שולחן ערוך יורה דעה רמ
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · יורה דעה · סימן רמ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור יורה דעה ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
פרי חדש · ש"ך · ט"ז · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה
צריך ליזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם.
- הגה: ומכל מקום אין בית דין כופין על מצות כיבוד אב ואם, דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצידה, שאין בית דין כופין עליה (בית יוסף בשם הגמרא, ובתולדות אדם וחוה נתיב א').
איזהו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל. ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו. ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר "נראין דברי אבא".
ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: "אבא מארי". היה שֵם אביו כשם אחרים – משנה שמם, אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו.
- אבל שם שרגילין בו – מותר לקרות אחרים שלא בפניו (טור).
עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והיכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק, ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.
איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות – נענש עליו.
- הגה: וכן להיפך, אם מטחין אביו ברחיים, וכוונתו לטובה, כדי שיינצל אביו מדבר קשה יותר מזה, ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים – נוחל עולם הבא (גמרא ורש"י פרק קמא דקידושין וירושלמי) וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו.
זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן – כופין אותו, וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו.
- הגה: ויש אומרים דאינו חייב ליתן לו, רק מה שמחוייב ליתן לצדקה (כן כתב הבית יוסף, דנראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש, וכן כתב הר"ן פרק קמא דקידושין). ומכל מקום אם ידו משגת – תבוא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (הגהות מרדכי דב"ב ובהגהות פרק קמא דבבא מציעא ובחידושי אגודה). ואם יש לו בנים רבים – מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים – מחויבים העשירים לבד (תשובת מיימוני הלכות ממרים בשם מוהר"ם והביאה הבית יוסף)
אבל חייב לכבדו בגופו, אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו, ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא. אבל אי לית ליה – לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים.
היה צריך על שום דבר בעיר, ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם כן יעשו בשבילו, לא יאמר: "עשו לי דבר פלוני בשבילי", אלא יאמר: "עשו בשביל אבא", כדי לתלות הכבוד באביו.
חייב לעמוד מפני אביו. ואם האב תלמיד בנו – כל אחד מהם עומד מפני השני (טור בשם הרא"ש).
- הגה: ואם הבן רוצה למחול על כבודו, לשמש אביו – הרשות בידו, דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ודווקא בצינעא, או אפילו בפרהסיא ודש בעירו, שהכל יודעים שהוא אביו. אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו, איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב. ויש להם להרחיק זה מזה, שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו (הכל סברת הרב לדעת בית יוסף). וכן עשה מוהר"ם עם אביו.
עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו, והשליכו בפניו לים – לא יכלימם, ולא יצער בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.
- ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים, דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (טור בשם רבינו יצחק). ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (תרומת הדשן סימן מ').
- ודווקא קודם שזרקן, דאפשר דמימנע ולא עביד, אבל אם כבר זרקוהו – אסור לאכלומיה. אבל יוכל לתובעו לדינא (טור בשם הרא"ש).
- ודווקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס. אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא – אסור בכל ענין (ר"ן פרק קמא דקידושין).
- בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן – צריך הבן לילך אחר אביו, אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו. אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות, דאינו חייב לכבדו משל בן (במהרי"ק שורש נ"ח), כמו שנתבאר.
חייב לכבדו אפילו אחר מותו. כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: "כך אמר אבא מארי, הריני כפרת משכבו", אם הוא תוך שנים עשר חודש. ואם הוא לאחר שנים עשר חודש אומר: "זכרונו לברכה". הגה: ואין חילוק בין אם לאב בכל זה (מהרי"ל סימן כ"ז).
יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו, אינו צריך לכתוב "הריני כפרת משכבו" אלא "זכרונו לברכה", דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש (הג"ה באלפס[1] פרק קמא דקידושין). ויש מחמירים אפילו בכתיבה (בנ"י ושאר מחברים, וכן משמע בבית יוסף סוף סימן רמ"ב בשם רשב"ץ, ותשובת ן' חביב רס"ד). וכן נוהגין.
מי שנטרפה דעת אביו או אמו – משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר – ילך לו ויניחם, ויצווה לאחרים לנהגם כראוי.
ראה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: "עברת על דברי תורה". אלא יאמר לו: "אבא, כתוב בתורה כך וכך", כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. ואם היה אומר שמועה בטעות, לא יאמר לו: "לא תתני הכי".
אמר לו אביו: "השקני מים", ויש לפניו לעשות מצווה עוברת, כגון קבורת מת או לוויה, אם אפשר למצווה שתיעשה על ידי אחרים – יעסוק בכבוד אביו. (ואם התחיל במצווה תחילה – יגמור, דהעוסק במצווה פטור מן המצווה.) (בית יוסף בשם הר"ן).
ואם אין שם אחרים לעשות – יעסוק במצווה ויניח כבוד אביו. (מיהו אם אין זמן המצווה עוברת – יעסוק בכבוד אביו, ואחר כך יעשה המצווה.) (רבינו ירוחם נתיב א' בשם רא"ש).
תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם.
אביו אומר לו: "השקני מים", ואמו אומרת: "השקני מים", מניח אמו ועוסק בכבוד אביו. ואם היא מגורשת מאביו – שניהם שווים, ולאיזה מהם שירצה – יקדים.
אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוַת עשה בין מצוַת לא תעשה, ואפילו מצווה של דבריהם – לא ישמע לו.
האב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו – אין לו לחוש לצוואתו.
אחד האיש ואחד האשה – שווין בכבוד ובמורא של אב ואם. אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה מכיבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה – חייבת.
ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות – מכבדו ומתיירא ממנו.
- הגה: ויש אומרים דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אלא אם כן עשה תשובה. (טור ומרדכי פרק "כיצד", ובהגהות מיימוני פרק שישי דהלכות ממרים.)
אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול.
המכה לבנו גדול – מנדין אותו, שהרי עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול". (ולא מקרי "גדול" לדבר זה, רק אחר עשרים ושתיים שנה או עשרים וארבע שנה) (בקונטרס פרק קמא דקידושין, ובית יוסף סוף סימן של"ד).
חייב אדם לכבד אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה – אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה.
חייב אדם בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מאביו, בין שהוא אחיו מאמו. (ואפילו הקטן הוא תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מן הגדול). (כן משמע לו מתשובת הרא"ש שבסעיף שאחר זה, וסמ"ג, ודלא כיש חולקין בזה) (ב"ז).
אח גדול שחירף וביזה לאחיו, שהוא תלמיד חכם וקטן ממנו בשנים, ונידה הקטן לגדול – יפה עשה שנידהו, דכיון שאינו נושא פנים לתורה – אינו עושה מעשה עמך, ואינו חייב לכבדו.
חייב אדם לכבד חמיו.
הגה: יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מ"ד). ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי "ויזבח זבחים...").
אם האב רוצה לשרת את הבן – מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה.
תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו, לפי שדואג שבאותה העיר הגוים מעלילים – אינו צריך לשמוע לאביו בזה.
- הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן – אין צריך לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז).
שולחן ערוך יורה דעה רמ מקומות
עריכה- ^ שלטי גיבורים על רי"ף קידושין יג א אות ב.