בבא בתרא עח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכי תימא ביטול מקח לרבנן לית להו ולא והתנן רבי יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה אמרו לו אלא אמרו אלא את אלו מאי אין דמים ראיה נמי דקתני דהוי ביטול מקח ואיבעית אימא בכי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהב ליה:
מתני' גהמוכר את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר מכר כליו רבי יהודה אומר פעמים מכורין פעמים אינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו ואמר לו מכור לי חמורך זה הרי כליו מכורין חמורך הוא אין כליו מכורין:
גמ' אמר עולא דמחלוקת בשק ודיסקיא וכומני דתנא קמא סבר סתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשאוי קאי האבל אוכף ומרדעת קילקלי וחבק ד"ה מכורין מיתיבי חמור וכליו אני מוכר לך ה"ז מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שעליה הרי כולן מכורין טעמא דא"ל חמור וכליו הוא דקני אוכף ומרדעת הא לא א"ל הכי לא הוא הדין דאע"ג דלא אמר ליה חמור וכליו נמי אוכף ומרדעת מכורין והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו שק ודיסקיא וכומני לא קני מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל ומרכבתא דנשי איבעיא להו זבעודן עליו מחלוקת אבל בשאינן עליו מודה להו נחום המדי או דלמא בשאינן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא אלא אי אמרת בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין הא מני לעולם בשאין עודן עליו מחלוקת ורבנן היא ואימא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שראוי להיות עליו תא שמע רבי יהודה אומר פעמים מכורין פעמים שאינן מכורין מאי לאו אמאי דקאמר תנא קמא קאי רבי יהודה לא רבי יהודה
רשב"ם
עריכהה"ג וכ"ת ביטול מקח לרבנן לית להו - כלומר דאונאה ודאי אית להו דמן התורה היא דכתיב לא תונו (ויקרא כה) אבל ביטול מקח לית להו אלא סבירא להו יותר משתות כשתות עצמה דמי וקנה ומחזיר אונאה:
והתנן - בפרק הזהב: ר' יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם דין אונאה ואמרו לו כו'. ואמרי' בגמרא עד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן דהיינו יתר משתות לא הוי אונאה אליבא דרבי יהודה ואפילו להחזיר אונאה אלא מחילה היא דעביד איניש דזבין להו ביוקר ומדקאמרי ליה לא אמרו דאין להן אונאה אלא אלו המנוין במשנתנו עבדים ושטרות וקרקעות וטעמא יליף התם מקראי אבל לכל מילי אית להו דין אונאה וביטול מקח כך פירשו רבותינו ולא נהירא דהא לא שמעינן להו מהכא דאית להו ביטול מקח ביתר משתות אלא ש"מ דאיכא אונאה וצריך להחזיר הדמים ונראה בעיני לפרש כן ואי אין הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו שכן משמע לשון המשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר אבל מכירת הצמד מכירה מעלייתא היא ואמאי לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות אלא אפילו ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא וכ"ת רבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב"ד לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך להחזיר ואמאי אמרינן במתניתין אין הדמים ראיה דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר ללוקח ממעותיו כלום והאי דקאמר גמרא וכ"ת ביטול מקח לית להו לאו דוקא דהוא הדין דמאונאת שתות קפריך אלא משום דקפריך וליהוי ביטול מקח דרבותא קפריך מש"ה קאמר נמי וכ"ת ביטול מקח כו': ומשני מאי אין הדמים היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יתר משתות:
בכדי שהדעת טועה - וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והלכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויא דחיקא הוא:
אימור מתנה כו' - יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה:
מתני' כליו - בגמרא מפרש להו:
רבי יהודה אומר כו' - כולה מיפרשא בגמרא:
חמורך זו - כמות שהיא עם כלים שעליה:
חמורך היא - כלומר אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו כמוכר את החמור סתם וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו:
גמ' מחלוקת - דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא שעשוין ליטול בתוכו משאוי ולתת על החמור:
וכומני - מרכבתא דנשי וכדלקמן וגם הוא ממין משאוי שהאשה יושבת כמשאוי דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי:
דת"ק סבר - חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי הלכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי אלא אותם כלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת ונחום המדי סבר חמור למשאוי עומד וקנה כולן גם האוכף ומרדעת דלטעון משאוי על גבן עשויין:
אוכף ומרדעת - בין לרכיבה בין למשאוי:
קילקלי - צינגל"ש לקשור האוכף בחבישת החמור:
חבק - פוטרי"ל וצרכי רכיבה הן:
הא לא אמר ליה - חמור וכליו אלא סתם מכר לו את החמור לא קנה את האוכף ומרדעת ואם איתא לדעולא הא מני לא רבנן ולא נחום המדי אלא ע"כ באוכף ובמרדעת פליגי והא ברייתא רבנן היא:
לא הוא הדין כו' - ורבנן היא ולא נחום המדי דלנחום מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני:
והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו - לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא ולא קני להו כרבנן:
בעודן עליו - הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום לרבנן דאין מכורין ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו:
או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת - ואפ"ה אוכף ומרדעת קנה:
ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין - אפילו שק ודיסקיא וכומני ובע"כ בעודן עליו מיירי דהא קתני וכל מה שעליו ואפ"ה קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליו כדקתני סיפא:
אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא - דאמרי לא מכר את כליו אע"פ שעודן עליו:
הא מני - לא נחום ולא רבנן דהא בעודן עליו מיירי ואפ"ה לא מכר מסתמא עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליה וכי היכי דפריך מסיפא ה"ל לפרוכי מרישא דקתני בהדיא לא מכר אלא משום דעיקר פירכיה ממה דקתני וכל מה שעליה דמשמע בעודן עליו מש"ה אלימא פרוכי מינה דסיפא:
ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין כו' - ורבי יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כליו מכורין דמשום דאמר זו דמשמע כמו שהיא טעונה מש"ה כליו מכורים ואמאי דקאמר ת"ק קאי דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו למר מכר ולמר לא מכר ואתא איהו למימר פעמים מכורין כו' ולהכריע ביניהם אתא:
תוספות
עריכהוכי תימא לרבנן ביטול מקח לית להו כו'. הוה מצי למיפרך מרישא דקתני אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות כו' מכלל דשאר דברים יש להן אונאה אלא משום דהוי מצי לדחויי הא מני ר' יהודה היא:
אבל בכדי שאין הדעת טועה [לא אימור] מתנה כו'. אומר ריב"ם דליכא למיפרך מהכא לרב דאמר בפרק . האשה (קדושין דף מו: ושם) גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון דהתם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הכא לענין צמד המקח קיים ואין סברא שמעות הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר ומיהו האי שינוייא לא שייך באיזהו נשך (ב"מ דף סג:) גבי האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח יתירתא אם בכדי שאין הדעת טועה לא צריך לאהדורי אימור במתנה יהבה ניהליה וי"ל דהתם ליכא למימר דפקדון הוא שאינו יודע שיחזור וימנה אותם ועוד אפילו יודע מסתמא כיון דלא הודיעו שהן יתירות אין דעתו לתבעו:
אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי. לרבנן דלא קנה והיינו דוקא בשק ודיסקיא וכומני אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דתכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ובקונט' לא פירש כן:
או דלמא בשאין עליו מחלוקת. ה"נ הוה מצי למימר או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת: יש ספרים שכתוב בהן מאי לאו ר' יהודה טעמא דנחום קא מפרש לא ר' יהודה טעמא דנפשיה קאמר. והכי פריך מאי לאו ר' יהודה שמע לנחום דלא מחלק בעודן עליו בין א"ל חמורך זה בין א"ל חמורך הוא אלא לעולם קנה בעודן עליו וא"ל ר' יהודה דיש הפרש א"נ מפרש ממש ולא פליגי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהכב א מיי' פי"ב מהל' מכירה הלכה ח', ומיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ז סעיף ט"ו:
כג ב מיי' פכ"ז מהל' מכירה הלכה ה', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ח':
כד ג ד ה ו ז מיי' פכ"ז מהל' מכירה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ז':
ראשונים נוספים
ור' יהודה אומר הדמים מודיעין. אע"ג דלא אמר הוו מכורין: ולרבנן אם אין הדמים מודיעין היכי הוה המקח קיים והא אית ביה כמה וכמה אונאה מכל וכל ובדין הוי דיבטל כולו מקח דיותר משתות הוי אונאה ובטול מקח דהדבר ידוע שאין הצמד שוה מאתים:
ולא והתנן (ב"מ נו:) ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת. בדמים יקרים וכו'. אמרו לו לא אמרן. דאין להם אונאה:
אלא את אלו. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אבל בהמה ושאר מילי אמרו דיש להן אונאה ומתבטל המקח:
ומשני מאי אין הדמים ראיה. דקתני מתני' דודאי הוי בטול מקח הואיל שנתאנה. אבל אכתי להיכא דמכר את הצמד לא מכר את הבקר:
ואי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה ובטול מקח. הני מילי בכדי שהדעת טועה דהיינו כגון שתות דלא קים ליה לאינש אם נתאנה או לאו. אבל מתני' להיכא דמכר לו את הצמד במאתים זוז דאפ"ה לא מכר לו את הבקר ודאי אין הדעת טועה בכך דודאי ידעי ליה דלא שויא כולי האי ומתנה היא. ומאי דקאמר ויהיב מאתים זוז מתנה הוא דקא יהיב ליה:
פיסקא המוכר את החמור. סתם לא מכר את כליו:
אמר עולא מחלוקת. דרבנן ונחום דמתני' בהני כלים:
בשק. שאוכל בו החמור:
ודיסקא. אותו מרצוף שנושאין בו התבן לצורך אכילתו ומן עור עשוי:
כומני. מפרש לקמן מרכבתא דנשים אוכף של נשים דכל הני למשוי נינהו. דת"ק סבר דמש"ה לא מכר הני דסתם חמור לרכיבה עומד ולא למשוי ומש"ה לא מכר הני דלאו כלי רכיבה הן:
למשוי עומד. והני נמי משוי נינהו:
אבל אוכף ומרדעת. היינו לבד דלרכיבה עומד דברי הכל אפי' רבנן מודי דמכורין:
חבק. לועזין ציגל"א:
קילקלי. פושל"א:
טעמא דאמר וכו'. מש"ה מכר את האוכף ואת המרדעת הואיל ופירש:
הא לא אמר ליה. חמור וכליו אוכף ומרדעת אין מכורין בסתמא וקשיא לעולא דאמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין:
ומשני ה"ה וכו' והא קמ"ל דאע"ג דאמר לו חמור וכליו כומני ודיסקא לא קני. דלא לרכיבת אדם עומדין ולאו כליו ממש נינהו:
מרכבתא דנשי. בלע"ז שנבוג"א:
אלא דרכיבת אשה. ששתי שוקיה מצד אחד לא חשיב רכיבה אלא משוי:
איבעיא להו בעודן. על החמור בשעת מכירה אותו שק ודיסקא וכומני:
מחלוקת. דרבנן ונחום דרבנן סברי אע"ג דבשעת מכירה עודן עליו לא מכרן משום דלאו לרכיבה עומד אלא למשוי ונחום המדי סבר הואיל דבשעת מכירה עודן עליו זבין ליה:
או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת. דרבנן סברי לא שייכא לחמור ונחום סבר שייכא:
ת"ש. דקתני סיפא דברייתא דחמור וכליו (דקתני) ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו דהיינו כשעודן עליו כולן מכורין אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת דרבנן והכא אמאי כולן מכורין משום דפירש לו ואמר לו הוא וכל שעליו. הא סיפא דקתני בזמן שאמר לו דיקא כרבנן דטעמא דאמר לו הא לא אמר לו לא. ואילו נחום סבירא ליה כיון דעודן עליו אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שעליו מכורין. אלא אי אמרת בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שעליו הרי אלו מכורין הא סיפא דקתני בזמן שאמר דמשמע טעמא דאמר הכי מכורין הא לא אמר לא הוי מכורין אע"ג דעודן עליו. מני לא רבנן ולא נחום הואיל דתרוייהו מודו דכי עודן עליו אע"ג דלא אמר דהוו מכורין. ומשני לעולם אימא לך בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל הוא מכורין. ודקא קשיא לך הא סיפא מני. אליבא דמאן איצטרכא למתניא. לעולם אליבא דרבנן. ולא תימא בזמן שאמר הוא וכל מה שעליו דאי עודן עליו אע"ג דלא אמר הוי מכורין. אלא אימא בזמן שאמר הוא וכל מה שראוי להיות עליו דמשמע דבשעת מכירה אינן עליו דהשתא ודאי טעמא דאמר הוא וכל מה שראוי להיות עליו דמי כמו שישנן עליו והרי הן מכורין הא לא אמר לא:
ת"ש ממתני' ר' יהודה [אומר] פעמים מכורין וכו'.[2] מאי לאו ר' יהודה טעמא דנחום מפרש דכי אמר נחום דמכורין בשעוד עליו דהיינו חמורך זה בכליו. אלמא דבעודן עליו פליג נחום עליה דרבנן:
לא ר' יהודה. טעמא דנפשיה מפרש אבל אכתי אימא דנחום ורבנן אפי' באין עודן עליו פליגי:
והא דאקשינן וכי תימא קסברי רבנן כל כי האי גונא לא הויא אונאה. פי' רבינו חננאל ז"ל כי האי גונא, כגון צמד שאדם צריך לו הרבה ופעמים שאדם לוקח ביתר מכדי דמיו, והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את או וכיון שאפילו בהמה ומרגליות יש להן אונאה כל שכן צמד ובודאי אי נמי הוו סברי רבנן בהמה אין לה אונאה צמד יש לו אונאה דלא דמי לבהמה אלא לרווחא דמלתא אקשי כי היכי דלא לדחיי' ולימא ליה דצמד דמי לבהמה כמו שדמו לה סוס וציף וחטיטו' במלחמה והרב ר' שמואל ז"ל דחק עצמו בה ביותר.
ודאמרינן ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה וכו'. נראה שהלכה כן, דלישנא בתרא ודוקא הוא וסוגיין דעלמא כוותיה, וכן כתב רבינו הגדול שהלכה כלישנא בתרא שסתם כתבן. וכן כתב הרב רבי שמואל זכרונו לברכה.
אבל אוכף ומרדעת קנה. מאחר דמיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או בשאין עודן עליו או בזו ובזו היה נראה שאוכף ומרדעת לא קנאן אלא בעודן עליו שמא בעודן עליו מחלוקת וקסברי רבנן אינן מכורין ובאוכף ומרדעת מכורין הוחיל ועודן עליו והאי דלא פירש עולא משום דקים ליה פירושא דמתניתין באיזה ענין נחלקו בדסקיא וכומני ודכוותא באוכף ומרדעת ובין דקים ליה בפשטא דבעיין בין דלא קים ליה איהו לא אמר אלא דמחלוקת בכלים דמשאוי אבל כלי' דרכיב' מודים חכמים דמוכרין כשם שמכורין כלי משאני לנחו' אי בעודן עליו אי בשאין עליו, דסתם חמור לרכיבה קמ"ל עולא ותו לא.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב מדלא פליגי בין עודן עליו לשאין עודן עליו ש"מ דל"ש הכי ולא שנא הכי מכורין ואינו מחוור לי לפי שלא מצינו בכל המכירות שבפרקים אלו שיכנס שום תשמיש בכלל המכר אלא בעודן בתוכו שהרי בכולן שנינו בסיפא ואם אמרו הוא וכל מה שבתוכו וכו' ומכר מכר דקתני דומיא דלא מכר וכולן בעודן בו. והא דאמרינן הכא אימא וכל מה שראוי להיות עליו דחיתא בעלמא היא שדחו כאן ולא בשאר הילכך לא מכר אלא אוכף ומרדעת בשעודן עליו ואם תאמר אם כן יכול היה עולא לתרץ מתניתין כטעמיה ולוקמה בשאין עודן עליו וטעמא דאמר ליה ואימא בסיפא הוא וכל מה שראוי להיות עליה עליה לאו מלתא הוא דלא אתינן השתא למיפשט בעיין וכדפרשינן לעיל דלא מעייל עולא נפשין בבעיא כלל.
וכל זה לדעת רבינו הגדול זכרונו לברכה שהוא האמת, אבל רבינו הגאון ורבינו חננאל זכרונם לברכה כתבו דבעיין אפשיט' דבשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין דאפשיטא מברייתא, ואיני יודע היאך.
ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה: כלומר, לעולם כאן במשנתנו המקח קיים קאמר, דהא מכר ולא מכר קתני, ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן בטול מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה, המקח קיים, ויתרון הדמים מחילה, דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומידע ידיע דאונאה אית ביה, ואף על פי כן נתרצה במקחו, והרי זה כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב (ב"מ נא, ב) חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה.
וכן הלכה כלישנא בתרא הוא. וכן דעת ר"ש ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האיי ז"ל כתב ובכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום השמועה זו לפי פירושו. ור"ח ז"ל נראה שתופס בעיקר הלשון הראשון, מאי אין הדמים ראיה בטול מקח, שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות זה לשונו: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי אי דבשרא אי דרידיא, ופריק דאיקר בשרא וקם ברידייא ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי הדעת טועה. עד כאן.
רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי: כלומר, לרכיבת אנשים, ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים, אלא לפעמים. ומיהו מודה רבנן דכיון דפעמים עומד לכך, אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו, קנה אפילו שק דסיקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר נחום דרובו למשאוי, דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדסקיא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסן לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן, והלא אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהם תשמישי החמור נמכרין עמו, ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה, לא היה להם להכניס נחום המדי בשיטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עיקרו לרכיבה, אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי, וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו אף כלי המשא נמכרין עמו, דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כנ"ל.
או דילמא בעודן עליו מחלוקת: קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות בשאדוקין בקרון שמכורין. ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה, דהתם טעמא משום שהדמים מוכיחין, התם היינו טעמא משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחין במכר, אבל כאן אין דמי השק והדסקיא מודיעין ומוכיחין כל כך בממכר החמור. ואי נמי ר"ל משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו, אבל החמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלתי השק והדסקיא והכומני.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ו) כאן בכדי שאין הדעת טועה. פי' ומעות הן מתנה. ולרב דאמר בפ' שנים אוחזין בה' מצא שטרי חוב גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחה וגבי המקדש את אחותו דמעות פקדון לא קשיא דהתם דלא קנה כלל אמר לך רב אי איתא דמתנה הוה לי' למימר לי' בפי' שהרי כיון שאין קנינו קנין גם חברו מרגיש בו ומה כסות עינים היא זה שאמר לשם קנין א"ו לשם פקדון יהבינהו. אבל הכא דקנינו קנין מודה רב שהמותר ויתר לו לשם מתנה וכסיפא לי' למימר בפי':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
לה. אם אין הדמים ראיה להוה בטול מקח וכי תימא קסברי רבנן כי האי גוונא לא הוי הונאה והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה [ומרגלית] אין להן הונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. כלומר לא אמרו שאין להן הונאה אלא את אלו השנויין במשנתינו, והן השטרות והקרקעות וההקדשות, אבל שארא יש להן הונאה. מאי אין הדמים ראיה דקאמרין רבנן נמי דהוי ביטול מקח ואיבעי תימא כאן כדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. נוסחי ריוחי איבעי תימא כי אמרי רבנן אונאה ובטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה יהיב ליה. וכן הלכתא:
ג. המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו רבי יאודה אומר פעמים מכורין פעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו מכור לי חמורך זו הרי כליו מכורין חמורך היא אין כליו מכורין. כלומר* דאי ידע דחמור דידיה הוא וקאמר ליה מכור לי חמורך זה, משום כליו קאמר ליה, סופא דלא ידע דחמור דידיה היא, הכי קאמר ליה, חמורך היא זו שתמכרנה לי. הילכך אם תימצי לומר דרבנן ונחום המדי בעודן עליו פליגי, אשתכח דרבי יהודה פליג אתרויהו, דאילו לרבנן אע"ג דאמר ליה חמורך זו אין כליו מכורין ואלו לרבי יהודה מכורין, ואלו לנחום המדי אע"ג דאמר ליה חמורך היא מכר את כליו ואלו לר"י אין כליו מכורין. ואם תמצא לומר דרבנן ונחום המדי בשאין עודן עליו פליגי אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין, לא שנא א"ל חמורך זו ולא שנא חמורך היא, ואתא רבי יהודה למימר טעמא דנפשיה, דאי אמר ליה חמורך היא אע"ג דעודן עליו אין כליו מכורין, ואי אין עודן עליו אע"ג דאמר ליה חמורך זו נמי אין כליו מכורין.
ולית הלכתא לא כנחום המדי ולא כרבי יהודה, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך המוכר את החמור לא מכר את כליו, לא שנא אמר לו חמורך זו ולא שנא א"ל חמורך היא. ודוקא בשק ודוסיקיא וכומני דהיא מרכבתא דנשי. והוא שאין עודן עליו. אבל באוכף ומרדעת בזמן שעודן עליו דברי הכל מכורין. ושק ודוסיקיא וכומני כשעודן עליו, אי נמי אוכף ומרדעת כשאין עודן עליו, איבעיא לן לקמן ולא איפשיט, וכל כי האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:
לו. הרי אמרו המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו, אמר עולא מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשאוי עומד אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין. כלומר, מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני. ודוסיקיה בלשון יון שני שקין, והוא כמין שני שקין ששפתותיהן דבוקין מלמטה וחלוקין מלמעלה כדי שיהא מקום חיבורן מונח על גבי החמור, ויהא שק זה תלוי מכאן והשני תלוי מכאן, ויהא משקל המשאוי שוה מכאן ומכאן ופיותיהן למעלה. (וכמוני) [וכומני] היינו מרכבתא דנשי. דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד, כלומר לרכוב עליו איש, דאלו רכיבת אשה לא מקריא רכיבה משום דלית בה פיסוק רגל, תדע שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ולפיכך לא מכר לא את השק ולא את הדוסקיא ולא את הכומני, דכלהו הני לאו לרכיבת איש קימי אלא או למשואי או למרכבתא דנשי. ונחום המדי סבר סתם חמור למשואי נמי עומד. אבל אוכף ומרדעת שראויין למרכב האיש דברי הכל מכורין, לת"ק דהא לרכיבה עומד, לנחום המדי נמי דהא מודה דבין לרכיבה בין למשואי עומד. וקימא לן כרבנן.
והא דתניא חמור וכליו אני מוכר לך הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודוסקיא וכומני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין הוא הדין אע"ג דלא קאמר ליה חמור וכליו אוכף ומרדעת מכורין והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו שק ודוסקיא וכומני לא קני. ורבנן היא.
מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי.
ושמעינן מיהת דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.
איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל כשאין עודן עליו מודה נחום המדי לרבנן דאין שק ודוסקיא וכומני מכורין או דילמא כשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו לו רבנן לנחום המדי דמכורין או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. ולא איפשיטא. הילכך כשאין עודן עליו פשיטא לן דאינן מכורין כרבנן, אבל בעודן עליו (דספקא) [מספקא] לן אי פליגי בה רבנן ואי לא. והא דתניא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין אוקימנא לעולם אימא לך כשאין עודן עליו מחלוקת ורבנן היא, ולא תימא הוא וכל מה שעליו אלא אימא הוא וכל מה שראוי להיות עליו, אבל בעודן עליו אימא לך מסתמא דברי הכל מכורין. וכיון דלא איפשיטא חומרא לתובע וקולא לנתבע.
ולענין אוכף ומרדעת דפשיטא לן דמכורין לטעמיהו דרבנן, הני מילי בעודן עליו אבל כשאין עודן עליו מספקא לן, אי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני כשאין עודן עליו פליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין אפילו כשאין עודן עליו קאמר, ואי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני בעודן עליו הוא דפליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין בעודן עליו הוא דקאמר, אבל כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין. והא נמי ספיקא הוא, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הלכך לענין אוכף ומרדעת היכא דעודן עליו בשעת מכירה דברי הכל מכורין, אבל כשאין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכבר ברירנא (לעיל ד"ה ושמעינן) דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.
ולענין שק ודיסקיא וכומני, היכא דאין עודן עליו אינן מכורין, והיכא דעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע.
והני מילי בסתמא, אבל א"ל הוא וכל מה שעליו, אפי' שק ודוסקיא וכומני היכן דעודן עליו הרי כולן מכורין. והוא הדין היכא דאין עודן עליו ואמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולן מכורין.
וה"מ היכא דלא פריש ליה לא לרכיבה ולא למשואי. אבל פריש ליה לרכיבה, אפילו בשעודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין שק ודיסקיא וכומני מכורין. ואי פריש למשואי, דברי הכל שק ודיסקיא וכומני בזמן שעודן עליו מכורין, ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואוכף ומרדעת, אי כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין, ואי בשעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי פריש בין לרכיבה בין למשאוי, כולהו חד דינא נינהו, דאי עודן עליו דברי הכל מכורין ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע:
ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. כלומר לעולם כאן במשנתנו המקח קיים דהוא מכר ולא מכר קתני ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן ביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה המקח קיים ויתרון הדמים מחילה דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומיד ידע דאונאה אית ביה ואף על פי כן נתרצה במקחו והרי הדין כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה וכן הלכה דלישנא בתרא הוא דעת ר"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האי ז"ל כתב דבכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי פירושו. ורבינו חננאל ז"ל נראה שתופס בעיקר דלשון הראשון מאי אין הדמים ראיה בטל מקח שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות וזה לשונו: ומדאקשינן ליחזי דמי היכי אי דדבחא אי דרדיא ופריק הכין דאייקר בשרא וקם ברדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה עד כאן. הרשב"א ז"ל.
ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה מדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שדעתו למפסק כלשנא קמא מאי אין הדמים ראיה ביטול מקח ומפרש כן כלומר נהי שהדמים אינן ראיה להוציא הבקר מתחת יד המוכרו ושתתקיים המכר לפי שהמוכר יש לו טענה אני לא היה דעתי אלא למכור הצמד בלבד מיהו ודאי הם ראיה ללוקח שיכול לומר אני לא היה דעתי אלא עם הבקר ואם כן מקח טעות הוא ובטל מקח ואפילו בקרקעות כהאי גוונא היכא שהדמים מוכיחים כגון בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה לעשותו מקח טעות מיהו במטלטלין דין אונאה וביטול מקח איכא ואפילו ללישנא בתרא. כן נראה לי לפרש לדעתו של רבינו חננאל ז"ל. אבל אינו מחוור דמאי דחקיה למפסק כלישנא קמא משום דמקשינן לקמן באידך פירקין וליחזי דמי היכי ואינה ראיה וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. ומסתברא לי דאמרינן כדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן אבל טפי מכפל ודאי אין אדם טועה ואפילו מי שאינו בקי במקח. וכל הני דאמרן לעיל לא מכר לא אמרינן הדמים מודיעים דאי בכדי שהדעת טועה במטלטלין איכא דין אונאה וביטול מקח ובמקרקעי ליכא דין אונאה וביטול מקח כל חד בדיניה אי בכדי שאין הדעת טועה בכלהו מתנה בעלמא הוא שכן הדין בכל מקח כלישנא בתרא. וכן הלכתא. עד כאן.
מחלוקת בשק ודסקייא דתנא קמא סבר סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבת אדם שק ודיסקיא מפני שהן קשין. דיסקיא כמו מפץ ועומד על השק דאסקיא. כומני מקום נשי וכף תחת קוף והיא פתוחה מלפניה ומוקפת משלש רוחותיה לרכיבת הנשים ואינה אלא או למרכב נשים והנשים אינן רגילות לרכוב או למשא פגול שיכנס בתוך ההיקף. ונחום סבר סתם חמור למשוי עומד והרי הם מיוחדים למשא שאין להם תשמיש אחר אלא או למשא או לרכיבה דהם מכורין. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי. כלומר לרכיבת אנשים ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים אלא לפעמים ומיהו מודו רבנן דכיון דפעמים עומד לכך אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו קנה אפילו שק ודסקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר דרובו למשוי דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדיסקייא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסו לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהן תשמישי החמור נמכרין עמו. ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה לא היה להם להכניס נחום המדי בשטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עקרו לרכיבה אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו משאוי אף כל המשא נמכרין עמו דכי מזבין אינש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כן נראה לי. עכ"ל.
הקלקלי ואת החבק. קלקלי הוא הבגד הדק שמשימין לו סמוך לגבו והוא מקבל כל הזיעה שלו על כן נקרא קלקלי. חבק הוא החגור שחוגרק אותו בו הא קמשמע לן דאפילו אמר חמור וכליו אני מוכר לך שק דיסקיא וכומני לא קני דהני לאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבה כלל. איבעיא להו בשעודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר תנא קמא שאינם מכורין. ואם תאמר הא מכתשת קבועה מכורה עם הבית. התם חזיא לתשמיש הבית אבל הני לא חזו לתשמיש החמור כי החמור עומד לרכיבה ואלו אינן ראויין לתשמיש הזה. או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר נחום משום דלא חזו לתשמיש אחר והמשוי של חמור אי אפשר לו בלא אלו אבל בעודן עליו דברי הכל מכורים דהוו להו כמכתשת קבועה שהרי קשוריו בו. הראב"ד ז"ל.
אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין מכורין דכיון שהוא ראוי לרכיבה כאוכף ומרדעת לא מכר שק ודיסקיא וכומני באין עודן עליו אבל אוכף ומרדעת מכורין לפי שאינו ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת כך פירשו רבותי ז"ל. והא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ואוקימנא בשאין אדוקין בו אף על גב דקרון אינו ראוי לכלום בלא בהמה ומושכת בו מכל מקום הפרדות ראויות לרכיבה ולמשוי בלא הקרון לפיכך אין לעשות אותם טפלה לקרון למכור בכלל הקרון כיון שאינן אדוקין בו כן נראה בעיני. ורשב"ם ז"ל פירש דכי אמרינן אבל באין עודן עליו מודה להו נחום המדי כו' הוא הדין באוכף ומרדעת לרבנן דאינם מכורין באין עודן עליו. עליות.
או דלמא בעודן עליו מחלוקת. קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות כשאדוקין בקרון שמכורין ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה דהתם טעמא משום דהדמים מוכיחים התם היינו משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחים במכר אבל כאן אין דמי השק והדיסקיא מודיעים ומוכיחים כל כך בממכר החמור. ואי נמי יש לומר משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו אבל חמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלא השק והדיסקיא והכומני. הרשב"א ז"ל.
הכי גרסינן או דלמא בין זו ובין זו מחלוקת ובתלתא אנפי מספקא ליה ויש ספרים שכתוב בהן דלמא בין זו ובין זו מחלוקת. עליות.
אימא בזמן שאמר לו הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כלן מכורין דאף על גב דאמרי רבנן סתם חמור לרכיבה עומד מיהו לפרקים ודאי נושא עליו משוי והני חזו ליה הלכך כולן מכורין שהרי ראוים הם להיות עליו לפרקים. הראב"ד ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה