ט"ז על יורה דעה רמ

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

אין ב"ד כופין וכו'. בפרק כל הבשר איתא הכי דההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה אתיוה לקמיה דרב חסדא כפתיה להלקותו כדאיתא במצות עשה שאין אדם רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו ואיקלע שם רב מרי ואמר שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ויש להקשות מירושלמי שהביא בתשובה להרמב"ן סימן פ"ח בשמו הביא' בית יוסף בח"מ סי' צ"ז גבי השבת עבוט דאם לא רצה לקיים אע"פ שאין ב"ד מוזהרין עליה כיון שיש מתן שכרה בצדה מ"מ היינו שאם העלימו הב"ד עיניהם מזה אין עליהם עונש אבל ודאי אם רוצים לכוף הרשות בידם וכן פסק רמ"א בהג"ה וקשה ממה שאמר רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירושלמי הזה וכתב עליה ולפי זה לא קשה הא דאמרינן בירושלמי דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותי ברירין לי כהדא דכופין הבן לזון האב ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו עכ"ל הרי שלא הוקשה רק הני תרי מילי דסתרין אהדדי דהיינו בירושלמי אמר שכופין הבן לזון האב והיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו ותירץ על זה דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל על מה שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא ובתוס' פ"ק דב"ב דף ח' כתבו בשם ריצב"א וכן המרדכי שם גם כן הביא הירושלמי דלעיל וכתבו דאין כופין כפייה גדולה לענין להכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה אבל קצת כפייה עושים ומש"ה אמר שבקוהו כלומר לפי שכבר עשיתם לו ביוש בכפייה על העמוד נראה דהכי קי"ל אע"ג שהביא הב"י לקמן סימן רמ"ח דלא קי"ל כריצב"א אלא כהחולקים עליו היינו לענין צדקה שעושין אפילו כפייה גדולה מטעם שמביא שם אבל בדבר זה שיש לעשות קצת כפייה כשאר מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין חולק על הירושלמי וכן עיקר וע"כ גם כאן לענין כיבוד אב ואם רצו ב"ד עושין קצת כפייה עד שיקיים ואע"פ שלא כתב כאן רמ"א כלום מזה אין זה כדאי לעשות חילוקים בדבר המפורש כנ"ל ברור ובסמ"ע בח"מ סימן ק"ז כתב דלא קי"ל כירושלמי דלעיל דאם רצו כופין אלא לענין השבת עבוט שכופין אותו כיון שהמשכון הוא בחזקת הלוה משא"כ לענין כיבוד לא נכון לחלק בכך כלל כיון שאין כאן הוכחה אלא מצד שהשמיט רמ"א מלכתוב כאן כמו שכתב בח"מ דרמ"א גופיה אין לו מקום לחלק בזה אם היה נתכוין אליו אלא דגם כאן הוה דינא הכי דאין שום חולק על הירושלמי:

סעיף בעריכה

במקום המיוחד כו'. בזה אפילו העמידה אסורה לו כיון שאביו משתמש שם ג"כ בעמידה משא"כ בסיפא במקום המיוחד להסב כו' מותרת לו העמידה ומשמע כאן באיסור עמידה ברישא היינו אפי' הוא רוצה לעמוד או לישב לבדו בלא שום אדם עמו בדרך עצה כדרך שאביו רגיל לעשות וכן בסיפא בישיבה אפילו אם אין רוצה אז לאכול אלא העמידה והישיבה לחוד הם אסורים:

נראין דברי אבא. בטור סיים שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב עכ"ל והא דמצינו בטור ח"מ שהטור חולק עם אביו כמה פעמים היינו שלא בפניו כמו שכתב כאן דוקא בפניו אסור ומ"מ נ"ל דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה וזה למדתי מדברי הטור בח"מ סימן ק"ז במה שכתב כי לא קלקלו בגוף כו' ובזה הוא חולק על אביו ורמז הפלוגתא על בעל התרומות בסימן ק"ד ובזה נשא פנים לאביו וכמו שכתבתי בס"ד:

אם הוא שם פלאי כו'. משמע דברישא לענין לקרותו בשמו אסור שלא בפניו אפילו באינו פלאי ועיין מה שכתבתי בסימן רמ"ב סט"ו:

שלא בפניו. כן הוא ברמב"ם בהדיא והוא דבר מבואר מעצמו דבפניו אסור בשל אחרים אפי' באינו פלאי דיסבור אביו שקורא אותו וכן מי שעומד לשם יסבור כן ואין שום חילוק בזה אם הוא פלאי או לא ואע"פ שבהעתקת הטור לרמב"ם לא נזכרה שלא בפניו אין בכך כלום כי סמך על הפשוט ובדרישה האריך כאן לחלוק על רמ"א במה שהגיה שלא בפניו ולא דק כלל כמו שיתבאר בסי' רמ"ב בס"ד:

סעיף העריכה

כפי מה שהוא יכול. פי' בתורת צדקה לפי עשרו כ"פ הבית יוסף ומה שכתב רמ"א על זה בשם י"א הוא תמוה דגם דעה הראשונה סוברת כן. והא דכופין כאן אע"ג דהוא מתן שכרה בצדה דהא בצדקה כתיב למען יברכך וגו' תירצו התוס' פ"ק דב"ב דשאני צדקה דכתיב בה נמי לאו לא תקפוץ את ידך:

לא מחייב לבטל. הטעם דגמרינן מכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו כדי לנחם אבלים ולבקר חולים ולחזר על הפתחים:

סעיף ועריכה

אלא יאמר עשו בשביל כו'. בטור סיים אבל אם יודע שלא ישלמו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ ואיכא למידק סתמא מאי דמרישא משמע דבעינן דוקא יודע בבירור יבקש בשביל אביו ובסיפא משמע איפכא מדיוקו וא"ל דרישא מצוה וסיפא איסור ובסתם רשות בידו כפי שירצה שזה אינו דגם בספק מצוה. ותו יש להקשות דהא כבודו בכלל בקשתו בשביל אביו דכל שיעשו בשבילו יעשו ג"כ כשיזכיר כבוד אביו וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שאפילו אינם חולקים כבוד באותו מקום לאביו יתלה באב שיעשה בשביל הבן אע"פ שתלה באביו עכ"ל וקשה על הרמ"ה למה אמרו בגמרא הנשמע בשביל אביו יבקש בשביל אביו כו' ונראה דודאי כן הוא דבכל גווני יבקש בשביל אביו אא"כ שיש באותו מקום שנאה על אביו וממילא כשיזכירו שנאה תעורר מדנים וגם בשביל עצמו לא יעשוה אז יבקש בשביל עצמו נמצא דלא קשיין הדיוקים בטור דה"ק אם הוא יודע שיעשו בשביל אביו דהיינו בבקשה זו שמבקש בשביל אביו שלא יקלקל במה שהוא מזכירו אז יבקש בשביל אביו ויתלה בו הכבוד וכך כוונת הגמרא כמו שכתבתי הנשמע בדברי אביו אבל אם יודע שיקלקל בזה מחמת שנאתם עליו אז לא יזכירנו כלל כן נראה לי נכון:

סעיף זעריכה

מוהר"ם עם אביו. כתבו עליו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו:

סעיף חעריכה

ריוח בעלמא. והיינו ההיא מעשה דעובד כוכבים באשקלון שהפסיד ריוח בשביל כיבוד אביו:

סעיף טעריכה

ואין חילוק. עיין מה שכתבתי ע"ז סעיף י"ח:

כפרת משכבו. פירש רש"י עלי יבוא כל דבר רע הראוי לבוא על נפשו אבל לאחר שנים עשר חודש כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעים בגיהנם יותר משנים עשר חודש עכ"ל וקשה לי מזה על מה שכתב רמ"א בסי' שע"ח נהגו שאין אומרים קדיש יותר מאחד עשר חדשים שלא להחזיקו כרשע ולמה יחתום כאן הריני כפרת משכבו כל י"ב חודש וצריכין לומר דשאני לענין הכ"מ כיון דלאחר י"ב חודש צריך לומר ז"ל וכן אומרים אפילו על אדם אחר שמת נמצא דבחודש הי"ב דאי אפשר לומר ז"ל דשמא לא זכה עדיין לעולם הבא ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלום אלא אבא מורי יהיה זה זלזול שיודעים שמת ממילא אי אפשר להיות בשב ואל תעשה על כן מוטב להזכירו בשם הכ"מ שאין זה זלזול וגם כן אינו שקר דהא אומר אם יש עליו דין הריני מקבלו דהא אפי' על צדיק גמור אומרים כן ואפשר שלא ראה פני גיהנם וזהו הדרך היותר נכון מה שאין כן לענין קדיש הדרך היותר נכון שלא לומר כלום ואין ריעותא כלל בזה הואיל והבן הוא בשב ואל תעשה דאף אם אינו זוכה עדיין מ"מ אין שקר יוצא מפיו כן נ"ל נכון:

אלא זכרונו לברכה. בגמ' איתא זכרונו לברכה לחיי עולם הבא וכן הוא נדפס בקצת טורים ואותן החותמים ז"ל ה"ה מחסרים למ"ד וצריכין לחתום זללה"ה:

סעיף יעריכה

ויצוה לאחרים לשמרם. בטור הביא השגת הראב"ד בלשון זה אין זה הוראה דאם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם עכ"ל ותמהו הר"ן וב"י שזה תלמוד ערוך במעשה דרב אסי עם אמו שנטרפה דעתה כו' ונראה שעיקר תמיהתו על שיצוה לשמרם דזהו ליתיה בגמרא וע"ז תמה הראב"ד מה חשב הרמב"ם שהוסיף ציווי לאחרים לשמרם כיון דע"כ לא מהני לה שמירה דאי מהני למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה ואם א"א לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה וכן ראיתי בדרישה וכן עיקר:

סעיף יגעריכה

תלמוד תורה גדול כו'. נלמד מיעקב שנענש בשביל שלא היה מקיים כיבוד אב בהיותו בבית לבן ועל אותן י"ד שנים שלמד אצל שם ועבר לא נענש. ספ"ק דמגילה:

סעיף טזעריכה

אין לו לחוש לצוואתו. שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שראוהו עובר עבירה נמצא שהאב מצוה אותו לעבור על דברי תורה:

סעיף יחעריכה

אפילו היה אביו רשע. נלמד מהא דאיתא פרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח להלקות לאביו חוץ ממסית והיש אומרים הוא הטור הקשה על זה מההיא דפרק איזהו נשך בהניח להם פרה גזולה פירוש של רבית (וגם ברש"י שם קרי רבית גזל) וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופרכינן שם ומי מחוייב מפני כבוד אביו והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור והאי לאו עושה מעשה עמך הוא ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת ש"מ בלא עשה תשובה אין חייב בכבודו ותירץ ב"י דבעשה תשובה חשב בדעתו להחזיר הפרה נמצא דהוה כאילו כבר נתנה ולא ירש הבן כלום ואין הבן יכול לומר שלי הוא ואיני חייב לכבדו משלי משא"כ בלא עשה תשובה הוה הממון של הבן מצד ירושה והאריך בזה וקשה דא"כ ל"ל למקשן להקשות מכח לאו עושה מעשה עמך תיפוק ליה דהממון של הבן כיון שלא עשה תשובה ותו דאי תליא מילתא במה שחשב להחזיר למה חילקו בדבר מסוים דוקא הא אפילו באינו מסוים חייב כיון שחשב להחזיר ע"כ יפה הקשה הטור וההיא דהנחנקין מוקי לה הטור בעשה תשובה כמ"ש בתוס' הביאם ב"י. ועי"ל דהטור מחלק בין הכאה וקללה לכיבוד דהיינו אע"פ שלהכותו ולקללו אסור מ"מ אין חייב לכבדו וא"ל הא דאמרינן באינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור ש"מ דמותר לקללו דהיינו לפטור אם עשאו אבל מ"מ איסור יש בדבר וא"ל מה פריך המקשן מכח מעשה עמך דהא עכ"פ יש איסור בדבר י"ל דכיון דלקללו אין שם רק איסור ממילא לכבדו אין חיוב כלל גם הר"ן פ"ק דקידושין לחד תירוץ מחלק בין לצערו ובין לכבדו ולא כמ"ש רמ"א סעיף ח' דאין חילוק בין לצערו או לכבדו גם מד' התוס' פ' הכותב דפ"ו ד"ה פריעות מחלקים בין כיבוד לקלון אב:

סעיף כאעריכה

לכבד אשת אביו. בגמ' יליף דאת אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול:

סעיף כדעריכה

לכבד חמיו. דכתיב אבי ראה גם ראה ודוד אמר לשאול כן שהיה חמיו וקראו אבי וכ' מו"ח ז"ל ה"ה חמותו וכ"כ בספר צדה לדרך ע"כ:

בכבוד אביו יותר. כן פרש"י בחומש על ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ותימה על דעה הראשונה שהוא מהרי"ק דנעלם ממנו פירוש רש"י בחומש: