בבא בתרא עז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה כרבי אמר ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא אמר רב אשי סברא נמי הוא דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקנין ולא והאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הם אזכו בשדה לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה בע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן אידך אם קדם מוכר וכתב את השטר
רשב"ם
עריכההכי גרסינן אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה כרבי - וכן ריהטא דגמרא ומסקנא בהרבה מקומות דאותיות נקנות במסירה ולא צריך למכתב קני לך וכל שעבודיה ולא שום שטר:
אמר רב אשי סברא היא - דאין השטר מועיל כלום לקנות שטר אחר על ידו אלא במסירה תליא מילתא:
דאותיות - מכירת שטר חוב:
מילי נינהו - דברים הוא מוכר ולא ממון ממש הלכך מעשה בידים דהיינו מסירה הוא עיקר קנייתן אבל שטר אחר לא מהני דמילי במילי לא מיקנו שטר לא יקנה בשטר:
שני שטרות הן - חלוקין זה מזה:
זכו בשדה זו לפלוני - אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פלוני והן קנו לאותו פלוני כמו שצווה להם:
חוזר בשטר - ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא ליד מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן דאם ייפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתיהוי מתנה בשטר ואע"ג דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו:
ואינו חוזר בשדה - שכבר זכו וזכין לו לאדם שלא בפניו:
על מנת שתכתבו כו' - הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו:
אם קדם מוכר כו' - מי שצריך למעות ורוצה למכור מנכסיו לחבירו ופעמים שהוא מוצא סופר וכותב שטר מכירה כדי שיהא מזומן ליתנו ללוקח כל שעה שירצה למכור:
תוספות
עריכהלא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע . נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שטר חוב יקנה ויש לומר דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה והא דלא תקינו רבנן שיוכל להקדישן כמו שתקנו שיכול להקנותן לפי שאין הקדש כל כך צורך ומיהו אור"ת דיש לדחות ההיא דמי שמת דהכי פריך אא"ב דאורייתא משום הכי אין יכול למחול שאין כאן יורש אחר דמקבל מתנה הוא היורש דמתנת שכיב מרע דריש ביש נוחלין (לקמן דף קמז.) מקראי דירושה מוהעברתם יש לך העברה אחרת שהיא כזו ולעולם מכירת שטר איכא למימר דהוי מדאורייתא ומכל מקום צריך טעם שפיר דאמאי לא הוי קנין גמור ויכול לומר לו הלוה לאו בעל דברים דידי . את ויקנה לגמרי שלא יוכל עוד למחול כיון דאקני ליה שעבוד הקרקעות בשטר:
אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. כתב רב יהודאי גאון דאין אותיות נקנות בחליפין ולר"ת ולר"י נראה דגרס אין אותיות נקנות במסירה כרבנן דהכי הלכתא ומייתי ראיה מסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף לא.) דאמר ההיא איתתא דנפק שטר מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר . אותיות נקנות במסירה א"ל לאו משום דאי בעיא קלתיה ואי הלכתא כרבי מאי פריך רבא ורב נחמן נמי אמאי לא מהדר ליה דודאי נאמנת משום דאותיות נקנות במסירה ועוד דקאמר התם איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא אי בעיא קלתיה אמר ליה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן והשתא אי הלכתא כרבי אמאי לא פריך רבא כמאן דלא כרבי ורב נחמן נמי אמאי לא הימנה נהי דאי בעיא קלתיה לא אמרינן כיון דאתחזק מכל מקום להימנה משום דאותיות נתנות במסירה אלא משמע דאין הלכה כרבי והא דאמר במי שמת (לקמן דף קנא.) אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי אמרה ליהוי לעמרם ברי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל הא לא משך משמע דאי משך קנה הני מילי מתנת שכיב מרע שאינו יכול לכתוב דדברי שכיב מרע ככתובים דמו והיו סבורים דמשיכה מיהא בעי כיון דבעלמא בעי מסירה ושטר ולא דמי לשאר מילי דשכיב מרע ובהכותב (כתובות דף כה. ושם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי משמע דאי תפסתינהו מחיים קניא ואע"ג דליכא כתיבה אור"י דהיא לא היתה רוצה לקנות המלוה אלא התם רצתה לדחוק היתומים שיפרעו לה על ידי שתעכב השטרות בידה שלא יוכלו לגבות החוב והא דאמר בגט פשוט (לקמן דף קעג.) אותיות נקנות במסירה . אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין צריך להביא ראיה לאו משום דסבר רבא דאותיות נקנות במסירה דהא בסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף לא.) משמע דסבר דאין אותיות נקנות במסירה כדפרישית אלא אליבא דהנהו דהתם קיימי ומיהו אביי סבר ודאי דנקנה במסירה בפרק האשה שלום (יבמות דף קטו:) גבי הא דמייתי רבא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק מדגבי רבה בר אבוה בהנהו שטרי דמחוזא דכתב בהו נאני בר חבי וחבי בר נאני אע"ג דשכיחי טובא במחוזא ואביי דאמר התם למאי ניחוש לה אי משום נפילה מיזהר זהירי ואי משום פקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומהתם יש להביא ראיה דרבא סבר אין נקנה מדמייתי מהתם דלא חיישינן לתרי יצחק דאי סבר נקנה היכי מייתי מינה הא התם ליכא למיחש למידי כדקאמר אביי דלנפילה ופקדון לא חיישינן דהא רבא אית ליה בגט פשוט דא"צ להביא ראיה והיינו משום דלא חייש לנפילה ופקדון אלא ודאי אין נקנה ולהכי מייתי דכי היכי דלא חיישינן דלמא ' מסר ליה הכי נמי לא חיישינן לתרי יצחק ואין לדחות דהכי מייתי אם איתא דחיישינן לתרי יצחק אע"ג דלא הוחזקו דאי בהוחזקו פשיטא דחיישינן כדמוכח התם גבי הני שטרי הוה לן למיחש לנפילה ופקדון דשכיחי נאני בר חבי טובא במחוזא מדקאמר מאי אמרת דלמא מסר ליה משמע דמכח זה דייק רבא וא"ת וכיון דסבר רבא דאין נקנה א"כ הא דדייק רבא בריש כל הגט (גיטין דף כד: ושם) הא קטנה מצי מגרש זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים והיכי דייק דלמא לעולם אין מוציאין דחיישינן דלמא מסר ליה לקנות ואין אותיות נקנות במסירה אבל בגט ליכא למיחש כי למה היתה מוסרת לחברתה דלא שייך שום קנין במסירתה לחברתה וי"ל דגרסינן התם רבה מדאיירי אביי בתר הכי ואפילו אי גרס רבא נראה לרשב"א דשפיר דייק דכי היכי דקטנה מצי מגרשה ולא חיישינן לפקדון ולשמא מסרה לה לצור ע"פ צלוחיתה ה"נ שני יוסף בן שמעון מוציאין ולא חיישינן [לשמא מסר ליה לקנות ולשמא מסר לו לצור על פי צלוחיתו דלגבות החוב הם יודעין דאין המסירה מועלת דאין אותיות נקנות במסירה:
אותיות מילי נינהו ומילי ' במילי לא מיקני. ואור"י דמסירת השטר קרוי מילי דקאמר ליה קני לך שטר זה דהיינו מילי בעלמא אבל כשכותב שטר בשמו על השעבוד אין לך מעשה גדול מזה:
חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. וא"ת כיון שאין מזיק לו כלום בין במתנה בין במכר נכתוב לו ממה נפשך שלא יוכל לכפור לו כיון דאין מפסיד בכתיבה אפילו במכר דליכא למימר שאינו רוצה שיטרוף ממשעבדי דאפילו בלא שטר גובה מנכסים משועבדים כדאמר בחזקת הבתים (לעיל דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי"ל דמפסיד לפי שע"י שטר יצא קול שמכר או נתן ולא ילוו לו כל כך ברצון לפי שאין לו כל כך קרקעות ואע"פ שהלוקח ודאי יכול לחזור בו דמצי אמר אדעתא דלא תכתוב לי שטרא לא זבני מ"מ מוכר יכול לחזור בו בשטר ואם לא ירצה הלוקח ליקח בלא שטר יניח ורבינו תם מפרש דבשטר מתנה דוקא מיירי דלא ניחא ליה דליפוש שטרי עילויה דהעולם לא ידעו שהוא שטר מתנה אלא יסברו שהוא שטר חוב או שטר מכר ושיעבד קרקעותיו ולא יקנו ברצון ממנו לפי שיראים שיטרפו מהן אבל בשטר מכר אין יכול לחזור בו דמסתמא אדעתא דכתיב ליה שטרא זבין ליה וקשה דלקמן בגט פשוט (דף קסח:) (תנן) מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים כתבנו וחתמנו אין כותבין ונותנין אפילו בלא אחריות דחיישינן שמא פרע לו ורוצה לגבות שנית אבל בשטר מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו והשתא ליכא למיחש דלמא טריף והדר טריף ומשום אפושי שטרא לא חיישינן שמא לא ידעו העולם ששתי פעמים נכתב על שדה אחת ויסברו שמכר שדה אחרת או שהוא שטר חוב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהי א מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה י"ד, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף ו':
יא ב מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף ז':
ראשונים נוספים
אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. ואע"ג דכתב ליה קני לך וכל שעבודיה לא קני בלא מסירת השטר של שעבוד:
חוזר בשטר. דלא אמר זכו וכתבו ותנו:
ואינו חוזר בשדה. כיון שכבר זכו בשדה זו לפלוני:
חוזר בזה ובזה. כל זמן שלא כתבו השטר:
אם קדם וכתב לו את שטר המכירה. קודם שנתן לו המעות:
הכי גרסינן: אין אותיות נקנות במסירה וכו'... מילי נינהו. פירוש שעבוד השטר אינו אלא דברים ואינו נמסר ליד ואם אמר קני ולא כתב לו כלל האיך יקנה השעבוד בדברים אבל בשטר קנה להו דתקנת חכמים היא דהויא קנייה אלימתא ואי אפשר בקנייה גדולה מזו.
ויש שמפרשים דכיון שכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה דהיינו שעבוד קרקעות קנה להו להנהו קרקעות בכסף ובשטר כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר מדאורייתא ועוד במציעא דתנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות והשטרות ואמרינן בברייתא בגמרא ממכר אמר רחמנא מי שגופו מכור וקנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהן ומדאיצטריך רחמנא למעוטינהו משמע דמכירתן לראיה שבהן מן התורה היא, דאי לא פשיטא דלית להו אונאה דהא לא עבד ולא מידי.
וקשיא להו הא דמשמע בפרק מי שמת (בבא בתרא קמז,ב) דמכירת שטר חוב דרבנן דאיתמר התם אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ושמעת מינה דמכירת שטר חוב דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול.
ורבינו תם ז"ל היה מתרץ דהתם הכי פירושא אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע מדאורייתא היא וכל מתנת שכיב מרע בירושה היא ומשום הכי יורש אינו יכול למחול דהויא לה כירושה דאורייתא ויורש ומקבל מתנת שכיב מרע תרוייהו יורשין מיקרו ומרבינן להו מדכתיב ונתתם את נחלתו יש לך נחלה אחרת שהיא כזו אלמא כירושה היא וכיון דתרוייהו יורשין נינהו אינו יכול למחול דמאי אולמיה דהאי מהאי אלא אי אמרת דרבנן הוא דשויוה כירושה אמאי אינו יכול למחות דכולי עלמא מכר ומתנה של בריא דאורייתא, כן פירש רבינו תם ז"ל.
ואין זה דעת רבינו הגדול ז"ל, שהוא אומר דמכירת שטר חוב לראיה שבו דרבנן כפשטה דמלתא.
והא דאקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבי' ליה שטר ולא חזר בו עד שגבה הלה את חובו דתו לא מצי הדר ורחמנא מעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחלה ועוד יש צד אחר דאיצטריך למעוטינהו מדין אונאה כגון שמכר לו את השדה והיו לו עליו שטרי זכיות ומכרן לו וביותר מכדי דמיהן, ועוד יש פנים אחרות.
ומה שפירשו דכיון דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני קרקעות בשטר אם כן אף כסף ובחליפין ובחזקת הקרקע יקנה ובמסירה עמהן, והדבר ידוע שאינו כן.
ולא תטעה במה שאמרו בפרקא קמא דנזיקין (ב"ק יד,ב) עבדים ושטרות נמי נקנין בב"ד שכבר אמר רש"י זכרונו לברכה דאשגרת לישן הוא כמו שנמצאו כיוצא בה בתלמוד למאות ולאלפים שבאו שלא בדקדוק, וכיוצא בה במסכת תענית (כו,א) הואיל והעם מתפללין בתעניות ובמעמדות ולאו דוקא מעמדות ובפירקא קמא דמנחות ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר ולאו דוקא כלאי הכרם כדאיתא בחולין ועוד בחולין ותו קולית הנבלה וקולית השרץ אמאי מטמו ולאו דוקא שרץ דהאי מיטמא בכעדשה אלא אשגרת לישן הוא כענין שאמרו בירושלמי ליתבן חרש אשגרת לישן ובכמה מקומות בתלמוד מוכיח זה שאין תקנה לאותיות בכסף ובחליפין וחזקת הקרקע והטעם עצמו שבוש הוא שאם מכר המלוה קרקעיתו של לווה קודם גביה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפסחים (לא,א).
ומכל מקום קשה לי הא דאמרינן בקדושין (מז,ב) התקדשי לי בשטר חוב דאחרים רבי מאיר אומר מקודשת ואמרינן דכולי עלמא אית להו לשמואל אם חזר ומחלו מחול ר"מ סבר סמכא דעתא מימר אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני, ואי סלקא דעתך לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה ואפשר דמאי מקודשת דקאמר ר"מ מקודשת מדבריהם לאצטרוכא גיטא ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו, ובההיא פירקא איכא אחריתי דדחינן לא מאי מקודשת לחומרא, ואינו מחוור.
והאי גירסא שכתבנו כך היא כתובה בנוסחי ספרד כולן וכן בנוסחאות רבינו חננאל זכרונו לברכה ורבינו הגדול ז"ל הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. כלומר עד דכתב לה נמי שטרא שהלכה כדברי חכמים דאמרי לא קנה עד שיכתוב וימסור וההיא דבפרק גט פשוט דרבא אמר אותיות נקנות במסירה לא קשיא מידי דאליבא דמאן דאמר הכי איירי ואנן קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה והכי אמרינן בסנהדרין גבי האי איתתא דהות נפק' שטרא מתותי ידה וכו'. וא"ל רבא לרב נחמן כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה וא"ל אפילו תימא רבנן וכו'. אלמא לרבא גופיה ולר"נ דיינא אין אותיות נקנות במסירה דאי אותיות נקנות במסירה מאי קא מתמה רבא כמאן כר' דאלמא לא סבירא לן כותיה ורב נחמן נמי לימא ליה אין כרבי וסבירא לן כותיה ובקדושין אמרינן דכולי עלמא לית להו דר' אלמא לית הלכתא כותיה, וכן פסקו רובי הגאונים ז"ל.
ומקצת גורסין כדברי הרב רבי שמואל ז"ל, הלכתא אותיות נקנות במסירה, וליתה. וסוגיין נמי מוכחא, דאקשינן מהא דאמר רבה נקנ' שטר בכל מקום שהוא ואי אמרת במסירה נקנין למה לא יקנה באגב והלא דין אגב כמסירה ועדיף נמי ממסירה שקונה בשאר כל המטלטלין שהרי הוא כמסור בידו ועוד דלדברי הכל הוה ליה לאקשויי לומר שכשם באגב כך יקנה בשטר שכך פירש הרב זכרונו לברכה ולדברי כולם אין אותיות נקנות בשטר בלבד. והא דאקשינן מדרב חייא בר אבין איכא דקשיא ליה והתם למה לא יקנה כיון שזכה בשדה היאך לא יזכה באגב בגוף השטר ולאו מילתא היא שאע"פ שזכה בשדה בשעבודו של שטר במה יזכה, והוה ליה כשטר פסים ומחול שאין שעבודו כלום.
חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. יש שואלין כאן למאי הלכתא חוזר בשטר אי בשטר מתנה הא אין בו אחריות ואמאי יכול לחזור בו ובלא רשותו היה ראוי מן הדין לכתוב לו וא"נ בשטר מכר יכתוב חוץ מן האחריות שבו איכא למימר אי בעית אימא בשטר מכר ואיבעית אימא במתנה איבעית אימא במתנה משום דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי דמתזלי שאר נכסי דאמרי כבר נתן כל נכסיו וכל שכן בשטר מכר ויש לפרש חוזר בשטר מכר דאפילו כתבי ליה בלא אחריות טעות סופר הוא וגובה בו אחריותו לעולם והשתא דלא כתבי ליה כלל אע"פ שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אם טען פרעתי לאחר טירפ' נאמן הלכך לא ניחא ליה לשוויי דעל פה בשטר וכזה הענין כתב הרב רבי שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ,א) וזה קרוב מן הלשון הראשון דשמעתא כלה בשטרות שיש בהן זכיה ושעבוד משתמעא.
ויש שפירשה בשטר מכר, וקאמ' דאי כתבי שטרא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא והשתא דלא כתיב ליה אע"ג דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ה"מ בשקבל עליו אחריות אבל לא כתב לו ולא קבל אינו חייב באחריותו דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אלא בשאמר להם כתובו.
ולשון טעות סופר הטעהו למפרש זה לומר שהוא טעות סופר ולא טעות מוכר ואין זה ראוי לסמוך עליו אלא אפילו מכר לו שדהו בעדים אחריותו עליו אע"פ שלא אמר לו לכתוב שלא יפה כחו בכתיבה בכך אלא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי הוא ואחד קרקע ומטלטלין שוין בדין זה שכל הלוקח אחריותו על המוכר ואין זה צריך לפנים ועוד שזו הקושיא אינה מתפרק' בכך ועדיין תבעי להו יכתוב חוץ מן האחריות מפורש כי ההוא דבפרק גט פשוט אלא בשטר מכר היא משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עליה.
ואי קשיא לך הא דאמרינן התם, מי שאבד שטר אע"פ שהעדים אומרים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין ונותנין לו וכו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו ואם איתא דיכול איניש למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי הכא נמי לימא הכי ואמאי כותבין הא לאו מלתא היא דשאני התם דכבר הוה ליה שטרא ומשום דאבד ליה הלה חדי ועוד דכבר נפק עליה קלא.
ויש מפרש מאי חוזר חוזר מן האחריות שבו אבל גופו של שטר כותבין בשטר מכר כותבין שלא קבלו עליו אחריות במתנה כותבין סתם ולי נראה שאפילו בלא שום טעם אם רצה חוזר דספר מקנה בעינן ועדים שליחותו הן עושים כדמוכח בפרק גט פשוט ובמסכת גיטין ומקומות אחרים וכיון שלא רצה אין כותבין לו שאין שטר זהכלום ובפירוש הרב רבי שמואל ז"ל שאפילו קנו מידו חוזר בשטר, ובמסכת קדושין (כז,א) כתבתי בענין זה כדי הצורך.
הכי גרסינן: אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה: והא דאיתמר בשילהי פרק גט פשוט (לקמן קעג, א) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה, לאו משום דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, אלא הכי קאמר למאן דאמר אותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר המטלטלין שאין צריך להביא ראיה על המסירה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק זה בורר (סנהדרין לא, א) ההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן, אמרה ידענא ביה דפריעא הוא, הימנה רב נחמן, אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, אמר ליה (לא) שאני הכא דאי בעיא קלתיה. ואי רבא כרבי סבירא ליה מאי קא מתמה כמאן כרבנן, אלא שמע מינה דרבא כרבנן דרבי סבירא ליה דאין אותיות נקנות במסירה, ורב נחמן נמי דאמר ליה שאני התם דאי בעיא קלתיה הכין סבירא ליה, דאי לא, לימא ליה אין כרבי ואלא כמאן.
ומיהו אביי סבירא ליה דאותיות נקנות במסירה כדמשמע לכאורה ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות קטו, ב) גבי הני שטרי דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני וקא מגבי בהו רבה בר אבוה, ואמר אביי למאן ניחוש להו אי לנפילה, לנפילה לא חיישינן, אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, ואיפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה, אלא כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה, ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלישני שוירי לא חיישינן.
אמר ליה רב אשי גמרא או סברא: נראה לי פירושא, גמרא, משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחבריו, או דילמא סברא נמי.
רב אשי אמר אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקנו: ואם תאמר, ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי [דכתב] ליה מילי נינהו, ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר, דשטר מלוה דאיכתיב לדעת המלוה ובו שיעבד נכסיו, לא הוו מילי לגבי המלוה, אלא מעשה, אבל לגבי האי דזבין ליה לשטרא הוו מילי, דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלין.
זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה: דשתי קניות הן, ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר, וכיון שזכו בשדה זכו, אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו.
ואם תאמר ואמאי אין כותבין, ומאי נפקא ליה מינה, אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים, ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה, ואי בשטר מכר, בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים, ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת (מא, ב) אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים, וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. וי"ל דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו, משום דזילי נכסיה, דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא, לא קול גמור כשטרא קאמר, אלא קול קצת, ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי, ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו, כדאמרינן התם עלה, והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר.
ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב, דומיא דשטר מתנה, וכיון שכן, שטר זה אי אפשר לכותבו על שזה מנעם עד שלא נכתב ואם כתבוהו אין לו דין שטר. ואף על פי שאמרו בשטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת, שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן [כותבים] עשרה כאחת, כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב, ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו, מהאי טעמא נמי הוא, והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו, ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין, ואף על פי שלא אמר להם כתובו, וכענין שאמרו במחאה ובמודעא.
על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה: עד שלא נכתב ונמסר לו השטר, דעל מנת שתכתבו לו קאמר, הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה, דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה, מי לא מקיים על תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה, ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, הני מילי נתינה דלדידיה, אבל מתנה על אחרים לא תלה אותה ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן.
ומסתבר לי דהכא שאני, שאין זה כשאר תנאין דעלמא, דאילו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני, נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני, נמצא שגמר ונתן ולא עכב מתנתו או מכירתו כלל, אלא שרוצה שיתן לו הקונה חלף מתנה זו או מכירה זו כן וכן. אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו, שטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא, אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו, שהוא מראה שרוצה שיכתבו לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתן, היתכן שיאמר אדם זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתזכו לו עוד בשדה אחרת שלי, ואם הוא מתכוין להרבות במתנותיו לזה היגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו, ורוצה לעכב עוד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו, ושלוחים עשאם, והכי קאמר להו, זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתהיו שלוחי לכתוב את השטר כל שלא אחזור בי, והילכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי, ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו, ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכין לימלך בו, דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר, צריכין לימלך בו לא קאמר.
ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו וכו': ואם תאמר כיון שאמר כאותה ששנינו ואותה ששנינו הא אוקימנא לה בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א) (גמרא) [גבי] מצא שטרי חוב בשטרי אקניאתא דוקא, ומשום דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלאו אקניאתא לא כתבינן, דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי, כדאיתא התם, ואם כן על כרחין הכא בשטרי אקניאתא קאמר, וכיון דכן, היאך יקנה השטר אגב קרקע זה, דהא משעת קנין קנאו והוה ליה דידיה ולא דמוכר, ואין קונין באגב שדה של זוכה אלא באגב שדה של מקנה. ואפילו התנה שלא יקנה עד שיתן לו דמי השדה, מכל מקום כל שנתן למפרע הוא קונה, ומשעת קנין. וי"ל כאותה הכא שאמרו לדוגמא בעלמא נקט, ולא שיהא ממש כאותה, כלומר, בשטרי הקנאה, אלא בשטרי דלא הקנאה, ודלא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו, וכגון שאמר להו כתבו שטר זה לפלוני ויהיה בידכם, ואם יבא היום ויפייסנו ויזכה בשדה יזכה בשטר ואם לאו תקרעוהו, ובא ופייסו אותו היום וזכה בשדה וזכה בשטר בכל מקום שהוא וכשאמר לו זכה בו אגב השדה ואגב הני בעי'. כן תירץ מורי ז"ל.
ואם תאמר ומאי קא מייתי משטר קניית הקרקע, וכי שטר (ו)מכר שעשה מוכר ללוקח ואי נמי שטרי הלואה צריכין הלוה והמוכר להקנותן למלוה וללוקח בכתיבה ומסירה או באגב. י"ל דכל שטר מכר שעושה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו, וכן שטרי הלואות והודאות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה, עם כתיבתן זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן, דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו בו המוכר והלוה, ולפיכך אין צריכין להקנותן, דהן עצמן שלהן הן, אבל זה שטר שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות שבתוכו כתבוהו אלא למוכר, ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר, שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו, הרי זה כשטרות בעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותן לאחר במכירה או במתנה, שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו, אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שכתוב בתוכו, ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כנ"ל. ולפיכך כל שכותבין שטר קודם הלואה או קודם מכירה על מנת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ביד הלוקח והמלוה, צריך להקנותן להן בהקנאת אותיות דעלמא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ה) אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנין במסירה. כך נראית לי הגירסא כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל וכדפריש איהו ולא כמ"ש במהדורא קמא דבשלמא אי אמרת ניקנית אתא למיפסק הלכה (כרב) [כרבי] ואע"פ שהוא יחיד אלא אי אמרת אין נקנית כרבנן מאי איצטריך לי' למיפסק הלכה כחכמים פשיטא ודאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ולישתוק ולא ליפסוק מידי. וממילא ידענא לי' א"ו לא איצטריך למיפסק אלא כר'. ומסתייע הא סברא ממאי דאמרי' בשילהי מסכתין בה' שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם א' יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זע"ז ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב ודייקי' מינה הא הן על אחרים מוציאין. ופרכי' עלה הך דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה. כך אין מוציאין על אחרים. במאי קמיפלגי באותיות נקנין במסירה קמיפלגי תנא דמתני' סבר אותיות נקנין במסירה ותנא דברייתא סבר אין אותיות נקנין במסירה ואב"א דכ"ע אותיות ניקנין במסירה והכא בצריך לראי' קא מיפלגי דאיתמר אותיות ניקנית במסירה אביי אמר צריך להביא ראי'. ורבא אמר א"צ להביא ראי' הנה מוכיח משם דסתם מתני' סבר דאותיות ניקנין במסירה תו דמסקי' דכ"ע אותיות ניקנית במסירה ול"פ אלא אם צריך להביא ראי' שכדי לקנותו מסרו לו או שמא הפקידו בידו דאביי מצריך לי' ראיי' דלא גבי בי' עד דמייתי סהדי שהקנהו לו ורבא סבר כיון דנפיק שטרא מתותי ידי' מהימן אבל תרווייהו מודו דהיכא דמסרו לו על דעת לקנותו דקני לי' במסירה לחוד ולא בעי כתיבה ומסירה וראיתי מה שדחה ראיי' זו ואמר דאביי ורבא לא דיברו אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנו' במסיר' ולאו דאינהו סביר' להו כוותי' ולעול' הילכתא כאמימר דאמר אין אותיות נקנית במסירה ואינו נראה לי כלל דאי לא ס"ל הכי דאותיות נקנית במסירה אמאי פליגי אם צריך להביא ראי' ואם לאו כיון דלא ס"ל הכי אמאי איצטריכו לפלוגי בי' א"ו הכין ס"ל דאותיות נקנית במסירה ותו דאמרי' ביבמות בפ' האשה שהלכה היא ובעלה יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. מי חיישי' [וכו'] אמר אביי מנא אמינא לה דהאי גיטא דאשתכח בנהרדעי וכתוב בי' הכי בצד קלוניא מתא אנא אנדרונלאי פטרית ותרוכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה דשמואל לקמי' דרב יהודא נשיאה ושלח ליה תבדק נהרדעא כולהי ורבא אם איתא יבדק כל העולם כולו מבעיא ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל דשלחו הכי. אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא וכתוב בהו הכי חבי בר נאנאי. ונאני בר חבי שכיחי טובא. ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מוזהר זהיר בי' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד ליה גבי' מאי אמרת דילמא מסר לי' אותיות ניקנית במסירה. אלמא אשכחן בפי' דסבר אביי דאותיות ניקנית במסירה אם כן מה דאיתמר בגט פשוט אותיות ניקנית במסירה סברא דנפשייהו היא. וראיתי מה שדחה סברא זו. ואמר אדרבה מהכא מוכח דהאי דגט פשוט לאו סברא דנפשייהו היא אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסירה פליגי דאי ס"ד דס"ל לרבא. דאותיות ניקנית במסירה היכי מייתי ראי' רבא למילתא מהנהי שטרא והא כיון דאותיות ניקנות במסירה ליכא למיחש למידי כדדחי לה אביי א"ו מדמייתי לה ראי' רבא למילתי' ש"מ דס"ל דאין אותיות ניקנית במסירה ופליג בהא רבא עם אביי דאביי ס"ל ניקנית ורבא ס"ל דאינן ניקנית וההיא דגט פשוט לאו אליבא דנפשייהו איתמר וזו הדחיי' אינה כלום דאם איתא דסבר רבא דאין אותיות ניקנית במסירה היכי מייתי ראי' מהני שטרא דמגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וס"ל לרבא הכי והא בג"פ פרכי' מתני' דדייקי' מינה הא הן על אחרים מוציאין אמתניתא דתני אין מוציאין שטר חוב על אחרים ופרקי' דתנא דמתני' סבר אותיות ניקנית במסירה ומש"ה מוציאין הן על אחרים. ותנא דברייתא סבר אינן ניקנית ומש"ה אין מוציא'. א"כ רבי' בר אבו' דמגבי בהו בע"כ אית לן למימ' דס"ל דאותיו' ניקנו' במסירה. ורבא נמי דמסתייע מינה הכי ס"ל אלא הכי מסתייע מינה אי איתא דחיישי' לתרי יוסף בן שמעון אפילו היכא דלא איתחזיק הכא דאיתחזיק מיהת אע"ג דאותיות ניקנית במסירה ניחוש לנפילה או לפקדון דילמא הימני' או דילמא בגניבה אתי לידי. וכי היכי דלכולי האי לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון נמי לא חיישי' היכא דלא איתחזיק. ואביי מהדר לנפילה לא חיישי' דמיזהר זהיר בי' לפקדון נמי לא חיישי' כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי'. ולגניבה ליכא למיחש למסירה נמי הא אמרינן דאותיות ניקנית במסירה אבל לעולם לתרי יוסף בן שמעון אית למיחש ואע"ג דלא איתחזיק. ולעולם גם זו השיטה מוכחת דאביי ורבא וגם רבה בר אבוה דמגבה בהו ורבא דמסתייע מינה ס"ל דאותיות ניקנו' במסיר' ולקמן בפ' מי שמת בה' שייר קרקע כל שהו' אמרי' אמי' דרב עמרם חסידא הו"ל מלוגא דשטרא כי קא שכבה אמרה ליהוי לעמרם ברי אתא אחוה לקמי' דר"נ אמרו לי' והא לא משך. אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. משמע מהכא דאי משך הוה ניחא להו דליקני אלמא אותיות ניקנית במסירה דאי בעינן כתיבה ומסירה הו"ל למימר לי' והרי לא משך ולא כתבה לו. אלא מדקאמר והא לא משך ש"מ במשיכה בלחוד הוי קני ויש מי שמקשים על זו הסברא ממאי דאמרי' בפ' הכותב בה' מי שמת האי איתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטרי אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפישנא להו אתאי לקמי' דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוהו מינך מחיים ולא יהבתינהו ניהליהו אמרה לי' לא אמר לה א"כ הו"ל תפישה לאחר מיתה ותפישה דלאחר מיתה ולא כלום היא ולעיל מאידך עובדא אמרי' ההיא בקרא דיתמי דתפסו תורא מיני' בבעל חוב אמר מחיים תפישנא לי' ובקרא אמר לאחר מיתה תפיש לי' אתו לקמי' דרב נחמן א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסי' אמר לי' לא. אמר לי' מיגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפישנא לי'. ומ"ש גבי מלוגא דשטרי דלא אמרי' מיגו כדאמרינן גבי בקרא אלא לאו ש"מ דאין אותיות ניקנית במסירה. ואין זו הוכחה של כלום דהכי משמע לישנא שהדבר ידוע בעדים שהיו פקדון אצלה מחיים ומש"ה אמר דאפקידו גבה דמשמע שידוע הדבר שכן הי' ולא אמר ההיא איתתא דהות נקטה מלוגא דשטרי והיא היתה טוענת דמחיים תפישנא להו בחובי כיון שהיו בידי ואמר לה רב נחמן ההיא תפישא לא מהניא כיון דבתורת פקדון היו בידך דכל היכי דקיימי ברשותא דמנייהו קיימא. עד דאי אית לך סהדי דתבעינהו מינה מחיים ולא יהבית להו ובמיגו לא מהימנא למימר לקוחין הן בידי דהא איכא סהדי דבתור' פקדון באו לידה והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר שאין עדי' היאך באו לידו אמרי' דלא מהימן לומ' לקוחין היא בידי דאמרי' מסתמא ודאי בתורת שאלה ושכירות באו ליד' הכא דאיכא סהדי דבתורת פקדון בא לידו לא כ"ש דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי. אבל לעולם אם לא הי' ידוע בעדים שבפקדון באו לידה ה"נ דהות מהימנא ע"י מיגו. עוד ראיתי שמקשים ממאי דאמרי' בפ' האיש מקדש בה' התקדשי לי בתמרה זו נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דר' ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות ניקנית במסיר' דברי ר' וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דר' ומר לית לי' דר' ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דר' והכא בדרב פפא קמיפלגי כו' מדקאמר דכ"ע לית להו דרבי ש"מ דלית הילכתא כוותי' ולא קשיא ולא מידי שכן דרך התלמוד לדחות ולהעמיד חלוקתם בכל ענין שהוא מוצא דלא תימא דפליגי במקדש במלוה וליכא למילף מהני דחייאתא מידי ותו אפי' אי אמרי' דר' מאיר נמי לא ס"ל כר' מה בכך אטו מי לא ידעי' דר' בלחוד הוה אמר דאותיות ניקנית במסירה וחכמים פליגי ואמרי דאין ניקנית ור"מ נמי בכלל חכמים הוא ואפ"ה פסיק אמימר הילכתא כר'. עוד ראיתי שמסתייעי' ממאי דאמרי' בשילהי דיני ממונות בתרא ההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה אמר' ידענא בי' דפרוע הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כר' דאמר אותיות ניקנות במסירה. פי' ומיגו דאי בעי הות אמרה דידי הוא והות מהימנא השתא נמי דאמרה פרוע הוא מהימנא. לא שאני הכא דאי בעי קלתיה. ומדקדקים מדקאמר כמאן כר' מכלל דלא ס"ל כוותי' ואין זה סיוע של כלום שהרי כבר הוכחתי דרבא ס"ל דאותיות ניקנית במסירה אלא שרצ' לחקור את ר"נ מאיזה טעם האמינה אם הוא משום דסבר לה כר' ואהדר ליה ר"נ דאין צריך לכך דאפי' לרבנן נמי מהימן משום דאי בעי קלתי'. ובעל הלכות גדולות כתב אמר אמימר הילכתא אין אותיות ניקנית בחליפין ולמימר דסבר דבמסירה ניקנית מש"ה כתב בחליפין ולקמי' כ' והלכתא אותיות ניקנית במסירה כר' דהיכא דיהיב לחברי' שטרא במתנה ומסרה ניהלי' בפני עדים קניא ואע"ג דלא קנו מיניה דקי"ל הלכה כר"א בגיטין דאמר עידי מסירה כרתי והפסק שלו נ"ל נכון אבל מה שמסתייע מר"א אינו נ"ל דלא שייך פלוגתייהו הכא דגם ר' מאיר מודה בזה מידי דהוה אכל מטלטלי דעלמא דכיון דמסירנהו בידי' קננהו ומה אנו צריכין לעדי חתימה גם בהלכות קצובות של גאונים ראיתי ולא כתבו דברי אמימר בזה הפרק כלל למימר דאינהו גרסי אין נקנית במסירה ומשום דלא ס"ל כוותי' לא כתבו לי' כלל. ובפ' מי שמת כתבו כל אותה השיטה כל אותיו' ניקנית במסירה. ואביי ורבא דאמרי אותיות ניקנית במסירה ופלוגתייהו דפליגי בלברר למימר דס"ל דהכי הילכתא ולהורות הלכה למעשה כתבי הכי ולא כתבי לדאמימר כלל. אבל רבי' האי גאון זצוק"ל בשער י"ג דספר מקח וממכר שחיבר כתב מי שיש לו שטר חוב על חבירו ומכרו לאדם אחר אפי' אם כתב לו שטר מכר על אותו שטר חוב לא קנה עד שיתן לו את השטר כדברי רבותינו אותיות ניקנית במסירה דברי ר' וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור. ונאמר הלכה כחכמים וע"ז אמרו ר' סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסיר' כרתי ור' אלעזר עצמו לא יתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל שאר שטרות אין הלכה כר"א וזה פי' רבותינו הראשונים אמר אמימר הילכתא אין אותיו' ניקנית במסירה א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא. א"ל גמרא. רב אשי אמר אפי' תימא סברא הני אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני ואם יראה לך בתלמוד שאותיות ניקנית במסירה אל תסמוך בהם לפי שכבר נתחבה ההלכה כדברי אמימר ורב אשי ושאר הראיות כולן בטלות הן ונתברר שאין אותיות ניקנית במסירה לבד אלא צריך ליכתוב לו גם את השטר עד כאן דבריו. והפסק שלו אינו נראה לי מפני הראיות שכתבתי גם מה שכתב דר' סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וגם כתב שר' אלעזר לא נתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות אינו נ"ל כלל. שאינו דומה חלוקת ר' ורבנן לר"א ור"מ דר' דאמר אפילו לר"מ דהכא מה אנו צריכין לעדי חתימה שט"ח חתום מוסר לו ומקנה לו וזה קנאו המסירה כדין כל המטלטלין ואע"ג שאין גופו ממון ס"ל כר' דנקנה במסיר' כשאר המטלטלין ובזה הדבר היא עיקר חלוקתם ורבנן סברי כיון שאין גופו ממון אינו נקנה במסירה לבד עד שיכתוב עליו שטר אחר ואפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי דע"כ לא אמר ר"א אלא בשטר העשוי' לקניי' כגון גט ושטר קידושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר א"נ כשלוה ממנו וכתב לו שטר שאותו השטר קונה קרקעו של לוה לשיעבוד בההיא ודאי קאמר אע"פ שאין עליו עדים אלא שמסרו לו בפני עדים קנה אבל האי שט"ח דזבין לחברי' אינו עשוי אלא לראיה שבו וכיון שאינו מוסר לו המנה שהוא כתוב בו אלא גוף השטר אינו נקנה במסירה עד שיעשה לו שטר אחר עליו ואותו השטר ודאי שכותב לו עליו בההוא שייכא פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ צריך עדי חתימה ולר"א סגי לי' בע"מ אבל במסירת שט"ח לא שייכא כלל ואפי' אי הות שייכא פלוגתייהו בדר"א ור"מ למה אמר שלא נתקיימו דברי ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות והא הויא פלוגת' דרב ושמואל בפ' המגרש דאמרי' התם אמר רב יהודא אמר רב הלכה כר"א בגיטין כי אמירתה קמיה דשמואל אמר אף בשטרות ורב סבר בשטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים ר"א תרתי קאמר ורב ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכיון דשאר שטרות הויא פלוגתא דרב ושמואל קי"ל דהילכתא כשמואל בדיני. ורבי' חננאל זצוק"ל כ' כיון דפסק אמימר דהוא בתרא הכי שמעי' מינה דהילכתא כחכמים דפליגי עלי' דר' ואמרו בין כתב ולא מסר ובין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ולית הילכתא כר' כך קבלנו מרבותינו ועייננא בה טוב' ולא איפשיט לן הכי ואית דאשכחנן טובא שמעתתא דסלקין דאותיות ניקנות במסירה ולולי הקבלה לפום עניותן הכי הוינן פסקי שכך דעתינו נוטה מיהו לא סמכי' אלא אקבלה דבידן וכך פסקו גם ר' יצחק מפאס ורבי יוסף בן מיגש זצוק"ל דאין אותיות ניקנית במסירה כחכמים וכ"כ גם ר' שמואל בן חפני בס' המתנה שחיבר ואינו נ"ל להורות ולעשות מעשה כ"א כאשר כתבתי וכך היתה סברת בעל הלכות גדולות והגאונים הקדמונים ואחרי כן נתחדש' לאחרונים סברא זו ואין לסמוך אלא על הס' כאשר מוכיחות השיטות:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
כח. אמר אמימר הילכתא אותיות אין נקנות במסירה. כלומר במסירה לחודה בלא כתיבה עד שיכתוב וימסור. א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא רב אשי אמר סברא נמי הוא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניאן. כלומר נהי דניירא דאהניא במסירה כשאר מטלטלין, זכותא דאית ביה במאי קנה, הא לאו מידי דאית ביה מששא הוא דליקני במסירה. ואי דלימא ליה על פה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, אותיות מילי נינהו, ומילי במילי גרידא לא מקניאן עד שיכתוב.
והא דאמרינן אותיות מילי נינהו, [לאו] אגופא דאותיות דכתיבי בשטרא קאמרינן, דאי מהאי טעמא אפילו בכתיבה נמי לא ליקנו, דהא אידי ואידי אותיות נינהו ואותיות באותיות לא מיקנו. ועוד אי משום אותיות גופיהו קאמרינן, אדרבא ליקנו אגב ניארא במסירה, כי היכי דמקני ציבעא אגב סודרא. אלא כי קאמרינן אענינן דאית בהו קאמרינן דמילי נינהו ומילי במילי לא מיקניאן.
והאי דאצטריכינן למימר דמילי נינהו, לאו למימרא דאי לאו מילי נינהו הוה מיקניאן במילי גרידי, אלא הא קמ"ל דזכותא דשטרא לאו מידי דשכיח בגופיה דניארא הוא כי היכי דליקני אגב ניארא במסירה כי היכי דמקני ציבעא דסודרא אגב סודרא, דאלו סודרא צביעא גופיה ממון ולית ביה הנאה אלא לגופיה, ואלו שטרות אין גופן ממון, דאי מיפרעי אי נמי משכח להו איניש בעלמא לית ליה הנאה בגויהו, ולית בהו הנאה לבר מניארא אלא לראיה שבהן, וההיא ראיה לבר מגופיה דשטרא היא ולא מהניא בה מסירה ושטרא.
והא דקאמרינן נמי מילי במילי לא מקניאן, לא[ו] למימרא (במידי) [דמידי] דאית ביה מששא מיקני במילי, אלא כי קאמרינן מילי במילי לא מיקניאן לאפוקי גופיה דניארא דמיקני במילי בהדי מסירה. והכי קאמר, גופיה דשטרא הוא דמיקני במילי בלא כתיבה משום דשייכה ביה מסירה, אבל זכותא דאותיות דאית ביה מילי נינהו לבר מגופיה דשטרא, ולא שיכא בהו משיכה דשטרא, ומילי כיון דאיתנהו לבר מגופיה דשטרא ולא שיכא בהו מסירה דשטרא לא מיקנו במילי גרידי בלא כתיבה. הילכך באעי מסירה לגופיה דניארא וכתיבה למקנא שעבודא דאית ביה.
היכי עביד, כתיב ליה שטר זביני דזאבין ליה שטרא פלניא, וכתיב ביה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, וחתימי סהדי, ומסר להו לתרויהו נהליה. ולא צריכי סהדי לאסהודי דמסריה לשטרא דזאבין ליה נהליה קמן, לא בשטר מסירה ולא בעל פה, דכיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מסתמא מחזקינן ליה בחזקת דמסר ליה מוכר נהליה, דהא בהדיא אמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעב,ב) דלנפילה לא חיישינן אלא כיון דנפיק שטרא מתותיה ידיה מחזקינן ליה בחזקת דמסריה מאריה נהליה. מיהו אי עביד ודאי וכתיב ביה בשטר מסירה דמסריה לשטרא נהליה באנפי סהדי דחתימי אשטר מסירה, אהני דאי נפיל שטרא ומשכח ליה מאריה קמא מצי לוקח לאפוקי מיניה בהאי שטרא מסירה דנקיט בידיה, ולא מצי מוכר למימר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ומסתברא דשטר מסירה לא בעי קנין, דבכתיבה הוא דתליא מילתא, כדקתני בהדיא כתב עד שלא מסר או מסר עד שלא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור.
ואי לא כתב ליה, אע"ג דקנו מיניה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, לא קני. ואע"ג דקיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד, ה"מ במידי דמיקני בקנין גרידא בלא כתיבה, דמכי קנו מיניה קנה, ושטר לראיה בעלמא הוא, וכי אהני ליה קנין דלא צריך למימר להו לסהדי כתובו, דמכי קנו מיניה כמאן דאמר להו כתובו דאמי. ואלו הכא שטר מסירה לאו לראיה בעלמא הוא, כי קני ליה לשטר המכור בהאי שטרא דמסירה גופיה הוא דקאני ליה, הילכך כל כמא דלא כתב ליה שטרא לא קני בההוא קנין ולא מידי. ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין לא מהני ולא מידי, משום דהוה ליה האי שטרא ראיה בההוא קנין דקנו מיניה ולאו שטר הקנאה, הילכך בגופיה דשטרא לא קני דלאו להקנאה איכתיב אלא למהוי ראיה על ההוא קנין דקנו מיניה איכתיב, ואשתכח דעיקר הקנאה לא בשטרא הוא, בההוא קנין דקנו מיניה הוא דתלי, ובההוא קנין לא קני ולא מידי, דאכתי מילי נינהו ומילי במילי לא מקניאן.
ואי קשיא לך ההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא קלה,ב) גבי מתנת ש"מ שכתוב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דש"מ דאע"ג דלא אמר להו כתובו נמי כיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד איכא למימר דלא איכוון לאקנויי ליה בקנין גופיה אלא בשטרא, הכא נמי לימא כיון דקנו מיניה לא גמר להקנותו אלא בשטר וליקני בשטרא. ותסברא, והא חיישינן קאמר, אלא חששא בעלמא הוא, (וליכא) [דאיכא] למימר דלא איכוון לאקנויי ליה אלא בקנין, ואיכא למימר דלא נתכוון להקנותו אלא בשטר, וכיון דלא ברירא מילתא חומרא לתובע וקולא לנתבע, התם גבי שכיב מרע אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואימור לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ולא קאני מקבל מתנה ולא מידי, הכא נמי אימור לא גמר להקנותו אלא בקנין ולא קני לוקח ולא מידי:
כט. ומקשינן ואותיות במילי מי לא מקניאן והא אמר רב[ה] בר יצחק אמר רב שני שטרות הן. שהמקנה רוצה להקנותן לקונה שלא בפניו, האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. מאחר שזכו בה לקונה בחזקה. ואם אמר על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. דכיון דתלי ליה לזכיית השדה בכתיבת השטר יכיל למהדר בשדה. ומסתברא דאי כתבי ליה שטרא מקמי דהדר ביה מקנה מינה ואכתי לא מסרי ליה שטרא חוזר בכתיבת השטר, דהא לא זאכי ליה שטרא. חדא, דלא אמר להו זכו אלא כתבו, ואפילו אמר להן זכו ההיא שעתא אכתי ליתיה לשטרא בעלמא, ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. ואינו חוזר בשדה, דלא תלי לה לזכיית השדה אלא בכתיבת השטר, והויא לה כתיבת השטר תנאה בעלמא בזכיית השדה, וכיון דכתבוה לשטרא אע"ג דלא מסרוה לקונה איקיים ליה תנאה וזאכו ליה בשדה.
אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. כתוב בתוספות ומיהו אביי סבר ודאי אותיות נקנות במסירה בפרק האשה שלום כו'. ואפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה אלא דהכי קאמר דילמא מסר ליה אני אומר דרבה בר אבהו כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלשני שוירי לא חיישינן. הרשב"א ז"ל.
אמר ליה רב אשי גמרא או סברא. נראה לי פירושא גמרא משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחברו או דילמא סבר נמי רב אשי אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא ליקני. ואם תאמר ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי דכתב ליה מילי נינהו ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר דשטר מלוה דאי כתוב לדעת הלוה ובו שיעבד למלוה נכסיו לא הוו מילי לגבי המלוה אלא מעשה אבל לגבי האי דזבין ליה שטרא הוו מילי דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלים. הרשב"א ז"ל.
ואומר הרא"ם ז"ל דכתיבה ומסירה דוקא בעינן אבל בקנין ומסירה לא מקנין אותיות. ואף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשהקנין גומר הכתיבה ואין הכתיבה צריכה אלא לראיה כיון דאיכא קנין לא צריכה לאימלוכי ביה על הכתיבה אבל באותיות אין קנין מועיל. וכמה שני לא הוה סלקא הך סברא בידי והוה מסתברא לן דאותיות נקנות בקנין ומסירה דאין לך דבר שנקנה בשטר ואינו נקנה בקנין והלא הוא יכול להקנות השעבוד שנכסי חברו משועבדים לו בקנין כמו שהיה יכול להקנותם בשטר ועדיף נמי קנין משטר דבקנין יכול להקנות שעבוד מטלטלים מה שאין כן בשטר דמטלטלים לאו בני שטרא נינהו והשתא אסתברא לן דודאי כתיבה ומסירה דוקא קא אמרינן דהא במכירה נמי בעינן כתיבה כדאמרינן האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה כו' ואי אמרת כתיבה לאו דוקא אלא הוא הדין לקנין כיון שיכול להקנות לו שעבוד קרקעות חברו המשועבדין לו אם כן במכר למה הצריכו כתיבה ליקני בכסף ומסירה שהרי יכול להקנות לו מקרקעות המשועבדים לו בכסף כמו בכתיבה במקום שאין כותבין את השטר ואפילו במקום שכותבין את השטר קרקע בכסף הוא משתעבד שאם עשה לו שדהו אפותיקי בכסף אין צריך שטר. ואף על פי שיש לדחות דכי מצריכים כתיבה במכר היינו כדי שלא יוכל לחזור בו קודם מתן מעות נראין הדברים דסתמא הצריכו כתיבה ואף על גב דאמר ליה בשעת מתן מעות קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. ועוד נלמוד דבר זה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דאותיות אין נקנות באגב בלא כתיבה שלא אמרו בשמועה זו אלא דאגב במקום מסירה באותיות ולא שיהא במקום כתיבה. וכן כתבו חכמי צרפת ז"ל ואי סלקא דעתך דקנין ומסירה אי נמי כסף ומסירה מהני באותיות אם כן בעל כרחך אגב נמי מהני בהו למהוי במקום מסירה ובמקום כתיבה נמי שהרי הוא יכול להקנות לו קרקעות המשועבדים לו באגב כמו בכתיבה דהא קיימא לן מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בשאינו מחוסר נתינת המעות כיון שנתן לו דמי כולן וכל שכן כשהוא מפרש לו שיקנה את כולן בחזקה זו. ועוד תדע דאין אותיות נקנות בקנין דהא קנין מאי עבידתיה שהרי אין אדם יכול להקנות לחברו קרקעות המשועבדים לו כיון דעכשיו אינן שלו והא אינו יכול להקדיש כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ותדע דמדרבנן הוא דהא ודאי כתיבה ומסירה מהניא אף על פי שאין קרקע ללוה אלא מטלטלי דלא מקני בכתיבה ולפיכך אמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומכרו מחול לפי שאין המכירה מן התורה ונמצא במה שהוצרכו כתיבה ומסירה לא מפני שתחול הקנאת הכתיבה על השעבוד אלא מן הטעם שאמרו דמילי במילי וכן פירוש הדבר דאף על פי שמוסר לו האותיות צריך שיאמר לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואפילו לרב חסדא דאמר וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך נהי דאין צריך לפרש קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה מכל מקום צריך לפרש קני לך דרוצה לומר שיקנה כח וזכות שיש לו בשטר זה דאי לא אמר ליה ולא מידי אין המסירה אלא הקנאת גוף הנייר שמוסר מיד ליד הילכך כיון שצריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבים ולא שיאמר לו כן כדמפרש דמילי במילי לא מקנין ומן הטעם הזה לא בכסף ומסירה אי נמי בקנין ומסירה שהרי אף על פי שיש שם כסף וקנין צריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון דצריך הוא למילי וזכות וכח האותיות שזה קונה מילי נינהו ולא נקנו במילי אלא בדברים הנכתבים וסוגיא דשמעתא הכין מוכחא כדבעינן למכתב ואמימר דאמר הא דאין אותיות נקנות במסירה מגמרא ולא מסברא אפשר דהאי טעמא דקאמרינן דאותיות מילי ומילי במילי לא מקנין לא מסתבר ליה על אורחא דסברא אם לא מגמרא אי נמי טעמא דגמרא דקאמר אמימר משום דסמכה דעתיה בכתיבה טפי לפי שיש ראיה בידו. הר"י ז"ל בעליות.
וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: כתב הרשב"א בשם הרא"ם ז"ל דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ואפילו מסירה וקנין לא קני דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד הכא לא מהני ולא מידי משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא ראיה בעלמא הוא ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. וכבר כתבתי זה בסוף פרק ה' דמציעא בסייעתא דשמיא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ותמיהני עליו שהרי נראה שהוא ז"ל הסכים למעלה לסברת בעל העטור דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני יש בהם משום קניה כאלו כתב בהם שדי מכורה לך וכמו שכתבתי בשמעתא דפרק חזקת דמקשה דל זוזי מהכא תקני כו' וכיון שכן אף בשטר של מכירת שטרות יש לאחד לומר כן. וכי תימא שאני הכא דכיון דקנו מידו גלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא ליתיה אלא לראיה על הקנין דילמא להכי קנו מידי כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא בקנין דניירא גופא בקנין מיקני כשאר המטלטלים. ולפיכך נראה לי על דרך הרב העטור ז"ל דכל שכתב לו שטר מכירה וכתוב בו שמכר לו את השטר וכל שעבודו קנה אף על פי שכתב בו קנין שאין הקנין ראיה שלא נתכוון להקנות בשטר אלא כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא ואפשר שאף הרא"ם ז"ל לא אמר כן אלא כגון שמסר לו את השטר בשעת קנין דבכהאי גוונא דלא איצטריך קנין משום גופו של נייר שהרי מסרו לו איכא למימר דגלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא לראיה בעלמא ולא קני. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: נקטינן השתא דאותיות לא מיקנו אלא או בכתיבה או אגב קרקע ובין דאקנינהו ניהליה בכתיבה ומסירה ובין אקנינהו ניהליה אגב קרקע צריך למימר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית לי בגויה או בכתיבה ומסירה דכתב ליה הכי או אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה והיכא דמסרה ניהליה באנפי סהדי ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהכין כיון דלא כתב ליה אף על גב דקנו מיניה לא מהני מידי והא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאלו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה וכיון דקנו מיניה ואגמרה לה ההקנאה בההוא קנין אית להו רשותא לסהדי למכתב ליה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאימלוכי ביה אבל האי היכא דהאי שטרא לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה בגופיה הנהו אותיות כיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מהני מידי בההוא קנין ואף על גב דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין דקנו מיניה לאו שטר ההקנאה ואשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא הוא דקנו מיניה וכיון דבההוא קנין הוא דקנו מיניה ולא בשטרא אכתי הוה קנין דברים בעלמא ומילי במילי לא מקנין. עד כאן לשונו.
זכו בשדה זו לפלוני. קשה לן היאך חוזר בשטר והלא בעל כרחו יכולין לכתוב את השטר כיון שאין כתיבתו חוב לה דאי במכר מיירי בלא שטרא נמי חייב באחריות דאם נמצאת שאינה שלו או שבא בעל חובו וטרפה אמרינן אף על פי שלא פירש לו את האחריות ממשעבדי נמי גבי לוקח דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה מיירי בין בשטר בין בעל פה אין בה אחריות. ואית דדחקי ומוקמי ליה במתנה וכיון שפירש ואמר שיכתוב לו שטר באחריות וחוזר בשטר ושוב אין בה אחריות ואף על פי שנתנה לו באחריות והחזיקו כל זמן שלא כתב לו את השטר נראה שאינו גובה מנכסים משועבדים דדוקא מוכר שדהו בעדים קאמר רב ולא נותן בעדים. ורבותינו ז"ל אומרים דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפילו הכי אין העדים כותבין שטר בלא רשות המוכר דלא ניחא דליכתבו שטרא משום דמפרסמא מלתא דשטרא טפי וידעו הכל שהוא מוכר קרקעותיו וזילי נכסיה. והאי טעמא לא נהירא דהא קיימא לן כותבים עשר שטרות של שדה אחת ומוקמינן לה בפרק גט פשוט בשטר שאין בו אחריות או בשטר מתנה ואם איתא שאין כותבין שטר הראשון אלא ברשות המוכר משום דלא ניחא ליה שתתפרסם המכירה היכא דנאבד שטר הראשון נמי אין להם לכתוב שטר אחר אלא ברשות המוכר שהרי עשו עדים שליחותם. ברם כך נראין הדברים דשטר שיש בו אחריות אין כותבין אלא ברשות מוכר ואף על גב דבלא שטרא נמי גובה מנכסים משועבדים וטעמא דמלתא לפי שאין כותבין שטר שעבוד וחיוב על האדם אלא ברשותו משום דמפרסמא מלתא דשטרא וזילי נכסיה כשיודעים שנכסיו משועבדים דאף על גב דאיכא קלא בלא שטרא טפי מפרסמא מלתא בשטרא. תדע דהא אמרינן שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. ועוד דאף על גב דכי ליכא שטרא נמי גבי ממשעבדי בעדים מכל מקום כי כתבי ליה שטרי משתעבד בשטר זה בלא העדאת עדים ואם אין שם שטר צריכים העדים להעיד בפני בית דין ובפני המוכר כשיבא לגבות ממנו לפיכך אין להם להעיד על שעבודו בשטר שלא בפניו אלא במצותו ואם כתבו שלא במצותו אין השטר כלום לפי שהעידו שלא בפניו ושלא בפני בית דין וכי אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבית דין דוקא כשכותבים מדעת המוכר והלוה שאין להם רשות לכתוב שלא מדעתו לפי שהכח שיש לעדות בשטר שכותבין וחותמין שלא בפניו ושלא בפני בית דין אינו אלא כשכותבין מדעתו והני מילי בשטר דאתי לידי גוביינא כגון דמכר באחריות או בשטר מלוה אבל בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות כיון שכבר זכה זה במקחו ואין סופו לגבות מן המוכר כלום יש להם רשות לכתוב לו שטר שלא במצותו ומהאי טעמא קיימא לן דכותבים עשר שטרות על שדה אחת בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות ובשטר שיש בו אחריות קיימא לן דעדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושים שליחותם ואף על פי שצוה אותם המוכר לכתוב את השטר אם נאבד או נמחק אחר שכתבו לו אינם רשאים לחזור ולכתוב שטר אחר ורב גופיה אמרה התם ואף על גב דשמעינן ליה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ובהאי טעמא ניחא לי הא דאמרינן בחזקת הבתים דהיינו טעמא דקנין שאין צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד ולא תלינן טעמא משום דאין חובה למלוה בכתיבה כיון דבלא שטר גבי ממשעבדי אלמא אי לאו משום דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד וכמו שפירש להם שיכתבו לו את השטר דמי לא היו העדים רשאין לכתוב את השטר. וניחא לי נמי זה דלא חשיב רב נחמן מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בהדי מודעה ומחאה וקנין מודעה ומחאה דאין צריך לומר כתובו לפי שהם זכותו של זה במוסר מודעה והודאה בפני שלשה שאין צריך לומר כתובו משום דמעשה בית דין לכתיבה עומד. והיינו דאמרינן בפרק זה בורר מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מר זוטרא אמר לא כתבינן כיון דמחסרי גוביינא אלמא אין ראוי לעדים להעיד בשטר שלא במצותו על דבר העתיד לגבות ממנו ואף על פי שאין אנו יודעים שיהא לו חובה בכתיבה זו וכדאמרינן בעלמא יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ועוד שמא יש לו חובה בכתיבת השטר שלא יהא נאמן לטעון עיינתי בחושבנאי ולא פש לך גבאי ולא מידי וכי ליכא שטרא שמא לא יזדמנו לו העדים להעיד ויהא נאמן לטעון כך במגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. תו גרסינן התם הודה במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין כו' וטעמיה דאמימר דאין להם לכתוב בשטר ולהעיד שלא במצותו ואף על גב דאמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת אלמא שלא ברשותו כותבין שטר שאין בו אחריות התם במכר דכל מאן דזבין ארעא אדעתא דכותבין ליה סהדי שטרא זבין והלכך הוי כמאן דאתני בהדיה לכתוב לו שטר ראיה כל זמן שיאבד השטר מאחר שאין לו חובה בכך אבל בהודאה שזה מודה דאין לו דין ודברים על שדה זו ואין לו עליו כתיבת השטר הלכך אין כותבין שלא ברשותו. ומכל מקום קיימא לן כמאן דאמר אין כותבים דאמרינן בעדים ניחא ליה להשתעבד ולא בשטר ואף על פי שכתב לו את השטר אין תוזרין וכותבין לו שטר אחר כשנאבד השטר עד שיתרצה להשתעבד לו בשטר פעם שנית. וקשיא לי כיון שזכו העדים בשדה זו ללוקח ואמר להם שיכתבו לו את השטר האיך חוזר בשטר כלומר הלוקח שדה באחריות ובתנאי שיכתבו לו את השטר והחזיק הלוקח וקני מי מצי אמר ליה בתר הכי לא כתיבנא לך שטרא. וחכמי צרפת ז"ל כתבו דכל זמן שלא כתב השטר יכול לחזור בו על כתיבת השטר ומצי מוכר למימר ליה אי ניחא לך בזביני בלא שטרא מוטב ואי לא אחזיר מעותיך. מיהו הא ודאי לא מצי אמר ליה כיון שהחזקת על כרחך מקחי קיים ושטרא לא כתיבנא משום דאמר ליה על דעת שתכתוב לי את השטר לקחתי. ומכל מקום נראה לי לענין חיוב אחריות אינו כן כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ויש מפרשים דבכתיבת השטר נמי מתחייב בשמחזיק הלוקח או המקבל מתנה על מנת כן. והא דאמרינן בשמעתין דחוזר בשטר נפרש שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר אלא שני דברים צוה להם שיזכו בשדה ושיכתבו לו את השטר ויכול לבטל שליחותו ולמנעם שלא יכתבו השטר כל זמן שלא נכתב. מיהו אם אמר ללוקח זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר אינו יכול לחזור בו דלוקח ודאי אדעתא דשטרא אחזיק ואי לאו דאמר ליה שיכתוב לו את השטר לא היה מתרצה במקח. ולפירוש הראשון שכתבנו צריך עיון מאי שנא דנקט זכה בשדה זו לפלוני ולא נקט אמר לחברו זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר ושמא רבותא קא משמע לן אף על פי שמסר הדבר ביד העדים וצוה אותם כבר לכתוב ולחתום והחזיקו לדעת כן אפילו הכי אין כותבים את השטר על כרחו. עליות הר"י ז"ל.
ולעיקר קושיין תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים דוקא דקביל עליה אחריות בפירוש אבל אי לא קבל עליה אחריות בפירוש לא דהא טעות סופר אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתב. אי נמי מכיון דהוזקקו לכתוב שטר בודאי כל זכותא דזביני הוה כתוב אבל בעדים כיון דלא חש עלה למכתב שטרא הכי אמרינן דלמא זביני קלילא הוי ואחריות נמי לא קבל עליה הלכך בעינן דליקבל עליה בפירוש עד כאן לשונו. וכבר דחה הרמב"ן ז"ל תירוץ זה עיין בחדושיו. ויש מן הרבנים שאומרים דלעולם אינו יכול לחזור בו מלכתוב את השטר לא מיבעיא במכר שנתן מעותיו דלא שדא איניש זוזי בכדי אלא אפילו במתנת חנם אינו יכול לחזור בו שלא יכתוב לו שטר מתנה שיהיה לראיה ולזכות לו ולבאים אחריו והאי דקאמר בשני שטרות שחוזר בשטר אינו רוצה לומר מגוף השטר אלא משום דקיימא לן שהלוקח נותן שכר הסופר כדתנן בפרק גט פשוט והלוקח נותן שכר ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה וזה המוכר חיזק כח הלוקח בשביל שאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו עליה את השטר כלומר שאני אתן שכר הסופר ומזה רוצה לומר שיכול לחזור בו ובשטר הראשון יכתבו השטר ויתקיים המקח ויפרע הלוקח שכר הסופר ובשטר השני כיון שתלה המכירה בזה הויתור שאמר לו כיון שיכול לחזור בו מאותו ויתור יכול לחזור מגוף המכר שהרי על תנאי זה נתנו לו או מכרו לו. רבינו יהונתן ז"ל.
על מנת שתכתבו את השטר חוזר בין בשטר כו'. קשה לן והא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והכא משמע דלא קיימה זכייה עד דמקיים תנאיה. קושיא זו נתחבטו עליה רבים וחפשנו לתרץ אותה מצדדים אחרים ועתה נראה לי כי על חנם נתחבטו עליה ומצדה תברה כי אלו הזוכים בשדה בשביל אותו פלוני שלוחים ועדים הם והשלוחים והעדים בודאי אינם רשאין לא לזכות ולא לכתוב אלא במצות בעל השדה וזה אם אמר להם על מנת שתכתבו הרי לא צוה להם שיכתבו מעתה כל זמן שלא צוה אליהם אינם רשאין לכתוב וכבר תלה הזכייה בכתיבה והכתיבה אין רשות בידם עד שיצוה אותם לפיכך חוזר בכל ואם לא יצוה על הכתיבה הנה חזר על הכל כל שכן אם יאמר איני רוצה שתכתבו והאי דקאמר חוזר בין בשטר הכי קאמר אם לא יצוה על כתיבת השטר כבר הוא מוחזר על הזכייה ואפילו כתבוהו מעצמן חוזר וסותר הכל ובמסכת קדושין כתבתי על זה תירוץ אחר. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דשתי קניות הן ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר וכיון שזכו בשדה זכו אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו. ואם תאמר ואמאי לא כותבין ומאי נפקא ליה מינה אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה ואי בשטר מכר בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. ויש לומר דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו משום דזילי נכסיה דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא לא קול גמור כשטרא קאמר אלא קול קצת ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו כדאמרינן התם עלה והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב דומיא דשטר מתנה. וכיון שכן שטר זה אי אפשר לכותבו ואם כתבוהו אין לו דין שטר ואף על פי שאמרו שטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן עשרה כאחת כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב. ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו מהאי טעמא נמי הוא. והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין ואף על פי שלא אמר להם כתובו וכענין שאמרו במחאה ומודעה.
על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה עד שלא נכתב ונמסר לו השטר דעל מנת שתכתבו לו קאמר הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי אין כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואלו אמר זכה בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה מי לא מקיים תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה הני מילי נתינה דלדידיה אבל מתנה על אחרים לא תלה אותם ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן. ומסתברא לי דהכא שאני דאין זה כשאר תנאים דעלמא דאלו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני נמצא שגמר ונתן ולא עבד מתנתו או מכירתו כלל אלא שרוצה שיתן לו הקונה אלף בעד מתנה או מכירה זו כן וכן אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו דשטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו שהוא מראה שרוצה לזכות לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתו היתכן שיאמר אדם זכה בשדה זו לפלוני על מנת שתזכה לי עוד בשדה אחרת שלי ואם הוא מתכוון להרבות במתנותיו לזה הוגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו ורוצה לעכב עד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו ושלוחין עשאן והכי קאמר להו זכו בשדה לפלוני על מנת שתהיו שלוחים לכתוב את השטר כל שלא אחזור בו והלכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו. ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכים לימלך בו דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר צריכים לימלך בו לא קאמר. הרשב"א ז"ל.
ור"י ז"ל בעליות הקשה וזה לשונו: תמיהא לי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאמר ליה על מנת אם לא נתקיים התנאי המכר בטל דאף על גב דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולכשיתקיים התנאי מתקיים המקח מעכשיו אבל אם לא נתקיים התנאי פשיטא שאין המקח קיים. ואין לומר דאתא לאשמועינן בחוזר בשטר וממילא חוזר בשדה דהא כבר שמעינן מרישא שחוזר בשטר. ואיכא למימר דאגב רישא נקט סיפא. ואפשר דקא משמע לן דחוזר בשטר חזרה גמורה ואוכל את הפירות ולא אמרינן משלשין את הפירות שמא יתרצה עוד בכתיבת השטר ואיגלאי מילתא למפרע שנתקיים המקח מעכשיו כדין כל תנאי בעל מנת שהוא כאומר מעכשיו קא משמע לן דלא דמי לשאר תנאין דעלמא שהוא תולה התנאי בדעת אחרת אבל כאן שתולה זכיית השדה בכתיבת השטר שהיא תלויה בדעתו ורצונו הכי קאמר על מנת שתכתבו לו את השטר שלא תעכבו אתם שלא אמחה בידכם ולדעת כן התנה שאם ימחה בידם כיון שאין רשאין לכתבו שתבטל שליחותם ותבטל זכיית השדה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה