פני יהושע/קידושין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

עשרה יוחסין פרק רביעי

דף סט עמוד א

משנה עשרה יוחסין עלו מבבל. נראה דנקיט מנינא למעוטי עבדים דאין להם יחס ולא שייך בהו כלל כולהו דינא דמתניתין להתירא או לאיסורא כיון דאין להם קידושין כלל ועוד דלמאי דמסקינן דמתניתין העלום תנן שעזרא העלום בעל כרחן מבבל שלא יתערבו בכשרים נראה דלא שייך הא מילתא כלל בעבדים דלעולם רשות בעליהם עליהם עד שישתחררו משא"כ בכל הנך דקחשיב במתניתין אפשר שישתקע שם פסולם מעליהם ואתי לאערובי בכשרים ועוד דלא שייך כלל למיעבד תקנתא בעבדים לכוף לשחררן דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואותן עבדים שרצו לעלות מעצמן לא"י בלא"ה נמי יוצאין לחירות כדתנינן בסוף מסכת כתובות ועוד דלא מקיים בהו הך תקנה דסוף סוף יקנו עבדים אחרים בבבל מכל הטעמים נ"ל דלא מצי עזרא למיעבד בהו תקנתא ומש"ה לא קתני להו משא"כ בנתינים אע"ג דמשום עבדות גזיר עלייהו אפ"ה לא שייך בהו חד מהנך טעמי ומש"ה חשיב להו כן נ"ל והא דלא קתני כותים נ"ל דלא הוגלו לבבל ולא עלו ודו"ק:

שם ממזרים ונתינים כולם מותרין לבא זה בזה. וכתב הר"ן ז"ל דלמאי דקי"ל דנתינים אסורין מדאורייתא משום לא תתחתן בם דאיירי בגירותן צ"ל דהא דממזר מותר בנתינה היינו משום דלאו דלא תתחתן בם לא איירי אלא בכשירים ע"ש. ולכאורה נראה דוחק אלא דבפירוש התוספות ביבמות דף ע"ט מבואר קצת יותר דלאו דלא תתחתן ילפינן משאר פסולי קהל ע"ש:

אמנם לענ"ד נראה ברור דהא דכל האסורין לבא בקהל דמותרין לבא זה בזה ילפינן מפשטא דקרא דכתיב בכולהו פסולי קהל לא יבא בקהל ה' ומדלא כתיב סתמא לא יבא בקהל דהוי ילפינן לכולהו קהל כהונה ולויה וישראל או גרים למאן דאית ליה דאיקרי קהל אע"כ דלדיוקא אתו דוקא בקהל ה' לא יבואו הא מי שאינו קהל ה' מותרין וזה היתר הבא מכלל איסור וכמו שאבאר לקמן גבי חמשה קהלי כתיבי דמהכרח לפרש כן א"כ ממילא שמעינן שפיר דממזרים מותרין בנתינים דלא מיקרי קהל ה' ובזה נתיישב היטב לשון הטור אה"ע סי' ה' לענין פצוע דכא ע"ש מה שהקשה עליו הב"י ולמאי דפרישית א"ש וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דנתינים לא מיתסרי מדאורייתא אלא דור ראשון שנתגיירו בעצמם ובאינך דורות לא הוי אלא גזירה דדוד א"כ ילפינן שפיר דממזר מותר בנתינים בק"ו ממצרי ואדומי שהותרו לממזרים אע"ג דאסירי עד ג' דורות כן נ"ל נכון ועיין בחידושי לכתובות בר"פ אלו נערות בלשון התוספות:

גמרא מאי איריא דתני עלו מבבל ניתנו הלכו לא"י. לכאורה יש לתמוה טובא מאי קשיא ליה הכא אלישנא דמתניתין טפי מבכל דוכתי דקראי טובא הכי כתיבי שמזכיר הכל בלשון עליה ואלה העולים משבי הגולה ואלה העולים מתל מלח דמייתי לקמן דאיירי מעליית הפסולין והוא עזרא עלה מבבל וכן בלשון הגמרא כשעלה הלל מבבל רבי חייא ובניו עלו מבבל ובלשון המשנה הכל מעלין לארץ ישראל ובלשון האמוראים נמי כי סליק רבי זירא וכה"ג טובא:

והנלע"ד דודאי שייך בכל הנך שפיר לשון עלו נמי שהולך לשם מצות א"י דמיקרי שפיר עליה וכ"ש היכא דאיירי משעת עלייתן מהגולה דהוי עליה גמורה לגבי דידהו ועוד דאפילו שלא לשם עליה נמי היכא דאיירי מעיקר ענין הליכה מבבל לא"י קתני לשון עלו דקושטא דמילתא הכי הוי דא"י גבוה מכל הארצות וכדכתיב נמי ויעל אברהם ממצרים ויעלו יוסף ואחיו וכ"ש ופשיטא דגבוה מבבל דבבל מצולה הוי ויושבת בעמק אלא דהכא בלישנא דמתניתין ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דמתניתין לפרש עניני יוחסין שצריך בדיקה בא"י שנמצאין שם כל הנך פסולין דקחשיב ואין זה ענין כלל מצד עלייתן ובדין הוא דה"ל למיתני עשרה יוחסין הוי בא"י אלא דאפשר דנקיט ענין בבל משום דקושטא דמילתא לא היה צריך בדיקה בהנן פסולין אלא משום שנתרבו ונתערבו בבבל וחזרו לא"י וקס"ד דעלו מאליהם כדי שלא יכירו בהם בני א"י כמו שפרש"י לקמן ולפ"ז לא איירי מעלייתן בימי עזרא דאדרבא לדורות צריך זריזות טפי ובדיקה יותר דמסתמא בכל פעם היו הולכין ובאין לא"י מבבל בהצנע לכת כדי שלא יכירו בהם וא"כ שייך למיתני הלכו לא"י ה"ה משאר מקום קביעותן ואהא משני בגמ' שפיר כדמסיק לקמן דאדרבא עיקר לשון המשנה להודיע יחוסין של בבל טפי מבא"י וכיון שהוצרך להזכיר עיקר מילתא דבבל שהלכו להן הפסולין קתני נמי לישנא דעלו אגב אורחא קמל"ן דא"י גבוה מכל הארצות וכ"ש דא"ש טפי למ"ד העלום בע"כ כן נ"ל נכון:

דף סט עמוד ב

אביי אמר עלו תנן כו' ולאביי לא תיקשי מתניתין אמאי קתני עלו מבבל ניתני עלו לא"י דכיון דלאביי עלו מאליהם כדי שיתערבו ולא יכירום א"כ שייך שפיר לישנא דעלו מבבל שע"י כך יש לחוש יותר בא"י להצריכם בדיקה אלא דמסתמא דתלמודא משמע ליה טפי דלישנא דמתניתין מסייע לרבא ולר' אלעזר כן נ"ל וק"ל:

שם חלל מנא לן דתניא אמר רבי יוסי גדולה חזקה שנאמר ומבני כהנים כו' לכאורה לפי לישנא דברייתא ושקלא וטריא דשמעתין הא דנקיט במתניתין דחללי עלו מבבל לאו חללים ודאי אלא חללים ספק כדכתיב ולא מצאו כתבם המתייחסים אלמא שלא נגאלו מן הכהונה אלא מספק אלא דאכתי איכא למידק דע"כ אפילו ספק חללים נמי לא הוו כיון דאכלו מיהא בתרומה ואטו ספק חלל מי אכיל תרומה ועוד דלחד לישנא אפילו תרומה דאורייתא אכלו בסוף והיינו ע"כ משום דמדאורייתא שרו לגמרי אי משום דמוקמינן לכל חד אחזקה דאבהתיה קודם שנולד הספק אי משום דרובן כשירים היו ובכל חד איכא למימר דמרובא פריש אלא משום מעלה דיוחסין בעלמא מיקרי ספק חלל כדכתיב ויגאלו מן הכהונה ובהכי איירי נמי מתניתין דקחשיב לחללי בהדי עשרה יוחסין דע"י עלייתן מבבל לא"י יש לחוש בא"י לחשש חללות ליוחסין דבהכי איירי כולה פירקין לקמן דמצריך בדיקה וכמו שיבואר ואף על גב דלכאורה לפ"ז תיקשי דר"י אדרבי יוסי דאמר בסוף פרק קמא דכתובות גבי מעשה בתינוקת דאם רוב העיר משיאין לכהונה מותרת לכהן ומשמע התם דלרב חנן בר רב סגי בחד רובא אף ליוחסין ואם כן אם נאמר דהכא רוב הכהנים כשירין היו ואפ"ה הרחיק עזרא אלמא דלא סגי בחד רובא ליוחסין (מיהו מלשון רש"י בספר עזרא משמע דאדרבה רובן ככולן דבני ברזילי לקחו מבנות ברזילי הגלעדי וא"כ רובן ספק חללין הוו מצד הגיורת כמו שאבאר) אלא דיש לחלק דשאני התם דתינוקת גופה יש לה חזקת היתר גמור ולא איקבע איסורא כלל משא"כ שנתערב בודאי חלל א' ביניהם ואיתרע חזקת היתר טובא דחזקה דאבהתא לא אלים כ"כ למישרי לכולהו מש"ה לא סגי בחד רובא ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת המפרשים מעשה דתינוקת בטוענת ברי כדפרישית במקומו באריכות משא"כ הכא אפשר שהכהנים בעצמן לא אמרו ברי וכמו שאבאר עוד לקמן דף ע"ה במאי דאוסר ר' יוסי שם אלמנת עיסה ע"ש:

מיהו בעיקר חשש חללות דהכא דאיירי ביה קרא דמבני כהנים לא נתפרש בשמעתין אלא דבפרק האשה שנתארמלה דף כ"ד ע"ב פירש"י לפי שהתחתנו הכהנים בגויי הארץ משום הכי הוצרכו להתייחס וע"כ צריך לפרש שנתגיירו בנות הארץ תחלה דאל"כ מאי איריא חשש חללות ות"ל דישראל הבא על אשת עכו"ם וולדה כמוה ואף אם נתגיירו הבנים ה"ל זרים גמורים אע"כ דנתגיירו וקי"ל דגיורת אסורה משום זונה והכי איתא להדיא בירושלמי דשמעתין ע"ש דמשמע שבנות ברזילי הגלעדי היינו מבנות בנות שנתגיירו ולשיטת הסוברים דגירות לא הוי אלא ספק זונה אלא דלענין איסורא דעלמא הוא דמיתסרא אף בפחות מבת ג' כמבואר בפוסקים בא"ע סימן ו' ועיין בבית שמואל ס"ק ז' א"כ ההיא דהכא הוי ס"ס לענין חללות ספק א' בגופא אם זינתה או לא וספק אחד על ידי תערובת המשפחה ואפשר דמהכא דייק רבי יוסי ואינך תנאי למיפסל בבת עיסה אף בספק ספיקא כדאיתא לקמן דף ע"ה ובהכי א"ש טובא לישנא דגדולה חזקה דאף על גב דמדין ס"ס לא מישתרו דא"כ לענין יוחסין נמי לישתרו אע"כ דעיקר שריותא דידהו לענין תרומה היינו משום חזקה וא"כ חזקה אלים טפי מס"ס ומסתייע למאי דפרישית בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה ע"ש ודוק היטב ואל תתמה בכל מה שכתבתי כאן דבימי עזרא הוי נהוג בכל דיני מעלות דיוחסין דבלא"ה לכאורה סוגיא בפרק האשה שנתארמלה דייק הכי מדדייקינן אהך ברייתא דהכא דאי אמרת מעלין מתרומה ליוחסין אתו לאסוקינהו ומאי קושיא דלמא בימי עזרא לא נגזרו הנך גזירות ומעלות אע"כ דמגופא דמילתא מוכח דלא איירי אלא במעלה דיוחסין כן נ"ל ועדיין צ"ע ואין להאריך כאן יותר:

דף ע עמוד א

גמרא אמר רבה בר אדא אמר רב כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו דומה כאילו חרשו לכל העולם וזרעו מלח כו'. נראה משום דזורע מלח לא די שאין ראוי להצמיח אלא אדרבא משחתת ושורפת הארץ עד שאינה ראוי עוד לזורעה כדכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ה"נ במי שנושא אשה שאינה הוגנת ומרבה פסולין בישראל ובדין הי' שלא תתעבר אלא העולם כמנהגו נוהג ולבסוף מתרחקין מאותה משפחה ולבסוף ששים או ע' שנה אנדרלמוסיא בא לעולם שעל ידו תשחת הארץ ואפשר דמה"ט גופא נענשו אנשי סדום ונהפכו לתל מלח מדה כנגד מדה כן נ"ל וקרוב לזה כתב ג"כ מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות:

שם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע כו' לכאורה יש לתמוה דהא כבר מייתי סיפא דקרא גופא דכתיב יאכלם חדש להדיא ומאי האי דהדר וקאמר ושמא תאמר לזמן מרובה והדר מייתי האי קרא גופא דכתיב חדש ואפ"ה הדר ומקשה מאי משמע והנראה בזה דודאי פשטא דקרא לא מיירי שפיר בהכי דודאי לשון יאכלם לא משמע לשון אכילה ממש מדכתיב יאכלם חדש משמע שהחדש מכלה ומאבד ממונם מלשון ואכלה אתכם ארץ אויביכם ולשון חרב תאכלו ומש"ה קאמר שפיר מאי משמע דודאי אי הוה מלשון אכילה הוי מישתמע שפיר דבחדש אחד יאכלו כל חלקיהם ולא ישאר בידם מאומה משא"כ השתא דכתיב יאכלם חודש משמע שחדש מכלה חלקיהם ואהא משני ר"נ בר יצחק שפיר חודש נכנס וחודש יוצא והממון אבד מאיליו ויתכן יותר לומר שהיה דרך רמז כמו שהחדש הנכנס בתחלתו מתרבה והולך עד אמצעו ולבסוף מתמעט והולך לגמרי כך זה שנושא אשה לשם ממון ודימה להתעשר לבסוף מתמוטט והולך עד שלא נשאר כלום כנ"ל:

שם ואמר רבה בר אדא כו' אמר ר' המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו כו' ופרש"י דלאו אליהו הנביא דכתיב בקרא דמקמי הכי מאן כפתו כו' עכ"ל. ולולי פירושו היה נ"ל ליישב דלכאורה הא דקאמר הכא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו לאו שנושא אשה פסולה ודאית בזה לא שייך לומר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו דהא איכא דינא בארעא שהבית דין מוציאין אותה ממנו אלא ע"כ דאיירי במי שאינו חושש לבדוק ולישא אשה בדוקה ומיוחסת אלא ממשפחה שיש בה חשש שמץ פסול ולפ"ז משמע דלא שייך הא מילתא אלא לאחר שעלו הפסולין מבבל לא"י ונתערבו בהם דמה"ט הצריכו חכמים בדיקה כדאיתא לקמן דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן ופרש"י זו דברי ר"מ אמתני' קאי דקתני דעלו פסולין לא"י דמשמע דבעי בדיקה לר"מ ולחכמים נמי נהי דמדינא אין צריך בדיקה מ"מ לכתחילה מיהא מהדרינן ומש"ה קאמר דמי שאינו חש לבדוק אליהו כופתו והקב"ה רוצעו והיינו אליהו הנביא ממש משא"כ מקמי הכי קודם שעלו מבבל דלא הוי שייך הך חששא ואע"ג דכתיב ויתערבו בגוים אפילו הכי מכירין ישראל ממזרים שביניהם ופרשי מינייהו ומש"ה לא הוצרכו הב"ד של מעלה להך מילתא דכופתו ורוצעו כן נ"ל נכון לולי דרש"י לא פירש כך ואזיל לשיטתו דבפסולי ודאות מיירי:

שם א"ל נישדר מר שלמא לילתא א"ל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כו'. לכאורה מעיקרא הוי ליה למימר הא דאין שואלין אלא משום דאגב אורחא אתא נמי לאשמעינן הא מילתא גופא דאית ביה תרתי איסורי אלא דאכתי אינו מיושב שהרי מעיקרא דא"ל נישדר מר שלמא משמע ע"י שליח ואפשר דרב יהודה הוי סבר דודאי פשיטא ליה לרב נחמן דאסור לשלוח שאלת שלום ע"י שליח דאיכא דרך חיבה טפי וע"כ הוי סבר דמאי דקאמר נישדר לה מר היינו שישאל בעצמו דבהא אפשר דליכא משום הרגל חיבה כיון דאורחא דמילתא הכי הוא וחיובא נמי איכא לשאול בשלום כל אדם ואפילו לעכו"ם מפני דרכי שלום ומהדר ליה דבהא איכא איסורא דקול באשה ערוה ורב נחמן דלא שמיע ליה נמי אידך מימרא דשמואל דאסור לשאול בשלום אשה א"ל דע"י שליח קאמר כן נ"ל:

דף ע עמוד ב

הכי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא. עיין בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דלשמואל גופא לאו עבדא ממש דמסתמא נתייאשו הבעלים מהם ושמואל ס"ל המפקיר עבדו אינו צריך גט שיחרור אלא דר' יהודה ס"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא:

שם א"ר אבין בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כו' אימתי הוי עדות בישראל בזמן שהשבטים שבטי יה. ופירש"י ז"ל אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן שלו עכ"ל. ואף על גב דבכל דוכתי אמרינן דאע"פ שחטא ישראל הוא אפ"ה אין הקב"ה רוצה להעיד עליו בפירוש שהוא ישראל כן נראה מפרש"י ז"ל ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כן דבפשיטות מצינן לפרש שאין הקב"ה מעיד עליו שהוא ממשפחה כשירה כדאשכחן בכל השבטים שנמנו במדבר שהטיל הקב"ה שם יה עליהם החנוכי הפלואי וזה היה עדות שכשירים הם וה"נ אף ע"ג דזרעו פסול והוא אינו פסול אפ"ה אין הקב"ה מעיד עליו כיון שבמזיד פוסל את זרעו אלא דלכאורה לשון הגמ' דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדקאמר אימתי הוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה משמע דתרי מילי נינהו ולמאי דפרישית עיקר העדות היא ע"י שם יה ועוד איפכא מיבעי ליה אימתי הן שבטי יה בזמן שמעיד על ישראל אבל לפירש"י ז"ל אתי שפיר וכוונתו להא דאמרינן בעלמא איש ואשה זכו שכינה ביניהם והיינו שם יה וכל זה היינו בנושא אשה הגונה אבל בנושא אשה פסולה ודאי אין לך לא זכו יותר מזה וא"כ אין נקרא שבטי יה ומש"ה אין הקב"ה מעיד עליו כלל שהוא מזרע ישראל וכדפרישי':

דף עא עמוד א

אמר רבי חמא בר חנינא כשהקב"ה מטהר שבטים שבטו של לוי מטהר תחלה. ופרש"י ז"ל מטהר השבטים מיחסם ובסמוך במימרא דרי"ב לוי דקאמר כסף מטהר ממזרים פרש"י ז"ל דריב"ל ס"ל דהאי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא דמטהר ומכשירם לגמרי עכ"ל. ולפ"ז נראה מבואר דריב"ל פליג אדרבי חמא ב"ח לפרש"י ז"ל ובאמת דלכאורה פרש"י ז"ל מוכרח דריב"ל דקאמר כסף מטהר ע"כ דלגמרי מטהר כיון שלא נודע פסולן ולרבי חמא א"א לומר דמטהר השבטים לגמרי קאמר דא"כ לא שייך לשון מטהר השבטים אלא מטהר את ישראל וכ"ש דלא שייך לומר דמטהר שבטו של לוי תחלה דבפעם א' מטהר כולם כיון דמכשירן לגמרי ולכאורה היה נ"ל מלישנא דגמרא דלא פליגי דריב"ל לא איירי אלא לענין פסול ממזרים שאין הקב"ה מבדילן מהטעם שאפרש לקמן דמדאורייתא ממזר ספק מותר לבא בקהל וכיון שע"י הכסף שנתרבו ממזרים הרבה בכל משפחה שבישראל אין הקב"ה רוצה לברר ספיקן ואוקמינהו אספק דאורייתא דכשירין אבל לענין שאר פסולי עבדות ועמוני ומואבי למ"ד דאסור מדאורייתא כיון דספיקן אסור מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים כמו שאבאר לקמן ע"כ יבדיל הקב"ה הפסולים מהנך הכשירים ובהא איירי שפיר ר"ח בר חנינא שהקב"ה מטהר השבטים והיינו במה שיאמר שזה משבט פלוני דממילא יצא מחשש עבדות וגירות וכ"ש מגירות דפסולי קהל ובהנך קאמר ששבטו של לוי מטהר תחלה מפסולות הנ"ל וכ"ש כהנים צריכין עוד טהרה אחרת לטהרן מחשש חללות ואף ע"ג דממזרים בכלל חללים נינהו אפ"ה כיון דבשעה שמבדילן יאמר עליהם זה חלל ולא יאמר זה ממזר שפיר קרינן בהו נמי מטהר כסף או שנאמר דמטהר כסף לא קאי אכהנים אלא אשאר שבטים. אלא דאכתי מימרא דרבי יצחק דדריש מגישי מנחה בצדקה למשפחה שנטמעה נטמעה א"כ משמע דלהגשת מנחה נמי כשירין ודלא כר"ח ב"ח וא"כ ע"כ צריך לפרש כפרש"י ז"ל ועוד דבלא"ה צריך לפרש כן בדרבי חמא דלא תיקשי דידיה אדידיה דקאמר לעיל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחה מיוחסת שבישראל וא"כ ממילא יודע פסוליהם וע"כ לית ליה דרשה דריב"ל ודו"ק:

שם רש"י בד"ה כסף מטהר כו' וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא מטהר ומכשירם כולם עכ"ל. נראה דהאי מטהר ומכשירם כולן לאו דמטהר אפילו ודאי ממזרים בשביל שנתרבו כ"כ וכפירוש הרמב"ן ז"ל לקמן בדרבי יוסי דממזרים ונתינים מותרין לעתיד אף ודאי משום דפרש"י כאן א"א לומר כן דהא רבי יצחק משמע דמסיק מילתא דריב"ל וקאמר מאי צדקה משפחה שנטמעה נטמעה משמע דוקא אותן שנטמעו בספק ולא הוודאין אלא ע"כ דכוונת רש"י נמי דכתב דמטהר ומכשיר כולן היינו אותן שנטמעו ונתערבו דוקא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובאמת דלכאורה היה נ"ל דהא דריב"ל ורבי יצחק לא איירי אלא דוקא באותן שנתערבו ולא נודע בהם שום חשש תערובות לאחר שנשתקע הדבר או שלא נודע כלל בהנך קאמר דאין הקב"ה מגלה אותו המשפחה אלא מניחם בחזקתן ובכה"ג קאמר רבי יוחנן בסמוך דאף בזמן הזה אין לגלות משא"כ היכא שיש חשש פסול באותה משפחה שנתערב בהם חלל או ממזר אלא שאין ידוע מי הוא נראה דמותר לגלות מי הכשר ומי הפסול ולעתיד נמי הקב"ה עתיד לגלותן כדי להכשיר הכשירים באותה משפחה דלא ניפרשו מינייהו ובכך הייתי רוצה ליישב הך מילתא דרבי חמא בר חנינא דקאמר שהקב"ה עתיד לטהר השבטים ושבטו של לוי מטהר תחלה והיינו כדפרישית ולא פליג אריב"ל ורבי יצחק אלא דאכתי קשה אידן מימרא דרבי חמא ב"ח דקאמר שאין הקב"ה משרה שכינתו לעתיד אלא על משפחות המיוחסות וכדפרישית בסמוך אם לא שנאמר דאף שאין הקב"ה מגלה אותן שלא נודע פסולן אפ"ה אין משרה שכינתו עליו לענין נבואה וזה אין נכון מיהו מלשון הטור משמע להדיא דמשפחה שנטמעה נטמעה איירי דוקא בכה"ג והוסיף לבאר דהיינו משפחה שנתערב בה ספק חלל ולא כתב משפחה שנתערב בה חלל משמע דדוקא בכה"ג דבלא"ה איכא ספק ספיקא כדמשמע בסוגיא דאלמנת עיסה אלא דבאמת לא ראיתי למפרשי הטור שהשגיחו בזה א"כ משמע דמה שכתב שנתערב ספק חלל לאו דוקא אלא דמפני שנתערב קרי ליה ספק ודו"ק ועדיין צ"ע:

דף עא עמוד ב

עולא איקלע לפומבדיתא חזיא לרבי יצחק בר"י כו' א"ל מי ידענא מהיכא אינסיב. אף על גב דרב יהודה בפומבדיתא הוה בבבל אפ"ה נראה דהיה מחמיר ומהדר להשיא מיוחסת גמורה לפי שהוא היה מחזיק עצמו מיוחס ידוע אפ"ה מהדר ליה עולא אטו אנן ידעינן מהיכא אתינן וא"כ ה"ל דבר שא"א לעמוד בה ותדע דלחומרא בעלמא איירי דהא רב יהודה גופא קאמר לקמן משמיה דשמואל דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת כשרות עומדות וקאמר בדף ע"ו משמיה דרב כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות אע"כ דלחומרא בעלמא היה רוצה ליזהר ולחזור אחר מיוחסת ועיין מה שאפרש עוד לקמן במימרא דרב יהודה אמר רב:

דף עב עמוד א

ע"ב ת"ר גר נושא ממזרת דברי רבי יוסי ופרש"י שהולד ממזר. ולכאורה נראה בכוונת רש"י ז"ל משום דבסמוך איפסקא הלכתא הלכתא כרבי יוסי וקי"ל נמי לעיל ס"פ האומר דהלכה כרבי טרפון דיכולין ממזרים לטהר ע"י שפחה דוקא משמע דע"י גירות לא לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דלרבי יוסי נמי הולד ממזר כך נראה לכאורה אלא דיותר נראה דגירסת רש"י ז"ל בגופא דברייתא הכי הוא וכדמשמע לעיל בפרק האומר דף ס"ו וכגירסת מהרש"א ז"ל ודלא כמהרש"ל וכן נראה להדיא מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין ובעיקר לשון רש"י ז"ל דטעמא דרבי יוסי דהוי ממזר משום דכתיב לו הלך אחר פסולו וכבר הארכתי בפרק האומר:

רש"י בד"ה חמשה קהלי כתיבי וקהל דגבי פצוע דכא לא חשיב דלאו בפסולי יוחסין משתעי. והתוספות כתבו בשם ר"י משום דלא שייך ביה קהל וכוונתם דנהי דאיצטריך למיכתב ביה קהל ה' למישרא פצוע דכא בגיורת ובנתינה כדאיתא להדיא בפרק הערל אפ"ה כיון דלא דמיא להנך לא מייתר בה קרא דאיצטריך למיכתב באפי נפשה משא"כ הנך דכולהו כי הדדי נינהו לענין דרשת בקהל ה' כמו שאבאר ולפרש"י לא שייך למיכתב פצוע דכא בחד קרא בהדי הנך כיון דלא דמיא להו כלל כן נ"ל בפרש"י ותוספות. מיהו בחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי שכתב בשם הראב"ד ז"ל דודאי חשיב קהל ה' דפצוע דכא אלא דקהל ה' דמצרי ואדומי לא קחשיב כיון דלהתירא כתביה רחמנא ולענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח כיון דאיצטריך למיכתב התירא בדור שלישי איצטריך למיכתב ביה בקהל ה' באפי נפשה דאל"כ ה"א דלא שריא רחמנא בדור שלישי אלא בקהל ישראל ולא בקהל כהונה משא"כ השתא דכתיב ביה יבא להם בקהל ה' באפי נפשה משמע להדיא דאף בקהל כהונה שרי כדפרישית בסמוך דכל היכא דכתיב קהל ה' סתמא חד זימנא משמע דאיירי בקהל כהונה ואף על גב דלפ"ז איכא למידק איפכא א"כ במצרי ראשון ושני מנא לן דאסורי בישראל דלמא לא אסרה רחמנא אלא בקהל כהונה הא ליתא דלענין איסורא ודאי דבר הלמד מענינו הוא וילפינן חדא מאינך כדמוכח בשמעתין ודו"ק:

דף עג עמוד א

גמרא חד לכהנים וחד ללוים כו' ולכאורה נראה דהא דס"ד הכא טפי לאוקמי קרא בקהל כהונה לחוד מבשאר דוכתי היינו לבתר דאיצטריך חד קהל ה' לגופא למידרש בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא דאי הוה כתיב חד זימנא בקהל ה' לא הוי דרשינן מיניה קהל ה' ולא קהל ספק אלא קהל ה' היינו קהל כהונה דמיקרי קהל ה' טפי מלוים וישראלים לכך איצטריכו למיכתב כולהו בלשון קהל ה' דאל"כ אכתי ה"א דבהך דכתיב קהל ה' ממעטינן ספיקא משא"כ בהך דהוי כתיב קהל סתמא אפשר דספק נמי אסור מש"ה איצטריך למיכתב כל חד באפי נפשיה ובכל חד קהל ה' וממילא דהנך ילפותא שייכי בכל חד מינייהו דהי מינייהו מפקת ולפ"ז לאו דוקא ספק ממזר מותר אלא אפילו ספק עמוני ומואבי כנ"ל לכאורה וכמדומה לי שראיתי מבואר באיזה מפרש דעיקר ילפותא דדרשינן בסמוך בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא היינו מדכתיב בקהל ה' דספק לא מיקרי קהל ה' כדאיתא לעיל דאין השכינה שורה אלא על משפחה המיוחסת שבישראל אלא דלענ"ד לפי סוגיית הגמר' לא משמע כן אלא דמייתורא דקהל לחוד דרשינן הכא קהל ודאי ולא קהל ספק דאלת"ה תקשי לא לכתוב אלא ד' קהלי וליכתוב בכולהו קהל ה' ומייתורא דהשם ממילא ידעינן דספיקות מותרין מפשטא דלא מיקרי קהל ה' תו קשיא דגרים גופייהו יוכיחו דאף ע"ג דלאו משפחה המיוחסת שבישראל מיקרי כדאיתא לעיל ואפ"ה לרבי יהודה גר אסור בממזרת ואפ"ה ספקא מותרין אע"כ דלאו מייתורא דה' דרשינן אלא מייתורא דקהל גרידא א"כ הדרא קושיא לדוכתא לא ניכתוב קהל ה' אלא קהל גרידא ותו לא ניצטרך תלת קראי לכהנים ולוים ולישראלים דבלא"ה מסתמא בכלל לשון קהל נינהו ולפרש"י קשה יותר שכתב בד"ה חד לכהנים מדהוי מצי למיכתב לכולהו בחד אזהרה וחד קהל ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דלא ניכתוב אלא בחד אזהרה ולא ליכתוב קהל כלל אלא לא יבואו בכם כמו שפירש"י גופא לענין מצרי דור שלישי. לכך נלע"ד דעיקר פשטא דקרא דקהל ה' היינו למישרי ממזר בממזרת ועמונית לעמוני וה"ה ממזר בעמונית וכולהו מדכתיב בקהל ה' משמע דבקהל ה' לא יבא אבל למי שאינו מקהל ה' מותרין ויתכן יותר למאי דפרישית במתניתין דהיתירא דממזירי ונתיני נמי מהכא ילפינן דכל מי שאינו מקהל ה' מותרין זה בזה וכמ"ש שכן מבואר בלשון הטור א"ע סימן ה' לענין פצוע דכא דמותר בנתינה ולפ"ז א"ש דלא דריש הכא אלא מייתורא דקהל לחוד אבל כיון דאיצטריך למיכתב קהל איצטריך למיכתב נמי קהל ה' דאל"כ ה"א דהאי דלא כתיב ביה אלא בקהל גרידא אסור אף בפסולי קהל ולפ"ז אתי שפיר נמי דהשתא דאיצטריך למיכתב קהל ה' אי הוי כתיבי כולהו בחד קרא לא הוי דרשינן קהל ה' להתירא דפסולי קהל אלא דקהל ה' היינו דוקא קהל כהונה דמיקרי טפי קהל ה' מלוים וישראלים ומש"ה איצטריכו כולהו כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וחד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל. לכאורה נראה דלאו דוקא שתוקי נקט דעיקר קרא לאו לשתוקי אתא דהא אמר רבא בסמוך דבר תורה שתוקי כשר דכל דפריש מרובא פריש ורוב כשירין אצלה והא דקאמר נמי זימנין דאזלה איהי לגביה אינו אלא חששא בעלמא ולרווחא דמילתא כמו שאבאר בסמוך בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל אלא דעיקר קרא לשאר ספק ממזירין אתא כגון באשה שנתקדשה ספק קידושין או ספק גירושין וזנתה וילדה הולד ספק ממזר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה וכן בשתי נשים שילדו במחבואה א' אחת ממזרת ואחת כשירה ונתערבו דבכל הנך ה"ל ספק ממזר והא דנקיט הכא לשון שתוקי היינו משום דבמתניתין דעשרה יוחסין קתני אלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותית ונקיט שתוקי דשכיח טפי כך היה נ"ל לכאורה אלא דאחר העיון היטב ואחר שדקדקתי בלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו למה לי קרא משמע לכאורה דפשיטא להו דעיקר קרא דספק ממזר היינו דוקא בשתוקי ויש לי ליתן טעם בדבר דבכל הנך שכתבתי איכא לאוקמינהו אחזקה ואחזקה דאבהתיה שאביו של הספק הוא הוחזק בכשר משא"כ בשתוקי דלית ליה חזקה דאבהתיה כלל דלא ידעינן אבוה מנו ואפשר דאביו גופא ממזר ואף דאכתי משכחת שפיר בשתי נשים שילדו ונתערבו ולדותיהן אלא שאני מפקפק בדבר דאפשר דהתורה לא התירה ספק ממזר כה"ג כיון דחד מינייהו ודאי ממזר. וכן מצאתי להדיא שכתב בספר משנה למלך בפט"ו מהלכות איסורי ביאה ע"ש. אלא דלפ"ז דלא משכחת לספק ממזר מדאורייתא אלא בשתוקי ע"כ צ"ל דהיינו בדאזלא איהי לגבייהו ולפ"ז הקשיתי לשאול א"כ אמאי לא ילפינן מהכא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולמאי איצטריך למילף מוארב לו וקם עליו. ועיין במה שכתבתי בזה בפ"ק דכתובות דף ט"ו ועיין עוד לקמן מה שאפרש במשנה דכל האסורין:

רש"י בד"ה ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקא חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן כו'. ולכאורה יש לתמוה היאך דרשינן ממזר ודאי כיון דלא מייתר קרא להכי וממשמעותו ודאי ליכא למידרש דמאי שנא מכל התורה דלשיטת רש"י ז"ל בכל הספיקות אזהרת ספק מדאורייתא כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ואיבעית אימא בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ועוד דאדרבא לכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי דכיון דדרשינן בקהל ודאי לא יבא הא בספק יבא אלמא דספק לא מיקרי קהל ה' וא"כ היאך שרינן לישראל למינסב ספק ממזרת דלא מיקרי קהל ה' ואדרבה לרבי יהודא דאמר קהל גרים איקרי קהל א"כ לא אשכחן בשום דוכתא דישראל מותר במי שאינו קהל ה'. ויש ליישב דכוונת רש"י ז"ל דסוף סוף כיון דגלי קרא בהאי לאו דממזר ופסולי קהל דקילי טפי משאר איסורין להא מילתא דלאוין הללו לא נאמרו אלא לודאי איסור אבל בספק איסור אפילו ספק אזהרה ליכא א"כ מה לי ספק קהל ומה לי ספק ממזר ובהכי אתי שפיר מה שהקדים רש"י ז"ל קהל ודאי לממזר ודאי אף ע"ג דקרא איפכא כתיב ולמאי דפרישית א"ש כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל וסייעתו דכל הספיקות אסורין מן התורה. אמנם לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתן דכל הספיקות מותרין מן התורה וילפינן לה מהכא אלא דהאחרונים הקשו ע"ז דא"כ ללישנא קמא אמאי איצטריכו תרי קראי ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דהוי תרתי דסתרין אהדדי. ועוד נראה לי דמחד קרא ודאי לא הוי מצינן למילף לכל התורה כולה דודאי איכא פירכא דהנך לאוין דפסולין הותרו מכללן דמותרין זה בזה משא"כ השתא דהתיר הכתוב בתרתי דסתרי אלמא דעיקר הטעם דלא שייך שום אזהרת ספק באיסור ספק ומינה שמעינן שפיר לכל התורה כולה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשירין אצלה כו' מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבייהו וה"ל קבוע כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלהא נמי לא איצטריך קרא דה"ל רובא להתירא והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה ג"כ קושיא זו אלא דשינה בלשונו דה"ל ספק ספיקא ולענ"ד נראה דדא ודא א' היא דודאי לאו ס"ס ממש מיקרי דכולהו חד ספק הוא שמא מכשר נתעברה או מפסול כמ"ש התוספות בסוגיא דפתח פתוח דשם אונס חד הוא ומבואר כן בפוסקים ועוד דהא דהכא גרע מיניה טובא דהא בדאזלו אינהו לגבה אכתי איכא לספוקי שמא פסול שמא כשר אע"כ דעיקר כוונת הריטב"א ז"ל ג"כ דהאי ס"ס ה"ל כרוב כיון דאפילו אי קים לן בודאי דאזלה איהי לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה א"כ השתא דלא קים לן הדבר נוטה להיתר יותר מלאיסור ופשיטא להו להרשב"א והריטב"א ז"ל דכה"ג מותר מדאורייתא מטעם רוב וכבר הערתי בזה בקונטרס אחרון דפ' קמא דכתובות ע"ש. וע"ז תירצו הרשב"א והריטב"א ז"ל דעיקר קרא דשתוקי לא אתא אלא להיכא דחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה כשירים ופסולין ותחלה אבא לפרש דבריהם דמה שכתבו דאיירי דחזינן דאזלה איהי לגבייהו לאו שראוה שהלכה לשם וראו שנבעלה דא"כ הרי הם יודעין אם הבועל כשר או פסול ואי כשעמדו בערבוביא כשירים ופסולין ונבעלה לא' מהם ואין אנו יודעין למי הדר ה"ל פירש ולא מיקרי קבוע אע"כ צריך לפרש דאיירי שראוה העדים שהיתה מצויה תדיר בחצר א' שדרין באותו חצר כשירין ופסולין וכל א' במקום מיוחד ואין יודעין אם היתה מצויה בבית הכשר או בבית הפסול והולכין אחו מקום המצוי בתר רוב שכונה כמבואר כמבואר בפוסקים ובמה שכתבו לאידך שינויא דאיירי בעיר שיש בה מחצה על מחצה צ"ל דאיירי כשדלתות המדינה נעולות דאל"כ ניזל בתר רובא דעלמא דעכו"ם נינהו והולד כשר ומצרפין רובא דעלמא למחצה כשירות והדר ה"ל רובא להתירא אע"כ כדפרישי':

אלא דאכתי קשיא לי טובא בדבריהם לפ"ז הניחא דקרא להכי אתא לענין דשתוקי מותר בישראל מן התורה ומשום מעלה דיוחסין אסרו חכמים אבל אכתי קשה לאידך גיסא הא דפסיק ותני במתניתין דשתוקי מותר בממזרת ודאי ואמאי כיון דסתם שתוקי רוב כשירין אצלה וה"ל כודאי כשר מדאורייתא א"כ אמאי מותר בממזרת ואטו מי נימא דמתניתין דקתני ממזירי ושתוקי כשירין זה בזה איירי דוקא בדחזינן דאזלה איהי לגבייהו או בעיר שיש בה מחצה על מחצה ודלתות המדינה נעולות הא ודאי ליתא וחתני הרב המופלג מוהר"ר בעריש נר"ו תירץ לי בזה דכיון דהא דרוב כשירין אצלה לא הוי אלא משום דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע לקמן בלשון התוספות בסוגיא דכותי לא ישא כותית דהאי הולד כשר היינו שצריך להתגייר א"כ ה"ל גר ומותר בממזרת ובאמת שדברים נכונים הם אלא דאכתי קשה לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דהולד כשר לגמרי ואינו צריך להתגייר כדמשמע מפשיטות לשון הטור והש"ע ולקמן בסוגיא דכותי לא ישא כותית אבאר דלרש"י ותוספות נמי לא פשיטא להו כ"כ הך מילתא דצריך לגייר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למיזל כה"ג בתר רובא כיון דהספק הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא או לא וכ"ש דלא שייך טעמא דס"ס כדפרישית משום דאכתי ה"ל ספק גמור ומש"ה מותר השתוקי מדאורייתא בין בישראל בין בממזרת ולא מהני בהו טעמא דרוב כשירים אצלה כיון דאפשר דאזלה לגבייהו וה"ל ממזר ספק. ולולי דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דלבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא תו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מיקרי ספק ממזר דאף על גב דבכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשווייה כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמו שכתבו בתוספות ישנים בש"ס שנדפסו מחדש ולענין ספק קהל משמע דלא מיקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמי שמיא גליא ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי ושור שחוט לפנינו לית לן למימר דמיקרי קהל ה' ודאי והשתא א"ש טובא הא דמסיק רבא במילתיה בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא דלכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיך וע"פ סברא זו י"ל כמה סוגיות בגמרא דמקשו ממזר ספק ממזר הוא ולא אמרינן דאזיל בתר חזקה ויתיישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע שכתבו איזהו ספק ממזר זה שנולד ממי שבא על ספק אשת איש שנתקדשה ספק קידושין או מאשה שנתגרשה ספק גירושין וכבר הקשיתי לשאול דבספק קידושין האיכא חזקת פנויה ובספק גירושין חזקת אשת איש ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא דלענין ספק ממזר לא אזלינן בתר חזקה וכמ"ש ג"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל בשמעתין וכ"כ הפרי חדש בכללי ספק ספיקא בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דלדידהו שני להו בין חזקה לרובא ולענ"ד לא ידעתי לחלק דאידי ואידי דאורייתא נינהו כן נ"ל נכון לולי שהקדמונים ז"ל לא כתבו כן ולהיפך כתבו התוספות בכמה דוכתי דבהא דמקשינן ממזר ספק ממזר הוא ואית לן למיזל בתר חזקה כמ"ש בסוף פרק האשה שנתארמלה דף כ"ה ע"ב ובר"פ האשה רבה ע"ש. אלא דבאמת קשיא לי בלא"ה בשיטת התוספות גופא א"כ מאי קאמר הכא זימנין דאזלה לגבייהו וה"ל קבוע כמחצה ע"מ וקשיא לי אכתי לשיטת התוס' במחצה על מחצה גופא איכא חזקת היתר דאמו של השתוקית כמ"ש התוס' לעיל פרק האומר דף ס"ו ובעובדא דינאי מלכא ועיין במה שכתבתי שם וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

שם והתורה אמרה ממזר ודאי כו' ומ"ט אמרו שתוקי פסול כו'. ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן שהחמירו חכמים אף במיעוט המצוי כ"ש דיש להם להחמיר בספק השקול דמחצה על מחצה אלא איכא למימר דכיון שהתירה התורה ספק זה בפירוש לא שייך להחמיר אף מדרבנן כמ"ש סברא זו בכמה דוכתי עיין בפ"ק דקידושין בסוגיא דבן בג בג ואף לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל ספק השקול דמותר מן התורה ילפינן מספק ממזר דהכא ואפ"ה אסרו חכמים כל הספיקות אפ"ה יש לומר דבממזר גופא דכתיב להדיא לא שייך להחמיר אי לאו משום מעלה דיוחסין כן נ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא דמשמע כו' ובפרק החולץ אמר דרבא גופא כו' עכ"ל. אף ע"ג דרבא לא איירי התם אלא לענין ספק בודאי ולא בשתוקי בשתוקית ולכאורה יש סברא גדולה לחלק ביניהם דבשתוקי בשתוקית יש להתיר יותר דאיכא תרי ספיקי להתירה דהא מדינא תרווייהו כשירין דרוב כשירין אצלה ואי נמי חיישת למיעוטא דפסולין איכא נמי ספיקא אחרינא שמא שניהם פסולין אלא דמשמע להו להתוספות דכיון דרבא בפרק החולץ ס"ל כר"א משמע דלגמרי ס"ל כוותיה ור"א אוסר בספק ספיקן וק"ל:

רש"י בד"ה שמא ישא אחותו מאביו ואחותו מאמו וליכא למיחש כו' דבחזקת כשירה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאע"ג דחמיו נמי בחזקת כשרות הוא ע"ש ולענ"ד אין צורך לידחק בפרש"י דעיקר כוונת רש"י ז"ל דבחמותו לא שייך לומר שמא זונה היא דהא בחזקת היתר היא לבעלה ולכהונה משא"כ בזכר לא שייכא הך חזקה אם זינה או לא כן נ"ל ברור:

דף עג עמוד ב

ת"ר נאמנת כו' לומר זה כהן וזה לוי כו' בד"א שלא קרא עליו ערעור. הא דנאמנת אף ע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה משא"כ הכא דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא איסורא דע"א מהימן וכ"כ הר"ן ז"ל לענין שתוקי ובדוקי דהאם נאמנת להתיר ולא לאיסור ע"ש אלא דבספר ב"ש הקשה על הר"ן ז"ל בזה א"כ מאי רבותא דחיה כל אדם נמי יהא נאמן וביותר קשה על הר"ן ז"ל למה כתב דהא דחיה נאמנת לאו מדינא אלא משום דא"א בענין אחר ותיפוק ליה דמדינא ע"א דעלמא נמי מהימן ונדחק הבית שמואל לפרש טעמא דהר"ן ז"ל לחלק בין עדות האיש לעדות האשה ותמה על זה ובאמת דסברא זו לא מצינו בשום דוכתא חילוק זה אדרבא כל היכא שע"א נאמן אין חילוק בין אשה לאשה ובין קרוב לרחוק אלא דלענ"ד נראה ברור דמה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנות החי' לאו מדינא לאו מדין תורה קאמר דודאי מהימנא אלא משום דאפ"ה עשו מעלה ביוחסין שלא להאמין עד א' אלא שני עדים דוקא כדאיתא להדיא בכתובות בפרק האשה שנתארמלה וכדפרישית התם בטוב טעם בעזה"י וא"כ לא היה להאמין לחי' טפי משאר עד א' אלא דאפ"ה לא עשו מעלה כיון דאי אפשר בענין אחר כן נ"ל בשיטת הר"ן ז"ל ובזה נתיישב דלא קשיא דידיה אדידיה במה שהוצרך לעיל מיניה לפרש דנאמנות החיה משום דלא איתחזק התירא ולא איסורא בכל חד מינייהו והכא כתב דנאמנת מפני התקנה ולמאי דפרישית אתי שפיר דתרווייהו צריכי דאם לא היתה נאמנת מן התורה לא הוי מהני האי טעמא דאי אפשר בענין אחר לכך הוכרח לפרש דמדאורייתא ודאי נאמנת ואפ"ה הוצרך לפרש בסוף טעמא דאי אפשר בענין אחר לאפוקי מטעמא דמעלה דיוחסין כן נ"ל:

אמנם לענ"ד נראה להוסיף טעם לשבח בנאמנות החיה טפי משאר ע"א משום דחיה דייקא טפי וכדפרישית בכמה דוכתי דהא דאין ע"א נאמן לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק ואמר בדדמי ובזה א"ש טובא דמייתי עלה בסיפא נאמנות דבעל המקח ונאמנות הדיין דכולהו טעמי משום דדייקי כמו שאבאר בעזה"י ודו"ק:

שם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' בד"א בזמן שמקחו בידו ופרש"י דרמי' עליה למידק כו' דקים ליה במי שפרע. ולכאורה יש לתמוה על פירושו למה הוצרך לכך דכיון שמקחו בידו מילתא דפשיטא דנאמן מטעם שבידו ליתן לזה שאומר שמכר לו וכמו שכתבו בתוספות:

והנלע"ד דרש"י ז"ל מפרש כן לפי המסקנא דאיירי בדנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידיע מהי מדעתיה וא"כ לפ"ז לא שייך הכא טעם מיגו כיון שהם בעצמם אין יודעין למי נתרצה אפשר דאפילו אי הוה יהיב ליה לא שקיל שאין רוצה בממון שאינו שלו כמ"ש התוספות כיוצא בזה בגיטין דף ס"ג בדין השליש ע"ש וא"כ היה הדין שיחלקו כדאיתא בריש מציעא ועוד דלא שייך מיגו אלא היכא דחשדינן ליה כמשקר משא"כ הכא דכולא טעמא תליא אי דייק או לא דייק לא שייך טעם מיגו דאפשר שטעה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דה"נ טעמא משום דדייק דלא ליקו במי שפרע עוד נ"ל דלישנא דברייתא גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דאזיל לשיטתו שמפרש בד"ה נאמן בעל המקח דסיפא דברייתא דלעיל היא וכוונתו בזה דלפ"ז מסתמא כולהו בחדא טעמא איירי וכי היכי דנאמנות החיה היינו משום דדייקא כדפרישית בסמוך וכן בנאמנות הדיין בסיפא דסיפא מפרש רש"י נמי להדיא דהיינו משום דרמיה עליה למידכר ה"נ בנאמנות בעל המקח ע"כ עיקר הטעם משום דרמיא עליה ודייק. ולפ"ז אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט והקשו בתוספות ואמאי דהא נאמן יותר מע"א דעלמא ונהי דהר"ן ז"ל מיישב שיטת רש"י ג"כ בזה הדרך דמקשה שהיה להם לחכמים לתקן שיהא נאמן כמו בחיה ובנאמנות הדיין אכתי התמיה במקומה עומדת מנ"ל להמקשה הך סברא להקשות בפשיטות דאטו כל תקנות חכמים שוין בדבר זה אבל למאי דפרישית א"ש דעיקר קושיית המקשה כיון דרישא דמקחו ביד. ממש לא מהימן אלא משום דדייק אם כן באין מקחו בידז נמי דייק ובלא"ה נראה דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי מקשה הש"ס בסמוך וניחזי זוזי ממאן נקיט ופרש"י אאין מקחו בידו ואמאי לא מוקי לה בפשיטות ששום א' מהם עדיין לא נתן הדמים שמכר להם בהקפה כחנוני המקיף ועכשיו כ"א מהם מניח הדמים בענין דלא שייך לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אע"כ כדפרישית כדפרישית כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק עוד אבאר בסמוך בשמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה בד"א בזמן שמקחו בידו כו' לכן פירש ר"ת כו' עד סוף הדיבור. ועיין בכל זה באריכות בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציע' ובטח"מ סי' רכ"ג ובב"ח ופרישה ודרישה והש"ך שהביאו שיטת הקדמונים בזה בפירושים שונים ואם אמרתי להאריך במה שיש להקשות על כל א' מהפרושים תקצר היריעה מהכיל ולפי שאין כאן עיקר מקומו אבא בקצרה דלענ"ד לולי דמסתפינא להכניס ראשי באתרא דכולהו רבוותא קדמאי תלו זיינייהו היה נ"ל לפרש סוגיא דשמעתין בפשיטות דהא דמקשה וליחזי זוזי ממאן נקיט ארישא קאי ולאו אדינא פריך אלא אעיקר לישנא דברייתא מתמה דלא משכחת כלל להאי דינא דנאמן בעל המקח דפשטא דלישנא משמע דראובן ושמעון הלוקחים מתעצמים יחד בדין זה עם זה ולוי המוכר בא להעיד כדברי א' מהם ואומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואהא פריך דהיכי משכחת לה דראובן ושמעון המה הבעלי דינים ולוי המוכר בא להעיד דניחזי זוזי ממאן נקיט דודאי א"א לפרש שעל המעות גופא באו לדין ראובן אומר שהוא נתן המעות ללוי ושמעון אומר שהוא נתן המעות ללוי דכיון שהמקח עדיין ביד לוי מה לראובן ושמעון זה על זה אדרבא כל א' מהם תובע לדין את לוי לומר תן לי מקחי או דמי מקחי וליכא למימר דשניהם מודין שא' מהן נתן הדמים דא"כ במה הוא אומר שקנה המקח כיון דאין כאן משיכה דהא עדיין המקח ביד לוי ובדיבור לחוד פשיטא דלא קנה כלל ואין לפרש נמי דעל המעות גופא באין לדין ששניהם היו במעמד א' ונתנו המעות ללוי המוכר ויודעין שלא קיבל אלא פעם א' אלא שכל א' מהן אומר שהמעות היה משלו דא"כ לא שייך לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא מזה קבלתי המעות כיון דעיקר תביעתם אינו מצד קניית המקח אלא מצד מתן מעות ואין זה ענין לנאמנות בעל המקח דה"ה למעות מלוה ופקדון נמי מילתא דפשיטא הוא שעליו ליתן למי שיודע שהוא שלו ואין לתמוה על סברא זו דבלא"ה הוכרח מהרש"ל ז"ל לפרש כן בחכמת שלמה אף לשיטת התוספות ואהא משני הש"ס שפיר ומסיק דאיירי בדשקיל זוזי מתרווייהו וגרסינן נמי ולא ידיע פירוש שהלוקחין עצמן והב"ד אין יודעין בודאי למי נתרצה אלא שכל אחד סובר בדעתו דלו נתרצה יותר ואי לאו דברי בעל המקח היה הדין נותן שיחלוקו כדאיתא בריש פ"ק דמציעא דאף שהמקח ביד המוכר ממש כיון דשקיל זוזי מתרווייהו ה"ל תפיסת המוכר כאילו שניהם מוחזקין דמסתמא לשניהם נתרצה אלא לפי שהמוכר אומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי נשתנה הדין דנאמן המוכר ואיצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דקס"ד דכיון דה"ל כאילו שניהם מוחזקין כיון דלא ידעינן בבירור א"כ לא יהא המוכר נאמן אלא כעד א' לפטור א' מהם מהשבועה אבל עיקר הדין דיחלוקו במקומו עומד ומיגו נמי לא שייך הכא כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל דאפשר דהלה לא ירצה בממון שאינו שלו דאפשר דמעיקרא לשניהם נתרצה ולא דייק כ"כ וקמ"לן כיון דהמקח בידו ודאי דייק והשתא שייך שפיר לשון לזה מכרתי ולזה לא מכרתי דאף על גב שקבלתי ממנו המעות אפ"ה לא מכרתי לו ברצון דמזה היה עיקר הקושיא כן נ"ל והשתא אתי שפיר דלפ"ז עולות בקנה א' שני הסוגיות דהכא ודריש פ"ק דמציעא דמקשה נמי וניחזי זוזי ממאן נקיט משום דלא משמע ליה דמכחישין זה את זה מי מהם נתן המעות והיינו כפירוש ר"י בעל התוספות שם וכמו שפירש הרא"ש ז"ל דבריו שם ואבאר יותר שם במקומו בעזה"י כן נ"ל נכון אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי ודוק היטב:

דף עד עמוד א

תוספות בד"ה שודא דדייני פירש בקונטרס כו' עיין מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק מי שהיה נשוי שדעתו נוטה לפרש"י אלא דבשיקול הדעת כל דהו סגי ולפ"ז א"ש נמי הך דשמעתין דכיון שאין כאן דין גמור ולא אומדנא דמוכח אלא דעת נוטה אפשר משתנה דעת הדין בעצמו בזה מחמת מהדורי מילין ודברת בני האדם בענין דלא הדר דינא ועיין ג"כ בחידושינו פ' מי שהיה נשוי:

גמרא פיסקא אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי תנינא חדא זימנא כו'. אף על גב דלמסקנא נמי קאי בהן סברא דבודקין את אמו אפ"ה שייך לשון אילימא וכה"ג אשכחן בש"ס טובא אלא דבעיקרא דמילתא איכא למידק אמאי נקיט למילתא דאבא שאול בהא מילתא לחוד דבודקין אותה ואומרת לכשר נבעלתי ואמאי לא מפרש במילתא דפסיקא לגמרי דבודקין את אמו ולעולם נאמנת לגמרי בין אומרת לכשר נבעלתי ובין אומרת לפסול נבעלתי דנאמנת ג"כ להחזיקו כממזר ודאי וא"כ לא הוי מקשה מידי תנינא חדא זימנא דהא מדר"ג לא שמעינן אלא דנאמנת להכשיר אבל דנאמנת לפסול לא קאמר אלא משום דמשמע ליה לתלמודא דמסתמא דאבא שאול כרבנן ס"ל דממזר ודאי ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה דאי ס"ד כר"א ס"ל ה"ל למיתני למילתא דאבא שאול לקמן בתד מילתא דר"א דאוסר ודאן בספיקן וספיקן בספיקן ואע"כ כרבנן ס"ל וא"כ אין תועלת בעדותה אי הוה ממזר ודאי או ספק ועוד נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאין שום סברא לומר דנאמנת אלא לכשר נבעלתי דוקא ואפילו ברוב פסולין אצלה אפ"ה כיון שאומרת ברי ואיכא נמי חזקת היתר דידה א"כ ברי ושמא וחזקה עדיף מרובא כדמשמע בפ"ק דכתובות ובפרק האשה שנתארמלה ע"ש בחידושינו אבל לומר לפסול נבעלתי דמרעא לחזקת היתר דהרוב להיתר דרוב כשירין אצלה וחזקה נמי להיתר אין שום סברא לומר דנאמנת דהא קי"ל דאין ע"א נאמן באיסורין וכ"ש בדבר שבערוה להוציא דבר מחזקה דמעיקרא בין להתיר בין לאיסור כדאיתא לעיל פרק האומר כ"ש הכא שהוא נגד החזקה ונגד הרוב אע"כ דהא דנאמנת היינו להתיר דוקא משום דברי דידה מסייע לחזקת היתר דידה וברי וחזקה עדיף מרובא ואף לפמ"ש בפרק האומר דף ס"ו בעובדא דינאי דחזקת האם לא מהני לולד היינו היכא שאינה לפנינו וליכא טענת ברי אבל בדטוענת ברי מסייע לחזקה כל דהו כדאיתא בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב ע"ש בחידושינו דאף בהדי מיגו גרוע או חזקה גרוע מהני. כן נ"ל נכון וברור. עד שאני תמה על שני גדולי הדור הר"ן והרב המגיד ז"ל שכתבו דהא דנאמנת להכשיר ולא לפסול היינו משום דלהיתר מוקמינן לה אדאורייתא דאף בלא אמירה דידה כשר דהא ספק ממזר יבא משא"כ לפסול ואחריהם נמשכו כמה פוסקים אחרונים ובאמת דיש לתמוה דלפסול נמי הא מדאורייתא כשר בממזרת אף בלא דיבורה היכא דליכא רוב כשירין וכבר תמה על זה בית שמואל סימן י' ס"ק ל"ט ע"ש שכמעט שנשאר בקושייא ולמאי דפרישית אין צורך לכל זה אלא עיקר הטעם משום דחזקת היתר דידה מסייע לברי דידה וכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת התוס' בפרק קמא דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו דאשה מזנה בודקת ומזנה ואם כן ודאי יש לחלק טובא בין להכשיר או לפסול ובאמת נראה מסתימת לשון הפוסקים דלא נחתו להך סברא שכתבו התוספות דבודקת ומזנה כמ"ש בחידושי כתובות דאדרב' בלשון בתמיה קאמר לה בגמ' אלא דאפ"ה א"ש כדפרישי' לעיל אם לא לאותה הסברא שכתבתי שם בכתובות בשם הירושלמי דאדרבא הזונות רצין אחר הפסולין אלא דכל זה היינו לרבי יהושע משא"כ למאי דקי"ל כר' גמליאל ליתא כנ"ל ודוק היטב:

שם כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא כו' ואמר ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג. לכאורה אין זה ענין לקושי' הגמ' דמקשה תנינא חדא זימנא ולפרש"י ותוספו' עיקר הקושיא היא דליתני הא דאבא שאול נמי התם:

אמנם לענ"ד נראה דאכתי לאלומי הקושיא מקשה עוד דכיון דקי"ל הלכה כר"ג וקי"ל נמי הלכה כסתם משנה א"כ מסתמא אית לן למימר דת"ק דמתניתין דעשרה יוחסין נמי כר"ג ס"ל והא דקחשיב שתוקי בהדי פסולי יוחסין ומתירו בממזרת היינו היכא שלא בדקנו את אמו א"כ תו לא שייך מילתא דאבא שאול לגמרי בהך מתניתין כן נ"ל:

משנה כל האסורין לבא בקהל כו' ופרש"י כגון ממזירי בשתוקי כו'. ואף על גב דלמסקנא עיקר רבותא דמתניתין היינו לענין גר עמוני ומואבי אפ"ה פשטא דלישנא דכל האסורין איירי נמי בממזירי בשתיקי דאלת"ה אין ענין דברי רבי אלעזר דאוסר ודאן בספיקן לכאן אע"כ דאיירי נמי בממזר בשתוקי אלא שבא להוסיף בכל זה נמי גר עמוני ומואבי דלא איתמר במשנה דעשרה יוחסין וק"ל:

שם ר"א אומר ודאן בוודאן מותר ופרש"י כגון ממזרת בנתינים. ולכאורה לפי מסקנת הגמרא יותר היה ראוי לו לפרש דעמוני ומואבי מותרין בממזרת והכי א"ש טפי דה"ק ר"א ודאי בעמוני בממזרת מודינא לן אבל במאי דכיילת כללא דכל האסורין לענין ממזר בשתוקי פליגנא עלך ובלא"ה ג"כ נראה דהא ודאן בוודאן איירי בכל איסורי ודאין הכל במשמע ממזר בממזרת ומצרי במצרית ונתין בנתינה אלא דנראה דרש"י ז"ל לרבותא נקיט הכי דאפילו בממזר בנתינה מודה ר"א וה"ק דהא ודאי בכלל ודאן בוודאן הוא אף על גב דאין הסברא פשוטה כ"כ להתירא כמ"ש במשנת עשרה יוחסין ומכ"ש בשאר ודאן בוודאן דפשיטא דשרו דהא כתיב בכולהו בקהל ה' א"כ ממילא דבמה שאינו מקהל ה' כגון הנך דכתיב לא יבא לא שייך בהו הך איסורא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. מיהו בתוספתא בפירקין מצאתי להדיא דר"א אוסר ממזר בממזרת ע"ש:

שם ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי. כבר כתבתי בדף הקדום דלכאורה משמע דדוקא בהנך ספיקי דקחשיב הכא שייך פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן משום דה"ל ספיקא דאורייתא דלית להו שום חזקת היתר ולא חזקה דאבהתיה משא"כ בשאר ממזירי ספק כגון במי שיש בו שום ממזירות ע"י ספק קידושין או ספק גירושין לא הוי אלא ספיקא דרבנן דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה וחזקה דאבהתיה אלא דמסוגיא ר"פ החולץ דף ל"ז גבי ספק ממזר דיבמה שנתייבמה תוך ג' חדשים ונתעברה והוי הולד השני ספק ותלי לה התם בגמר' בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין א"כ משמע דבכה"ג נמי פליגי ולרבנן מותר בממזרת ודאי ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר הכא ואלו הן הספיקות לאו דוקא אלא עיקר מילתא משום כותי נקיט לה דדמי לספיקן דשתוקי ואסופי ואסופי וכמו שאבאר לקמן. ועי"ל דאפ"ה נקיט שפיר ואלו הן לאפוקי דאיכא נמי שאר ספק ממזר דמותר בספק ממזרת אף לר"א כגון היכא שהספק הוא מצד ספיקא דדינא לחוד וא"כ היכא דשני הספיקות לגמרי בענין א' ובנושא א' מותרין ממה נפשך או שניהם ממזרים או שניהם כשירין ואיכא נמי ספק ממזר להיפך דרבנן מודו דאסורין זה בזה כגון שתי נשים שילדו במחבואה אחת כשירה והשניה ממזרת ונתערבו ולדותיהן דהוי שניהן ספק ממזרין ואסורין לבא זה בזה דהא ודאי ממ"נ חד מינייהו כשר והשני ממזר ודוקא דומיא דהנך דקחשיב שתוקי ואסופי וכותי דאיכא למימר חד כשר וחד פסול שייך פלוגתא דר"א ורבנן כן נ"ל:

גמרא מאי כל האסורין אילימא ממזרי ונתיני כו' הא תנא לה רישא ולכאורה יש לתמוה דאטו מי לא אסיק אדעתא דהמקשה דאיכא עוד אסורים לבא בקהל דהאיכא עמוני ומואבי דכתיבי בקרא ולא תני להו לעיל והנראה דהשתא סבר המקשה דע"כ הא דקתני הכא כל האסורין לא קאי אלא אהנך דקתני במתניתין דלעיל דאלת"ה תיקשי הא דר' יהודא אוסר ומסתמא קאי אכולה מילתא דת"ק דאל"כ אכתי לא ידעינן בהי מינייהו אוסר והא מילתא פשיטא ליה לתלמודא דא"א לומר דעמוני ומואבי אסורין בממזרת כיון דכתיב בהו בהדיא לא יבא בקהל ה' וכיון דכל חד מינייהו לא מיקרי קהל ה' דאסורין לבא בקהל א"כ ע"כ דלכ"ע מותרין זה בזה ומהאי טעמא מקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי הכי מאי רבי יהודא אוסר נמצא דלפ"ז ע"כ קס"ד דלא קאי אלא אעשרה יוחסין דלעיל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ותו ר' יהודא אוסר אהייא אלימא אוודאן בספיקן הא מדקתני סיפא כו' מכלל דר"י לא ס"ל. ולכאורה יש לדקדק דלמא ר' יהודא אוסר אפילו ממזר ודאי בודאי ועוד דבירושלמי איתא להדיא דר' יהודא אוסר ממזר בממזרת שלא ירבו ממזרין בישראל ולפ"ז הוי אתי שפיר טובא דת"ק מתיר לגמרי ור"י אוסר לגמרי ור' אלעזר ס"ל כרבנן בחדא דודאי בודאי מותר וכר"י בחדא דספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור תו קשיא דלמא ר' יהודא אוסר ממזירים בנתינים אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דכיון דקתני סתמא ר' יהודא אוסר הוי משמע דאכולהו וודאן נמי קאי והא ודאי ליתא דא"כ אוסר ג"כ מצרי במצרית וכ"ש מצרי ועמוני בממזרת והא ודאי ליתא כדפרישית לעיל דאין שום סברא לומר כן ועוד דא"כ מצרי שני במה יטהר ועוד דבהדיא אמר ר' יהודא מעשה במנימן גר המצרי שאמר אשיא לבני מצרית שנייה כו' אע"כ דר"י לא קאי אוודאן בוודאן וקרוב לזה מבואר להדיא בירושלמי ע"ש:

דף עד עמוד ב

רב יהודא ה"ק כל האסורין לבא בקהל כהונה כו' נ"ל דהכי פירושא כיון דאשכחן דאיכא תרי מילי איסורי קהל חד איסורי קהל ישראל ואידך איסורי קהל כהונה וקאמר ת"ק דהנך שני מיני פסולין מותרין לבא זה בזה והשתא א"ש הא דקאמר ר' יהודא אוסר והיינו בהך מילתא לחוד דהנך שני מינים אסורים לבא זה בזה אבל ודאי דכל חד ממין א' מותרין ובזה נתיישב היטב קושיית התוס' דלא מקשה הא תנא ליה רישא דהשתא מצינן למימר שפיר דת"ק בא להוסיף עמוני ומואבי ומצרי דמותרת הגיורת לינשא להן והגר מותר במצרית ואפ"ה א"ש הא דקתני ר"י אוסר דלא קאי אלא לענין הנך שני מינין פסולי קהל ופסולי כהונה דמותרין זה בזה כן נ"ל נכון ליישב לשון המשנה לפי אוקימתא זו אלא דאכתי בעא טעמא מאי ס"ד דתליא בהכי דמי שפסול לבא בקהל כהונה יהא מותר באיסור ממזרת ונלע"ד לפרש לפי מאי דפרישית לעיל דף ע"ב גבי ה' קהלי כתיבי דהא דבעינן כל הנך קראי לקהל לוים וישראלים היינו משום דפשטא דקרא דקהל ה' משמע דאהכהנים לחוד קאי דנקראים קהל ה'. ולפ"ז איכא למימר שפיר דאף לבתר דכתיבי קהלי יתירי לרבויי אפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולוים וישראלים גופייהו לא הוי בקהל ה' אלא לפי שראויין לבא בקהל ה' דהיינו קהל כהנים דמותרין לישא ולהינשא מהם משא"כ מי שאינו ראוי לבא בקהל כהנים לא הוי בכלל קהל ה' ומש"ה ממעט גיורת דמותרת לממזר כיון דלאו מקהל ה' היא שאינה ראויה לכהנים לעולם. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר והרי גר דמותר בכהנת דהא לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין א"כ סוף סוף הא קמן דגרים מיהו ראויין לבא בקהל ה' ואפ"ה מותרין בממזרת א"כ תו אין לחלק בין זכרים לנקבות תדע דאל"כ תיקשי נמי מחללה דאינה ראוייה לכהן ואפ"ה אסורה בממזר אלא דע"כ עיקר הטעם דחללים מיהו מיקרו קהל ה' כיון דחלל מותר בכהנת א"כ לענין גר וגיורת נמי איכא למימר איפכא ואע"ג דהמקשה כבר הקשה מחללה והדר מקשה מגר אפ"ה יש לנו לפרש דבדרך את"ל מקשה דאת"ל דלא קשיא מאלמנה וגרושה וחללה כיון דלא שייך בזכרים כמו בנקיבות מיקרו שפיר קהל ה' אף הנקיבות דבמין א' אין לחלק בין זכרים לנקיבות לענין דשייך בהו קהל ה' א"כ לענין גר גופא תיקשי כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוספות ד"ה והרי גר ונתיישב ג"כ הא דמקשה הכא בפשיטות הא מותר אסור משום דלאוקימתא זו ממילא משמע הכא דהא בהא תליא במי שראוי לבא בקהל כהנים הוא דמיקרי קהל ה' ואינך לא ונתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל דלעיל ליכא למידק כה"ג הא מותר אסור ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אמר רב נתן בר הושעיא ה"ק כל שכהן אסור לישא בתו וכו' מותרין לבא זה בזה כו'. ויתכן לפרש ג"כ על הדרך שכתבתי בסמוך דעיקר קהל ה' היינו קהל כהנים ולעולם לא מיקרי קהל ה' אלא מי שמותר להשיא בתו לכהן ורוצה לתרץ בזה קושיית והרי גר ואם כן מדייק שפיר הא מותר אסור ומקשה מחלל שנשא חללה ומהנך תרתי קשה נמי ממה נפשך כדפרישית בסמוך:

תוספות בד"ה דת"ק סבר ממזר מאחותו כו' וא"ת היכי משתמע פלוגתייהו ממתניתין כו' עד סוף הדיבור. ולולי פרש"י ז"ל ותוספות היה באפשר לפרש דנהי דלר' יהודא חייבי כריתות לא הוי ממזר מדאורייתא אפ"ה מודה ר"י דאסור לבא בקהל מדרבנן כיון דבא מאיסור ערוה דלא תפסי קידושין גזיר בהו משום ממזר מחייבי מיתות וא"כ שפיר משתמע פלוגתייהו ממתניתין דלת"ק כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה משום דלא אשכחן מי שמותר מן התורה לגמרי בודאי יאסר מדרבנן אלא הספק בלבד ואפ"ה שרינהו לבא בממזרין ודאין ור"י ס"ל דאיכא נמי חייבי כריתות דאסורין לבא בקהל מדרבנן וא"כ אסורין לבא בממזרין או שאר פסולי קהל ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר תנינא דהתם הו"ל למיתני דלא הוי ממזר וממילא הוי ידעינן דאסור בממזרת כן נ"ל לולי דרש"י ז"ל ותוספות לא פירשו כן ולפירושם קשה מלבד שהוא דוחק תיקשי מתניתין גופא דאמאי קתני ר' יהודה אוסר טפי הו"ל לר"י לאיפלוגי ברישא דקתני מילתא דפסיקא דממזר אסור לבא בישראל וקתני נמי במתניתין דס"פ האומר כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לאחרים קידושין הולד ממזר איזהו זה שבא על אחד מכל האיסורין שבתורה והתם הו"ל לאיפלוגי ומדפליג ר"י בסיפא משמע דבהנך מודה ועוד דלחד לישנא אוקימנא מתניתין דס"פ האומר כרבי יהודא ע"ש. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמודה רבי יהודא מיהו דהוי ממזר מדרבנן ודו"ק:

בד"ה מאי קמל"ן תנינא כו' וא"ת אמאי איצטריך למיפרך כו' דהא ר' יהודא נמי דריש סמוכין כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפרק האומר דבלאו הכי בפרק ארבע מיתות דף נ"ג מייתי הש"ס תרי לישני אי סובר ר"י קידושין תופסין בחייבי לאוין או לא וכתבתי שם ג"כ ליישב קושיית התוספות דהכא דר' יהודה לא דריש סמוכין אלא משום דמוכח או מופנה וא"כ כיון דדריש ליה ר"י להא מילתא גופא דאסור באנוסת אביו תו לא הוי מוכח ולא מופנה לענין סמיכות דהוי ממזר ועוד דאדרבא איכא למימר דר"י סובר כטעמא דר' יהושע דלא יקח איש את אשת אביו מיותר להך דרשה דלענין סמוכין דממזר דלא הוי אלא מלא יקח לחוד כן נ"ל ועדיין צ"ע:

דף עה עמוד א

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה ופרש"י ז"ל דמתחללת בביאתה כדילפינן לקמן מלא יחלל שני חילולין במשמע כו'. וכתב מהרש"ל ז"ל בח"ש זה לא היה ולא נברא דלקמן מפשטא דלא ילפינן זה שהיה כשר מעיקרא ונתחלל וכן פירש"י ז"ל גופא בפ' אלמנה לכ"ג אמנם לענ"ד לא על פירש"י ז"ל לחוד תלונת מהרש"ל ז"ל דהא בפ"ק דתמורה מפרש בגמרא להדיא דאביי דריש לא יחלל בשני למ"דין א' לה וא' לזרעה וא"כ היאך פליג אביי אברייתא דלקמן דיליף מזה שהיה כשר ונתחלל וא"כ לאביי הדרא קושייא לדוכתא ניכתוב רחמנא לא יחל אע"כ דמהכא משמע לרש"י ז"ל דלברייתא דלקמן נמי לא שייך למידרש זה שהיה כשר ונתחלל למיעקר קרא מפשטיה לגמרי ואי הוה כתיב לא יחל זרעו ע"כ הוי איירי קרא בחילול זרעו לחוד משא"כ השתא דכתיב לא יחלל בשני למ"דין דרשינן שפיר לאוקמא באלמנה גופ' דשייך בה טפי לשון חילול שהיתה כשירה ונתחללה ואי לאו הך דרשא נמי לא הוי מוקמינן לא יחלל בשני למ"דין להך דרש' א' לה וא' לזרעה אלא דרשא אחריתא כדאיתא בתמורה או לשום דרשא אחריתא ועיין בל' רש"י ז"ל ביבמות פ"ק דף ט"ו ע"ב מפרש רש"י ז"ל עוד בדרך אחר דמה שהיא עצמה מתחללת ילפי' מדכתיב בעמיו זו אשתו ונ"ל דכולהו פירושי איתנהו לקיים פשטא דקרא דבתר דכתיב לא יחלל בשני למ"דין מפרש קרא להדיא זרעו בעמיו עוד נ"ל דהא דנקיט רש"י ז"ל בלישנא דרשא דשני למדי"ן היינו דלענין דרשא דשמעתין מההכרח לפרש כן דדריש ר' יוחנן כולה מילתא לקולא דכל שאין זרעו מחלל היא עצמה אין מתחללת דהא עיקר החילול בלא"ה ילפינן מלאיש זר כמ"ש בתוספות אע"כ דעיקר דרשא דשמעתין היינו דהיכא דאין זרעו פסול היא נמי אין מתחללת ומשמע לרש"י ז"ל דלא שייך למידכר הך דרשא לקולא אי לאו משום דכתיב לא יחלל א' לה ואחד לזרעה וכיון דזרעו כתיב להדיא וחילול דידה מייתורא דלמ"ד שמעינן הך דרשא שפיר דתלה הכתוב חילול דידה בחילול דזרעה דוקא דלעולם אי אפשר לחלל חילול א' כיון דבחד לשון כללן הכתוב כן נ"ל נכון ועיין שם בפ"ק דתמורה דמשמע שם להדיא דר' יוחנן דאמר בשמעתין הך מילתא דכ"ג באלמנה איהו ס"ל התם כאביי לענין ריבית קצוצה דאי עביד מהני וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מאלמנה וא"ת מאי קאמר דלמדוה מכ"ג כו' נפקא לן בפ' אלמנה לכ"ג מכי תהיה לאיש זר כו' עד סוף הדבור. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא ודאי אליבא דר' יוסי איצטריך לאתויי שפיר דיליף למילתא מאלמנה לכ"ג לחוד דכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דהך מילתא ליכא למילף מכי תהיה לאיש זר וע"כ דעיקר קושייתם בהא דקאמר דת"ק יליף מאלמנה לכ"ג וא"כ מה תירצו בזה דה"ק דלא תיקשי מאלמנה לכ"ג ואליבא דת"ק מאי קושייא שייך כלל מאלמנה לכ"ג ובר מן דין לא ידענא מאי קשיא להו דהא שם בפרק אלמנה לכ"ג בתר דמייתי הש"ס הך ילפותא דכי תהיה לאיש זר מקשה הש"ס ואימא משעת הווייה או עד דאיכא הווייה וביאה ומסיק דומיא דכ"ג באלמנה מה התם מביאה לחוד כו' ולפ"ז בהך ברייתא דהכא דקתני שבאו על הכהנת ועל הלויה וישראלית פסלוה דמשמע דבביאה לחוד פסולה א"כ שפיר הוצרך מאלמנה לכ"ג והא דמייתי הש"ס בפ' אלמנה ילפותא דלאיש זר היינו משום דכולה מילתא לא מצינן למילף מאלמנה דהוה אמינא אין חלל אלא מאיסור כהונה וכמ"ש התוס' ביבמות בכמה דוכתי משא"כ לבתר דגלי קרא דשייך פסול כהונה אפילו שלא מאיסורי כהונה שפיר ילפינן מאלמנה לכ"ג דמיפסלה בביאה לחוד כן נ"ל ברור ולהתוספות צריך עיון:

שם אמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה ולאפוקי מהני תנאי כו' ופרש"י אלמנת עיסה היינו אלמנת ספק חלל גרידא ובפ"ק דכתובות מפרש רש"י עוד פירוש אחר בשם רבינו יוסף טוב עלם ע"ש ובתוס' שם הקשו על שני הפירושים וכתבו דאלמנת עיסה היינו ספק חלל שנתערב במשפחה וזו ניסת לא' מהם דא"כ הבעל גופא אית ביה תרי ספיקי ולפירוש התוס' הסכימו רוב המפרשים לכן לא כתבתי שם כלום ונשאר אצלי בתימא מי דחקו לרש"י לפרש דלא כפירוש התוס' דהכי משמע לשון עיסה:

אמנם כן כשהגעתי לכאן נלע"ד דהסוגיא דהכא הכריחו לרש"י לאלו הפירושי' מדפשיטא ליה לר"ח הכא דבת עיסה אסורה עד שלרוב הפשיטות קאמר דכולהו תנאי דברייתא דהכא מודים דהאלמנה פסולה משום לתא דבתה ואי כפירוש התוס' אדרבא הבת נמי לא פסיקא איסורה כ"כ דהא מסקינן הכא דטעמא משום דספק ספיקא לקולא וא"כ בבת נמי איכא ספק ספיקא ואע"ג דהתוס' בכתובות כתבו לחלק דהבת אע"ג דהוי ס"ס ושריא אפ"ה משום מעלה דיוחסין החמירו משא"כ באלמנה דאיכא נמי חזקת היתר דידה לא עשו מעלה אף ביוחסין אלא דלפ"ז עיקר הטעם חסר מן הספר כיון דעיקר סוגייא דשמעתין בהכי רהטא דלהנך תנאי דברייתא דהכא אסרו אף באלמנה ולהנך תנאי דעדיות שרו באלמנה ואסרו בבת א"כ לא הו"ל לאתויי הך מילתא דס"ס לקולא דשייך אף בבת אלא הו"ל למימר מ"ט משום דאית לה חזקת היתר בהדי ס"ס ועוד דאכתי אדרב חסדא קשה מנ"ל דהנך תנאי מחמירין כ"כ במעלה דיוחסין לפסול האלמנה משום מעלה דיוחסין דבתה ומייתי ראיה מדרשב"ג דאמר כל שאתה נושא בתו כו' ומי דמי כלל התם מדין תורה איירי דמאלמנה לכ"ג יליף לה משא"כ הכא דכולה מילתא משום מעלה דיוחסין לא שייך האי טעמא כלל ואי משום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון שלא לחלק בין האם לבת כשביאתה בעבירה א"כ יותר היה נראה להכשיר ג"כ את הבת משום חזקת כשרות דאמה וכדקי"ל נמי בשתוקי ובדוקי דמאן דמכשיר באמה מכשיר בבתה לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש בענין דלא הוי ס"ס אלא לגבי האלמנה ואע"ג דלאו ס"ס ממש היא מ"מ דמי לס"ס כיון שהבעל גופא הוא ספק השקול ואית ליה חזקת היתר אלא דאפ"ה החמירה תורה באיסור כהונה כדאיתא בפ' האשה רבה דילפינן מוקדשתו בע"כ דאף בספק כופין מ"מ באלמנתו דאית לה נמי חזקת היתר דנפשה שריא ודמי לס"ס משא"כ הבת דליכא אלא חדא ספיקא כמו האב עצמו א"כ מדאורייתא הוי ספק חללה ואהא קאמר רב חסדא שפיר דכולהו תנאי דברייתא מודו באלמנת עיסה דאסורה דכיון דלרשב"ג תלה הכתוב לאיסור חילול דידה בחילול דזרעה היכא שכל זרעה פסול א"כ בספק חלל נמי יש לומר כן דהאלמנה אסורה כיון שע"י ביאתה פוסלת זרעה מדאוריי' כנ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל:

אמנם לשיטת רוב המפרשים הקדמונים והאחרונים דמפרשי אלמנת עיסה בשני ספיקות ממש שנתערב ספק חלל במשפחה א"כ לא מצאתי מקום ליישב לישנא דר"ח הכא אם לא ע"פ הסברא שכתבתי פ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה דלא שייך לחלק בין ספק א' לשני ספיקות אלא היכא שהספק א' מותר מן התורה כגון דאיכא חזקת היתר וא"כ אתי שפיר דכיון דלהבת לית לה חזקת היתר לא מהני בה ס"ס ומש"ה קאמר רב חסדא שפיר דלהנך תנאי דהכא אלמנת עיסה נמי אסורה משום לתא דבתה וכיון דבתה אסורה ולא מהני בה ספק ספיקא ממילא דאמה נמי אסורה וכדפרישית דעיקר החילול תלוי בזרעה וכל היכא דזרעה מתחללת היא נמי מתחללת כן נ"ל נכון:

שם פיסקא ודאן בוודאן מותר אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"א כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל הלל שונה עשרה יוחסין כו' ופרש"י דברייתא היא. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מהדר ליה שמואל לרב מהך ברייתא דהלל אטו הלל כיפי תלי ליה ומאי אולמא ממתניתין ולולי פירש"י נ"ל לפרש דהלל שונה היינו דשונה לשון המשנה דעשרה יוחסין בזה הלשון וכולן מותרין לבא זה בזה ולא כמו שנשנה במשנתינו וא"כ שפיר קאמר ליה שמואל לרב משום דלפי לשון משנתינו דקתני להדיא ברישא דעשרה יוחסין דממזרי ושתוקי ואסופי ונתיני מותרין לבא זה בזה וא"כ קשיא לן סיפא דמתניתין דהכא דקתני כל הפסולין מותרין לבא זה בזה הא תו למה לי אע"כ דקתני לה משום פלוגתא דליהוין כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וקס"ד דשמואל דהיינו טעמא דרב דפסיק כיחידאי ואהא מהדר ליה לרב הילל שונה בלשון אחר דברייתא דמתני' לא קתני אלא בהאי לישנא דוכולן מותרין לבא זה בזה והיינו כפירוש השני של התוס' דכל א' מותר במינו ואהא איצטריך נמי למיתני סיפא דכל הפסולין מותרין לבא זה בזה ולאו משנה יתירא היא דלא זו אף זו קתני א"כ תו לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהאי סיפא דרישא היא והו"ל מחלוקת דיחיד ורבים דהלכה כרבים כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות לא פירשו כן ועיין בתוספות רי"ד:

שם ורמי דרב אדרב כו' דאיתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' ופרש"י רב אמר הולד ממזר ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה. ולכאורה יש לתמוה א"כ מאי מקשה דרב אדרב דאמר הלכה כר"א דהא בכה"ג דתלינן ברובא דעלמא ורוב פסולין אצלה א"כ הא קי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא והו"ל וודאן בוודאן ור"א גופא מודה ולפ"ז היה נראה להכריח מלשון רש"י ז"ל דלענין פסול ממזרות לא משווינן רוב כודאי ולא מיקרי ודאי אלא בענין שאין בו ספק כלל וכדפרישית לעיל דף ע"ב בהא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר ע"ש אלא דאכתי משום הא לא איריא דמצינן למימר דאליבא דרבי אליעזר דמחמיר משום מעלה דיוחסין לעולם אין להתיר אף בדאיכא למיתלי ברוב דהא קי"ל דליוחסין לכתחלה לא מהני חד רובא כדאיתא סוף פ"ק דכתובות והיינו נמי משום מעלה דיוחסין והכי מוכח להדיא ממאי דאמרינן לקמן דאיכא למ"ד דטעמא דר"א בכותים היינו משום דעבד ושפחה נתערבו בהן אע"ג דרובם כשירים אפ"ה לא סמכינן למימר כל דפריש מרובא פריש משא"כ לעיל לענין דבר תורה אפשר דהיכא דאיכא רוב הוי כודאי ועי"ל דמה שכתב רש"י ז"ל דהוי ודאי משום דאיכא למיתלי ברוב פסולין' לאו דוקא דהא בלא"ה איכא למימר דילמא אזלא איהי לגבי הארוס והו"ל קבוע כמחצה על מחצה וכ"ש דאיכא סברא טפי למיתלי בארוס אלא עיקר כוונת רש"י דהא דמחמרינן לומר הולד ממזר לשווייה כוודאי אף על גב דאיכא למיתלי בארוס אפילו הכי איכא למיתלי נמי ברוב דעלמא שהן פסולין כן נ"ל ומה שכתב רש"י ז"ל דאמרי' מרובא דעלמא והכל פסולין אצלה והוי ממזר ודאי אע"ג דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ורב ושמואל גופייהו ס"ל הכי בפרק החולץ אלא דאפשר דהכא איירי בעיר דלא שכיחי בה עכו"ם או שיש לישראל שכונה לבדה דאזלינן בתר רוב שכונה כמבואר בפוסקים:

תוספות בד"ה כותי לא ישא כותית וא"ת היאך מסופק מ"ט כו' וכותית מן הספיקות כדתנן במתני' כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוספות דלא ניחא להו לפרש קושית המקשה מ"ט דהא גופא קשיא ליה מאי חשש ממזרות שייך כאן דא"כ הו"ל לאקשויי הכי אגופא דמתניתין ולא אברייתא אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוו מתרצין התוס' כלום דלתירוצם נמי אגופא דמתניתין הו"מ למיפרך אמאי קתני פסול ספק כותית כלל דהא גר מותר בממזרת וא"כ השתוקי ואסופי גופא מותרין בכותית אע"כ דהתוספות לא נחתו להאי דיוקא דודאי אין ה"נ דמקשה אמתניתין ואברייתא אלא דעיקר קושיית התוספות דכיון דקתני במתני' כותי בהדי הנך דאית בהו ספק ממזרות א"כ מאי קשיא ליה מ"ט דבפשיטות מצינן לאשכוחי בכותים ספק ממזרות אי משום דאין בקיאין בטיב גיטין כדשמעינן לר' אלעזר בעלמא גבי מצת כותים ובמשנה דגיטין דסתם כותים לא בקיאי בדיני גיטין אי לאו דכותי חבר וא"כ פשיטא דאיכא למיחש בהו לספק ממזרות או משום דלא דייקי ומנסבי לספק ממזירין ובאמת דבלא"ה ממקומו מוכרע דהמקשה גופא אסיק אדעתיה בפשיטות דשייך בהו ספק ממזרות דאלת"ה מאי משני רב יוסף עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות והיא גופא תיקשי אמאי עשאוהו כיון דלית ביה חשש פסול ממזרות אע"כ דהא לא מספקא לתלמודא כלל דשייך בהו ספק ממזרות אלא דקשיא ליה דגר מותר בממזרת ואהא משני רב יוסף שפיר ולפ"ז צ"ל ג"כ דהא דמסיק הש"ס אלא כי אתא רב דימי אמר ר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע לאו אקושייא דהכא משני לה רב דימי דאדרבה בפשיטות טפי הו"מ לשנויי כסברת המקשה דכותים גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בהם ישראלים גמורים מש"ה חשיב להו במתני' בהדי ספיקות ממזרים דשמא ישראל ישא ספק ממזרת ומה"ט נמי כותי לא ישא כותית דשמא חד מינייהו ישראל גמור וכמו שכתבו התוספות בסמוך בד"ה ורבי ישמעאל דבלא"ה זה עיקר התירוץ של רב דימי א"כ כל זה האריכות של רב דימי הוא ללא צורך אע"כ דרב דימי שמעתא בעלמא קאמר דלא משמע ליה לפרש בענין אחר שיהא בכותים חשש ספק ממזרות אלא משום חשש גירי אריות אלא דמ"מ ממילא שמעינן מדרב דימי שנשאו נשים ישראליות א"כ מסתמא הוו נמי איפכא וא"כ ממילא רווחא שמעתא אף כסברת המקשה משום חשש ממזרות בגופן אף אם גירי אמת הן אלא לפי שנתערבו בישראלים חיישינן דישראל ישא ממזרת כל זה פשוט ומוכרח לפי שיטת התוספות:

אלא דלפ"ז קשה באמת אקושיית המקשה מאי קשיא ליה אברייתא טפי ממתניתין והא דרב דימי נמי קשיא טובא אמאי קאמר הש"ס אלא כיון דבלא"ה אדרבא אם נאמר דכותים גירי אמת הן כ"ש דא"ש טפי ולא הו"ל לאתויי כלל אלא עיקר קרא שנתערבו בהם כהנים כשירים או פסולין הרי שנתערבו בהם ישראלים ואין לפרש דהמקשה גופא אסיק אדעתא דאמתניתין לק"מ משום דאיכא למימר דגירי אריות הן ונשאו נשים ישראליות דהו"ל חשש ממזרות ומש"ה קתני דישראלים גמורין אסורין בהם ואפילו ממזרים ושתוקי ואסופי אסורין בהם אלא דאפ"ה קשיא ליה אברייתא אמאי כותי לא ישא כותית דמאי חשש איכא הכא כמו שהקשו התוספות בסמוך ואהא מסיק משמיה דרב דימי דודאי איכא למיחש דמסתמא כי היכי דנטמעו בהם נשים ישראלית כמו כן נטמעו בהם בני ישראל כדמסקו התוספות בסמוך בשם ר"י אלא דלפ"ז כ"ש דקשה יותר דעיקר התירוץ חסר בדרב דימי ויש ליישב בדוחק. מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי סתימת לשון הגמרא ולשון רש"י ז"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה תשש ממזרות אלא קס"ד דהא דחשיב במתניתין כותים בהדי ספיקות היינו ספק גירים גמורים וישראלים נינהו או ספק גירי אריות ועכו"ם נינהו ומש"ה לא קשיא ליה אמתניתין אלא אברייתא דקתני דכותי לא ישא כותית ואמאי ממ"נ לישתרו דאי גרים גמורים נינהו כולהו כי הדדי נינהו וה"ה איפכא ואהא משני רב יוסף דעשאוהו כגר לאחר עשרה דורות דאסור בממזרת לפי שנתיישן הדבר ואתי למימר ישראל נושא ממזרת וא"כ ה"נ איכא למיחש בכה"ג דלאחר שנתיישנו בין ישראלים אתו למיטעי ולומר דישראל נושא כותית ואהא מקשה אביי שפיר מי דמי דהא אידי ואידי כי הדדי נינהו ולבתר הכי מסיק ר' דימי דר"א ס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע והיינו חששא דשמא גר ישא ממזרת וס"ל נמי דגר אסור בממזרת וכמו שאבאר עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא כן נ"ל ברור משיטת לשון רש"י ז"ל ודוק היטב:

בא"ד ונראה להר"מ דה"פ כו' מ"מ גר מותר בממזרת ועיין במהרש"א שכתב דהא דפשיטא להמקשה דס"ל לר"א גר מותר בממזרת היינו משום דלא אשכחן מאן דאוסר גר בממזרת אלא ר' יהודה ולענ"ד אין זה ביאור מספיק דאכתי מצינן למימר בפשיטות דס"ל לר"א כר' יהודה ממה שנאמר דס"ל כר' ישמעאל וס"ל כר"ע דלא אשכחן נמי שום תנא דס"ל כר"ע:

אמנם לענ"ד נראה בכוונת התוספות דכיון דמסקינן לעיל בפירושא דמתני' כאוקימתא דרבא דהא דר' יהודה אוסר אין לו שום ענין ושייכות במתניתין אלא דמפרשינן לה בדוחק דה"ק אע"פ שר' יהודה אוסר גר בממזרת אפ"ה מודה דכל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה והיינו גר עמוני ומואבי בממזרת וא"כ אי ס"ד דטעמא דר"א בכותים דמתניתין היינו נמי משום דגר אסור בממזרת א"כ בחנם קתני במתניתין לגמרי מילתא דר יהודה אוסר דממילת' דר"א שפיר שמעינן לכולה מילתא דס"ל ודאן בוודאן מותר וארישא קאי דהיינו גר עמוני ומואבי בממזרת אפ"ה בעמוני ומואבי מודה אע"כ דר"א לאו מטעם גר בממזרת אוסר ומקשה שפיר כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסוף הסוגיא:

דף עה עמוד ב

בד"ה ר"א אומר כותי כו' ס"ל כר' ישמעאל וכו' לא איתפרש היכא כו' עכ"ל. אמנם כן לענ"ד אחר בינותי בספרים יגעתי ומצאתי שדברי ר' ישמעאל בזה ממקומו מוכרע והיינו ממאי דקאמר ר' יוחנן בסמוך משמיה דעכו"ם ועבד שבאו על כהנת לוייה וישראלית פסלוה וביבמות פ' אלמנה לכ"ג דף ס"ח מייתי הש"ס ברייתא דבן תשעה ויום אחד גר עמוני ומואבי כותי ונתין חלל וממזר פסלוה והיינו כר' ישמעאל כדאיתא שם להדיא בפרש"י בד"ה כותי ונתין ושם ע"ב בד"ה אי הכי ע"ש דהא דקתני התם עכו"ם היינו כותי וא"כ ע"כ ס"ל דכותים גירי אריות הן ונהי דבתוספות שם בד"ה עכו"ם ועבד מקשה ר"י דכל היכא דקתני כותי לאו בתורת כותי מייתי לה אלא לפסולא בעלמא כי האי דתנן אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי. אמנם למאי דפרישית אדרבא פרש"י דהתם מוכרח דכותי בתורת עכו"ם מייתי לה דאי מטעם חשש ממזרות לא הו"ל למיתני התם בהדי הנך דפסלי בביאתן מתרומה ומכהונה מדאורייתא ולענין ספק ממזרות הא קי"ל דממזר ספק יבא ולא מיתסר אלא מדרבנן משום מעלה דיוחסין בעלמא אע"כ דהתם מתורת עכו"ם נקיט לה והיינו ע"כ כרבי ישמעאל מיתוקמא דאמר נמי התם ומייתינן לה בשמעתין דביאת עכו"ם פסולה מדאורייתא וא"כ ע"כ ס"ל לר' ישמעאל דגירי אריות הן כנ"ל נכון בעוה"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם גמרא ור' ישמעאל ס"ל כר"ע דאמר עכו"ם ועבד כו' וקשיא לי טובא מאי הוצרך רב דימי לכך דס"ל כר"ע הא רב דימי גופא מסיק בס"פ אלמנה לכ"ג דאפילו רבנן מודו בעכו"ם ועבד דהולד ממזר וה"נ א"ר יוחנן התם ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה הא דמסיק רב דימי דר"א ס"ל כר"י ור"י ס"ל כר"ע לשון מיותר הוא ולא אשכחן לשון כזה בש"ס דבפשיטות מצי למימר דר"א ס"ל כר"י וס"ל לר"א נמי כר"ע דבכה"ג אמרינן בכמה דוכתי בלשון הש"ס אע"כ דרב דימי לקושטא דמילתא הוה שמיעא ליה דרבי ישמעאל ס"ל כר"ע ולענ"ד נראה עוד דכולה מילתא דרב דימי סמיך אברייתא דסנהדרין פרק ד' מיתות דף נ"א דקתני התם אין לי אלא ניסת לכהן ניסת לכותי חלל וממזר ונתין מנין כו' ואיכא מאן דמוקי להך ברייתא התם כרבי ישמעאל ע"ש ובע"כ דלכ"ע נמי מיתוקמא כר"א מדאמרינן התם יכול אפילו פנוייה ומוקי לה כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה ואמרינן בעלמא דלא אשכחן שום תנא דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אלא רבי אלעזר ובע"כ נמי דהך ברייתא דסנהדרין לא מיתוקמא אלא כר"ע דדריש ווי"ן כמו שפרש"י שם להדיא א"כ לפ"ז ע"כ דר"א ור"י ור"ע ס"ל כהדדי ולפי מאי דפרישית בסמוך דר' ישמעאל ע"כ ס"ל דכותים גירי אריות הן מברייתא דפרק אלמנה לכ"ג א"כ ממילא דר"א דסנהדרין דס"ל כר"י ור"ע נמי הכי ס"ל ומהכא דייק רב דימי למילתא ומתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שכתבו התוספות בספ"ק דיבמות דף ט"ז ע"ב בד"ה אמוראי נינהו דמסוגיא דהכא מוכח דליכא למ"ד דהוי ממזר מכותי ועבד אלא מאן דס"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בחי"ל ולא כסוגייא דס"פ אלמנה לכ"ג ולמאי דפרישית אין הכרע מסוגיא דהכא דהא אכתי תקשי דרב דימי אדרב דימי גופא אע"כ כדפרישית. ואכתי איכא לברורי דהיאך אפשר לומר דברייתא דסנהדרין פרק ד' מיתות מיתוקמא כרבי ישמעאל וכר"א ור"ע וס"ל דכותים גירי אריות הן דא"כ היאך קתני התם ניסת לכותי מנין ות"ל דאין קידושין ונשואין תופסין לו בה וכמו שהרגיש שם רש"י ז"ל בזה והוכרח לתרץ דאף למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו בלאוין דשאר דוקא וא"כ אי ס"ד דכותים גירי אריות הן הא ודאי דלכ"ע אין קידושין תופסין אע"כ דכותים לאו משום דחשש נכרים איירי אלא משום חשש ממזרות והדרא קושיא לדוכתא:

אלא דהשתא אמינא מילתא דשווייה בכולה לפי מה שכבר הקשיתי מאי דוחקא דרב דימי לאוקמי בכל הני אוקימתי ותיפוק ליה דאליבא דר"א דקיימי' הכא שמעינן ליה בפשיטות דכותים אין בקיאין בדקדוקי מצות וא"כ מילתא דפשיטא דאשכחן בהו חשש ממזרים ומש"ה כותי לא ישא כותית אע"כ דעיקר מילתא דרב דימי בעלמא איתמר והיינו דאסוגיי' דסנהדרין נמי קאי דאיירי אליבא דד' אלעזר כדפרישית והתם לא מיתוקמא מחשש ספק ממזרות דא"כ למאי קתני ניסת לכותי מניין והיינו משום דמחוללת ועומדת היא כדמסקינן התם ואילו משום חשש ספק ממזר אינה מחוללת ועומדת דהא קי"ל ספק ממזר שרי מדאורייתא אלא דר"א מחמיר משום מעלה דיוחסין בעלמא וא"כ אין זו מחוללת ועומדת ומשום חשש נכרי נמי ליכא לאוקמי דא"כ לא שייך למיתני ניסת לכותי דהא אין קידושין ונשואין תופסין בה אע"כ דהני תרי טעמי צריכי אהדדי והיינו לפי מה שכתוב בחידושי הריטב"א ז"ל בשם גדולי הקדמונים דהא דאמרי' כותים גירי אריות הן היינו כותים הראשונים שנתגיירו בבירור לשם אישות מה שאין כן בבניהם לא שייך לומר גירי אריות דמסתמא נתגיירו בלב שלם דאטו מי לא טבלו לקריין ולנידתן כמו שהארכתי בזה במקום אחר לדקדק על לשון הריטב"א ז"ל בזה וא"כ האידנא לא נפקא לן מידי בכותים הראשונים אי גירי אריות היו או גרים ממש אי לאו משום דמאן דס"ל הראשונים גירי אריות היו וא"כ משנשאו ישראלית נעשו בניהם ממזרים וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס' בסמוך והשתא אתי שפיר ברייתא דסנהדרין כיון דבלא"ה לא נקיט התם ניסת לכותי אלא אגב גררא דאינך א"כ איירי שפיר באותן הכותים שנולדו בודאי מבנות ישראל דהו"ל ממזרין ודאין והא גופא קמל"ן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משא"כ אי הוי טעמא דר"א לפי שאין יודעין בטיב גיטין וקידושין לא שייך לומר כן נמצא דלפ"ז כל דברי ר' דימי עולין בקנה א' כפתור ופרח בעזה"י ובסמוך בלשון התוספות אבאר עוד בזה בענין יותר נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ור' ישמעאל ס"ל כר"ע כו' וצריך פירוש לפירושו מהו האיסור כו' עד ומיהו קשה לפ"ה דמשמע כו' ולפירושו אם מקבלין עליהם גירות כו' עכ"ל. כל דבריהם בזה נמשן לפירושם בדיבור הקודם דפשיטא להו טובא דלר"א גר מותר בממזרת וא"כ לפמ"ש דלשיטת רש"י ס"ל לר"א גר אסור בממזרת אין מקום לקושייתם:

אמנם בלא"ה נ"ל דאף לפי שיטתם לא קשה מידי בהא דקפסיק ותני כותי לא ישא כותית ולית להו תקנתא ע"י שיתגיירו מחדש דהא ליתא דכיון שנתערבו בהם ממזרים הרבה בכותים שוב אין מקבלין אותן כדאיתא בספ"ק דיבמות גבי מקבלין גרים מתרמוד דדייק הש"ס התם דע"כ כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומש"ה קפסיק ותני אפי' מתרמוד משא"כ למ"ד הולד ממזר אין מקבלין גרים מתרמוד וא"כ ה"נ דכוותיה לגמרי דכיון דהכותים גירי אריות היו ונשאו מבנות ישראל דהו"ל כממזרים שוב אין מקבלין אותם כלל שלא יתערבו בישראלים וע"ש בתוס' ספ"ק דיבמות ותראה שדברי נכונים בזה ולדעתי צ"ע גדול ליישב סברת התוס' כאן דקשיא להו שיתגיירו ועוד דכיון שאין לכותים תקנה לישא שום אשה אלא ע"י גירות א"כ מאן יימר דהנהו נמי בלב שלם מתגיירין וה"ל גרים שלא לשם שמים ומנהג אבותיהם בידיהם וצ"ע בעיקר דבריהם בהא דולד כשר אי הוי כישראל או ככותי שהאריך בהם מהרש"א ז"ל ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו שדבריו דחוקין אלא דקושטא דמילתא לא ברירא להו להתוס' הך מילתא ובקושייתם הוי משמע להו בפשיטות דהולד כשר לגמרי ודינו כישראל ובתירוצם ע"כ רוצין לומר מסוגייא דהכא שדינן כעובד כוכבים עד שיתגייר ועיין מה שכתבתי בזה בס"פ האומר דרש"י ז"ל נמי לא כתב שם שצריך להתגייר אלא דעיקר פירושו שם אליבא דרבינא כמו שהארכתי שם ע"ש ודוק היטב:

בד"ה השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא. וא"ת תיקשי דר' יוחנן אדר"י עד סוף הדיבור. ובירושלמי ס"פ אלמנה לכ"ג מקשה באמת דרבי יוחנן אדר' יוחנן מהא מילתא גופא דשמעתין ומשני להדיא הא דידיה הא דרבי' ולכך לא רציתי להאריך בזה מיהו במה שכתבו התוס' בשם רבינו שמשון מקוצי דלאו הא בהא תליא יש לי לדקדק הא ודאי הא בהא תליא לפי מאי דאמרינן לעיל בגמרא בעמוד הקודם בפלוגתא דרבנן ור' יוסי ורשב"ג דקחשיב כל הנך בברייתא שאם בא עליה א' מהפסולים פסלוה והיינו כל הנך דברייתא דאלמנה לכ"ג וקאמר ר' יוסי כל שזרעו פסול ורשב"ג קאמר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ומסקינן לעיל מאן מיקל מכולהו רשב"ג וקאמר דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דלכ"ע כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וכמו שפירש"י לעיל דשני חילולין במשמע וכדפרישית לעיל וא"כ כיון דלענין איסור חללים גרידא אמרינן דכל שאינו נושא בתו אינו נושא אלמנתו כ"ש דהיכא דבתו אסורה משום איסור ממזרות כ"ש דאלמנתו אסורה וא"כ מקשה הכא שפיר השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא ומה שהביא מסוגיא דפרק אלמנה נמי יש ליישב לפ"ז ואין להאריך כאן יותר בסוגייא דהתם ולענ"ד שדברי רבינו שמשון מקוצי בזה צריכין עיון ודו"ק:

גמרא אלא כי אתא רבין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כו' שלשה מחלוקות בדבר ר' ישמעאל סובר כו' ור"ע סובר כו'. לכאורה אין לכל זה הכרח מחמת שקלא וטריא דשמעתין אלא דהכי גמירא להו לר"י ורבי חנינא וריב"ל דג' מחלוקות בדבר וכדמשמע לעיל מלשון רש"י בד"ה ר' אלעזר וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו:

אמנם לענ"ד לפי מאי דפרישית לעיל יש לי לומר דאשקלא וטריא דלעיל קאי דממילא שמעינן לכולהו פלוגתי דג' מחלוקות בדבר וה"ק ר' ישמעאל ור"ע ור"א דכל אחד מינייהו איירי בדין איסור הכותים וכל חד טעמא דנפשיה קאמר דלפמ"ש לעיל במילתא דר' דימי היינו כמ"ד בסנהדרין בפרק ד' מיתות דברייתא דהתם מיתוקמא כר' ישמעאל משא"כ הנך אמוראי דהכא סברי כמסקנא דפרק ד' מיתות דמסיק רבא גופא דמיתוקמא כרבנן דר"י והיינו כר"ע כדמשמע התם מפירש"י ותוס' וא"כ שפיר קאמרי הכא קאמרי הכא דג' מחלוקות בדבר דר' ישמעאל ע"כ ס"ל גירי אריות הן והיינו כדשמעי' ליה בברייתא דפרק אלמנה לכ"ג דקתני כותי ומיתוקמא כר"י וע"כ לאו משום חשש ממזרים כדפרישית דהא ספק ממזר שרי מדאורייתא אע"כ דמשום גיורת נקיט ליה דגירי אריות הן ופסולייהו ע"כ משום דכהנים פסולין נטמעו בהם והו"ל ממזרין ומש"ה לא מהני בהו גירות כדפרישית ור"ע דאיירי נמי בכותים בפרק ד' מיתות דקתני ניסת לכותי א"א לומר דאיירי מספק עכו"ם דא"כ היאך קתני ניסת לכותי הא אין קידושין תופסין בהם אע"כ ס"ל דגירי אמת הן ולא מיפסלו אלא משום חשש ממזרות והיינו באותן שהיו ממזירין ודאין שבאו מאותן הכותים שהיו מייבמין ארוסות ופטרו הנשואות וכדאשכחן נמי כה"ג ביבמות פ"ק שהיו שני משפחות בירושלים ע"ש וא"כ אפשר דבכותים נמי הוי משפחות ידועות בכך דודאי איכא נמי כותים דאחזקו כמבואר אצלינו בגיטין באריכות והא דנקיט התם ניסת לכותי היינו לאשמעינן הא מילתא גופא דיש ממזר מחייבי לאוין כדפרישית לרבי ישמעאל ליכא למימר הכי דהא ע"כ ס"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין דדריש ביבמות כי תהיה לאיש זר לענין קידושין דמש"ה מצריך קרא לכותי ועבד משא"כ ר' אלעזר דשמעתין דאמר כותי לא ישא כותית וקחשיב להו נמי במתניתין בהדי ספק ממזרות כמ"ש התוס' בד"ה ור"א א"כ ליכא למימר דס"ל כר"י דגירי אריות הן דא"כ אין זה ענין לספק ממזרות אלא ספק אם כותי עכו"ם נושא כותית ישראלית מהכהנים שנתערבו וליכא למימר נמי דסבירא ליה כר"ע דהא ע"כ לר"א אין ממזר מחייבי לאוין שמעינן ליה בשמעתין אע"כ דטעמא דר"א לטעמא דאין בקיאין בטיב גיטין וקידושין כדשמעינן ליה להדיא במצת כותי הרי לפנינו דע"כ שלשה מחלוקות בדבר ר"י ור"ע ור"א כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

דף עו עמוד א

רב נחמן אמר רבה בר אבוה ממזר מאחותו וממזר מא"א נתערבו בהן כו' וכתב מהרש"א ז"ל דלהך אוקימתא נמי צריך לומר שישראלים נטמעו בהן ולפ"ז יש לדקדק א"כ מאי דוחקא דר"נ לאוקמא בהכי דהא בלא"ה קושטא דמילתא ר' אלעזר אית ליה דכותים אין בקיאין בדקדוקי מצות וה"ה לגיטין וקידושין אע"ג דאיכא למימר מעשה שהיה כך היה כדמסיק הש"ס אפ"ה מעיקרא מאי סבר:

אמנם למאי דפרישית לעיל אין צורך לזה דבפשיטות מצינן למימר דהנך אמוראי דלעיל דאמרי ג' מחלוקות בדבר ודאי ס"ל דישראלים נתערבו בהן דאהאי קרא דכהני במות קיימי ולשיטתם ע"כ דפסולא משום ישראלים דאל"כ גר מותר בממזרת כדפרישית ממאי דקתני במתניתין ר' יהודה אוסר ואי ס"ד דר"א גופא נמי ס"ל גר אסור בממזרת אין צורך כלל למילתא דר' יהודא במתני' משא"כ רב נחמן אמר רבה בר אבוה לשיטתו דר' יהודא אוסר אממזר מאחותו וממזר מאשת איש קאי כדמפרש לה להדיא בדף הקודם וא"כ לעולם שפיר ס"ל לר"א דגר אסור בממזרת ואין צריך לומר דישראלים נתערבו בהן. ועוד נ"ל דר' נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אכותי לא ישא כותית קאי אלא אעיקר פסולא דישראל בכותים קאי ובלא"ה נ"ל לפרש כן דאל"כ תיקשי אכתי אמאי כותי לא ישא כותית דהא קי"ל ספק ממזר יבא והכא אפילו ספק ליכא כיון דלא נתערבו אלא שני ממזרים בכל הכותים א"כ בכל חד מינייהו כל דפריש מרובא פריש ואפי' בישראל לא אסרו כה"ג אלא לכתחלה דמשום מעלה דיוחסין לא סגי בחד רובא וא"כ בכותי וכותית לכאורה לא שייך מעלה דיוחסין כיון דבלא"ה אסרום לבא בקהל ישראלים סגי בהכי. ועוד דכיון דאסרינן להו לגמרי שאפילו מהם ובהם לא ישאו אין לך דיעבד גדול מזה שלא ישאו נשים כלל וכולי האי לא שייך להחמיר משום מעלה דיוחסין. אע"כ דלקושטא דמילתא ר' נחמן אמר רבה בר אבוה לא קאי אלא לענין עיקר איסורא דישראל בכותים והיינו אף למאן דלית ליה הא דר"א דכותים אין בקיאים בדקדוקי מצות ואפ"ה אסורין משום תערובת ממזירין אבל בהא דקאמר ר"א כותי לא ישא כותית מודה ר' נחמן דהיינו לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות והשתא לפ"ן לכ"ע מעשה שהיה כך היה וכולהו טעמי צריכי להדדי ולרבא נמי איכא למימר דאע"ג דמודה לדרב נחמן דממזרים נתערבו בהן אפ"ה ס"ל דגר מותר בממזרת ומש"ה איצטריך לאסוקי טעמא נמי משום דעבד ושפחה נתערבו בהן כנ"ל נכון ודו"ק היטב ותו לא מידי:

משנה הנושא אשה כהנת צריך לבדוק כו' מסתימת לשון רש"י ז"ל נראה ג"כ דאיירי בכהן הנושא כמו שכתבו התוספות ואף לפי מה שאפרש בסמוך בכוונת רש"י ז"ל דהבדיקה משום חשש ממזרות ופסולי קהל שייך אף בישראל אפ"ה לא בעו בדיקה אלא בכהנים לא מיבעיא בלא קרא עליו ערעור אלא אפילו למאן דמוקי לה בקרא עליו ערעור אפ"ה כיון דמדאורייתא ספק ממזר יבא בקהל וה"ה לכל ספיקי קהל כדפרי' לעיל בשמעתיה דחמשה קהלי כתיבי ומכ"ש הכא דאף שיצא ערעור ונתערב ממזר במשפחה אפ"ה בכל חד מינייהו איכא למימר כל דפריש מרובא פריש אלא דמשום מעלה דיוחסין הצריכו בדיקה וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלא עבדו האי מעלה אלא בכהנים והא דמפרש רש"י ז"ל בסמוך בד"ה לויה וישראלית דאיירי בכהן שבא לכונסה ולא מפרש הכי ברישא דמתניתין היינו משום דברישא לא הוצרך לפרש כן דסתמא דמילתא איירי בכהן כדמשמע בכמה דוכתי שעשו כמה מעלות דיוחסין בכהנים טפי כדאמרינן בעלמא שהכהנים שומעין לרחק ולא לקרב ולפ"ז כיון דברישא שייך נמי בדיקה משום חללות שפיר מיפרשא בכהן הנושא משא"כ בסיפא דלויה וישראלית דלא שייך פסול חללות כמ"ש התוספות אלא חשש פסולי קהל א"כ סד"א דאיירי אף בישראל הנושא מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאפ"ה לא איירי אלא בכהן כן נ"ל בכוונת רש"י. אבל הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות ה' מפרש לסיפא בלויי' וישראלים ממש לפי גירסתו בלשון המשנה לוים וישראלים ע"ש בחידושי הר"ן והריטב"א ז"ל ועיין ג"כ בס' חכמת שלמה וכן נ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו בפ"י מהל' איסורי ביאה ע"ש:

תוספות בד"ה הנושא אשה כהנת כו' אבל אין לפרש דמיירי בישראל כו' ורוצה שיהא בנה כשר לכהונה עיין בזה במהרש"ל ומהרש"א ז"ל. וכבר עלה בלבי לפרש לשון התוספות נמי בפשיטות דאיירי בבנה ממש שאם היה הדין דבן חללה הניסת לישראל הוי חלל א"כ לא היה כשר לכתחילה לישא כהנת שהרי עושה אותה חללה בביאתו דחלל שבא על הכהנת פסלה ואע"ג דקי"ל לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין היינו שאין איסור בנשואין עצמן אבל מ"מ לכתחילה לא מיקרי חלל כשר לכהנת כדאמרינן להדיא נבעלה לפסול לה כגון ממזר וכן בחלל שבא על הכהנת לויה וישראלית פסלוה אלא לפי שבן החללה כשר לגמרי ולא הוי חלל דבני ישראל מקוה טהרה לחללות מש"ה כתבו התוספות דאין לפרש כן כנ"ל לפרש לשון התוס' ודו"ק:

בד"ה צריך שיבדוק כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא מדפריך בגמר' כו' הא הוזהרו מיהא לינשא לממזרים כו' עכ"ל. ואע"ג דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב בד"ה לא הוזהרו כשירים לינשא לפסולין כגון חללים גירים חרורים וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבדי מעלה וכוונתו בזה מבואר' כיון דאשכחן מיהא בפסול חללות שהחמירה התורה בנושאי זכרים כשרים טפי מבנקיבות כשירות לענין איסור פסולי כהונה מש"ה הקילו בהו רבנן נמי אף בפסולי קהל להקל בנקיבות טפי מבזכרים לענין בדיקה כיון דלא הוי אלא משום מעלה בעלמא כדפרישית במתניתין אלא דהתוספות לא ניחא להו בהכי דא"כ עיקר התירוץ חסר מהספר וכיון דאמרינן בגמרא בהדיא מסייע ליה לרב דאמר לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין משמע להו דאיירי בהאי ענינא גופא דאיירי רב והיינו בפסולי כהונה דוקא ומש"ה הוסיפו התוספות מסברא דנפשייהו ביאור יותר מספיק בענין דאפשר דכוונת רש"י ז"ל נמי יש לפרש כן והוצרכתי לזה לאפוקי מדברי בעל תוספות י"ט ז"ל במשנתינו שכתב בלי ספק שהתוספות כאן לא היה כתוב בספריהם זה הדיבור שכתב רש"י בד"ה לא הוזהרו ולמאי דפרישית נתבאר שאין צורך לזה דאף על גב שהיה לפניהם לשון רש"י ז"ל אפ"ה קשיא להו שפיר כדפרישית ולענ"ד שזה ברור ג"כ בכוונת הרב המגיד ז"ל בכוונת רש"י והרמב"ם ז"ל ובחנם השיג עליו בעל התוספות י"ט ז"ל בזה ודו"ק:

דף עו עמוד ב

א"ר יהודא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות. עיין מה שכתבתי לעיל דף ע"א ע"ב בהא דרב יהודא גופא לא מנסיב איתתא לבריה ואמר מי ידענא מהיכא אנסיב אף על גב דס"ל הכא דלחכמים כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות והתם נמי קאמר משמיה דשמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת כשרות עומדות אלא דאפ"ה מחמיר על עצמו היה כדפרישית שם ועי"ל דהא דקאמר רב יהודא אמר רב זו דברי ר"מ היינו זו וסבירא ליה כיון דסתם משנה כרבי מאיר וכה"ג אשכחן להדיא בפר' אלמנה לכ"ג דף ס"ן דאיכא דוכתא דקאמר זו וס"ל ע"ש. ובזה יש ליישב לשון הטור א"ע סימן ב' שנתן טעם לדברי הפוסקים כסתם משנה דידן עיין שם. וכיוצא בזה כתב לתרץ בעל דרישה ופרישה והביא ראייה מפ' מצות חליצה דאיכא זו וס"ל אלא דהב"ח בקונטרס אחרון שם כתב דמפ' מצות חליצה אין ראייה אבל זו הראייה שכתבתי מפרק אלמנה לכ"ג לענ"ד ראייה אלימתא היא ואין להאריך כאן:

תוספות בד"ה אין בודקין כו' וא"ת אמאי לא קתני אין בודקין משטרות כו' וא"ת ניתני נמי אין בודקין מנשיאות כפים ותרומה וכו'. עיין בלשון התוספות פרק האשה שנתארמלה מה שכתבו בזה מיהו לולי דבריהם היה באפשר לומר דהא דאמרינן התם בכל הנך דמעלין ליוחסין היינו היכא דלא קרא עליו ערעור דוקא וכמ"ד דאפ"ה בעי בדיקה או אף למ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות הן נמי איכא לאוקמא כגון שאין אנו יודעין בו כלל מאיזה משפחה הוא וכשיטת כמה פוסקים דס"ל הכי עיין בטא"ע ובש"ע סימן ב' משא"כ הכא במשנתינו דאיירי בקרא עליו ערעור איכא למימר דלא מהני להעלותו מנשיאת כפים ומתרומה אלא דבר ברור בעינן ולכאורה סברא נכונה היא ואף למאן דלא מתני הא דקרא עליו ערעור אפ"ה מודה דמתניתין מילתא דפסיקא נקיט דהך בדיקה דד' אמהות ודאי מהני אף בקרא עליו ערעור ועיין בזה בב"ח ובבית שמואל. אלא דהתוספות לשיטתיהו שכתבו בפ' האשה שנתארמלה לחד פירושא דסוגייא דהתם נמי איירי בקרא עליו ערעור וא"כ משמע דבכל ענין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ע"ש ולדעתי עדיין צריך עיון:

בא"ד אף ע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כ"א כשרים ומיוחסין עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מהא דקתני בזבחים ר"פ כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ומקשה הש"ס דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו כו' ומסיק התם ה"ה דאפילו לכתחלה כו' עיין שם אלא דלא קשה מידי דהא דאמרינן התם דכשירין אף לכתחלה היינו מדין תורה ודאי כשירין אף לכתחלה ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא דאין כשירין לכתחלה כלל אלא בדיעבד הקרבן כשר משא"כ מה שכתבו התוספות כאן דלכתחלה לא עבדי כ"א כשירין ומיוחסין היינו ממנהג וסלסול שנהגו הכהנים למעלה בעלמא כן נ"ל בכוונת התוספות:

רש"י בד"ה ונשאו אתך גרסינן כו' וכ"כ התוספות בשם רש"י ז"ל דלא גרסינן במשא העם שהרי גבי שכינה כתיב כו' עכ"ל. והוא מלשון רש"י בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ו אלא דמהרש"ל בחכמת שלמה כתב שם שהקשו בישיבה דהוי דלא כרבי יהודא ודלא כרבנן דפ"ק דסנהדרין דף ט"ו דרבי יהודא דריש מונשאו אתן דפ' בהעלותך אתן בדומין לך ורבנן דרשו אתך ואת בהדייהו וע"ש במהרש"ל ומהרש"א ז"ל באריכות ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דרבי יהודה גופא לא דריש התם אתך בדומין לך לדרשה דלדורות פסולין אלא לאפוקי מדרשא דת"ק דקאמר אתך ואת בהדייהו קאמר ר"י דאיצטריך לאתך בדומין לך אף אם יהיה הטעם משום כבוד השכינה באותו שעה דבעי בדומין לך והא דאמרינן התם מעיקרא עמך משום שכינה לא איירי כלל לענין מיוחסין אלא כמו שפרש"י שם בענין אחר משא"כ הכא ובפ' א' דיני ממונות דמייתי מעיקרא מקרא דוהתיצבו עמך לענין דלדורות בעינן מיוחסין דוקא וקרוב הדבר לומר דהכא נמי אסיפא דקרא סמיך דכתיב ונשאו אתך במשא העם דהיינו אתך בדומין לן ואפ"ה מקשה הש"ס ודלמא משום שכינה א"כ ע"כ דהא דמסיק רבי נחמן היינו מקרא דוהקל מעליך ונשאו אתך דכתיב ביתרו. מיהו הא דלא מייתי רבי אחא מעיקרא מקרא דיתרו נראה משום דמקרא דיתרו לא שמעינן אלא דמהדרינן לכתחלה אמיוחסין דומיא דכל הנך דאמר יתרו ואתה תחזה אנשי חיל ומנו שבע מידות ואפ"ה אין מעכבין בדיעבד מש"ה מייתי נמי קרא דוהתיצבו עמך דפ' בהעלותך דמשמע ששנה הכתוב לעכב ולפ"ז מצינן למימר דרבי נחמן לא פליג אדרב אחא מדלא קאמר אלא ובזה נתיישב לשון הרמב"ם ז"ל שהביא בהל' סנהדרין קרא דוהתיצבו עמך כן נ"ל:

שם והאיכא אורי' החתי מאי לאו דאתי מחת. קשיא לי מאי ס"ד דאתי מחת ממש שהוא מז' אומות וא"כ בת שבע היאך הותרה לו הא קי"ל דבגירותן אסירי מלא תתחתן בם ואפשר דהשתא ס"ל דלא תתחתן מהם בגיותן קאי ובגירותן לא הוי אלא מדרבנן והיינו כדס"ל לדרב' מעיקרא בפ' הערל ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת הסוברים דאף למסקנא דלא תתחתן איירי בגירותן היינו דוקא לאותן שנתגיירו בעצמן אבל אותן הנולדין מהן לא אסירי אלא מדרבנן ומגזרה דדוד גזר על הנתינים וא"כ האי שעתא דאורי' ודאי קדים לאותה גזירה. מיהו במדרש מצאתי דאורי' בעצמו היה מחת ממש נושא כליו של גלית היה ובאמת נענש דוד על שהשיאו לבת שבע וא"ל הקב"ה חיין אשתן נתת לו והוא דלא כמסקנת תלמודא דידן דהכא ובדרוש הארכתי:

דף עז עמוד א

משנה בת חלל זכר ופרש"י ז"ל דוקא נקיט כדקתני ואזיל כו' ולכאורה נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דלשון חלל זכר קשיא להו דזכר ייתור לשון הוא דהא חלל לחוד נמי לשון זכר הוא וע"ז כתב רש"י ז"ל דוקא נקיט וכוונתו דדוקא הזכר לחוד הוא חלל ולאפוקי מדר' דוסתאי בר ינאי דקאמר דלעולם לא מיפסל אלא בחלל שנשא חללה דוקא וע"כ דתנא דידן הכי ס"ל ומש"ה קתני זכר ואע"ג דקתני לה בסיפא להדיא חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה הא מסקינן בגמר' דהך בבא דסיפא לא קתני לה אלא איידי דמציעתא ויותר דלשון זכר דקתני אלעולם קאי דלעולם בת זכר האחרון פסולה כדמסיק רש"י ז"ל בדיבור שאחר זה:

רש"י בד"ה ראב"י אומר לית ליה האי דינא דלקמן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה לשון רש"י ז"ל תמוה בזה דבדיבור הקדום מפרש בלשון קצרה דטעמא דכולהו תנאי דפליגי בגירותם מפרש בגמ' וא"כ מה האריך כאן יותר בדראב"י ונ"ל ליישב משום דלכאורה מילתא דראב"י תמוה ביותר דלא אשכחן כיוצא בזה בשום דוכתא דהא כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וביש עבירה הולד אחר הפגום שבשניהם משא"כ הא דקאמר ראב"י בגר וגיורת דהולכין אחר הכשר שבשניהם ואע"ג דלר' דוסתאי בר ינאי אשכחן נמי כה"ג ויליף לה מקראי בסמוך א"כ הוא גופא תיקשי דהא משמע דראב"י גופא לא ס"ל הא דר' דוסתאי מדלא פליג ברישא לענין חלל שנשא בת ישראל לכך הוכרח רש"י לפרש טעמא דראב"י כן נ"ל:

גמרא ישראל שנשא חללה מנה"מ אמר רבי יוחנן משום רשב"י נאמר כאן כו' הא דאיצטריך קרא אף על גב דבלא"ה כללא הוא דכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר כדאיתא לעיל ס"פ האומר מ"מ איצטריך למילף הכא מקרא דאל"כ ה"א דולא יחלל זרעו סתמא משמע דהא בן בתו נמי זרעו מיקרי ועי"ל דהא דקי"ל בפ' האומר האי כללא היינו נמי לבתר דילפי' הכא מקרא דאפי' היכא שיש חשש פסול בא' מהם אפ"ה הולך אחר הזכר והיינו מה"ט גופא כיון דיש קידושין ואין עבירה משא"כ אי לאו האי קרא דהכא ה"א דלעולם אין הולכין אחר הזכר לגמרי אלא בכשרים גמורים כגון בכהנים ולוים וישראלים דכתיב בהו למשפחותם לבית אבותם אבל היכא דאיכא צד פסלות ופגם לעולם הולכין אחר הפגום אע"ג דאין עבירה מש"ה איצטריך קרא ועיין מ"ש בזה שם במשנה דפ' האומר:

שם אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי. אף על גב דכתיב בהדיא חללה לא יקח אפ"ה כיון דאיכא ג"ש אית לן למימר דחללה לא יקח היינו אותה אשה גופא שנתחללה בביאת א' מהפסולים דנהי דילפינן לה מכי תהיה לאיש זר אפ"ה איצטריך הכא ללאו ואיצטריך נמי לאלמנה לכ"ג גופא ואע"ג דלאו זר אצלה מעיקרא אפ"ה אסורה לכהן הדיוט משום חללה כן נ"ל ובחנם נדחק מהר"י מטראני ז"ל בזה בחידושיו:

שם בת בתו תתסר א"כ גזירה שוה מאי אהני ליה. ולכאורה יש לתמוה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא מהן ג"ש גופא סליק וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל. ולענ"ד דהשתא ס"ד כיון דפשטא דקרא דלא יחלל זרעו משמע דאיירי אף בנקיבות דומיא דלו א"כ ע"כ נאמר דהך ג"ש דזכרים ולא נקיבות אעיקר איסור חללה דחלל מותר בכהנת דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין והיינו נמי מה"ט דכתיב בטומאה בני אהרן ולא בנות אהרן כדפרישית בפ"ק דף ל"ה ע"ב. ואהא משני שפיר א"כ ג"ש מאי אהני ליה דמשמע ליה דכיון דעיקר ג"ש דבעמיו כתיב בקרא דלא יחלל זרעו בעמיו משמע דעיקר ג"ש היינו לענין חילול זרעו גופא דבת בנו פסולה ובת בתו כשירה כן נ"ל. ובזה יתיישב ג"כ מאי דקשיא לי לרבי דוסתאי בסמוך דדריש מבעמיו דדוקא בעם א' הוא דמחלל בחלל שנשא חללה א"כ גזירה שוה למה לי ולמאי דפרישית א"ש דרבי דוסתאי ודאי מפיק לה להא מילתא גופא דכהנת כשירה מותרת לכתחלה לינשא לכהן חלל והיינו מהך ג"ש כדפרישית מיהו בלא"ה נ"ל דאיצטריך הג"ש לרבי דוסתאי דלא נימא דחלל אסור לישא חללה כיון דלמאי דס"ל ע"י כן מרבה זרעו חללין וקס"ד דשייך לגביה ולא יחלל זרעו קמ"ל מהן ג"ש כשר דומיא דטומאה דלא הוזהרו חללים על כך כדדרשי' מבני אהרן הכהנים ולא חללים כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ת"ר לא יחלל זרעו היא עצמה מנין אמרת ק"ו מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא עצמה שעברה עבירה אינו דין שמתחללת. לכאורה יש להקשות ממזר יוכיח דאע"ג שלא עבר עבירה נפסל מלבא בקהל והאשה גופא אם הממזר שעברה עבירה לא נפסלה מקהל אלא דאיכא למימר דאיסור כהונה שאני וכדמשמע לקמן בדף הסמוך בפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי לענין בת גר זכר דמאן דפליג אדרבי יהודה דלא שייך כלל למילף פסולי כהונה מפסולי קהל לענין מה הצד דא"כ יוכיח נמי לא עבדינן מיניה כן נ"ל:

שם וכי תימא איכא למיפרך מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה כו' והקשו בתוספת ישנים תימא אמאי לא אמרינן נבעלה לפסול לה יוכיח שאין יצירתה בעבירה ופסולה כו' וכוונתו אסוגיי' דפ' אלמנה לכ"ג דילפינן מקרא דוכי תהיה לאיש זר דנבעלה לפסולי קהל היכא דזר אצלה מעיקרא פסלה ועיין במהרש"א ז"ל ולע"ד נראה ליישב קושייתם דכל כמה דלא ידעינן באלמנה לכ"ג גופא דאף ע"ג דאין יצירתה בעבירה פסולה א"כ לא הוי דרשינן נמי קרא דכי תהיה לאיש זר לענין פסול כהונה דהאי קרא לא איירי אלא לענין פסול תרומה דנהי דמסקינן בפרק אלמנה לכהן גדול דילפינן בק"ו ולא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא י"ל דהיינו דוקא לבתר דגלי קרא דשייך פסול כהונה אע"ג דאין יצירתה בעבירה כדאשכחן באלמנה לכ"ג משא"כ אי לאו דרשה דאלמנה לכ"ג ה"א דסברא פשוטה היא דלא שייך כלל לאסור אשה לכהונה כ"א היכא דיצירתה בעבירה וא"כ לפ"ז ודאי ליכא למילף כלל מפסול תרומה ולא הוי גילוי מילתא בעלמא דודאי אשכחן טובא דמיפסלי לתרומה דבי נשי ולא מיפסלי לכהונה כגון בת כהן שניסת לישראל ויש לה זרע ממנו וכיוצא בו כן נ"ל נכון ומה שיש לדקדק בדברי מהרש"א ז"ל דפשיטא ליה דהנך דמיפסלי מכי תהיה לאיש זר לאו בכלל חללה הן אבאר לקמן ע"ש:

דף עז עמוד ב

תני תנא קמיה דרב ששת כל שהוא ביקח כו' פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה. ומשמע מפרש"י דמדרשא דסמוכין דריש לה הכי ולפ"ז היה נ"ל לכאורה דדוקא נקיט בא על אחותו דה"ל מחייבי כריתות שאין קידושין תופסין בה ולא קרינן בה יקח משא"כ בחייבי לאוין דקרינן בהו יקח אלא דא"א לפרש כן דהא למאי דבעי למימר דרבי שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור א"כ אשאר חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה נמי לא חייל איסור אלמנה. ועוד דמאי קאמר דאי רבנן הא אמרי איסור חל על איסור ומאי קושייא דלמא שאני הכא דגלי קרא דתליא בתפיסת קידושין דוקא אע"כ דלאו דוקא נקיט אחותו אלא ה"ה לשאר חייבי לאוין משום דלאו מדרשא דקרא יליף לה אלא לישנא בעלמא נקיט ורש"י ז"ל נמי לא בא לפרש אלא לשון הברייתא דקתני כל שהוא ביקח. ולפ"ז צ"ל דהא דנקיט בא על אחותו ולא קתני רבותא בשאר חייבי לאוין היינו משום דסד"א כיון דבאחותו איסור מוסיף הוא כמ"ש התוספות וקי"ל איסור מוסיף חל קמל"ן דאפ"ה איסור קל על איסור חמור לא חייל. וכן למסקנא דמוקמינן לה אפילו כרבנן ומשום דאיסור קל על איסור חמור לא חייל צריך לומר דבשאר חייבי לאוין נמי הוי איסור קל על איסור חמור כיון דשאר חייבי לאוין הוי לאוין השוין בכל משא"כ באלמנה לכ"ג דה"ל לאו שאין שוה בכל כן נ"ל זדו"ק:

תוספות בד"ה פרט לכ"ג כו' וכשנתאלמנה איתוסף בה איסור אלמנה כו'. ובתוס' ישנים דהוי איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה כו' והוצרכו לזה דאל"כ לא אשכחן איסור מוסיף דאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד ולענין איסור מוסיף בעינן שיהא האיסור מוסיף בפועל בהאי שעתא כדאיתא במסכת כריתות גבי כגון דאיכא ברא לסבא ע"ש דף י"ד ע"ב:

גמרא א"ל רב פפא לאביי ישראל שבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא כו'. ואף ע"ג דבלא"ה לא חייל איסור חללה אאיסור זונה דלאו איסור מוסיף הוא מ"מ נפקא מיניה אי אתרו ביה משום חללה ולא אתרו ביה משום זונה ועוד דאי הוה שייך ביה איסור חללה ה"ל איסור בת אחת דתרווייהו חיילן כהדדי וק"ל:

שם מי אמרינן ק"ו מחי"ל הוי חללה מחייבי כריתות לא כ"ש. ואע"ג דקי"ל בפ' הבא על יבמתו דף ס' כר' אליעזר בן יעקב דאין חלל מנדה אע"ג דחייבי כריתות היא וא"כ היא עצמה נמי אינה מתחללת אפ"ה ליכא למימר הכא נדה תוכיח דמה לנדה דאתיא לכלל היתירא ויש היתר לאיסורה:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא א"כ מאי צריך התם קרא לראב"י דדריש מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה וכתבו שם בתוספות בשם תורת כהנים דאיצטריך קרא דלא ניליף בק"ו מחייבי לאוין ולמאי דפרישית האיכא למיפרך מה לחייבי לאוין שאין היתר לאיסורן משא"כ בנדה ויש ליישב וע"ש בתוס' ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אין איסור חללה אלא מאיסורי כהונה אמר רבא מנא הא מילתא וכו' דתניא כו' חללה למה נאמרה אין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואף על גב דלעיל דף ע"ד ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר שבא על כהנת לויה וישראלית פסלה ה"נ איתא להדיא בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ח ע"ב דבין לכהונה ובין לתרומה פסלוה אף על גב דלאו איסור כהונה הוא אלא פסולי קהל וכל הפוסקים פסקו כהך ברייתא (לבד מרבינו יעקב בעל הטורים שהשמיטה) מיהו באמת התם נמי לאו משום איסור חללה איירי אלא לרש"י והרמב"ם ז"ל פסולייהו משום זונה וכ"כ בש"ע א"ע סימן ו' והוא מלשון רש"י ז"ל ביבמות דף ס"א בד"ה ושנבעלה בעילת זנות ע"ש אלא דבתוספות שם הקשו דלא הוי בכלל זונה כיון דתפסי בהו קידושין ולשיטתם צ"ל דלא לקי אכל הנך כלל לא משום זונה ולא משום חללה כדאסקינן הכא להדיא דאין חללה אלא מאיסור כהונה אלא דמהרש"א ז"ל כתב בזה לעיל בסוגיין בעמוד הקדום בלשון התוספות ישנים גבי מה לחלל שכן יצירתו בעבירה דמשמע מלשונם דבהנך חייבי לאוין מצרי ואדומי ממזר ונתין דפרק אלמנה לכ"ג הוי משום חללות והקשה מהרש"א ז"ל מסוגיא דהכא דאין חללה אלא מאיסור כהונה אמנם לענ"ד לא עלה על דעת התוספות ישנים לומר כן דלענין מלקות דחללה איירי אלא דקשיא להו אלישנא דברייתא דקתני היא עצמה מנין ומצריך לה קרא ומשמע להו דלענין פסולא לחוד איירי דאי לענין לאו ומלקות לא הוי מסיק שפיר מהך ברייתא גופא אמרת ק"ו ומה זרעו שלא עבר עבירה וע"כ היינו דשקיל וטרי דלמה לי קרא ותיפוק ליה מק"ו ואי לענין לאו ומלקות הא קי"ל דאין מזהירין מן הדין ושפיר איצטריך לאהדורי אקרא אע"כ דלענין פסולא בעלמא שקיל וטרי בברייתא היא עצמה מנין דמיפסלא לכהונה וא"כ מקשו התוספות ישנים שפיר דאכתי נילף במה הצד ותדע דהכי הוא דאף אם נאמר דאי נילף היא עצמה בק"ו ומזרעה לא מיקרי מזהירין מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא אפ"ה בלא"ה תיקשי למהרש"א ז"ל דמאי מקשו בתוספות ישנים דלמה לי קרא נילף במה הצד ומאי קושיא הא ודאי אי נילף במה הצד ליכא מלקות דאין מזהירין מן הדין אע"כ דכוונת התוספות ישנים כדפרישית כן נ"ל ברור:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא בסוגיא דשמעתין מאי מייתי רבא הכא סייעתא לאביי מהך ברייתא דהכא דאין חללה אלא מאיסור כהונה דה"ה לבא על אחותו ואכתי היא גופא מנא לן דלמא הא דילפינן בברייתא דהכא דחללה למה נאמרה לומר לך דאין חללה אלא מאיסור כהונה היינו למעוטי שאר חייבי לאוין כמצרי ואדומי וממזר דאף על גב דמיפסלי לכהונה מקרא דלאיש זר אפ"ה לא לקי משום חללה אלא פסולא בעלמא אבל לענין ישראל שבא על אחותו לעולם דהוי שפיר בכלל חללה מק"ו חייבי כריתות מחי"ל ואהני קרא ואהני ק"ו דכל חד ליקו בדוכתא ונ"ל ליישב דלשאר חייבי לאוין לא איצטריך קרא דבלא"ה מימעטו מדכתיב את אלה לא יקח ודרשינן ביבמות פרק הבא על יבמתו מאלה אתה עושה חללה דוקא ולא משאר איסורי ביאות כי היכי דממעטינן נדה מקרא דאלה ואכתי חללה למה נאמרה בכהן הדיוט אע"כ דלמעוטי אחותז אתא דאף על גב דנעשית זונה וה"ל בכלל אלה אפ"ה חללה מיהא לא הוי דאין חלל כלל אפילו בחייבי כריתות דלא שייך חללות אלא באיסור כהונה ממש כן נ"ל נכון בעזה"י ובזה נתיישב' קושיית התוספות בפרק הבא על יבמתו דף ס' דאלה לא מייתר לנדה לחוד אלא למעוטי נמי שאר חייבי לאוין ודוק היטב:

דף עח עמוד א

בשם חתנא דבי נשיאה הרב ה"ה מוהר"ר בערוש נ"י:
אמר רב יהודא כה"ג באלמנה לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל כו' מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו משום שני שמות ותו לא לא שני שמות על זה ושני שמות על זה. מכאן קשה על הרמב"ם שפסק בפי"ז מהל' א"ב דין א' ודין ג' דכה"ג באלמנה לוקה אם בעל ולא קידש אבל בגרושה זונה וחללה אינו לוקה משום לא יחלל שכבר הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו. וכתב הרב המגיד וז"ל ועתה אבאר דעת רבינו הוא ז"ל סבר דסוגיין דאיתמרא על ההיא דרב יהודה דמשמע דאיכא נמי בשארא שתי מלקות מדאמרינן שני שמות על זו אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלא כהילכתא היא זה כו' עכ"ל. הנה מלבד שתירוצו דחוק לומר דסוגיין אזלה דלא כהילכתא אלא דלא ידענא להולמו. דהלא איהו גופא כתב מה שהביאו לרבינו לזה מדאמרי אביי ורבא אלמנה לכה"ג בדוקא ע"ש הרי דרבא גופא ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דבגרושה ליכא אזהרה דלא יחלל ולא לקי עלה א"כ מאי מותיב לרבי יהודא מדקתני אלמנה וגרושה כו' מאי לאו משום שני שמות ותו לא מאי קושיא אה"נ כיון שהאלמנה היא גרושה תו לא לקי עליה משום לא יהלל שכבר היא מחוללת ועומדת. ונלע"ד ליישב הסוגי' על נכון בשיטת הרמב"ם ואדרבה עפ"י שיטתו יתיישב מה שנתחבטו המפרשים בהאי קושיא דרבא דמותיב לרב יהודא ואיהו גופא הכי ס"ל כדאמרינן בתר הכי ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה וע"י קדושין לוקה שתים דאל"כ לא יקח למה לי עיין בספר מהר"י טראני ובס' עצמות יוסף. ותו מקשים מאי תיובתא ולימא דמתני' מיירי בבעל ולא קידש שאינו לוקה אלא משום לא יחלל ע"ש:

והנה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' אלו שאין לך בכל חייבי לאוין שלוקה ע"י ביאה בלא קידושין אלא כה"ג באלמנה כו'. ולפ"ז נסתלק קושיא שנייה דע"כ מיירי מתני' דמכות כשבא עליהן ע"י הקידושין דומיא דממזרת ונתינה לישראל דקחשיב נמי במתני' דמיירי ע"י קדושין ודומיא דהכי קתני אלמנה וגרושה ואפ"ה איינו חייב אלא משום שני שמות ותו לא ומותיב שפיר:

וקושייתם הראשונה מאי קמותיב לרבי יהודא תיקשי רבא לנפשיה נמי לק"מ לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל דבגרושה ליכא לאו דלא יחלל וא"כ ה"ט דרבא דניחא ליה שאינו חייב אלא משום שני שמות משום שכבר היא מחוללת ועומדת מצד הגירושין שבה. אלא לרבי יהודא ע"כ לית ליה הך סברא כאשר יבואר לדידיה מותיב שפיר. וטרם כל ראיתי לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אלו כי היכי דלא תיהוי כהלכתא בלא טעמא. והוא דלכאורה יש לתמוה מנלן לומר דאין לוקין על גרושה זונה משום לא יחלל שכבר היא מחוללת ועומדת תינח חללה דמחוללת וקיימא קודם בעילתו משא"כ זונה דהא ודאי משוי לה חללה בביאה זו כדאמר רב אשי בשמעתין הלכך כהן הבא על אחותו עשאה זונה חזר ובא עליה עשאה חללה (וכ"פ הרמב"ם פי"ט דין ה') והיינו בלא קדושין דהא אין קידושין תופסין באחותו. וכיון שעשאה חללה מנלן דלא לקי עליה משום לא יחלל. וכ"ש שהתמיה קיימת בגרושה שהרי משוי לה חללה ופוסלה נמי מן התרומה. ונהי דשערי ראייות מן הש"ס לא ננעלו אכתי היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא:

מיהו בהא מצינן למימר דהרמב"ם שהעתקנו לעיל בדין ג' נותן טעם כעיקר במתק לשונו וז"ל אבל כה"ג שבא על אלמנה אעפ"י שלא קידש לוקה שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה ופוסלה מן הכהונה עכ"ל. וצ"ל דאסיפא דקרא קסמיך דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ול' בעמיו היינו קהל כהונה. (וכ"כ מהר"י טראני לעיל בדף ע"ז ע"א בד"ה אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי והקשה א"כ מאי בעמיו דאילו חלל שנשא בת ישראל נמי הוי מחוללת ולמה כתיב בעמיו דמשמע כהנים דוק' ע"ש ולפי דרכינו אין מקום לקושייתו דנהי דלענין הולד אין צורך לכתוב לשון בעמיו אפילו לפי האמת אכתי איצטריך משום היא עצמה כמו שיתבאר) ותיפוק ליה שמחללה נמי לתרומה. אע"כ דמש"ה כתב בעמיו לומר דלאו דלא יחלל היינו שלא יחלל אשה מן הכהונה ולמעוטי גרושה שכבר היא מחוללת ועומדת לכהונה אעפ"י שעדיין היא מותרת בתרומה דלא לקי עליה וכ"ש בזונה דלא לקי משום לא יחלל ואפ"ה מחללה בביאתו מדכתיב אלמנה וגרושה זונה וחללה את אלה לא יקח ודרשינן מיניה בפרק הבע"י דף ס' ע"א מאלה אתה עושה חלל כו' הרי מבואר דמאלה הוא עושה חלל. אלא דעדיין צריך תלמוד ואימא עד דאיכא תרווייהו כשיקדש ובעל כדכתיב את אלה לא יקח ולא יחלל. הגם שהתוספות ביבמות דף ס"ט ע"א מתרצים קושיא זו לפי דרכם. והרמב"ם ז"ל גם הוא כתב בפי"ח מהל' אלו דין ה' וז"ל הא למדת שאין היותה זונה תלוי בביאת איסור שהרי הבא על הנדה כו' עכ"ל דאכתי תיקשי תינח זונה משא"כ חללה דודאי תלוי בביאת איסור שהרי מטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט דין ד' וז"ל וכן אם בא על הבעולה בלא נישואין לא חללה וכ"כ הה"מ שם דדוקא בנושא את הבעולה לפי שעבר אעשה והוא אשה בבתוליה יקח כו' עכ"ל. וא"ל דאפילו בלא קידושין איכא מיהא אסור שמחלל זרעו דא"כ בבעולה נמי נימא הכי. אע"כ כיון דליכא איסור אחר באמת אין מחלל את האשה וזרעה בלא קידושין כ"ש דנימא הכי לענין גרושה זונה וחללה שכבר הן מחוללות ועומדות ולא קאי עלייהו אזהרה דלא יחלל שלא יתחללו בלא קידושין. ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בפי"ט דין ו' כהן הבא על הנדה הולד כשר ואין חלל שאין איסור נדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל. והבין הב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ה שהרמב"ם שכתב שהולד מנדה כשר לפי שאינו מיוחד בכהנים מקרא דחללה יליף לה כדאמר רבא בשמעתין חללה למה נאמר לומר שאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ומכח זה הקשה לראב"י דהלכתא כוותיה דאיצטריך אלה למעוטי נדה שאין הולד ממנה חלל כדאית' בש"ס א"כ תרי קראי למה לי ותירץ מה שתירץ. ולענ"ד א"א לומר דלכך נתכוון הרמב"ם ז"ל דאי איתא תו אין ללמוד בק"ו בשאר איסורי ביאה שהולד מהם חלל מאלמנה לכה"ג דקרא מפקא מק"ו כדמשמע בשמעתין לענין היא עצמה דא"ל רב פפא לאביי הבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא משוי מי אמרינן ק"ו מחייבי לאוין הוי חללה מח"כ לכ"ש או דילמא כו' ופשיט ליה שאין חללה אלא מאיסורי כהונה אלמא אפילו ח"כ אין ללמוד בק"ו. דקרא דחללה אפקי' מק"ו. וא"כ תיקשי הסוגיא דרפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב גבי בני צרות ובדף מ"ד ע"ב אמר רב יוסף הכל מודים בבא על ח"כ שהולד פגום והדר אמר הכל מודים בבא על העכו"ם ושפחה שהולד פגום ויליף לה בק"ו מאלמנה לכה"ג ואמאי נימא דקרא דחללה אפקי' מק"ו. דהא לא אשכחן מאן דלא דריש האי קרא ולא נחלק בו אדם מעולם. וכהנה רבות דבעי למילף ק"ו מאלמנה לענין הולד ולקמן דף ע"ח דפליגי ר"י ור"ל בגר עמוני שנשא ישראלית דר"ל פוסל בתו לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג ורבי יוחנן אמר כשירה כדקתני רבי זכאי כו' ורב יהודא נמי מייתי קרא דרבי יוחנן התם שמעינן מיניה שבין למר ובין למר ק"ו גמור הוא. וכן מוכח בשלהי מסכת נדה דף ס"ט דקבעי מרבי יהושע בת משולחת מהו לכהונה ע"ש בתוספות שהוכיחו מיניה וביה דדוקא לענין היא עצמה גלי לן קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לא לענין הולד. ונהי דלשיטת הרמב"ם יש ליישב קושיית התוספות בע"א מ"מ הסוגיות שהבאתי קשיין אהדדי. ואין לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דגלי לן קרא שאין חלל אלא מאיסורי כהונה היינו שאין לוקין לכהן הבא עליה משום חללה מכל מקום פגום מיהא הוי מק"ו מאלמנה לכה"ג דליתא דא"כ מצידה תברה מה לאלמנה לכה"ג שהולד ממנה חלל גמור כמ"ש מ"ז במוהר"ם לובלין ז"ל בתוספות דנדה שם. וזה א"צ לפנים. (וכן התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב שם בסימן ז וז"ל כהן שבא על אחד מהעריות אין הולד חלל כו' אהא דתנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה א"ר אשי הלכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה כו' עכ"ל יראה מדבר שמדמה חילול דידה לחלול זרעו. ובתוס' פ"ק דיבמות ובנדה הוכיחו דא"א לומר כן כמבואר. ולא עוד אלא שהאי פיסקא הוא נגד סוגיא ערוכה שהבאתי דאמר ר' יוסף הכ"מ בבא על ח"כ שהולד פגום. והכא ין לומר גר עמוני ומואבי יוכיח כמ"ש הב"ש בסי' ד' ס"ק ד' דהני לית בהו כרת וגם אין לומר דהטור מודה דהולד הוא פגום ולא קאמר אלא שאינו חלל דהיינו שאין לוקין עליו משום דאתי' בק"ו ואין מזהירין מן הדין. ולענין איסור לא נ"מ מידי לדידן שהרי ממזר הוא. משא"כ רב יוסף דאמר הכ"מ אמרינן התם מאן הכ"מ ר' יהושע כו'. דליתא דע"כ מהאי ק"ו ודאי מזהירין דגלוי מילתא בעלמא הוא כדמשמע בשמעתין דא"ל רב פפא לאביי הנ"ל) לכן נלע"ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל ללמוד שאין הוולד מנדה חלל אלא מקרא דאלה כדאיתא בגמרא דיבמות דף ס' ע"א ובברייתא שם. דמקרא דחללה לא שמעינן אלא האשה עצמה ולא הולד כמ"ש התוספות בפ"ק דיבמות ובסוף נדה שהבאתים. ומקרא דאלה ילפינן שאין הולד חלל אלא מאיסורי כהונה דהכי דייק לישנא דקרא מאלה אתה עושה חלל ולא משאר איסורי ביאה. והא דנקט בגמ' ובברייתא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולא קאמר סתם למעוטי שאר איסורים. יכילנא לשנויי דנהי דממילא ש"מ דאין חלל משאר איסורים מ"מ מיעוטא דקרא א"א לאוקמי אלא בנדה כיון דהאי קרא בכ"ג מישתעי ולגבי כל שאר איסורים כגון ח"כ וח"ל וח"ע כולהו הם בכלל אלה לא ימנע אם בכלל בעולה או בכלל אלמנה גרושה או זונה. והוא דאם נשא בתולה מח"כ או מלאוין השווין בכל כיון שבא עליה עשאה זונה לדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח שם. וכיון שהיתה בתולה א"א להוליד אלא בבעל ושנה שהרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה נמצא כשבא עליה שנית הוא בא על הזונה. (אפי' לכת הסוברים דמבעולת עצמו אין הולד חלל וכ"ש לשיטת הרמב"ם דסובר שהולד ממנה ג"כ חלל כמ"ש בספר משנה למלך פי"ז דין ט"ו ע"ש). ומחזיר גרושתו נהי דלא משוי לה זונה כמ"ש הה"מ פי"ח שם. סוף סוף ה"ה גרושה. וכן יבמה לשוק וסוטת חבירו ה"ה אלמנה וספק זונה וכשנאנסה אשת הכה"ג תחתיו פשיטא שהיא זונה כמ"ש פי"ח דין ז' וכמ"ש הה"מ שם. ואם נחזור על כל הצדדים אין שום איסור שלא יהא נכלל בכלל אלה. אלא בכ"ג שבא על אשתו נדה כמו שפירש"י שם. ולעולם דמקרא זה נמי ממעטינן שאין חלל אלא מחללה דהיינו איסורי כהונה. אלא דאכתי הדרא קושית התוספות לדוכתיה מהיכא תיתי נימא דיש חלל מנדה דאיצטריך קרא למעוטי אע"כ צ"ל דקרא דאלה אתי למעוטי נמי שאין הולד מח"כ חלל כדאיתא בש"ע סי' ז' סעיף י"ד וז"ל כהן שבא על א' מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל. והא דקשיא לן דאם אמרת שנתעברה מביאה ראשונה ע"כ מיירי שהיא בעולה מעיקרא ותיפוק ליה משום בעולה לכ"ג לק"מ שהרי הרמב"ם פסק הבא על הבתולה בלא נשואין אין הולד חלל וח"כ בלא נשואין מיירי דהא אין קידושין תפסין בהם. אלא דהגמרא והברייתא דנקטו למעוטי נדה משום דפשטא דקרא משמע נמי ע"י קידושין כדכתיב את אלה לא יקח וזה לא משכחינן אלא בנדה. או משום דאלה אבעולה נמי קאי למעוטי שאר איסורים אפילו כשהיא בתולה וזה א"א למצוא לדעת הרמב"ם דס"ל שאפילו מבעילת עצמו הולד חלל אלא בולד נדה. ותדע דאל"כ תיקשי אמאי לא משני הש"ס בפשיטות דלראב"י נמי אתא אלה למעוטי בעולה לכ"ג כשבא עליה שלא לשם אישות שאין הולד חלל אע"כ צ"ל אחד משני פנים האלו. אבל עיקר יתורא דקרא דאלה ודאי לא איצטריך למעוטי נדה דמהיכא תיתי תיסק אדעתין כמ"ש תוספות שם. אלא יתורא דקרא אתי לומר מאלה עושה חלל בזנות ולא מח"כ ומח"ל. נמצא מוכח מהאי קרא תרתי חדא דמאלה הוא עושה חלל אפילו בבעולה בלא קידושין. ועוד אחרת דמבעולה אינו עושה חלל אלא ע"י קידושין. ובזה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שמחלק בענין חילול היא עצמה וזרעה בין בעולה לכה"ג לשארא כדפרישית. ובהא נתישב מה דפסקינן דיש חלל מחייבי עשה ובגמר' אסיקו לדראב"י בקשיא. ונהי דלא דחינן מימרא בקושי' אלא בתיובתא כמ"ש רש"י רפ"ק דסנהדדין ובכמה דוכתי מ"מ תירוצא ודאי בעי. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי למיכתב לאלה לבסוף משום דקרא דאלה ודאי לא קאי אבעולה. דהא בעולה משאר איסורי' קאי ממעט. ואין להקשות השתא דאתינן להכי מנ"ל דאלה אתי למעוטי נדה ושאר איסורי' ואימא בעולה לכה"ג שלא לשם אישות גרידא קא ממעט. ולא היא דהא מקרא מלא דבר הכתוב אפילו ע"י נשואין דהא גבי לא יקח כתיב. ומבעולה ע"י נשואין ודאי הולד חלל. וע"כ מיעוטא לנדה ושאר איסורים הוא דאתא וכדכתיבנא. אלא דכל זה למאי דמסיק רב אשי התם דפליגי ביש חלל מחייבי עשה ומייתרא ליה לראב"י קרא דאלה למעוטי נדה ושאר איסורים. אבל למה דמפרש התם רב הונא א"ר דטעמיה דראב"י כר"א כו' וכן לרב אשי לת"ק דראב"י דאיצטריך קרא דאלה למעוטי בעולה לכה"ג לא ממעטינן מיניה נדה ושאר איסורים משום דאתיא בק"ו. והשתא לא תיקשי מדרבי יהושע ותלמידיו דבעו למילף בק"ו מאלמנה לכ"ג דאינהו כרבנן דראב"י ס"ל. וכ"ש דלא תיקשי להני אמוראי דלעיל דאתי' ככ"ע וכאוקימתא דרב הונא א"ר אלא דהרמב"ם לטעמיה שפסק דיש חלל מחייבי עשה כרב אשי דבתראה הוא וכמשנת ראב"י דמהאי טעמא אסיקו סתמא דתלמודא לרב הונא א"ר בקושיא. ומש"ה כתב שפיר שאין הולד חלל אלא מאיסור המיוחד לכהנים. והשתא מה נמרצו אמרי יושר של הרמב"ם ז"ל שהביא הב"י ר"ס ד' שפסק עובד כוכבים ועבד הבא על ב"י הולד כשר אפילו לכהונה וכדעת הגאונים שפסקו כן מדלא סיים הש"ס והלכתא עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר אלא שפגום לכהונה ש"מ דלגמרי מכשיר והרי"ף ז"ל הניחו בספק וכתב עליו הרא"ש ז"ל ואיני רואה מקום שיפול בו הספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו שהולד פגום לכהונה עכ"ל ע"ש בב"י. ולמאי דפרישית יש לומר דהגאונים והרי"ף קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל ואתי' סתמ' דתלמודא דמסיק והלכתא כו' הולד כשר כרב אשי שחיבר הש"ס. וכדפרישית וק"ל. נקטינן מיהא דלהני אמוראי דלעיל ורבי יוחנן ור' יהודה מכללם דילפי שגר עמוני ומואבי שנשאו ב"י שהולד כשר לכהונה מדתני רבי זכאי כו' לית להו דראב"י. ובזה נתיישב לי הא דקשיא לי בהא דא"ר יוחנן בשמעתין דף ע"ז ע"א ישראל שנשא חללה אין הולד חלל מנלן א"ר יוחנן אר"ש נאמר כאן בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקיבות כו' בת בתו תתסר ומשני א"כ ג"ש מאי אהני ליה. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דממעט מקרא דאלה שאר איסורים שאינם מיוחדים בכהנים שאין הולד מהם חלל. נמצא מדגלי לה דכהן גדול שבא על החללה שזרעו ממנו חללים. דקרא דאלה בתר חללה הוא דכתיב. הא קמן דישראל שנש' חללה שאין זרעו ממנה חללים. א"כ ג"ש מאי אהני ליה:

אמנם למה שהעליתי דרבי יוחנן לית ליה הך סברא אתי שפיר דרבי יוחנן לטעמיה צריך למילף מג"ש דקרא דאלה לגופא ולא למעט שאר איסורים. אבל לדידן קושטא הכי הוא דילפינן שוולד חללה מישראל כשר מקרא דאלה. ואין להקשות א"כ ג"ש מאי אהני ליה דהא רבי דוסתאי נמי לית ליה הך ג"ש שם. וכ"ת דרבי דוסתאי מפיק מיהא קרא דבעמיו לילפותא דיליה דבעם א' הוא דמיחל כו' משא"כ לדידן דלית לן הך דרשה קרא יתירה הוא דאדרבא מכאן מודעה רבה לפסק הרמב"ם דלעיל שפסק שהבא על הגרושה בזנות שאינו לוקה משום לא יחלל שהרי היא מתחללת ועומדת לכהונה והיינו מקרא יתירא דבעמיו וכדפרישית לעיל:

והשתא דאתינן להכי דדינו של הרמב"ם ז"ל תלי' באשלי רברבי וחזינן לר' יהודה דדריש נמי התם כרבי יוחנן ע"כ צריך למילף ולד חללה מישראל מג"ש דבעמיו שהוא מופנה כדרבי יוחנן בשמעתין. זכינו לדין דר' יהודה לית ליה סברת הרמב"ם ז"ל אלא ס"ל שהבא על הגרושה לוקה עליה משום לא יחלל. והשתא יתורץ קושיית הה"מ והמפרשים הנ"ל דדוקא לר' יהודה מותיב רבא שפיר מתניתין דאלמנה וגרושה משא"כ רבא דלטעמיה אזיל שאינו לוקה משום לא יחלל בגרושה לק"מ ודוק היטב. ואל תשיבני דהא שמעינן לר' יוחנן ביבמות דף ע"ח ע"ב דס"ל כראב"י ולא ק"מ דהתם לאו רבי יוחנן הוא דמסיק לה ורבנן ילפי מחלל דחייבי עשה אלא סתמא דתלמודא הוא דמסיק לה. ע"כ דפח"ח:

גמרא אמר רב יהודה אמר רב כ"ג באלמנה לוקה שתים כו' ופרש"י דה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה כו'. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב להיפך דדוקא כ"ג באלמנה הוא דלוקה משום לא יחלל משא"כ בגרושה וחללה ל"ש כ"ג ל"ש כהן הדיוט לא לקי משום לא יחלל דבלא"ה מחוללת ועומדת היא קודם שבא עליה ונראה שהראב"ד ז"ל בהשגתו הודה לו מיהא במקצת בזו הסבר' וכמו שאבאר בסמוך ולכאורה נ"ל דאדרב' מזו הראיה גופא שהביא רש"י ז"ל הוי סיוע לדעת הרמב"ם ז"ל מדאמרינן בבריתא בג"ש דזונה זונה מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין ולא קאמר נמי מה להלן היא עצמה נעשית חללה ה"נ היא עצמה נעשית חללה ע"י ביאת כהן הדיוט ולוקה עליה משום לא יחלל אע"כ דלא שייך לא יחלל אף בכ"ג אלא באלמנה לחוד ומש"ה לא אהני ג"ש דזונה זונה אלא לענין דזרעו חולין אלא דלשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דניחא ליה למתני הא דזרעו חולין דשמעינן מיניה עיקר דינא דזרעו חללין גמורין ומיפסלו לכהונה לתרומה משא"כ לגבי דידה ליכא שום נפקותא אלא לענין ריבוי מלקות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ולכאורה קשיא לי טובא נהי מדלא יחלל שמעינן תרתי חילול דידה וחילול דזרעה אפ"ה מנא לן לחלק ולחייב בכך משום שני מלקות כיון דשניהם בלאו אחד נאמרו ואין כאן אלא מעשה אחד בגוף א' וחילול דזרעה נעשה ממילא לאחר זמן וכמדומה לי דלא אשכחן חילוק מלקות בכה"ג וכבר עלה בלבי לפרש בכמה דרכים וליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהשמיט לגמרי למלקות דלא יחלל זרעו אף בגמר ביאתו ולומר דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אי לוקין על לאו שבכללות ובפלוגתא דריש תמורה בדרשה דלא יחלל א' לו וא' לה ע"ש אלא דאין להאריך כאן אמנם לפרש לשון סוגיא דשמעתין היה נ"ל לפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך ולומר דהא דמקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו לאו דלילקי שלש מלקיות קשיא ליה אלא הכי קשיא ליה אלישנא דרב יהודה גופא דנקיט כ"ג באלמנה טפי משאר איסורי כהונה וע"כ היינו משום דבהנך לא לקי משום לא יחלל דמחוללת ועומדת היא ואהא מקשה שפיר דאכתי ליתני סתמא דהא בכל הנך נמי נהי דלא לקי משום חילול דידה אכתי לילקי שתים חדא משום לא יקח וחדא משום לא יחלל זרעו מיהו הרמב"ם ז"ל גופא ודאי לא מפרש לה הכי דהא משמע מדבריו דבגמר ביאתו נמי לא לקי אלא דלענ"ד שכן עולה מלשון הראב"ד ז"ל שם בהשגתו דמפרש הכי בשמעתין וכבר עלה בלבי לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל גופא אלא שנ"ל דוחק ועדיין צ"ע:

שם אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה ופרש"י כה"ג או כהן הדיוט כו' וגם בזה יש להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בכל הסוגיא דדוקא בכה"ג באלמנה הוא דאמרינן בעל בלא קידושין לוקה משא"כ בשאר איסורי כהונה ובפסולי קהל לעולם אינו לוקה אא"כ קידש ואח"כ בעל ובחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין הביא ג"כ סברא זו בשם האחרונים ז"ל ולפי שהדברים עתיקין שכבר צווחו בה קמאי ובתראי וחכמי לוני"ל ז"ל הקשו להרמב"ם ז"ל בעצמו והשיב להם דסוגייא דשמעתין מפורשת כדבריו ובאמת דלפי פשט הסוגייא לפי פרש"י ומושכל הראשון נראה מבואר שאין כאן ראיה מכרחת כלל ואין כאן מקומו להאריך וכבר כתבתי קצת בפרק אלו נערות דף ל"ה ע"ב ע"ש:

מיהו נראה ברור דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו היינו דוקא לענין חיוב מלקות אבל בהאי ודאי מודה דבכל פסולי קהל או כהונה שנבעלו אף שלא ע"י קידושין כדאיתא להדיא לעיל בברייתא דגר עמוני ומואבי שבא על הכהנת לויה וישראלית פסלוה משמע דבבא עליה שלא ע"י קידושין איירי כדמסקינן להדיא בפרק אלמנה לכ"ג דמקשה הש"ס אימא עד דאיכא תרתי דמקדש והדר בעיל ומשני בגמר' דומיא דאלמנה לכ"ג מה התם מביאה לחוד כו' וצריך לומר ג"כ לשיטה זו דדוקא לענין עיקר איסורא אמרינן דומיא דאלמנה לכ"ג משא"כ לענין מלקות לא אמרינן דומיא דאלמנה לכ"ג ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

שם תניא ר"י אומר בת גר זכר כו' והדין נותן. אע"ג דבסמוך מייתי לה בגמ' מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא אפ"ה ניחא ליה לאתויי דמקמי דאתא יחזקאל נמי הוי אתא מדינא ובסמוך ניחא ליה לאתויי מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא בקרא למאי דסבירא ליה לר' יהודה או משום דלא תיקשי ליה מקרא דיחזקאל דכתיב מזרע ישראל והוי משמע אפילו מקצת זרע וכדשמעינן ליה לרבי יהודא גופא בכמה דוכתי דדריש דמו אפילו מקצת דמו וכיוצא בזה כמ"ש הריטב"א ז"ל ואהא קאמר בסמוך דאפ"ה לא קשי' לר' יהודה דמזרע ישראל ודאי משמע ליה דאזרע אב קאי כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם מה לחלל שכן יצירתו בעבירה כו' והא דלא מייתי מחלל שני דאין ביאתו בעבירה ולא יצירתו בעבירה ואפ"ה בתו פסולה היינו משום דכיון דאביו פסול לפי שיצירתו בעבירה ממילא דבנו נמי פסול דכיון דאין קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וממילא דמה"ט גופא בגר זכר לר"י נמי הוי הכי דלעולם אפילו אחר כמה דורות הבת שנולדה מדורות הגר מצד האב פסולה וק"ל:

שם לר"י נמי גר פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד מהאי דינא. והקשו בתוספות ישנים תימה לר"י הא לא שייך פסול ביאה במצרי אלא כשנשא ישראלית דמצרית בלא"ה פסולה וא"כ איכא למיפרך מה למצרי שכן ביאתו בעבירה ומה להצד השוה שיש בהם צד עבירה עכ"ל והניחו בקושיא ולענ"ד נראה ליישב דהא דאמרינן דר' יהודה מייתי לה נמי במה הצד לאו אעיקר ילפותא דפוסל בביאתו קאי אלא דכולהו כהדדי יליף דכיון דס"ל לקמן דגר פוסל בביאתו מטעמא דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו והיינו כדפרישית לעיל דכתיב לא יחלל אחד לה וא' לזרעה ועיקר החילול אפקיה רחמנא בלשון זרעה אלמא דכללא הוא כל היכא דזרעה נפסל היא נמי נפסלת וכדאמרינן לעיל לענין אלמנת עיסה כדפרישית וא"כ ה"נ דכוותה כיון דבבת גר זכר איכא צד השוה דתיפסל תו לית לן למיפרך מהא דאין גר פוסל בביאתו דודאי לקושטא דמילתא מהאי דינא דבתו אנו אומרים דפוסל בביאתו ואלמנתו פסולה כן נראה לי נכון ובהכי אתי שפיר טפי דמייתי בסמוך נמי מקרא דיחזקאל דבתו פסולה וא"כ ממילא דלפי האמת ודאי אלמנתו נמי פסולה וע"כ דהכי גמירי ליה ליחזקאל דתרווייהו פסילי והיינו בדינא דמה הצד ודוק היטב:

דף עח עמוד ב

בד"ה וסיפא בכהן הדיוט וקס"ד דהכי קאמר כו' עכ"ל. הא דפרש"י קס"ד אע"ג דקושטא דמילתא הכי הוא לר"י אפ"ה שייך שפיר לשון קס"ד דהשתא נמי אסיק אדעתא דהמקשה הך דרשה דלקמן וכה"ג אשכחן בלשון רש"י טובא אלא דלפ"ז עיקר קושית רב נחמן לרבא היינו אליבא דר"י דוקא דלאינך תנאי דדרשי והאלמנה אשר תהיה אלמנה היינו דמשאר כהנים יקחו ולהתיר אלמנה לכהן הדיוט אתי א"כ לא שייך לאקשויי רישא בכה"ג וסיפא בכהן הדיוט כיון דפשטא דקרא מפרשינן הכי כמו שפי' רש"י בסמוך בד"ה משאר כהנים יקחו דלפרושי אתא משא"כ לר' יהודא מקשה שפיר ונראה דמה"ט לא ניחא להו להתוס' מעיקרא לפרש כפירוש רש"י ומשמע להו טפי לפרש בענין דשייך הך קושיא דר' נחמן אליבא דכ"ע כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה האי קרא כו' פירוש דכתיב אלמנה לא יקחו וסיפא בכהן הדיוט דכתיב מזרע ישראל כו' ומיירי בכל כהנים עכ"ל. למאי דמשמע להו השתא נמי לא מצו לפרש דסיפא בכהן הדיוט אגרושה קאי דאיירי נמי בכל כהנים אלא דבהא לא איכפת לן כיון דבאורייתא נמי כתיב בהדיא בכ"ג אלמנה וגרושה לא יקח אלא לענין מזרע בית ישראל דלא כתיב באורייתא אלא יחזקאל גופא הכי גמיר לה ומפרש להו א"כ כיון דאיירי אף בכהן הדיוט קשיא ליה שפיר דהו"ל לפרושי כי היכי דלא נימא דלא איירי אלא בכ"ג לחוד דומיא דרישא כן נ"ל:

בא"ד ונראה לפרש כו' וסיפא דקרא דכתיב והאלמנה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה דהיינו לגמרי כפרש"י אמנם למאי דפרישית ליתא דלפרש"י לא שייך קושיא דרב נחמן אלא לדרשא דר' יהודא כדפרישית ולהתוס' לא משמע להו לפרש כן כיון דסתמא מקשה ומשמע להו דלכ"ע מקשה כיון דסוף סוף סיפא דקרא איירי מיהא בכהן הדיוט הו"ל ליחזקאל לפרש בהדיא דלשון משאר כהנים יקחו לא משמע שפיר בפשטא דקרא כן נ"ל ודו"ק:

משנה האומר זה בני ממזר הוא ופרש"י שנולד לו מחייבי כריתות. ולשון זה יש לפרשו בא' משני עניינים או שאומר על א' שנולד מפנויה שזינתה שהוא בנו ואותה הפנוייה היא אחותו או אחות אשתו בענין שהוא ממזר או שאומר על בן אשתו ממש שהיא אסורה לו ובענין שאין אנו מכירין את אשתו אם לא על פיו ואע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע אפ"ה קאמר ר"י דנאמן וצ"ל דהיינו היכא שנותן אמתלא לדבר שלא ידע שהיא אסורה לו בחייבי כריתות ולפ"ז צ"ל נמי דהא דקאמר בגמרא מהו דתימא איהו לא קים ליה היינו משום דאיכא למימר דמאחר נתעברה ולפי דרך השני דעל בן אשתו קאמר אע"ג דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפ"ה מידי ספיקא מיהא לא נפקא שמא זינתה מאחר וכיון שהיא אסורה לו מחייבי כריתות נמצא שלא תפסו קידושין שלו כלל והויא ליה פנוייה לגבי דאחר וכ"ש דיש לפרש כן בדרך הראשון אלא דאכתי בדרך הראשון קשיא לי היאך מהימן לר' יהודא הא משים עצמו רשע שזינה עם פנויה ויש ליישב:

ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ולא מפרש בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו בנו כמו שהוא בטוא"ע ובש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתניתין הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא משמע שאומר שהוא בנו ועוד נראה דרש"י מפרש לדרשה דר' יהודה מיכיר בענין זה כמו שהביאו התוס' לעיל דף ע"ד בד"ה כשם בשם רבינו אליהו דהא דכתיב בן השנואה יכיר היינו שמעיד על אשתו שהיא שנואה בנשואיה ואע"ג דלפ"ז איירי קרא בחייבי לאוין ובפסולי כהונה אפ"ה ממילא שמעינן לענין איסור ממזרת דחייבי כריתות דבכל ענין נאמן לפסול וכמו שכתב בעל תוספות י"ט בזה ע"ש:

אמנם הטור והש"ע שהשמיטו לגמרי חלוקה זאת ולא כתבו אלא בענין שאומר על מי שהוא בחזקת בנו שאינו ממנו נראה דהכי מפרשו לשון המשנה והיינו כפירוש הראשון שכתבו התוספות לעיל דף ע"ד במילתא דרבי יהודה ובפי' דרשא דיכיר ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר בגמרא איהו דלא קים ליה אע"ג דמסתמא איירי בענין שאומר שזה זמן רב שפירש מאשתו בענין דודאי מאחר נתעברה אפ"ה איכא למימר דמעכו"ם ועבד נתעברה והולד כשר ואע"ג דלפ"ז ע"כ איירי במקום שרוב פסולין אצלה ולא שכיחי אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. ובמה שהשמיטו ולא הביאו חלוקה הראשונה אפשר דהטור והש"ע סברי דבכה"ג מודה רבי יהודה דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע כדפרישית. אלא שראיתי שהרמב"ם ז"ל הביא שני החלוקות בחיבורו בהלכות איסורי ביאה וכן התוספות לעיל דף ע"ד הביאו שני הפירושים אם כן התמיה במקומה על הטור והש"ע שהשמיטו החלוקה הראשונה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אינו נאמן דקרוב הוא אצלו כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי איריא קרוב הא אפילו ע"א דעלמא אינו נאמן לפסול היכא דאית ליה חזקת כשרות ואי לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות הוצרך לפרש כן בענין דעד אחד בעלמא מהימן א"כ מאי גריעותא דקרוב הא קי"ל דכל היכא דע"א נאמן ה"ה דקרוב נמי מהימן ואף למאי דמשמע בפ' האשה שנתארמלה בהא דהאב נאמן להאכילו בתרומה דאיכא למ"ד דקרוב לא מהימן התם משום מעלה דיוחסין ולהקל הוא דלא מהימן משא"כ הכא דלפסול אין שום סברא לומר דמשום שהוא קרוב לא יהא נאמן להחמיר טפי מע"א דעלמא ונראה דרש"י ז"ל לקושטא דמילתא הוצרך לפרש כן לאשמעינן דאפי' עם עד א' כשר נמי לא מצרפינן לא מיבעיא היכא דאית ליה חזקת כשרות דבעינן שני עדים כשרים דוקא אלא אפילו לענין העובר דלית ליה חזקת כשרות אפ"ה כיון דאיכא למיתלי ברוב כשירין כדפרישית תו לא מהימן אף לצרף עם אחר לעשותו ודאי ממזר אם לא בשני עדים כשירים וכ"ש לדרך השני שכתבתי דאף עובר נמי אית ליה האי חזקה שאין אמו אסורה לאביו משום חייבי כריתות ומש"ה בעינן שני עדים כשרים דוקא כן נ"ל ודו"ק:

שם בגמרא מאי אפילו שניהם. ואע"ג דודאי איכא רבותא בשניהם טפי אפ"ה מקשה מאי אפילו שניהם מודים על העובר דקתני וכן הוא בחידושי הריטב"א ז"ל:

תוספות בד"ה לא צריכא בנכסים שנפלו כו' עד סוף הדיבור. עיין בכל זה בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ולפי שאין כאן עיקר מקומו לא רציתי להאריך רק לפרש העולה מתמצית דברי כולם דאף לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מ"מ עיקר הקנין אינו אלא אחר שבאו הנכסים לעולם דקודם שבאו לעולם לכ"ע יכול לחזור בו ויתכן יותר לפי מה שפירשתי בכמה דוכתי דעיקר טעמא דאדם מקנה היינו דמהאי שעתא מחייב עצמו לתנאי זה לקיים תנאו כשיבא לעולם וא"כ אתי שפיר דהכא בגוסס כיון דבהאי שעתא דנפילת הנכסים לאו בר הקנאה הוא לא מהני המתנה דמקודם כלל. ובדרך זה צריך לפרש ג"כ דהא דמסקו התוס' דגוסס מתנתו מתנה אלא דמסתמא אינו יכול לדבר לאו דוקא ביכול לדבר תליא מילתא דהא אין צריך לדבר דהא חל' המתנה למפרע כל כמה דלא הדר ביה אלא דעיקר כוונתם בזה דסתם גוססין אין יכולין לדבר מחמת שנטרפה דעתן ואם כן בהאי שעתא לאו בר הקנאה הוא כלל כן נ"ל ועיין בבית יוסף א"ע סי' קכ"א ובספר גט פשוט האריך בזה ונראה מסוף דבריו שמפרש בענין אחר ויש לי לדקדק בדבריו אלא שאין להאריך כאן יותר ודו"ק:

דף עט עמוד א

גמרא איתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת כו' ופרש"י דבדקנוה בו ביום לדעת אם יצאה מרשות אביה להיות קידושיה קידושין כו'. ומשמע לכאורה מפירושו דלאחר שקיבלה הקידושין ובאתה לפנינו בדקנוה ולפ"ז הא דנקיט לישנא דבדרך ובעיר ושקידשה אביה קודם שקידשה עצמה ואביה בבקר והיא בערב כל זה לאו דוקא דה"ה איפכא שקידושין שלה קדמו נמי דינא הכי אלא דלרבותא דרב נקיט הכי דאע"ג דקידושי אביה קדמו אפ"ה אין חוששין לקידושין כיון דלבסוף בשעה שאנו בודקין אותה אף בסוף היום מצאנוה בוגרת מסתמא בצפרא נמי הוי בוגרת ודאית ודידה הוי ודאי קידושין אלא דאכתי לשון בדרך ובעיר הוא ייתור לשון ובאמת השמיטו הפוסקים לשון בדרך ובעיר וכתבו קידשה אביה בבקר והיא בערב. אלא דאכתי קשיא לי לישנא דרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע להדיא דקידושין שלה הוו קידושין ודאי ומכ"ש אם לא קידשה אביה וקידשה עצמה דהוי ודאי קידושין לגמרי ואמאי הא איכא לגבי הך חזקה אידך חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לה אחזקת פנויה וא"כ לא הוי אלא ספק קידושין אם לא שנאמר דחזקת פנויה לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו וכמו שאבאר עוד בלשון התוס' בסמוך והיינו כסברת התוספות בס"פ המדיר בדף ע"ה ע"ב בד"ה אבל היכא דליכא חזקה ע"ש שכתבו בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף כלל אף למיהוי תרתי במקום חדא וא"כ אף אנו נאמר דלא הוי כחדא לגבי חדא לגבי חזקה דהרי בוגרת לפנינו היכא דליכא חזקת נערות כי האי דהכא כמבואר בלשון רש"י ותוספות אלא שכבר כתבתי שם בפ' המדיר דתירוץ התוספות דהתם בשם הרשב"א לא שייך הכא בשמעתין דאיהו גופא לא קאמר אלא משום דחזקת פנוייה דהתם גרע טובא כדפרישית שם:

מיהו הבית שמואל כתב בפשיטות באמת דאם קידשה עצמה בלבד הוו קידושי ספק משום דאיכא חזקת פנוייה לנגדה והיינו כדפרישית וא"כ קשה לישנא דרב ומסתמא דתלמודא שאמרו הרי בוגרת לפנינו ואמרי' נמי מדהשתא בוגרת בוגרת בצפרא נמי בוגרת משמע דמהאי סברא הוי כודאי גמור ונראה דוחק לומר דסמכו אסברא זו דבשביל שקידשה אביה קודם תו לא שייך חזקת פנוייה כלל אף לחומרא והיכא דלא קידשה אביה חזרה חזקת פנוייה למקומה והתוספו' נמי לא כתבו סברא זו אלא לחומרא בעלמא כמו שאבאר. לכך היה נראה לענ"ד דהא דאמרי' והרי היא בוגרת אשעת קידושין דידה ממש קאי דקודם הקידושין בדקוה ע"פ עדים או מכיון שקיבלה הקידושין מסתמא יודעת שיש לה סימני בוגרת דבעינן דליכא שום ספק בקידושין דידה מצד עצמן דהוי קידושין מדאורייתא דמכיון שהיום עשויות להשתנות נאמנת בעצמה אם לא מחומרא דרבנן להצריכה בדיקה ואין הספק אלא מחמת שקידשה אביה מקודם והשתא א"ש טובא הא דנקיט קידשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דבשניהם בעיר לא משכחת לה דמסתמא בקידושין הראשונים רמיא אנפשה ובדקה אם היא עדיין ברשות אביה או ברשות עצמה וכל ששתקה ולא מיחתה הו"ל כהודאה דאכתי לא בגרה ולא משכחת להאי דינא אלא כשקדשה אביה בדרך והיא לא ידעה ונתקדשה בערב ע"י שבדקה עצמה והרי היא בוגרת כן נ"ל נכון ואף שכתב רש"י ז"ל ובדקנוה בו ביום דמשמע לכאורה דלאחר הקידושין איירי היינו משום דלישנא דגמרא משמע הכי דקאמר הרי היא בוגרת לפנינו משמע דמדרבנן צריכה בדיקה בעדים אבל מדינא ודאי דהיא עצמה נאמנת כיון דהיום עשוייה להשתנות אם לא היכא שכבר קיבל אביה קידושין קודם לה ולעולם דודאי איירי שהיא אומרת שבשעה שקיבלה קידושין כבר בדקה עצמה ונמצאת בוגרת ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה קידשה אביה כו' דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנוייה כו' והרי היא בוגרת לפנינו כו' עד סוף הדיבור. פירוש דבקידשה אביה לחוד דאיכא תרתי חזקות חזקת פנוייה וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו כיון דליכא חזקת נערות כנגדה א"כ פשיטא דאפילו מדרבנן לא חיישינן להחמיר. אבל השתא שקידשה אף היא עצמה לא שייך למסמך אהך חזקת פנוייה למיהוי כתרתי ולא נשאר אלא חזקה דהרי בוגרת לפנינו והך חזקה לחוד ודאי לא מהני כדאשכחן בכמה דיני ספק קידושין דהחמירו חכמים אף במקום חזקה. כן נ"ל לכאורה בכוונת התוס' דלשמואל נמי אית ליה חזקה בהדי בוגרת לפנינו מדאורייתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דאפ"ה חדא חזקה לחוד לא מהני דמחמרינן מדרבנן וחיישינן דלמא השתא הוא דבגרה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בכל הסוגיא דבסמוך:

גמרא אילימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ופרש"י דהא בחזקת נערה היא. ולכאורה איכא למידק אכתי מאי מתמה הש"ס בפשיטות בהא לימא רב דלמא סבר רב אע"ג דאיכא חזקת נערות אפ"ה כיון דאיכא לאוקמא אחזקת פנוייה כשקידשה אביה ואיכא למימר נמי השתא הוא דבגרה הו"ל תרתי גבי חדא כמו במקוה בסמוך ואע"ג שהתוס' כתבו דמשום דקידשה את עצמה לא שייך חזקת פנוייה אפ"ה נראה דאין זו סברא פשוטה כל כך דסוף סוף בהאי שעתא דקידשה הוי שייך חזקת פנוייה ולא חלו קידושי אביה כלל ולית לן למימר דע"י שקידשה עצמה אח"כ הדרי וחיילי למפרע. ובאמת נראה שהתוספות לא כתבו סברא זו אלא לטעמא דשמואל ולא אליבא דרב וכן כתב ג"כ בספר עצמות יוסף שהאריך בזה והעלה כן. אלא דנ"ל דאפ"ה מתמה הש"ס שפיר הכא אטעמא דרב דכיון דלא שכיח שתביא סימני בגרות תוך ששה הו"ל חזקה לנערות ורובא לנערות וא"כ ה"ל חששא דבגרות מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש כדאמרינן להדיא בכמה דוכתי דהיכא דאיכא רובא וחזקה ליכא מאן דחייש למיעוטא וכדמסקינן נמי לקמן בשמעתין כיון דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דמפיק נפשיה מחזקה עליו להביא ראייה ועיין מה שכתבתי בזה בס"פ המדיר דבחזקה דאתיא מכח רובא כ"ע מודו ולפי מאי דפרישית היה נ"ל לכאורה דהא דמתמה הש"ס בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו לא בעי למימר דלודי רב לשמואל דחוששין לקידושי שניהם דמהיכא תיתי אדרבא אית לן למימר דמה שקידשה עצמה פשיטא דאין חוששין לקידושין שלה כיון דקידושי אביה קדמו והו"ל קידושין גמורים דודאי נערה הואי בהאי שעתא כיון דרוב וחזקה מסייעין להדדי כדפרישית. אלא דהטור והש"ע בא"ע סימן ל"ז כתבו בפשיטות להיפך דהיכא דהיכא דהוי כה"ג בתוך ששה צריכה גט משניהם ומשמע דארישא קאי בענין דקידושי אביה קדמו וא"כ לא ידענא מהיכן יצא להם כן דמסוגייא דשמעתין אין הכרע דנהי דהוי מצי לאקשויי נמי אדשמואל אפ"ה לא פסיקא ליה כיון דשמואל לחומרא אבל לרב מתמה שפיר דבהא ודאי לא מיקל רב. ועוד איכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין חזקה דאתיא מכח רובא לשאר חזקות משא"כ למסקנא דמשני הש"ס אקושיי' דנימא כתנאי דשמואל אמר אפילו כר' נתן ושני ליה בין חזקה דאתיא מכח רובא א"כ בתוך ששה אית לן למימר דקידושי אביה הוו קידושין גמורים וקידושין דידה לית בהו ממשא וראיתי בס' בית שמואל סימן ל"ז דפשיטא ליה בתוך ששה היכא שלא קידשה אביה וקידשה עצמה בלבד אין צריכה גט כיון דאיכא חזקת פנוייה וחזקת נערות ודלא כבעל חלקת מחוקק וא"כ בקידשה אביה נראה דכ"ש דקידושי דידה לא חיילי כלל דאיכא חזקת נערות המסייע לחזקת אשת איש. מיהו לקמן בסוף הסוגיא אבאר דאיכא קצת ראייה מסוגיא דשמעתין לפסק הטור והש"ע בזה ואביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה ע"ש ודו"ק:

שם בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. וכתבו בתוספות ישנים הנדפס מחדש הובא ג"כ בחידושי מהרש"א ז"ל וזה לשונו מתוך פרש"י משמע דבדקנוה תוך ששה ומצאנוה בוגרת כו'. ואין נראה דלעולם תמהר לבגור תוך ששה אלא מיירי דבאה לפנינו לאחר ששה ול"ג השתא הוא דבגרה עכ"ל. ונראה דלישנא דשמואל גופא משמע להו הכי מדקאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והוא כמו כפל לשון דאפילו בלא בלבד הוי משמע דטפי ליכא כמ"ש התוס' להדיא בפ' אלו נערות דף ל"ט ע"ש אע"כ דבלבד היינו דבציר נמי ליכא והכי משמע קצת מדבעי למימר דבציר ליכא טפי איכא משמע מיהו דעיקר מימרא דשמואל הוי לענין דבציר ליכא ואף ע"ג דרש"י לא גריס להאי וכי תימא אפשר דבתוספות ישנים הוי גרסי לה כן נ"ל בכוונת התוספות ישנים אלא דאכתי מה שכתב מהרש"א ז"ל דכל דברי התוס' שלפנינו בשמעתין סובבין על סברא זו דתוספות ישנים כמו שאבאר כ"א במקומו ולענ"ד יראה דליתא דאדרבא כיון שבתוספות שלפנינו לא הזכירו סברא זו כלל משמע דמודו לפרש"י דשתיקה כהודאה דמי וכל כי האי מילתא לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד שכל הפוסקים הביאו דין זה דתוך ששה בפשיטות ולא זכרו סברא זו כלל דלעולם לא משכחת דתמהר לבגור תוך ששה וכמו שאבאר עוד לקמן בסוף הסוגיא בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובלא"ה בעיקר דברי התוספות ישנים יש לתמוה טובא דא"כ דלעולם אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים לא פחות ולא יותר תיקשי סימני בגרות למה הוזכרו בגמרא כלל ופליגי בה תנאי טובא בפ' בא סימן ובפ' יוצא דופן ודוחק לומר דעיקר סימני בוגרת היינו לענין האי יומא דמישלם שית לחוד אי הוי בוגרת מצפרא או מפניא דאין שום סברא לומר דכל הנך סימנין דפליגי בהו תנאי טובא יבואו כולם באותו יום וקדימת שעות איכא בינייהו ומה"ט גופא נמי ליכא למימר דנפקא מיניה בסימני בגרות דפליגי בה לענין היכא דלא בדקנו בסימני נערות אלא שע"י סימני בגרות מחשבין ששה חדשים למפרע דמהאי שעתא הוי נערה אלא דאכתי מאי שייך פלוגתא דתנאי ניחזי אנן ברוב נשים שיש להם סימני נערות ואותן סימני בגרות שנמצא להם ביומא דמישלם שיתא הן הן סימני בגרות בודאי אלא ודאי דזימנין דאיתרמי שמביאין תוך ששה קצת סימנין. מיהו יש ליישב בדוחק דהנך תנאי דפליגי בסימני בגרות פליגי נמי בסימני נערות דשתי שערות אי הוי כדי לכוף ראשן לעיקרן או שיעורא אחרינא כדפליגי תנאי בפ' בא סימן ואם כן איכא למימר דהא בהא תליא ואין להאריך יותר:

שם אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל כו' והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח בלבד. וקשיא לי אכתי מצי לאוקמא דאיירי שלא נבדקה עדיין בסימני נערות וא"כ לא ידעינן אם הוא תוך ששה או לא אלא שע"י סימני בגרות אנו יודעין ובהא פליגי רב ושמואל שפיר וראיתי שהריטב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דמדלא משנינן הכי אלמא דבכה"ג כ"ע מודו דחוששין לקידושי שניהם ולא כתב טעמא דמילתא. ולענ"ד נראה דטעם הדבר כיון שהאב ודאי נאמן במספר שנותיה א"כ ממילא דמסתמא כל שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה דחזקה שהביאה סימנין וא"כ לפ"ז הו"ל קידושי אביה קידושי מעלייא והדרא קושיא לדוכתא בהא לימא רב כך היה נראה בעיני לכאורה עד שראיתי בפסקי מרדכי דאין האב נאמן במספר שנותיה אלא דאפ"ה כיון שאומר ברי ודאי מהימן מיהא להחמיר והקשה שפיר בהא לימא רב דאין חוששין לקידושין כן נ"ל:

שם ושמואל מאי שנא ממקוה כו' לכאורה יש לדקדק מאי קושיא דלמא שמואל כרבי שמעון ס"ל דפליגי נמי במקוה וספיקא משוי לה ועכ"פ הוי ליה למימר נימא כתנאי כדמייתי בסמוך נימא כתנאי ונ"ל ליישב דודאי מדרבי שמעון נמי קשה לשמואל דכיון דאמר רבי שמעון מיהא דברה"י תולין ולא מוקמינן למקוה בחזקתה דמעיקרא שהיא שלימה ויהיה טהור לגמרי למאי דלא אסיק אדעתא השתא דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אע"כ דהאי חזקה דהרי חסר לפניך הוי נמי חזקה דכי היכי דהשתא חסר מסתמא מעיקרא נמי חסר ומש"ה מוקי רבי שמעון חזקה להדי חזקה שמעינן מיהא דהא דהרי חסר לפניך מיקרי חזקה וא"כ הכא בבוגרת כיון דלא שייך לאוקמא אחזקת נערות דמעיקרא שהרי היום עשויות להשתנות כפרש"י ומכ"ש לפירוש התוספות לקמן דרגילות הן לבא בבקר א"כ קשה אדשמואל וליכא למימר נמי דשמואל מחמיר מיהא מדרבנן הא ליתא כיון דאיכא נמי קצת חזקת פנוייה כדפרישית לעיל דמה שכתבו התוס' דמשקידשה עצמה לא שייך חזקת פנוייה היינו דוקא למסקנא דשמואל ס"ל דהרי בוגרת לפניך לא מיקרי חזקה גמורה כלל אף היכא דליכא חזקה קמייתא אלא הא דחייש שמואל להרי בוגרת לפנינו היינו דוקא לצרפה בהדי חזקה אחריתא כגון חזקת פנוייה ובהא אמרינן שפיר כיון דחזקת פנוייה איתרע קצת על ידי שקידשה עצמה תו ליכא שום חזקה גמורה ומש"ה מחמיר שמואל משא"כ למאי דס"ד השתא דהרי בוגרת לפנינו הוי חזקה גמורה ומוכח לה מרבנן דמקוה דסברי דעדיפא אפילו מחזקה קמייתא דמקוה בחזקת שלימה א"כ לפ"ז לר' שמעון מיהא שקולין הם והיכא דליכא חזקה קמייתא מודה ר"ש דהרי חסר לפניך הוי חזקה גמורה וה"ה להרי בוגרת לפנינו א"כ סובר הש"ס בפשיטות דמדרבנן נמי אין להחמיר דמצרפינן נמי לחזקת פנוייה לענין שלא להחמיר מדרבנן כן נ"ל נכון ויבואר עוד בסמוך:

תוספות בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי תיקשי כו' כדפירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה בכוונתן דעיקר קושייתן מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות אי תוך ששה בהא לימא רב אלמא דפשיטא ליה לגמרא דהיכא דאיכא חזקת נערות פשיטא דלא אמרינן הרי בוגרת לפניך דלעולם חזקה קמייתא עדיפא וכמו שפירש בקונטרס ואם כן תיקשי ליה מקוה אע"כ דשאני מקוה משום דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו וא"כ לשמואל נמי לא מקשה מידי וע"ז תירצו דאין הכי נמי דמקשה לתרווייהו כו' והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלתירוצם אכתי קשה מאי מקשה לעיל בהא נימא רב ותירץ דהתוס' סמכו דבריהם בדברי סברת התוס' ישנים לעיל כו' ע"ש וכבר כתבתי דנ"ל דוחק לומר כן. אלא דבר מן דין לא ידעתי מה הועיל מהרש"א ז"ל בתירוצו כיון דעיקר קושיית התוס' כאן מיהא ליתא אלא לפירוש הקונטרס א"כ על זה לא תירצו כלום דאכתי קשה לפירוש הקונטרס מאי מקשה לעיל בהא לימא רב דהא אדרבא מקוה הוי סייעתא דאף בחזקת נערות נמי איכא למימר הרי בוגרת לפנינו. לכך נלע"ד דקושיית התוספות לאו אסברת המקשה דלעיל סמכו דבריהם דבלא"ה מקשה שפיר בהא לימא רב כדפרישית דרוב נשים אין מביאות תון ששה והו"ל רובא וחזקה דנערה היא ואמאי קאמר הרי בוגרת לפנינו אלא דהתוספות בלא"ה פשיטא להו טובא דאפילו היכא דליכא רובא נמי לעולם חזקה קמייתא עדיפא כמ"ש התוספות להדיא בפ"ק דחולין בהא דאמרינן מנא לן דאזלינן בתר חזקה ויליף לה מנגע בהאי ענינא גופא דאף ע"ג דנמצא השתא חסר אפ"ה מוקמינן ליה אחזקה קמייתא ותדע דהכי הוא דהא בריש פ"ק דנדה מקשה הש"ס לכ"ע מאי שנא ממקוה אהא דבית שמאי וב"ה דבנדה לא מטמאינן למפרע ודאי אלא ספק והיינו נמי משום דחזקה קמייתא עדיפא ושם מקשו התוספות נמי כדמקשו הכא ולפ"ז מה שכתבו התוס' כאן כדפירש בקונטרס היינו לרווחא דמילתא דקושטא דמילתא הכי הוא כנ"ל נכון ודלא כמהרש"א ז"ל ודו"ק:

שם אדרבא העמד מקוה על חזקתו. וכתבו בתוס' ישנים דלשון אדרבא קשה דהו"ל למימר לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכי שורפין עליה קדשים אבל גבי יין לקמן אין שייך ליישב כך עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דהא דמקשה אדרבא היינו משום דפשיטא ליה טובא דהעמד מקוה על חזקתה עדיפא טובא מחזקת טמא על חזקתו וכן בסמוך בההיא דחבית תדע דאלת"ה כל טמא שטבל אמאי לא מצרכינן ליה למדוד המקוה שמא חסר אע"כ דסמכינן אחזקת המקוה לגבי חזקת הטמא והרי טבל לפניך שעיקר הספק אינו אלא במקוה אם שלימה או חסירה א"כ מקשה שפיר כיון דלשמואל לעולם לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא וא"כ לפ"ז חזקה קמייתא במקומה עומדת והמקוה בחזקת שלימה כמו קודם שנולד הספק א"כ תו לא שייך למימר העמד טמא על חזקתו דהרי טבל לפנינו במקוה שהיא בחזקת שלימה ובכה"ג ממש יש לפרש בההיא דחבית בסמוך דמקשה אדרבא העמד יין על חזקתו דהך חזקה עדיפא לן דבתחלת הרמתו אין מחוייב לבדוק בכל פעם אלא שתורם בחזקת שהיין לא החמיץ אם כן ליכא חזקת טבל דהרי תרם לפניך כן נ"ל ברור ושיטת התוספות ישנים בזה יש ליישב לפי שיטתם בפ"ק דחולין גבי ילפינן מפרה אדומה ושם יבואר בעזה"י ודו"ק:

רש"י בד"ה הכא חדא לריעותא הוא דאיכא הרי בוגרת לפנינו אבל אם באת לומר העמד אשה על חזקה כו' לאו חזקת בגרות ולאו חזקת נערות אית בה שהיום עשויה להשתנות עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה בזה דאדרבא אם היה לה חזקת נערות פשיטא דשפיר קאמר שמואל ולא היה לו לרש"י לפרש אלא דלא שייך הכא חזקת פנוייה כמו בטמא חזקת טומאה ומהטעם שכתבו התוספות דכיון שקידשה עצמה תו לא שייך לאוקמה אחזקת פנויה:

אמנם נלע"ד ליישב לשון רש"י שהוכרח לפרש כן משום דקשיא לי טובא בהא דמשני הש"ס הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ואכתי קשה לשמואל דבחדא חזקה לחוד סגי דנהי דבמקוה בעינן תרתי היינו דאוקמא חדא לגבי חדא כיון שנמדד מעיקרא לגבי חזקת טומאה ותו אין לטמא בודאי אלא ע"י הך חזקה שניה דהרי חסר לפניך וא"כ הכא בדשמואל דליכא חזקה קמייתא אית לן לאוקמה אחזקה בתרייתא כמו שאנו מוצאין אותה עכשיו ונהי דבריש מסכת נדה מסיק הש"ס נמי בהאי לישנא גופא ארומיא דמקוה אנדה הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא היינו משום דהתם בחדא לחוד לא סגי בנדה דהאיכא נמי חדא אחריתא כנגדה והיינו חזקה קמייתא משא"כ הכא דליכא אלא הך חזקה בתרייתא לחוד א"כ לא משני מידי ומכ"ש לפי מה שכתבו דאף מדרבנן לא שייך להחמיר כיון דאיכא נמי חזקת פנוייה קצת. ועל זה מפרש רש"י דהכא הך חדא לריעותא דאמרינן לאו לענין חדא חזקה מייתי לה משום דאפי' חדא חזקה לא מיקרי לומר חזקה כשעת מציאתן כמו שהיא השתא בוגרת כמו כן מצפרא הוי בוגרת דמהיכא תיתי הא כל היום בכלל ספק השקול הוא דיש מביאות בבקר ויש מהן בערב ולא דמי כלל לשאר שעת מציאתן דמקוה ותרומה דבמקוה ודאי מעיקר הדין שצריך למדוד דהא גברא בחזקת טמא הוא עד שיבורר שטבל כראוי אלא דמה שאין צריך למדוד בשעת הטבילה היינו משום דכיון שכבר נמדד פעם א' מוקמינן לה אחזקה דמאן יימר דחסר נמצא לפי זה כשמודדין אותה בסוף ונמצאת חסירה אי לאו חזקה קמייתא בודאי היינו אומרין כשעת מציאתן כמו שהיא עכשיו חסירה כמו כן היתה חסירה אלא לפי שיש לה חזקה כנגדה שהיתה שלימה אוקי חדא לגבי חדא דאיגלי מילתא דחזקה קמייתא בטעות הוי וכן בתרומה וכל כיוצא בזה בריש פ"ק דנדה משא"כ הכא לענין בוגרת אפילו אם לא היה לה כלל חזקת נערות אפ"ה לא הוי לן למימר מדהשתא בוגרת מצפרא ודאי היתה בוגרת דמאן יימר הא כולה יומא ספיקא הוי כדפרי' ולפ"ז הא דקאמר בגמרא הכא חדא לריעותא לאו חדא חזקה גמורה אלא דהוי הך דהרי בוגרת לפנינו חדא ריעותא לגבי הך חדא דהשתא הוא דבגרה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל וכן נ"ל מדקדוק לשון חידושי הריטב"א ז"ל ע"ש ודו"ק:

גמרא ושמואל מאי שנא מחבית כו' ורמינן חבית אמקוה כו' ואמר רבי חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש כו' אבל לרבנן טבל למפרע. ויש לתמוה טובא בסוגיא זו דאטו גברא אגברא קא רמי דלמא רבי חנינא מסורא אליבא דרב איירי משא"כ לשמואל אתיא הך דחבית כרבנן למאי דס"ד השתא דבחבית לא הוי תרתי לריעותא ואם כן אדרבא הך דחבית סייעתא לדשמואל אך יש לתמוה דהשתא מאי ס"ד לאקשויי מחבית אטו מי לא אסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי כמו במקוה דהא הא מילתא דרבי חנינא מסורא מייתי לה בריש פ"ק דנדה דרמינן חבית אמקוה דהכא והיינו משום דבתרווייהו איכא תרתי לריעותא וא"כ כיון דקאמר הכא ורמינן חבית אמקוה הוי ליה לאסוקי אדעתא דאיכא נמי בחבית תרתי לריעותא ותחלה אפרש ליישב קושייא הראשונה דלא קשה מידי והיינו למאי דפרישית בסמוך נמי לענין מקוה דאפילו אדרבי שמעון נמי קשה לשמואל וא"כ הכא בחבית נמי אף למאן דס"ל דהוי ספק תרומה אכתי תיקשי לשמואל דכיון דהתם ספק ולא מוקמינן אחזקה קמייתא ע"כ משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דשעת מציאתן וא"כ הכא בקידושין דליכא חזקה קמייתא ממילא דאיכא למימר הרי בוגרת לפנינו כולה כדפרישית לעיל ואין צורך לכפול הדברים נמצא דלפ"ז בלאו הא דרבי חנינא מסורא נמי קשיא לשמואל אלא דמייתי הא דרבי חנינא לאלומי הקושיא כיון דלרבנן הוי טבל גמור למפרע אלמא דחזקה בתרייתא עדיפא מקמייתא לרבנן וקשיא טובא לשמואל מיהו כר"ש נמי לא אתי מילתא דשמואל דהיכא דליכא חזקה קמייתא ר"ש נמי מודה:

ומעתה אבא ליישב ג"כ קושיא השנייה דהא דלא מסיק אדעתא דבחבית נמי איכא תרתי היינו משום דס"ד דלא שייך לומר אוקי טבל אחזקה כיון שתרם לפנינו ואין הספק בתרומה אלא ביין אם הוא יין כדמעיקרא או חומץ כדהשתא וכיון דלשמואל לא שייך חזקה דהשתא דכשעת מציאתן א"נ הול"ל דודאי תרומה כדמעיקרא והא דקס"ד הכי היינו משום דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה בקידושין נמי אמאי חייש שמואל לקדושי אביה האיכא נמי תרתי דאוקי האשה בחזקת פנוייה והרי בוגרת לפנינו ולא משמע ליה השתא סברת התוספות דלעיל דמשום שנתקדשה בעצמה ליכא חזקת פנוייה והיינו כדפרישית דסברא זו אינה פשוטה כל כך. ולפ"ז ע"כ הוי סבר דלא שייך חזקת פנוייה והיינו כמו שכתבו התוספות בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב בשם הרשב"א ז"ל בד"ה אבל היכא דאיכא חזקה דחזקת פנויה לא חשיב לגבי חזקת הגוף והיינו מה"ט גופא דפרישית שאין הספק כ"כ בקידושין כ"א בחזקת הגוף ואם כן ה"ה לענין חזקת טבל דמאי שנא נמצא דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דמשני שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו היינו דוקא לענין טומאה לחוד משום דחזקת טומאה אלים טובא דילפינן מסוטה דברה"י טמא ודאי כתחלת טומאה ולא מוקמינן להו אחזקת טהרה ועוד שהתורה עשה הספק כודאי א"כ בסוף טומאה דחמיר טפי דגברא בחזקת טומאה יש להחמיר אף ברשות הרבים והיינו כדמקשינן להדיא בריש פ"ק דנדה אפלוגתא דר"ש ורבנן במקוה דשניהם לא למדוה אלא מסוטה ע"ש ואע"ג דהתם לא סגי בהך סברא לחוד דלמדוה מסוטה ואיצטריך לאסוקי נמי הכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא ומדמי נמי חבית לטומאה היינו משום דלא תיקשי מנדה דבין לשמאי ובין להלל דיה שעתה לחולין ותרומה ולא ילפינן מסוטה משא"כ הכא שפיר הוי סבר דבע"כ טעמא דמקוה משום דחזקת טומאה חמיר טפי משאר חזקות כדפרישית ואהא מקשה הש"ס שפיר דאכתי קשה מחבית ומייתי נמי הך שקלא וטריא דרמינן חבית אמקוה לאלומי הקושיא דבחבית לא שייך הך סברא דילפינן מסוטה וא"כ קשה לשמואל כדפרישית ואהא מסיק הש"ס דבחבית נמי איכא תרתי והו"ל חדא במקום תרתי משא"כ בקידושין דשמעתין לא שייך חזקת פנוייה כ"כ כמ"ש התוספות ומש"ה מחמיר שמואל מדרבנן וכ"ש דאתי דאתי שפיר לפמ"ש בסמוך דהכא אפילו חדא חזקה גמורה לא הוי כיון דכל היום בכלל ספק השקול הוא אלא דשינויא קמייתא דמקוה לא אסיק אדעתיה הך סברא דבלא"ה אתי שפיר דחזקת טומאה אלים טובא משא"כ לשינויא דחבית ע"כ צריך לפרש כן. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לי שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דר' שמעון לענין מקוה ובחבית דתרומה פסק דהוי ספק והוי כמזכי שטרי לבי תרי דהא מסקינן מאן תנא חבית רבי שמעון וכבר הרגישו בזה קדמאי ובתראי ולמאי דפרישית יש ליישב דדוקא בפ"ק דנדה באוקימתא קמא דמקשה מדיה שעתה דנדה אמקוה והוצרך לשנויי הכא תרתי והכא חדא דלא מצי לשנויי דמקוה שאני משום דמסוטה ילפינן דא"כ נדה נמי משא"כ למסקנא דהתם דמשני שינויא אחריני אדיה שעתה דנדה תו ליכא למירמי חבית אמקוה דאיכא למימר דשאני מקוה דילפינן מסוטה כיון שהחמירה תורה בתחלת טומאה החמירו חכמים נמי בסוף טומאה אף ברה"ר ואף לשרוף תרומה וקדשים כדאשכחן נמי דעל ששה ספיקות שורפין קדשים ועוד יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

וע"פ סברא זו שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן הכא חדא לריעותא היינו דלענין בגרות לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא כשעת מציאתן כיון שכל היום בכלל ספק השקול הוא ולא דמי לשאר חזקה דשעת מציאתן א"כ יש ליישב שיטת התוס' דס"פ המדיר בהא דקאמר שמואל במחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראייה וכתבו שם התוספות דיש מפרשים טעמא דשמואל דמוקמינן לחמור אחזקה דהשתא כשעת מציאתן והקשו שם מסוגיא דהכא דלית ליה לשמואל חזקה דהשתא כלל אף בדליכא חזקה אחרת כנגדה כ"ש היכא דאיכא חזקה קמייתא ולמאי דפרישית לא קשה מידי דשאני הכא בשעת מציאתן לא מיקרי חזקת בגרות ומה"ט גופא כיון דהיום עשוי להשתנות וספק השקול הוא משא"כ התם בחמור דודאי מדינא היה צריך בעל החמור לברר מקחו שחמורו קיים אי לאו דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהוא קיים וא"כ כיון דאיגלי מילתא למפרע שחזקה בטעות הוא דהא קמן דמת א"כ אוקמינן למפרע אחזקה דהשתא דאפשר דלשמואל עדיפא מקמייתא כיון דבטעות היתה כן נ"ל נכון דסברא זו דחזקה בטעות יש לה יסוד ועיקר בפוסקים ויש לי ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שהעליתי דלמסקנא מחמיר שמואל מדרבנן בעלמא ומה שהקשו שם בתוס' מדמייתינן עלה נימא כתנאי נ"ל דלא קשה מידי דודאי למאי דהוי בעי לאוקמא כתנאי דלא הוי קשיא ממקוה וחבית הוי ניחא ליה דמדאורייתא פליגי משא"כ למסקנא דליכא תנאי וקשיא לשמואל חבית ומקוה וצריך לשנויי כדשנינן לעולם א"ל דשמואל מחמיר מדרבנן מטעמא דפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:

דף עט עמוד ב

נימא רב דאמר כרבי נתן. לכאורה נראה דלמאי דס"ד השתא ע"כ סבר רב דאפילו היכא דאיכא חזקת נערות אפ"ה אמרינן הרי בוגרת לפנינו דחזקה דהשתא דשעת מציאתן עדיף מחזקה קמייתא דהא הכי אית ליה לרבי נתן דאף על גב דודאי מסתמא מעיקר' בחזקת בריא הוי דכ"ע בחזקת בריאים הן ואפ"ה ס"ל לר"נ דאם שכ"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה וא"כ זה דלא כמו שכתבו התוספות לעיל בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה דפשיטא להו דרב מודה היכא דהוי חזקת נערות ומטעמא דפרישית אלא דנראה ליישב דודאי הכא נמי אסיק אדעתיה דמהני לרבי נתן חזקת ממון לאיצטרופי בהדי חזקה דהשתא שהוא שכ"מ למיהוי תרתי במקום חדא דחזקה קמייתא אבל בהא לא אסיק אדעתיה דמקשה לאוקמי לרב נמי כרבי יעקב ומשום חזקת ממון דס"ד דכיון דאיכא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שהוא גם כן בריא תו לא אלים חזקת ממון לגבי תרתי חזקת הגוף אע"כ דרבי יעקב לא ס"ל הא דרב כלל דחזקה דהשתא לא מיקרי חזקה כלל וא"כ ליכא אלא חזקה קמייתא שהיה בריא ובהא ודאי חזקת ממון עדיף ובכך נ"ל לפרש ג"כ הא דמסיק ושמואל דאמר כרבי יעקב וקשיא לי הא כרבי יעקב נמי לא מיתוקמא דהא ודאי מודה שמואל דאזלינן בתר חזקה דמעיקר' כדפשיטא לן בכולה תלמודא וכ"ש היכא דמסייעא לה נמי חזקה דהשתא וא"כ אמאי קאמר רבי יעקב דאף אם בריא הוא מוציא מידם בלא ראיה אע"כ משום חזקת ממון וא"כ כיון דרבי נתן ע"כ ס"ל דחזקה דהשתא לחוד הוי חזקה מעליא א"כ מאן יימר דפליג עליה רבי יעקב דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא טעמא דרבי יעקב משום חזקת ממון. אבל למאי דפרישית אתי שפיר דהשתא סבירא ליה להמקשה דודאי לא אלים חזקת ממון לגבי תרי חזקת הגוף ואם כן ע"כ סבר רבי יעקב דחזקה דהשתא לא מיקרי חזקה כלל וליכא אלא חזקה דמעיקרא ומשום הכי אזיל בתר חזקת ממון דעדיף מחדא חזקת הגוף כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם אמר לך רב כו' ע"כ לא קאמר ר"י אלא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו. ולמאי דפרישית ע"כ סבר הש"ס השתא דחזקת ממון עדיף אפילו מתרי חזקות ולפ"ז כן הוא אליבא דהלכתא לפי האמת דהא בשמעתין בסמוך מסקינן דהלכתא כוותיה דרב וא"כ חזקה דהשתא מיקרי חזקה וא"כ בהא דרבי יעקב איכא תרי חזקות לגבי חזקת ממון ואפ"ה פסקו כל הפוסקים כרבי יעקב מסוגיא דפ' מי שמת דף קנ"ג דמוקמינן לרבי נתן כרבי מאיר ורבי יעקב כרבנן ע"ש שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז הוי קשיא לי טובא על שיטת רש"י ותוספות שפסקו בסוף פרק המדיר גבי המחליף פרה בחמור דלעולם על בעל הפרה להביא ראיה משום דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון וכדפרישית התם וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא ומכ"ש דקשה טפי למסקנא דהכא דחזקת בריאים עדיף טובא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי וא"כ איכא הכא בדרבי יעקב רובא ותרי חזקות להמקבלים דבריא היה ואפ"ה קי"ל כרבי יעקב ובפ"ק דכתובות ובר"פ האשה שנתארמלה משמע דבחזקה וברי ושמא מוציאין ממון ואמרינן נמי התם דרובא כברי ושמא דמי וא"כ קשיין הלכתא אהלכתא והנלע"ד בזה דהא דקי"ל כרבי יעקב היינו לפי שהמחזיק טוען ברי וכל היכא שהמחזיק טוען ברי ודאי הוי כלל גדול בדין דהמע"ה אפילו לכמה רובי וחזקה משא"כ התם בכתובות דאיירי שהמוחזק טוען שמא וכדפרישית בס"פ המדיר וזה מסייע לסברא דילן. אלא דאכתי קשה דה"ל למימר דרב דאמר כרבי יעקב וטעמא דרבי יעקב משום דקטעין ברי משא"כ במילתא דרב שהאב אינו יודע אם בגרה בצפרא או לא אף ע"ג דהיא ג"כ אינה יודעת למאי דמסקינן בסמוך דאפילו באינה מכחשתו איירי אפ"ה ה"ל שמא ושמא ומש"ה אזיל רב בתר חזקה דהשתא. ויש ליישב כיון דבטענת ברי לחוד ודאי לא סגי אם לא בהדי חזקת ממון ומש"ה מסיק למילתא דשאני התם דאיכא חזקת ממון והיינו עם טענת ברי וחדא מינייהו נקיט כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך כאן יותר:

אלא דאכתי קשה מאי קאמר הכא דרב ס"ל כרבי יעקב והיאך אפשר לומר כן הא שמעינן ליה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב וא"כ כיון דמילתא דפשיטא היא דרובא דעלמא בחזקת בריאין הם וכ"ש הכא דודאי הוי ליה חזקה להנותן בשום פעם שהיה בריא ואפ"ה ס"ל לרבי יעקב דלא מהני לגבי חזקת ממון ויש ליישב דבהא לא איכפת לתלמודא אי הוה רב דלא כרבי יעקב במאי דס"ל לרב הולכין בממון אחר הרוב דבלא"ה לא קי"ל כרב בהא אלא דעיקר כוונת הש"ס בשמעתין לאוקמא לרב כרבי יעקב היינו במאי דשמעינן לרב דאזיל בתר חזקה דהשתא דאיפסקא הלכתא בסמוך כרב בהא ובהא איצטריך תלמודא לומר דרבי יעקב נמי מצי סבר הכי דאלת"ה תיקשי הלכתא אהלכתא דבפרק גט פשוט קי"ל כרבי יעקב כן נ"ל נכון לפי שיטת רש"י ז"ל משא"כ לפירוש ר"י בשמעתין בד"ה מי איכא למימר דמפרש ר"י דרגילות הן לבא בבקר ואם כן איכא למימר בפשיטות דהא דאיפסיקא הלכתא בסמוך כרב היינו מה"ט גופא דלענין קידושין ודאי הולכין אחר הרוב וכ"ש הכא דחזקת פנויה מסייעו א"כ בלא"ה לא קשיין הלכתא אהלכתא דאפשר דרב גופא לא אזיל בתר חזקה דהשתא היכא דליכא רובא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי נ"מ מסיק הש"ס דרב כרבי יעקב דהא מ"מ ע"כ לא ס"ל כוותיה דלרב הולכין בממין אחר הרוב וליתא לדינא דרבי יעקב ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לרבי נתן ע"כ לא קאמר ר"נ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כו'. ואף ע"ג דשמואל סובר דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה שאני הכא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ועוד דודאי הנותן גופא היה ודאי בריא בשום פעם שראינו אותו א"כ עדיף משאר רובא והוצרכתי לפרש כן משום דנ"מ טובא לענין פסק הגבינות שנעשו מספק טריפה שאנו מוצאין עכשיו טריפה ולא ידעינן אימת נטרפה דיש מביאין ראיה מכאן דכיון דרוב בהמות כשירין הם מוקמינן לה אהך רובא אף ע"ג דאיתרע בודאי דומיא דהכא דאמרינן דכ"ע בחזקת בריאים קיימי אף ע"ג שהוא עכשיו שכ"מ ולמאי דפרישית אין ראיה מכאן דהכא כ"ע בחזקת בריאים קיימי ועדיף מרובא כדפרישי' ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה מי איכא למימר כו' ור"י פירש דרגילות הן לבא בבקר כו' עכ"ל. ובד"ה שאח"ז אלא הכא כו' הרי התם אין לה חזקה משום דבר לא משערות ולא מבגרות כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין זה את זה דכיון דרגילות לבא בבקר א"כ הא מפקה נפשה מרוב נשים ומה לי אם מפקה עצמה מחזקה או מרובא אדרבא הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ודוחק לומר דלפר"י עיקר פלוגתא דרב ושמואל לפי המסקנא לא הוי אלא בהכי אי חיישינן לחומרא למיעוט או לא ולא פליגי בחזקה דהשתא ולשון הסוגיא לא משמע הכי. ויותר נראה לומר דמה שפיר"י דרגילות לבא בבקר לאו רוב גמור הוא אלא דשכיח קצת ועיקר פירוש ר"י היינו לאסבורי טעמא דרב דמיקל כ"כ שלא לחוש לקידושין משום הך חזקה דשעת מציאתן וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דהך חזקה דהשתא דבוגרת לא אלים כ"כ נמי מה"ט גופא דבאותו יום עשוי להשתנות ובכלל הספק הוא כמ"ש התוספות בדיבור שאח"ז ובכך ניחא ליה לר"י דרגילים טפי קצת לבא בבקר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא נימא כהני תנאי קידשה אביה כו' מאי לאו חדא כרב וחדא כשמואל לא לא אידי ואידי כשמואל חדא במכחישתו כו'. ולכאורה אכתי קשה לרב תנאי היא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה להקשות על לשון התוספות בד"ה והלכתא כוותיה דטפי הוי להו לפרש דאיצטריך למיפסק הלכתא כרב משום דלדידיה קשיין ברייתא אהדדי ולשמואל לא קשיין אהדדי וכבר עלה בלבי לפרש לפי שיטת רש"י ותוספות שלפנינו דגרסי לעיל בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה והיא ג"כ גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ לרב פשיטא דלא קשיין ברייתא אהדדי דהך ברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם איכא לאוקמי שפיר בתוך ששה דרב מודה דחוששין לקידושי שניהם ולשיטת התוספות ישנים וגירסתם דלא משכחת לה שתביא תוך שש אפ"ה איכא לאוקמי שפיר לרב הך ברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם בענין שלא בדקנוה בשערות כלל וא"כ מספקא לן הא מילתא גופא אם כבר שלמו ימי נערות בשעה שקידשה אביה או לא מש"ה חוששין לקידושי שניהם וכדפרישית וכמו שאבאר בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל. ומתוך מה שכתבתי היה נ"ל להביא ראייה לפסק הטור והש"ע א"ע סימן ל"ז שפסקו דבתוך ששה חוששין לקידושי שניהם והקשיתי לעיל דמסברא משמע דקידושי אביה הוויין ודאי קידושין דבחזקת נערות היא ולמאי דפרישית הכא דלרב דקי"ל כוותיה ע"כ מוקמינן לאידן ברייתא בתוך ששה ואם כן הא קתני בהדיא דחוששין לקידושי שניהם כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי לשיטת התוספות ישנים ממילא דאיכא למישדי נרגא בראייה זו ועדיין צ"ע. מיהו בלא"ה נ"ל ליישב דלרב לא קשיין ברייתא אהדדי דבלא"ה ע"כ הא דרב תנאי היא דהא רבי שמעון דמקוה לא קאי כוותיה והיינו לשיטת התוספות דפ"ק דנדה דרבי שמעון לית ליה כלל חזקה דהשתא בשעת מציאתן אפילו למיהוי תרתי במקום חדא ואם כן מוקי רב להך ברייתא דחוששין לקידושי שניהם כרבי שמעון ואף על גב דלעיל בפלוגתא דרבי יעקב ור' נתן מהדר הש"ס לאוקמא מילתא דרב ככ"ע משום הא לא איריא שכבר כתבתי דאיצטריך לאסוקי הכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דס"ל בסמוך כרב וקי"ל בפ' מי שמת כר' יעקב משא"כ בדר' שמעון לא איכפת לן אי הוי רב דלא כרבי שמעון דבלא"ה לא קי"ל כרבי שמעון כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה במכחישתו בקונטרס כו' בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמישלם שית איירי עכ"ל. ולכאורה כוונתם מבואר בפשיטות דהא ע"כ בהכי איירי דאלת"ה בהא לימא רב כדמקשה לעיל וכבר העירותי בזה באריכות בחידושי גיטין דף י"ח בסוגיא דבת אחותו בלשון התוספות בד"ה משום בת אחותו וכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דנהי דלעיל מקשה שפיר בהא לימא רב דהאיכא לאוקמה בחזקת נערות דמעיקרא סובר הש"ס בפשיטות דעדיף מחזקה בתרייתא כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וכ"ש למאי דפרישית דה"ל חזקה דאתי מכח רובא דרוב נשים אין מביאות סימני בגרות תון ששה וכל זה למאי דלא אסיק אדעתיה דאיירי במכחישתו משא"כ השתא דבעי לאוקמא במכחישתו ולפ"ז היא טוענת ברי והאב שמא וא"כ הא איפסיקא הלכתא בפ"ק דכתובות דף י"ג כר' גמליאל דמכשיר בראוה מדברת ומעוברת אפילו ברוב פסולין והיינו כמו שכתבתי שם דברי ושמא בהדי חוקה עדיף מרובא וכמ"ש ג"כ הרא"ש ז"ל שם בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה וא"כ ה"נ מהני ברי דידה דמסייע לחזקה דשעת מציאתן דהשתא שהיא בוגרת ועדיף מחזקת נערות אף על גב דאיכא רובא וע"ש באריכות. אמנם כן מצאתי ראיתי בלשון מהרש"א ז"ל כאן דמפרש כוונת התוספות כאן בדרך אחר דאזלי בשיטת התוספות ישנים דאי אפשר כלל להביא תוך ששה. מיהו כבר כתבתי לעיל דנראה דוחק לפרש כן כיון דסברא זו לא נזכר בלשון התוספות שלפנינו ובר מן דין נמי לא שייך לשון ולא דק דהא רש"י מיהו לפי גרסתו ופירושו ודאי דק בדקדוק גדול ודינא קמל"ן אע"כ דכוונת התוספות כמו שפירשתי וכן נראה להדיא מלשון רבינו ירוחם ז"ל בנתיב כ"ב חלק חמישי ע"ש. וא"כ יפה כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל כמו שפירש"י בגיטין. אלא דאפ"ה אין בזה קושיא על לשון התוספות דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפ"ק דכתובות בסוגיא דמעוברת דהא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי אף ברוב פסולין לאו משום ברי ושמא בהדי חזקה גרידא נאמנת אלא משום דאיכא למימר אשה מזנה בודקת ומזנה הא בעלמא לא מהני ברי ושמא בהדי חזקה נגד רובא כדמייתי ראיה משבויה אלא דרש"י לא נחית להכי כמו שהארכתי במקומו שם ע"ש ובגיטין דף י"ח ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם והלכתא כוותיה דרב. הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי דין זה בחיבורו בפ"ג מהל' אישות. וכתב במקומו שם דין י"ד היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי היא מקודשת בספק לפיכך צריכה גט מספק עכ"ל שם בפ"ג ובפרק שני מהל' אישות דין ב' כתב בזה הלשון מאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים ומתחלת יום תשלום ששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת כו' עכ"ל. וכבר תמהו על דבריו כל מפרשי דבריו שהוא לגמרי נגד כל הסוגיא דשמעתין ונגד פסק ההלכה דהלכתא כוותיה דרב. אמנם לענ"ד נראה ליישב משום דבנדה פר' יוצא דופן ובפרק בא סימן פליגי תנאי טובא בשיעור שתי שערות באיזה שיעור חשיבי שערות וכה"ג בסימני בגרות נמי פליגי תנאי טובא ואיפסקא שם הלכתא כדברי כולן להחמיר בין בנערות ובין בבגרות וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' שני מהל' אישות דין ט"ז דמשיצמחו השתי שערות ויכולות להינטל בפי הזוג עד שיכוף ראשן לעיקרן הוי ספק ודנין להחמיר בכל מקום נמצא דלפ"ז איכא למימר בפשיטות דאזלא לה פלוגתא דרב ושמואל וכל השקלא וטריא דשמעתין דכיון דלא משכחת לפלוגתייהו אלא ביומא דמישלם שית אי אמרינן דמסתמא הביאה מערב או לא וכל זה לא משכחת לה אלא אי הוי ידוע זמן השערות דמהאי שעתא הוא דמתחלן הששה חדשים ומספקא לן ביום האחרון גופא אימתי הביאה זה הסימן בגרות אם היה ידוע משא"כ השתא דבסימני נערות גופא לא קים לן שפיר והולכין להחמיר א"כ אי אפשר שיהא הכל ביום א' ומסתמא כל הני שיעור זמנן נמשך בימים ידועים הרי דלפ"ו לעולם אין ידוע לנו יום תשלום הששה חדשים בצימצום אלא הכל בכלל הספק אלא לאחר שיצא הספק מלבנו ודאי משערינן בכלות הששה חדשים מיד לעיתותי ערב דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. ובודאי שכבר הוא לאחר ששה חדשים גמורים א"כ תו ליתא לפלוגתא דרב ושמואל דאינהו אפשר דס"ל בשתי שערות כחד תנא משא"כ לדידן דמספקא לן הכל בכלל הספק והא דאיפסקא הילכתא כוותיה דרב היינו משום דנפקא מיניה טובא בכל דוכתי אי אזלינן בתר חזקה דהשתא דשעת מציאתן היכא דליכא חזקה קמייתא או לא ובהא הלכתא כרב כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:

תוספות בד"ה מביא ראיה על הבנים כו' וא"ת מאי קמ"ל כו' לכן פירש כו' דלא אמרינן שלקחה האשה איש אחר במ"ה כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה פירוש דחוק הוא דפשטא דלישנא דמתניתין איירי שבא הוא ואשתו עמו ממ"ה בחזקת שהיא אשתו וא"כ מהיכא תיתי נחוש לכן שגירשה במ"ה וניסת לאחר וחזר זה ונשא והחזיר גרושתו משניסת ואי איירי שלא באתה בחזקת אשתו כגון שגירשה באמת א"כ נראה דמילתא דפשיטא היא שצריך להביא ראיה שהן בנים שלו ולא מאיש אחר. ובלא"ה לא ידענא מאי דוחקיה דר"י לפרש כן ולהקשות על פירוש רש"י ז"ל כדמשמע פשטא דמתניתין ולא תיקשי מאי קמ"ל דטובא אשכחן כה"ג דקתני במתניתין רישא איידי סיפא כ"ש בחדא בבא גופא וכ"כ התוספות י"ט ועוד דבהאי ענינא וחששא דפירש ר"י מצינן נמי לפרש בפירוש רש"י ז"ל דלא חיישינן שגירשה ואהדרה אף על גב דלא שייך למימר דאי איתא דגירשה קלא אית ליה קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן ומותרין לאכול בקדשי הגבול בין האשה ובין הבנים ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות עיין במהרש"א ז"ל ודברי מהרש"ל ז"ל שהביא מהרש"א ז"ל תמוהין בעיני. אח"ז מצאתי להדיא בירושלמי שבעינן גדולים וקטנים היינו נמי משום חששא שמא גירשה בינתיים:

דף פ עמוד א

תוספות בד"ה לא שנו כו' וי"ל דרב תנא הוא ופליג כו' עד סוף הדיבור. לענ"ד צריך להגיה דרבי תנא הוא ופליג דרבי ור' חייא איירי בהך ברייתא דפ' האשה שנתארמלה ע"ש ואף על גב דמלתא דפשיטא הוא דרבי תנא הוא ועוד דתני לה התם בלשון ברייתא ממש אפ"ה לא משמע להו מעיקרא לומר דאיכא פלוגתא בהך מילתא כיון דרבי ורבי חייא עבדו עובדא ולא אשכחן בהדיא מאן דפליג א"כ מנ"ל לריש לקיש דמתניתין דהכא איירי לענין תרומה ופליג ומה"ט גופא לא ניחא ליה לר"ת ז"ל לפרש כן ומפרש דהך פלוגתא דעד אחד תליא בפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדאיתא התם בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ד ע"ב לאוקימתא דאיבעית אימא דמוקי התם לפלוגתא דמתניתין דהתם אי מעלין לכהונה ע"פ ע"א ודפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ע"ש. ומתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שכתב מהרש"א ז"ל שדברי התוספות תמוהין דמי הכריחן לפרש דאיירי הכא במעלין מתרומה ליוחסין ולא הוי להו למימר אלא דקדשי הגבול היינו לכל דבר שבקדושה ועוד כתב שדבריהם כאן לא כפירושם בפ' האשה שנתארמלה ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאדרבא דבריו תמוהין דלשון בקדשי הגבול דקאמר ריש לקיש א"א לפרש אלא לענין אכילת תרומה דמיקרי קדשי הגבול אלא דממילא הוצרך ר"ת לפרש דאיירי נמי בכל דבר שבקדושה ולאפוקי דלא נפרש ליוחסין לא כפשטא לחלק בין תרומה ליוחסין כיון דלקושטא דמילתא ע"כ מאן דס"ל אין מעלין לתרומה ע"פ ע"א היינו משום דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין כדמסקינן לאוקימתא דואיבעית אימא שם וע"כ דהכי ס"ל נמי לריש לקיש דאלת"ה לא אשכחן שום תנאי דס"ל דבעינן שני עדים לתרומה אלא כרבי ור' חייא דסגי להו בע"א ומתניתין דפ' האשה שנתארמלה דקאמר רב יהודא אין מעלין היינו משום גומלין לאוקימתא קמייתא דהתם לכך הוכרח ר"ת לפרש דריש לקיש ס"ל דשייך הך פלוגתא במעלין מתרומה ליוחסין דאשכחן דפליגי תנאי בהדיא שם בפ' האשה שנתארמלה ואדריש לקיש גופא לא שייך להקשות מי הכריחו לפרש דאיירי מתניתין דהכא לענין תרומה ולא מפרש לה לענין להשיא אשה משום הא לא איריא דריש לקיש גופא ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין וא"כ היינו תרומה היינו להשיאו אשה. ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל דקשיא ליה דרבי סבר בהדיא מעלין מתרומה ליוחסין א"כ לפי' ר"ת ניחא ולפ"ז עולין דברי התוספות דהכא לגמרי כפירושם בפ' האשה שנתארמלה לרבינו תם וכל זה נ"ל ברור ועיין בחידושינו פ' האשה שנתארמלה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן סוקלין ושורפין כו'. ואע"ג דלכאורה משמע דכ"ש ריש לקיש דאמר שורפין תרומה על החזקה דאית ליה נמי סוקלין ושורפין על החזקה ואפ"ה ס"ל ליוחסין לא א"כ מאי אזדא רבי יוחנן לטעמיה דקאמר וכ"ש דקשה טפי לפירוש ר"ת בסמוך דריש לקיש בהדיא לית ליה הא דסוקלין ושורפין. אלא דצ"ל דבאמת הא דסוקלין ושורפין והא דאין שורפין תרומה או שורפין לא תליא חדא באידך כלל ואין ה"נ דלריש לקיש אף על גב דלענין שורפין תרומה מהני ליה הך חזקה דרוב תינוקות מטפחין אפ"ה אפשר דס"ל דהך חזקה דכרוכין אחריה לא מהני לענין יוחסין דאין כל החזקות שוות אלא משום לישנא בעלמא נקיט להו ר' יוחנן גבי הדדי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה שדרכו של תינוק לטפח פירש בקונטרס לטפח באשפה וא"ת כו' א"כ אמאי נקיט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה וע"ק דאמרינן בתוספתא עד סוף הדיבור. וכבר עלה בלבי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלקושיא ראשונה שהקשו לינקוט שנגע בעיסה יש לומר דלרבותא דחכמים קתני בצד העיסה דאף על גב דאיכא לספוקי נמי שמא לא נגע בעיסה והבצק אדם אחר נתן לו וה"ל תרי ספיקי אפ"ה מטמאין חכמים כי היכי דצריך לפרש נמי לפי' ר"ת דנקט בצק בידו לרבותא דר"מ כמ"ש מהרש"א ז"ל ולקושיא השנייה מהתוספות ראיתי ומצאתי שם דלאו מילתא דפסיקא היא שכל תינוק הוא בחזקת טומאת נדה וכמה חילוקי דינים נאמרו שם ע"ש ולכאורה אדרבה מהא מילתא דתינוק שנמצא בצד הקדש שהביאו התוספות מוכח כן דאי כל תינוק בחזקת טומאת נדה א"כ מאי נ"מ אם נגע בקבר או אדם טהור נתן לו סוף סוף איכא טומאת נדה ואי משום דטומאת מת טמא שבעה א"כ מאי איריא אדם טהור אפילו אדם טמא נמי ליכא אלא טומאת ערב כדין אדם שנגע באדם כמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא לפי שראיתי בירושלמי דשמעתין שמפרש להדיא בהא דבצק בידו דמסיק טעמא דרוב תינוקות מטפחין בעיסה לכך לא רציתי להאריך אחר שכתבתי כל זה ראיתי שהתוספות פ' כיסוי הדם הרגישו בכל זה והביאו שם ג"כ דאין כל התינוקות טמאין טומאת נדה ע"ש וא"כ לא ידעתי למה דחו פירש"י ז"ל אם לא מהירושלמי שכתבתי והובא ג"כ שם בתוספות ע"ש:

בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות כו' וקאמר ר' מאיר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם שם דלמסקנא דהתם מיתוקמא מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה נמי אליבא דר' מאיר דוקא וכדמסיק שם הרא"ש ז"ל אמנם לשיטת רוב פוסקים ומפרשים לפי המסקנא דהתם דהמיעוט מסייע לחזקה וה"ל פלגא ופלגא מיתוקמא שפיר אפילו לרבנן דמודו בכה"ג וא"כ קשה יותר סוגייא דהכא דרבנן אדרבנן. אמנם כן לולי דברי התוספות והקדמונים היה נ"ל ליישב בפשיטות לפי שיטת התוספות והיינו על הדרך שכתבתי בחידושי כתובות ס"פ המדיר בקצרה וכאן אבאר יותר דדוקא בההיא דר"פ בתרא דיבמות שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא משום דאותה חזקה שהיא זקוקה ליבם לא נתבררה בשום פעם דבחיי בעלה לא הגיע זמן החזקה מאי אמרת שהיתה בחזקת שתהא זקוקה ליבם בסוף אדרבא כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ היתה בחזקה שלא תהא זקוקה ליבם דסופה שתתעבר ותלד או שתלד צרתה מש"ה ס"ל לר"מ דה"ל פלגא ופלגא דלא הוי חזקה מעליא דע"פ הרוב אותה חזקה עשוייה להשתנות משא"כ הכא בשמעתין דעיסה זו בחזקת טהורה ה"ל חזקה מעלי' ומבוררת שהיתה בחזקת טהרה א"כ כי סמכת מיעוט להאי חזקה עדיפא טובא מרובא ואיתרע לה רובא לגמרי כן נ"ל לפי שיטת התוספות דהכא ולשיטת הפוסקים בפרק בתרא דיבמות דמיתוקמא אפילו כרבנן יש לי ליישב בדרך אחר ומבואר אצלי בתכלית האריכות בסוגיא דפ' האשה בתרא ומבואר עוד במס' חולין בעזה"י ודוק היטב:

דף פ עמוד ב

בד"ה רב' שמעון אומר כו' וקשה מההיא דפרק אין מעמידין כו' לכן נראה לר"י דלר"ש אינו אסור כו' והכי גרסינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה משום קושיא ראשונה לא היה צריך ר"י להגיה המשנה דבלא"ה נמי מצינן למימר דר"ש לא פליג כלל אדת"ק ומלת' באפי נפשיה קאמר דבזמן שאשתו עמו מותר עם ב' נשים ואין ה"נ דרבנן נמי מודו וכה"ג אשכחן טובא וכ"כ הבית יוסף בא"ע סי' כ"ג בכוונת הרמב"ם ז"ל ע"ש אלא דעיקר הגהת ר"י היינו משום קושיא השניה דאכתי קשה דהתם משמע דאשתו עמו אפילו עם אשה א' שרי. מיהו לפרש"י ז"ל לקמן במשנה דסוף פרקין גבי כל שעסקו עם הנשים שכתב שם להדיא דאף בשאר כל אדם אפילו לת"ק לא מיתסר להתייחד אלא עם שתי נשים אבל עם שלש שרי ע"ש. ולפ"ז תיקשי לפירושו דמתניתין דהכא מאי קאמר ר"ש דבזמן שאשתו עמו מותר עם שתי נשים ומאי איריא אשתו עמו הא בלא"ה ה"ל תלתא ובשלשה אף לת"ק שרי בלא אשתו עמו אע"כ צריך לפרש בא' משני פנים או שנאמר דר"ש נמי הכי קאמר דמותר להתייחד עם שתי נשים בזמן שאחת מהם אשתו והיינו כסוגיא דפ' אין מעמידין או שנאמר דר"ש מילתא דפסיקא קאמר דבשתי נשים בכל ענין מותר להתייחד בזמן שהשלישית אשתו ואז מותר לגמרי בכל ענין אפילו בדרך דבלא אשתו עמו ודאי אסור בשלש נשים דעלמא דאיכא למיחש שמא תצטרך א' מהם לנקבים ונמצא מתייחד עם שתי נשים שנוחין שתיהם להתפתות משא"כ באשתו עמו שרי בכה"ג דאכתי מירתת ועוד דכשתצטרך לנקבים ילך בעלה עמה ולא תניחו להתייחד כיון שמשמרתו ובכה"ג נמי יש לומר דישן עמהן בפונדק דבשלש נשים דעלמא אסור שמא תשתקע אחת מהם בשינה כמ"ש הראב"ד ז"ל הובא בפוסקים ונמצא מתייחד עם שתי נשים שנוחין להתפתות או דלענין שינה בפונדק אין ה"נ דאפילו טובא אסור משא"כ באשתו עמו שרי דודאי לא תשתקע אשתו בשינה כיון שמשמרתו ועוד דמירתת טובא וא"כ לפ"ז אין צורך להגיה כלל אם לא שנאמר דר"י לא ס"ל כפרש"י ז"ל לקמן במשנה דסוף פירקין אלא כפירוש הר"ם ז"ל שהביאו התוספות לקמן דאין לחלק בין שתי נשים לשלש ויותר. ועוד יש ליישב בענין אחר ואין להאריך ודו"ק:

גמרא מנא ה"מ אמר רבי יוחנן משום רשב"י רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית כו'. לכאורה כל הרואה ישתומם על זה המאמר וכמו זר נחשב ענין זה הרמז מדרשה דבן אמך לענין יחוד בן עם אמו. וזה לי כמו שלשים שנה שהתבוננתי בזה ועניתי ואמרתי דעיקר ילפותא דייחוד מהאי קרא לאו מרישא דקרא דבן אמך אלא מכולה קרא דכי יסיתך דכתיב ביה או רעך אשר כנפשך בסתר ופרש"י ז"ל בחומש שדיבר הכתוב בהווה שאין הסתה אלא בסתר וא"כ איכא למידק מדכתיב אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך ולא כתיב נמי אחיך או אחותך אע"כ דאסור להתייחד עם אחותו וה"ה לכל העריות ומש"ה לא שייך בהו הסתה בסתר אלא בהנך דכתיבי דהבת מותרת להתייחד עם אביה כדלקמן. וא"כ ה"ה להאם עם בנה שדין א' ומשפט א' להם אלא דמ"מ כיון דהאם עם בנה לא כתיב בהדיא ניחא ליה למיסמן ארמז בעלמא דבן אמך. ובר מן דין הפלגתי מענין לענין דבלאו הך ילפותא דבן אמך מסית ובן אב אינו מסית לא הוי שמעי' להאי דרש' על דרך כי יסיר ולא תסיר. אלא לפי שהוא דרך דרש ורחוק מפשט המאמר לכן לא כתבתי דבמאי דפרישית סגי להבין עיקר המאמר. ולהא מילתא הוינ' בר מזלא למחותני הגאון המנוח מוהר"ר נפתלי הירץ ז"ל שהיה אב"ד בק"ק לבוב והגליל וכבר נדפס בשמו בדרך חריפות:

אמנם כן כשזכיתי ללמוד בעיון מסכתא זו מצאתי ראיתי בלשון הירושלמי דשמעתין וימצא כתוב מפורש בהא דאמר רבי יוחנן משום רשב"י ברמז דייחוד אמך בסתר בנך בסתר בתך בסתר מתייחד אדם עם אמו ודר עמה עם בתו ודר עמה אחותו ואין דר עמה הרי להדיא כדפרישית וברוך המקום שנתכונו לדרך האמת בעזה"י. והיינו דמסיק נמי אביי בסמוך בפשט' דקרא על זה הדרך שדיבר הכתוב בהווה ודו"ק:

דף פא עמוד א

גמרא אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויה אבל באשת איש לא שלא תהא מוציא לעז על בניה. וקשיא לי דבאשת איש גופא ה"ל לאפלוגי בין יש לה בנים או אין לה בנים דבאין לה בנים דליכא לעז מלקין כי היכי דמפלגינן בכה"ג בנטען מן האשה דמפליג רב גופא ביבמות פ' כיצד דביש לה בנים לא תצא מבעל או מנטען כמבואר באריכות בפוסקים ואפ"ה באין לה בנים תצא אף על גב דלכאורה במה שמוציאין אותה מבעלה או מנטען איכא לעז טפי מבמלקות דאיכא למימר דאף ע"ג דלא עביד איסורא כלל אפ"ה חייב מלקות שעבר על דברי תורה או דברי חכמים באיסור ייחוד גופא. ויש ליישב ולחלק דדוקא לענין שתצא מהבעל או מנטען דאיכא חשש איסור דאורייתא אי לא מפקינן לה דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל מש"ה לא רצו להקל שלא להוציאה באין לה בנים כיון דליכא לעז. משא"כ הכא לענין מלקות דאף לשיטת הסוברים דייחוד אסור מן התורה אפ"ה לא מחייב מלקות מדאורייתא דליכא שום לאו וע"כ דמלקין היינו מכות מרדות מדרבנן כמו שפרש"י ז"ל וכיון דעיקר מלקות לא הוי אלא מדרבנן מש"ה לא פלוג רבנן בתקנתן דלעולם אין מלקין באשת איש כן נ"ל:

תוספות בד"ה מלקין כו' ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות כבר כתבתי שם ליישב קושיית התוספות לנכון בעזה"י ע"ש:

בד"ה בעלה בעיר כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך כו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פירוש הקונטרס דנהי דלכתחלה ודאי איסורא איכא להתייחד אף בבעלה בעיר אפ"ה פריך בסמוך שפיר דהא ודאי ר' ביבי דגבר' רבא הוי בלא"ה לא הי' מתייחד עם אשתו של ר' יוסף אלא דר' יוסף לחומרא בעלמא אמר שקולו דרגא מתותי ביבי משום דגייס בה שמא יתייחד והיינו דקשיא ליה כיון דבעלה בעיר ליכא חששא כ"כ אף אם עברה ונתייחדה משום דמירתת' מבעלה א"כ כ"ש שאין להחמיר כ"כ בחששא דשמא תתייחד דאפשר דבהכי נמי מירתתא להתייחד שלא ירגיש בה בעלה ומיתגניא באפיה ועוד דאף אם תתייחד אין כאן חשש לחוש דעבדא איסורא ממש כן נ"ל:

דף פא עמוד ב

מתייחד אדם עם אמו אמר ר"י אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו ופרש"י בד"ה ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצריה דאהני בהו אנשי כנסת הגדולה דכחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דפרש"י כן אאמו ואבתו ע"כ דאאחותו נמי קאי דאל"כ אין טעם כלל להתיר ייחוד באחותו טפי מבאחרות ובלא"ה ודאי אהני אנשי כנה"ג נמי לקורבת אחותו אלא דאפ"ה אין לסמוך על זה לדור עמה בקביעות משא"כ באמו ובתו דאפילו מקמי אנשי כנה"ג אין להחמיר בהם אף לעיקר ייחוד דהא מהאי קרא דרמז לייחוד גופא ילפינן דאדם מתייחד עם אמו וכבר כתבתי דלפ"ז ה"ה באב עם בתו וכמ"ש בשם הירושלמי מש"ה מותר אף לדור עמהם כן נ"ל:

שם בגמרא רב אחא בר אבא איקלע לגבי ר"ח כו' א"ל לא סבר לה מר דמיקדשה ופרש"י דיש לו להתרחק מאשת איש עכ"ל. והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה על זה דמאי אולמא איסור אשת איש טפי מאיסור בת בתו דחמיר טפי כו' ע"ש שמפרש בענין אחר ולענ"ד יש ליישב פירש"י דלענין איסור אשת איש יש לו לחוש למראית עין דאיכא מאן דידע שהיא אשת איש ואינו יודע שהיא בת בתו משא"כ לענין חשש בת בתו פנוייה ממה נפשך לא שייך מראית עין דמאן דידע שהיא בת בתו ליכא למיחש דהכל יודעין דמחמת חיבה עושה ואיסורא ליכא דלא מגרי יצר הרע בקרובים כמו לעיל באחותו ולמאן דלא ידע שהיא בת בתו נמי ליכא למיחש כ"כ דפנוייה בעלמא היא ואע"ג דודאי בפנוייה אחרת איכא איסורא לאותבה בכנפיה מ"מ לא שייך להחמיר בכך למראית עין כיון דלקושטא דמילתא מותר כן נ"ל:

דף פב עמוד א

משנה כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים. עיין בפירוש רש"י ותוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי לעיל דף פ' ע"ב במשנה דלא יתייחד בל' התוספות ע"ש מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש למשנתינו דהכא בענין אחר דלדינא ודאי אין לחלק בין מי שעסקו עם הנשים לאינש אחרינא אלא דאדרבא מתניתין רבותא אשמעינן דקס"ד דבמי שעסקו עם הנשים יש להתיר טפי בשביל פרנסתו קמל"ן דאפ"ה אסור להתייחד וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רבינו חננאל בקצת שינוי דקס"ד כיון דבעבידתיה טריד שרי טפי קמל"ן דאפ"ה אסור אלא דלפירוש ר"ח והרמב"ם לא ידעתי לקשר היטב סיפא דמתניתין בעושין מיני אומנות נקיה וקלה ושאר אומניות ומאי ענין זה למשנתינו בשלמא לפרש"י ותוספות אתי שפיר דעכ"פ באלו האומנות שצריך להיות עסקו עם הנשים כיון דשייך בהו טפי חשש איסור מש"ה מסיק ואזיל נמי לכל עניני אומנות משא"כ לפירושם דאדרבא מי שעסקו עם הנשים לא אתי כ"כ לידי עשיית איסור א"כ קשה ויש ליישב דנהי דליכא חששא כ"כ לענין איסור ייחוד אפ"ה כיון שעסקו עמהם ורגיל בהם אתא טפי לידי איסורא:

שם רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף כו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי. לכאורה נראה דרשב"א נגד כל בני אדם אמר דבר זה והרעותי את מעשי אחטא אדה"ר קאי דקודם החטא ודאי שהיו כל בני אדם מתפרנסין שלא בצער כלל והכל היה מוכן לפניו כמו שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ואין לך פרנסה מתוקנת יותר מזה ומכ"ש לפי הדרש שמלאכי השרת היו צולין לו בשר היורד מן השמים אלא לפי שהריע מעשיו נתקפח פרנסתו ונאמר לו בעצבון תאכלנה דדרשינן בפ' ערבי פסחים דקשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כך נראה לכאורה אלא דבלא"ה נמי יש לפרש על כל יחיד ויחיד דמי שהריע מעשיו קצת אינו זוכה לשתי שולחנות וצריך לחזר על פרנסתו ולואי שישיג אבל מי שלא הריע מעשיו ועושה רצונו של מקום ודאי שאינו מקפח פרנסתו וזוכה לשתי שולחנות ואדרבא מלאכתו נעשית ע"י אחרים כדאיתא בר"פ כיצד מברכין בפלוגתא דר' ישמעאל ורשב"י בלא ימוש והגית יומם ולילה אי דברים ככתבן או לא ואלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו'. לכאורה נראה דר' נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפ"ק דחייב אדם ללמד בנו אומנות ואמרינן נמי בפרקי אבות כל תורה שאין עמה מלאכה ודרך ארץ סופה בטילה אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דלא פליג דודאי מידת כל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ דאין כל אדם זוכה לכך שיהא מלאכתו נעשית ע"י אחרים וא"כ ח"ו אפשר שיבא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה אמנם ר' נהוראי כלפי עצמו אמר כן לפי שראה שבנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בענין שיהא ת"ח גמור וצדיק גמור שמלאכתו יהא נעשית ע"י אחרים ומש"ה אמר דמניח כל אומניות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ כיון שמלאכתו יהא נעשית ע"י אחרים דגם במעלליו יתנכר נער גם כי יזקין לא יסור ממנה ומסיק ואזיל שהתורה משמרתו מכל רע בענין שאין לו לחוש שע"י יסורין שיבואו עליו יצטרך לבטל מתורה שהרי התורה מצילתו מכל רע ואף מיסורין כדאיתא בברכות ועוד דאף אם אפשר שע"י זקנה ויסורין של אהבה יבטל מת"ת אעפ"כ יאכל מפירות התורה שלמד בילדותו כמו שפרש"י והשתא נמי אתי שפיר הא דמייתי מהא דכתיב באברהם בזקנותו וה' ברך את אברהם בכל וקשיא לי דלפרש"י לא מייתי מידי דודאי אברהם בזקנותו למד תורה ואדרבה מהאי קרא ילפינן דאברהם זקן ויושב בישיבה היה אבל למאי דפרישית אתי שפיר דשפיר מייתי מיהא ראייה דבת"ח וצדיק גמור מלאכתו נעשית ע"י אחרים כדמצינו באברהם דכתיב וה' ברך אותו בכל ודרשינן מיניה שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל דהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי נגד חטא אדה"ר קאי עד שבא אברהם ותיקן וצירף עד שכרת לו הקב"ה ברית והטעימו מעין עוה"ב כמו שהיה קודם חטא אדה"ר וכן יהיה לעתיד שעתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מילת. יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון:

סליק פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין בעזה"י