלוקח נמי לית ליה רשותא לאנוחה התם, אהניא ליה מסירה דנקיט לה בידיה כמאן דעילה לרשותיה. אבל לא בסימטא ולא בחצר שהיא של שניהן, דכיון דאית ליה רשותא לכל חד מיניהו לאנוחי בה מידי, אשתכח דמעיקרא כי אוקמה מוכר התם כמאן דאוקמה ברשותא דנפשיה דמי, והשתא כי אתי לוקח ועביד בה מסירה בדוכתא דאוקמה (ו) מוכר בגויה, כמאן דעביד בה מסירה ברשותיה דמוכר דאמי, דהא מוכר הוא דאוקמה התם ולאו לוקח, ולא זכי דוכתא אלא למאן דאנח ההוא מידי בגויה, ומוכר הוא דאנח בגויה, ולא אלימא מסירה למקנא ברשותיה דמוכר.
ומשיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, דכיון דאית ליה לכל חד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי, כי משיך לה מדוכתא דאוקמה מוכר בגויה לדוכתא אחרינא דאית ליה (לית) רשותא נמי ללוקח לאוקומה בגויה הוה ליה כמאן דאפקה מרשותא דמוכר ועילה לרשותיה דלוקח. וה"ה נמי היכא (דמשכח) [דמשכה] מר"ה לסימטא או לחצר שהיא של שניהם, דאפקה מרשותא דהוה קימא בגוה ועילה לדוכתא דאית ליה רשותא לאוקומה בגוה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותא דנפשיה. אבל אינה קונה (א) לא בר"ה ולא ברשות שאינה של שניהם, דלית ליה לחד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי. מאי טעמא, דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה לה מדוכתה בלחוד הוא דקניא, אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח לאוקומה בגויה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותיה, והכא בר"ה וברשות שאינה של שניהם כיון דלית ליה רשותא ללוקח לאנוחי בה מידי לאו כמאן דעילה לרשותיה דמי, דמעיקרא לבר מרשותא דתרויהו הוה קימא והשתא נמי לבר מרשותא דתרויהו הוא דקימא.
והגבהה קונה בכל מקום, דכיון דאגבהיה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בגויה ועייליה לרשותא דנפשיה. דאי למאן דאמר (ב"מ י,ב) חצר משום יד אתרבאי, לא תהא ידו קלה מחצרו, ואי למאן דאמר (שם) משום שליחות אתרבאי, לא יהא עצמו קל משלוחו. וסברא נמי הוא, שאין לך דבר שנכנס לרשותיה של אדם יתר מהבא לידו.
וכן שכירות מקום שהמקח בו קונה לו (ברשותו) [כרשותו], דכיון דאגריה קנייה לזמן שכירותיה ותהיה (ברשות) [כרשות] לוקח, כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. וה"מ ברשות המיוחדת לבעלים, אבל רה"ר לא מהניא בה שכירות, דאי אגר מהאי אתי אידך וממחי ביה, ואמטול הכי קא מתמהינן ברה"ר ממאן אגר.
ברם צריך את למידע דכי אמרי' דמסירה קונה ברשות הרבים וכיוצא בה, הני מילי במילי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, כגון ספינה וכיוצא בהם. אבל במילי דבני משיכה נינהו, כגון בהמה וכלים שדרך בני אדם למשכן, במשיכה אין במסירה לא. ואפי' במילי דטריחא מילתא לממשכינהו נמי, כי קני במסירה הני מילי היכא דכי מסר ליה קא אחיד ביה קונה ולא משכיה מיד, אבל היכא דכי אחיד בהו קא משיך להו מיד לא קני, דגליה אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני, במסירה לא קא ניחא ליה למקני. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ י,א) גבי ד"א של אדם קונות לו כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה קא ניחא ליה למקני [ב]ארבע אמות לא קא ניחא ליה למקני, ואף הא נמי כיוצא בה. הילכך אע"ג דא"ל זיל קני ואזל איהו נקיט ליה וקא משיך לה ברשות, לא קני, דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה למקני אלא במשיכה, ומשיכה בר"ה לא קניא. ואי משיך לה מרשות הרבים לסימטא קני.
וה"מ בפניו ובסתמא, אי נמי דא"ל לך חזק וקנה. אבל אי א"ל זיל קני במסירה ואזל תפיס בה וקא משך לה מיד, אע"ג דמשכה מרשות הרבים לסימטא נמי לא קני, דהא גלי מוכר אדעתיה דבמסירה קא ניחא ליה לאקנויי ליה. ובדין הוא דאי הוה תפיס בה לוקח ותו לא הוה קני, אלא כיון דקא משיך לה ממשך בשעת תפיסה גלי לוקח אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני במסירה לא קא ניחא ליה למקני, וכיון דמוכר לא ניחא ליה לאקנויי במסירה ולוקח לא קא ניחא ליה למקנא אלא במשיכה לא קני. אבל ודאי אי עילה לרשותיה דלוקח אי נמי שכר את מקומה קני כדברירנא לעיל.
וכי אמרינן נמי דמשיכה קונה בסימטא וכיוצא בה, דוקא במידי דלאו בר הגבהה הוא, אבל במידי דבר הגבהה הוא בהגבהה אין במסירה לא, כדבעינן למימר קמן.
וכולהו הני דלא בני הגבהה נינהו דקאמרינן דאי (ן) בני משיכה נינהו לא קני במסירה אלא במשיכה, הני מילי היכא דלא מסר ליה מקנה בידיה לקונה, אלא דא"ל לך חזק וקנה ואזל קונה ותפיס בה, אפילו שלא בפניו, כדמסקינן לה בשמעתין גבי ספינה, אי נמי דאזיל תפיס בה לפניו לבתר דארצי ליה מקנה לאקנויי ליה, כדתניא בפרקין (לעיל בבא בתרא עה,ב) כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה כו' קנאה, דכה"ג במידי דבר משיכה הוא קאמרי רבנן דלא קני במסירה אלא במשיכה כדדרש רב בקמוניא בהמה גסה ניקנית במשיכה, אבל היכא דמסר לה מקנה גופיה בידיה לקונה אדעתא דאקנויי, קני, כדאסיקנא בהדיא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ ח,ב) מוסרה מחבירו קנה, ובהא לא פליגי תנאי. וכבר ברירנא לה בפרק האשה נקנית ובפ' ארבע אבות בירור יפה:
כז. אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אמר רב כהנא אמריתה לשמעתה קמיה דרב זביד מנהרדעא טעמא דכתב ליה הכי [הא לא כתב ליה הכי] לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמר לי אין לצור ולצור. והשתא דאמרת לצור על פי צלוחיתו הוא דזבין ליה הוה ליה ביטול מקח, דהא קימא לן המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה, כדאיתא בפ' הזהב (ב"מ נו,ב). ולהאיך פירוקא בתרא דפרקינן לקמן (בבא בתרא עח,א) גבי צמד ובקר דאי הוי בכדי שאין הדעת טועה מחילה הויא, הכא נמי הויא מחילה:
לא קשיא הא דקתני ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים משום דרשות הרבים לא מהני ביה משיכה דכי מקניא משיכה הני מילי היכא דמשך ליה לרשותיה אי נמי לחצר דאית ליה בה שותפות דחזינן הא דוכתא דקיימא ביה כאלו בחולקיה קיימא אבל היכא דמשך ליה ברשותיה דרבים לא קנה משום דמשיכה ברשות הרבים לא מהניא דהא אף על גב דמשך לה אכתי נמי ברשות הרבים קיימי ולא ברשותיה קיימא אבל במסירה מיהא מקניא דכיון דמסרה כמאן דנקט לה בידיה דמי וקנייה. והא דקתני ספינה נקנית במשיכה בסימטא דאית להו לתרווייהו בה רשות הילכך כי משיך ליה נפקא ליה מרשות דמוכר וקמה ברשותא דלוקח דהוה ליה כמאן דמשכה מרשותא דמוכר לרשותא דלוקח אבל במסירה מיהא לא מיקניא דכיון דסימטא אית ליה ללוקח ולמוכר רשות בה ההוא דוכתא דקמה בה ספינה כמה דלא משוך מיניה ואכתי ברשותא דמוכר קיימא והויא לה כמסירה ברשות מוכר דלא קניא ואי משיך ליה מיניה לדוכתא אחריתי אף על גב דלההוא סימטא גופיה הוא דמשיך כיון דלוקח נמי אית ליה רשותא בההוא סימטא הוה ליה כמאן דמשכה מרשות מוכר לרשות לוקח. והא דאמרינן משיכה לא קניא ברשות הרבים לא תימא הני מילי היכא דלא נקיט לה בידיה אבל היכא דנקט לה בידיה וקא משיך לה קני לה בהאי נקיטא דנקיט לה דהויא לה כמסירה אלא אפילו נקט לה בידיה נמי לא קני דלא מיבעיא היכא דאמר ליה מוכר לך קני דמשמע להכי ולהכי אי נמי זיל נקיט לה וקני לה דהא ודאי במסירה הוא דאיכוון לאקנוייה ולא במשיכה כיון דחזינן ליה דקא נקט לה וקא משיך לה ממשך גלי אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני. הרא"ם ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. יש מפרשים דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך ולא במסירה אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה ולפיכך קאמר רבי תרווייהו וההיא דברייתא קמייתא דקאמר במשיכה כדקיימא בסימטא דאפשר לו במשיכה חדא דאין מעכב דלא עיילו בה רבים דליעכבו ועוד דהוו ליה כרשותא דתרווייהו כי כשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו ולפיכך דוקא במשיכה אבל ברשות הרבים שאי אפשר לו למשוך מפני הרבים שמעכבין ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו והילכך כיון דלא אפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור כיון דנקנית גם במסירה כל שאין המוכר מקפיד למה לא תקנו בכל מקום במסירה. אבל הרא"ם ז"ל פירש דבסמטא אי אפשר לקנות שם במסירה דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר ואין המסירה קונה ברשות מוכר דאכתי אינו מסור ביד לוקח דעדיין לא יצאה מרשות מוכר ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח וזה נכון. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל משום רבו ז"ל. עד כאן לשונו.
ויש לסייע סברא זו מהא דאמרינן לקמן בפירקין מדד והניח על גבי סימטא קנה פירוש מדד המוכר והניח על גבי סימטא דכיון שהניח שם לצורך הלוקח הרי אותו מקום שהניח שם כחצרו של לוקח וקונה לו ואף על גב דלא קיימא לן הכי שאין הכלי יוצא מחזקת בעליו בכך מכל מקום יש ללמוד ממנה לענין מי שהניח כליו בסמטא שהוא כמונח בחצרו הילכך אין מסירה קונה שם שלא מצינו שתהני מסירה ברשות מוכר. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש כיון דמשיכה מהניא בסימטא לא קניא מסירה שהוא קנין גרוע מידי דהוה אהא דאמרינן לקמן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה. ומיהו לא דמי כלו האי דקנייה תלויה בדבר שאדם רגיל לעשות בו כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מושך בגמל ומנהיג בחמור אבל איפכא לא והכי נמי אמרינן התם רכוב בעיר לא קני ודרך הוא כשאדם קונה חפץ שיכול להגביהו דרכו להגביהו לאלתר ולהכניסו לרשותו אבל אין דרך לעשות משיכה יותר ממסירה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסמטא. פירוש ברייתא דקתני דספינה נקנית במסירה ברשות הרבים דהתם אי אפשר במשיכה דמאי משיכה שימשוך הדבר לרשותו ורשות הרבים לאו רשותו הוא וברייתא דלעיל דקתני דספינה בקנית במשיכה דמשמע דדוקא במשיכה אבל לא במסירה וכמו שכתבתי למעלה בסמטא דבסמטא כיון שיש להם רשות להניח שם כליהם כשמושך הרי מוציא הדבר מרשות המוכר ומכניסו לרשותו אבל מסירה לא קניא בסמטא דכיון דאפשר במשיכה ומשיכה עדיפא לא תקנו בה מסירה משום כל שאפשר לקנות בקניה חשובה אין קניה פחותה קונה בו ומהאי טעמא הוא דאמרינן לקמן דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דקתני נקנית במסירה בסמטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר כיון שהספינה כבדה היא ואין דרכה במשיכה במסירה סגי לה ורבנן סברי כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה אבל במסקנא כולהו סבירי להו דבסמטא אפילו ספינה שהיא כבדה אינה נקנית במסירה שאף על פי שהמסירה קונה בה ברשות הרבים היינו טעמא משום דלא אפשר במשיכה אבל בסימטא כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה. והרא"ם ז"ל כתב דהיינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום דכיון שיש רשות לכל אחד להניח כליו מוכר זה שקדם והניח ספינתו כו'. ומיהו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דספינה נקנית במסירה בסימטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר דסימטא לאו כרשות מוכר דמיא ומשום הכי קונה בה מסירה בספינה שאין דרכה להמשך ורבנן סברי דכרשותו של מוכר היא ואינה קונה. ואם תאמר אם כן דברייתא קמייתא דרבי נתן בסימטא ומשום הכי קתני דספינה במשיכה ולא במסירה דמסירה אינו קונה בסימטא היכי קתני דאותיות נקנות במסירה. למאן דמפרש דמסירה דגבי אותיות הגבהה היא וכמו שכתבנו למעלה אתי שפיר אבל לדברי מי שפירש דמסירה זו כמסירה דעלמא היכי קונה מסירה בסימטא איכא למימר דכי קתני אותיות במסירה לא קאי אסימטא דרישא אלא ברשות הרבים. וכי תימא היכי פסקינן לה לברייתא בסכינא חריפא. לאו קושיא היא דתנא חדושי אתא לאשמועינן והכי קאמר איכא דוכתא שאפילו הספינה שאין דרכה להמשך אינה נקנית אלא במשיכה והיינו בסימטא ואיכא דוכתא שאפילו השטרות שדרכן להגביה ולהמשיך נקנין בקניה קלה שהיא מסירה והיינו ברשות הרבים. אי נמי יש לומר שכמו שהקלו בקניית השטרות שיהיו נקנות במסירה אף על פי שהיה מן הדין שלא יהו נקנות אלא בהגבהה ומן הטעם שכתבנו למעלה כך השוו בהם ברשויות שאפילו בסימטא יהיו נקנות במסירה. עד כאן לשונו.
ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה האיך הוה אפשר ליה לרבי למימר דקתני שם במסירה ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא לדידיה רישא דרבי היכי ניחא ליה. יש לומר דמסבר סבר דכיון דלאו רשותו גמורה היא אלא לשעתו אף הוא מסתלק ממנו בנקל וכל שמסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שיקנה על ידו הספינה נתון ללוקח וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כן נראה לי.
אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. יש לומר דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניסה שם מוכר זה שלא מדעת הבעלים הא לאו הכי לא קנה דאלו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ארבע מדות במוכרין ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל הלה עליו או עד שישכור את מקומו ואם הוא מושכר אצלו או מושאל רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או שיוציא מרשותו כמו ששנינו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלא דוקא שהכניסה שלא מדעת הבעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להכניסה שם הרי היא כרשות הרבים ובמסירה והגבהה קונה בכל מקום כלומר ואפילו ברשות מוכר וכדקתני בארבע מדות ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לן דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין ואויר חצרו כחצירו ואפילו מפסיק כלי לדעת אביי כדאמרינן במציעא בפרק השואל דגרסינן אמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי פרה אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי. וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי דעל כרחך לא שמעינן מההוא דבר אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי לא נח בתצרו ועדיין באויר חצרו הוא עומד וכמו שאין משיכה קונה ברשותו אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד קשיא לי דאי משום הא ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות דקתני בה בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו קתני מיהא בהגבהה קונה. אלא יש לומר דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על גב דאיכא דעת אחרת מקנה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו'. ומסתמא לא פליגי רבנן בהא דסברא היא דליכא מאן דפליג בהא מילתא דכיון שאין רשות לאדם למשוך כלים אין משיכה קונה שם. ממאן אגר בשלמא אי מוקמת לה בסימטא לא קשיא שהרי יכול לשכור את מקומה מחבריו בני המבוי. עליות.
אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקנה הכי נמי כלומר דאפילו רבנן מודי דמסירה קונה בספינה דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך. והוא הדין בשלא אמר ליה מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו דכל שבפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני כלומר בשלא אמר לך חזק וקנה אלא משוך רבנן סברי אף על גב דספינה נקנית במסירה הני מילי היכא דלא קפיד מוכר אבל הכא דאמר ליה לך משוך מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקניה אלימתא מן המסירה דהיינו משיכה ושמא רוצה הוא לעכב הקניה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו וכדקאמרינן לקמן ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה אלא כאלו אמר ליה הא הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך וקיימא לן כרבנן. וקשיא לי דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה וכי שכר מקומה מאי הוי והא לך משוך אמר ליה ובקפידא אמר ליה. וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה דעיקרה של קניה זה הוא וכיון שכן כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאפשר במסירה קאמר כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם ודוקא בשלא אמר ליה המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה אינו קונה עד שימשוך דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא קפיד ואפילו הוא ברשות הרבים דאי אפשר למשוך שם אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא וכל שכן לרשותו ממש. ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מרשות הרבים לסימטא דאף על גב דנקנית שם במסירה ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד אפילו הכי כיון דהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מוחזק ותופש בה אלא במשיכה. וכן כתב הרא"ם ז"ל. וכלים גדולים כגון תיבות גדולות וחביות גרולות שכבדן קובען מסתברא דכספינה הן וספינה לאו דוקא דלאו כרוכלא ליחשוב וליזיל ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה מה שאין כן בכלים הגדולים שעושין להם מקום קבוע. אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו ספינה דוקא ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו אבל כלים גדולים שדרך הבעלים להכניסן לביתם לא קנה עד שימשוך וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסה לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים והנהר גם כן שהוא כעין סימטא שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם. ובהמה גסה איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין היא שבהמה גסה נקנית במסירה לית כן הלכתא דהא אמרינן התם דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכרבנן דברייתא דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית (נמי) במסירה ופליג אשמעתא דהכא דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה וברייתא דקתני כיצד במסירה פירושא דמתניתין דקידושין היא ולא קיימא לן כוותיה וטעמא דמילתא משום דספינה משיכתה קשה אבל בהמה אפילו בהמה גסה שבגסות משיכתה קלה יותר מן הכל וכך רוצה וכן כתב הר' אברהם אב ב"ד. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב נמי בסימטא היא ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שיגביהנה והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה. ואם תאמר אם כן האיך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא. כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקנה. וכך צריך לפרש כגון שאמר לו תחילה לך משוך וקנה ואחר כך תפש ראש החבל שהיא קשורה בה ומסרה לידו בשתיקה רבי סבר מה שאמר ליה תחלה לך משוך וקנה מראה מקום היה הואיל ואינו מקום משיכה והמסירה שמסרה לו אחר כך סתם כוונתו היתה להקנותו בה. ורבנן סברי קפידא היתה ומסרה לו עכשיו שימשכנה ואי אמר ליה מעיקרא לך חזק וקנה לדברי הכל קנה במסירה. ונראה לי דכהאי גוונא נמי אמרינן בבהמה גסה דאי קיימא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם ואמר ליה לך חזק וקנה דקנה לה במסירה דאיכא בני הדור דאמרי דלא איתאמרא מלתייהו דאביי ורבא אלא בספינה שקשה משיכתה לסימטא אבל בהמה הא אפסיק במסכת קדושין זו וזו במשיכה. ולא מחוורא הא מלתא דמלתייהו דאביי ורבא סתמא אמרוה ולא הזכירו בה ספינה וגם הרב ז"ל הביא דבריהם שלא על דברי ספינה אלמא סבירא ליה דבכל דבר הוא והוא שאין דרכו להגביה. מיהו בדאמר ליה לך משוך וקנה קיימא לן כרבנן דקפידא הוא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: מסתברא כיון דנקט במלתיה דרבי ספינה נקנית במסירה ולא נקט כדנקט תנא דמתניתין דקדושין דדוקא ספינה קאמר והא ודאי דכולי עלמא אין מסירה קונה בשאר מטלטלים אלא אי בבהמה לתנא דמתניתין דקדושין או בספינה שהרי משנה שלימה שנינו נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אף על גב דאית ליה לתנא דמתניתין דהתם בהמה גסה נקנית במסירה ודברים שדרכן להגביה לא קנה אלא בהגבהה וכיון שאי אתה מוצא מסירה אלא בבהמה ובספינה אין לתלותם זו בזו כיון דלא תני להו גבי הדדי אלא חד תנא תני לה בבהמה וחד תנא תני לה בספינה הלכך אף על גב דקיימא לן גבי ספינה דנקנית במסירה ברשות הרבים אין ראיה ממנה לבהמה. והא דשייכא מסירה בבהמה וספינה יותר משאר מטלטלין נראה בעיני טעמו של דבר משום דבהמה דרך לאחוז בה שלא תברח לפיכך ראוי לקנותה באחיזתה וספינה דמהניא בה מסירה לפי שאין דרך בני אדם להכניס ספינותם בביתם אלא דרך להניחם על שפת הים או במקום שעושים אותם ואין דרך הלוקח להוליכה בביתו אלא מניחה במקום שהיא עד זמן שיפרוש בים לפיכך לא הצריכו בה חכמים משיכה. ודוקא ספינה אבל לא תיבות גדולות וכלים כבדים כו'. ולפי דרכנו למדנו כי המסירה בבהמה או ספינה אינו מטעם אחד ואין לתלותם זו בזו. יש אומרים כשהוא קונה את הספינה במשיכה אינו קונה אותה אלא כדרך משיכתה כגון שהיתה מונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היתה מונחת ביבשה אין דרך למשוך ולגרור אותה אלא צריך שיגביהנה. עד כאן לשונו.
אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה כו'. פירש רשב"ם ז"ל דרב פפא אתא לאשמועינן דהלכתא כרבי דאותיות נקנות במסירה ולפיכך פירש הרב ז"ל דרב אשי כרבי סבירא ליה כי היכי דליקום רב אשי כמסקנא דשמעתין. ועוד דרב אשי גופיה אמר סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני כלומר אלא במסירה וכמו שפירש הרב ז"ל. ואין דבריו מחוורין דאם כן לרב אשי לא הוה ליה למימר טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה לא קני. אלא ודאי רב פפא ורב אשי השתא לא אתו לאכרועי אי בעי כתיבה או לא אלא רב פפא הכי קאמר האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה למאן דבעי מסירה וכתיבה צריך למכתב ליה הכי ואי לא צריך שיאמר כן בפירוש ולא אתא רב פפא לאשמועינן אלא דמסתמא אין השעבוד בכלל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. הר"ן ז"ל.
אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. כלומר סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו והרי הוא סתמן כפירושן וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו. ואמר ליה אין לצור ולצור. נראה לי דהכי פירושו אין לצור ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהם קנין הגוף וקנין הראיה שבהן וכל שלא אמר ליה וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית ולצור בלבד קנאו ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים ומיהו הדמים ודאי מחזיר וליכא למימר גבי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחן בטל. ונראה לי דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קנה אלא מה שיש במשמעו. אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי וההיא ודאי בשלא אמר ליה הן וכל שעבודו דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הסיח והשעבודין שבשטרות בכלל דלאו מילתא היא דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה לא נכסי המלוה הן וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפרק כל שעה. ונראה לי דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו משום דמסוכן הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר וכדקיימא לן דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע ודוקא בכולל כל נכסיו דאומדין דעתו שכך רצה לומר אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן הא הכא ואפילו כולל כל נכסיו אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: אמר ליה אין לצור ולצור. יש מפרשים כיון דאמרינן לצור על פי צלוחיתו קנאה הואיל ולא אמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה הרי המקח קיים לענין קניית הנייר לצור על פי צלוחיתו ולא אמרינן להוי בטול מקח כדין אונאה ויותר משתות דהא קיימא לן דבכדי שאין הדעת טועה המקח קיים והוי מחילה. ודברי תימה הן שהרי כיון שאין דרכם של בני אדם לקנות שטרי חוב לצור על פי הצלוחית לא היה לנו לתלות יתרון הדמים במחילה אלא היה לנו לומר שהיה סבור לקנות החוב דלאו כולהו אינשי דינא גמירי והוא חושב שיקנה החוב אף על פי שלא כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. תדע דהאי גברא לאו דינא גמיר אף על פי שתאמר שהוא קונה השטר לצור על פי צלוחיתו כי למה הוצרך לקנות לו הנייר בכתיבה וכל שכן לראיה בעלמא הא כיון דכתב ליה קני לך משמע דלהקנאה כתב לו כן. ועוד דלא עביד איניש שטר ראיה לפחות משוה פרוטה והאיך יוציא זה שכר הסופר על פחות משוה פרוטה וגם קלף גדול כזה כדי לצור על פי צלוחיתו. ונראה בעיני דודאי המקח בטל דמקח טעות הוא שהיה סבור לקנות השטר בכתיבה זו והא דאמרינן וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (ש"פ) הכי פירושא כיון דמוכחא מילתא דלקנות השעבוד נתכוון כמו שמפורש בו שיקנה השעבוד דמי ולקניה בכתיבה זו כיון דכתב לו קנה לך השטר אף על פי שלא כתב לו וכל שעבודא דאית ביה. ואמר ליה אין לצור. פירש הר"י אין במשמעות כתיבה זו שעבודא דאית ביה. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה