חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק ד

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סט עמוד ב

עד עמוד הכהן לאורים ותומים: ירושלמי (ה"א) וכי אורים ותומים היו בבית שני, אלא כאדם שהוא אומר עד שיחיו מתים.

דף עב עמוד ב

ממזרי ונתיני טהורים הם לעתיד לבא דברי ר' יוסי: ואם תאמר וכי מצות לא יבא ממזר תבטל לעתיד. ויש לומר דהוראת שעה תהא לאותן שהיו בדורות קודם ביאת אליהו שאליהו בא ומטהרין אבל אותם שיהיו בימי המשיח אף הם יהיו פסולין, דמצות לא יבא נוהג היא לעולם אף בימיו של משיח.

דף עג עמוד א

ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא: מכאן דקדק הרמב"ם בתשובת שאלה דכי אמרינן בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן היא, דאי מדאורייתא לא אסרה תורה אלא הודאי. וכן פסק בחיבורו הגדול (פ"ט מהל' טומאת מת הי"ב). וקשיא לי טובא, דאם כן אזל ליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות (כריתות יז, ב), ואפילו למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות הני מילי לענין קרבן אבל להתיר לכתחלה לא קאמר, דהנך תנאי לאו בהכי פליגי. ועוד מדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (דף לח:) ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, ואקשינן והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. ופרקינן דלמא כך נאמרה הלכה ודאי אסורה ספיקה מותרת, אלמא בארץ ישראל ספיקה אסורה דאורייתא, ואף בסוריא אי לאו דנאמרה הלכה להתיר ספיקא, אף התם היתה אסורה. ועוד מדבעינן בפרק קמא דחולין (דף יא.) רובא וחזקה מדאורייתא מנלן, ואתינן למפשט מפסח ומעגלה ערופה ושעיר המשתלח ושחיטה, ואם איתא למה לן דלרובא ודלחזקה הא כל ספק דאורייתא מותר, אלא הכא דאמרינן ממזר ספק יבא מייתורא דקהל אתי, ואדרבה דוקא מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפילו ספק ממזר בלא יבא, וממנה לכל איסורי ספק דאורייתא, וכן פירש רש"י, ועיקר. וכבר הארכתי בזה בספר תורת הבית בשער התערובות (בית ד' שער א') בס"ד.

מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו והוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו': איכא למידק אכתי רובא נינהו, דאי אזל לגבה הוה ליה רובא, ואי אזלא איהי לגבייהו הוה ליה מחצה על מחצה, נמצא הרוב להכשיר, ויש לומר דלרווחא דמלתא קאמר, דאפילו ליכא אלא קבוע, התורה אמרה ספק ממזר יבא.

ומיהו אכתי איכא למידק מכל מקום קרא למישרי שתוקי למה לי, לישתוק, ואנא ידענא כדאמרינן דהא רובא כשרין הן. ויש מתרצים דנפקא מינה דהיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו וזניאת בחד מינייהו, דהשתא ודאי ליכא גביה אלא קבוע, אי נמי יש לומר דנפקא מינה לעיר שכולה מחצה כשרין אצלה ומחצה פסולין אצלה ודלתי מדינה נעולות, ואפילו הכי אמרה תורה ספק ממזר יבא.

דף עג עמוד ב

כל שנאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנים עליו: ירושלמי (ה"ב) כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו נאמנין עליו, נאסף מן השוק צריך שני עדים, ואביו ואבמו כשני עדים הם, רבנין דקסרין בשם רב חסדא הדא דתימא בתינוק שאינו מרגיע, אבל בתינוק שמרגיע, צריך שני עדים, ואביו ואמו כשני עדים הם, ואתייא כי הא דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי עגלים וסייחין המקפצין אין (לו) להם חזקה. ופירוש מרגיע שמדדה שהוא רגע כאן ורגע כאן.

מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה, דכל כי הא הוא דהוי ספק, אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר, ודאי משוינן לה, דרובא דאורייתא אלא אם כן בדקו את אמו ואמרה לכשר וראוי לי נבעלתי כר"ג ור"א ואבא שאול, וארוסה שעברה דאמרינן לקמן (עה, א) שהולד שתוקי, אף על גב דרוב פסולין אצלה שאני ארוסה, דתליא בארוס כדאיתא לקמן, והוה ליה כמחצה על מחצה כנ"ל.

תנו רבנן נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן: דבזמן שמקחו בידו רמי אנפשיה ומדכר, משום שאם בה לחזור בזה שמכר לו היה צריך לקבל עליו מי שפרע, וכיון שאין שם אלא הוא, מהימנין ליה כבי תרי, ותקנת חכמים הוא, כעין נאמן הדיין וכעין נאמנותה של חיה ואם, אבל בזמן שאין מקחו בידו לא רמי אנפשיה ואפילו אמר דרמא אנפשיה לא מהימן אלא כעד אחד, ואקשינן וניחזי זוזי ממאן נקט, כלומר אפילו אין מקחו בידו אמאי לא מהימן ניחזי זוזי ממאן נקט דכיון דלא נקיט אלא מחד מינייהו ודאי מדכר דכיר ממאן שקיל. לא צריכה דנקט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידוע הי מדעתיה והי בעל כרחיה, כלומר ואינו ידוע לנו בעדים מהי שקל מדעתיה ומהי בעל כרחיה, ולא גרסינן ולא ידע, דאפילו אמר נמי דידע ומדכר לא מהימן, דכיון דשקל מתרוייהו אנן סהדי דמתבלבל הוא בכך ולא מדכר שפיר, אבל אם אמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי כלל מהימן כל זמן שבעלי המקח עומדין לפניו וכדאמרינן בדיין דנאמן בזמן שבעלי הדין עומדין לפניו.

ואיכא מאן דמפרש דבזמן שמקחו בידו דנאמן משום מגו הוא, דאי בעי מצי הדר ביה, ואפילו יש שם עדים דמיניה שקל ולדידיה זבין נאמן הוא במה שבידו יותר ממאה עדים, דאי בעי הדר ביה מיניה דהאי ומזבין להיאך, דמעות אינן קונות, ואף על גב דמקבל עליה מי שפרע, מכל מקום עיקר המקח שלו הוא, ואקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט, כלומר למה לי נאמנותו, בין ברישא בין בסיפא ניחזי זוזי ממאן נקט נשאל לעדים ממאן נקט וממאן לא נקט, דקא סלקא דעתך דבדאיכא סהדי היא, דאי ליכא סהדי מאי קא משמע לן דבזמן שמקחו בידו נאמן, פשיטא, דהא איכא מגו, אלא כי אתו סהדי אשמועינן טובא דאף על גב דמכחשי ליה סהדי איהו עדיף מינייהו, משום מגו דאי בעי יהיב ליה השתא להאי. לא צריכה דנקיט מתרוייהו ואמר מחד מדעתי ומחד בעל כרחי, וקא משמע לן דאף על גב דאיכא סהדי שנטל ואילו הדר ביה מקבל מי שפרע, נאמן הוא משום מגו, והוא הדין דהיכא דלא שקל זוזי אלא מחד מינייהו, אלא דאורחא דמלתא נקט, אבל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן כלל בין אמר מהאי שקלי מדעתי ומהאי בעל כרחי בין דאמר מהאי שקלי ומהאי לא שקלי.

ור"ח כתב נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקחו בידו, וכגון דנקיט זוזי מתרוייהו ואמר להאי זבנית מדעתאי והאי שדנהו לזוזי גבאי דידי, ואם יצא המקח מידו אינו נאמן. ואני יש לי פירוש אחר בזה בריש פרק קמא דבבא מציעה בס"ד.

וליהדר לידונינהו בשודא דדייני: משמע מהכא דהיכא דלא תלי בשודא דדייני, לא סמכינן אהימנותיה דדין, אלא דהדר דאין להו קמן. ומיהו תמיהא לי, היכי דמי, אי דאיכא סהדי דפסיק להו דינא, ניחזי סהדי מאי קאמרי, דסתמא דמלתא סהדי מידק דייקי בכולה מלתא, וכדמשמע לעיל דאקשינן ונחזי זוזי ממאן נקט, כלומר בדאיכא סהדי כפי הפירוש השני שכתבנו, וכדאמרינן נמי בפרק חזקת (ב"ב מה, ב) דאקשינן גבי אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחד, אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, ולא דחינן דחזו בה ולא חזו בהא, אלמא עדים מסתמא עבידי דדייקי וידעי כולה מלתא, ואי דליכא סהדי נהימנין בין בשודה דדייני בין בשאר דיני, ואפילו אין בעלי הדין עומדין לפניו מגו דאי בעי אמר אכתי לא פסקית דינא והכי קאמינא, ושי לורמ דבשודה ליכא מגו, דמסתפי דלמא הדר מחייב ליה, ואפילו בשאר דינין דעלמא נמי קשיא, דהא בעלי הדין מודים שכבר פסק הדין, והיאך הוא יכול לטעון שלא פסק ובעלי דבר מודים זה לזה שכר נפסק הדין, ואין לדיין אצלם שייכות בדין זה והודאתם כמאה עדים כנ"ל.

חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה: כלומר דהתם לא קתני אלא בכשרות דידה, דהיינו ראוה מעוברת, אבל ראוה מדברת, היינו מדברת ממש, והלכך תנא הך דהכא להכשיר בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, תרוייהו תנינא התם ראוה מדברת וראוה מעוברת ומדברת, היינו נבעלת, חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה כדאיתא התם.

ואם כן אבא שאול מאי אתא לאשמועינן, ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל, דאי מהתם הוה אמינא ברוב כשרין אצלה, אבל הכא דרוב פסולין אצלה לא נהימנה להם לאכשורי עובר צריכא.

ויש להקשות הא ניחא למאן דאמר דלא הכשיר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין אצלה, אבל למאן דאמר דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, מאי איכא למימר, וכי תימא דאבא שאול קא משמע לן דהכי פירושא דרבן גמליאל דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר, אם כן מאי קשיא ליה, הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מאי קא משמע לן, דמאי קשיא אבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, ויש לומר דודאי הכי הוא, דאבא שאול פירושא דרבן גמליאל אתא לאשמועינן, דאפילו ברב פסולין אצלה מכשיר, אלא דלעיל הכי קשיא לן למאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, מאי קא משמע לן אבא שאול, דהא דברי רבן גמליאל דמתניתין היא, דהיינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת חדא להכשיר בבתה, אבל לדברי האומר לדברי המכשיר בה מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה, לאו למימרא שיהא ענין זה בכלל דברי רבן גמליאל דמתניתין, אלא דמיסבר סבר לה דלרבן (ר') גמליאל דמכשיר בכל ענין הוא דמכשיר ואפילו ברוב פסולין אצלה, וכיון דלאו בכללה דמתניתין דהתם היא, הא דאבא שאול אתי לאשמועינן דהאי דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין אצלה מכשיר.

דף עה עמוד א

אלמנת עיסה: פירשו כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ולסוף ב' חדשים נשאת לאחר וילדה בן לאחר ז' חדשים, אותו הבן הוא עיסה ויש בו ספק ממזרות, שמא קרוב לו הואי ואינה מגורשת ושמא הוא בן ז' לאחרון והוי ממזר מאשת איש, או שמא קרוב לה הוי ואינו ממזר. ואם אותו עיסה נשא אשה ומת אותה אלמנה פסולה לכהן, דשמא ממזר הוא ופוסל בביאתו, הוה ליה ספק ספקא דשמא קרוב לה היה והרי היא מגורשת ואינו ממזר, ואם תמצא לומר קרוב לו שמא בן תשעה לראשון הוא.

ארוסה שעברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי: ואמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (מט, ב) בהא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה. כלומר כל שבא על ארוסתו בבית חמיו בתריה דידיה שדינן ליה ולא פליגי אלא בעברה. ואסיקנא, רב אמר הולד ממזר, לאו דמותר בממזרת, אלא דאסור בבת ישראל. כלומר, דספק ממזר הוי, ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא, שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי, כלומר לארוס, נאמנת, ואף על גב דרוב פסולין אצלה וכיון דרבא (לעיל עד, א) פסיק הלכה כאבא שאול, הילכך [קיימא לן] כשמואל דקאי כוותיה. אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידעה, הולד ספק ממזר הוי, ובהא לא פליג שמואל, וגרסינן בכתובות (יג, ב) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, הוא אמר אין מינאי והיא אמרה מיניה, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר נאמנת והולד כשר.