יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א

א. המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה אבל לא מכר לא את העבדין ולא את המרצופין ולא את האנתיקי ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. מאי תורן ונס ועוגין ואנתיקי, כדבעינן למימר קמן. מרצופין אלו שקין שמעלין בהן את האנתיקי לספינה ומורידין אותן בהן מן הספינה ליבשה, ושל בעל הספינה הן:

יט. הרי אמרו המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה, מאי תורן אסקריא וכן הוא אומר ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. והוא העץ שתולין את הנס, ונקרא בלשון ערבי אלצארי. נס אדרא וכן הוא אומר שש ברקמה ממצרים היה מפרשיך להיות לך לנס. והן הן שהרוח נכנסת בהן ומולכת את הספינה, ונקראין בלשון ערבי אלקלאע. ואת העוגין אלו העוגינין שלה. כעין גרוטאות גדולות של ברזל. וכן הוא אומר הלהן תעגינה. ולשון עיכוב הוא, אף הספינה עושין לה כמין גרוטאות גדולות של ברזל שתולין אותן בתוך הים סביבות הספינה כשהן רוצין לעכבה מלהלך והיא עומדת, וכשהן רוצין להנהיגה מעלין אותן לתוך הספינה והיא מהלכת.

ואת כל המנהיגין אותה אלו המשוטות וכן הוא אומר אלונים מבשן עשו משוטיך ואי בעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט. והם העצים שבהן מנהיגין את הספינה בשעה שאין רוח מצויה להוליכה, וספינות שאין להם קלעים עושין להם כן, ונקראין בלשון ערבי אלמקארף:

כ. ת"ר המוכר את הספינה מכר את האסכלה ואת בית המים שבתוכה אבל ביצית ודוגית לא, רבי נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית אמר רבא ביצית ודוגית חדא מילתא היא. והיא ספינה קטנה שיכולה להלך אפילו בבצות מקום שאין שם אלא מים מועטין, ולפיכך נקראת ביצית, ודרך דייגים להלך בתוכה לצוד דגים מן הימים ומן הנהרות, ולפיכך נקרא' דוגית. רבי נתן בבלאה קרי לה ביצית, כענין שנאמר (יחזקאל מז,יא) בצאתיו וגבאיו, כדאמרי אינשי בוציאתא דמישן סומכוס שבארץ ישראל קרי לה דוגית כדכתיב ואחריתכן בסירות דוגה. וליתא לדרבי נתן וסומכוס, דהא אסיקנא לקמן (בבא בתרא עח,ב) בשיטה. והא דקתני רישא מכר את האסכלה, הוא בית הכסא שבספינה, ונקרא בלשון ערבי אסקליא. ובית המים הוא מקום כניסת המים המתוקין העומדין לשתיה, ונקרא בלשון ערבי אלפרטאס:

דף עה עמוד א

כא. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לעתיד לבא על כל צדיק וצדיק שנאמר ובא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה [וגו'] מאי כי על כל כבוד חופה מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו. ועשן בחופה למה אמר רבי חנינא שכל מי שעינו צרה בתלמידי חכמים בעולם הזה מתמלאת חופתו עשן לעולם הבא. ואש בחופה למה אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד גבוה מחופתו של חבירו. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כיוצא בדבר אתה אומר ונתת מהודך עליו ולא כל הודך זקנים באותו הדור אומרים פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה:

דף עה עמוד ב

כב. אתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה. כלומר שיוציאנה כולה ממקום שהיתה בו, שנמצא שמשכה כמלוא רחבה. וקימא לן כשמואל בדיני:

כג. לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה באיכוף שעליה בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה קנאה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל כיון שעקרה יד ורגל קנאה רבי (יוסי) [אחא] ואמרי לה רבי אחאי אומר לא קנה עד שתהלך מלא קומתה לימא רב דאמר כתנא קמא ושמואל דאמר כרבי אחא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי אחא עד כאן לא קא אמר רבי אחא התם אלא בבעלי חיים דאע"ג דעקרה יד ורגל אכתי בדוכתה קימא אבל הכא כיון דנדה לה פורתא נדה לה כולה ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לתנא קמא עד כאן לא קאמר תנא קמא התם אלא בבעלי חיים דכיון דעקרה יד ורגל אידך יד ורגל נמי למיעקר [קיימא] אבל ספינה אי משיך לה כולה אין ואי לא לא. והא דקתני רישא כיצד במסירה, דאלמא מסירה קניא, בבהמה גסה דוקא, דאמר ליה לך חזק וקנה, אי נמי דמסר לה (מדה) [מידיה] נהליה, כדבעינן למימר קמן:

דף עו עמוד א

כד. והא דתניא ספינה נקנית במשיכה רבי נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר אסיקנא הכי קאמר ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנות במסירה רבי נתן אומר ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנות בשטר. ספינה נקנית במשיכה היינו ת"ק. ואסיקנא באותיות נקנות במסירה בלא שטר קא מפלגי והכי קאמר ת"ק משיכה קניא בספינה (באותיות) [ואותיות] במסירה ואמר ליה רבי נתן בספינה מודינא לך אבל באותיות אי איכא שטרא אין ואי לא לא. אלמא רבי נתן מסירה ושטר בעי. ובפלוגתא דתנאי דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכמים אומרים כתב ולא מסר מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור. וקם ליה ת"ק כר' ורבי נתן כרבנן. [וקיי"ל כרבנן], חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא איפסיקא הילכתא בהדיא בשמעתין כותיהו, כדבעינן למימר קמן:

דף עו עמוד ב

כה. במאי אוקימתא לדת"ק דרבי נתן כרבי ספינה נמי תקני במסירה [ד]תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. ואלו ת"ק דרבי נתן דאוקימתיה כר' קתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנות במסירה, מכלל דספינה במסירה לא, דאם כן ליתני אותיות נקנות במסירה וספינה בין במשיכה בין במסירה. ועוד אדאשמועינן במשיכה לשמעינן במסירה וכל שכן במשיכה דעדיפא טפי, דהא אפי' לרבנן דאמרי במסירה לא מיקניא משיכה מיהת מיקניא, אלא מדלא קתני אלא במשיכה ש"מ במסירה לא. ופרקי' לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא. הא דתניא ספינה נקנית במשיכה אבל במסירה לא, בסימטא [ד]לא קניא בה מסירה, והא דתניא נקנית, במסירה ברשות הרבים, כדבעינן לברורי טעמא לקמן.

במאי אוקימתא להאי בתריתא ברשות הרבים אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה משיכה ברשות הרבים (מיקניא) [מי קניא] והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהן והגבהה קונה בכל מקום. אבל משיכה ברה"ר לא קניא. ופריק מאי עד שימשכנה דקאמרי רבנן, עד שימשכנה מר"ה לסימטא. ומקשינן אי הכי, דבדקימא השתא ברה"ר עסיקינן, הא דקתני או עד שישכור את מקומה ברה"ר ממאן אגר. ופריק הכי קאמר אם רשות בעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומה.

לימא אביי ורבא דאמרי כרבי, דאמר ספינה נקנית במסירה, דאי כרבנן דאמרי לא קנה עד שימשכנה, אם כן האי מסירה דקאמרי אביי ורבא דקונה ברשות הרבים, היכי משכחת לה, אי לא קניא בספינה במאי (בו) קניא. אמר רב אשי (ד) אי [ד]א"ל לך חזק וקנה הכי נמי דקני. כלומר אפילו רבנן (ד) מודו דקני לה במסירה ברה"ר, ואביי ורבא נמי כי אמור בדאמר ליה לך חזק וקנה הוא דאמור, ורבי ורבנן כי פליגי היכא דא"ל לך משוך וקנה. רבנן סברי קפידא הוא, דלא ניחא ליה לאקנויי ליה אלא במשיכה, הילכך אי עביד בה משיכה מעליאתא קני ואי לא לא קני ואפילו במסירה. ורבי סבר מראה מקום הוא לו, כלומר חד מתרי תלתא אנפי דהקנאות קא מחוי ליה, ואי בעי במשיכה ליקני ואי בעי במסירה ליקני.

וקימא לן כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא להאי טעמא דמראה מקום הוא לו בשיטה בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסה,א), דאלמא לית הלכתא הכין.

וש"מ לטעמיהו דרבנן דכל מידי דמיקני בחד מתרי תלתא אנפי דהקנאה, ואמר ליה לך חזק וקנה, ועבד ביה חד מיניהו, אפי' צד הקל שבכולן, קני בגויה. ואי אמר ליה לך משוך וקנה, ואזל איהו ועבד ביה אנפא אחרינא דקיל מיניה, כגון מידי דמקני בין במשיכה בין במסירה, וא"ל לך משוך וקנה, ואזל איהו ואחזיק במסירה דגריעא ממשיכה, דהא לא קניא אלא במידי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, ואשתכח דגרועי גרעה לקניתו, לא קני. ואי עבד ביה מילתא דעדיפא ממשיכה, כגון הגבהה דקניא בכל מקום, אי נמי שכירות מקום, קנה. מאי טעמא, דעלויי עליה לקנייתו, דהא משיכה לא קניא אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא, ואלו הגבהה כל היכא דהגביה קנה. וה"ה נמי דאי שכר את מקומו נמי קנה, דכי קפיד עליה דלא לגרעה לקנייתו, אבל היכא דעליה לקניתו ניחא ליה דליקני. תדע דהא הכא דאוקימנא מודו רבנן דאי שכר את מקומה נמי קני, מדקתני לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, וטעמא דמילתא כדברירנא.

&;וה"ה דאי הגביה נמי קני, דהגבהה ושכירות מקום תרויהו כהדדי נינהו דקנו בכל מילי. והא דקתני או עד שישכור את מקומה ולא קתני נמי או עד שיגביהנה, משום דבספינה קאי וספינה לאו בת הגבהה היא כלל.

אבל ודאי אי א"ל לא תקני אלא במשיכה, כיון דגלי אדעתיה גלי ולא קנה עד שימשוך. וכ"ש בשאר אנפי הקנאות היכא דא"ל לא תיקני אלא בהכין. וה"ה היכא דשכר את מקומה, אי נמי קימא ברשות לוקח ולא קביל עליה מוכר דזאבין (ניחא) ליה סתמא, אלא א"ל לך משוך וקנה, גלי אדעתיה דלא [ניחא] ליה דתיקני ליה רשותיה דלוקח. וכי קאמרי רבנן היכא דכי א"ל לך משוך וקנה אכתי לא הוה אגירא ליה חצר ללוקח, ולמעוטי מסירה קאתי, אבל היכא דהוה אגירא ליה חצר ללוקח מקמי הכין אי נמי ברשות לוקח גופיה, ואמר ליה לך משוך וקנה, לא קנה עד שימשוך, אלא היכא דהדר קביל עליה מוכר דליקני באנפא אחרינא:

כו. ושמעינן מיהא דאביי ורבא דמסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דומיא דר"ה דלית ליה רשותא לחד מיניהו לאנוחי בה מידי, דאשתכח דכי עבד בה מסירה לאו ברשותיה דמוכר הואי, דהא לא קימא בדוכתיה דאית ליה רשותא לאנוחה התם. ואע"ג דלוקח נמי לית ליה רשותא לאנוחה התם, אהניא ליה מסירה דנקיט לה בידיה כמאן דעילה לרשותיה. אבל לא בסימטא ולא בחצר שהיא של שניהן, דכיון דאית ליה רשותא לכל חד מיניהו לאנוחי בה מידי, אשתכח דמעיקרא כי אוקמה מוכר התם כמאן דאוקמה ברשותא דנפשיה דמי, והשתא כי אתי לוקח ועביד בה מסירה בדוכתא דאוקמה (ו) מוכר בגויה, כמאן דעביד בה מסירה ברשותיה דמוכר דאמי, דהא מוכר הוא דאוקמה התם ולאו לוקח, ולא זכי דוכתא אלא למאן דאנח ההוא מידי בגויה, ומוכר הוא דאנח בגויה, ולא אלימא מסירה למקנא ברשותיה דמוכר.

ומשיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, דכיון דאית ליה לכל חד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי, כי משיך לה מדוכתא דאוקמה מוכר בגויה לדוכתא אחרינא דאית ליה (לית) רשותא נמי ללוקח לאוקומה בגויה הוה ליה כמאן דאפקה מרשותא דמוכר ועילה לרשותיה דלוקח. וה"ה נמי היכא (דמשכח) [דמשכה] מר"ה לסימטא או לחצר שהיא של שניהם, דאפקה מרשותא דהוה קימא בגוה ועילה לדוכתא דאית ליה רשותא לאוקומה בגוה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותא דנפשיה. אבל אינה קונה (א) לא בר"ה ולא ברשות שאינה של שניהם, דלית ליה לחד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי. מאי טעמא, דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה לה מדוכתה בלחוד הוא דקניא, אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח לאוקומה בגויה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותיה, והכא בר"ה וברשות שאינה של שניהם כיון דלית ליה רשותא ללוקח לאנוחי בה מידי לאו כמאן דעילה לרשותיה דמי, דמעיקרא לבר מרשותא דתרויהו הוה קימא והשתא נמי לבר מרשותא דתרויהו הוא דקימא.

והגבהה קונה בכל מקום, דכיון דאגבהיה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בגויה ועייליה לרשותא דנפשיה. דאי למאן דאמר (ב"מ י,ב) חצר משום יד אתרבאי, לא תהא ידו קלה מחצרו, ואי למאן דאמר (שם) משום שליחות אתרבאי, לא יהא עצמו קל משלוחו. וסברא נמי הוא, שאין לך דבר שנכנס לרשותיה של אדם יתר מהבא לידו.

וכן שכירות מקום שהמקח בו קונה לו (ברשותו) [כרשותו], דכיון דאגריה קנייה לזמן שכירותיה ותהיה (ברשות) [כרשות] לוקח, כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. וה"מ ברשות המיוחדת לבעלים, אבל רה"ר לא מהניא בה שכירות, דאי אגר מהאי אתי אידך וממחי ביה, ואמטול הכי קא מתמהינן ברה"ר ממאן אגר.

ברם צריך את למידע דכי אמרי' דמסירה קונה ברשות הרבים וכיוצא בה, הני מילי במילי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, כגון ספינה וכיוצא בהם. אבל במילי דבני משיכה נינהו, כגון בהמה וכלים שדרך בני אדם למשכן, במשיכה אין במסירה לא. ואפי' במילי דטריחא מילתא לממשכינהו נמי, כי קני במסירה הני מילי היכא דכי מסר ליה קא אחיד ביה קונה ולא משכיה מיד, אבל היכא דכי אחיד בהו קא משיך להו מיד לא קני, דגליה אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני, במסירה לא קא ניחא ליה למקני. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ י,א) גבי ד"א של אדם קונות לו כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה קא ניחא ליה למקני [ב]ארבע אמות לא קא ניחא ליה למקני, ואף הא נמי כיוצא בה. הילכך אע"ג דא"ל זיל קני ואזל איהו נקיט ליה וקא משיך לה ברשות, לא קני, דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה למקני אלא במשיכה, ומשיכה בר"ה לא קניא. ואי משיך לה מרשות הרבים לסימטא קני.

וה"מ בפניו ובסתמא, אי נמי דא"ל לך חזק וקנה. אבל אי א"ל זיל קני במסירה ואזל תפיס בה וקא משך לה מיד, אע"ג דמשכה מרשות הרבים לסימטא נמי לא קני, דהא גלי מוכר אדעתיה דבמסירה קא ניחא ליה לאקנויי ליה. ובדין הוא דאי הוה תפיס בה לוקח ותו לא הוה קני, אלא כיון דקא משיך לה ממשך בשעת תפיסה גלי לוקח אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני במסירה לא קא ניחא ליה למקני, וכיון דמוכר לא ניחא ליה לאקנויי במסירה ולוקח לא קא ניחא ליה למקנא אלא במשיכה לא קני. אבל ודאי אי עילה לרשותיה דלוקח אי נמי שכר את מקומה קני כדברירנא לעיל.

וכי אמרינן נמי דמשיכה קונה בסימטא וכיוצא בה, דוקא במידי דלאו בר הגבהה הוא, אבל במידי דבר הגבהה הוא בהגבהה אין במסירה לא, כדבעינן למימר קמן.

וכולהו הני דלא בני הגבהה נינהו דקאמרינן דאי (ן) בני משיכה נינהו לא קני במסירה אלא במשיכה, הני מילי היכא דלא מסר ליה מקנה בידיה לקונה, אלא דא"ל לך חזק וקנה ואזל קונה ותפיס בה, אפילו שלא בפניו, כדמסקינן לה בשמעתין גבי ספינה, אי נמי דאזיל תפיס בה לפניו לבתר דארצי ליה מקנה לאקנויי ליה, כדתניא בפרקין (לעיל בבא בתרא עה,ב) כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה כו' קנאה, דכה"ג במידי דבר משיכה הוא קאמרי רבנן דלא קני במסירה אלא במשיכה כדדרש רב בקמוניא בהמה גסה ניקנית במשיכה, אבל היכא דמסר לה מקנה גופיה בידיה לקונה אדעתא דאקנויי, קני, כדאסיקנא בהדיא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ ח,ב) מוסרה מחבירו קנה, ובהא לא פליגי תנאי. וכבר ברירנא לה בפרק האשה נקנית ובפ' ארבע אבות בירור יפה:

כז. אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אמר רב כהנא אמריתה לשמעתה קמיה דרב זביד מנהרדעא טעמא דכתב ליה הכי [הא לא כתב ליה הכי] לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמר לי אין לצור ולצור. והשתא דאמרת לצור על פי צלוחיתו הוא דזבין ליה הוה ליה ביטול מקח, דהא קימא לן המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה, כדאיתא בפ' הזהב (ב"מ נו,ב). ולהאיך פירוקא בתרא דפרקינן לקמן (בבא בתרא עח,א) גבי צמד ובקר דאי הוי בכדי שאין הדעת טועה מחילה הויא, הכא נמי הויא מחילה:

דף עז עמוד א

כח. אמר אמימר הילכתא אותיות אין נקנות במסירה. כלומר במסירה לחודה בלא כתיבה עד שיכתוב וימסור. א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא רב אשי אמר סברא נמי הוא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניאן. כלומר נהי דניירא דאהניא במסירה כשאר מטלטלין, זכותא דאית ביה במאי קנה, הא לאו מידי דאית ביה מששא הוא דליקני במסירה. ואי דלימא ליה על פה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, אותיות מילי נינהו, ומילי במילי גרידא לא מקניאן עד שיכתוב.

והא דאמרינן אותיות מילי נינהו, [לאו] אגופא דאותיות דכתיבי בשטרא קאמרינן, דאי מהאי טעמא אפילו בכתיבה נמי לא ליקנו, דהא אידי ואידי אותיות נינהו ואותיות באותיות לא מיקנו. ועוד אי משום אותיות גופיהו קאמרינן, אדרבא ליקנו אגב ניארא במסירה, כי היכי דמקני ציבעא אגב סודרא. אלא כי קאמרינן אענינן דאית בהו קאמרינן דמילי נינהו ומילי במילי לא מיקניאן.

והאי דאצטריכינן למימר דמילי נינהו, לאו למימרא דאי לאו מילי נינהו הוה מיקניאן במילי גרידי, אלא הא קמ"ל דזכותא דשטרא לאו מידי דשכיח בגופיה דניארא הוא כי היכי דליקני אגב ניארא במסירה כי היכי דמקני ציבעא דסודרא אגב סודרא, דאלו סודרא צביעא גופיה ממון ולית ביה הנאה אלא לגופיה, ואלו שטרות אין גופן ממון, דאי מיפרעי אי נמי משכח להו איניש בעלמא לית ליה הנאה בגויהו, ולית בהו הנאה לבר מניארא אלא לראיה שבהן, וההיא ראיה לבר מגופיה דשטרא היא ולא מהניא בה מסירה ושטרא.

והא דקאמרינן נמי מילי במילי לא מקניאן, לא[ו] למימרא (במידי) [דמידי] דאית ביה מששא מיקני במילי, אלא כי קאמרינן מילי במילי לא מיקניאן לאפוקי גופיה דניארא דמיקני במילי בהדי מסירה. והכי קאמר, גופיה דשטרא הוא דמיקני במילי בלא כתיבה משום דשייכה ביה מסירה, אבל זכותא דאותיות דאית ביה מילי נינהו לבר מגופיה דשטרא, ולא שיכא בהו משיכה דשטרא, ומילי כיון דאיתנהו לבר מגופיה דשטרא ולא שיכא בהו מסירה דשטרא לא מיקנו במילי גרידי בלא כתיבה. הילכך באעי מסירה לגופיה דניארא וכתיבה למקנא שעבודא דאית ביה.

היכי עביד, כתיב ליה שטר זביני דזאבין ליה שטרא פלניא, וכתיב ביה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, וחתימי סהדי, ומסר להו לתרויהו נהליה. ולא צריכי סהדי לאסהודי דמסריה לשטרא דזאבין ליה נהליה קמן, לא בשטר מסירה ולא בעל פה, דכיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מסתמא מחזקינן ליה בחזקת דמסר ליה מוכר נהליה, דהא בהדיא אמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעב,ב) דלנפילה לא חיישינן אלא כיון דנפיק שטרא מתותיה ידיה מחזקינן ליה בחזקת דמסריה מאריה נהליה. מיהו אי עביד ודאי וכתיב ביה בשטר מסירה דמסריה לשטרא נהליה באנפי סהדי דחתימי אשטר מסירה, אהני דאי נפיל שטרא ומשכח ליה מאריה קמא מצי לוקח לאפוקי מיניה בהאי שטרא מסירה דנקיט בידיה, ולא מצי מוכר למימר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ומסתברא דשטר מסירה לא בעי קנין, דבכתיבה הוא דתליא מילתא, כדקתני בהדיא כתב עד שלא מסר או מסר עד שלא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור.

ואי לא כתב ליה, אע"ג דקנו מיניה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, לא קני. ואע"ג דקיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד, ה"מ במידי דמיקני בקנין גרידא בלא כתיבה, דמכי קנו מיניה קנה, ושטר לראיה בעלמא הוא, וכי אהני ליה קנין דלא צריך למימר להו לסהדי כתובו, דמכי קנו מיניה כמאן דאמר להו כתובו דאמי. ואלו הכא שטר מסירה לאו לראיה בעלמא הוא, כי קני ליה לשטר המכור בהאי שטרא דמסירה גופיה הוא דקאני ליה, הילכך כל כמא דלא כתב ליה שטרא לא קני בההוא קנין ולא מידי. ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין לא מהני ולא מידי, משום דהוה ליה האי שטרא ראיה בההוא קנין דקנו מיניה ולאו שטר הקנאה, הילכך בגופיה דשטרא לא קני דלאו להקנאה איכתיב אלא למהוי ראיה על ההוא קנין דקנו מיניה איכתיב, ואשתכח דעיקר הקנאה לא בשטרא הוא, בההוא קנין דקנו מיניה הוא דתלי, ובההוא קנין לא קני ולא מידי, דאכתי מילי נינהו ומילי במילי לא מקניאן.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא קלה,ב) גבי מתנת ש"מ שכתוב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דש"מ דאע"ג דלא אמר להו כתובו נמי כיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד איכא למימר דלא איכוון לאקנויי ליה בקנין גופיה אלא בשטרא, הכא נמי לימא כיון דקנו מיניה לא גמר להקנותו אלא בשטר וליקני בשטרא. ותסברא, והא חיישינן קאמר, אלא חששא בעלמא הוא, (וליכא) [דאיכא] למימר דלא איכוון לאקנויי ליה אלא בקנין, ואיכא למימר דלא נתכוון להקנותו אלא בשטר, וכיון דלא ברירא מילתא חומרא לתובע וקולא לנתבע, התם גבי שכיב מרע אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואימור לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ולא קאני מקבל מתנה ולא מידי, הכא נמי אימור לא גמר להקנותו אלא בקנין ולא קני לוקח ולא מידי:

כט. ומקשינן ואותיות במילי מי לא מקניאן והא אמר רב[ה] בר יצחק אמר רב שני שטרות הן. שהמקנה רוצה להקנותן לקונה שלא בפניו, האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. מאחר שזכו בה לקונה בחזקה. ואם אמר על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. דכיון דתלי ליה לזכיית השדה בכתיבת השטר יכיל למהדר בשדה. ומסתברא דאי כתבי ליה שטרא מקמי דהדר ביה מקנה מינה ואכתי לא מסרי ליה שטרא חוזר בכתיבת השטר, דהא לא זאכי ליה שטרא. חדא, דלא אמר להו זכו אלא כתבו, ואפילו אמר להן זכו ההיא שעתא אכתי ליתיה לשטרא בעלמא, ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. ואינו חוזר בשדה, דלא תלי לה לזכיית השדה אלא בכתיבת השטר, והויא לה כתיבת השטר תנאה בעלמא בזכיית השדה, וכיון דכתבוה לשטרא אע"ג דלא מסרוה לקונה איקיים ליה תנאה וזאכו ליה בשדה.

דף עז עמוד ב

ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלש שטרות הן תרי הני דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ודוקא דא"ל זכי בשדה זו ואגבה זכי בשטרא, דהא אפסיקא הילכתא לקמן צבורין בה לא בעינן אגב וקני בעינן. קתני מיהת נקנה שטר בכל מקום שהוא, והא הכא דהא שטרא מילי הוא ומקני בלא כתיבה אלא במילי בעלמא.

וכ"ת מי דמי, התם בשטר זביני גופיה קאי דכתיבא לראיה דזאבין האי מוכר האי ארעא להאי לוקח, דאי הוה מטי לידא דלוקח לא הוה צריך מידי אחרינא, דהא גופיה כי כתיב לזכותיה דהא לוקח כתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא, ואפי' מילי נמי לא צריך אלא לממסריה נהליה סתמא ושטרא הוא כי הוא דמפסיד אנפשיה דלאקנויי נהליה הוא דמסריה נהליה, וכיון דאקנייה נהליה אגב קרקע כמאן דמסריה נהליה דמי וקנייה לניארא, ולא צריך מידי אחרינא לאקנוייה ליה מילי דאית ביה, דמילי [ד]אית ביה אינהו גופיהו לאקנויינהו ללוקח כתיבי ושטר מסירה דידהו בגויהו כתיב. אבל הכא כי קאמרי אמימר ורב אשי, בשטרא דלא כתיב לזכותיה דהאי לוקח אלא לזכותיה דמוכר לחודיה כתיב, דמסיק ליה לפלניא זוזי, אי נמי דזבן מיניה ארעא פלניתא, דכי האי גוונא נמי מיקני בכתיבה ומסירה כדבעינן לברורי בפרק גט פשוט, והשתא קא בעי לאקנויי ליה האי שטרא וכל זכותא דאית ביה, כי כתיבה לאו לזכותיה דלוקח כתיבה, לא מיקני במסירה לחודה, אלא צריך למכתב ליה שטרא אחרינא לאקנויי ליה בגויה זכותא דהאי שטרא.

לא תיקשי לך, דאע"ג דהתם גבי קדם המוכר וכתב שטר ללוקח, שטרא לזכותא דהאי לוקח איכתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא איהו וכל שעבודא דאית ביה, הא אכתי לא מסריה נהליה, ואע"ג דאקנייה נהליה אגב ארעא כיון דאכתי לא מטיא לידיה ולא עייל נמי לרשותיה, דהא קתני נקנה שטר בכל מקום שהוא, ואפי' קאי ברשותיה דמוכר, ותו דהא בהדיא אסיקנא דלא בעינן צבורין בה, לאו כמסירה דמי, אלא חד מאנפי הקנאות הוא דמיקני נירא גויה כשאר מטלטלי. ונהי דגופיה דניארא מיקני בהכין כשאר מטלטלי, אלא אותיות היכי מיקנו בהכין בלא כתיבה. ואי בעי למהדר ביה מהקנאה דזכותא דכתיבא ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אמאי לא מצי למהדר ביה. אלא לאו ש"מ דאותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, דכל היכא דקנייה לנירא במסירה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני ליה לנירא במסירה ולאותיות דאית ביה באמירה.

ופריק אגב שאני. דאע"ג דאין אותיות נקנות במסירה בלבד בלא כתיבה, אגב קרקע מיקנו אפי' בלא כתיבה, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהליה לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפיק לאפיה עד תואך. ושמעינן מיהא דאע"ג דאין אותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, לא שנא שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה ולא שנא שטרא דאיכתיב מעיקרא לזכותיה דהאי מקנה. ואידי ואידי הוא דאמר ליה קני ליה האי ארעא ואגבה קני לך שטרא פלניא וכל זכותא דאית ביה, כיון שהחזיק זה בקרקע אי נמי דאקנייה נהליה לקרקע בחד מאנפי הקנאה נקנה שטר בכל מקום שהוא. אבל היכא דלא אמר ליה קני לך האי שטרא וכל זכותא דאית ביה לא קאני, דאמרינן כי אקני ליה לצור על פי צלוחיתו ותו לא הוא דאקני ליה. ושמעינן נמי דאפילו שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה נמי, כל כמא דלא מטי שטרא לידיה אע"ג דאקנייה לשטרא נהליה בקנין וקני ליה כל היכא דאיתיה כשאר מטלטלי, לא קני לה לזכותא דשטרא בהכין עד דמטי שטרא לידיה, ואי בטלה לזכותיה דשטרא מקמי דמטי שטרא לידיה בטלה לה, ואע"ג דמטי שטרא לידיה בתר הכי לא מהני למקנא זכותא ולא מידי. דדיקינן טעמא דאגב שאני, מכלל דמידי אחרינא דלא מטי שטרא לידיה, אף על גב דקני ליה לנירא כל היכא דאיתיה דומיא דאגב, לא קני לה לזכותיה דשטרא אלא בכתיבה:

ל. ושמעינן נמי דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, אם קדמו וזכו לו בשדה בחזקה חוזר בשטר, בין קודם שנכתב [בין אחר שנכתב] כל זמן שלא הגיע לידו של קונה, ואינו חוזר בשדה מאחר שזכו בה לקונה. ואם לא הספיקו לזכות בה עד שחזר בו חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר, אע"פ שקדמו וזכו לו בשדה, כל זמן שלא נכתב את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם לא הספיק לחזור בו אלא לאחר שזכו בשדה וכתבו את השטר ועדיין לא נתנוהו לבעליו, חוזר בשטר, שלא ינתן לקונה, ואינו חוזר בשדה. ואם נתנו לו את השטר אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה, דשליחותיה הוא דעביד, ואע"ג דלא אמר ל[ה]ו תנו. תדע מדקאמרינן (תנו) רישא חוזר בשטר, טעמא דהדר ביה, מכלל דאי לא הדר ביה כותבין ונותנין. וטעמא דמילתא, דכי בעינן כתבו ותנו היכא דאיכא למימר דמשטה בעלמא הוא ולא לאקנויי ליה קא מיכוין, אבל הכא כיון דאמר להו זכו בשדה זו לפלוני ודאי לאקנויי ליה קא מיכוין, וכי אמר להו כתבו לו את השטר כתבו ותנו קאמר להו, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה, דכי אמר כתבו מסתמא כתבו ותנו קאמר להו:

לא. ושמעינן נמי דמטבע לא מיקני בחליפין, ואגב קרקע מיקני. ודוקא בפקדון, אבל מלוה לא מיקניא בבריא אלא במעמד שלשתן, כדמיברר בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,א). ומעשה דרב פפא בפקדון הוה [ו]לא שנא מסיים להו לארבע אמות נהליה ולא שנא לא מסיים להו, קני ארבע אמות בנכסי מקנה, אלא שיד הקונה על התחתונה ויהיב ליה מקנה ארבע אמות מהיכא דניחא ליה למקנא, וכיון דקני ארבע אמות גביה קני להו למטלטלין אגביהו, דהא לא בעינן צבורין בה. ואפילו קרקע כל שהוא מצי לאקנוי אגב סיפא דביתיה, לאו למימרא דצריך לסיומיה לקרקע נהליה אלא משום דחייש רב פפא דילמא הוה ליה לרב שמואל לאחזוקי בקרקע לנפשיה, ואי הוה מקני ליה קרקע סתמא הוה צריך למיתב ליה חלק בגוף הקרקע, הילכך אקני ליה בהדיא אגב סיפא דביתיה דמחובר לקרקע הוא וכקרקע דמי ומצי אקנויי אגביה. דאי נמי הוה בעי רב שמואל לאחזוקי ביה הוה עקיר ליה רב פפא לסיפא ויהיב ליה ניהליה ומסליק ליה מביתא בהכי. כההיא דגרסינן (קידושין כו,ב) גבי מרוני צפונן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומו לפלוני ועמו מאה צאן, שאני התם, דכיון דאצטריך למיתב מקצת לפלוני ומקצת פלוני אצטריך לסיומי לכל חד מינהו קרקע דיליה דלא ליתו לאינצויי. והאי דאצטריך רב פפא למיפק לאפיה דרב שמואל בר אחא עד תואך, ההוא מקמי דליתי לביתיה ולסבוה אינשי ביתיה עצה לאחזוקי בזוזי לנפשיה הוא דעבד הכי. והאי מעשה דרב פפא לאו הרשאה הואי אלא הקנאה גמורה הואי, אבל הרשאה לא בעיא אגב (ארשא) [ארעא], דשליחות בעלמא היא, כדברירנא בפרק מרובה.

לב. הרי אמרו המוכר את הספינה לא מכר את האנתיקי, מאי אנתיקי עיסקא דאית בה:

ב. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יאודה אומר הדמים מודעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. וביטול מקח נמי לא הוי, דכי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה הוא דיהיב ליה, כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דאין הדמים ראיה לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא זאבין ליה בפירוש. ודוקא היכא דרובא לא קרו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה, כגון דרובא (לא קארו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה כגון דרובא) קרו לצמד צמד ולבקר בקר, ואע"ג דאיכא מיעוטא דקרו לבקר נמי צמד, למיעוטא לא חיישינן, אבל היכא דרובא קרו לצמד בקר כך הדמים מודעין כדבעינן לברורי קמן:

לג. תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והאנן תנן לא מכר אמר ליה איפכא א"ל לא תתרגם מתני' בשאדוקין בו בשעת מכירה, אלא כשאינן אדוקין בו בשעת מכירה כסתמא דמתני'.

לד. הרי אמרו מכר את הצמד לא מכר את הבקר, היכי דמי אילימא באתרא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר פשיטא צמד זאבין ליה בקר לא זאבין ליה ואלא דרובא קרו לבקר נמי צמד כוליה זאבין ליה. ואסיקנא לא צריכא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. ודוקא באתרא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, דאע"ג דאיכא מיעוטא דקרו ליה לבקר נמי צמד אין הדמים ראיה למיזל בתר מיעוטא. אבל היכא דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד מודו כ"ע דאזלינן בתר רובא. ודוקא היכא דאיכא רובא ודמים מודיעים, אבל היכא דאין דמים מודעים אע"ג דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד, כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאע"ג דרובא לרדיא זבני כי איקר בישרא וקם ברידיא דליכא למחזי דמי היכי לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, כי טעמא דשמואל דקימא לן כוותיה בדיני, כדבעינן לברורה בפרק המוכר פירות בדוכתה (לקמן בבא בתרא צב,א וסי' יא).

והא דקאמרינן מכר את הצמד לא מכר את הבקר, לא תימא הני מילי כשאין אדוקין בו אלא אפילו כשאדוקין בו נמי אינו מכור. ומאי שנא מקרון ופרדות דכי אדוקין בקרון הוו מכורין, שאני התם דפרדות טפלין לקרון, שאין אומרין נקנה קרון לפרדות אלא נקנה פרדות לקרון, וכיון שמכר את העיקר מכר את הטפל. אבל גבי צמד, צמד הוי טפל לבקר, שאין אומרין נקנה בקר לצמד זה אלא נקנה צמד לבקר אלו, ואע"פ שמכר את הצמד לא מכר את הבקר, שאין העיקר נמכר בכלל הטפל. והיכא דמכר את הבקר נמי לא מכר את הצמד, ואף על פי שאדוקין בו, דגבי קרון ופרדות הוא דלא סגיא ליה לקרון בלא פרדות וכיוצא בהן לממשכיה, אבל גבי בקר כיון דאיכא דזבני לשחיטה אימור לשחיטה זביני ליה, כדאמרינן התם (לקמן בבא בתרא צב,א) גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וכדאמרינן נמי (לקמן בבא בתרא עח,א) גבי חמור לענין שק (ורוקסיא) [ודוסקיא] וכומני דאינן מכורין משום דסתם חמור לרכיבה עומד. אבל ודאי היכא דפריש ליה לרידיא והצמד עליהן בשעת מכירה, ומכר את הבקר, מכר את הצמד, מידי דהוה אמוכר את החמור לענין איכוף ומרדעת היכא דעודן עליו דדברי הכל מכורין, והוא הדין לשק ודוסקיא וכומני היכא דפריש ליה למשואי, כדבעינן למימר קמן:

דף עח עמוד א

לה. אם אין הדמים ראיה להוה בטול מקח וכי תימא קסברי רבנן כי האי גוונא לא הוי הונאה והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה [ומרגלית] אין להן הונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. כלומר לא אמרו שאין להן הונאה אלא את אלו השנויין במשנתינו, והן השטרות והקרקעות וההקדשות, אבל שארא יש להן הונאה. מאי אין הדמים ראיה דקאמרין רבנן נמי דהוי ביטול מקח ואיבעי תימא כאן כדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. נוסחי ריוחי איבעי תימא כי אמרי רבנן אונאה ובטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה יהיב ליה. וכן הלכתא:

ג. המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו רבי יאודה אומר פעמים מכורין פעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו אמר לו מכור לי חמורך זו הרי כליו מכורין חמורך היא אין כליו מכורין. כלומר* דאי ידע דחמור דידיה הוא וקאמר ליה מכור לי חמורך זה, משום כליו קאמר ליה, סופא דלא ידע דחמור דידיה היא, הכי קאמר ליה, חמורך היא זו שתמכרנה לי. הילכך אם תימצי לומר דרבנן ונחום המדי בעודן עליו פליגי, אשתכח דרבי יהודה פליג אתרויהו, דאילו לרבנן אע"ג דאמר ליה חמורך זו אין כליו מכורין ואלו לרבי יהודה מכורין, ואלו לנחום המדי אע"ג דאמר ליה חמורך היא מכר את כליו ואלו לר"י אין כליו מכורין. ואם תמצא לומר דרבנן ונחום המדי בשאין עודן עליו פליגי אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין, לא שנא א"ל חמורך זו ולא שנא חמורך היא, ואתא רבי יהודה למימר טעמא דנפשיה, דאי אמר ליה חמורך היא אע"ג דעודן עליו אין כליו מכורין, ואי אין עודן עליו אע"ג דאמר ליה חמורך זו נמי אין כליו מכורין.

ולית הלכתא לא כנחום המדי ולא כרבי יהודה, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך המוכר את החמור לא מכר את כליו, לא שנא אמר לו חמורך זו ולא שנא א"ל חמורך היא. ודוקא בשק ודוסיקיא וכומני דהיא מרכבתא דנשי. והוא שאין עודן עליו. אבל באוכף ומרדעת בזמן שעודן עליו דברי הכל מכורין. ושק ודוסיקיא וכומני כשעודן עליו, אי נמי אוכף ומרדעת כשאין עודן עליו, איבעיא לן לקמן ולא איפשיט, וכל כי האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

לו. הרי אמרו המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו, אמר עולא מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשאוי עומד אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין. כלומר, מחלוקת בשק ודוסיקיא וכומני. ודוסיקיה בלשון יון שני שקין, והוא כמין שני שקין ששפתותיהן דבוקין מלמטה וחלוקין מלמעלה כדי שיהא מקום חיבורן מונח על גבי החמור, ויהא שק זה תלוי מכאן והשני תלוי מכאן, ויהא משקל המשאוי שוה מכאן ומכאן ופיותיהן למעלה. (וכמוני) [וכומני] היינו מרכבתא דנשי. דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד, כלומר לרכוב עליו איש, דאלו רכיבת אשה לא מקריא רכיבה משום דלית בה פיסוק רגל, תדע שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ולפיכך לא מכר לא את השק ולא את הדוסקיא ולא את הכומני, דכלהו הני לאו לרכיבת איש קימי אלא או למשואי או למרכבתא דנשי. ונחום המדי סבר סתם חמור למשואי נמי עומד. אבל אוכף ומרדעת שראויין למרכב האיש דברי הכל מכורין, לת"ק דהא לרכיבה עומד, לנחום המדי נמי דהא מודה דבין לרכיבה בין למשואי עומד. וקימא לן כרבנן.

והא דתניא חמור וכליו אני מוכר לך הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודוסקיא וכומני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין הוא הדין אע"ג דלא קאמר ליה חמור וכליו אוכף ומרדעת מכורין והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו שק ודוסקיא וכומני לא קני. ורבנן היא.

מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי.

ושמעינן מיהת דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.

איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל כשאין עודן עליו מודה נחום המדי לרבנן דאין שק ודוסקיא וכומני מכורין או דילמא כשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו לו רבנן לנחום המדי דמכורין או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. ולא איפשיטא. הילכך כשאין עודן עליו פשיטא לן דאינן מכורין כרבנן, אבל בעודן עליו (דספקא) [מספקא] לן אי פליגי בה רבנן ואי לא. והא דתניא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין אוקימנא לעולם אימא לך כשאין עודן עליו מחלוקת ורבנן היא, ולא תימא הוא וכל מה שעליו אלא אימא הוא וכל מה שראוי להיות עליו, אבל בעודן עליו אימא לך מסתמא דברי הכל מכורין. וכיון דלא איפשיטא חומרא לתובע וקולא לנתבע.

ולענין אוכף ומרדעת דפשיטא לן דמכורין לטעמיהו דרבנן, הני מילי בעודן עליו אבל כשאין עודן עליו מספקא לן, אי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני כשאין עודן עליו פליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין אפילו כשאין עודן עליו קאמר, ואי סבירא לן דכי פליגי בשק ודוסקיא וכומני בעודן עליו הוא דפליגי, אשתכח דכי קאמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין בעודן עליו הוא דקאמר, אבל כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין. והא נמי ספיקא הוא, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הלכך לענין אוכף ומרדעת היכא דעודן עליו בשעת מכירה דברי הכל מכורין, אבל כשאין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכבר ברירנא (לעיל ד"ה ושמעינן) דדינא דחבק וקילקי כדינא דאוכף ומרדעת דמי.

ולענין שק ודיסקיא וכומני, היכא דאין עודן עליו אינן מכורין, והיכא דעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע.

והני מילי בסתמא, אבל א"ל הוא וכל מה שעליו, אפי' שק ודוסקיא וכומני היכן דעודן עליו הרי כולן מכורין. והוא הדין היכא דאין עודן עליו ואמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולן מכורין.

וה"מ היכא דלא פריש ליה לא לרכיבה ולא למשואי. אבל פריש ליה לרכיבה, אפילו בשעודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין שק ודיסקיא וכומני מכורין. ואי פריש למשואי, דברי הכל שק ודיסקיא וכומני בזמן שעודן עליו מכורין, ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואוכף ומרדעת, אי כשאין עודן עליו דברי הכל אינן מכורין, ואי בשעודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי פריש בין לרכיבה בין למשאוי, כולהו חד דינא נינהו, דאי עודן עליו דברי הכל מכורין ואי אין עודן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע:

דף עח עמוד ב

לז. ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו כו' מאי לאו רבי יהודה טעמיה דנחום המדי קא מפריש. דאמר מכר את כליו, ועלה קאמר ר' יהודה כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו, אלמא נחום המדי בעודן עליו הוא דאיירי, וש"מ בעודן עליו מחלוקת. ודחי לה רבי יהודה טעמא דנפשיה קא מפריש. ומלתא באנפי נפשה קאמר. הילכך אם תמצא לומר בעודן עליו מחלוקת, לרבנן לעולם אינן מכורין, ולנחום המדי בעודן עליו לעולם מכורין, ואתא רבי יהודה למימר אפילו בעודן עליו נמי פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין. ואם תמצא לומר בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דמכורין, אתא רבי יהודה לאיפלוגי אתרויהו, דאפילו בעודן עליו פעמים שאינן מכורין. ואם תמצא לומר בין בזו ובין בזו מחלוקת, אתא רבי יאודה לאפלוגי נמי אתרויהו בעודן עליו, דאילו לת"ק לעולם אינן מכורין ואלו לנחום המדי לעולם מכורין, ואלו לרבי יהודה פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין. וקי"ל כת"ק, דיחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך לענין אוכף ומרדעת וחבק וקילקי, בעודן עליו פשיטא לן אליבא דרבנן דמכורין. ושק ודיסקיא וכומני שאין עודן עליו פשיטא לן לרבנן דאינן מכורין. ושארא חומרא לתובע וקולא לנתבע כדברירנא לעיל:

לח. אמר אביי רבי אליעזר ורשב"ג ור' מאיר ורבי נתן וסומכוס ונחום המדי כלהו סבירא להו דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין רבי אליעזר דתנן ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה רשב"ג דתנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר רבי מאיר דתניא רבי מאיר אומר מכר כרם מכר תשמישיו של כרם רבי נתן וסומכוס בבית ודוגית נחום המדי הא דאמרן. וכל כי האי גוונא שטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

לט. והא דתנן רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו א"ל מכור לי חמורך זו כליו מכורין חמורך היא אין כליו מכורין, דייקינן עלה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא רישא דידע דחמריה היא והא דקאמר ליה זו משום כליו קאמר ליה סופא דלא ידע דחמרא דידיה היא הכי קאמר ליה חמורך היא שתמכרנה לי. וכי תימא אי מזו קא דייק, רישא אמאי מכורין, הא ודאי אע"ג דידע דחמרא דידיה היא אצטריך למימר ליה זו למעוטי אחריתי. הא לא קשיא, דקסבר (א) רבי יאודה דכיון דליכא אחריתי דידיה קמיה מסתמא (אתי) [אמאי] דקימא קמיה קאמר ליה, (לימא) [למה] לי למימר ליה זו, ש"מ בדקימא השתא קאמר ומשום כליו קאמר ליה. סופא כיון דלא ידע דחמרא דידיה הוא, אע"ג דאמר ליה זו נמי אין כליו מכורין, הכי קאמר ליה, חמורך היא זו שתמכרנה לי. [ו]אע"ג דטרח רבא לפרושיה למימריה דרבי יהודה לא משום דהילכתא כותיה, אלא למשמע מינה לרבנן דלא שנא הכי ולא שנא הכי אין כליו מכורין. וקימא לן כרבנן. וטעמיהו דרבנן דסבירא להו דאע"ג דידע דחמריה היא אצטריך למימר ליה זו דחייש דילמא אית ליה למוכר חמור אחריתי ולמעוטי אחריתי קאתי:

&;ד. המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה. ואוקימנא (בגמ' בסמוך) דא"ל חמור מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך, בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי לה ואמטול הכי קא קפיד אמניקה, אלא חמור מאי נפקא ליה מינה, ש"מ היא ובנה קאמר ליה. אבל אמר ליה חמור ופרה סתמא, אחת זו ואחת זו לא מכר את בנה, כדבעינן למימר קמן (שם):

ה. מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה מכר שובך מכר יונים מכר כורת מכר דבורים. הא דקתני רישא מכר בור מכר מימיו ליתה, דהא אוקימנא בגמרא (עט,ב) כיחידאה, אלמא לית הלכתא כותיה. וה"ה גבי שובך, דהא תרויהו חד טעמא נינהו, ועוד דהא ר' אלעזר ברבי שמעון כי היכי דפליגי עליהו דרבנן בבור הכי נמי פליג עליהו בשובך, דקסבר (ודין) [דדין] הקדש כדין הדיוט דמי כדבעינן למימר קמן (עט,ב) וממילא שמעת דדין הדיוט גבי שובך כדיניה גבי בור דמי. ושמעינן מינה דהיכא דמכר בור לא מכר מימיו, מכר אשפה לא מכר זבלה, מכר כוורת לא מכר דבורים שבה מכר שובך לא מכר יונים שבו, דכולהו חד טעמא נינהו:

מ. הרי אמרו המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה, היכי דאמי אי דאמר ליה היא ובנה אפילו פרה נמי ואי דלא א"ל היא ובנה אפילו חמור נמי לא אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי לה אלא חמור מאי בעי ליה לחלבה ש"מ היא ובנה קאמר ליה:

דף עט עמוד א

מא. אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה אש אוכלתהו שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם כי אתא רב דימי אמר כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגהינם שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח ואין רפאים אלא יורדי גהינם שנאמר ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה:

מב. תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית ולא למזבח לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בהן ומועלין במה שבתוכן כיצד הקדיש בור מלא מים אשפה מלאה זבל שובך מלא יונים אילן נושא פירות שדה מלאה עשבים מועלין בהן ובמה שבתוכן אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים אשפה ואחר כך נתמלאה זבל שובך ואחר כך נתמלא יונים אילן ואחר כך נתמלא פירות שדה ואחר כך נתמלאת עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר המקדיש את השדה ואת האילן מועלין בהן ובגדוליהן מפני שהן גדולי הקדש. דכיון דאקדשה לשדה ולאילן, על כרחיך גידולין דאתו בתר הכי גדולי הקדש נינהו, וכי האי גוונא אפילו בהדיוט נמי קני.

ותניא בהדיא א"ר נראין דברי רבי יהודה לרבי יוסי בבור ושובך שאף רבי יוסי לא נחלק עליו אלא בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה. וה"ה לאשפה וכורת דבורים וכיוצא בהן, דפירי דידהו לא מגופא דהקדש קאתו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דבר שלא בא לעולם. וקימא לן ר' יהודה ור"י הלכה כר' יוסי, וכל שכן הכא דמסתבר טעמיה דר' יוסי.

הא דקתני כל הראוי למזבח כו', איזהו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון שובך מלא יונים, דכיון דחזו הני יונים למזבח לקיני ז (א) בין וקיני ז (א) בות וקיני יולדות, וה"ה לקרבן עני שבמצורע ושבשבועות עדות וביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, והוא הדין לעולת נדבה כדכתיב (ויקרא א,יד) ואם מן העוף עולה קרבנו והקריב מן התורים כו', קדשי להו קדושת הגוף למזבח ותו לא חזו לבדק הבית. ואיזהו ראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון בור מלא מים, שאין ניסוך המים (בו) [בא] אלא מן השילוח, מיהו חזי למילש בהו טינא לבנינא. לא לזה ולא לזה, כגון אילן נושא פירות ואשפה מלאה זבל, דפירות גופיהו וזבל גופיה לא חזי לא למזבח ולא לבדק הבית. מועלין בהן, דחילא עליהו קדושה לדמיהן:

דף עט עמוד ב

מג. ת"ר הקדישן ריקנין ואחר כך נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן ר' אלעזר בר' שמעון מחליף. דסבירא ליה מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. ואי (ת) שדה ואילן מחלוקת אמאי מחליף. נהי נמי דדין גבוה כדין הדיוט דמי, הדיוט כי הא גונא נמי קני, שהמוכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע. וכי תימא דילמא כי פליגי בשדה ואילן גבי קמיתא דמיירי בריקנין ונתמלאו, אבל בתריתא דהקדישן מליאין כי פליגי בבור ושובך פליגי. לא ס"ד, חדא דמדאיירי בפלוגתא קמיתא ברקנין ולא איירי במלאים, ובתרייתא איירי במלאים ולא איירי בריקנין, ש"מ דבתרויהו כי פליגי בחד אנפא פליגי, או תרויהו בבור ושובך או תרויהו בשדה ואילן. ומאי דשייר בקמייתא אשמועינן בבתרייתא, דאשמועינן קמייתא ריקנין וקמ"ל בתריתא מליאין. ותו מדקתני בבתריתא ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף, ולא קתני ורבי אלעזר בר' שמעון אומר חלוף הדברים, ש"מ האי מחליף שיטתו קאמר, דגבי ריקנין דקאמר ת"ק מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, וקאמר ר' אלעזר בר' שמעון מועלין בהן ובמה שבתוכן, אבל במלאין מוחלפת השיטה, דקם ליה ת"ק בשיטתיה דרבי אלעזר וקם ליה רבי אלעזר בשיטתיה דת"ק. אלמא הני תרתי פלוגתא דריקנין ומלאין תרויהו בחד אנפא פליגי, ואי קמיתא בשדה ואילן בתריתא נמי בשדה ואילן. דת"ק סבר הקדישן מליאין מועלין בהן ובמה שבתוכן, ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף שיטתו וסבירא ליה במלאים (כמאן) [כמאי] דסבירא ליה לתנא קמא בריקנין דמועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן ואי בשדה ואילן פליגי אמאי מחליף.

ואיכא דדיקי לה הכי, אלא הא דתניא הקדישן מלאין מועלין בהן ובמה שבתוכן, הא ריקנין ואחר כך נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ורבי אלעזר בר' שמעון מחליף. כלומר שאם הקדישן מלאים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ריקינין ונתמלאו מועלין בהן ובמה שבתוכן, ואי אמרת דבשדה ואילן הוא דפליגי אבל בבור ושובך לא פליגי, הא ברייתא נמי דפליגי במלאין ורקנין לא מתוקמא אלא בשדה ואילן, דהא אמרת בבור ושובך לא פליגי, ואי בשדה ואילן אמאי מחליף, מי איכא מאן דאמר שהמקדיש את השדה לא הקדיש את התבואה המחוברת לקרקע, והא אפילו גבי מכר היא מכורה לדברי הכל, וכל שכן מקדיש.

אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבה מחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר בר' שמעון, לא שנא גבי הקדישן ריקנין ונתמלאו ולא שנא גבי הקדישן מליאין, בבור ושובך אבל בשדה ואילן דברי הכל מועלין בהם ובמה שבתוכן. דלא מיבעיא במליאין דמגוף שדה ואילן, אלא אפי' ברקנין ונתמלאו מועלין במה שבתוכן כרבי יוסי מפני שהן גדולי הקדש:

מד. ובבור ושובך ריקנין במאי פליגי ובמלאין במאי פליגי בריקנין ונתמלאו קא מפלגי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דת"ק סבר לה כרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. והוא הדין מקדיש, ואמטול הכי מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, (דרבי) [ורבי] אלעזר ברבי שמעון סבר לה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. וכל שכן מקדיש. ומקשינן אימור דאמר רבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הני מי יימר דאתו. אמר רבא משכחת לה במים הרגילין לבא דרך חצרו וביונים הבאים דרך שובכו. וקימא לן כת"ק דקאי כרבנן:

מה. ושמעינן מינה דכי האי גוונא גבי הדיוט לא קני, ואפילו במידי דעביד [דאתי], כגון פירות דקל ומים הרגילין לבוא דרך חצרו ויונים הבאים דרך שובכו:

מו. ובמלאין במאי פליגי אמר רבא כגון שהקדיש בור סתם ורבי אלעזר ב"ר שמעון סבר לה כאבוה דאמר (אין) דין גבוה כדין הדיוט דאמי, וכשם שהמוכר את השדה לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה ולא את הבור ואת הגת ולא את השובך, דלגבי הני מוכר בעין רעה מוכר, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, כדאסיקנא בהדיא בסוף פרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא עב,ב) דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. הכא נמי גבי המקדיש בור סתם דין גבוה כדין הדיוט דאמי, מה דין הדיוט מצי אמר ליה בירא זבינא לך מיא לא זביני לך, אף דין גבוה בירא אקדיש מיא לא אקדיש. ותנא קמא סבר לה כרבנן דאמרי דין גבוה לאו כדין הדיוט דמי, דאפי' היכא דסבירא לן גבי מוכר דבעין רעה מוכר, גבי מקדיש מיהת הדיוט בעין יפה מקדיש. וקימא לן כתנא קמא:

מז. ומתמהינן עלה ודין הדיוט לא. כלומר מי מצית אמרת דהיכא דמכר בור לא מכר מימיו, והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו. אמר רבא מתניתין יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו רבי נתן אומר מכר בור ומימיו. וקימא לן כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, דהא אוקמה רבא למתני' כיחידאה, דשמעת מינה דלית הלכתא כי הא מתניתין. ואע"ג דקימא לן סתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני', הני מילי היכא דלא אוקימנא למתני' גופה כיחידאה, דאיכא למימר דלא תני לה יחידאה, דאע"ג דקימא אליבא דיחידאה איכא למימר דכיון דסתם לן [ר'] כותיה ש"מ איכא רבנן בתראי דסבירא להו כותיה ואליבא דרבים היא, אבל היכא דפשיטא לן דיחידאה קתני לה לית הלכתא כותיה, דיחיד ורבים הלכה כרבים.

אשתכח השתא דגבי הדיוט כה"ג היכא דמכר בור לא מכר מימיו, וה"ה גבי שובך היכא דמכר שובך לא מכר יונים, דכי היכי דפליגי בבור הכי נמי פליגי בשובך, מדקתני הקדישן מליאין, ואי בבור לחודיה הוא דפליגי הקדישו מלא מיבעי ליה. ותו דטעמא דבור וטעמא דשובך חד טעמא הוא. וה"ה גבי אשפה וכורת וכיוצא בהן דכולהו חד טעמא נינהו. ואפילו לרבי עקיבא דאמר (לעיל בבא בתרא סד,א) מוכר בעין יפה מוכר. דעד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא גבי בור ודות וכיוצא בהן דמגופיה דזביני אינון, אבל מיא דבור ויוני שובך דלאו מגופיה דבור ושובך אינון ולאו מידי דצריכי להו בור ושובך אינון דומיא דדרך, דהא בור ושובך ריקנין נמי חזו לאשתמושי בהו למרמא בהו מיא אחריני (ולא ניחי) [ולאנוחי] בשובך יונים אחריני, לא קאמר דבעין יפה מוכר, אלא גבי הקדש. מידי דהוה אבור וגת ושובך וחרוב המורכב וסדן השקמה דס"ל לרבי עקיבא דאינן מכורין, ואלו גבי הקדש הוו מוקדשין, דתנן (לעיל בבא בתרא עא,א) המקדיש את השדה הקדיש את כולן. וה"ה גבי מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, דכלהו כדין הקדש דאמי (והיא) [דהא] חדא מחתא אחתינהו תנא סתם במתני' בסוף פרק המוכר את הבית (שם), דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם והאחין שחלקו זכו בשדה בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן, דאלמא כולהו הני בהאי ענינא כדין הקדש דמו. וה"ה הכא גבי בור ושובך ואשפה וכורת, דאידי ואידי חד טעמא הוא, דהא אוקימנא לפלוגתא דתנא קמא ורבי אלעזר בר' שמעון גבי הקדישן מלאין בפלוגתא דר' שמעון ורבנן גבי המקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דש"מ דתרויהו חד טעמא נינהו, ומדלגבי הקדש חד טעמא נינהו, גבי מתנה וחלוקה ונכסי הגר נמי חד טעמא נינהו, דכולהו לענין בור וגת ושובך חד טעמא נינהו וחד דינא אית להו. וכבר איתוקם דינא דהקדישן (מאלין) [מלאין] ודינא דהמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך בחד טעמא כדברירנא:

דף פ עמוד א

ו. הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה פירות כורת נוטל ג' נחילים ומסרס חלות דבש מניח שתי חלות זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות. הא דקתני הלוקח פירות שובך מחברו, ודקתני נמי פירות כוורת, בלוקח פירות העתידין לבוא מכאן ואילך קא מיירי. כגון אפרוחין הנולדין מכאן ואילך, ודבורין הנולדין מכאן ואילך. אבל אפרוחין שנולדו קודם מכירה קרנא נינהו ולא פירא, ולא עיילי בכלל זביני. וכ"ת הא קי"ל דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, הא לא קשיא, מתני' רבי מאיר היא, ואליבא דרבי עקיבא, ותרויהו סבירא להו דאדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כדאיתא ביבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים (צג,א). וה"ה לרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, משכחת לה להא מתני' כגון דא"ל קנה שובך זה לפירותיו, קנה כוורת זו לפירותיה, דשובך וכוורת מיהת הא איתינהו בעולם ומצי לאקנויינהו לפירותיהן, כדאמרי' בפ' אע"פ שאמרו (כתובות נט,א) גבי המקדיש מעשה ידי אשתו באומרת יקדשו ידים לעושיהן דידים איתנהו בעולם, וכדאמרינן נמי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמז,ב) גבי תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו.

ומתני' הא קמ"ל דהלוקח פירות שובך מחבירו, לרבי אלעזר ברבי שמעון כדאית ליה ולרבנן כדאית להו, לית ליה למשקלינהו לכולהו פירי דשובך ולא כולהו פירי דכורת, אלא שביק מיניהו כשיעור דמצטותן (איבעי תימא) התם בהדיהו ולא ליחרב שובך ולא תיחרב כורת, דהני ודאי מגופיה דשובך וכורת נינהו ולא פירי מיקרו אלא קרנא נינהו, דאי שקיל לכולהו פירי ערקי אימהות וחריב שובך, ופירי זבין ליה קרנא לא זאבין ליה. והיינו דקתני הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה, והן אפרוחים הבאים ראשונה מן האימהות לאחר שלקח זה את פירותיהן, אע"פ שיש להן בנות אחרות שנולדו קודם למקחו של זה והרי הן למוכר, צריך להניח עוד לאימאות בריכה ראשונה כדי שיצטותו האמהות עם הבנות הראשונות שהיו שם קודם לכן ועם זוג זה השני שאנו מניחין להן הנקרא בריכה ראשונה, ולא יחרב השובך. אבל אפרוחין הבאין מן האימאות לאחר בריכה ראשונה הרי הן ללוקח. ואם באו אפרוחין מן הבנות שהיו בשובך קודם לכן שעדיין לא הולידו מפריח מהן בריכה ראשונה ושניה כי היכי דלצטותו בהכי הני תרי זוי דשבקין להו. והיינו דתניא בבריתא מפריח בריכה ראשונה ושנייה.

כללא דמלתא, כל זוא דהוה בשובך מקמי זביני קרנא הוא, לא שנא אימהות ולא שנא בנות, וצריך למשבק לכל זוא מיניהי תרי זוי דבנן דלצטות בהדיהו. הילכך כל זוא דאית ליה תרי זוי דבנן דמצטות בהדיהו מקמי זביני לא צריך למשבק ליה מכאן ואילך ולא מידי, לא שנא באימהות ולא שנא בבנות. וכל זוא דלית לה תרי זוי בנן דמצטותן בהדיהי, לא שנא באימהות ולא שנא בבנות, בעי למשבק להו שתי ברכות של אפרוחים. ואי איכא מיניהו מאן דאית ליה חד אפרוח, לא צריך למשבק להי אלא חדא בריכה, דהויאן להי תרי זוגי לכל חדא מיניה. מיהו מתניתין בדאיכא אימהות ובנות מקמי זביניה דידיה עסיקינן, דצריך למשבק לאימהות חדא בריכה ולבנות שתי ברכות. וה"ה דאי הוה בשובך אימהות ובנות ובני בנות שביק לאימהות חדא בריכה ולבנות חדא בריכה ולבני בנות שתי בריכות, דאשתכח דאית להי לכולהי תרתי תרתי בנתן דמצטותן בהדיהו.

והא דקתני פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס, אסיקנא (בגמ' בסמוך) הכי קאמר, נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה, והן הדבורין שנולדין לאחר מקחו של זה בשלש ברכות, מכאן ואילך מסרס, כלומר נוטל נחיל אחד ומניח אחד לבעל כורת. וש"מ דפירות כורת לאו דבש דידה משמע אלא דבורים הנולדין בה משמע עד שיאמר דבש כוורת בפירוש.

הלוקח חלות דבש שבכוורת מחבירו, צריך להניח בכורת למוכר שתי חלות כדי שיאכלו מהן הדבורים כל זמן שאין עושין דבש, שאם לא ימצאו בה דבש לאכול הרי הן בורחין והכורת חריבה. וכן הלוקח זיתים על מנת לקוץ צריך להניח שתי גרופיות, דאינון קשרים למעלה מן הקרקע, כדי שיהא גזען מחליף למוכר. והני מילי בלוקח על מנת לקוץ, אבל הלוקח על מנת ליטע במקום אחר עוקרן עם הגזע והשרשין בגושיהן:

מח. הרי אמרו הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה והתניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה אמר רב כהנא לא קשיא הא בה הא באמה. מתני' דקתני מפריח בריכה ראשונה באמה, וברייתא דקתני מפריח ברכה ראשונה ושנייה בה, כלומר בבת שהיתה שם כבר קודם מכירה, דבעי לאפרוחי לה נמי שתי ברכות ראשונות בהדיהי.

ומ"ש אמה דמפרחינן לה ברכה ראשונה ותו לא, דמצטוותא אדידיה דהיינו האי (פרתא) [ברתא] קמיתא דהויא לה מקמי הכין (ואתאי) [ואהאי] זוא דשבקינן לה. דהיינו בריכה ראשונה דידה, ואמאי מפרחינן לה שתי ברכות ופרקינן אמה אברתא מצטותא ברתא אאמה לא מצטותא. הילכך בעיא איהו נמי תרתי בנתן דתצטוות בהדיהו. וכבר ברירנא ליה להאי דינא במתני' (לעיל סימן ו) בירור יפה.

ומאי טעמא קרו לחדא ברכה. איכא מאן דאמר משום דכל ברכה וברכה דילדן זוגי זוגי הוא דילדן זכר ונקבה. ואיכא מאן דאמר משום דמיירי כגון דאית ביה בהאי שובך מקמי מכירה שני זוגות, הזוג האחד אמהות והזוג השני בניהם. מיהו הא דדיקינן ברתא נמי תצטוות אאמה ואזוא דשבקינן לה, לא סליק שפיר אלא לפירושא קמא. ואי קשיא לך, והשתא דאמרת ברתא אאמה לא מצטותא אם כן אין לדבר סוף, דהני שתי ברכות גופייהו דשבקינן לה לכל חדא מניהו, נהי דאמהות מצטותן בתרויהו ולא ערקן, אינהו מיהת כיון דלא מצטותן בהדי אמהות ערקן ואזלן, וכיון דערקן אינהו ערקן אמהות בתריהו דלאו לא משתייר להו לאמהות בשובך בהדי מאן לצטותן. לא תיקשי לך, דכי אמרינן דברתא אאמה לא מצטותא, הני מילי לאחר גדילתן, אבל בקטנותן ודאי כיון דצריכי להו לאמהות מצטותן בהדי אמהות דידהו.

וכ"ת סוף סוף לכי גדלן מיהת ערקן, ואזלן וערקן נמי אמהות בתרייהו, הא לא קשיא, דלכי גדלן ילדן ומצטותן בהדי בנתן דידהי. דלא מיבעיא ברכה ראשונה ושנייה דידהי נמי דידיהו דבעל השובך נינהי, דכיון דאינהי גופיהו דבעל השובך נינהי, שהיו בשובך בשעת מכירה וקרנא נינהו, ובעי למשבק להי נמי שתי ברכות דלצטותן בהדיהי, אלא אפי' כולהי דילדן הני יונים דאתילידו בתר מכירה דבעל השובך נינהי. מאי טעמא, פירא זאבין ליה, פירא דפירא לא זבין ליה. ועוד דנהי דפירא מצי קני, דכיון דאקנייה לשובך נהליה לפירותיו קני להו להנהו אמהות דשכיחי בשובך בשעת מכירה לפירותיהן, דאימהות גופייהו איתניהי בעולם. אבל פירא דפירא, כיון דבנות דאתי האי פירא בתרא מיניהו ליתנהו בעולם בשעת מכירה לא משתעבדי ליה לפירותיהן. ואע"ג דשובך גופיה איתיה בעולם, כיון דהני אפרוחים לא מגופיה דשובך קאתו, לא מיקנו בקניית השובך המכור לפירותיו. דאפילו שאר בריכות דקני כי קאני להו לאו מכח קניית גופו של שובך קני להו אלא מכח היונים שבשובך שקנאן לפירותיהן הוא דקנו להו. הילכך ברכה ראשונה ושניה דאמהות, כיון דלא עילן בכלל המכר דהא בעי משבקינהו בהדי אמהות, אשתעבודי נמי לא משתעבדי לפירותיהן, דהא לא הוו שכיחי בשעת מכירה כי היכי דלישתעבדו לפירותיהן כשאר יונים דהוו שכיחי בשעת מכירה. אבל שאר ברכות דאתו מאמהות בתר הכי, כיון דקני להו לוקח לגופיהו מחמת אמהות דידהי דקננהי לפירותיהן, כ"ש דקני להו לפירות דידה[ו], דפירות דידהו (או) [לאו] פירות שובכו דמוכר נינהו אלא פירות יונים דזכא לוקח בגופיהו נינהו. וכן הלכתא:

מט. והא דתנן פירות בכורת נוטל שלשה נחילין ומסרס, קא ס"ד הכי קאמר, הלוקח נוטל שלשה נחילין כמא דאת אמיר שלש ברכות, ואחר כך מסרסן, כדי שלא יתעסקו בלידה ויחזרו ויתעסקו בעשיית הדבש לצורך בעל הכורת. ועלה קא מיבעיא לן במה מסרסן אמר רב יהודה אמר שמואל בחרדל. כלומר שמאכילן חרדל ומסתרסין. אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא לא בחרדל מסרסן אלא מתוך שפיהן חד מאכילת החרדל חוזרות ואוכלות את דובשן. כלומר חוזרות ואוכלות את הדבש שבכורת במהרה ביום אחד, וכיון שכלה להן הדבש מיד אין להם שהות להתעסק בפריה ורביה שהרי אין להם דבש בכורת ליזון הימנו בעוד שמתעסקות בפריה ורביה, אלא יוצאות ורועות בחוץ ובאות ועושות דבש.

וכי תימא ומאי הנאה אית ליה לבעל הכוורת בהכי דגרים להו למכליה לדבש שבכורת כדי שיעשו דבש אחר. לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות שדרך בעל הכורת להניחן לדבורים כדי שיזונו מהן בעוד שהן מתעסקין בלידן. שכן דרכן, שכל זמן שיש להם דבש בכוורת ליזון הימנו אינן מתעסקות בעשיית דבש אלא מתעסקות בפריה ורביה עד שיכלה להם הדבש שבכורת, וחוזרות ומתעסקות בעשיית דבש, וכיון שנתמלאת הכורת דבש בא בעל הכורת ונוטלו, ומשייר הימנו שתי חלות או יותר כדי שיאכלו ממנו ולא יברחו, ובעוד שהן ניזונין מאותן שתי חלות הן מתעסקות בפריה ורביה עד שיכלה הדבש, וחוזרות ומתעסקות בעשיית דבש. וקא ס"ד דמתני' דקתני נוטל שלשה נחילין ומסרס, הכי קאמר, שאין בעל הכורת רשאי מתחלה להאכילן חרדל כדי שימהרו לאכול אותן שתי חלות ויחזרו להתעסק בעשיית הדבש, לפי שאין מניח להן פנאי להתעסק בפריה ורביה כלל כדי שיטול הלוקח פירותיהן. אלא ממתין להן מתחילה עד שיולידו שלשה נחילין שלש בריכות, וכיון שנטל הלוקח מהן שלשה נחילין רשאי המוכר להאכילן חרדל כדי שיכאב פיהם מטעם החרדל וממהרות לאכול את הדבש שבאותן שתי חלות, וכיון שכלה להן הדבש אינן מתעסקות בפריה ורביה אלא בעשיית הדבש. וממתין להן עד שיולידו ללוקח שלשה נחילין, ואח"כ מסרסן בחרדל כמ"ש, וכן בכל פעם ופעם עד תשלום זמן המכירה.

ורבי יוחנן אמר דהאי נוטל שלשה נחילין במסרס. דקסבר רבי יוחנן דהאי נוטל שלשה נחילין ומסרס דקתני במתני' לאו לשון סירוס שגורם לעכבן מן הלידה הוא, אלא לשון דילוג הוא, שכשהוא נוטל שלשה נחילין אלו אינו נוטלן בזה אחר זה אלא במסרס, כלומר בדילוג, נוטל ראשון שלישי וחמישי ומניח שני (שלישי ורביעי) [רביעי ושישי] וכיון שנטל שלשה נחילין בדילוג שוב אינו נוטל. והכי קאמר, נוטל שלשה נחילין ומסרס בנטילתו, כלומר שנוטלן דרך סירוס, כדפרישנא במתניתא. תנא נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד. והא דקתני נוטל שלשה נחילין ומסרס, (ו) הכי קאמר, נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה ואח"כ נוטל בסירוס ובדילוג עד סוף זמן מכירתו. וקי"ל כי הא מתניתא, וליתא לדשמואל ור"י, חדא דמתניתא עדיפא טפי ממימרי דאמוראי, ועוד דבהכי סלקא שמעתא, ועוד דסתם בריתא דרבים היא ויחיד ורבים הלכה כרבים:

נ. אמר רב כהנא דבש בכורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם אלמא קסבר לא בעינן מחשבה. מאי אינו יוצא מידי מאכל לעולם, שאע"פ שחשב עליו למשקין אינו מיטמא טומאת משקין עד שיוציאנו מכורתו. אלמא קסבר לא בעינן מחשבה לטמויי טומאת אוכלין, דמסתמא אוכל הוא, וכיון דסתמיה אוכל הוא לא מהניא ליה מחשבה לאפוקי מידי אוכל, עד דעביד ביה מעשה דמפיק ליה מכורתו. דאי ס"ד מסתמא לאו אוכל הוא, כיון דמחשבתו הוא דמשויא ליה אוכל, כי מחשיב עליה נמי למשקין מחשבתו משויא ליה משקין. אלא ודאי שמעינן מינה דמסתמא נמי אוכל הוי:

נא. מתיבי דבש בכורתו אינו לא מאכל ולא משקה אמר אביי לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. שעומדות לאכילת הדבורים, דמסח דעתיה מיניהו, ולא מטמא משום אוכל אלא המיוחד לאדם כדאיתא בסיפרא (שמיני פי"א,ד). וש"מ לדברי הכל דדינא דאותן ב' חלות הכי הוי לענין טומאה, דאינן לא מאכל ולא משקה עד שיחשוב עליהן, אם לאוכל אוכל ואם למשקה משקה:

דף פ עמוד ב

נב. רבא אמר הא מני רבי אליעזר היא. כלומר אפי' תימא בשאר הדבש, הא מני ר' אליעזר היא ולית הלכתא כותיה, דתנן כורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע, לומר שנקנית בכסף ובשטר ובחזקה, וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה, דכקרקע דמיא, והרודה ממנה בשבת חייב חטאת. דכתולש מן הקרקע דמי. וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור. וה"ה לענין טומאה דכתלוש דמיא ואוכל הוא. אמ"ר אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער זה התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש בכורתו הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. וכיון דחשיב ליה כפירות המחוברין לקרקע לא מקבל טומאה, כדתניא בסיפרא (שמיני פי"א,ג) כשאתה אומר מחוברין טהורין טמאת מקצת וטהרת מקצת כו'.

וקימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואע"ג דטרח רבי אלעזר לפרושי טעמיה דרבי אליעזר לית הלכתא כותיה, דהא רב כהנא ואביי ורבא לא סבירא להו לדרבי אליעזר, מדאיכפל רבא אליבא דרב כהנא וקאמר הא מני רבי אליעזר היא, דאלמא לא סבירא לן כותיה. מאי* תירוציה דרבא אליבא דרב כהנא, ורבי אלעזר גופיה דאיכפל לפרושי טעמיה דרבי אליעזר, לא משום דסבירא ליה כותיה, אלא לאסוקי תירוצי דרבא קאתי, דקאמר הא מני ר' אליעזר היא דאמר דבש בכורתו כפירות המחוברין לקרקע דמי, ואתא רבי אלעזר לפרושי דטעמיה דרבי אליעזר משום דמשוי ליה כפירות המחוברין לקרקע הוא, כי היכי לאוקומיה תירוציה דרבא דתריץ אליבא דרב כהנא:

נג. מיתיבי דבש שזב מכורתו אינו לא מאכל ולא משקה בשלמא לאביי, דמוקים לה באותן שתי חלות אע"ג דזב מוקצה הוא אלא לרבא דמוקים לה בשאר הדבש ורבי אליעזר היא ומשום דחשיב ליה כמחובר, הא ודאי כיון דזב לחוץ לא מחובר הוא, ואמאי אינו לא מאכל ולא משקה. אמר רב זביד כגון שזב על גבי כלי מאוס. רב אחא בר יעקב אמר כגון שזב על גבי קשקשים. דמאיס ליה ומקצי ליה מדעתיה.

נקיטינן השתא לענין דבש שזב מכורתו לחוץ אינו לא מאכל ולא משקה. ודוקא באותן שתי חלות, דאע"ג דזב נמי מוקצה הוא. אבל בשאר הדבש, אם זב על גבי כלי מאוס או על גבי קשקשים אינו לא מאכל ולא משקה עד שיחשב עליו. ואם זב על גבי קרקע שאינו מאוס משקה הוי:

נד. מתיבי דבש בכורתו אינו לא מאכל ולא משקה חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין בכביצה למשקה מטמא טומאת משקין ברביעית בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. כלומר בשלמא לאביי דמוקים לה כרבנן דאמרי דבש בכורתו כתלוש דמי, ומוקים לה באותן שתי חלות דמסח דעתיה מיניהו כיון דכתלוש דמי, דמחמת הסח הדעת הוא דנפיק מכלל אוכל ומכלל משקה, כי חישב עליו אהניא מחשבתו לשווייה אוכל או לשווייה משקה. אלא לרבא דמוקים לה כרבי אליעזר דאמר דבש בכורתו כמחובר לקרקע דמי, כי חישב עלה נמי מאי הוי, מי מהניא מחשבה במחובר עד שיתלש. אמר לך רבא תריץ ואימא הכי חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין למשקה אינו מטמא טומאת משקין. אשתכח השתא דרבא הא מתניתא כר' אליעזר הוא דמוקים לה. הילכך לית הלכתא כותיה. ולאביי דמוקים לה באותן שתי חלות משכחת לה כפשטה ואליבא דרבנן דקי"ל כותיהו:

נה. תניא כותיה דרב כהנא דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה. ודוקא לבר מאותן שתי חלות, אבל אותן שתי חלות אין מיטמאות לא טומאת אוכלין ולא טומאת משקין אלא במחשבה, חישב עליהן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין למשקין מטמאין טומאת משקין:

נו. ת"ר הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביהו מן הקרקע טפח וקוצץ בתולת השקמה שלשה טפחים סדן השקמה שני טפחים בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. כלומר מן הפקק התחתון שבהם ולמעלן. בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף. ודוקא בשאר מיני ארזים שאין גזען מחליף, אבל ארז שגזעו מחליף קוצץ מן הפקק ולמעלן, כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דטעמא דכולהו הני שיורי כי היכי דלהוי גזען מחליף למוכר הוא:

נז. ובתולת השקמה בשלשה טפחים סגיא לה ורמינהי אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה רבי יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביהו עשרה טפחים או גוממו מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשי לה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה גוממו מעם הארץ ודאי קשי לה מכאן ואילך לא מקשא קשי לה ולא אעלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשי לה גבי מקח וממכר עבדינן מידי דודאי מעלי לה. ואע"ג דהאי תירוצא לטעמיה דרבי יהודה הוא, דאלו לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי אסרי, התם הרחקה יתירא הוא דעבוד רבנן, וכי אצטריך לתרוצי אליבא דר"י דאוקים מימריה אעיקר דינא הוא דאיצטריך לתרוצי. וקי"ל כרבנן:

דף פא עמוד א

נח. הרי אמרו בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף וארז אין גזעו מחליף והא דרש רבי חייא בר לוליאני מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר אלו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות לכך נאמר תמר ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז. אלמא ארז גזעו מחליף משכחת לה. בשאר ארזים וכדרבא ב"ר הונא דאמר [רבא ב"ר הונא] אמרי (ב) בי רב עשרה מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו ארז ארזא שטה תורניאתא הדס אסא עץ שמן אפרסמון ברוש ברתא תדהר שגא תאשור שורבינא הני שבעה הוו תנא הוסיפו עליהן אלונים אלמונים אלמוגים אלונים בוטמי אלמונים בולטי אלמוגים כיסתא ואיכא דאמרי הוסיפו עליהן ארונים ערמונים דולבי:

נט. אשתכח השתא דמתני' דקתני בארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף, בשאר מיני ארזים מיתוקמא, לבר ממינא דלא מיקרי אלא ארז כיון שגזעו מחליף קוצץ (קוצץ) מן הפקק ולמעלה. והי נינהו שאר ארזים שאין גזען מחליף, שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור ארונים וערמונים דולבי:

&;ז. הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע רבי מאיר אומר קנה קרקע הגדילו לא ישפה העולה מן הגזע שלו ומן השרשין של בעל הבית ואם מתו אין לו קרקע. הא דקתני רישא הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע, הא קמ"ל דאם מתו או נעקרו אין לו קרקע. ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי שיהא הטפל נמכר עם העיקר, אבל העיקר אינו נמכר עם הטפל, והכא כיון דתרי אילנות נינהו ואין תורת שדה עליהן איכא למימר דקרקע עיקר ואילנות טפל, ואין העיקר נמכר בכלל הטפל.

תדע דהא גבי בור ודות דפליגי בהו ר' יהודה ורבנן (לעיל בבא בתרא סד,א) היכא דמכרן לאחר, עד כאן לא קא מזכי ליה רבי עקיבא ללוקח אלא דרך ליכנס ולצאת בה דלא סגיא בלאו הכי, אבל זכותא בגופיה דבית לא זכי ליה, כדמיברר לקמן בפירקין ובפרק המוכר פירות (לקמן צט,א סי' ה), משום דבית עיקר ובור ודות טפל, ואין העיקר נמכר בכלל הטפל. והכא נמי אע"ג דקנה שני אילנות לא קנה קרקע דקרקע עיקר ואילנות טפל. מיהו אע"ג דלא קנה קרקע לגמרי, שעבודא מיהא אית להו בקרקע, דמחיב למשבקינהו לאילנות התם כל זמן שהן קימין. ממאי, מדקתני הגדילו לא ישפה, כלומר שאין בעל הקרקע רשאי לקוץ את הענפים, כדבעינן לברורי לקמן, וכ"ש דלא מצי א"ל עקור אילנך שקול וזיל. ועוד מדקתני אם מתו אין לו קרקע, הא כל זמן שהן קימין יש להן קרקע ויש להן דרך, דלא גרעי מבור ודות.

ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר הכא מודו דא"ל בארעא דידך קיימי כדמיברר בגמ' לקמן. דעד כאן לא קאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר דלא לעיולי בזביני מידי דלא זבין ליה בפירוש, אבל הקונה אילן בתוך של חברו סתמיה למשבקיה התם הוא דזאבין עד שיפרש לעצים או לקוץ או לעקור. מידי דהוה אבור ודות וגג ויציע, דכי מכרן לאחר לא מצי א"ל טול עיציך ואבניך, מדאיפליגו לענין דרך ש"מ דכ"ע מודו דמחייב למשבקינהו התם, דכי זבנינהו נהליה כדקימיה השתא הוא דזאבין ליה. וגבי מוכר את הבית נמי היכא דלא כתב ליה עומקא ורומא ולא כתב ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא קימא לן דלא קני חלל שתחת קרקע הבית ולא אויר שעל גבי התקרה, ואפי"ה לא מצי א"ל טול עציך ואבניך. הכא נמי כיון דזאבין ליה עד דמפרש לעצים או לנטוע במקום אחר.

וההיא דגרסינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא לז,ב) אמרי נהרדעי האי מאן דזאבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה מבי שיפוריה עד תהומא מתקיף לה רבא ולימא ליה כורכמא רישקא זביני לך עקור ושקול וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה, דש"מ דאי לא אתי בחזקה שיש עמה טענה מצי מוכר למימר ליה עקור שקול וזיל. ויכילנא לשנויי לך התם באילן אחד הכא בשני אילנות, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, דלטעמיה דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר דינא דאילן אחד כשני אילנות דמי. אלא כי קאמרינן התם לבתר דמית דקל קאמרינן, דלטעמיה דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר דינא דאילן אחד כשני אילנות דמי. אלא כי קאמרינן התם לבתר דמית דקל קאמרינן, דלטעמיהו דנהרדעי דאמרי קני ליה מבי שיפוריה ועד תהומא, אי מיית מצי נטע אחרינא בבי שיפוריה, ועלה קאמר רבא לימא ליה עקור כורכמך רישקא שקול וזיל, דכיון דמית דיקלא ומטא למעקר מצי אמר ליה עקור שקול וזיל ותו לית ללוקח זכותא בקרקע. אבל כל כמה דלא מיית דיקלא לא מצי א"ל עקור וזיל. דיקא נמי מדאמרי' ולימא ליה כורכמא רישקא זביני לך, דאלמא כמאן דזאבין ליה כורכמא רישקא דמי דלית ליה זכותא בגוף הקרקע, וכי היכי דגבי כורכמא רישקא לא מצי מיחייב ליה למעקריה* כל כמא דצריך לארעא.

וראיה ברורה נמי מדאמרינן עלה (שם) אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בניה דרב חסדא לרב אסי אי כורכמא רישקא זאבין ליה מאי הוה ליה למעבד אמר ליה איבעי ליה למחויי, דש"מ דאפילו למאן דס"ד דמעיקרא דמצי א"ל לכורכמא רישקא זביני לך לא מצי א"ל לאלתר עקור שקול וזיל, דא"כ מאי קושייה דמר ינוקא ומר קשישא דקשיא להו מאי הוי ליה למעבד, הא ודאי טובא הוה ליה למעבד דלא לשבקיה התם ג' שנים. ותו לרב אשי דשני ליה איבעי ליה למחויי, אדרבה לימא ליה איבעי ליה למעקריה לאלתר, אי נמי בתוך ג' שנים. אלא לאו ש"מ דמסתמא לא מצי לחיובי למעקריה אלא מכי מיית דיקלא דלא צריך לארעא כלל.

ומהאי טעמא גופיה קתני הגדילו לא ישפה, דאע"ג דקימא לן (לעיל בבא בתרא כז,ב) אילן הנוטה לשדה חבירו קוצץ מלוא המרדע על גבי המחרישה, התם הוא דאילן בארעא דמריה קאי ולא משתעבדא ליה ארעא דחבריה לענפים דידיה, אבל הכא דהני אילנות בארעא דמוכר קימי ולית ליה קרקע למריהו אלא שעבודא בעלמא הוא דאית ליה להני אילנות בקרקע של מוכר, כי היכי דמשתעבדא ליה ארעיה דמוכר לגזעיהו ואע"ג דלית ליה ארעא כלל, הכי נמי משתעבדא לענפים דידהו.

והעולה מן הגזע הרי הוא של לוקח ומן השרשין של בעל הקרקע. איזהו מן הגזע ואיזהו מן השרשין, הרואה פני חמה זהו מן הגזע, ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשין. ומפני מה אמרו העולה מן השרשין של בעל הקרקע, משום דלית להו קרקע, וכי גדלי בארעיהו דמוכר גדלי, ואי בעי למקצינהו לשרשין הדין עמו. דתנן (לעיל בבא בתרא כו,א) היו שרשין יוצאין בתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו.

ומתניתין ר' יהודה היא דתניא בסוף בבא מציעא (קיח,ב) אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין של בעל האילן דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מן הגזע של בעל האילן מן השרשין של בעל הקרקע. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד כרבי מאיר היא, מן השרשין אמאי של בעל הקרקע הא דקתני רישא רבי מאיר אומר קנה קרקע דכיון דקנה קרקע הוה ליה כקונה ג' אילנות דקנה קרקע וקתני העולה מן השרשין שלו. אלא ודאי ש"מ דסופא אתאן לרבנן דאמרי לא קנה קרקע. דהא דקתני סופא הגדילו לא ישפה, ודקתני נמי העולה מן השרשין של בעל הקרקע, לרבנן היא. ואין צריך לומר סופא דקתני ואם מתו אין לו קרקע, דלא מיתוקמא אלא לרבנן דאמרי לא קנה קרקע. וקי"ל כותיהו:

ח. קנה שלשה קנה קרקע הגדילו ישפה העולה מן השרשין שלו ואם מתו יש לו קרקע. מתני' דברי הכל היא. ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, גבי שלשה אילנות מודו דיש לו תורת שדה עליהן, מסתמא אדעתא דקרקע קא נחית וכמאן דזבין ליה קרקע בפירוש דמי. וכיון דקנה קרקע אם הגדילו ישפה את הענפים שהגדילו לאחר מיכן. ודוקא שיעור מה שהגדילו לאחר מכירה, אבל שיעור מה דהוו קימי בשעת מכירה לית ליה רשותא למוכר למיקץ מיניהו ולא מידי, דהא קננהו לוקח כדקימי בשעת מכירה וקנה קרקע שתחתיהן וביניהן. ואפילו שיעור מאי דגדלי בתר הכי נמי דוקא למטה ממלוא מרדע על גבי המחרישה, אבל למעלה ממלוא מרדע על גבי המחרישה לית ליה למיקץ, דטעמא מאי אמור רבנן הגדילו ישפה את הענפים, דהא לאו בארעיה דמוכר קימי אלא כארעא אחריתי דמיא, הילכך הוה ליה כאילן הנוטה לשדה חבירו שקוצץ מלוא המרדע על גבי המחרישה. ואפילו לר' עקיבא, כדבעינן למימר קמן.

העולה מן השרשין הרי הוא של לוקח, ואין צריך לומר העולה מן הגזע. ומדקתני העולה מן השרשין הרי הוא שלו, דוקא בשרשין היוצאין בתוך הקרקע הקנוי ללוקח כדקתני הרי זה קנה תחתיהן וביניהן, אבל העולה מן השרשין היוצאין חוץ לקרקע הקנוי ללוקח הרי זה של מוכר, מידי דהוה אשני אילנות דקתני מן השרשין של בעל הקרקע. דמידי הוא טעמא התם אלא משום דלא קנה קרקע, הכא נמי כיון דבקרקעו של מוכר קא נפיק דמוכר הוי.

ומסתברא דאפילו היכא דנפיק בתוך מלא אורה וסלו דמוכר הוי, דההוא מלא אורה וסלו לאו מקנה קני ליה ללוקח לגמרי אלא אשתעבודי הוא דמשתעבד ליה לתשמישי דומיא דדרך כדבעינן למימר קמן (פב,ב וסי' עד). וכי היכי דאי סליק אילן בדרך דבעל השדה הוי כי סליק כמלא אורה וסלו נמי דבעל השדה הוי. תדע דבהדיא אמרינן בגמרא (להלן בבא בתרא פב,ב) דבדין הוא דההוא מלוא אורה וסלו ליזרע ליה חיצון דהוא מוכר, אלא משום דאית ליה פסידא ללוקח דקא מיטנפי ליה פירי, וממילא שמעת דאי סליק ביה אילן דמוכר הוי, מידי דהוה אשאר אילנות שבשדה דלא שייך בהו טעמא דטינוף פירי.

וסופא דקתני אם מתו יש לו קרקע, הא קמ"ל דאית ליה ללוקח קרקע שהיה תחתיהן וביניהן, ואי בעי למיטע אחריני בדוכתיהו או למזרעיה הדין עמו. אבל ודאי לענין אורה וסלו איכא לפלוגי. דאי נטע אילנות אחריני בדוכתיהו משתעבד ליה חוצה להן כמלוא אורה וסלו כי היכי דהוה משתעבד לקמאי. ואי לא נטע להו לא משתעבד ליה מלוא אורה וסלו, ודינא הוא דזרע ליה מאריה, דמידי הוא טעמא אלא משום מלוא אורה וסלו, וכל כמה דלא צריך לאורה וסלו לא יהבינן ליה מלוא אורה וסלו, דהא ברירנא דהאי מלוא אורה וסלו לא קנייה לוקח קנין גמור אלא שעבודי בעלמא הוא דמשתעבד ליה להכי. ודוקא היכא דבעי חיצון למזרעיה, דא"ל מאי פסידא אית לך, לכי נטעת מסליקנא להו לזרעים דידי, אבל למיטע ביה אילן בידים לאו כל כמיניה, דא"ל למחר מימליכנא וחפרנא ונטענא, וקא מעכב עלאי אילן דידך דקאי בתוך אורה וסלו דידי:

ס. תנן התם הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא רבי מאיר אומר מביא וקורא אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אפילו בלוקח פירות מן השוק ממאי מדקתני משנה יתירא מכדי הא תנא ליה דיש לו קרקע פשיטא דמביא וקורא אלא לאו ש"מ, ממשנה יתירא, היה מחייב רבי מאיר אפילו בלוקח פירות מן השוק. והכי קאמר להו לרבנן, לא מיבעיא לדידי דאמינא דיש לו קרקע דמביא וקורא, אלא אפילו לדידכו דסבירא לכו דלא קנה קרקע, מביא וקורא, דאפי' הלוקח פירות מן השוק נמי מביא וקורא.

ומקשי' ולרבי מאיר הא כתיב אשר תביא מארצך ההוא למעוטי חוצה לארץ והא כתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת גוי, ואפילו בארץ ישראל. הא כתיב אשר נתת לי ה' דיהבת לי זוזי וזבני בהו. מתיב רבא הקונה אילן בתוך של חבירו מביא ואינו קורא לפי שלא קנה קרקע דברי רבי מאיר תיובתא. וש"מ לדברי הכל היכא דלא קנה קרקע מביא ואינו קורא דכתיב אשר תביא מארצך. וכ"ת ההוא למעוטי חוצה לארץ, הא כתיב אדמתך. וכ"ת ההוא למעוטי אדמת גוי היא, הא כתיב אשר נתת לי ה'.

דף פא עמוד ב

א"ל רבי שמעון בן אליקים לרבי אלעזר מאי טעמא [דר"מ באילן אחד ומאי טעמא] דרבנן בשתי אילנות. אי קנה קרקע מיקרא נמי ליקרי, אי לא קנה קרקע איתויי נמי לא ליתי. אמר רבא ומאי קושיא דילמא רבי מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו. הילכך מביא ואינו קורא.

וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. ואוקימנא דמקדיש להו, והדר מעייל להו לעזרה, דאי לאו הכי אסור. והא בעי מכלינהו כהן, ואי מקדיש להו קדשי להו קדושת בדק הבית ואסיר לאתהנויי מניהו. ופרקינן דפריק להו, והדר אכיל. ודילמא [לאו] בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. מקשינן בשלמא תרומה גדולה יהיב לה לכהן מעשר עני נמי יהיב לכהן עני. דאי בכורים נינהו הא יהיב להו לכהן, ואי תרומה נינהו הא יהיב להו לכהן, ואי מעשר עני הא יהיב להו לעני. אלא מעשר ראשון דלוי הוא, ומאי (בו) עביד ביה, אי יהיב ליה ללוי דילמא בכורים נינהו וקא יהיב ליה לזרים, ואי יהיב להו לכהן דילמא מעשר ראשון נינהו ולא קא מקיים ביה מצות נתינה ללוי. ופריק דיהיב ליה לכהן כדר' אלעזר בן עזריה מקנסא דקנסינהו עזרא ללוים משום דלא סלוק בהדיה, דכתיב (עזרא ח,טו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, דתניא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' עקיבא רבי אלעזר בן עזריא אומר מעשר ראשון אף לכהן.

דף פב עמוד א

ודילמא בכורים נינהו וקא בעו קריאה. וסברינן למימר קריאה לא מעכבא. ומקשינן ולא והאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכבר פירשנוה בפ' מצות חליצה ובכמה מקומות. ואוקימנא דעביד להו כדר' יוסי בר' חנינא. כלומר דבצר להו ביד שליח, דלא מחייב שליח למקרי, ואי נמי מעייל להו איהו גופיה לעזרה לא מיחייב למקרי, כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי בר' חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא מ"ט דכתיב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה ביד אחד. אבל היכא דלא שגרן ביד שליח אסור, דחיישינן דילמא בכורים נינהו וקא קרי עליהו שלא כדין.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמחזי כשיקרא רב משרשיא בריה דרב חייא אמר דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר:

סא. מיהא שמעינן דאסיר לעיולי חולין לעזרה ואפי' פירי:

סב. ושמעינן נמי דבכורים פטורין מתרומה ומעשר, מדמקשינן וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. ומדקאמר רב משרשיא נמי דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר, שמע מינה דהני מילי בודאן אבל ספיקן חייב בתרומה ומעשר:

סג. ושמעינן נמי דמעשר ראשון היכא דאיפשר למיתביה ללוי יהבינן כר' עקיבא, דהילכתא כר' עקיבא מחבירו, והיכא דלא אפשר יהבינן ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה:

סד. ושמעינן נמי דקריאה לא מעכבה בדבר הראוי לקריאה. אבל בדבר שאינו ראוי לקריאה אף ע"ג דספיקא קא גרם ליה דלא ליקרי, דסד"א לא מעכבא ביה קריאה ממה נפשך, דאי בכורים נינהו בני קריאה נינהו והוו להו ראויין לבילה ואין בילה מעכבת בהן, ואי לאו בכורים נינהו לא בעו קריאה, אפילו הכי כיון דגרם להו האי ספיקא דלא ליקרי, כדבר שאין ראוי לבילה דמו, וכדרבי זירא דאמר גבי מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכן כל כיוצא בזה:

סה. ושמעינן נמי דהיכא דבצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא. ואפילו היכא דלא מת שליח אלא דקא בעי מריהו השתא לעיולינהו לתוך העזרה מביא ואינו קורא, דכתיב ולקחת והבאת, עד שתהא לקיחה והבאה שוין כאחד:

סו. ושמעינן נמי דטעמיהו דרבנן גבי הקונה שני אילנות דקתני אין לו קרקע לאו משום דסבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, דהא בהדיא אמרינן דספוקי מספקא להו אי קנה קרקע ואי לא, ואי בעין רעה מוכר אמאי מספקא להו. היינו דמספקא להו, תורת שדה עליהן והוו להו אילנות עיקר וקרקע דידהו טפל ומיקני טפל אגב עיקר, ואי לא תורת שדה עליהן והוה ליה קרקע עיקר ואילנות טפל, ואפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר אין העיקר נמכר בכלל הטפל. הלכך גבי מקח וממכר אוקימנא ארעא בחזקת מרה ולא קנה קרקע, גבי בכורין עבדינן לחומרא ומביא ואינו קורא. ומסתברא דכי מספקא להו לרבנן בשני אילנות, אבל אילן אחד פשיטא להו דאין תורת שדה עליו ולא קנה קרקע ואין מביאין ממנו בכורים:

סז. הרי אמרו הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע, העולה מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הקרקע, היכי דאמי מן הגזע והיכי דמי מן השרשים א"ר יוחנן כל שרואה פני חמה זהו מן הגזע ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים. קס"ד העולה מן הגזע דקתני הרי אלו שלו למשבקיה בקרקע קתני, מתקיף לה רב נחמן וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון, ומחזי כתלתא אילני, וא"ל תלתא זבינת לי ואית לי קרקע אלא א"ר נחמן יקוץ וכן א"ר יוחנן יקוץ:

סח. אמר רב נחמן נקטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע. כלומר אין לדקל גזע שיהא של בעל הקרקע, כגון העולה מן השרשים דקתני של בעל הקרקע, דהשרשין עצמן גם הן נקראין גזעין, ואם לקח דקל על מנת לקוץ וקודם שיקצץ עלו בדין מן השרשין שלו, דלוקח הוו. מאי טעמא, כיון דתניא בדקלים ובארזים (לעיל בבא בתרא פ,ב) חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף, אסוחי מסח דעתיה בעל הקרקע מהעולה מהגזע או מן השרשים, דסבר השתא אתי לוקח וחפר ומשרש להו, וכיון דמסח דעתיה מיניה מעיקרא נמי לא משייר לנפשיה זכותא בגויהו. ואי אתרמי בתר הכי דאשהינהו לוקח התם מדעתיה דמוכר ונפקו מניהו בדין, ברשותיה דלוקח נפקי, ודינא הוא דשקיל להו לוקח.

מתקיף לה רב פפא והרי קונה שני אילנות בתוך של חבירו שלא על מנת לקוץ, דלכי יבשי לחפור ולשרש קימי. דכי תנן (לעיל בבא בתרא פ,א) זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות, היכא דלקח על מנת לקוץ, דמשמע לקוץ מקצת ולשייר מקצת, אבל היכא דמכרן סתם שלא על מנת לקוץ לא שייר מוכר לנפשיה באילנות ולא מידי, ולכי יבשי לחפור ולשרש קימי, ואי בעי לוקח למעקרינהו השתא מיד ונטע להו בדוכתא אחרינא או לזבונינהו הדין עמו ואית ליה רשותא לחפור ולשרש כל אימת דבעי. ואפי' הכי (ד) קתני דיש לו גזע לבעל הקרקע, מן השרשין של בעל הקרקע, דאי סלקי בדין משרשין דידהו ביני ביני דבעל הקרקע הוו, ולא אמרינן כיון דבידו של לוקח לחפור ולשרש כל אימת דבעי מיד מעיקרא אסוחי אסח מוכר דעתיה מיניהו.

אלא אמר רב פפא אין לו גזע לבעל הדקל לפי שאין לדקל גזע. כלומר אע"ג דתנן העולה מן הגזע שלו דהיינו של בעל האילן, הני מילי בשאר אילנות שדרכן להעלות בדין מגזען, אבל דקל אין ללוקח מן העולה מן הגזע לפי שאין לדקל גזע, כלומר אין דרכו לעלות מגזעו כלום, ואי סליק מידי מיניה חידוש הוא ולית ליה לבעל הדקל זכותא בגויה, דמעיקרא אסוחי אסח דעתיה מיניה ולא אדעתיה דידיה קא נחית. ואם נפשך לומר דאין לו גזע כלל קאמר, שאין דרכו להעלות צמחין מן הגזע הרואה פני חמה כל עיקר, אלא אי מפיק מן השרש שאינו רואה פני חמה הוא דמפיק. וכ"ת מאי נפ"מ, דאי אפיק בדין וטעין לוקח דהני בדין מן הגזע הרואה פני חמה הוא דנפקי, לא מהימן, דדקל אין לו גזע, אלא מן השרשין שאין רואין פני חמה הוא דנפקי ומיא הוא דאשפליה.

[ולרב זביד קשיא] מתני'. כלומר לרב זביד דאמר אין לו גזע לבעל הקרקע, דכיון דלחפור ולשרש קיימי מעיקרא אסוחי מסח דעתיה מיניהו, הא מתני' דהקונה שני אילנות דכל אימת דבעי לוקח לחפור ולשרש קיימי, וקתני דיש לו גזע לבעל הקרקע. ופריק אמר לך רב זביד מתני' דזבין ליה לחמש שנים. ותו לא, דלית ליה ללוקח אלא פרי דחמש שנים, ולבתר דחמש שנים מסתלק בין מגופא בין מפירא, דכה"ג ודאי לית ליה ללוקח למעבד מידי דמזיק ליה לגוף האילנות כלל, וא"צ לומר דלאו לחפור ולשרש קימי. וקי"ל כר' פפא, (שינויא) [דשינויא] דרב זביד שנויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשינויא:

נקיטינן השתא מהא שמעתא, דהקונה ב' אילנות בתוך של חבירו, כל אימת דבעי לוקח לחפור ולשרש קימי, דלא מיבעיא היכא דיבשי דהא אין גזען מחליף, אלא אפילו כל כמא דלא יבשי נמי, דהא לא זבין ליה אילן לקוץ דמשמע לקוץ מקצת ולשייר מקצת, אלא כוליה זאבין ליה ואי בעי לוקח למעקרינהו מיד ונטע להו בארעיה כל כמיניה. מיהו אי סליק מיניה בדין מקמי דעקר ליה, הא קתני העולה מן הגזע שלו ומן השרשין של בעל הקרקע. וה"ה נמי בקונה ארזים אפילו לקציצה, העולה מן הגזע שלו ומן השרשין של בעל הקרקע, דומיא דקונה שני אילנות שלא על מנת לקוץ, דאידי ואידי כל אימת דבעי לוקח לחפור ולשרש קימי וקתני דהעולה מן הגזע שלו ומן השרשין של בעל הקרקע. תדע, דהא רב פפא קא דייק מינה לקונה דקל על מנת לקוץ, דאע"ג דלחפור ולשרש קאי העולה מן השרשין של בעל הקרקע הוי, דומיא דקונה שני אילנות שלא על מנת לקוץ.

וה"מ בקונה שאר אילנות שלא על מנת לקוץ, אי נמי בארזים בין על מנת לקוץ ובין שלא על מנת לקוץ. אבל בקונה שאר אילנות שגזען מחליף על מנת לקוץ, כיון דבעי לשיורי ביה פורתא לבעל הקרקע כדקתני בהדיא בבריתא מגביה מן הקרקע טפח, ומתני' קתני זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות, לפיכך אם עלו בדין מאותו שיעור שצריך להניח כל אחד ואחד מהן ולמטה הרי הוא של בעל הקרקע, ואם עלו מאותו שיעור הרי הוא של בעל האילן.

והני מילי בשאר אילנות דעבידי לאפוקי בדין מן הגזע, אבל הקונה דקל אחד או שנים, בין על מנת לקוץ בין שלא ע"מ לקוץ, אין לו גזע לבעל הדקל, שאם עלו בו בדין מן הגזע הרי אלו של בעל הקרקע. ואע"ג דלחפור ולשרש קימי, דומיא דשני אילנות ותנן העולה מן הגזע שלו, כלומר של בעל האילן, הכא גבי דקל אין לו גזע לבעל הדקל, לפי שאין לדקל גזע, כלומר שאין דרכו לעלות מגזעו כלום, והאי מהך דאינו רואה פני חמה הוא דנפיק ומיא הוא דאשפלוה לעפריה ואיגלי. ואם תמצי לומר מגזעו הוא דנפיק, כיון דאין דרכו בכך חידוש הוא ולא הוי של בעל האילן, דמעיקרא אסוחי מסח דעתיה מיניה. וכי קתני בדקלים ובארזים חופר ומשרש הני מילי מקמי דסליק (ו) מיניהו מידי, כדקתני טעמא לפי שאין גזען מחליף, אבל אם החליף הארז מן השרשים קודם קציצה, או שהחליף הדקל בין מן הגזע בין מן השרשין קודם קציצה, הרי אלו של בעל הקרקע. וה"ה בקונה ב' אילנות שלא ע"מ לקוץ היינו טעמא, ואע"ג דלחפור ולשרש קימי, כיון שהחליפו מן השרשין [קודם] קציצה הרי אלו של בעל הקרקע:

דף פב עמוד ב

סט. הרי אמרו קנה שלשה קנה קרקע וכמה אמר רב חייא בר' אבא א"ר יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. כלומר קונה כל אורה וסלו דקאמרינן שעבודא בעלמא הוא, אבל גוף הקרקע לא קני דומיא דדרך. תדע דהא זה וזה אין רשאין לזרוע כדבעינן למימר קמן:

ע. מתקיף רבי אלעזר השתא דרך אין לו אלמא הויא לה כארעא אחריתי מלוא אורה וסלו מיבעיא. א"ר זירא מדברי רבנו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דרך דא"ל בארעא דידך קימי. כלומר מדברי רבנו דאמר טעמא גבי שלשה הוא דאין לו דרך משום דהויא לה כארעא אחריתי, ש"מ שלשה הוא דאין לו דרך, דכיון דיש להו קרקע הויא לה כארעא אחריתי ולא משתעבדא ליה שאר ארעיה דמוכר כלל, דמוכר בעין רעה מוכר, הא שנים כיון דלית להו קרקע אלא אשתעבודי הוא דמשתעבדא להו קרקעו של מוכר כל זמן שהן קימין, יש לו דרך, דהא לאו כארעא אחריתי דמיא, ומצי א"ל לוקח למוכר בארעא דידך קימי, וכי היכי דאשתעבדא להו קרקע דידך לגופיהו (הם) הכי נמי משתעבדא להו למיתב להו דרך. אי נמי משום דלא גרע מנחיל של דבורים, דתנן (ב"ק קיד,א) ומהלך בתוך שדה [חבירו] ונוטל את נחילו, הני נמי כיון דבארעיה דמוכר קימי, כל זימנא דצריך למיעל לצורך אילנות דיליה כמאן דעייל למשקל ממוניה מרשותא דחבריה דמי, ולא מצי א"ל עקור אילנך בחדא זימנא שקול וזיל, דמסתמא אשתעבד ליה לקיומינהו התם כל זמן שהן קיימין.

א"ל רב נחמן בר רב יצחק לרבא לימא רבי אלעזר לית ליה דשמואל רביה דאמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. דאי אית ליה דשמואל רביה אפי' שלשה נמי אמאי אין להן דרך, נהי נמי דכארעא אחריתי דאמיא, הא קי"ל מוכר בעין יפה מוכר, וכי זאבין ליה פיסקא דארעא בי מצעי ארעיה זאבין ליה נמי דרך, מידי דהוה אמחיצת הקנים שהיא בית רובע ואבור וגת ושובך, דאע"ג דכארעא אחריתי דמיא כיון דמכרן לאחר קאמר רבי עקיבא דאין הלוקח צריך ליקח לו דרך.

אמר ליה לא מיתוקמא מתני' כרבי עקיבא. וכי קא"ר אלעזר שלשה אין לו דרך, אליבא דהאי תנא דמתני' קאמר דלית ליה כרבי עקיבא, ממאי מדקתני הגדילו ישפה את הענפים ואי ס"ד מתני' ר"ע היא, דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אמאי ישפה. א"ל אפי' תימא רבי עקיבא, אימור דא"ר עקיבא היכא דלית ליה פסידא למוכר, כגון דרך וכיוצא בו, דאע"ג דעייל פנימי ונפיק עילויה לית ליה פסידא לחיצון בהכי, דהא תנן החיצון זורע את הדרך, היכא דאית ליה פסידא לחיצון מי אמר מי לא מודה ר"ע באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלוא המרדע ע"ג המחרישה. הכא נמי כיון דהויא לה כארעא אחריתי מיחייב למיקץ, כי היכי דכי חריש לה חיצון לארעיה לא ליעכבו ענפים דאילנות דפנימי עילויה.

וש"מ דהקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו, לטעמיה דר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר יש לו דרך.

וקימ"ל כר"ע, דהא איפסיקא הלכתא בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סה,א) כותיה. וליתא לדרבי אלעזר דמוקים לה למתני' דלא כר' עקיבא, דהא דחייא רב נחמן בר יצחק ואוקימנא למתני' כר"ע. וא"צ לומר בקונה שני אילנות דיש לו דרך לדברי הכל, כדוקייה דר' זירא:

עא. ושמעינן נמי מינה דמתני' דקתני גבי הקונה שלשה אילנות הגדילו ישפה ואלו גבי שנים קתני לא ישפה, היינו טעמא דגבי שלשה כיון דקנה קרקע הויא לה כארעא אחריתי הילכך הוה ליה כאילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלוא המרדע על גבי המחרישה, ואלו גבי שנים כיון דבארעיה דמוכר קימי, כי היכי דמשתעבדא ליה ארעא לעיקר אילנות הכי נמי משתעבדא לענפים דידהו:

עב. ומדלא אוקימנא למתניתין דלא כרבי עקיבא מדקתני הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא (י) קנה קרקע, ש"מ דמודי בה ר"ע, וכבר פרישנא טעמא לעיל (בבא בתרא עא,א סי' פא):

עג. תניא כותיה דרבי חייא בר אבא הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. כלומר הרי זה קנה קרקע שתחתיהן, והוא הקרקע שתחת הענפים שהיו מצויין בשעת מכירה, והקרקע שביניהן, קניין גמור, וחוצה להן משועבד לו כמלוא אורה וסלו:

עד. א"ל אביי לרב יוסי אותו מלוא אורה וסלו מי זורעו א"ל תניתוה החיצון זורע את הדרך א"ל מי דמי התם גבי דרך לית ליה פסידא ללוקח. שהרי אינו מכניס לתוכה תגרין שיהו נדחקין באותן זרעים, ואמטול הכי זרע ליה חיצון דגופא דארעא דידיה הוא, ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה לפנימי בגוה לסגויי בהו, וכיון דלית ליה פסידא בזריעתה לא מצי מעכב עלויה. אבל הכא גבי מלוא אורה וסלו אי זרע ליה חיצון אית ליה פסידא ללוקח דא"ל קא מטנפי פיראי. הא לא דמיא אלא להא נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם, מכניס לתוכה תגרים וזה וזה אינן רשאין לזרעה. פנימי אינו רשאי דהא לית ליה זכותא בגופה דארעא אלא לסגויי בה בעלמא, וחיצון אינו רשאי, דאית ליה פסידא לפנימי, כדי שלא יהו התגרים והנכנסין והיוצאין נדחקין באותן זרעים כדברירנא התם (לקמן בבא בתרא צט,ב), הכא נמי כיון דאית ליה פסידא ללוקח דקא מיטנפי פירי דידיה אין המוכר רשאי לזרעו. וש"מ דהאי מלוא אורה וסלו דיהבינן ליה ללוקח לאו לגמרי קא קני ליה, אלא שעבודא בעלמא הוא דאית ליה בגויה לצורך אורה וסלו ותו לא. דאי לא תימא הכי, אמאי אינו רשאי לזורעו. ועוד מדאוקימנא לטעמיה כי טעמא דדרך, ש"מ דתרויהו חד טעמא נינהו:

עה. וש"מ דההיא דתנן (לקמן בבא בתרא צט,ב) גבי נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם וזה וזה אינן רשאין לזרעה, טעמא דמילתא משום דאית להו פסידא לפנימי הוא:

עו. תניא כותיה דאביי הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו וזה וזה אינן רשאין לזרעה. ואמלא אורה וסלו קאי ותו לא, והכי קאמר, הרי זה קנה תחתיהן וביניהן קנין גמור, וחוצה להן משועבד לו כמלא אורה וסלו. ואותו מלא אורה וסלו זה וזה אינן רשאין לזרעו. אבל מה שתחתיהן וביניהן ודאי בעל האילנות רשאי לזרעו דהא קנייה קנין גמור. דאי לא תימא הכי, הא דקתני קנה שלשה קנה קרקע, למאי אהני ליה. וכי תימא לשעבודא בעלמא, אם כן מאי איכא בין דינא דב' אילנות [לדינא דג' אילנות]. ותו הא דקתני אם מתו יש לו קרקע, אי לא זרע ליה למאי חזי:

עז. וכמה יהא ביניהן. כלומר הא דתנן קנה שלשה קנה קרקע, כמה יהא ביניהן ויהיו כשדה אילן ויהא להן קרקע. א"ר יוסי א"ר יהודה אמר שמואל מארבע אמות עד שמונה רבא אמר ר"נ אמר שמואל מח' אמות עד שש עשרה. כלומר פחות מכאן הרי אלו רצופין דינקי מהדדי טובא ומכחשי אהדדי ולעקירה קימי. יתר על כן נמי אע"ג דמיערבא יניקתן כיון דלמראית העין מפוזרין נינהו כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ולא מצטרפי למהוי כשדה אילן. ולית הלכתא כחד מיניהו, אלא כדפסק רבא הלכתא לקמן (בבא בתרא פג,א) מד' ועד י"ו ועד בכלל. והוא הדין נמי לענין כלאים כדבעינן למימר קמן:

עח. א"ל אביי לרבי יוסי לא תיפלוג עליה דר"נ דתנן מתני' גבי כלאים כותיה דתנן הנוטע כרמו י"ו אמה על י"ו אמה. כלומר שהרחיק שורה מחברתה י"ו אמה, מותר להביא זרע לשם, דלא מצטרפי שורות להדדי, והויא לה קרחת שבנתים כשדה לבן, וא"ר יהודה מעשה בצלמון באחד שנטע את כרמו י"ו אמה והיה הופך שער שתי (צורות) [שורות] לצד אחד, כלומר היה הופך את הענפים של שתי (הצורות) [השורות] לי"ו אמה פנוי שביניהן, וזורע את הניר. והוא י"ו אמה אחרות שבין שורה שנייה לשלישית. לשנה אחרת היה הופך את (הזרע) [השער] למקום זרע וזורע את הבור ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. דש"מ דכל היכא דמרחקי מהדדי י"ו אמה לא מצטרפי לענין כלאים, וה"ה נמי גבי מקח וממכר. רבא מיהו הא דקא דייק מינה ר"נ לענין רצופין למהוי שיעורא דרצופין פלגא דמפוזרין ליתה, דהא דחיא רבא בהדיא.

ומ"ש משביעית דסגיא לן בשלשה אילנות לבית סאה. התם ביניקת השרשין תליא מילתא, דכל היכא דמטיא יניקת השרשין משדה האילן הוא, הרי חרישתו מועלת לאילן, וכיון דתלתא ינקי ליה לכוליה בית סאה נמצאת יניקתן מתערבת ואמטול הכי מצטרפין למהוי שדה אילן וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (ר' שביעית פ"א מ"ב). דכל היכא דחריש ליה לכוליה בית סאה אהנויי מהני להו לאילנות ואשתכח דלשדה האילן קא חריש. אבל לגבי כלאים לא ביניקת השרשין תליא מילתא אלא במראית העין תליא מילתא, כדאמרי' בכמה דוכתי, והיכא דיש ביניהן י"ו אמה אינן מצטרפין למראית העין הואיל ויש ביניהן כשיעור דרך הרבים. וה"ה לענין מקח וממכר, דלא אכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין הדבר תלוי ובשש עשרה אמה סגיא. וכבר ברירנא בסוף פרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא עב,א סי' פב) בירור יפה:

דף פג עמוד א

עט. א"ל רב יוסף אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא דאתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו כדי שיעור בקר וכליו. כלומר צריך שיהא ביניהן כדי שיעבור בקר וכליו לעבוד את הקרקע שביניהן, אבל פחות מכאן אינן ראויין לעבודה וקרובין ליבש משום דינקי מהדדי טובא ומכחשי אהדדי וכתלושין דמו ואין להן קרקע. ואיכא נוסחי דאית בהו זילו הבו ליה כדי שיעבור בקר וכליו. ולהדין נוסחא מסתברא דהכין הוה מעשה, דההוא דא"ל לחבריה קרקע הראויה לשלשה אילנות מזביננא לך, ואתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו זילו הבו ליה קרקע כדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן ואמר רב יוסף לא הוה ידענא כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי כיון דשמעתא להא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד"א ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, דהיינו כדי שיעבור בקר וכליו, אמינא ש"מ כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי ד"א. וקי"ל כי האי עובדא במקורבין, דהא פסק רבא הילכתא בהדיא לקמן במקורבין כותיה כדבעינן למימר קמן. וש"מ מדקא יהיב רב יהודה שיעורא כדי שיעבור בקר וכליו ולא קאמר להו בהדיא ד"א, מסתברא דטעמא דשיעור מקורבין דהוי ד"א כדי שיעבור בקר וכליו ביניהן הוא דבבציר מהכי לא חזו לעבודה:

פ. ושמעינן נמי דהא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, כדי שיעבור בקר וכליו הוא:

פא. ומתמהינן וכדרב יוסף מי לא תנן והא תנן רבי מאיר ורבי שמעון אומרים הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם אפילו הכי מעשה רב. וש"מ דהא מתני' ליתא. חדא דסתמא דמתני' עדיף, ועוד דמעשה רב, ועוד דהא פסק רבא הלכתא דשיעור מרוחקין שש עשרה אמה:

פב. ודייקינן בשלמא לרב יוסף אליבא דר' שמעון שמעינן ליה מפוזרין ושמעינן ליה רצופין מפוזרין הא דאמרן רצופין דתנן כרם הנטוע על פחות מד"א רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאילו אינן. דשמעת מינה דשיעור רצופין לרבי שמעון פחות מארבע אמות הוי, אלא לרב נחמן אליבא דרבנן בשלמא מפוזרין שמעת ליה דהוו שש עשרה אמות, אלא רצופין מי שמעת ליה דהוי פחות משמונה אמות. ופריק סברא הוא מדרבי שמעון פלגא לרבנן פלגא. כלומר מדשיעורא [דרצופין] לרבי שמעון פלגא דשיעור מפוזרין דידיה, דהא רצופין דידיה ארבע אמות ומפוזרין שמונה אמות, לרבנן נמי שיעור רצופין פלגא שיעור מפוזרין לרבנן הוי, ומדשיעור מפוזרין לרבנן שש עשרה אמה שיעור רצופין לדידהו שמונה אמות הוי דהוא פלגא דשיעור מפוזרין.

ואי קשיא לך ומי מצינן למימר הכי, והא בהדיא קתני (עליו) [עלה] וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאלו אינן, דשמעת מינה דאע"ג דנטוע על פחות מארבע אמות סבירא להו לרבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתירי התם חמש גפנים שנטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הוי כרם, דאלמא גבי מקורבין מודו ליה רבנן לרבי שמעון דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. אמר (ליה) [לך] רב נחמן, לעולם אימא לך שיעור רצופין לרבנן פלגא דמפוזרין הוי, וכי קאמרי רבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתיירי התם חמש גפנים נטועות כהלכתן הוי כרם, לאו דנטועות על ארבע אמות קאמרי, אלא בנטועות על שמונה אמות קאמרי, והכי קאמרי, אעפ"י שנוטע על פחות מארבע אמות רואין את האמצעיים כאלו אינן, ואם יש בחיצונים חמש גפנים שנטועות כהלכתן על שמונה אמות הרי זה כרם. אי נמי רבנן לדבריו דר' שמעון קאמרי ליה, לדידן אפילו נטוע ברחוק ארבע אמות היכא דכי רואין את האמצעיים כאלו אינן אין בין החיצונים שמונה אמות לא הוי כרם, אלא לדידך דאמרת דשיעור רצופין פחות מארבע אמות, כל היכא דכי רואין את האמצעיים כאילו אינן יש ביניהן ארבע אמות מיהת ליהוי כרם.

וליתא לדרב נחמן גבי רצופין, דבהדיא פסק רבא לקמן דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. וש"מ דכי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון במפוזרין, אבל ברצופין מודו ליה, כפשטא דהא מתניתא דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי, וכי פליגי ברואין את האמצעיים כאלו אינן פליגי. ואע"ג דכי פסק רבא הילכתא גבי מקח וממכר הוא דפסק ולאו לענין כלאים, על כרחיך תרויהו חד דינא נינהו, דמדלגבי מפוזרין דינא דמקח וממכר כי שיעורא דכלאים הוי, ממילא שמעת דלגבי רצופין נמי תרויהו חד שיעורא נינהו. ושמעינן מיהא דכרם הנטוע על פחות מד"א, כל שאלו אתה רואה את האמצעיים כאלו אינן ויש בחיצונים חמש גפנים נטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הרי זה כרם ואסור להביא זרע לשם כרבנן, ואם לאו אינו כרם ומותר להביא זרע לשם:

פג. והשתא דאתברר דשיעורא דמקח וממכר ושיעורא דכלאים בין לגבי רצופין בין לגבי מפוזרין חד שיעורא הוא, ש"מ דכי היכי דגבי כלאים רואין את האמצעיים כאלו אינן ואם יש בחיצונים ג' אילנות שיהא ביניהן ד"א יש לו קרקע, דהא יכיל למעקרינהו למצעיי וחזו הנך לעבודה, ואם לאו אין לו קרקע, דלא חזו לעבודה. וברייתא דמסייעא ליה לרבא לקמן נמי הכי דיקא, דקתני כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביני, אלמא היכא דיש ביניהן ד"א אע"פ שיש אילנות אחרים ביניהן כיון שיש בין שלשה החיצונים ד"א קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן:

פד. אמר רבא הלכתא מד"א ועד שש עשרה ועד בכלל, שאם היו מרוחקין כשיעור הזה יש להן קרקע, פחות מכאן או יתר על כן אין להן קרקע. תניא כוותיה דרבא כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן לפיכך יבש או נקצץ יש לו קרקע. כלומר יש לו ללוקח קרקע שהיה בין האילנות ותחתיהן. פחות מכאן או יתר על כן, כלומר אם היה ביניהן פחות מד"א או יתר משש עשרה או שלקחן בזה אחר זה הרי זה לא קנה לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. וש"מ דלא הוו מפוזרים עד שיהא ביניהן פנוי יתר משש עשרה אמה.

ואי קשיא לך, מכדי דינא דמקח וממכר בין לענין רצופים בין לענין מפוזרים בין לעניין מדידה גופה כי דינא דכלאים דמי, דהא כולהו אנפי דידהו מכלאים קא ילפינן להו, וא"כ מ"ש גבי מקח וממכר דאע"ג דמרוחקים יתר משש עשרה אמה לא הוו מפוזרין עד שיהו מרוחקים יתר משש עשרה אמה, כדקתני בהדיא כמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה, ותאני עלה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, ומ"ש גבי כלאים דכי מרחקי מהדדי שש עשרה אמה ותו לא הוו להו מפוזרים ומותר להביא זרע לשם, כדקתני בהדיא הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה. דאי אמרת עד דהוו יתר משש עשרה אמה על יתר משש עשרה אמה אי נמי שש עשרה אמה ומשהו על י"ו ומשהו וכ"ת לא דק, אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן, והכא קולא הוא, דאע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה מותר להביא זרע לשם. ועוד בהדיא תנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ה) כרם שחרב מאמצעו אם אין שם י"ו אמה לא יביא זרע לשם היו י"ו אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר, אלמא בי"ו בלחוד סגיא. ועוד תמה על עצמך, השתא גבי מקח וממכר דממונא הוא עבדינן לחומרא ואע"ג דמרוחקין י"ו אמה מחמרינן עליה דמוכר שהוא הנתבע וקנה הלוקח קרקע דלאו מפוזרין נינהו, גבי כלאים דאיסורא הוא ניקום ונעביד לקולא ואע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה הוו להו מפוזרין ומותר להביא זרע לשם, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

לא תיקשי לך, דכדמעינת בה שפיר דינא דכלאים ודינא דמקח וממכר אידי ואידי חד שיעורא הוא, ואי איכא למימר דחד מיניהו נפיש, כי מעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא. ועיקר הא מילתא, דקי"ל (עירובין ד,ב וש"נ) דכל האמות של בנין באמה בת ששה טפחים, מיהו של כלאים שוחקות ושל מבוי ושל סוכה עציבות בריש גמרא דעירובין (ג,ב). וה"ה דמקח וממכר דהויאן עציבות, כדאמרינן בפ' המקבל שדה (ב"מ קז,ב) א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במשחתא דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא. וכיון דאתברר דהני אמות דכלאים שוחקות נינהו ואלו אמות דמקח וממכר מצומצמות, אשתכח דהני שש עשרה אמה דקתני גבי כלאים דמותר להביא זרע לשם נפישי טפי משש עשרה אמה מצומצמות, ואשתכח דשיעור מפוזרין בין לגבי כלאים בין לגבי מקח וממכר יתר משש עשרה אמה מצומצמות הוי. מיהו ודאי כדמעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא, דאלו שיעורא דמקח וממכר כי מרחקי שש עשרה אמה מצומצמות ומשהו הוו להו מפוזרין, ואלו גבי כלאים לא הוו מפוזרין עד דמרחקי מהדדי י"ו אמה שוחקות, ובודאי די"ו שוחקות נפישי טפי טובא משש עשרה ומשהו מצומצמות, וטעמא דמילתא משום חומרא דכלאים.

ואע"ג דהא בריתא דתרויהו בקראית העין תליא מילתא, לא דמיא האי מראית העין להאי מראית העין, דלאו מראית [העין] דמקח וממכר כמראית העין דכלאים, דבמוכר ולוקח תליא מילתא ולוקח ומוכר מידק דיקי אהדדי ולא סגיא דלא משחי, הילכך כיון דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמות מצומצמות מפוזרין הוו, דתרויהו מידע ידעי דיתר משש עשרה אמה נינהו ואדעתא דמפוזרין קא נחתי. ואלו כלאים לאו במראית העין דמרי ארעא בלחוד תליא מילתא אלא במראית העין דכולי עלמא תליא מילתא, ואמטול הכי בעינן שוחקות, דאיפשר דמשח להו מאן דלא דייק במשחתא כולי האי, ואי הוו עציבות לא משכחת להו שש עשרה אמה שלימות ואתי בהו לידי חשדא, אי נמי לידי הרגל עבירה, דכיון דחזי דקא שרינן ליה נהליה סבר דבבציר י"ו אמה סגיא, הילכך אחמירו רבנן בהו למהוי שוחקות, דאי נמי משח בהו מאן דלא דייק במשיחתא כולי האי משכח להו יתר מי"ו עצבות.

ואי בעי תימא, גבי מקח וממכר כיון דמוכר ולוקח דייקי אהדדי לא חיישינן מפני הטועין, ואלו גבי כלאים כיון דליכא מאן דדייקי אמרי ארעא אחמירו רבנן עליה לאצרוכי שוחקות מפני הטועין דלא ליתי לידי איסורא. ואיבעית תימא, גבי מקח וממכר דאי עבדינן לחומרא ומשחינן שוחקות אית ליה פסידא למוכר, אוקמוה אדיניה ומשחינן מצומצמות, דכי היכי דאיכא למיחש לפסידא דלוקח הכי נמי איכא למיחש לפסידא דמוכר, וכי מוקמינן ליה אדיניה ומשחינן מצומצמות ליכא פסידא לחד מינהו. אבל גבי כלאים איסורא הוא וליכא למיחש למידי אחרינא אלא דלא ליתי לידי איסורא הילכך עבדו רבנן הרחקה יתירא דלא ליתי בה לידי איסורא:

פה. בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש מיהא דתנן לענין כלאים הארכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר הב' שבה שאינו לא קצר ולא רחב אלא בינוני, ש"מ דהכא גבי מקח וממכר נמי ממקום בינוני הוא מודד:

פו. בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן יוצאין מעיקר א' ויש ביניהן ד"א מהו. היכא דעיקרן נראה לא תיבעי לך דחד אילן הוא והנך בדין ענפים בעלמא דמו, כי תבעי לך היכא דאין עיקרן נראה, מאי, כיון דמעיקר אחד נפקי כחד אילנא דמו, או דילמא כיון דמרחקי ארבע אמות ואין עיקרן נראה כשלשה אילנות דמו. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. והאי מתניתא לענין כלאים קתני לה, ואליבא דרבי שמעון קתני לה דאמר מארבע אמות ועד שמונה. ועיקר הא מילתא דלא מיקרי כרם עד דאיכא חמש גפנים, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, מיהו המבריך שלשה גפנים ועיקריהן [נראין] שנמצא עיקר כל גפן וגפן מגולה מכאן וזנבו מגולה מכאן ואמצעיתו טמון דהוו להו שיתא (דדין) [בדין], אם יש ביניהן ארבע אמות ועד שמונה לרבי שמעון, והוא הדין לרבנן מארבע אמות ועד שש עשרה, מצטרפין למהוי כרם ואסור להביא זרע לשם, ואם לאו אין מצטרפין ומותר להביא זרע לשם. ש"מ דאע"ג דכל תרי מיניהו מעיקר אחד נינהו, כיון שיש ביניהן ארבע אמות ואמצען שנעשה עקרן לאחר הברכה אינו נראה, כל אחד ואחד עולה לשנים ונעשו כשש גפנים והוו להו כרם, הכא נמי גבי מקח וממכר היכא דמכר לו שלשה בדי אילן, כיון שיש ביניהן ד' אמות כשלשה אילנות דמו ויש להן קרקע.

ודוקא כשעיקרן מכוסה, אבל אם היה עיקרן נראה אחד חוץ לקרקע, אע"פ שהוא רחב ארבע אמות הרי זה אילן אחד, והבדין נידונין משום ענפים ואין להם קרקע. תדע מדאקשינן בפרקין וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטא וא"ל תלת זבינת לי ואית לי ארעא, היכי דמי, אי דאין ביניהן ארבע אמות למאי ניחוש לה, אלא לאו דיש ביניהן ארבע אמות, וטעמא דמסקא ארעא שירטון, הא לאו הכי ליכא למיחש, דכיון דעיקרן נראה לא חשבינן להו תלתא למקנא קרקע. והא דקתני גבי הרכבה ועיקרהן נראין, לאו אדוכתא דהוי עיקרן לאחר הברכה קאי אלא אדוכתא דהוו עיקרן כשהיו נטועין קודם הברכה קאי, שכן דרך המבריך להשכיב את הגפן כולה בארץ ומשייר ממנה ראשה הקצר מגולה והשאר טמון, ופעמים שמגלה ראשה אחד הקצר מצד זה ועיקרה הרחב מצד זה ואמצעה טמון ונראין כשתי גפנים. ועלה קתני הכא ועיקרן נראין, שנמצא אמצע הגפן הוא עיקרה לאחר הברכה, וכיון שהוא מכוסה נמצאת כל גפן וגפן עולה לשתי גפנים מחמת שני ראשיה שנראין, והם רחוקין זה מזה ארבע אמות ושלשתן נעשו שש גפנים והוי להו כרם. ובדין הוא דבחמשה סגיא, והאי דקתני המבריך שלשה גפנים לאו למימרא דבעינן ששה, אלא משום דאי תנא שתים נהי דכי מבריך להו הוו להו ארבע ובבציר מחמשה לא הוי כרם:

פז. בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מהו. היכי דאמי, אילימא דההוא אילן זאבין ליה בתוך של חבירו לית ליה קרקע כלל, לא יהא אלא שמכר לו שלשה בתוך שלו בזה אחר זה, הא קתני אין להן קרקע. והתם טעמא מאי, דכיון דכל חד מיניהו כי זבניה נהליה לא קנה קרקע, כי זבניה נמי לשלישי ניהליהו כיון דאיהו לחודיה מיהת לית ליה קרקע לא מצטרף בהדי הנך קמאי למקנא להו קרקע, הכא נמי כיון דהאי אילן אחד דהוה ליה למוכר בתוך של חבירו לא הוה ליה קרקע, לא מהני לאצטרופי בהדי הני שנים דזאבין ליה בתוך שלו לאקנויי להו קרקע. [א]לא כי קא מיבעיא לן, כגון דהך אילן שלישי דזאבין ליה בתוך של חבירו קאי קרוב למצר, וזבני מוכר ממאריה מבי שפוריה ועד תהומא, ואית ליה לדידיה שני אילנות בתוך שלו קרוב למצר שמפסיק בין שדהו ובין שדה חבירו דקאי הך אילן שלישי בגויה, ויש ביניהן מארבע אמות ועד שש עשרה, וזבנינהו להני תלתא להאי לוקח, דאשתכח דזאבין ליה שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו. מהו, מי אמרינן כיון דהך אילן שלישי אית ליה קרקע מבי שיפוריה ועד תהומא מצטרפי להדדי לאקנויי קרקע להני שנים דזאבין ליה בתוך שלו, או דילמא כיון דבשתי שדות קיימי לא מצטרפי. ועלתה בתיקו. הילכך לית ליה קרקע, דקרקע בחזקת בעליה קיימת.

ואי קשיא לך, מכדי כולהו בעיי דמקח וממכר, בין לענין רצופין בין לענין מפוזרין בין לענין מדידה בין לענין צירוף מכלאים פשטינן להו, מאי שנא דלא פשיטנא להאי בעיא דשנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מיהא דתנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ד מ"ז) הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות, אע"ג דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו מצטרפין למהוי כשדה אחת ואסור להביא זרע לשם, הכא נמי גבי שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו נמי לצטרפי, דהא סוגיא דשמעתין דכל היכא דמצטרפי לענין כלאים מצטרפי נמי גבי מקח וממכר למקנא קרקע. לא תקשי לך, דכי מדמינן דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים הני מילי לשיעור רצופין ומפוזרין, אי נמי למדוד ממקום קצר או ממקום רחב, אי נמי לשני אילנות היוצאין מעיקר אחד, דכולהו הני בין לענין כלאים בין לענין מקח וממכר חד טעמא נינהו. אבל לענין הפסקה היכא דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו, אי נמי היכא דרשות הרבים מפסקת ביניהם, לא דמי דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים. דאלו מקח וממכר כיון דלא קני קרקע עד דמזבין ליה שלשה אילנות בבת אחת, ואי זאבין ליה בזה אחר זה כל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב, ואע"ג דקיימי בחד דוכתא, כל שכן היכא דזאבין ליה בב' מקומות דכל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב ולא מצטרפי למקנא קרקע. אבל כלאים, כיון דאפילו נטע חמש גפנים בה' שנים גפן אחת בכל שנה ושנה מצטרפי, כי נטע נמי בב' וג' מקומות מצטרפי:

דף פג עמוד ב

פח. בעי רב אשי בור מהו שתפסיק רשות הרבים מהו שתפסיק. בזמן שאין ברחבה יתר מי"ו אמה. רכבא דדיקלי מהו שיפסיק. וכולהו עלו בתיקו. וכיון דקי"ל קרקע בחזקת בעליה קיימת, אוקי ארעא בחזקת מוכר ולית ליה ללוקח קרקע, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואע"ג דהני כלהו לא (מספקי) [מפסקי] לענין כלאים, דאפילו שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך הרבים מפסקת באמצע קתני דמצטרפות, הא ברירנא (בסימן הקודם) דלא דאמי דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים לענין הפסקה.

האי ריכבא דדיקלי דקאמרינן דמפסיק, לא תימא דוקא היכא דשייריה מוכר לנפשיה בפירוש, אי נמי לא שייריה והוי דאיניש מעלמא, אלא אפילו היכא דהוי דהאי מוכר מפסיק. וכ"ת אדרבא, לא מיבעיא דלא מפסיק אלא אקנויי נמי מיקני בהדיהו, כדקתני בבריתא בהדיא הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, וה"ה לריכבא דדיקלי דהא מזדבן אגב ארעא, מדלא מני לה בהדי הנך דאינן מכורין. ואי משום ההיא דאמרינן בריש המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סב,ב) גבי מכר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו דהיכא דלא מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא קנה הכל חוץ ממצר רביעי, הא בהדיא אמרינן התם דבשדה לא שייר ולא מידי, דשמעת מינה דהא דאמרינן דכי איכא עליה ריכבא דדיקלי לא קנה דוקא היכא דקאי האי ריכבא דדיקלי עילויה מצר, אבל היכא דקאי בתוך השדה קנה. וכ"ש היכא דקאי בי מצעי הני שלשה אילנות דזאבין ליה דמזדבן אגבי אילנות, וא"צ לומר שאינו מפסיק. לא ס"ד, דכי אמרינן דריכבא דדיקלי מזדבן אגב ארעא, מסתמא היכא דפשיטא לן דזבנה לארעא ניהליה, אבל הכא ארעא גופה מספקא לן אי זבין ליה ארעא בהדי הני שלשה אילנות ואי לא, ובהפסקה דהאי ריכבא דדיקלי תליא מילתא, אי מפסיק לא מצי מצטרפי ולא קנה ארעא ול"צ לומר דלא קני ליה להאי ריכבא דדיקלי, ואי לא מפסיק מצטרפי וקני ארעא וקני ליה נמי להאי ריכבא דדיקלי. וההיא דתניא הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, שאני התם, דליכא מידי דחשיב לאפסוקי כגון ריכבא דדיקלי דכיון דמידי דחשיב לאפסוקי מצטרפי למקנה ארעא, וכיון דקנה את הקרקע קני נמי את האילנות שבה.

כי קא מיבעיא לן הכא, היכא דמפסיק ריכבא דדיקלי, דאע"פ דהוי מוכר גופיה חשיב לאפסוקי, מידי דהוה אדינא דבר מצרא דהיכא דמפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלי, לית בה משום דינא דבר מצרא. והאי הפסקה דכיון דעדיפא מהפסקה דהתם, דאלו התם היכא דיכול להכניס תלם ביניהן לא הויא הפסקה ואית ביה משום דינא דבר מצרא, ואלו הכא אע"ג דיכול להכניס תלם ביניהן נמי איכא למימר דמפסיק. דטעמא דמילתא לאו משום דאינו יכול להכניס תלם מזה לזה הוא, אלא משום דהוו להו בשני מקומות, דהא אפילו מכר לו שנים בתוך שדהו וא' על המצר איבעיא לן ולא איפשיטא. וה"ה גבי בור מהו שתפסיק דיכיל (להפסיק דיכיל) להכניס תלם אחד מאידך גיסא ואפי"ה קא מיבעיא לן. הילכך אפי' היכא דהוי האי ריכבא דדיקלי דהאי מוכר ומפסיק בין הני ג' אילנות דזאבין ליה, ואע"ג דיכול להכניס תלם אחד מאילן זה לאילן זה מאידך גיסא אחרינא, מספיקא הויא הפסקה ולא קנה קרקע ולא קנה את האילנות. והוא הדין היכא דמפסיק בור או אמת המים אי נמי דרך הרבים. וכן הלכתא:

פט. בעא מיניה הלל מרבי (ה) עלה ארז ביניהן מהו. ומתמהינן עלה ברשותא דלוקח נפק. דהא מקמי דעלה קנה קרקע, אלא היה ארז ביניהן מתחלה מהו א"ל קנה וקנה:

צ. כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ורבי יוחנן אמר כחצובה זה כנגד זה ואחד יוצא זנב, והיינו כעין סגול. מאן דאמר כשורה, דאע"ג דמזדרע ליה למוכר בנתים לא משייר קרקע כל שכן בחצובה. דלא מזדרע ליה בנתים. מאן דאמר כחצובה, אבל כשורה לא דכיון דמזדרע ליה בנתים משייר ליה לקרקע, כדמפריש טעמא ואזיל. וקי"ל כרבי יוחנן דאמר כחצובה, דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י:

צא. מתקיף לה רב המנונא ולמ"ד כחצובה דקנה קרקע משום דלא מזדרע ליה למוכר בנתיהו, הילכך מסתמא לא שייריה לההוא קרקע לנפשיה, אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומיאתא דלא מזדרע בינתיהו הכי נמי דיש לו קרקע א"ל התם גבי אילנות חשיבי, וכיון דלא מזדרע בנתיהו מסתמא מקני ליה קרקע בהדיהו לפי שהקרקע טפל להן, (הכי) [הכא] גבי היגי רומיאתא לא חשיבי, ולא מקנה ליה קרקע בהדיהו לפי שהן טפלין לקרקע:

ט. המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר הראש מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה:

י. ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצא שחמתית עצים של זיתים ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן. הא מתני' לא משכחת לה אלא בשלא ראה המוטעה את המקח, אבל אם ראה המוטעה את המקח ונתרצה בו, בין עד שלא לקח בין משלקח, אינו יכול לחזור בו. ומתני' דקתני מכר לו חטים יפות, כגון שאמר לו חטים יפות אני מוכר לך כו', ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו, אבל לא המוכר, אע"פ שהוקרו, ולא מצי מוכר למימר ליה כי היכי דאת מצית הדרת בך משום מקח טעות אנא נמי מצינא הדרנא בי, דא"ל לוקח אי לאו (דאטעיתן) [דאוניתן] לא מצית הדרת בך, השתא (דאטעיתן) [דאוניתן] מצית הדרת בך. וכן אם אמר לו רעות אני מוכר לך, כסבור המוכר חטים שבגרנו רעות, ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור בו אבל לא הלוקח, אע"פ שהוזלו. מכר לו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות, אין אחד מהן יכול לחזור, בו בין הוקרו בין הוזלו. וכולהו נמי לא אמרן אלא כשמשך, אבל לא משך שניהן יכולין לחזור בהן.

וסופא דקתני רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו מאי קמ"ל, הא קמ"ל דאע"ג דנמצאו רעות יתר מדאי לא מצי לוקח למימר ליה רעות קבילי עילואי רעות יתר מדאי לא קבילי עילואי. וכן אם אמר לו יפות ונמצאו יפות יתר מדאי לא מצי מוכר למימר ליה יפות זביני לך יפות יותר מדאי לא זביני לך, אלא רעות אפי' יתר מדאי משמע ויפות אפילו יפות יתר מדאי משמע ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין, שניהם יכולין לחזור בהן. כללא דמילתא, כל היכא דתרי מיני נינהו, אי נמי חד מינא ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה באידך, מקח טעות הוי ותרויהו מצו הדרי בהו. מאי שחמתית, סומקתי, כדכתיב (בראשית ל,לב) וכל שה חום בכשבים, ומתרגמינן וכל אימר שחום. והאי חום דקרא מלשון חמה הוא, והיינו דאמר רב פפא (להלן בבא בתרא פד,א) ש"מ האי שימשא סומקתי היא, כדבעינן למימר קמן:

דף פד עמוד א

צב. אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאונה בשעת מקח לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מי נתאונה מתחלה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל מוכר ללוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. וכ"ת היכי מצי רב חסדא לאסתיועי ממתניתין, והא לא דמו להדדי, דאלו מתניתין כיון דמקח טעות הוא הוה ליה ביטול מקח וההוא דאית ליה פסידא בטעותה הוא ניהו דיכיל לבטולי למקח לחודיה, ואלו גביה דרב חסדא לא שנא שוה שש בחמש ולא שנא שוה חמש בשש אונאה הויא, דהא פסק רבא (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה, ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה. ואפילו לרב כהנא דאמר (שם מט,ב) שתות מקח שנינו אבל שוה חמש בשש ביטול מקח הוי, על כרחיך בשוה שש בחמש מודי דאונאה הויא וקנה ומחזיר אונאה, ואלו רב חסדא קאמר דהיכא דמכר לו שוה שש בחמש מוכר יכול לחזור בו.

וכ"ת מאי יכול לחזור בו דקאמר נמי, דמהדר ליה אונאה, לא ס"ד, חדא דיכול לחזור בו לגמרי משמע ולבטולי דמקח קאמרינן. ועוד אי להחזיר אונאה קאמרינן, בשלמא מי שנתאונה בשעת מקח יכיל למתבע מחבריה שיעור אוניתיה, לא שנא הוקר המקח אח"כ ולא שנא הוזל, דהא קי"ל קנה ומחזיר אונאה ומשעת משיכה קנייה לוקח למקח לגמרי, ואי איקר וזל ברשותיה איקר או זל וזוזי הוא דמסיק ביה ההוא דנתאונה בחבריה, מיהו חבריה מאי אית ליה גביה דתיסוק אדעתין דיכיל למהדר ביה ולמידק ממתני'. וגמרא נמי היכי דחי ליה לדרב חסדא (להלן בבא בתרא פד,א) וקאמר דילמא דרב חסדא תרויהו מצי הדרי בהו. בשלמא היכא דמכר לו שוה חמש בשש לוקח יכול לחזור בו ולמימר ליה למוכר תן לי מה שאוניתני, אלא מוכר מאי אית ליה גבי לוקח, אי משום דהוקרו ועמדו על שמונה, כיון דקימא לן קנה ומחזיר אונאה, כי איקר ברשותיה דלוקח איקר. וכן היכא דמכר לו שוה שש בחמש, בשלמא מוכר יכול לחזור בו ולמימר ליה ללוקח תן לי מה שאוניתני, אלא לוקח מאי אית ליה גבי מוכר, אי משום דהוזלו ועמדו על שלש, כיון דקימא לן דקנה ומחזיר אונאה, כי זל ברשותיה דלוקח זל וזוזי הוא דמסיק ביה.כעידרמה מוכר בלוקח משעת משיכה, ואי איגניב או איתניס לא מיחייב מוכר באחריותיה, וכל שכן היכא דזל.

וכי תימא לעולם מאי יכול לחזור בו דקאמר רב חסדא, לבטולי למקח לגמרי, ואי משום דאמר רבא שתות קנה ומחזיר אונאה ולא יכיל חד מיניהו לבטולי למקח, דילמא רב חסדא כר' יהודה הנשיא סבירא ליה, דאמר (ב"מ נא,א) מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי את מקחי או תן לי מה שאוניתני, אלמא ההוא דנתאונה שתותא אי בעי לבטוליה למקח הדין עמו. אם כן, אמאי אצטריך למידק ממתני' דלא מצי חבריה (לאונאה) דאונייה למהדר ביה, אפילו רבי יהודה הנשיא לא קאמר אלא דמי שהוטל עליו הוא דיכול לבטל את המקח, אבל האיך לא מצי לבטוליה למקח. ועוד גמרא דקא דחי לה לרב חסדא היכי מצי למימר דילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו נמי, דמי שהוטל עליו מצי למהדר ביה, אלא האיך אמאי מצי למהדר ביה.

לעולם אימא לך מאי יכול לחזור בו, לבטולי למקח, והכא לענין קבולי עליה מי שפרע עסיקינן. כגון דיהיב ליה מעות ולא משכיה למקח מיניה, דאי מכר לו שוה חמש בשש ונתן לו מעות ולא משך הימנו פירות והוקרו ועמדו על שמונה נתאונה בשעת מקח לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, דאי לוקח קא בעי למהדר ליה לא מיחייב לקבולי עליה מי שפרע, דכי חייבוה רבנן לקבוליה עליה מי שפרע היכא דלא נתאונה, אבל היכא דנתאונה לא חייבוה רבנן לקבולי עליה מי שפרע. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה הנשיא אלא כשמשך אבל בשלא משך מודו. ואי מוכר בעי למהדר ביה לא מצי הדר ביה עד דמקבל עליה מי שפרע, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. וכן אם מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש, מי נתאונה מוכר, מוכר יכול לחזור בו בלא קבולי עליה מי שפרע ולא לוקח עד דמקבל עליה מי שפרע. ותנא תונא כו'.

ודחינן וממאי ודילמא גבי הא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, ולא מחייב חד מיניהו לקבולי עליה מי שפרע, דכל היכא דהאי מצי הדר ביה*, דכל היכא דהויא טעותא בדמים איכא למימר דתרויהו טעו, ולא מצי אידך למימר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. השתא דאוניתן מצית הדרת בך. ומתני' דקתני דההוא דנתאונה בלחוד הוא דמצי למהדר ביה אבל אידך לא, לאו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אלא משום דגבי חד מיניהו הוא דאיכא מקח טעות, גבי אידך ליכא מקח טעות, משום דרע רע יאמר הקונה. אלמא דרך הלוקח לגנות את המקח אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה, ואין צריך לומר שאינו משבחו בזמן שהוא מגונה. ודרך המוכר לומר יפות אע"פ שהוא יודע שהן רעות. וכי מכר לו יפות ונמצאו רעות ודאי לוקח הוא דטעה, דאלו מוכר איפשר דהוה ידע דהוו רעות וקרנהו יפות, ולפיכך לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. וגבי מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר הוא דטעה שאין דרכו לגנות את מקחו בחנם, דאלו לוקח איפשר דלא טעה דהא רע רע יאמר הקונה אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה. וקי"ל כרב חסדא.

ואם ת"ל דהא דרב חסדא בשמשך את המקח קא מיירי, ומאי יכול לחזור ביה, לבטוליה המקח, משכחת לה אליבא דרבי יהודה הנשיא דסבירא ליה דמשנתאונה יכול לבטוליה למקח, אלמא לא נקנה מקח לגמרי. ונהי דכל כמה דלא איקר וזל לא מצי האיך למהדר ביה, מיהו היכא דמכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה אע"ג דמעיקרא לוקח הוא נתאונה, כיון דאי הוה בעי לוקח מעיקרא לבטוליה למקח מצי לבטוליה, אכתי זבונא ברשותא דמוכר קאי, וכי הוקר ועמד על ח' ברשותיה דמוכר איקר, ומוכר נמי מצי למהדר ביה דתרויהו מי שהוטל עליו ידו על העליונה שייך בה. קמ"ל רב חסדא דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתן מעיקרא לא הוה מצית הדרת בך, ואע"ג דהוקרו לבתר הכי, השתא דאוניתן מצית הדרת בך.

וגמרא קא דחי, ודילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, דכיון דמעיקרא הוה מצי לוקח למהדר ביה אשתכח דלא קנייה למקח, ונהי דבחד תרעא לוקח הוא דמצי למהדר ביה ולא מוכר, דמי שהוטל עליו ידו על העליונה, מיהו היכא דהדר איקר מקמי דליקום המקח בידיה דלוקח קיום גמור, מוכר נמי מצי למהדר ביה, דהשתא מיהת שייך ביה במוכר מי שהוטל עליו ידו על העליונה. וה"ה היכא דנתאונה מעיקרא מוכר וחזר והוזל המקח, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

אשתכח השתא דהיכא דנתן לו מעות ולא משך ממנו הפירות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדברירנא לעיל (ד"ה לעולם) אליביה. ואע"ג דאדחייא לה סייעתיה ממתני' לא מידחייא שמעתיה בהכי, דהא ליכא מאן דפליג עליה, ולא דחינן מימרא בדילמא. אבל היכא דמשך, לא שנא נתן לו מעות ולא שנא לא נתן לו מעות לא משכחת ליה להאי דינא אליבא דהלכתא אלא בדזבין ליה שוה כך וכך בפירוש ואשתכח דהוי שוה טפי מן הכין אי נמי בבציר מן הכין, דאפי' לרבא דפסק הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה, דאלמא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, בהא מודי. דע"כ לא קאמר רבא התם אלא היכא דליכא מקח טעות בתנאה, אבל היכא דאיכא מקח טעות בתנאה דאתני בהדיה דמזבין ליה מאי דשוה כך וכך ואשתכח דשוה פחות מכאן או יתר מכאן, מודה רבא דמקח טעות הוא, מידי דהוה אכולהו תנאי דעלמא.

והני מילי בשתות, וא"צ לומר ביתר משתות, אבל בפחות משתות אע"ג דא"ל שוה שמונה ואשתכח דלא שוה אלא שבע לאו מקח טעות הוי ולא אונאה הוי, מאי טעמא, כיון דקי"ל דפחות משתות מחילה הויא שוה בשוה הוא. תדע דהא תנן בפ' ארבע אבות (ב"ק יד,ב) שום כסף ושוה כסף, ואמרינן עלה מאי שוה כסף ופרישנא דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה, אלמא כיון דאין להם אונאה אע"ג דגבי אינשי שוה טפי מן הכין שוה כל כסף קרינא ביה. הכא נמי כיון דפחות משתות הויא מחילה, שוה בשוה קרינא ביה ולא מקח טעות הוא.

ואפילו בשתות נמי, הני מילי היכא דאתני בהדיה הכין בפירוש, אבל בסתמא לא שנא מכר לו שוה חמש בשש ולא שנא שוה שש בחמש, כיון דליכא מקח טעות אלא אונאה בלחוד הוא דאיכא, הא קי"ל קנה ומחזיר אונאה. דל"ש הוקרו או הוזלו ול"ש תרעא כדמעיקרא, לא משכחת לה דמצי חד מיניהו למיהדר ביה מסתמא בשמשך אלא לרבי יהודה הנשיא, ולית הלכתא כותיה.

אלא מיהו ה"מ בשתות, אבל ביתר משתות אפי' בסתמא נמי איתא לדרב חסדא, דההוא דנתאונה מעיקרא בלחוד הוא דיכיל למהדר ביה, דאלו האיך אחרינא לא מצי למהדר ביה, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, השתא דאוניתן מצית הדרת בך. דהשתא היכא דאיכא מקח טעות בתנאי דשייך תנאה בתרויהו לא מצי למהדר אלא ההוא דנתאונה בלחוד, היכא דלא אתי מקח טעות אלא מחמת אונאה גרידתא לא כל שכן.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נ,ב) איבעיא להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או דילמא בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא בין שתות ליתר משתות, איכא דאלו שתות מי שנתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין, ואסיקנא אמר רבא הלכתא פחות משתות קנה מקח יתר משתות בטל מקח, דשמעת מינה דיתר משתות שניהן חוזרין.

שתי תשובות בדבר, חדא דכי אמרי' יתר משתות שניהן חוזרין, למאי דסלקא דעתין מעיקרא דשתות נמי רצה קנה וא"ל תן לי מה שאוניתני רצה מבטל את המקח, כי טעמיה דרבי יהודה הנשיא, ואמטול הכי קא מבעיא לן אם כן מאי איכא בין שתות ליתר על שתות, הא אידי ואידי מי שהוטל עליו יכול לבטל את המקח, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. וכ"ת איכא דאלו שתות רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר ואלו יתר משתות חוזר ותו לא מידי, אינו משום דנתאונה יתר משתות מגרע גרע. וכ"ת שאני יתר משתות דליתינהו לזביני מעיקריהו וליכא למימר קנה ומחזיר אונאה, אם כן תרויהו נמי להדרו בהו, ואמטול הכי אצטריכינן למימר דשתות מי נתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין. מיהו השתא דפסק רבא הלכתא דשתות קנה ומחזיר אונאה ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ליכא לאקשויי מאי איכא בין שתות ליתר משתות, דהא ודאי איכא טובא, דאלו שתות גופיה לא מצי חד מיניהו למהדר ביה ואלו יתר על שתות מי נתאונה חוזר.

ועוד דכד מעינת בה שפיר מסתברא דהא דאמרינן מעיקרא יתר על שתות שניהן חוזרין, לאו למימרא דכל חד מיניהו מצי לבטולי למקח בעל כרחיה דחבריה, אלא דאע"ג דגבי שתות קס"ד דמי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר בו, הכא גבי יתר משתות הא קמ"ל דמי שהוטל עליו נהי דיכול לחזור בו ולבטל את המקח לגמרי, מיהו אי בעי לקיומיה למקח ולמימר ליה לחבריה תן לי מה שאוניתני מצי חבריה למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בהני דמי לחיי ואי לא בטליה למקח לגמרי. והיינו דאמרי' שתות לטעמיה דר' יהודה הנשיא מי נתאונה חוזר, ואם רצה לקיים את המקח ולומר לו תן לי מה שאוניתני אין חבירו יכול לחזור בו ולבטל את המקח, ואלו יתר על שתות שניהם חוזרין, שכשם שהמתאונה יכול לומר או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח, כך המאונה יכול לומר או זכה במקחך בדמים שפסקת מתחלה או יבטל המקח. ובהא אפי' רב חסדא מודה, דע"כ לא קאמר רב חסדא אלא היכא דניחא ליה למתאונה לקיומיה למקח בדמי קמאי ולממחל על ההיא אונאה, דלא מצי האיך לבטוליה למקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אבל היכא דלא ניחא ליה למתאונה לממחל אאוניתיה מודי רב חסדא דמצי האיך למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בדמי קמאי לחיי דאי לא בטליה למקח ושקול את דידך ואשקול אנא דידי. וה"ה אליבא דהילכתא היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך, אי נמי בסתמא ביתר משתות לדברי הכל, (וכשם) [דכשם] שהמתאונה יכול לומר לו או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח כך חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח.

הילכך ל"ש היכא דנתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, דבין נתאונה בשתות בין יתר משתות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדפרישנא, ולא שנא בשמשך היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך ואשתכח טעותא בשתות או ביתר משתות, אי נמי יתר משתות ואפילו בסתמא, בכולהו יד המתאונה על העליונה, רצה עומד במקחו בדמים שפסק, רצה מבטל את המקח לגמרי. אבל אם רצה לקים את המקח על מנת לתבוע את האונאה, הרי חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח מעיקרו, כדברירנא לעיל מההיא דאמרינן יתר על שתות שניהם חוזרין ומשמעתיה דרב חסדא דלא מתרצן תרויהי אלא בהכי:

צג. והא דתנן שחמתית ונמצאת לבנה אמר רב פפא ש"מ האי שמשא סומקתי היא. כלומר מדקרי לה תנא לסומקתי שחמתית כדכתיב (בראשית ל,לה) וכל חום בכשבים ומתרגמי' כל דשחום, ולא נקרא האדום חום אלא לפי שדומה לחמה, ש"מ האי שימשא סומקתי היא. תדע דקא סמקא בצפרא ופניא והאי דלא חזינן ליה כוליה יומא נהורין הוא דלא (נהרי) [ברי].

דף פד עמוד ב

צד. הרי אמרו יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן, לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן דתניא יין וחומץ מין אחד הן ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה רבי אומר שני מינין הם. (ו) אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין מעשר ואיכא דאמרי לענין תרומה וכדרבי אלעא דאמר רבי אלעא מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה אבל לענין מקח וממכר דניחא ליה בחמרא לא ניחא ליה בחלא ודניחא ליה בחלא לא ניחא ליה בחמרא. וקימא לן כרבי בין לענין מעשר בין לענין תרומה, דהויא לה הא מילתא סתם מתני' ומחלוקת דברייתא, דהלכה כסתם מתני'. דתנן בתרומות בריש פירקא תליתאה (מ"א) התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם היתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ובהדיא קתני לה בתוספתא (שם פ"ד מ"ז) משמא דרבי דתני לה להאי לישנא דמתני' גופיה ומסיקנא בה דברי רבי, ובירושלמי (שם פ"ג ה"א) מסיק בה משמא דר' יוחנן דרבי היא, ושמעינן מינה דהלכתא כרבי:

יא. המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו. הא דקתני רישא משך ולא מדד קנה, דוקא דפסק דמים בהדי מוכר קודם משיכה, אי נמי במידי דקיצי דמיה, אבל במידי דלא קיצי דמיה ולא פסק דמים אע"פ שמשך לא קנה, ואם מדד ולא משך אע"פ שפסק לא קנה. ודוקא בשלא הגביה הלוקח את הפירות, אבל הגביה קנה. והוא דפסק דמים קודם הגבהה, אי נמי במידי דקיצי דמי. והיכא דפסק ומשך נמי לא אמרן דקנה אלא בסימטא, דאי ברשות הרבים הא קימא לן (לעיל בבא בתרא עו,ב) משיכה אינה קונה ברשות הרבים, ואין צריך לומר ברשות מוכר. ואי ברשות לוקח, אע"ג דלא משך ולא מדד נמי כיון דפסק קנה, דקימא לן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. והיינו דקתני הכא נמי אם היה פקח שוכר את מקומו.

והא דקתני נמי מדד ולא משך לא קנה, דוקא במדה דמוכר, כגון שהיה המוכר עצמו או הסרסור מודד בה ומניח בסימטא על גבי קרקע, דאי במדה דלוקח אי נמי במדה דמוכר ומדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה, דקימא לן כליו של לוקח בסימטא קני. ואי במדה דסרסור נמי הא קי"ל משנתמלאת המדה ללוקח, ואוקימנא במדה דסרסור כדבעינן למימר קמן:

יב. הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. הא דקתני רישא עד שיטלטלנו, עד שיגביהנו קאמר, אבל במשיכה לא סגיא ליה משום דמשתמיט ליה מיניה כשיעור מאי דבעי, ומצי לאגבוהי קלי קלי, וכיון דבר הגבהה הוא לא קני ליה במשיכה, כדבעינן למימר קמן. ודוקא דלא קאי ברשותא דלוקח, אבל ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. והא דקתני סופא אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה, אוקימנא (להלן בבא בתרא פז,א) כשאמר לו בעל הקרקע יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, דאשתכח דאגר ליה נפשיה לההוא יפוי בכוליה פשתן, ומכי תלש כל שהוא גמרה לעיבדתיה וקנייה לכוליה פשתן באגרי כי דינא דכל שכיר:

צה. א"ר אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה. כלומר אם מדד המוכר או הסרסור במדת עצמו והניחו בסימטא על גבי קרקע קנה לוקח. דאי כשמדד לוקח במדת עצמו, מאי קמ"ל, הא קימא לן הגבהה קונה בכל מקום. ואי במדד סרסור נמי למה לי הניח על גבי סימטא, דמשמע שהערה את הפירות מן המדה ע"ג קרקע, אפי' הניחן במדה נמי, כיון דנתמלאת המדה ללוקח, ואוקימנא במדה דסרסור, וכל שכן במדה דלוקח. אלא כי אצטריך רבי (יוסי) [אסי] במדה דמוכר, וקסבר דכי אנחינהו לפירות על גבי קרקע קנה, דסימטא רשותא דתרויהו היא, וכיון דלצורך לוקח הניחן נעשה כמי שהניחן ברשות לוקח דקנה.

א"ל רבי זירא לרבי יוסי שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו. דכליו של לוקח בסימטה קנה, אבל במדד והניח על גבי קרקע לא קנה, אלא אם כן הגביהה, אי נמי במדה דסרסור דקניא סימטא משנתמלאת המדה כדבעינן למימר קמן. וכן הא דאמר רבי ינאי חצר השותפין קונין מקח זה מזה, ליתא אלא במודד לתוך קופתו, אבל מדד והניח על גבי קרקע לא קנה. והכי נמי מסתברא דא"ר יעקב א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה קשיא דרבי יוחנן אדר' יוחנן אלא לאו ש"מ כאן במודד לתוך קופתו קנה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה, שמע מינה. וכן הלכה, דבהכי סלקא שמעתא. הילכך הא דתנן במתני' מדד ולא משך לא קנה, בסימטא הוא דמתוקמא, ובמודד על גבי קרקע. ומאן דטרח לאוקומה ברשות הרבים, לאוקומיה מימריה דר' אסי קא טרח, וכבר אידחיא לה ההיא דר' אסי כדברירנא, הילכך מוקמינן למתני' כפשטה:

צו. ת"ש מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים אי הכי אימא רישא משך ולא מדד משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם והגבהה קונה בכל מקום מאי משך דקתני מרשות הרבים לסימטא אי הכי אימא סיפא אם היה פקח (מוכר) [שוכר] את מקומו ברשות הרבים ממאן אגר הכי קאמר אם רשות בעלים היא אם היה פקח שוכר את מקומו. והשתא דקימא לן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה, מתני' דקתני לא קנה בסימטא הוא דמוקמינן לה. וסופא דקתני שוכר את מקומו בסימטא הוא דמיתוקמא כפשטה, דשכירות מהניא נמי בסימטא, אבל ברשות הרבים לא מהניא דממאן אגר:

דף פה עמוד א

צז. רב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות הרבים ולא פליגי כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. הא דאמרינן חוץ מרשות הרבים ברשות הרבים ממש, והא דאמרינן קנה אפילו ברשות הרבים בסימטא. ואמאי קרו לה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד הכי נמי מסתברא דא"ר אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין [אין] לו רשות להניחו לא שמע מינה:

דף פה עמוד ב

צח. ת"ש ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ודוקא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם כדמוקים לה לקמן. בד"א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח* ראשון ראשון קנה. ואעפ"י שלא נתמלאת המדה. ודוקא שהיו שנתות במדה כדמוקי לה לקמן (בבא בתרא פו,ב) ברשות הרבים כו' כלומר ודוקא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה מרשותו. ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנו מרשותו דכרשות מוכר דמיא. קתני מיהת ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם קני בהו כליו של לוקח, כדקתני אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, מאי לאו ברשות הרבים ממש לא בסימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם [קתני מאי חצר שאינה של שניהם] נמי דאינה דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרויהו, אבל רשות רבים ממש אי נמי רשות שאין בה זכות לא' מהן לא קני בהו כליו של לוקח, דלאו מקום שיש לו רשות להניחו הוא. והא דקתני עד שיוציאנה מרשות, דוקא דמפיק לה לסימטא, אי נמי לצידי רשות הרבים, אי נמי לרשות שהיא של שניהם, ואין צריך לומר לרשות לוקח. אבל היכא דלא אפקה אלא לרשות הרבים לא קנה, דמדד בה ברשות הרבים אע"ג דאפקה מרשות מוכר לרשות הרבים לא קניא, כדברירנא בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות לא,ב) גבי הגונב כיס בשבת:

צט. בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא קנה לוקח א"ל תניתוה זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א"ל רב נחמן מ"ט קא פשטת ליה מההיא דמחיוה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה ורבי שמעון בן לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה רב אדא בר אהבה אמר כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה רב משרשיא בריה דרבא אמר כגון שהי (ת) ה בעלה מוכר קלתות וזבנתה לההיא קלתה מיניה בההיא שעתא, דבההיא הנאה דקא זבנה לה מיניה גומר ומושיל לה מקום לאנוחי בה קלתה.

רבי יוחנן א (ו) מר בלאו הכי נמי מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואמר רבא מ"ט דרבי יוחנן לפי שאין מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. וקימא לן כרבי יוחנן. חדא דהא רבא דהוא בתרא טרח לפרושי טעמיה. ועוד דהא תניא דמסייעא ליה בגיטין בפ' הזורק (גיטין עח,א). הילכך אם זרקו לה לתוך קלתה או לכל דבר שהוא כקלתה לאיתויי טיסקא דאכלה ביה תמרי (גיטין שם), ואין צריך לומר לתוך חיקה, הרי זו מגורשת, ואעפ"י שאין קלתה תלויה בה ולא קשורה, בין שהיה בעלה מוכר קלתות בין שלא היה מוכר קלתות, בין שלקחתה ממנו בין שלקחתה מאחרים. ודכותה גבי מקח וממכר קנה לוקח, אבל שאר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, אלא היכא דא"ל זיל קנה כדמסיק בה לקמן.

וה"מ היכא דמניח כליו של לוקח ברשות מוכר אארעא, אבל אם היה (מוכר) כליו של לוקח קשור ותלוי בו באויר ואינו מונח על הקרקע, או שהיה מונח לו בין ירכותיו קנה, ובהא ליכא לפלוגי בין קלתה ובין שאר כלים, דכי איכא לפלוגי הכי היכא דמונח אארעא דאיכא למימר אהאי קפיד ואהאי לא קפיד, אבל (הכא) [היכא] דלא מונח אארעא קני, כי טעמיה דרב יהודה אמר שמואל וכר' אלעזר א"ר הושעיא וכטעמיה דרב אדא בר אהבה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דכי אתא רבי יוחנן לאו לאחמורי בשאר כלים קאתי אלא לאקולי בקלתה קאתי, דאע"ג דאינה קשורה ולא תלויה קניא.

מיהו ודאי דוקא קלתה ודבר שהוא כקלתה, אבל שאר כלים היכא דמנחה אארעא ברשות מוכר לא קנו עד שיהא קשור ותלוי בלוקח. ואם היה קשור בו אלא שאינו תלוי בו באויר אלא מונח על גבי קרקע חצרו של מוכר, פלוגתא דרב יהודה אמר שמואל וריש לקיש, לרב יאודה אמר שמואל לא קנה, לריש לקיש קנה. וקימא לן כרב יהודה אמר שמואל, דהא רבי א"ר [הושעיא] קאי כוותיה והוה ליה ריש לקיש יחיד אצל רבים והלכה כרבים, הילכך לא קנה.

וכולהו נמי לא אמרן לא קנה אלא היכא דאיתיה ליה לוקח כלי מעלמא, אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי בההוא מעמד מיניה דמוכר וקנייה בהגבהה, והדר אנחיה ברשותיה דמוכר, קני ליה ההוא כלי כל זבינא דמתנח ביה ממאי דזאבין בההוא מעמד מההוא מוכר, דכיון דזביניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי התם, וכמי שנתן לו רשות להניחו שם דמי, וכליו של לוקח קונה לו כל מקום שיש לו רשות להניחו. ודייקינן לה להא מילתא מדרב משרשיא, דאמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, והוא הדין במכר, דתרויהו חדא מחתא אחתינא להו.

ודוקא דאגבהיה למנא מעיקרא, אבל לא אגבהיה, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קני, דהוה ליה ככליו של מוכר בסימטא אי נמי ברשות של שניהם. ודוקא נמי לענין כליו של לוקח דזבניה מהאי מוכר, דכיון דלא קפיד מוכר עילויה קני ליה ללוקח, דמקום שיש לו רשות להניחו הוא. אבל פירי גופיהו דזאבין להו לוקח ממוכר, אע"ג דלא קפיד מוכר עליה דלוקח לאנוחינהו ברשותיה לא קני להו לוקח בהכי, דנהי דהוה ליה מקום שיש לו רשות להניח כעין סימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, הא קימא לן דלא קני ליה לוקח אלא במודד לתוך קופתו. כללא דמלתא, כי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם למהוי חצרו של לוקח לא זכי ליה. וכן הלכה:

ק. ואתינן למפשיטיה לבעיין מיהא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר. וקימא לן כמאן דמוקים לה בכליו דלוקח, דהא מסקנא דשמעתא הכי אזיל. והא דמקשינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח, לא תשמע מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה (אלה) [אלא] לטעמא דמאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, הלכך כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני, דבתר כלי אזלינן. והאי דקא פסיק ומקשי אמאי קנה לוקח, למאי דשני ליה קא מקשי, דכיון דאוקימתה לרישא דקתני ברשות מוכר לא קנה בכליו דמוכר, אבל בכליו של לוקח קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, אי הכי סופא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דמוכר מיתוקמא דומיא דרישא, וא"כ אמאי קנה לוקח, הא אמרת בתר כלי אזלינן. תדע דהא לקמן דקאתי למפשט ממתניאתא דמשך חמריו ופועליו משמע ליה מינה דכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח וקא דייק מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא בתר רשותא אזלינן, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דבתר רשותא אזלינן, אלמא הא בהא תליא.

מ"מ שמע מינה דאי סבירא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח סבירא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. וכי היכי דלא איפשיטא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח ואי לא קנה התם הכי נמי לא איפשיטא כליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה לוקח ואי לא קנה, הילכך בתרויהו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי מתרמו תרויהו לחד תובע ולחד נתבע דינא הוא דאתי עליה תובע ממה נפשך ומפיק מיניה חד מיניהו אלא שיד נתבע על העליונה. וה"ה בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכותבין הרשאה זה לזה גבי חד מיניהו ממה נפשך ויד התובע על התחתונה. והוא הדין גבי גט כי האי גונא ספיקא הוי ורמינן חומרי גרושה וחומרי אשת איש:

דף פו עמוד א

קא. אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק דמים עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. דכ"ע כל כמא דקאי מקח אגבה דבהמה דמוכר אפילו ברשותא דלוקח לא קאני. פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהם. כלומר אם פסק דמים ועדיין לא מדד, אין אחד משניהם יכולין לחזור בהם, דקניא ליה רשותיה ללוקח. ואם מדד ועדיין לא פסק דמים, שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דהא קיימי ברשות לוקח לא קנה עד שיפסוק דמים. קתני מיהת פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, והא הכא דאכתי לא מדד אלא שפירקן והכניסן בכליהן לרשות לוקח, וכי פסק דמים קנה, ואע"ג דאכתי בכליו דמוכר קיימי, ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא לאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן כליו דלוקח ברשות דמוכר לא קנה. דלאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן. אמר ר"נ בר יצחק בששפכן מכליהן על הקרקע, דודאי קניא ליה רשותיה ללוקח. מר בר רב אשי אמר במסכלי דתומי דליתינון בכלי. אבל כליו של מוכר ברשות לוקח אי נמי כליו של לוקח ברשות מוכר לא תפשוט מהכא אי קני אי לא קני. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קב. א"ר הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מיכדי פירקן קתני מה לי פסק מה לי לא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה דמוכר ומקני ליה לא פסק לא סמכא דעתיה דחד מיניהו, דכל חד מיניהו חייש דילמא לא מתרצי ליה חבריה בהני דמי ולא גמר מוכר לאקנויי. וש"מ דכולהו אנפי דהקנאה לא קנו במכר אלא בתר דפסק דמים, אבל מקמי דפסק דמים לא קני. וה"מ במידי דלא קיצי דמיה, אבל מידי דקיצי דמיה ועומד למכירה באותן דמים לא באעי למפסק דמים עילויה, אלא מסתמא נמי קני, כדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקייצי דמיה. וכן ממעשה דההוא גברא דעל לבי טבחא ואגבה אטמא דבישרא, כדבעינן למימר קמן:

קג. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דרב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו מאי בכל מקום שיש לו רשות להניחו לאו לאייתויי רשותא דמוכר. אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ואסיקנא התם דא"ל זיל קני. דכיון דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם וא"ל נמי זיל קני (דכיון דיהיב ליה) גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם אדעתא דמיקנא הוא דיהיב ליה רשותא. אבל היכא דלא א"ל זיל קני, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחיה התם נמי לא קני. דנהי דגבי סימטא הוא דכיון דאית ליה רשותא ללוקח לאנוחי ביה כליו קנה, חדא דמוכר ולוקח לגבי סימטא בהדדי נינהו, ועוד דההיא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאו מחמתיה דמוכר קאתיא, דינא הוא דקני ליה כליו של לוקח, אבל ברשות מוכר דההוא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאנוחי כליו התם מחמת מוכר קאתיא, אע"ג דיהיב ליה רשותא מוכר ללוקח לאנוחי כליו התם לא קני, דנהי דיהיב ליה רשותא לאנוחי בעלמא אבל אדעתא דמיקנא לאקנויי לזבונה דבגויה לא יהיב ליה רשותא. הילכך אי א"ל זיל קני, גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחיה התם אדעתא דמיקנא נמי יהיב ליה רשותא וקני, ואי לא לא קני.

ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה להאי טעמא, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם דאין לו רשות להניחו שם, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דלא כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלאו דיליה. וכן כליו של מוכר ברשות לוקח, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דעל כרחיך בכליו דמוכר קיימי, וכיון דלא שייך ביה ההוא טעמא דאמרן גבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. וכל שכן כליו דסרסור ברשות מוכר דלא קני. אבל ודאי כליו של לוקח בסימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, אע"ג דלא א"ל זיל קני קני.

ודוקא בתורת מדה, כגון מדה דלוקח היכא דנתמלאת במדה, אי נמי היכא דיש שנתות במדה ואע"ג דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. אי נמי שלא בתורת מדה, ודוקא לאחר מדידה, כגון שמדד המוכר או הסרסור ונתן לתוך קופתו של לוקח כדבעינן למימר קמן. אי נמי היכא דלא נחית אדעתא דמדידה, כגון דזבן מיניה אכסרא בלא מדה ובלא משקל. אבל היכא דדעתיה אמדה או המשקל או אמנין לא קני ליה כליו ללוקח אפי' בסימטא עד שימדוד או עד שישקול או עד שימנה. דבהדיא קתני בבריתא אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, ואוקימנא כגון שיש שנתות במדה, אלמא מדה בעינן. ומדקאמרינן נמי במודד לתוך קופתו שמע מינה כל היכא דנחית אדעתא דמדידה [מדידה] בעינן, וה"ה היכא דנחית אדעתא דמשקל או דמניין, דלא קני ליה כליו ללוקח אלא לבתר משקל או לבתר מניין כדברירנא לעיל. והוא שמדד או ששקל או שמנה עד שלא יניח לתוך כליו של לוקח, דומיא דמדד לתוך קופתו ודומיא דהיכא דיש שנתות במדה דלוקח הוא איתיה לזבונה בכליו דלוקח בתר דמטי להנהי שנתות דהויאן מדה. ואפי' היכא דאשתפוך מיד כיון דאתיא מדה בהדי כליו של לוקח בבת אחת כמאן דקדמה מדידה לכליו של לוקח דמי וקני. אבל היכא דלא מדד ולא מנה ולא שקל אלא לבתר דאפקיה מכליו של לוקח לא קני ליה כליו של לוקח ולא היכא מדידה ולא מידי, (וכיון) [דכיון] דבעידנא דהוה קאי זבונא בכליו דלוקח הוה מיחסר מדידה לא קני ליה כליו. ואע"ג דהדר מדד בתר דנפק מכליו דלוקח הוו להו ככליו דלוקח בלא מדידה ובמדידה בלא כליו דלוקח דלא קני:

קד. תנן התם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה ואע"פ שהוא יכול להגביהן אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:

קה. יתיב אביי וקא"ל להאי שמעתא איתיביה רב אדא בר מתנא לאביי הגונב כיס בשבת חייב. כלומר אם נגמרה גנבתו ברשות בעלים עד שלא יוציאנו, כגון שהגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים, חייב לשלם, דלאו מתחייב בנפשו הוא בשעת גניבה, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא עד שהוציאו מרשות בעלים לרשות הרבים פטור מן התשלומין שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואוקימנא בפרק אלו נערות (כתובות לא,ב) בדאפקיה לצידי רשות הרבים דמהניא בהו משיכה, אבל אפקיה לרשות הרבים אפילו בחול נמי לא מיחייב תשלומין בהכי עד דמעייל ליה לרשותיה, דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ואוקימנא נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב,א) דשדנהו בנהרא מיד דלא קימי ברשותיה, אבל קיימי ברשותיה מיחייב לאהדורינהו. דיקינן מינה טעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, והא כיס דבר הגבהה הוא וקני ליה במשיכה לאוקומיה ברשותיה בתורת גניבה, בין לאיחיובי עלה כפל בין לאיחיובי באונסין. אמר ליה במידי דבעי מותנא דלאו בר הגבהה הוא, אבל מידי דבר הגבהה הוא לא מיקני במשיכה. וכן הלכה:

קו. והא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה:

דף פו עמוד ב

קז. ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דמיקנו במשיכה הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו. והדרינן ואקשינן, השתא דאמרת מידי דקאי בשליפי רברבי, אע"ג דאיפשר ליה לאגבוהי מיניה פורתא פורתא מיקני כוליה במשיכה, אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי. ואמאי פסיק ותאני דלא קנה עד שיטלטלנו, דמשמע עד שיגביהנו, דלא מיקרי טלטול אלא על ידי הגבהה. אלא לאו ש"מ דמידי דבר הגבהה נמי מיקני במשיכה, ומתניתין לא מיתוקמא בשליפי רברבי כלל, ופשתן לאו בדמנח בשליף קאי אלא דדמו דריבאתא טובא אהדדי ואגידי, דכיון דאי משיכי ליה אארעא מסתריך אסתרוכי בארעא ופסיד, לאו מידי דחזי למשיכה הוא ואמטול הכי לא מיקני במשיכה. ופרקי' שאני פשתן דמשתמיט כלומר דיכיל למשמט מיניה (ו) בריכאתא ברכאתא ולאגבוהי חדא חדא בפני עצמה, הילכך הוה ליה דבר שדרכו להגביה דלא מקני אלא בהגבהה.

וש"מ דהא דתנן המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, דוקא בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו, אבל בשליפי זוטרי דבני הגבהה נינהו לא מיקנו במשיכה. ואפילו ברברבי נמי, דוקא בפירי דטריחא ליה מילתא לאגבוהינהו קלי קלי, אבל פשתן דמשתמיט ויכיל לאגבוהי בריכאתא בהגבהה אין במשיכה לא, ואע"ג דעביד ליה בשליפי רברבי לא מיקני אלא בהגבהה. וש"מ דהא דקתני גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, עד שיגביהנו קאמר, דאי לא תימא הכי מאי קושיין:

קח. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתניא בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה הוא ודקא קני לה במשיכה שאני בהמה דמסרכא. ומהני תיובתא כולהי שמעינן דאפילו מידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה לא קני במשיכה אלא בהגבהה. חדא, מדאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במידי דבעי מותנא, דמשמע דלאו אורחיה בהגבהה כלל אלא בעי מותנא לממשכיה בגוה, מכלל דאי לא בעי מותנא כגון דאורחיה נמי בהגבהה לא מיקני אלא בהגבהה. ותו מדאצטריך רב נחמן בר יצחק למדחק נפשיה לאוקומי מתניתא דעד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו לצדדין קתני ולא אוקמה כפשטה במידי דאורחיה בהכי והכי, מכלל דמידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. ותו מדפרקינן שאני פשתן דמשתמיט, דאלמא כיון דאיכא אנפא דאורחיה בהגבהה אף ע"ג דאורחיה נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וההיא (דכתובות לא,ב) דאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במיצעי דאורחיהו בין במשיכה בין בהגבהה, וטעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, ליתה, דההוא למאי דס"ד מעיקרא הוא דאוקימנא הכי, דסלקא דעתין דאפילו בעקירה כי האי גונא דיכול לאהדורה אמרינן צורך הנחה היא, אבל היכא דסבירא לן דכי האי גונא לאו צורך הנחה היא לא צריך לאוקומה אלא ברברבי דאין דרכן להגביה, וכבר אסיקנא התם דלא אמרינן עקירה צורך הנחה היא אלא היכא דאי בעי מהדר לה לא מצי מהדר לה. וכבר ברירנא התם בירור יפה:

קט. רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. כלומר אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך והיה מודד והולך יכול לחזור בו ואפי' בסאה אחרונה, דכיון דא"ל כור בשלשים שויה לכוליה כור כחד גופא וחדא זבינא, ולא קני עד דמשיך ליה לכוליה. ואי אמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך, ראשון ראשון קנה, דשויה לכל סאה וסאה מיניה זביניה באנפי נפשיהו, וקמיתא קמיתא דמשיך קאני. ודוקא היכא דתפיש, אבל היכא דלא תפיש וקא בעי מוכר למהדר ביה מצי הדר ביה, דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון דקאמר ליה כור בשלשים ואי תפסינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ונפקא מינה דאי נמי תפיס ליה לוקח למקצת זבינא מיהו לא יהיב ליה דמי למוכר, מצי לוקח למהדר ביה, דממונא בחזקת[יה] הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה, כדאיתא בסוף פרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב) ובפרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך (לקמן בבא בתרא קה,א).

והא דרב ושמואל לא מיתוקמא אלא בדוכתא דלא קאני ליה לוקח, ובמאני דלא קנו ליה ללוקח, כגון דאיתנהו בכליו דמוכר כל היכא דאיתיה, אי נמי ברשות מוכר, או ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם ואע"ג דאיתניהו בכליו דלוקח. דכולהו הני לא קנו עד דמגבה להו, אי נמי עד דעביד ביה חד מאנפי הקנאה, כגון משיכה בדוכתה דמהניא ביה משיכה, אי נמי (דמשני) [דמשכי] להו לגו מאני דלוקח בדוכתא דקני ביה כליו של לוקח כגון סימטא וכיוצא בה. הילכך אי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך, אע"ג דמגבה כל סאה וסאה יכול לחזור בו, ואפי' בסאה אחרונה. ואי אמר ליה סאה בסלע, קמיתא קמיתא דעביד לה חד מאנפי הקנאה קניה ולא מצי מוכר למהדר ביה. ואי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אי נמי איפכא, מספקא לן, והמוציא מחבירו עליו הראיה כדכתבינן לעיל.

אבל היכא דקימי פירי כולהו ברשות לוקח וליתינה[ו] בכליו דמוכר, לא שנא הכי ולא שנא הכי קני להו בבת אחת, דכיון דפסק דמים עילויהו ואירצו להדדי בהנהו זביני קני להו לוקח בבת אחת. כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, דהוה ליה כמאן דאגביהינהו לכולהו בבת אחת ואע"ג דליתניהו בכליו דלוקח, כל היכא דליתניהו בכליו דמוכר חד דינא הוא, דהא תניא בהדיא (לעיל בבא בתרא פו,א) פרקן והכניסן לתוך [ביתו] פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. מאי מדד עד שלא פסק, אילימא מדד ואחר כך פסק, אמאי יכולין לחזור בהן, תיקני ליה רשותיה ללוקח דהא פסק מכל מקום וקיימי ברשותיה. אלא לאו דמדד ועדיין לא פסק, דכותה רישא דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן פסק ועדיין לא מדד, אלמא אע"ג דלא מדד כלל כיון דפסק קניא ליה רשותיה ללוקח. לא שנא קימי על גבי קרקע לא שנא במדה דסרסור. דעד כאן לא מספקא לן אלא כליו של מוכר ברשות לוקח, אבל כליו דסרסור ברשות לוקח ודאי קנה. ואע"ג דלא נתמלאה המדה, ואע"ג דליכא שנתות במדה. דכי בעינן נתמלאת המדה היכא דלא קימא ברשות דלוקח, דלית ליה אנפא למקני בגויה אלא מחמת מדה דסרסור, ומדה דסרסור לא קניא עד שנתמלאת המדה. אבל ברשות לוקח דלאו מחמת כלי קא קני אלא מחמת חצרו הוא דקני, כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח. (והא) [והוא] דלא קימא בכליו דמוכר. תדע דרשות לוקח כמשיכה דמיא, ובהדיא תנן משך ולא מדד קנה, לא שנא זבנינהו לכולהו ולא שנא זבין ליה מיניהו שיעור ידוע, דכי משכיה לההוא שיעורא דזאבין ליה אי נמי טפי מההוא שיעורא קניא לההוא שיעורא דזאבין ליה, ולכי כייל להו לפירי שקיל ההוא שיעורא דזאבין ליה ושביק ליה שארא למוכר. והוא הדין נמי ברשות לוקח ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, דהא דומיא דרישא קאי, לא שנא אמר ליה כור בשלשים ולא שנא אמר ליה סאה בסלע.

וכי תימא (מוכר) מכדי כליו של לוקח כי קני ליה מדין חצר הוא דקני ליה, וא"כ מאי שנא גבי חצרו דאע"ג דלא מדד קנה, ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, ומאי שנא גבי כליו של לוקח דכי נחית אדעתא דמרה לא קנה אלא א"כ מדד כדברירנא לעיל. לא דמי, דאלו חצרו של לוקח כיון דאיפשר למוד מתוכה לתוכה מהאי גיסא להאי גיסא ולא צריך לאפוקינהו לפירי מגוה, אע"ג דלא מדד נמי, לענין מיקנא כמאן דמדד דמי ומדידה גלויי מילתא בעלמא היא לברורי שיעור זבינה דמטא לרשותיה דלוקח וסכום דמי דאיחייב ליה לוקח למוכר אבל גבי כליו של לוקח דלא איפשר למיכל מיניה וביה אפי' פורתא פורתא משום דמערב ליה המדוד בשאינו מדוד, ולא איפשר ליה במדידה עד דשפיך ליה לכוליה זבינא מיניה והדר כייל לגויה, וה"ה לגביה משקל וגבי מניין, אשתכח דלאפוקי מגויה קאי לצורך מדה או לצורך משקל או לצורך מניין, ואמטול הכי לאו כמדוד דמי, ודינא הוא דלא ליקני אלא היכא דלא מיחסר מדה ולא משקל ולא מניין, ואיפרק קושין כהוגן:

קי. ת"ש אם היתה מדה של אחד מהן דהיינו לוקח ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאת המדה. היכי דאמי, אי דאמר ליה כור בשלשים, האמרת יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, ובריתא קתני ראשון ראשון קנה. ואי דאמר ליה סאה בסלע, נהי נמי דכל סאה וסאה באנפי נפשה חשיבא, מכל מקום כלה סאה כחד גופה דמיא ולא קני עד דכייל לה לכלה סאה, וברייתא קתני ראשון ראשון קנה. ואע"ג דלא נ[ת]מלאת המדה. וממאי דהכי הוא, מדקתני רישא גבי מדה דסרסור עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואלו גבי מדה דלוקח קתני ראשון ראשון קנה, שמע מינה אע"ג דלא נתמלאת המדה, דאי לא תימא הכי ליערבינהו וליתנינהו.

ופרקינן כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות [היו] במדה. ועיקר מימריה דרב כהנא בפ' המוציא יין (שבת פ,ב) גבי אנדיפי, דגרסינן התם מאי אנדיפי ושקלינן בה וטרינן, ואסיקנא אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין עד כאן לפר ע"כ לאיל ע"כ לכבש. וגבי מדות הלח שבמקדש קאי, שהיו בהם סימנין כעין שנים בולטין לתוכו. והוה לן הכא למימר כדאמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין, אלא איידי דבעי מימר הכא נמי שנתות היו במדה נקט נמי גבי דרב כהנא שנתות היו בהין, אלמא כל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא, הכא נמי בשיש שנתות במדה וכל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא וכל היכא דא"ל כור בשלשים אי נמי סאה בסלע לא קני עד שתתמלא המדה דפסיק עילויה, אלא הב"ע במקום שנהגו למוד בדקה, דא"ל חטים בשלשים סלע אני מוכר לך על שער שבשוק, ומסתמא דעתיה אדקה. ואי דליכא שנתות במדה, אע"ג דמעיקרא דעתיה אדקה, כיון דהשתא מיהת בגסה הוא דכייל על כרחיך דעתיה אהאי מדה דכייל בה, כל מדה ומדה דכייל בה זבינא באנפי נפשה היא וכמה דלא נתמלאת המדה לא קנה. אלא הכא במאי עסקינן בשהיו שנתות במדה, [דכל] שינא ושינא הוי שיעור מדה דקה דכייל בה בשוקא. ומאי ראשון ראשון קנה, דקמא קמא (דקתני) דמטי להנהי שנתות קני, דכל שינא ושינא מדה בפ"ע היא וכמי שנתמלאת המדה דמי.

וה"מ במדה דלוקח, אבל במדה דסרסור אע"ג דאיכא שנתות נמי לא קני עד שנתמלאת המדה. והיינו דקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, דהא דומיא דסופא קא מיירי, דאי אמרת רישא בדליכא שנתות במדה אבל היכא דאיכא שנתות במדה ראשון ראשון קנה היינו סופא. אלא לאו ש"מ דשאני דיניהו מהדדי. וטעמא דמילתא כדבענן למימר קמן.

הדין הוא סברא דילן. ורבואתא מוקמי לה בפי' הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך, והיו שנתות בהין, כל שן שמגיע היין או השמן לאותו שן בידוע שהוא לוג. והוא הדין במדת היבש, כגון דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך קב בארבע מעין, והיו שנתות בסאה (בן) [כל] שן מהן ידוע שהוא קב. וכד מעינת בה שפיר לא צריך למדחק בריתא כולי האי, אלא בסתמא נמי משכחת לה כדפרשינן. מיהו לענין דינא תרויהו אליבא דהלכתא סלקי:

קיא. נוסחא אחרינא ת"ש ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא נתמלאת המדה כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו במדה. והאי נוסחא טעות הוא, דהא ברירנא דברשות לוקח לא שנא כליו דלוקח ולא שנא כליו דסרסור לא בעינן שנתות במדה, ולא משכחת לה ברשות לוקח דליבעי שנתות במדה אלא היכא דקימי פירי בכליו דמוכר ולא זבנינהו לכלים בהדי פירות. אבל היכא דלא הוו קיימי בכליו דמוכר, אי נמי הוו קיימי בכליו דמוכר וזביניהו לכלים נהליה בהדי פירי דקיימי בגויהו בהדי הדדי, מכי קביל עליה מוכר דזבנינהו להנהו פירי ללוקח, כיון דקיימי בקרקעו של לוקח אי נמי בכליו דסרסור ברשות לוקח קנה לוקח מיניהו ההוא שיעורא דזאבין ליה בבת אחת לפום הנהו דמים דפסק בהדיה, כדקתני בהדיא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ואע"ג דלא מדד, לא מעכבא ביה מדידה, מידי דהוה אהיכא דמשכיה לכוליה לבתר דפסק עליה דמים, דאע"ג דלא מדד ולא ידע כמה פירי אית ביה כי היכי לברורי כמה דמים מיחייב למיתב ליה קנה, ובתר הכי כיילי להו לפירי לברורי כמה נינהו וכמה דמים מיחייב ליה לוקח למוכר. והוא הדין היכא דלא זבין ליה מינהו אלא מקצת ואגבהינהו לכלהו, אי נמי הוו קיימי כולהו ברשות לוקח דלאו בכליו דמוכר וקני מיניהו שיעור מאי דזאבין ליה, דלבתר הכי כילי להו לברורי ההוא שיעורה דזאבין ליה משאר פירי. והוא הדין היכא דקימי בכליו דמוכר וזאבינינהו לכלים נהליה בהדי פירי, דכלים גופייהו כפירי דמו לגבי לוקח, דכי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח היכא דזבניהו לפירות ולא זבניה לכלי, דאפסיק ליה כליו דמוכר בין פירי לרשות לוקח, אבל היכא דזבניה לכלי בהדי פירות כולי כחד זבינא דמי ומכי קביל עליה מוכר קניא ליה רשותא דלוקח לכלים ולפירות בהדי הדדי בבת אחת. אלא על כרחיך בריתא דאוקימנא בשהיו שנתות במדה לאו אבבא דאם היה מדה של אחד מהם קאי דמיירי בדלא קיימי ברשותיה דלוקח כי היכי דתיקני ליה ואי קניא ליה מדה דידיה הוא דקניא ליה וכיון דדעתיה אמדה כל כמא דלא נתמלאת המדה לא קני אלא כשיש שנתות במדה כדברירנא טעמא לעיל:

דף פז עמוד א

קיב. ת"ש השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מדינר ליום ולגורן יפה סלע אסור הימינו מדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. כלומר אם שכר את הפועל קודם ימות הגורן לעשות עמו לגורן מחשבון היום בדינר והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע אסור, דהוה ליה אגר נטר לי. ואם שכרו לעשות עמו מהיום ההוא ששכרו ועד ימות הגורן והקדים לו שכרו ולגורן יפה סלע מותר. אלמא אע"ג דא"ל מדינר ליום כלהו כחד יומא אריכא דמו וליכא אגר נטר לי, ולא אמרינן כל יומא באנפי נפשיה חשיב, דאם כן הוה ליה כל יומא שכירות בפני עצמו והיכי שרי ליה למעבד בהדיה בימות הגורן מדינר ליום, כיון דכי מקדים ליה מעות אכתי לא מטי זמן הגורן וקא מוזיל השתא גביה באגר נטר לי קא מוזיל גביה ואסיר. אלא ודאי ש"מ דאע"ג דא"ל מדינר ליום כולהו כחד יומא אריכתא דמו, וקשיא לרב ושמואל דאמרי סאה בסלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה.

אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסיר. כלומר לעולם אימא לך כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא, וסופא היינו טעמא דקתני מותר, דכי חיישי רבנן במשא ומתן לשכר הקדמת מעות הני מילי במקח וממכר דשייך ביה הונאה, ואי בעי למיהדר ביה ולמתבע מיניה אונתיה מצי תבע, הילכך כי מחיל גביה נמי איכא שכר הקדמת מעות. אבל שכירות פועל, דכי מוזיל גביה ועביד בהדיה בפחות לא מצי למתבעיה בדין אונאה, דהא טעמא דשכירות יש לה אונאה משום דליומא נמי הוי מכירה הוא, הילכך הני מילי במטלטלין ובהמות דכי היכי דמכירה דידהו יש לה אונאה שכירות דידהו נמי יש לה הונאה, אבל שכירות דאדם, לא יהא אלא עבד כנעני, כי היכי דמכירה דידיה לית ביה הונאה, דהא אמעיטו להו עבדים מדין הונאה משום דאיתקוש לקרקעות, שכירות דידהו נמי לית ביה אונאה, וכל שכן פועל בר ישראל דלא קני ליה לגופיה. הילכך כי מקדים ליה מעות נמי ומוזיל גביה ליכא אגר נטר לי ואמטול הכי מותר.

מאי שנא רישא ומאי שנא סופא. כלומר השתא דאמרת דזלזולי בשכירות מותר דליכא אגר נטר לי, מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, אפילו רישא נמי לישתרי. ומהדרינן רישא כיון דלא עביד בהדיה מיחזי כאגר נטר לי. כלומר רישא כיון דלא עביד בהדיה מההוא יומא קמא דאגריה מיחזי כאגר נטר לי, דהא יכיל למעבד בהדיה מההוא יומא וכיון לא עביד מיחזי דההוא זימנא דקא נטר ליה הוא דקא מוזיל גביה, ואע"ג דזילזולי בשכירות שרי, כיון דאלו אתני בהדיה אם מעכשיו אני עושה עמך אתה נותן לי מסלע ליום ואם לגורן מדינר ליום אסיר, דומיא דשדה, דאע"ג דקרקע אין לה אונאה כי פריש ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, כי מוכחא מילתא נמי דמשום אגר נטר לי קא מוזיל גביה כמאן דפריש ליה דמי אסרי רבנן משום חומרא דרבית. סופא כיון דעביד בהדיה מההוא יומא ליכא אגר נטר לי. ושרי:

קיג. הרי אמרו הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה משום דתלש כל שהוא קנה אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל לך (רפה) [ויפה] לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. דאשתכח דאקני ליה כל מה שעליה בשכר מאי דעביד בהדיה בההיא תלישה, דכיון דגמרה לההיא עיבידתא קני ליה לההוא פשתן כוליה כל היכא דאיתיה בתורת שכירות, דהוא ניהו אגרא דפסק בהדיה למיתב ליה:

יג. המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואם היה סרסור ביניהם ונשברה המדה נשברה לסרסור. מתני' דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דוקא בסימטא ובמדה דסרסור. דאי ברשות מוכר אע"ג דנתמלאת המדה נמי לא קני, דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. ואי ברשות לוקח, אף על גב דלא נתמלאת המדה נמי שקבל כליו מוכר קנה לוקח ואף על גב דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. ולא מצית לאוקומה ברשות לוקח ומדה דמוכר, דאם כן אפילו נתמלאת המדה נמי לא קנה כדמיברר לקמן. אלא לא משכחת לה אלא בסימטא. ובמדה דסרסור, דאי במדה דמוכר אפי' נתמלאת המדה נמי, היכא דאיכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמו היא, ומכי מטי יין או שמן התם אף על גב דלא נתמלאת המדה ללוקח. אלא על כרחיך מתני' דקא פסיק ותני עד שלא נתמלאת המדה, דמשמע אע"ג דאיכא שנתות במדה, למוכר, לא משכחת לה אלא במדה דסרסור, והכי אוקימנא בהדיא לקמן.

והאי סרסור היינו ספסירא דקאי בין מוכר ללוקח לאשוויי ביניהו, ויהב ליה אגרא. ואורחא דמילתא דכילי בכילא דידיה, וכי איתיה לסרסור התם אורחא דמילתא דכייל להו סרסור גופיה.

מיהו רישא דמתניתין במדה דסרסור וליתיה לסרסור התם, אלא מוכר ולוקח הוא דטרחי וכילי לנפשיהו במידה דסרסור. לפיכך אם הוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואפילו נשברה המדה, דכיון דעדיין לא קנה לוקח לא איבעי ליה למוכר למיסמך עליה דלוקח ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך עליה. ואע"ג דמטיא ליה הנאה ללוקח בהני זביני פטור, דהא לא קביל עליה נטירותא. וההיא דאמר שמואל (להלן ע"ב) הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקיציה דמיה, התם משום דקנייה לגמרי, דאי משום שומר שכר היכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין, ותו מאי אירייא דקיצי דמיה, אלא לאו משום דקנייה. והכא כיון דלא קנייה לוקח דהא לא נתמלאת המדה, ברשות מוכר קיימי, בין ליוקרא וזולא בין לשבירה. ומשנתמלאת המדה ללוקח, ואפילו נשברה המדה, דכיון דקנה לוקח ברשותיה קימא ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמיך אמוכר.

והני מילי לגבי מוכר ולוקח דלא קבלו עליהו נטירותא להדדי, אבל אם היה סרסור עמהן ונשברה המדה, בין עד שלא נתמלאת בין משנתמלאת, נשברה לסרסור, דשומר שכר הוא ואיבעי ליה לנטורי נטירותא מעליתא. ואע"ג דגבי שומרין משיכה נמי בעינן (כדאיתא בב"ק עט,א), והכא קתני ונשברה המדה ואע"ג דאכתי לא אגבהה למדה, כיון דמדה דידיה דסרסור היא קניא היא לאוקומינהו לפירי ברשותיה. והני מילי דאתבר שלא באונס, אבל אם נשברה באונס הסרסור פטור, שלא מצינו שומר שכר שחייב באונסין.

והיינו טעמא דלא איירי גבי סרסור לענין יוקרא וזולא, משום דגבי סרסור לא שייך יוקרא וזולא, דהא לא קני זכותא בפירי אלא לקבולי עליה נטירותא בלחוד. אבל ודאי אי הואי האי סרסור ספסירא דזאבין מהכא ומזבין להכא לאלתר, שנמצא בעל הבית מוכר לסרסור והסרסור מערה ממדתו לכליו של (א) לוקח, אם יש שנתות במדה, עד שלא הגיע לשנתות הרי היא ברשות מוכר, משהגיע לשנתות הרי היא לסרסור, ואפילו נתמלאת המדה לא קני להו לוקח שני דאכתי כליו של מוכר הוא. ואם אין שנתות במדה, עד שלא נתמלאת המדה לבעל הבית, משנתמלאת המדה לסרסור, ולא קני להו לוקח שני, דסרסור מוכר הוא לגבי לוקח שני והוה ליה כליו של מוכר ולא קני לוקח:

יד. וחייב להטיף לו ג' טיפין רבי יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשיכה פטור. מתניתין בבעל הבית המוכר יין ושמן קימא, וה"ה לשאר מיני משקין, והא קמ"ל שחייב להטיף ללוקח מכל מדה ומדה ג' טיפין, שנמצא משפיע לו את המדה ופיה למטה עד שיפסוק כל הנצוק ויטיף לו ג' טיפין, ואח"כ מגביה פי המדה כלפי מעלה. והאי (ארכינה) [הרכינה] ומיצת לשון הטיה הוא, כדכתיב (בראשית כד,יד) הטי נא כדך ומתרגמינן ארכיני כען קולתיך, כלומר שאם הטיף לו ג' טיפין ואח"כ הטה את המדה על צדה או על פיה ומיצת חוץ לכליו של לוקח, הרי הוא של מוכר. ומשום ייאוש בעלים נגעו בה (כדלהלן ע"ב). וכן החנוני, אע"פ שהוא טרוד (ויתר) [יותר] מבעל הבית חייב להטיף ללוקח ג' טיפין. רבי יהודה אומר אם ערב שבת עם חשיכה הרי החנוני פטור מלהטיף לו ללוקח ג' טיפין מפני שהחנוני טרוד. ולית הלכתא כוותיה, אלא אפי' בערב שבת עם חשיכה נמי חייב:

קיד. והא דתנן המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במדה דמאן אילימא במדה דמוכר אימא סיפא משנתמלאת המדה ללוקח אמאי מדה דמוכר היא. א"ר אלעא אמר רב במדת סרסור והא מדקתני סופא אם היה סרסור ביניהן ונשברה החבית נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור עסיקינן. ופריק רישא במדה דסרסור בלא סרסור דליתיה לסרסור גופיה התם וסיפא דקתני אם היה סרסור ביניהם בדאיתיה לסרסור גופיה התם. ודוקא בסימטא, דאי ברשות הרבים אי נמי ברשות מוכר, אפילו כליו דלוקח נמי לא קני, ואי ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא מדד כלל כדאמרי' לעיל (סי' יג). אלא לאו בסימטא ומדה דסרסור, דאע"ג דאיכא שנתות במדה נמי לא קני עד שתתמלא המדה כדאמרן.

והא דמקשינן אילימא מדה דלוקח אי הכי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, דש"מ דמדה דלוקח אע"ג דלא נתמלאת המדה קניא, בדאיכא שנתות במדה קא מיירי, כדאמרינן לעיל. אבל היכא דליכא שנתות במדה, לא קני עד שתתמלא המדה. והאי דקא פסיק ומקשי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, משום דפשיטא לן דמתני' בדאיכא שנתות במדה עסיקינן, דקתני מציעתא (לעיל בבא בתרא פה,א) אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה לוקח, ואוקימנא (לעיל בבא בתרא פו,ב) בדאיכא שנתות במדה, אבל ליכא שנתות במדה לא קנה עד שתתמלא המדה, ומדמצעיתא בדאיכא שנתות במדה רישא נמי בדאיכא שנתות במדה, ואי במדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר, מדה דלוקח היא.

ואי קשיא לך מכדי לא שנא מדה דלוקח ולא שנא מדה דסרסור, היכא דאין שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר ומשנתמלאת המדה ללוקח, אלמא אפי' מדה דלוקח כיון דדעתיה אמדה לא קניא ליה עד שתתמלא המדה, ומדה דסרסור נמי אע"ג דלאו דידיה דלוקח היא כי נתמלאה המדה מיהת קניא ליה, ואשתכח דכליו של לוקח דקני ליה משנתמלאת המדה לאו מכח כליו הוא דקני אלא משום דנתמלאת המדה הוא דקני, ואם כן כי איכא שנתות במדה נמי עד שלא נתמלאת המדה אמאי קני. אי כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא והוה ליה כמי שנתמלאת המדה, אפילו במדה דסרסור נמי ליקני, דהא מדה דסרסור נמי משנתמלאת המדה קניא ליה ללוקח, ואי לאו כמי שנתמלאת המדה דמי אפילו במדה דלוקח נמי לא ליקני, דאפילו במדה דלוקח נמי הא קימא לן עד שלא נתמלאת המדה למוכר.

לא תיקשי לך, כדמעינת בה שפיר משכחת דעיקר טעמא דמילתא אתרויהו חד הוא, דאידי ואידי עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואי איכא שנתות במדה כל היכא דהרשות ביד הלוקח למיכל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא הוה ליה כל שינא ושינא מדה בפ"ע והוה ליה כמי שנתמלאת המדה וקני לוקח, וכל היכא דאין הרשות ביד הלוקח אלא למלאת המדה אשתכח דלא חשיבא להו מדה שלימה עד שתתמלא המדה, וכל כמא דלא נתמלאת המדה לא סמכא דעתיה דלוקח למקנא ולא גמר מוכר לאקנויי ליה. הילכך גבי מדה דלוקח, כיון דמדה דידיה היא וליכא דמעכב עילויה בגוה ואי בעי כייל פורתא פורתא עד הנהו שנתות ותו לא, כגון דהויא סאה ואית בה ששה שנתות זה על גבי זה כל שינא ושינא הוי קבא, דאי בעי לוקח למיכל קבא קבא מדעתיה דמוכר ליכא דמעכיב עילויה. הילכך כי כייל סאה סאה נמי כל שינא ושינא בפ"ע היא והויא ליה כמי שנתמלאת המדה, ואמטול הכי ראשון ראשון קנה. ואלו מדה דסרסור כיון דאי נמי מירצי ליה מוכר ללוקח למיכל ביה קבא קבא בהנהו שנתות מצי סרסור לעכוביה עילויהו, דאפילו אושלה נהליה נמי מצי אמר להו כי אושילתה למיכל בה כשהיא מליאה כדכיילי אינשי, אבל למיכל בה קבא קבא ולעכובה כוליה יומא לא אושילתה נהליכו, הילכך הנהו שנתות כמאן דליתינהו דמו ולא קנה עד שתתמלא המדה. ואיפרק קושיין כהוגן.

נמצאת אומר שלש מדות במדה. אם היתה מדה של מוכר, אפי' נתמלאת המדה לא קנה עד שיערה מן המדה למקום שקונה לו ללוקח או לכליו של לוקח שיש לו רשות להניחו. ודוקא בכל דוכתא לבר מרשותיה דלוקח, אבל כליו של מוכר ברשות לוקח חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואם היתה מדה של סרסור, אם לא השאילה לזמן קצוב אלא למוד בה כך וכך בלבד, עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, כיון דלית להו רשותא למיכל בהנהו שנתות פורתא פורתא משום פסידא דסרסור כדאמרן כמאן דליתינהו להנהו שנתות דמי, ועד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ואם השאילה לזמן קצוב למוד בה כל היום כלו, כיון דקנייה בתורת שאלה ליומא הויא לה כמדה דלוקח. חדא דהא קנייה ליומה, ועוד דאי בעי למיכל בה קבא קבא לא מצי סרסור לעכובי עליה דהא קניה לכולי יומא. הילכך הויא ליה כמדה דלוקח, דאי איכא שנתות במדה כל שינא ושינא מדה בפני עצמה היא וראשון ראשון קנה, ואי ליכא שנתות במדה עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח.

ודוקא בסימטא אי נמי ברשות שהיא של שניהם, אבל ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין צריך לומר ברשות מוכר, אע"ג דא"ל זיל קני נמי לא קני, ואע"ג דנתמלאת המדה כדאמרן (ועא"ג דא"ל זיל קני) ואי ברשותיה דמוכר היא, אי א"ל זיל קני קאני ואי לא א"ל זיל קני חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי ברשות לוקח איתינהו בכליו דמוכר חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא דלא א"ל זיל קני, אבל א"ל זיל קני קאני. ואי ליתינהו בכליו דמוכר אע"ג דלא א"ל זיל קני קני ואע"ג דלא מדד כלל:

דף פז עמוד ב

קטו. הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הכא גבי מכר משום ייאוש בעלים נגעו בה. דכיון דהטיף לו שלש טיפין איאש ליה לוקח משארא וזכה ליה מוכר בגויה לאחר ייאוש, אבל גבי (ה) תרומה דגבוה הוא ומאן מיאש:

טו. השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר [שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר] החנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שהחנוני פטור. מתני' בשולח בנו קטן אצל חנוני שהוא חייב לו איסר, ושלחו למדוד לו שמן לצלוחית שבידו באיסר שהקדים לו ומכר לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר שמן לתינוק, ושיבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שמן שבתוכה, החנוני חייב בנזקי האיסר והצלוחית. ואוקימנא (להלן בבא בתרא פח,א) בשנטל החנוני את הצלוחית מיד התינוק למוד בה לאחרים, דהוה ליה שואל שלא מדעת וגזלן הוי, הילכך לא מיפטר עד דמהדר לה לידא דבעלים, כרבי עקיבא דאמר (ב"ק קיח,ב) צריך דעת בעלים. הילכך אשמן חייב, דסבירא לן דכי שדריה בעל הבית לתינוק לאודועי לחנוני שדריה, ולאו לשדורי ליה בהדיה אלא לשדורי ליה בידא דאיניש אחרינא דידע לאזדהורי ביה, וכיון דשדריה ביד התינוק חייב. ואצלוחית נמי חייב, אע"ג דמעיקרא אבדה מדעת היא, כיון דנטלה חנוני למוד בה לאחרים קאי עלה בגזלן. אבל אם לא נטלה למוד בה לאחרים פטור אצלוחית, דמעיקרא אבדה מדעת היא. ורבי יהודה פטר ליה לחנוני בין משמן בין מצלוחית. משמן שעל מנת כן שלחו דסבר לשדוריה ליה בהדיה שדריה. מצלוחית נמי אע"ג דנטלה חנוני למוד בה לאחרים, דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ולא צריך דעת בעלים. ולית הלכתא כותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור מתשלומי צלוחית, דכיון דלא אגבהה לא קימא ברשותיה. אבל שמן ודאי חייב:

קטז. והא דתנן השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן נתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואיבד את האיסר החנוני חייב, כלו' לשלם את הצלוחית ואי תימא רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו בשלמא באיסר שמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה לחנוני שדריה, אדעתא דלישדר ליה החנוני לשמן נהליה בהדיה איניש אחרינא, [ו]רבי יאודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ומעיקרא כי מסר ליה אבוה דהאי תינוק לצלוחית נהליה לאמטויה נהליה אדעתא דמיתבר ליה תינוק בהליכה הוא דמסרה נהליה, ואם כן כי אהדרה חנוני לתינוק אמאי מיחייב באחריותה.

דף פח עמוד א

אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחית עסיקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בחנוני מוכר צלוחיות עסיקינן. ושלח בעל הבית את בנו אצלו למוד לו שמן באיסר שהוא חייב לו ולשלחו באחת מן הצלוחית שהוא מוכר, ואזדא רבי יאודה לטעמיה ורבנן לטעמיהו דאמרי לאודועיה שדריה. אי הכי אימא סופא מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שחנוני פטור והא אמרת לאודועיה שדריה. אלא אביי בר אבין [ור' חנינא בר אבין] דאמרי תרויהו הב"ע כגון שנטלה למוד לו בתוכה שהיה לו למוד בשלו וליתן לתוכה ביד התינוק, וכיון דנטלה קימא לה ברשותיה. וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא כי האי גונא מי אמר. אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמוה ומנו רבי זירא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי, דאדרה לתינוק דשילה מיניה [ו]פטור, ורבנן סברי גזלן הוי, וצריך דעת בעלים בהשבה. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור, דכיון דלא אגבהה חנוני לא קימא ברשותיה. וקי"ל כרבנן:

קיז. ושמעינן מינה דטעמא דרבנן נמי גבי שמן משום דלאודועיה שדריה. וכל כי האי גונא היכא דשדריה בהדיה מסתמא ואיתניס החנוני חייב. ואפי' היתה הצלוחית ביד התינוק ומדד לו החנוני, דהאמרת לאודועיה שדריה. ושמעינן מינה לענין דינא דצלוחית, דהיכא דמסר לה אבוה דתינוק נהליה לאמטיה לחנוני אבדה מיניה, (לעניין דינא דצלוחית) דהיכא למוד לו בתוכה ואהדרה נהליה ותברה פטור דלא מיחייב באחריותה אלא אם כן נטלה למוד בה לאחרים. ומסתברא דהוא הדין גבי (ה) שמן היכא דמסר ליה אבוה דתינוק איסר לתינוק למיתב ליה לחנוני האי נמי אבדה מדעת היא ואע"ג דיהיב ליה חנוני שמן בגויה לתינוק לא מיחיב באחריות, ועל כרחיך לא מיתוקמא מתניתין אלא באיסר שהוא חייב לו:

קיח. ושמעינן נמי שאם היה בעל הבית מוכר צלוחית, ושלח אחת מהן ביד התינוק לחנוני למוד לו בתוכה באיסר שמן, ונטלה החנוני על מנת לבקרה, מיחייב באחריותה, ולא מיפטר מינה עד דמהדר לה לידא דבעלים, וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמיה:

קיט. ושמעינן נמי דהיכא דשלח בעל הבית את הצלוחית ביד התינוק אצל החנוני למוד לו באיסר שמן, ונטלה החנוני מידו למוד לתוכה והחזירה ליד התינוק ושברה, החנוני פטור. ולא דמי להכישה נתחייב בה, דאימור דאמר רבה הכישה נתחייב בה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא, אבל במידי דלאו בע"ח לא אמר ופטור:

קכ. ושמעינן נמי דהיכא דנטלה החנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים, ואח"כ החזירה לו ושברה חייב, דשואל שלא מדעת גזלן הוי ולא מיפטר עד דמיהדר לה לידא דבעלים. ומתני' נמי דאיפליגו רבנן ורבי יהודה גבי צלוחית, בהכי נמי אוקימנא. דרבי יאודה סבר שואל הוי, ומכי אהדר ליה לתינוק דשאיל מיניה כליא לה שאילתו, ורבנן סברי גזלן הוי וצריך דעת בעלים. וקימא לן כרבנן. ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה לאחרים, דכיון דלא שקלה לא קיימא ברשותיה. ושמעינן מינה דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ושמעינן נמי דמאן דשאיל מתינוק ממונא דאבוה גזלן הוי ולא מיפטר עד דמהדר לידא דאבוה. והוא דקאי ברשותיה:

קכא. גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה. ולזבוניה קאי גבי מאריה, וכי שקליה לוקח לבקוריה מדעת דמאריה שקליה, אדעתא דאי מירצו ביה נקיט ליה ויהיב דמיה למוכר, ואי לא מירצי ביה מהדר ליה למאריה. מסתמא מוכר נמי הגבהה גמר בדעתיה לאקנויי ללוקח בהנהו דמים מהשתא אדעתא דאי לא ניחא ליה ללוקח בגוה ליהדריה נהליה, ולוקח נמי כי אגבהיה אדעתא דהכי אגבהיה. ואמטול הכי אם נאנס בידו מתוך ביקורו מקמי דגלי אדעתיה אי ניחא ליה בגויה ואי לא, חייב לשלם דמיו למוכר כמאן דקנייה קנין גמור. ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן. ואי לבתר דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בגויה נמי פשיטא לן דפטור, דמכי אודועי למוכר דלא ניחא ליה בגויה בעידנא דהוה יכיל לאהדוריה נהליה נפק ליה מתורת לוקח לגמרי וקם ליה בידיה בתורת פקדון בעלמא, ולא מיחייב אלא לאהדוריה למריה כי תבע ליה, (דאי) [ואי] אתניס ביני ביני פטור. דאפילו למאן דפליג גבי אומן בגמרתיו (ב"מ פא,א) התם הוא דאיכא למימר דניחא ליה למתפסיה אאגרה, אבל הכא דמהשתא לא מתהני ליה מידי מיניה מודה דשומר חנם הוי ומוכר הוא דאפסיד אנפשיה דשבקיה גביה*.

אלא כי מיירי היכא דאיתניס בידיה מקמי דלאודועיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה, דאע"ג דמשעת הגבהה גמרי תרויהו למהוי יד הלוקח על העליונה, הני מילי לענין יוקרא וזולא דאיתיה בעיניה ויכיל לאהדוריה למאריה, אבל לענין אונסין, כיון דלא הדר ביה לוקח בעידנא דיכיל לאהדוריה בעיניה למאריה ברשותיה קאי, דכמאן דאתניס לבתר דקנייה לגמרי דמי. דמעיקרא כי אירצו להדדי יד לוקח על העליונה בחזרה לאו אדעתא דלהדר ביה בעידנא דלא להוי ליה למוכר לא זביני ולא דמיה אירצו ליה, דאי הדר ביה בעידנא דיכיל לאהדורי ליה זביני בעיניה מצי למהדר ביה, ואי איתניס מקמי דהדר ביה איגלויי מילתא למפרע דמשעת הגבהה קנייה לגמרי.

ומסקאנא בפרק ארבע נדרים (נדרים לא,א) דה"מ בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא משום דנפישי עליה לוקחין וחייש דילמא הדר ביה מוכר ולא משכח איהו זבינא דכותיה בהני דמי, ואמטול הכי ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה לכל מילי כי היכי דלא יכיל מוכר למהדר ביה. אלא בזבינא מציעא דלא נפישי עליה לוקחין כולי האי הנאת תרויהו היא לקיומיה למקח, דאי הדר ביה חד מיניהו, כי היכי דחייש לוקח דילמא לא מתרמי ליה אחרים דכותיה בהני דמי הכי נמי חייש מוכר דילמא לא מיתרמי ליה לוקח אחרינא דזאבין ליה מיניה בהני דמי. וכיון דסמכא דעתיה דלוקח דלא הדר ביה מוכר מיניה לא ניחא ליה דליקום ברשותיה מהשתא אפילו למהוי ידו על העליונה, דאי קאי ברשותיה לענין מקנא דלא יכיל מוכר למהדר ביה קאי על כרחיה ברשותיה נמי לאונסין, ומשום ספק האי הנאה קלישתה לא ניחא ליה לאיחיוביה באונסין. וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה דסמכא דעתיה ודאי דלא הדר ביה מוכר מינה, אע"ג דניחא ליה למוכר דליקום ברשותיה דלוקח למהוי ידו על העליונה לא ניחא ליה ללוקח מהאי טעמא דאמרן.

וכי תימא וממאי דטעמיה דשמואל משום דבזבינא חריפא ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה בתורת מקח, בין לשכר בין להפסד עד דהדר ביה, ודילמא משום דבההיא הנאה דהוי ידו על העליונה לענין יוקרא וזולא הוי עליה כשואל לאיחיוביה באונסין, ונפקא מינא לאיפטורי בבעלים. לא ס"ד, חדא דלא דמי לשואל, דאלו שואל רוב הנאה שלו, ואלו הכא אפילו בזבינא חריפא נמי תרויהו מתהנו, דזה צריך למקח וזה צריך לדמים. ואי משום דיד לוקח על העליונה לענין יוקרא וזולא, לא עדיף מהפקיד מעות אצל השולחני, דאע"ג דאם מותרין ישתמש בהם אם נאנסו אינו חייב באחריותן, דאלמא אע"ג דכל הנאה דשלחני היא לא מיחייב באונסין, וכל שכן הכא דתרויהו קא מתהנו. ועוד דאם כן מתניתא דהלוקח כלים מבית האומן על מנת לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר (ב"מ פא,א) דסיעיניה לשמואל מינה אלמא חד טעמא נינהו, אי ס"ד כי מיחייב באונסין מדין שואל הוא דמיחייב בהליכה אמאי חייב, כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו היא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוו מיתנסין, הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור. דהתם טעמא מאי דלאו לאוקומה בכילתא שילא, הכא נמי לאו לאוקומינהו באידרונא דביתיה שיילינהו. אלא מדחייבוה באונסין הליכה דלצורך שיגורן לבית חמיו היא שמע מינה דלאו מדין שואל חייבוה אלא מדין לוקח גמור חייבוה. והוא הדין גבי עובדא דחמרא דמיפרש התם (בב"מ) דתרויהו חד טעמא נינהו.

ואי קשיא לך מי מצית אמרת דטעמא דמיחייב באונסין דלאו מטעמא דשואל הוא, והא שמעתיה דשמואל בנדרים (לא,א) בהדיא איתינן מיהא דתניא הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, וההיא ברייתא גופה בהדיה איתינן לה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ שם) לסיועי מינה לאמימר דאמר גבי שואל דכי החזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב בשומר שכר, דשמעת מינה דטעמא דהא ברייתא דמיחייבה ליה ללוקח באונסים מטעמא דשואל היא, דאי מטעמא דלוקח מאי סיעתיה דאמימר מינה, הא ברירנא התם דכי קא מסייע ליה לאמימר מינה לאו מטעמא דהוה מעיקרא שואל בהליכה ובחזירה נושא שכר קא מסייע ליה, אלא מטעמא דכיון דלא קבלינהו מיניה בבית חמיו איגלאי מילתא לפום תנאה דאתני בהדיה דמעיקרא ועד ההיא שעתא דלא קבלונהו מיניה הוה ליה כשוכר, ואע"ג דההיא שעתא כליא ליה שכירותיה הוי עליה בחזירה כנושא שכר, וכל שכן גבי שואל.

ושמעינן מדשמואל בלוקח כלי מבית האומן לבקרו, דאי איתיה לכלי וקא בעי מוכר למהדר ביה אפילו מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה, לאו כל כמיניה, דאי לא תימא הכי כי איתניס מקמי הכין דהיינו מתוך ביקורו אמאי מיחייב לוקח באחריותיה, ומאי אהנייא ליה דקיצי דמיה. ודוקא בזבינא חריפא כדפרשינן, אבל בזבינא מציעא, וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה, דכיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא כלל לא קני ואפילו מוכר (לא) מצי למהדר ביה. דאי לא תימא הכי, כיון דבזבינא חריפא דמחייב באונסין משום דקאי ברשותיה לענין מקנא למהוי ידו על העליונה הוא דמחייב, אי אמרת דבזבינא דרמי על אפיה נמי ידו על העליונה ליחייב נמי באונסין. אלא מדלא מיחייב באונסין אלא בזבינא חריפא ש"מ דלענין מקנא נמי לא קני אלא בזבינא חריפא. ודוקא דהדר ביה מוכר מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל מכי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא אפילו בזבינא דרמי על אפיה לא מצו חד מינייהו למהדר ביה, כדבעינן למימר קמן מבריתא דהלוקח ירק. וכולהו נמי לא אמרן אלא במידי דקיצי דמיה, דכמאן דפסק דמים דמי, אבל לא קיצי דמי אפי' בזבינא חריפא נמי אי פסק דמים קנה ואי לא לא קנה. והאי דקיצי דמיה דקאמרינן, דוקא דידיע בדעתיה דמוכר לזבונינהו בהנהו דמי, לא פחות ולא יותר, אבל היכא דלא ידיעא דעתיה דמוכר, אף על גב דיצא השער בשוק לאותו מקח לא קנה הלוקח אלא אם כן פסק דמים, [כדאמרינן] (לעיל בבא בתרא פו,א) פסק סמכא דעתיה לא פסק (ו) לא סמכא דעתיה.

ואי קשיא לך, ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד לוקח על העליונה לא מיחייב באונסין, והא בריתא דהלוקח כלים מבית האומן דסיעיה התם לשמואל מינה, ועובדא דההוא גברא דזאבין ליה חמרא לחבריה וא"ל קא ממטינא ליה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא לה נהלך, תרויהו בזבינא דרמי על אפיה קימי, דאי לאו הכין לא הוה מזבין ליה נהליה על הדין תנאה. ולא עוד [אלא] דעובדא דחמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפילו הכי חייביה באונסין. לא תקשי לך, דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה, בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו. דאי ניחא ליה בגויה דזאכי ביה לגמרי תו לא מצי חד מינייהו למהדר ביה, ואי לא ניחא ליה בגויה מהדר ליה מיד, דלאו הנאת לוקח היא, דאי משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי בזבינא מציעא דסמכא דעתיה דלוקח, דמוכר גופיה לא ניחא ליה דלהדר, ואי נמי הדר ביה איכא אחריני טובא למזבן בהני דמי. ואי משום דאפשר דמתרמי איניש אחרינא דצריך ליה וזאבין ליה מהאי לוקח בדמי יתירי, כל בשעת ביקור כיון דחזי דאכתי לא זבניה לוקח לגמרי לא זאבין ליה אחרינא מיניה. ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין ליה לאחרינא אלא לבתר דזאכי ביה איהו זכייה גמורה, דאי נמי הדר ביה לוקח שני מיניה חייב איהו בדמיה למאריה קמא, שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של זה. ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא. אבל בלוקח מקח מבעליו להוליכו ולבקרו שלא בפני בעליו, אדעתא דאי ניחא ליה בגויה קני ליה למפרע בהנהו דמי דקייץ ליה אי נמי בשויו, דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזאבין ליה מיניה בדמי יתירי. וכל שכן היכא דשקליה אדעתא לאמטוייה לדוכתא פלן, דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בה דיה ואי לא מזדבן ליה מהדר ליה נהליה, אפילו בזבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מיחייב ליה בדמים אלא לבתר דמטי ליה מיניה רוחא, אין לך הנאת לוקח גדולה מזו. והוא הדין בלוקח כלים מבית האומן להוליכן לבית חמיו, דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזאבין להו בדמי יתירי דמי, ואי לא מהדר להו למריהו, והנאת לוקח היא, ואמטול הכי מיחייב באונסיהו.

ומסתברא דכל שכן בלוקח מקח ונמצא בו מום ונאנס ברשותו שלא מחמת מומו, כיון דאי ניחא ליה ללוקח לקיומיה למקח לא מצי מוכר לבטוליה ואי הוי ביה רוחא ללוקח הוי, כמה דלא מודע ליה למוכר או לב"ד דמקח טעות הוא אי איתניס ברשותיה דלוקח איתניס ומיחייב לשלומי ליה דמיה למוכר כמה דפסק בהדיה. דהשתא היכא דמעיקרא לאו אדעתה דזביניה חליטי קא נחית אלא למהוי יד הלוקח על העליונה לקיומיה למקח או לבטולי, כי איתניס מקמי דלודעיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה ללוקח איתניס, היכא דנחית מעיקרא אדעתא דזביני חליטי דלא יכיל חד מיניהו למהדר ביה ומחמת מומא דאשתכח ביה הוא דהוי יד הלוקח על העליונה, לא כל שכן דאי איתניס מקמי דלודעי למוכר או לב"ד דלא ניחא ליה בגויה ללוקח אתניס, אטו משום דנחות מעיקרא אדעתא דזביני חליטי מגרע גרע, אלא ודאי מחוורתא דמילתא כדכתבינן:

קכב. ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא אתא פרשה ומרטא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומיה וה"מ הוא דקיצי דמיה והוא דקא בעי לה לכולה. ושמעינן נמי מינה כדשמעינן לעיל מדשמואל:

קכג. ההוא גברא דאתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להם הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להם אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקיצי דמיהו. דכיון דאדעתא דזבונינהו בדמים קצובין איתניהו, כי שקלינהו הנך לוקחין אדעתא דהכי קנו להו, ואע"ג דלא פסקי דמים, ותו לא מצי מוכר למהדר ביה. וש"מ דכי אמרינן דהיכא דלא פסק לא קנה ומצי חד מיניהו למהדר ביה, הני מילי במידי דלא קיצי דמיה, אבל במידי דקיצי דמיה אע"ג דלא פסק קנה ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה.

וכי תימא וממאי דכי קאמרינן גבי קרי דלא הוו הקדש משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה, דילמא משום דקיימי בידא דלוקחין דשקלינהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מיבעי ליה. ועוד מאי איריא דקיצי דמיה, כי לא קיצי דמיה נמי הא אמרת אין אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. אלא משום דכי אמרינן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הני מילי במידי דקאי גבי חבריה בתורת הלואה או בתורת גזלה, אבל הכא דלא מגזל גזלונהו מיניה אי לא דלא מצי מוכר למהדר ביה הוו להו פקדון גביהו, ופקדון ברשותא דמאריה קאי כל היכא דאיתיה לכל מילי, אלא השתא דסבירא לן דלא מצי מוכר למהדר ביה הוה ליה כשאר ממונא דלוקח ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדברירנא:

קכד. ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר לעשרו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים הא כיצד יעשה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. הא דקתני רישא הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה, כשהניח לפני המוכר קאי, וטעמא דמילתא לפי שאין נתכון לקנות. ואפי' היכא דקיצי דמיה, דע"כ לא קאמר שמואל ורב יימר ורב כהנא אלא מקמי דלהדריה למוכר דלא יכיל מוכר למהדר ביה, אבל ודאי היכא דאהדריה נהליה כיון דכי שקליה לאו אדעתא דמיקנא שקליה אלא אדעתא דביקור וברירה, מכי אהדריה נהליה איפטר מיניה. וכיון דלא קנה אינו חייב במעשר. ואם גמר בלבו לקנות בעוד שהוא בידו קנה וחייב במעשר, שהלוקח מעם הארץ חייב לעשר. להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר, ואסיר ליה לחבר להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ולעשרו ולהחזירו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים, דכי הוה בטיבליה הוה יכיל מאריה לזבוניה ללוי בדמי יתירי משום מעשר דאית ביה, והשתא דאפיק מיניה מעשר תו לא יכיל מאריה לזבוני לההוא מעשר. ואמרי לה משום דהאי מוכר עם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשרות, והלוקח ממנו חייב לעשר, ונמצא שאינו יכול למוכרו בחזקת שהוא מעושר, ונמצא המוכר מפסיד דמי אותו מעשר. הא כיצד יעשה, מעשרו ונותן לו דמי מעשר.

ומתמהינן עלה ומשום דגמר בלבו קנה וחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסיקינן כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו. אבל באיניש מעלמא דלא ניחא ליה לקבולי אנפשיה מאי דגמר בלביה, אע"ג דמודי דגמר בלבו לקנות נמי כיון דלא אמר הכין בפירוש לאו אדעתא דהכין שקליה:

קכה. וש"מ דכי איכא לפלוגי בין זבינא חריפה לזבינא מציעא אי נמי דרמי על אפיה, בין לענין איחיובי לוקח באונסין בין לענין מקנא, הני מילי מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל היכא דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה דליקני מקמי דלהדריה למוכר, קים ליה זבונא ברשות לוקח לכל מילי, בין למקנא בין לאונסין, ולא יכיל חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא לא יכיל חד מיניהו למהדר ביה. ואע"ג דהשתא לא אמר ליה ללוקח קני קאני, דכי מסר ליה לאגבוהיה אדעתא דמקנא מסר ליה, דליקני משעת הגבהה אדעתא דניחא ליה ללוקח בגויה, ואמטול הכי כי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה מקמי דלהדרה למוכר ומקמי דהדר ביה מוכר קני לוקח ולא מצי חד מינייהו למהדר ביה.

ודוקא לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקני, אבל בתוך כדי דבור אפילו מוכר נמי מצי למהדר ביה, אע"ג דמשעת הגבהה גמר מוכר לאקנויי ליה ללוקח אדעתא דלירצי ביה לוקח, כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דלא גמר לוקח למקנא מעיקרא אפילו למהוי ידו על העליונה, לא מהני גמר דעתו דמוכר לאקנויי ליה ללוקח משעת הגבהה דלא מצי מוכר למהדר ביה אלא מכי ארצי ביה לוקח דלא מצי לוקח למהדר ביה.

תדע דמכי ארצי ביה לוקח לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, דהא בריתא דידן לאו בזבינא חריפא קימא, מדקתני בירר והניח כל היום כולו, וקתני סופא גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר בבא לצאת ידי שמים. אי אמרת בשלמא מכי גלי לוקח דאעתיה דניחא ליה למיקני תו לא מצי למהדר ביה בתוך כדי דבור, היינו דגבי ירא שמים כי גמר בלבו לקנות קנה לחייבו במעשר, דהא אי הוה מגלי אדעתיה דניחא ליה תו לא יכיל מוכר למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור דלוקח, והכא כיון דלבתר דגמר לוקח בלבו לקנות לא הדר ביה מוכר, דהא לאו איהו שקליה מיניה אלא לוקח הוא דקא בעי השתא לאהדוריה נהליה אדעתיה דניחא ליה בגויה ולא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור, ויכיל מוכר בתר הכי למהדר ביה, הכא גבי ירא שמים נמי כי גמר בלבו לקנות נמי אמאי קנה וחייב במעשר, הא לאו בדידיה לחודיה תליא מילתא, דאי נמי הוה אמר בפומיה דניחא ליה דליקני אכתי יכיל מוכר למהדר ביה אפילו לאחר כדי דבור. ותו מרישא נמי שמעת לה, דקתני בירר והניח כל היום כולו לא קנה, טעמא דבירר והניח הא בירר ונטל לעצמו, כיון דקמא קמא דאגבהיה מדעתא דמוכר אגבהיה קנה לוקח ולא יכיל מוכר למהדר ביה. ודוקא היכא דלא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דאירצי ביה, אבל היכא דהדר ביה מוכר בתוך כדי דבורו דלוקח לא קני כלל ותרויהו נמי מצו הדרי בהו. דאע"ג דמשעת הגבהה ניחא ליה למוכר דליקני לוקח אפילו למהוי ידו על העליונה, ואפילו בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא, וכ"ש בזבינא דרמי על אפיה דהנאת מוכר היא, כיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא אפילו למהוי ידו על העליונה דהא בזבינא מציעא עסיקינן וכ"ש בזבינא דרמיה על אפיה, אע"ג דגמר מוכר לאקנויי ליה מעכשיו ולכשירצה ביה לוקח, לא קני ביה לוקח זכותא אלא מעידנא דמירצי לוקח מקמי דהדר ביה מוכר, דמההיא שעתא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור כדברירנא:

טז. הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחד בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אינו צריך. מאי סיטון, זה שמוכר מיני משקה במדה גסה. ומה טעם מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, לפי שמוכר תדיר והמשקה מתיבש במדה, והמדה מתמעטת ללוקחים הבאים אחר כן. ובעל הבית אחת לי"ב חדש, לפי שאינו מוכר תדיר. וליתא לדרבן שמעון ב"ג, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וההיא דאמר רב יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הא דחינן לה בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. והחנוני שמוכר יתר תדיר בכל יום ובכל שעה מקנח מדותיו פעמים בשבת. וממחה את משקלותיו לנסותן פעם אחת בשבת. ומה טעם, לפי שמשתתכין ומעלין חלודה ומוסיפין במשקלן ופעמים שהוא קונה בהן והמוכר מתאונה, או שהוא מוכר בהן שלשה רביעי ליטרא ונמצא שוקל לו ליטרא ונותן רביע ליטרא עם הפירות ואיפשר שהשיתוך מרובה באבן שנשתכת עם הפירות יתר מן השיתוך שבאבן שבכף שנייה. ומה טעם מקנח מאזנים על כל משקל ומשקל, כלומר כל פעם ופעם שהוא שוקל, לפי שנדבק מן המשקה ומן הבשר והדבש והחלב שהוא שוקל בכף מאזנים והכף מכבדת יתר מן המשקל הראוי לה, וכשהוא חוזר ושוקל בה לאחרים הכף מכבדת והפירות מתמעטין לפי שתוספת הכף עולה למשקל הפירות. לפיכך מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל, לא שנא בלח ולא שנא ביבש, כתנא קמא דגזר לח אטו יבש. וליתה לדרשב"ג:

דף פח עמוד ב

יז. וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. הא דקתני רישא חייב להכריע לו טפח, אכף מאזנים קאי, שתהא שפת הכף שהפירות בתוכה יורדת טפח למטה משפת הכף השנית שכנגדה שהמשקלות בתוכה. והא דקתני היה שוקל לו עין בעין, כלומר בצמצום, נותן לו גירומין, דאינון הכרעות, כלומר שמוסיף לו כשיעור מה שהמשקל המוכרע טפח מוסיף על המצומצם כדמשער ואזיל. ודוקא במקום שאין מכריעין, אבל מקום שמכריעין לאו כל כמיניה, ואפילו לטפויי ליה. ואי אתני בהדיה הכל לפי תנאו. וכי קתני נותן לו גירומין בסתם מקום שאין מכריעין.

וכמה הן גירומין, אחד מעשרה בלח. ופרישנא בגמ' אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין דלח, דהוה ליה חד ממאה. ואחד מעשרים ביבש, מספקא לן בגמ' אי אחד מעשרין בליטרא לעשרים ליטרא או אחד מעשרה בליטרא לעשרין ליטרין. הילכך הבא לצאת ידי שמים צריך ליתן אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד ממאתים, אבל בדינא לא כיפינן ליה למיתב אלא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד מארבע מאות. ומפני מה הכרעת הלח מרובה מהכרעת היבש, אי משום צחצוחי הלח דמשתייר מיניהו בכף מאזנים, אי הכי במקום שמכריעין נמי תהוי טפי, ורישא קתני חייב להכריע לו טפח, ומשמע סתמא לא שנא ללח ולא שנא ליבש. ועוד תמה על עצמך, דקתני חייב להכריע לו טפח, לא שנא שקל לו ליטרא ולא שנא מאה ליטרין, וסופא דקתני היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרין ליטרין, אלמא הכל לפי המשקל, דאי שקל לו ליטרא יהיב ליה גירומין חד ממאה בליטרא ואי תקיל ליה מאה ליטרין יהיב ליה ליטרא גירומין. לא תיקשי לך, דכי מכרע ליה לא מכרע ליה אלא טפח, בין למרובה בין למועט, ואלו כי יהיב גירומין יהיב ליה הכל לפי המשקל, משום דהכרעה גופה בתר משקל אזלא, שכל זמן שהמשקל קל אתה יכול להכריעו בדבר מועט ובזמן שהוא כבד אי אתה יכול להכריעו אלא בתוספת מרובה, ונמצאת ההכרעה אע"פ שהיא שוה למראית העין הרי אינה שוה במשקל, ולפיכך שיערו חכמים את ההכרעה טפח בין למרובה בין למועט, וכי תקיל ליה ליטרא ומכרע ליה טפח אי מתוסף ליה חד ממאה, על כרחיך כי מכריע ליה טפח למאה ליטרין נמי חד ממאה מתוסף ליה, ואשתכח דשיעור הכרעה ושיעור גירומין אידי ואידי בחד משקל אזיל.

ודקא קשיא לן נמי מאי שנא גבי הכרעה דלא מפליג בין לח ליבש ומאי שנא גבי גירומין דקא מפליג בין לח ליבש, התם (בגמ' בסמוך) אסיקנא דגירומין דאורייתא במקום שלא נהגו להכריע, והכרעה במקום שנהגו להכריע דחייב להכריע לו טפח בין ללח בין ליבש. והאי טפח סליק לפום חושבאנא דגירומין ולח, דאשתכח דמכרע ליה ליבש כמה דמכרע ליה ללח, וחומרא בעלמא הוא במקום שנהגו. ולאו למימרא דנהגו להכריע לו טפח, דאם כן ליתני הכל כמנהג המדינה, אלא כגון מקום שנהגו להכריע הכרעה אחת בין ללח בין ליבש, דאי מכריע ליה ללח במאי דחזי ליה ליבש קא פסיד לוקח, ואמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. וכי תימא לכרע ליה ללח כי דיניה וליבש כי דיניה, הא נהגו למיתב הכרעה אחת לתרויהו, ואתו לאכרועי ליה ללח כמה דחזי ליה ליבש, הילכך ליכא אורחא לקיומי מנהגא ודלא לפסוד לוקח אלא לאכרועי להו לתרוייהו שיעור מאי דחזי ליה ללח. ואי משום פסידא דמוכר, ליכא למיחש, חדא דגבי לוקח קפיד קרא טפי דכתיב צדק משלך ותן לו, ולא מצינן למגרע ליה ממאי דחזי ליה ולא מידי, וכל היכא דעבדינן תקנתא לטפויי ליה שפיר דמי משום צדק משלך ותן לו. ותו דמוכר גופיה הא ידע דאית ליה לאכרועי כי האי שיעורא, ואי לאו דאית ליה רוחא כי האי שיעורא לא הוה מזבין, ואלו לוקח אכתי לא ידע אי רווח ואי לא רווח, ודינא הוא למיחש לפסידא:

יח. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה לימחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק. מאי מקום שנהגו למוד בדקה, כגון מקום שיש להן מדות הרבה גדולות וקטנות, והגדולה תיכיל שתי מדות מהקטנות או יתר מהן, ומכור לו שיעור מדה גדולה, מקום שנהגו למוד בדקה לא יאמר לו הריני מודד לך בגסה אחת, אלא מודד לו בדקה שתים. ואם נהגו למוד בגסה, לא ימוד לו שתים בדקה, אלא מודד בגסה אחת. מה טעם, מפני שהגדישה של שתים יתירה מהגדישה של אחת והמחיקה בשתים מפחתת את המדה יתר מהמחיקה באחת. ועוד, שאי אפשר לצמצם שיהו שתי המדות הדקות כשיעור המדה הגסה בלא פחות ולא יתר, אלא פעמים שפוחתות מעט או שמותירות מעט, ואם בא לשנות מן המנהג נמצא אחד מהן מפסיד. וכן מקום שנהגו למחוק את המדה לא יגדוש אפילו להוסיף לו על הדמים, וכן מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו לפחות לו מן הדמים, לפי שאי אפשר לשער דמי הגדישה בכל פעם ופעם, אלא פעמים שהוא מותיר ופעמים שהוא פוחת, ואם בא לשנות מן המנהג פעמים שזה מפסיד ופעמים שזה מפסיד. ודוקא היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל היכא דאתני בהדיה מעיקרא הכל לפי תנאו, דקימא לן בדבר שבממון תנאו קיים:

קכו. והא דתנן וחייב להכריע לו טפח, דייקינן בגמרא מנה"מ א"ר שמעון בן לקיש דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו א"ה אימא סופא היה שוקל לו עין בעין ונתן לו גירומין ואי הכרע דאוריתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואסיקנא אלא מתניתין דקתני חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו ואשמעינן תנא דמקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח, וכי אתמר דר"ש בן לקיש אסופא אתמר היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין מנא הני מילי ארשב"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. ורישא במקום שנהגו וסופא בסתם מקום שלא נהגו:

קכז. וכמה גירומין א"ר אבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בליטרא בלח דעשר ליטרין דלח ואחד מעשרין בליטרא דיבש לעשרין ליטרין דיבש או דילמא אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרה ליטרין דלח ולעשרים דיבש, כלומר וכן לעשרים לטרין דיבש א' מעשרה בליטרא דיבש, תיקו. אשתכח השתא דגבי לח פשיטא לן דאחד מי' בליטרא לעשר ליטרין הוי, דהיינו חד ממאה, אבל ליבש מספקא לן אי אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין דהוו להו אחד ממאתים, או דילמא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין, דהוו להו חד מארבע מאה. הילכך דינא הוא, דמכרע ליה ליבש חד מארבע מאה דפשיטא לן, ושארא חומר לתובע וקולא לנתבע, וירא שמים חייב להחמיר על עצמו:

קכח. א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה. כלומר שהעריות נאמר בהן אל כי את כל התועבות האל (ויקרא יח,כז), והמדות נאמר בהן אלה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול (דברים כה,טז). אל קשה דכתיב ואת אילי הארץ לקח, ואלה קשה מאל. וכ"ת גבי עריות נמי הא כתיב אלה, כי לכל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, ההוא למעוטי מידות מכרת הוא דאתא, כלומר עריות הוא דקימי בכרת אבל מדות לא. ואלא מאי עודפיהו דמדות טפי מעריות, דעריות איפשר בתשובה, דמכי פריש מיניה יצא ידי תשובה, מדות אי איפשר בתשובה. דהא לא ידע למאן גזל וכמה גזל:

קכט. וא"ר לוי קשה גזל הדיוט יתר מגזל גבוה שגזל הדיוט הקדים חטא למעילה שנאמר (ויקרא ה,כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. שנאמר (שם ה,טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':

דף פט עמוד א

קל. ת"ר מניין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין שנאמר איפה שלמה וצדק מנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין לפחות לו מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין להוסיף לו בדמים שאין שומעין לו תלמוד לומר איפה שלימה וצדק. ודוקא היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל אתני בהדיה מעיקרא תנאו קיים:

קלא. ת"ר מניין שאין מעינין במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעינין ת"ל אבן שלימה וצדק ומניין שאם אמר המוכר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים או שאמר הלוקח הריני מכריע במקום שמעינין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו שנאמר אבן שלמה וצדק. וה"מ היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל אתני בהדיה מעיקרא תנאו קיים:

קלב. ת"ר יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים למדות. והוא אדם ממונה על המדות לדונן, וחותם אותם בחותמו כדי שלא יהא אדם רשאי למוד במדה שאין עליה חותם, ולא יהא דרך לרמאין למוד במדה יתירה או חסירה. וכל מי שנמצא מודד במדה שאין עליה חותם עונשין אותו. ומדלא קתני אלא למדות שמע מינה למדות הוא דמעמידין אבל לא על השערים, למנות אגרדמים שלא יהא רשות לשום אדם למכור בזול יותר מן השער היוצא בשוק שדבר זה הפסד הוא ללקוחות כדתנן בפ' הזהב (ב"מ ס,א) ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב. ומנא תימרא דהא דקאמרינן אין מעמידין אגרדמים לשערים שלא לפחות את השער הוא, מדקאמרינן לקמן מעמידין אגרדמים לשערים מפני הרמאין כדבענן למימר קמן.

אמר ר' שמעון בן לקיש מעמידין אגרדמין לשערים וכן אמר שמואל מעמידין אגרדמים למדות ולא לשערים. וקימא לן כותיה, דהא דאמר ראמי בר אבא א"ר יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים מפני הרמאין ליתה, דהא מתניתא איפכא תניא. מיהו ש"מ דטעמא דמ"ד אין מעמידין מפני הרמאין הוא, וש"מ דהאי אגרדמים דקאמר מעמידין אותם לשערים לאו שלא למכור ביוקר בלחוד הוא, דא"כ מאי מפני הרמאין האי מפני מפקיעי שערים מבעי ליה, אלא שלא למכור בזול יתר מן השער היוצא בשוק, ומאי מפני הרמאין, שמתוך שהוא מראה שהוא מוכר בזול נמצא מרגיל את בני אדם לבוא אצלו והוא מרמה אותן במדה או במשקל או בעירוב פירות רעות ביפות יותר ממה שהוא פוחת להן מן הדמים. מכלל דמאן דאמר אין מעמידין דלא לימנעינהו לזבוני בזול קאמר. וקי"ל כותיה. אבל להעמיד ממונין שלא יפקיעו את השער מעמידין, כדאמרינן ביומא בפ"ק (ט,א) מתוך שפלהדרין הללו חובטין אותן ואומרים להן מכרו בזול מכרו בזול כו', אלמא הכי הלכתא:

קלג. ת"ר היה מבקש ממנו ליטרא שוקל לו ליטרא חצי ליטרה שוקל לו חצי ליטרא בפני עצמה רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קמ"ל דמתקנינן מתקאלי עד הכי כלומר במדה הזו, אבל בציר מהכין לא. וכן לא יעשה שני משקלות שתהא תוספת הגדול על הקטן פחות מכפלים ממנו, לפי שמתחלפין זה בזה ונמצא מרמה בו את אחר. לפיכך לא יעשה ליטרא פחות רביע לפי שמתחלף בליטרא או בחצי ליטרא. וכן לא יעשה שלשה ליטרא לפי שמתחלף בחצי ליטרא או רביע ליטרא. אבל עושה הוא ליטרא וחצי ורביע ליטרא, שכיון שכל אחד מהם כפלים בחבירו אינן מתחלפין זה בזה. אבל אינו עושה שמינית ליטרא וחצי שמינית ליטרא, שכיון שהם קטנים וקרובין במראה זה לזה מתחלפין זה בזה. וא"ת אם כן הרי שביקש ממנו שמינית במה הוא שוקל לו, דוקא במתקלי רברבי דמתקרין על שמה דליטרא, אבל מתקלי זוטרי דלא מתקריאן על שמא דליטרא, כגון אוקיא וחצי אוקיא וזוזא ופלגא דזוזא מתקנינן. הילכך מאן דבעי מיניה שמינית ליטרא תקיל אוקיא ופלגא. ואי בעי שלשה שמיני ליטרא תקיל רביע ליטרא ויהיב בהדיהו אוקיא ופלגא, והשאר ע"ז הדרך:

קלד. ת"ר היה מבקש ממנו שלשה רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי ג' רביעי ליטרא בג' פעמים או בשתים כדי שיתן הכרע לכל משקל ומשקל אלא שוקל לו ליטרא ומניח [רביע] ליטרא עם הבשר:

קלה. ת"ר היה מבקש ממנו עשר ליטרין לא יאמר לו שקול לי אחת אחת והכרעה אלא שוקל לו כלן בבת אחת ונותן הכרע אחד לכלן:

קלו. נפש מאזנים תלויה באויר שלשה טפחים וגבוהה מן הארץ ג"ט וקנה ומתנה שלה מכאן ומכאן י"ב טפח. מאי נפש מאזנים, ברזל העומד באמצעיתו של קנה כעין כובע והלשון באמצעיתו, ופעמים שעושין אותו של חוט או של משיחה, והוא הנקרא חוט המאזנים. ומאי תלויה באויר ג"ט, שכשהשוקל תופש בראשו של חוט זה או בראשו של ברזל יהא החוט או הברזל היוצא מתחת ידו תלוי באויר ג"ט, שנמצא החוט ממקום שיוצא מיד השוקל ועד שמגיע לקנה ג"ט. ואמאי קרו ליה נפש, לפי שהוא גבוה שבמאזנים, כמה דקרו ליה לבנין שעל גבי הקבר נמי נפש. ויש אומרים נפש מאזנים, חוט שקופת המאזנים תלויה בו, והוא החוט שהשוקל תופש בראשו, ולפיכך נקרא נפש לפי שהוא גבוה שבמאזנים, אבל הקנה לא נתנה בה בריתא זו שיעור. וצריכא עיונא.

ומדקתני קנה ומתנה שלה שנים עשר טפח ולא קתני קנה ומתנה שלה שנים עשר טפח, ש"מ (הם) [הני] שנים עשר טפח בין קנה ומתנה מתפלגי קנה ארבעה ומתנה של כף זו ארבעה ומתנה של כף שנייה ארבעה, הרי כאן שנים עשר טפח. ובמאזנים דגרומני קאי כדמיברר לקמן.

דף פט עמוד ב

ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר (ששה) שני טפחים וגבוהה מן הארץ ב' טפחים קנה ומתנה שלה תשעה טפחים. קנה שלשה ומתנה שלשה מכאן ושלשה מכאן הרי כאן ט' טפחים. של חנוני ושל בעל הבית תלויה באויר טפח וגבוהה מן הארץ טפח קנה ומתנה שלה ששה טפחים. קנה שנים ומתנה שנים מכאן ושנים מכאן הרי כאן ו"ט. ושל טורטאני תלויה באויר שלש אצבעות וגבוהה מן הארץ שלשה אצבעות קנה ומתנה שלה איני יודע. ואלא הך קמיאתא דמאי (רב) אמר רב פפא דגרומני. והוא פסולת של צמר גפן הנקר' בלשון ערבי חבאל קטון. ויש אומרים של עששיות של ברזל שהן כבדות וצריך להם מאזנים גדולות וחזקות, וכן הדעת נוטה:

קלז. א"ר מני בר פטיש כדרך שאמרו לענין איסורן לכך אמרו לענין טומאתן. שאם לא יהיו כשיעור הזה אינן חשובין ככלי לקבל טומאה. והוא דלית להו בית קיבול. מאי קמ"ל תנינן חוט המאזנים של חנוני ושל בעלי בתים טפח. וחוט זה הוא חוט שהקנה של מאזנים תלוי בו, והוא הנקרא נפש מאזנים, שיעורו טפח כדי שתהא תלויה באויר טפח. ופריק קנה ומתנה שלה אצטריכא ליה לרבי מני דלא תנן:

קלח. ת"ר אין עושין משקלות לא של אבץ ולא של אבר ולא של גיסטרן ולא של שאר מיני מתכות, לפי שמשתתכין ומוסיפין במשקל אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית. מאי לא של אבץ ולא של אבר, אבץ זה בדיל, אבל זה עופרת כדכתיב (במדבר לא,כב) את הבדיל ואת העופרת ומתרגמינן ית אבצא וית אברא, ונקרא בלשון ערבי אל קוריר ואל רצאץ. גיסטרון, פסולת של ברזל ושאר מיני מתכות ונקרא בערבי אלפגרא:

קלט. ת"ר אין עושין את המחק לא של דלעת מפני שהוא מקל ולא של מתכות מפני שהוא מכביד אבל עושה הוא של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע. ומפני מה אין עושין של דלעת, לפי שמקל ואינו נמחק כלום ונמצא מוכר מפסיד. ולא של מתכות, מפני שמכביד והוא מוחק יותר מדאי ונמצא הלוקח מפסיד. ואם נפשך לומר לפי שמעבירו מלמעלה על גבי החטים ומכביד והוא גודש את הקמח בתוך המדה ונמצא נוטל מדה גדושה תחת מחוקה והמוכר מפסיד. אבל עושה הוא של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע, והוא עץ שנקרא בלשון ערבי אלבקס, שכל אלו בינוניים הן במשקלן ואינן מכבידין יתר מדאי ולא מקילין יתר מדאי:

קמ. ת"ר אין עושין את המחק צדו אחת רחב וצדו אחת קצר ולא ימחוק בבת אחת מפני שהמוחק בבת אחת רע למוכר ויפה ללוקח ולא ימחוק מעט מעט מפני שרע ללוקח ויפה למוכר. הא דקתני אין עושין את המחק צדו א' רחב וצדו א' קצר, לפי שאין קו המחיקה הולך בשוה אלא פעמים מכביד ופעמים מקל. ואיכא נוסחי דאית בהו אין עושין את המחק צדו א' עבה וצדו א' קצר, לפי שהצד העבה מגיע עד דפני המדה ומונע את הצד מלירד, ונמצא מצד שהמחק עבה נמחק ומצד הקצר גדוש.

ועל כולם אמר רבן יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אוי לי אם אומר שלא ילמדו הרמאין ואוי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. סוף סוף אמרה או לא אמרה א"ר שמואל בר יצחק אמרה ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

קמא. תנו רבנן לא תעשו עול במשפט במדה כו' במדה זו מדידת קרקע שלא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח ובמשורה שלא ירתיח ומה משורה שהיא א' משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו להין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית לוג. הא דקתני רישא שלא ימוד לא' בימות החמה ולא' בימות הגשמים, משום חבל המדה הוא, דבימות הגשמים קמיט ובימות החמה רפי ומוסיף במדתו. ואמרי לה איפכא, דבימות הגשמים אגב רוטבא דאוירא רפי ובימות החמה כויץ ובצר שיעוריה. ומשכחת לה באחין או שותפין שחלקו, אחד נטל מאה אמה כאן ואחד נטל מאה אמה במקום א', שלא ימוד לא' בימות החמה ולא' בימות הגשמים, אע"פ שאינו מתכוין להוסיף לזה או לפחות לזה. ואין צריך לומר בזמן שמזלזל במידה בפשיעה, ואין צריך לומר במזיד. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח, כדי שיעלו חלודה ויכבידו, ונמצא עושה מדה יתירה ליטול בה. במשורה שלא ירתיח, ומשורה זו מדה קטנה היא, והיא אחד משלשים ושלשה בלוג. ואמאי אצטריך קרא למפרט בה לאו, והלא משורה בכלל מדה ולמה יצאת, אלא לחדש דבר, שלא ירתיח, כלומר שלא יתן במהרה במדה כדי שיעלו המשקין רתיחה ונראה כאלו נתמלאת המדה והיא שלא נתמלאת. ומה משורה שהיא אחד מל"ג בלוג הקפידה עליו תורה שלא ירתיח ויעשה בה עול ק"ו להין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית לוג:

קמב. אמר רב יאודה אמר רב לא יעשה אדם מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפילו ליחדה לעביט של מימי רגלים דזימנין דמתרמי וכייל בה. אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי להו למדות בחתמא דאגר דמים אבל באתרא דחתימי ליעביד, דכל כמא דלא חזי ליה לוקח לחתמא לא שקיל מיניה פירי בההיא מדה. אי הכי באתרא דלא חתימי נמי כל כמה [ד]מהנדזי לא שקיל, אפי' הכי זימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי ושקיל:

דף צ עמוד א

קמג. תניא נמי הכי לא יעשה אדם מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפי' עביט של מימי רגלים אבל עושה הוא סאה ותרקב, כלומר תרי וקבא דהוו להו תלתא קבין דאיתינהו פלגו סאה, וחצי תרקב דהיינו קבא ופלגא וקב וחצי קב רובע קב וחצי (קב) רובע ותומן שהוא רביעית רובע ועוכלא וכמה עוכלא אחד מחמשה ברובע קב. ובמדת הלח עושין הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית ושמינית ואחד משמנה בשמינית וזהו קורטוב. נמצא קורטוב אחד מששים וארבעה בלוג, והיינו אחד משמונה בשמינית לוג. אבל קביים לא לעביד דאתי לאיחלופי בתרקב, אלמא טעו אינשי תולתא. ואי הכי קב נמי לא ליעביד דאתי לאיחלופי בחצי תרקב אלא תולתא לא טעו אינשי וקביים היינו טעמא דלא ליעביד דאתו לאיחלופי בחצי תרקב דהיינו קבא ופלגא אלמא טעו אינשי ריבעא. אי הכי תומן ועוכלא נמי לא לעביד דאתו לאיחלופי בהדי הדדי, דהא ליכא ביניהו טפי מחומשא, ואי טעו אינשי ריבעא כל שכן דטעו בחומשא. אמר רב פפא מדות קטנות פקיעי* בהו אינשי. וכי תימא שלישית ההין ורביעית ההין לא נעביד כיון דהוו במקדש לא גזרו בהו רבנן, וכי תימא במקדש גופיה לגזור כהנים זריזים הם:

קמד. אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. מאי אין מוסיפין על המדות, אין מוסיפין עליהן לבטל את הראשונות ולעשותן גדולים ממה שהיו יתר משתות. ולא על המטבע יתר משתות, והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. ומסתברא דהני מילי היכא דאיכא בי דינא דפריס להו לכלהו מוכרין לזבוני הכין, כי מעשה דרב יהודה בפרק המפקיד (ב"מ מ,א) גבי דנא דחמרא, אבל היכא דליכא ביה דינא דפריס להו לכולהו מוכרין לזבוני הכין אלא כל חד וחד מזבין כמא דיכיל, לא מיחייב האי לחודיה לזבוני בזול, דלכי שלמי פירי דידיה מזבני הנך אחריני ביוקר. ועוד דאיפשר דזאבין להו מיניה מאן דמזבין להו למחר ביוקר, ואפסודיה לדידיה בידים לא מפסדינן:

קמה. ודייקינן אין מוסיפין על המדות יתר משתות מ"ט אילימא משום אפקועיה תרעא, דכיון דמטפינן על המדות על מנת שלא להוסיף בדמים מימנעי בעלי בתים מלזבוני וקא פקע תרעא. אי הכי אפילו שתותא נמי לא לוסיף. אבל פחות משתות לא קשיא לן, דעביד איניש דמחיל. ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. הכי אשכחנן ליה להאי סוגיא במקצת נוסחי. ואיכא נוסחי דלית בהו אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא, אלא הכי אית בהו, ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.

והני תרי נוסחי תרויהו לחד טעמא סלקי, דאליבא דתרויהו כי קשיא לן שתות ופחות משתות קא קשיא לן אמאי אין מוסיפין. אי משום אונאה דלא להוי ביטול מקח דילמא אתי למיכל ליה בכילא עתיקא ואי מטפינן שתות לא הוי ביטול מקח טפי הוי ביטול מקח, ואביטול מקח לא קפדי רבנן דלא לטרח בכדי, דאלו שיעור אונאה כיון דקנה ומחזיר אונאה לאו בכדי קא טרחי, אי הכי אפילו פחות משתות נמי לא לוסיף, דכיון דטעותא במדה היא ביטול מקח הוי, דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, דאשתכח דאפי' פחות משתות נמי זימנין דהוי ביטול מקח כי טעמא דנוסחא קמא אלא דחד נוסחא קיטא וחד נוסחא רויחא.

לאו למימרא דעיקר שמעתיה דרבא כי איתמר לענין ביטול מקח דוקא איתמר, דרבא לאו לשווייה ביטול מקח דוקא אתא, דהא גבי מדה בחבל אני מוכר לך וגבי לקח הימנו במשקל אע"ג דאשתכח טעותא במדה או במשקל לא (האי) [הוי] ביטול מקח אלא הדר טעותא למריה, כדבעינן לברורי לקמן. אלא רבא לאפוקיה מדין מחילה דשיכא בהונאת דמים בפחות משתות הוא דאתא. והוא הדין לאפוקי משאר אנפי דמחילה דשיכא גבי הונאת דמים. כגון היכא דשהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. אי נמי בקרקעות, דאע"ג דאונאת דמים לית בהו טעות מדה ומנין אית בהו לאהדורי טעותא, דומיא דמדה בחבל ודומיא דשמעתא דקידושין (מב,ב) דמפליג התם בקרקעות בין היכא דפלוג בעילויא להיכא דפלוג במשחתא מדרבא. מיהו במטלטלי זימנין דמתרמי בהו נמי ביטול מקח בטעות מדה אפילו בפחות משתות, כגון היכא דלא קני אלא במדה, דתנן (לעיל בבא בתרא פז,א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דאי כייל ליה במדה חסרה או יתירה דלא קים להו לתרויהו בגויה לא קני חד דלאו מדה. ועוד דכל מדה ומדה כי כייל לה מוכר אדעתא דקטנה ואשתכח גדולה מדידה בטעות היא ובמאי קני. ומהאי טעמא הוא דמקשינן הכא מדרבא, דכיון דאיכא חמרין דמיתו תבואה ופירות ממקום למקום ולא ידעי בתוספת המדה וכיילי להו ללקוחות אדעתא דמדה ישנה דהוא קטנה ונמצאת גדולה, והוה ליה מקח טעות, ואפילו בפחות משתות, דכל טעות מדה אפילו בפחות מכדי אונאה לא שייכא ביה מחילה, דאשתכח דאפילו פחות משתות נמי זמנין דאתי ביה לידי ביטול מקח, ואמאי מוסיפין.

ואלא דלא להוי פסידא לתגרי שאין להם להשתכר יתר משתות, ואם מוסיפין על המדות יתר משתות מאחר שאינו מוסיף בדמים הוה ליה פסידא. פסידא הוא דלא הוי רוחא לא בעי זבון וזבין תגרא איקרי. כלומר אי משום פסידא דתגרי הוא, דשמעת מינה דהאי מוסיפין על המדות דקאמרינן על מנת שלא להוסיף בדמים הוא, אי הכי אפי' שתות נמי לא לוסיף, דהא קא נפיק שתותא דרוחא בדמים בשתותא דאוסיף ליה במדה ולית ליה רוחא, וכיון דלית ליה רוחא כלל היינו פסידיה, דאטו מאן דזאבין ומזבין בלא רוחא תגרא איקרי.

אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש. כלומר אלא לעולם האי אין מוסיפין על המדות יתר משתות לאו על מנת שלא להוסיף בדמים בכדי תוספת המדה חוץ מתוספת הקצבה לתגרין להשתכר במקח, דאשתכח דאית להו לתגרא לאוספי בדמים תולתא, שתותא כדי תוספת המדה ושתותא רוחא, דהשתא ודאי ליכא פסידא לתגרי כלל. ודקא קשיא לך אי הכי מאי שנא שתות ומאי שנא יתר משתות, לאו משום פסידא דתגרי הוא ולאו משום אפקועי תרעא הוא, אלא שמואל קרא אשכח ודרש כדבעינן למימר קמן:

קמו. ושמעינן מינה דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דמסתמא לא שייכא ביה מחילה כלל, לא במטלטלין ולא בקרקעות. ושמעינן נמי דכל היכא דלא קני אלא במדה, ונמצאת מדה חסרה או יתירה, אפילו פחות מכדי אונאה כביטול מקח הוי. דאי סלקא דעתא קנה ומחזיר את הטעות, אם כן הא דדיקינן ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, מאי קושיא, הא אמרת דכל היכא דהמקח בטל לא קפדי רבנן. וכי תימא הכי קא קשיא ליה, כיון דאמר רבא כל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ולא הויא מחילה דכפורע חובתו דמי, והוה ליה כמאן דאיתיה גבי (ה) חבריה כור חטים, דכי יהיב ליה כור פחות כל שהוא או יתר כל שהוא ואפילו עוכלא, אית ליה מדינא למשקל מיניה ההוא עוכלא דאשתייר ליה גביה או דאייתר ליה גביה, וכי היכי דפחות משתות (לה) [לא] שייכא ביה מחילה מטעמא דכפורע חובתו דמי, יתר משתות נמי לא שייך ביה ביטול מקח, אלא שקיל טעותיה ואזיל דכפורע חובתו דמי, ואם כן אמאי אין מוסיפין על המדות יתר על שתות, אפי' יתר על שתות נמי לוסיף, דהא לא שייך בהו ביטול מקח. לא ס"ד, דכי שייך למימר הכי היכא דעיקר זביני לית בהו טעותא, אלא בתר דגמרי להו זביני קא טעי במדה, אבל הכא עיקר זביני בטעות, דהא לא מקימי זביני אלא בחד מאנפי הקנאה זבין דההיא מדידה דמיקיימי ביה זביני בטעות הואי, אין לך מקח טעות יתר מזה כדברירנא.

והוא הדין לכל היכא דהויא טעותא בעיקר זביני, בין דהויא בדמים בין דהויא במקח. ונוסחי דאית בהו ואלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח אפילו פחות משתות נמי לא, הכי נמי דיקי, דאי ס"ד דלא הוי ביטול מקח, אדקשיא לן אפי' פחות משתות נמי לא, אפי' יתר משתות נמי לוסיף מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ כל כי האי גוונא מקח טעות הוי ובטל מקח.

אלא מיהו ה"מ היכא דאיתידע טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון היכא דלא קני אלא במדה ונמצאת אותה מדה שמדד בה חסרה או יתרה. והוא הדין היכא דלא קני אלא בדמים ואמר לו מכור לי במנה זה, ונמצא מנה חסר דינר או שנמצא בו דינר שאינו עובר לסוחר, דלא קנו לו מעותיו, מידי דהוה אהתקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דאינה מקודשת, ולא אמרינן הרי זו מקודשת וישלים, כדאמרינן גבי התקדשי לי במנה סתם כדאיתא בפרק האשה נקנית (קידושין ח,א), אלמא כיון דכי קדיש בדבר קצוב קדיש ונמצא חסר מקח טעות הוי. והוא הדין גבי מכר היכא דלא קני אלא בדמים קצובים ונמצאו חסרים או במדה ונמצא חסרה דמקח טעות הוי.

אבל היכא דלא אשתכח טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון שמדד כראוי, אלא שנמצא הטעות (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים בשעת המכירה, או שטעה בחשבון המדות שמדד ונמצאו חסר או יתר, או שנמצאת המדה שמדד בה חסרה או יתירה, ולא אגלאי טעותא אלא לבתר דמשכינהו לוקח לפירי לרשותיה, דאע"ג דלא קני במדה קני במשיכה, כל כי האי גוונא לא הוי מקח טעות אלא נקנה מקח והדר טעותא למריה. ודינא הוא דאי טעה (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים, כגון דאמר ליה כור זה של חטים סאה בסלע אני מוכר לך והיה מודד והולך ונמצא כור יתר סאה, קנה ומחזיר את המותר. נמצא חסר סאה, ראשון ראשון קנה ומנכה לו מן הדמים כדי חסרון המקח. מידי דהוה אמתנות כהונה היכא דא"ל מכור לי בני מעיה של פרה ונמצאו בהן מתנות כהונה, דקתני (חולין קלח,א) לקח ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והוא הדין בקרקעות היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, דקתני (לקמן בבא בתרא קג,ב) פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. וכן היכא דאשתכח טעותא בחשבון המדות חד דינה הוא. והוא דשויא לכל מדה ומדה זביני באנפי נפשיהו, כגון דא"ל סאה בסלע דמי שוויה כוליה בחד זביני כגון דלא א"ל אלא כור בשלשים אני מוכר לך, כל היכא דלא קני ליה לכוליה בבת א' בחליפין או ברשות מוכר דיכיל למקני כוליה בבת אחת, אלא בזה אחר זה, כגון היכא דלא קני אלא במדידה או במשיכה היכא דמשיך ליה קלי קלי, אע"ג דלא אשתכח חסר ולא יתר נמי הא קימא לן יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה וכל שכן היכא דאשתכח חסר.

וה"מ במידי דמתהני ליה לאיניש במקצתו כמה דמתהני ליה מכוליה לפי חשבון, כגון בישרא ופירי ומאי דדמי להו, דלא קפדי אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה אלא בציר מהכין מינח ניחא ליה למקנא לפי חשבון ואמטול הכי לא הוי מקח טעות אלא היכא דגלי אדעתיה דקפיד אשיעורא. והוא הדין בקרקעות, במידי דקאי לזריעה או לנטיעה וכיוצא בה, דכיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון מינח ניחא ליה למיקנא לפי חשבון כדאמרן. ומהאי טעמא הוא דאמרן בכולהו הנך בבי דבית כור עפר אני מוכר לך גבי פחת ינכה אי נמי יעשה חשבון ולא קאמרינן בטל מקח, דאפילו גבי מדה בחבל דקפידא הוא כי קפיד לאו למהוי ביטול מקח קא קפיד אלא דלא תהוי ביה מחילה קא קפיד, וניחא ליה למקנא מיניה מדה בחבל לפי חשבון.

אבל במידי דלא מתהני ליה ממקצתו כמה דמתהני ליה בכוליה לפי חשבון, כגון בית העומד לדירה וכלי העומד להשתמש בו ובגד העומד ללבישה, דאיכא דניחא ליה בגדול ולא ניחא ליה בקטון ואיכא דניחא ליה בקטון ולא ניחא ליה בגדול, כל כהאי גוונא (או) [אי] שני מהאי דפסק בהדיה מקח טעות הוי, כדקתני התם (בבא מציעא קג,א) גבי משכיר בית היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן. ואפילו היכא דקאי אגבא דנהרא ואמר ליה כזה דאיכא למתלא קפידא בדקאי אגבא דנהרא לא תלינן אלא בגדלו או בקטנו, וכל שכן היכא דפריש ליה קפידיה דא"ל גדול או קטן. ומתני' דפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא צח,ב) נמי דייקא, דקתני בית קטן שש על שמונה גדול שמונה על עשר, ועל כרחיך כי אצטריכא ליה למוכר או למקבל אצטריכא ליה דאיירי בה, והא קמ"ל דאי א"ל קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן דומיא דמשכיר, דכל היכא דסבירא לן דקפידא הוי (או) [אי] משני מקח טעות הוי. דאי לנכויי ליה מן הדמים לפי חשבון, תינח גדול ונמצא קטן, אלא קטן ונמצא גדול מאי קמ"ל. וכ"ת לטפויי ליה בדמים, ולימא ליה לא ניחא לי למזבן בטפי ממאי דפסקי בהדך, ולא אשכחן כה"ג אלא בקרקע העומד לזריעה או לנטיעה, דכיון דניחא ליה למקני לפי חשבון תקינו רבנן ליפות כחו של מוכר דלא להדר ליה אלא מידי דחזי ליה כדבענן לברורה התם, אבל הכא על כרחיך למהוי מקח טעות קאמרינן.

וה"מ היכא דהואי טעותא במקח, אבל היכא דהואי טעותא בדמים, איכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין. דאלו גבי קרקע, לא מיבעיא היכא דתלי עיקר קניניה בהני דמי, אי נמי דהוי מידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככלו לפי חשבון, כגון בית וחצר וכיוצא בהן, אי נמי היכא דלא משתייר ליה למוכר מיניה שיעורא דחזי ליה, דמקח טעות הוי, אלא אפי' היכא דלא תלי עיקר קניניה בהני דמי, לא שנא א"ל מכור לי במנה סתם ולא שנא במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת וכיוצא בו, והוי מקח מידי דמתהני ליה לכל חד מיניה ממקצתו ככלו לפי חשבון, וכי קאני לוקח מיניה כנגד מעותיו משתייר ליה למוכר שיעורא דחזי ליה באנפי נפשיה, כגון דמשתייר ליה בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב, מקח טעות הוי. דכי היכי דגבי שליח (ו) [ו]בעל הבית כי א"ל זיל זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא סוגיין דמעביר על דבריו הוי (כתובות צט,א), דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטראי עילואי.

וה"מ במקרקעי דשייך בהו האי טעמא, אבל במטלטלי כל היכא דמזדבן ליה שארא למוכר לפי חשבון כנגד מעותיו, דכיון דלא שייך ביה טעמא דלא ניחא דליפשו שטרי עלואי ולית ליה פסידא בזביני מינח ניחא ליה. מידי דהוה אלוקח לגבי מקח, דכי היכי דגבי חסרון מקח קני לוקח כנגד מעותיו על כרחיך גבי חסרון דמים נמי קנה כנגד מעותיו על כרחיה דמוכר, דאידי ואידי חד טעמא הוא, דכל חד מיניהו ניחא ליה למיקנא או לאקנויי לפי חשבון.

ומאי שנא גבי אונאה דפחות משתות הויא מחילה ויתר משתות בטל מקח, ואלו גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כל היכא דאתרע ביה טעותא לית ביה מחילה. לא דאמי, דאלו אונאת דמים כיון דלא איתידע ביה טעותא במידי דברירא מילתא דהויא טעותא, דאפילו היכא דא"ל שוה בשוה כיון דפחות משתות לא ידיע במנאי ומחיל, איכא למימר דמעיקרא סבר וקביל בשוה בשוה הוא, אבל גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דטעה, דברירא מילתא דהויא טעותא, דהא אשתכח חסר או יתר, אפי' פחות משתות נמי לא הויא מחילה. ואפילו היכא דיהיב ליה כור חסר סאה אדעתא דהוי כור שלם וקנו מיניה דאיפרע מיניה בהכין, ואתברר דההוא קנין מחמת ההוא כור דיהיב ליה בחזקת שהוא כור הוה, ונמצא שהוא כור חסר סאה, הוה ליה קנין בטעות וחוזר, מידי דהוה אהנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי כדאיתא בגיטין בפרק קמא (יד,א):

דף צ עמוד ב

קמז. ואסיקנא אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. מאי קאמר, השקל עשרים גרה עשרים מעין. והא דכתיב עשרים שקלים, הכי קאמר קרא, כלומר יכולין אתם לתקן מטבע חדש שיהא בו עשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו חמשה ועשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו עשרה וחמשה שקל, והכל עולה מנה. הני כמה הוו ששים שקלים, ושקל הקדש כמה הוי ארבעה דינרין, ששים שקלים כמה הוו להו מאתן וארבעין, והכתיב המנה יהיה לכם אטו מנה מאתן וארבעין הוי. מנה זוזי הוא דהוי. אלא לאו ש"מ תלת ש"מ מנה של הקדש כפול היה והוו ליה מאתן וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יתר משתות וש"מ שתותא מלבר. שהוסיפו על המאתים שתות מבחוץ ונעשו מאתים וארבעים:

קמח. רב פפא בר שמואל תקין קבא בר תלתא קפיזי. ומפרשי רבואתא דתלתא קפיזי תשעה לוגי הוו, דקפיזא הוי קב [חסר] לוג דהיינו תלתא לוגי כדאמרינן במסכת שבת (קג,א) קפיזא (בקניא) [בקבא]. ואמרי ליה והאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות. וזה מוסיף על חצי תרקב שלוש, דחצי תרקב היינו קבא ופלגא דאינון שיתא לגני, והאי בר תשעה לגני מוסיף עליה פלגא מלגאו דהוי תולתא מלבר.

אמר להו אנא כילא חדתא תקיני. וכי אמר שמואל אין מוסיפין לבטולי קמאי דאיכא פסידא לתגרי כדאמרן. ומשום דאתי לאיחלופי נמי ליכא, דהא אסיקנא דלא טעו אינשי תולתא:

קמט. תנו רבנן אוצרי סירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה מה כתיב אחריו נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. והאי אוצרי פירות דקאמרינן, דוקא בארץ ישראל, ובדברים שיש בהם חיי נפש כדמיברר לקמן, אבל בחוצה לארץ מותר. ואתרא דרובא ישראל כארץ ישראל דאמי, דהא שמואל ואבוה בחוצה לארץ הוו קיימי והוו זהירי בה. ואי בעי תימא שמואל ואבוה מדת חסידות הוא דעבוד, דהא אמר רב עושה אדם את קבו אוצר ואינהו הוו מזדהרי:

קנ. אבוה דשמואל מזבין להו לפירי דארעיה בתרעא חריפא. בשער המוקדם, לשון בימי חורפי (איוב כט,ד), ושער המוקדם היינו שער הגורן שהפירות בזול. שמואל מזבין להו לפירי בתרעא אפלא כתרעא חריפא. כלומר שהיה משהא פירותיו עד שער האפל, דהיינו שער המאוחר, לשון כי אפילות הנה (שמות ט,לב), ומכרן בשער המאוחר שהוקרו פירות כשער הזול, כדי שיצטרכו שאר המוכרין למכור גם הם בזול ונמצא השער חוזר לקדמותו.

שלחו מתם דאבא עדיפא מדברא תרעא כיון דרוח רוח. כלומר כיון דרוח בתרעא חריפא רוח ולא אפי' באפלא אורחיה למתקף* אלא היכא דאיקרי מידי דגרים ליה, ואי משהי להו איהו לפירי דידיה בתרעא חריפא משהו נמי אחריני ותקיף תרעא, ואע"ג דהדר איהו ומזבין להו לפירי בזול כתרעא חריפא לא רוח תרעא אלא לפי שעה, דכיון דתקף תקף ויצא שכרו בהפסדו. וה"מ למאן דבעי למעבד מדת חסידות, אבל איסורא בהא ליכא, חדא דחוצה לארץ מותר, ועוד דאמר רב עושה אדם את קבו אוצר:

קנא. אמר רב עושה אדם את קבו אוצר תניא נמי הכי אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל במכניס משלו אפילו דברים שיש בהן חיי נפש מותר לאצור ומותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מאירה בשערים. ושמעינן מינה דדוקא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אפילו דברים שיש בהם חיי נפש מותר. ואמרי רבואתא דמקום שרובן ישראל להא מילתא כארץ ישראל דמי. ודוקא לאצור על מנת למכור, אבל כדי פרנסת ביתו לאותה שנה איכא מרבואתא מאן דשרי. ומסתברא כותיה. ודוקא לחדא שתא עד דאתיא עללתא חדתי, אבל טפי לא. ומותר לאצור ערב שביעית פירות כדי פרנסת ביתו לשלש שנים, דאינון ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית שהיא שנה שמינית, שאין תבואה מצוייה עד תחלת שנה תשיעית שמלאכת תבואת שמינית נגמרת, כדכתיב (ויקרא כה,כב) וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן, והאי תבואתה אתבואתה דשמינית דאיירי ביה ברישיה דקרא קאי. ודוקא למזבן כל חד וחד כדי פרנסת ביתו, אבל לזבוניה לעלמא לא. ואין צריך לומר בשביעית גופיה דאסיר למזבן אדעתא דזבוני, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ועובדא דרבי יוסי בר' חנינא נמי דיקא, דאמר ליה לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, דמשמע דמילתא דיכיל למעבדה לכולה השתא בערב שביעית קאמר ליה, ש"מ נמי דלאו אדתא דזבוני קאמר, דאם כן מאי פירי שלש שנים דא"ל הא לאו מידי דקיץ הוא:

קנב. אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית. כדפרישנא לעיל:

דף צא עמוד א

קנג. ת"ר אין מוציאין פירות מארץ ישראל לחוצה לארץ דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות ורבי יאודה בן בתירה מתיר ביין מפני שהממעטו ממעט את התפלה. וקיימא לן כותיה כדאיתברר לקמן. וכשם שאין מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ כך אין מוציאין לסוריא ורבי מתיר מהפרכיא להפרכיא. ולית הלכתא כותיה:

קנד. ת"ר אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות. ודוקא באתרא דלא שכיחי טובא אבל באתרא דשכיחי שפיר דמי. אמרו עליו על רבי אלעזר בן עזריה שהיה משתכר ביין ושמן ביין סבר לה כרבי יהודה בן בתירה ובשמן משום דבאתריה דרבי אלעזר בן עזריא שכיח משחא. וקימא לן כותיה בתרויהו, וכן כל כיוצא באלו:

קנה. ת"ר אין משתכרין פעמים בבצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר (זנזא) [זוזא] לחבריה נוסחא אחרינא על חד תרין וחד אמר (טעמא נינהו וחד אמר) מתגר לתגרא אבל (מזנזא) [מזוזא] לחבריה דהיינו חד על תרין שרי. וכיון דלא מסימי עבדינן כדברי המיקל, דקימא לן בשל סופרים הלך אחר המקל:

קנו. ת"ר מתריעין על הפרקמטיא שהוזלה ואפי' בשבת אמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל. וה"ה לשאר פרקמטיאות בזמן שרוב מחיית אנשי המקום ממנה, דומיא דכלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל אמר רב יוסף והוא דזל וקם שוה עשרים בשיתא. וש"מ דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה דשרי להשתכר ביין ושמן:

קנז. ת"ר אין יוצאין מן הארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטים בסלע אמר רבי שמעון במה דברים אמורים בזמן שאינו מוצא ליקח אבל מוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. ולית הלכתא כותיה, אלא לא שנא מוצא ליקח ולא שנא אינו מוצא ליקח אם עמדו סאתים חטים בסלע יוצא כתנא קמא. ומסתבר דהיכא דאינו מוצא ליקח, אפילו עמדו ארבע סאין בסלע יצא, משום דדמי לפירות בזול ומעות ביוקר דקימא לן יצא כדבעינן למימר קמן, ותנא דקתני אין יוצאין אלא א"כ עמדו סאתים בסלע כשמוצא ליקח קאי ודלא כר' שמעון:

קנח. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מן הארץ לחוצה לארץ נאמר ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי חזיתם נעמי שיצאה מן הארץ לח"ל מה עלתה לה:

קנט. אמר רב חנן בר רבא אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כלן בני נחשון בן עמינדב היו מאי קמ"ל שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מן הארץ לח"ל:

דף צא עמוד ב

קס. אמר רבי חייא בר אבין משום רבי יהושע בן קרחה חס ושלום שאפילו מצאו סובין לא יצאו מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך. שמעינן מינה (כמאן) [דמאן] דחזי למבעה רחמי על בני דורו ולא בעי מיענש:

קסא. אמר רבי יוחנן לא שאנו שאין יוצאין אלא אם כן עמדו סאתים בסלע אלא בשעה שהמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול יוצאין ואפילו עמדו ארבע סאין בסלע דאמר רבי (יוסי) [יוחנן] נהירנא כד הוו קימין ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר:

קסב. ואמר רבי יוחנן נהירנא כד הוו אמר בי מדרשא דמודי להו נפיל בידיהון דמתרחיץ בהון דיליה דילהון. ואאומות העולם קאי:

הדרן עלך המוכר את הספינה: