ויקיטקסט

חידושי הריטב"א על הש"ס/קידושין/פרק ד

< חידושי הריטב"א על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סט עמוד א עריכה


פרק רביעי

עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי. קשיא ליה לרש"י דהא ביסוד מעלה של עזרה כתיב ומבני לוי לא מצאתי שם והכא מצינו לוים בכלל העולים. ותירץ דהני לויי היו מאותן הפסולים לעבודה שקצצו בהונות ידיהם כשאמרו להם שוביהם שירו לנו משיר ציון כדאיתא באגדתא אבל מן הכשרים לעבודה לא עלו אלא אח"כ והיינו דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם. כלומר מבני לוי הכשרים לעבודה. ולא נהירא שהרי נבנה הבית קודם שעלה עזרא והקריבו עליו קרבנות והאיך אפשר שלא היו שם לויים משוררים בפה ובכלי. והנכון שבמעלה ראשונה עלו שם מבני לוי כשרים אבל ביסוד המעלה של עזרה לא עלו והיינו דכתיב ומבני לוי לא מצאת שם וכן מפורש במקראות:

נתינים הם הגבעונים ונקראים כן ע"ש ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים. ותמיה מילתא דהא במכות מוכח דאיסור נתינה דאורייתא דתנן אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל וליכא למימר דבגררת ממזרת נקט נתינה כדקתני נמי חליצה בגררת גרושה דא"כ ה"ל לפרושי בתלמודא דממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כי היכי דפריש תלמודא בגרושה וחלוצה דקתני אינו חייב אלא אחת. ותו דבשלמא חלוצה דמתרביא מדין גרושה נקט לה אגב גררתא אלא נתינה דלא מתרבייא מממזרת ושני שמות חלוקים אמאי תני לה אגב גררתא אלא ודאי דנתינה דאורייתא וה"נ אמרינן בכתובות בפרק המדיר גבי מתניתין דאלו שכופין אותן להוציא דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה משום דתנא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני ואלו ביבמות אמרינן דנתינים יהושע גזר עליהם והתם נמי אמרינן דוד גזר עליהם. ואיכא למימר דודאי מדאורייתא אסורין לבוא בקהל דהא משבעה עממין היו דכתיב בהו לא תתחתן בם ובגירותן הוא דאית להו חתנות אלא שהיו כגרים משוחררים כמצרי אדומי או כעמוני ומואבי שלא היו משתעבדים בהם וגם לא היו אסורים לבא בקהל אלא הם עצמם אבל דורותיהן מותרין שלא כתב רחמנא בז' עממין איסור דורות וזרען שנולד בקדושה מותר ויהושע גזר עליהם שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אסרם לבא בקהל תוך זמן זה ואתא דוד וגזר עליהם שעבוד ואסרם לדרי עלמא ודאמרינן נמי משה גזר עליהם היינו שעבוד אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורין לבוא בקהל מדין תורה כדי שלא יטמעו בהן ישראל ויהושע ודוד גזרו עליהם לדורות כדאמרן והא דתנן בכתובות אלו נערות שיש להם קנס הבא על הגיורת ועל הנתינה כו' ומני נתינה בפסולי ביאה דאורייתא דרבינהו רחמנא לקנס כדמפרש עלה בגמרא מיירי בנתינה ראשונה שאסורה מן התורה כדכתיבנא ושלא כדברי רש"י ז"ל. ואיכא דק"ל כיון דדוד גזר עליהם שעבוד לרבנן דאמרי בפרקין דלעיל דממזר אסיר בשפחה היכי תנן הכא דמותר בנתינה דקתני ממזר ונתינה מותרין לבוא זה בזה ויש שתירץ שלא גזר דוד שעבוד על הנתינים אלא לגבי כשרים אבל לגבי פסולין אין להם דין עבדים. וכן נראה דנהי דגזר עליהם דוד שעבוד דורות להשתעבד בהם כדין עבדים לא הוסיף באיסורין לענין יוחסין להיות כדין עבדים לזה כלל אלא באיסור נתינות ושיהו מותרין בממזרים כדינן:

והא דתנן גבי חרורי ממזרים נתינן שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אליבא דר' טרפון לאו דוקא חרורי ממזרי דהא ס"ל דממזר מותר בשפחה והא דנקט חרורי משום אידך דאסירי בעבדים אי נמי דכיון דרישא קא מני יוחסין שעלו מבבל אזיל ומפרש דינייהו כדאיתנהו ואיכא למידק האיך גירי וחרורי וכלהו אידך מותרין בנתינים דהא נתינים הוי בכלל איסור לא תתחתן בם כדפי' דבגירותן א"ל חתנות וכבר דוד גזר עליהם לדורות וכל חלו השנויין כאן חייבין הם בלאו דלא תתחתן בם בישראל ובכונה לאוי בר ממזר דליתי' בלאו דלא יהיה קדש לר"ט מטעמא דפריש ר"ת ז"ל לעיל תדע שהרי אסורין הם בכותים כישראל משום לא תתחתן ומשום כי יסיר וה"ה שאסורין בעבדים חוץ מממזר וא"כ שאין כל אלו האסורין בשום לאו דיוחסין דלהא איקרו קהל כדלקמן בפרקין אלא דבעכו"ם ועבדים אסורין משום דכתיב בלאו דידהו כי יסיר והני נמי בני הסרה נינהו וחששה תורה שידיחו לע"ז וכן בעבדים שסורן רע כיון דלא שייכי במצות אסירי מהאי טעמא והוציאו בלשון לא יהיה קדש למעט ממזר לר"ט רבינו הגדול ז"ל. עיין בתוס' בפ' האשה שנתארמלה:

גמרא מאי אריא דתני עלו מבבל כו'. שאני התם דריע חזקייהו. פירש"י ז"ל דכיון דשאר כהני אכלי בקדשים ואינהו לא אכלי מידע ידעי דחששא דפסול אית בהו ולא מסקו להו ליוחסין. אבל פירש ר"ת ז"ל דריע חזקייהו שכיון שאבד כתב היחוס שלהם נודע פסולם לכל וקלא אית להו וליכא למיחש בהו וזה יותר נכון ופרכינן אי הכי מאי גדולה חזקה פירש כיון דליכא למיחש בהו למידי דינא הוא דלא ליפקו מחזקתיהו ומאי גדולה חזקה דמשמע שהיה לחוש ולא חששו שלא לבטל כח חזקה שהיא גדולה:


דף ע עמוד ב עריכה


הא דאמר שמואל כל מ"ד מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא לא עבדא ממש שהרי נתייאשו מהם אדוניהם והפקירום וסבר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור והוי בן חורין גמור אלא ה"ק דלאו כהן הוא אלא עבד כהן דעבדי בני חשמונאי היו כדאיתא בפרק השותפין מיהו אליבא דהילכתא דקי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שחרור כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבד ממש הוא והיינו דאכריז רב יהודה על ההוא גברא שהוא עבד ואיקרעין כמה כתובת' בנהרדעא וכמה פירושי' נאמרו בזה וזה הנכון. וכ"ת דנהי דעבדי חשמונאי הראשונים היו עבדים מתחלה מ"מ בניהם כשרים דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שמזוהם לכהונה וא"ל דאיכא מנייהו שנשאו מינן והוו להו עיסה שהי' פסולה בשיש בה עבדות כדאית' בכתוב':


דף עא עמוד א עריכה


כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. פי' לרחק ולקרב היינו חללי ופסולי כהונה כדאמר התם הכהנים שומעים להם לרחק אבל לא לקרב לטמא ולטהר היינו שאר פסולי'. ודעת רבי' הגדול ז"ל דהיינו פסול עבדות דאלו פסול ממזרות ונתינות הא אפסיקא לקמן הלכתא כר' יוסי דאמר שהם טהורים לעתיד לבוא ומשמע אפילו בידועים שלא נטמעו דאלו באותו שנטמעו טהורים הם עכשיו מן התורה שאין אחד מהם שיעיד עליהם ומשפחה שנטמעת נטמעת ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בידועים הם והיינו דמקשינן עלה מדכתיב וישב ממזר ולא מתרצינן דההוא בספק ממזר וכ"ת א"כ בטלת לאו דלא יבא ממזר לע"ל א"ל שזה הוראת שעה היה לממזרים שהיה בדורות הראשונים שיכשרו אבל נוהג הלאו בבאים אחר מיכן וכי תימא אם כן דכוותיה גבי נתינים מי איכא למימר אפילו בידועים והא אמרינן ביבמות דבקשו להתיר נתינים ואמרו חלק מזבח מי יתיר א"ל דה"ק כיון שיש חלק למזבח אין כח להפקיעו עד שיפקיענו הש"י על פי נביא לימות המשיח אבל מורי נר"ו מפרש דלטמא ולטהר היינו פסולי עבדות ונתינות וממזרות שלא אמרו טהורים לעתיד לבא אלא בספקין אבל בודאין חלילה לערב פסול בזרע הקדש ודאקשינן מדכתיב וישב ממזר משום דמשמע ממזר ממש הוא שהרי ידוע היא לאליהו ויכול הי' להפרישו אלא כיון שהיו ספק מתחלתן ונטמעו הרי הם כשרים ור' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה ס"ל שאפילו מעכשיו כשרים והיינו דאמרינן כסף מטהר את הממזרים שמתוך עשרם הם מתחתנים עם משפחות מיוחסות אע"פ שהם ספק פסולים שאלו היו יודעים חלילה שיתערבו בהם זרע קודש אפי' נותנים להם מלא ביתם כסף וזהב שעליהם נאמר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו אלא ודאי אספיקם הדברים אמורים ואתיא שפיר ההוא דנחיטם ונוהג שפיר לאו דלא יבא ממזר. והאל ברחמיו יזכנו לימות המשיח ויורני האמת ותו לא מידי:


דף עא עמוד ב עריכה


ת"ר גר נושא ממזרת כו'. מ"ט דר' יוסי ה' קהלי כתיב. פירש"י ז"ל תרי בממזר ותרי בעמוני ומואבי וחד דמצרי ואדומי אבל דפצוע דכא לא חשיב דההוא פסול הגוף הוא ולא פסול היוחסין. והראב"ד ז"ל פי' תרי דלממזר ותרי דעמוט ומואבי כדאמרן וחד דפצוע דכא אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהיתרא כתיב יבא להם בקהל ה' וזה יותר נכון בעיני:

לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. פי' לפסולי כהונה אבל לפסולי קהל הוזהרו וא' נשים וא' אנשים בכלל לא יבא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל פסול כהונה לא נאמר אלא לבני אהרן וזה פשוט:


דף עג עמוד א עריכה


אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' בהל' ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתני' דשרו ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסיק הלכה כר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור ונ"ל דלא קשיא דההוא פלוגתא הוא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כי שרי חשבינן ליה. אבל להתיר שתוקי בישראל סבירא ליה דשרי דישראל חשבינן ליה וההא דרשא דספק ממזר יבא אית לי' דרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי ואי הוה קשיא הוה אמינא דהכא ובה גרסינן אלא שאין אנו צריכין לכך:

אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר עד והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' תימה למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקי ספק אזלי אינהו לגבייהו דהוה מחצה על מחצה והוי ספיקא אידך דאזלו אינהו לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא אפילו איסורא דאורייתא וא"ל דאין ה"נ ותלמודא רבותא נקט דאפילו אינן ודאי דאזלא איהו לגבייהו וליכא אלא חד ספיקא אפ"ה הולד כשר משום קרא דלא יבא ממזר וקרא נמי לא אצטריך אלא להכי א"נ בעיר שהוא מחצה על מחצה א"נ לאסופי אבל לשתוקי דאיכא ספק ספיקא לא צריך קרא דמדינא שרי:

בת שתוקי לא ישא שמא כו'. פי' שמא אביה של בת שתוקי אביו של שתוקי והשתא לא תלינן ביה אלא זנות כ"ש דשתוקי דאלו בת שתוקית בנשואי הות. ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו פי' אע"ג דאשתכח ברשות הרבים דתלינן דבצידי רה"ר הניחוהו ואיגדר לרה"ר דכיון שיש מקום לתלות להתירא תלינן אבל בנמצא בצידי ר"ה אין אנו צריכין לנאמנותו אפילו בלא שני רעבון וכן אם אמרו שהניחוהו ברה"ר ודאי אין נאמני' עליו דאנן סהדי דמשום שני רעבון לא קטלי לי' כנ"ל:


דף עג עמוד ב עריכה


אמר רב חסדא ג' נאמנין לאלתר חיה ואסופי ופוטרת חברותיה. פי' אבל לא מני דיין ובעל מקח דלקמן דהנהו זימנא אחריני אית להו זה כל זמן שמקחו בידו וזה כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו ולאו לאלתר נינהו:

איכא בינייהו דאהדרה אפה דלרבנן מהימנא ולרבי אליעזר לא מהימנא והלכתא כרבנן ודוקא בהא לא הימניה רבנן כל זמן שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כ"כ מעיניה לא סמכו עליה שתדע להכיר אי זה יצא ראשון לבכורה אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנות כל זמן שלא קרא ערער כדכתיבנא בסמוך דלא פליגי תנאי כלל:

פוטרת חברותיה מאי היא דתנן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כולן טמאות ואוקימנא בדוכתא בפ' האשה במשולבות זו בזו דאיכא למימר נתהפכו ויש לתלות הדם בכל אחת מהם אבל אינן משולבות היינו סיפא דהתם דקתני נמצא תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחצונה טהורה תחת החצונה שתים החצינית טמאות והפנימית טהורות ודוקא בישנות דמתוך שינה מתהפכות במשולבות או דוחקת אחת לחברת' כשאינן משולבו' ונכנסת במקומה אבל יושבת או שוכבת במטה והן עירות אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן לדעת מקומה וא"ת בריא לי שלא באתי לכאן טהורה מיהו בעירות דומיא דישנות כגון במקום שהן יורדות ממקום למקום ולדחוק וליכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות ברחים דינן כישנות שאינן משולבות כדאיתא התם כ"כ הראב"ד ז"ל ובמסכת נדה הארכתי:

הא דאמר רבי יוחנן ד"ה אין ערער פחות משנים הכי אמרינן לה בכל דוכתא בהאי לישנא ולא ידעינן היכן אמרה ובירושלמי פירשו דלאו אדתנאי אתמר אלא דברי כל באי עולם:

ת"ר נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו'. עד ולחזי זוזא ממאן נקט יש מפורשים דארישא קאי דמקחו בידו וה"פ דמסכתא מתני' בעדים דאי בדליכא עדים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי כלל ומאי קמ"ל רישא וסיפא אלא ודאי בעדים וקמ"ל רישא דאע"ג דלא יכול למימר לא מכרתי דהא איכא עדים שמכר אפ"ה כיון שעדיין מקחו בידו ואי בעי מצי הדר ביה שאיך כאן משיכה נאמן לומר לזה מכרתי אע"ג דאי הדר ביה חייב לקבל מי שפרע לפי שכבר קבל דמים מ"מ המקח שלו הוא עדיין וראוי הוא שיהא נאמן בו ולהכי אקשינן השתא כיון שיש עדים בדבר מה אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר ברישא ולא בסיפא נשאל את העדים ונחזי ממי קבל המוכר דמים דמסתמא מאן דיהיב זוזי לדידיה נתרצה ברישא והוא משך בסיפא דכל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא מסרי ליה עיסקא כדאמרי' בפ' המדיר ולא ניחא לן לאוקמה בדלא חזו סהדי ממי קבל דמים דהא מסתמא דייקי בהא ודכוותה בפרק ח"ה הא דאקשינן אי דאיכא עדים ניחזו עדים מאי קאמרי ולא בעי' לאוקמי דחזו בהא ולא חזו בהא והכא נמי לא בעינן לתרוצי הכי ופרקינן דהב"ע דנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידעינן הי מנייהו בע"כ דלא דייקי בה מסתמא ולפיכך אנו צריכנן לנאמנותו של מוכר וקמ"ל רישא דאע"ג דאיכא עדים שנטל ואי הדר ביה מחייב לקבל מי שפרע אפילו הכי נמן לומר לזה מכרתי מדעתי כ"ז שמקחו בידו שהמקח שלו וה"ה היכא דלא נקט אלא מחד מיניהו ולא ידעו עדים ממאן נקט שהמוכר נאמן לומר מזה קבלתי כ"ז שמקחו בידו דליכא טעמא לאפרושי בין הא להא אלא דאוקימנא בדנקט זוזי מתרווייהו משום דהאידך מסתמא עדים ידעי ומסהדי כדאמרן אשתכח השתא להאי פירושא דכ"ז שמקחו בידו אע"פ שיש עדים שמכר נאמן לומר מזה קבלתי דמים ולא מזה ומזה קבלתי מדעתי ומזה בע"כ כ"ז שאין עדים מכחישין אותו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן אלא בעד א' בלבד ואפילו אין עדים שמכר מיהו נאמן כעד אחד דעלמא ופירוש נאה הוא זה:

אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דקושיין אסיפא דתניא דבזמן דאין מקחו בידו אינו נאמן. ומקשי' אמאי אינו נאמן דהא רישא שהוא נאמן לאו משום מגו הוא כלל ולאו משום דאי בעי הדר ביה דהא איכא עדים שמכר ואי הדר ביה מחייב במי שפרע תדע דרישא דומיא דסיפא דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כ"ז שבעלי דינין עומדין לפניו והתם ליכא מגו כלל דמאי אמרת דיכול למימר לא פסקתי לכם הדין הא לאו מגו מעליא הוא אפילו אין עדים בדבר דאי אמר הכי הוה מכחיש לתרווייהו דמודו שפסק הדין לשניהם ואלו השתא דאמר לזה זכיתי ולזה חייבתי לא מכחיש אלא למאן דמחייב בלחוד וכל כי האי גוונא לאו מגו הוא ודכוותה נמי ברישא אפילו היכא דליכא מגו כלל נאמן וטעמא דמילתא דרבנן הימנוה במילתא דשייך בה ולא איכפת ליה שאינו נוגע בדבר זה ולא משקר כשם שהאמינו חיה לאלתר לומר זה בכור מהאי מא דאמרן והני נמי דכוות' ולהכי אקשינן דכיון דמהאי טעמא נמי נאמן אפילו כי אין מקחו בידו נמי אית ליה להימנוה לאלתר דידע ודייק במילתא דכיון דאיכא זוזי דמקבל מנייהו מדקדק הוא בדבר וזכור הוא ממי משניהם קבל דמים וכיון דכן לחזו זוזי ממאן נקט ולהמניה אע"ג שאין מקחו בידו והיינו דלא שיילנן ונחזי מוכר מאי קאמר ותלינן מילתא בקבלת זוזי אע"פ שאין המעות קונות משום דזוזי הוא דמדכרו ליה מסתמא דלא משקר ופרקינן הב"ע בדקביל מתרויהו ולא מצינו השתא למימר הב"ע דליתה למוכר קמן דהא אמתניתין קיימינן דמיירי בנאמנותו של מוכר שהוא לפנינו ולהכי איצטרכין למימר דהא דפרקינן. ופרקינן דאי דלא קביל זוזי אלא מחד מייניהו ה"נ דמהימן לומר מזה קבלתי ומזה לא קבלתי אע"פ שאין מקחו בידו אבל הב"ע בשקבל משניהם מא' מדעתי' ומא' בע"כ דבהא לא דאיק ולא רמי אנפשי' ולא מידכר ולהכי אינו נאמן אלא בזמן שמקחו בידו אבל כי לא קביל זוזי אלא מחד מנייהו מהימן אע"פ שאין מקחו בידו וגם שיטה זו נכונה ליכא לפרושי הכי ומאי דוחקיה לאוקמי מתניתין דהתם בדלא קבל זוזי אלא מחד מנייהו דקשיא ליה לחזי זוזי ממאן נקט דילמא בדנקט מתרווייהו כדאסקינן הכא ודוחק הוא לומר דקסבר שאלו נטל מעות משניהם היה להם עליו תביעת מנה גם תרעומת מחלוקת אלא ודאי לא נטל אלא מן אחד ופרקינן דלעולם משניהם אלא שהאחד כו' ולפיכך אין להם תרעומות מיהו אכתי קשיא לוקמי' בדלית' למוכר קמן אלא הוי יודע דהאי ולחזי זוזי ממאן נקט דפרכינן הכא אינו כעין אותו שבשמועה ראשונה דשנים אוחזין דההוא קאי אלוקח כדפרישית התם וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ואל תטעה בזה. ולענין מנה מיותר אין אחד מהם יכול לתבעו למוכר בב"ד אלא א"כ בא בהרשאת חבירו כדכתיבנא התם:

ת"ר נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כו'. אבל בזמן שאין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן. פי' אינו נאמן. אלא כעד א' ומתני' בדיין חד כדקתני בהדיא ומיירי בדיין ומומחה לרבים שיכול לכוף הנתבע לדון לפניו כדאיתא בסנהדרין א"נ כשאינו מומחה וקבלו' עלייהו בעלי דינין אבל שלשה והם ב"ד נאמנין הם לעולם כעדים דעלמא דנהי דאין עד נעשה דיין אבל דיין נעשה עד להעיד מה שנדון לפניו:


דף עד עמוד א עריכה


ונחזי זכותא ממאן נקט. פי' לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן מנפשיה אמאי מהימן משום זכותא דנקיט האי ומאי ראיה איכא להמניה טפי אי סמכינן אזכותא דנקיט לחוד בלאו דידיה אלא ארישא פרכינן למה לן לנאמנותו של דיין נחזי זכותא מאן נקיט ונסמוך עליה ופרקינן דקרעי' זכותא ופרכינן ונהדר ונודינהו פי' אמאי מהימן כיון דאפשר לן למחזי דינא היכי הוה נודינהו אנן ופרקינן לשודא דדייני וכ"ת למה ליה לאוקמה בשודא דדייט נימא דחיישינן לחלופי טענתא שיחזור אחד מהם לטעון טענת אחרת שיזכה בהם וא"ל דהב"ע דשטרי טענת' קיימין בידי סופרי הדיינין כסתמא דמילתא דליכא למיחש להכי והיינו דאקשינן ונהדר ונודינהו על טענתייהו ופרקינן דקרעי' זכותא דאלו קרעינן שטרי טענתא אפילו בדינא דלאו שודא ל"ל דנהדר ונודינהו אלא הדיין נאמן כ"ז שהבעלי דינין עומדין לפניו או אחרי כן אם הם שנים מקובלים או ג' והם ב"ד ואי לא המע"ה והדר דינא ואם טען אחד מהם לחברו העמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון פלוני כפר לו ישבע לו כשאר תביעות ממון כדמוכח בריש פ' נערה שנתפתתה כנ"ל:

הא דאמרינן אי מהתם ה"א התם הוא דרוב כשרים אצלם כגון פנויה אבל היכא דרוב פסולין כגון אתרא דרוב פסולין א"נ כגון ארוסה אימא לא קמ"ל איכא דק"ל ולמ"ד התם דר"ג דמכשיר אפילו ברוב פסולין מכשיר אבא שאול מאי אתא לאשמועינן הכא וכדפריכנן לעיל הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אלא למ"ד מכשיר בבתה מאי א"ל ואמאי לא פרכינן הכא הכי ולאו קושי' היא דאנן לא קשיא לן כיון דאמרה רבן גמליאל אמאי אמרה אבא שאול ומאי קא משמע לן דהא אבא שאול תנא הוא וליכא למיפרך הכא אלא אנן הכי פרכינן דאלו איירי אבא שאול כדר"ג התם הוא א"ל ונימא ר"ג ורבי אליעזר ואבא שאול אומר נאמנת הלכך בהא דלעיל דאמרינן דר"ג מכשיר בבתה א"ל שפיר הניחא למ"ד כו' משום דלמ"ד דר"ג מכשיר בבתה בהדיא קתני לה ר"ג במשנתינו דלהכי קתני תרתי מדברת ומעוברת כדאתא התם וכיון דאיירי ר"ג בבתה אם איתא דאיירי אבא שאול נמי בה הוה תני לה התם כדאמרן אבל אידך דאיכא מ"ד דאכשיר ר"ג אפילו ברוב פסולין לאו למימר' דר"ג איירי בהא דודאי לא איירי ר"ג אלא ברוב כשרים אלא דקסבר האי אמור' דה"ה דמכשיר ברוב פסולין מ"מ כיון דלא איירי ביה במתטתין לא הוה מצי למתני הא דאבא שאול בהדי דר"ג דאבא שאול איירי ברוב פסולין ור"ג איירי ברוב כשרין ולהכי לא אקשינן הכא הניחא כדפרכינן לעיל והלכתא כמ"ד דר"ג מכשיר בבתה ומכשירה אפילו ברוב פסולין ולא תימא דוקא רוב פסולין אלא ה"ה כולן פסולין דכיון שנבעלה לדעתה מאמנין אותה במה שטוענת לכשר נבעלתי ואע"ג דבהאי דוכתא ליכא השתא חד דכשר דילמא ההיא שעתא איקרי ואשכחה כשר וראיה לדבר מדפרכינן התם משביה ותיפוק לי דהכא רוב פסולין אצלה והתם במדברת רוב כשרים אצלה ופרקי' לה מטעמא דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין וכי פוסל פוסל אפי' ברוב כשרים אצלה וסייעיניה מינה ואם איתא נימא דשאני שבויה דכולן פסולין אצלה אבל ברוב פסולין בלחוד דכולי עלמא כשר ומדלא אמרינן הכי שמעי' דלא שאני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין:

וכי תימא רב יהודה אוסר גר בממזרת. פירוש דשנו ליה תנא קמא בכללא דכל האסורין לבא בקהל והא כל האסורין לבא בקהל קתני ואלו גר אינו אסור לבא בקהל והיכא הוי בכלל משנתינו ותו הא מותר אסור. קשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל מאי קושיא שהרי אין במשמע לשון התנא שלא יהא שם מי שהוא מותר לבא בקהל ואסור לבא זה בזה דאיהו הכי קתני שכל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה אבל מן המותרין לא בקהל אין כלם אסורים לבא זה בזה אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים. ותו קשיא ליה בגר בכהנת היכי שייך ביה פסול כהני שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי כהונה ונקבות לאו קהל כהונה הן. ומסתבר לי דתלמודא לא פריך שיהא במשמע לשון התנא דגר שמותר בממזרת ומותר בכהנת דהא לא משמע הכי כלל אלא אנן הכי קשיא לן דמדלא קתני תנא דמותרין זה בזה אלא באסארין לבא בקהל כהונה משמע דתו ליכא דאית ליה האי היתירא דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולהכי קשיא לן דהא איכא אחרינא דהוה ליה למתני בהדיא והיינו גר שמותר בממזרת ודכותה דהא טובא בתלמודא:


דף עד עמוד ב עריכה


ממזר מאחותו איכא בינייהו דלתנא קמא הוה ממזר ולרבי יהודה לא הוה ממזר ומשום הכי אוסר אותו בפסולין. ופירש"י ז"ל דרבי יהודה ס"ל כרבי יהושע דאמר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין. ולא נהירא דהא רבי יהודה כר"ע סבירא ליה דממזר מחייבי לאוין הוי ממזר דהא דריש כוותיה קרא דלא יקח איש אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו באנוסת אביו כדאיתא ביבמות והכי מוכח בסנהדרין פ"ד מיתות. אלא י"ל דס"ד דרבי יהודה אית ליה דמחייבי לאוין הוי ממזר כשיש בהם שאר כגון אנוסת אביו אבל היכא דליכא שאר לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין ולא מחייבי כריתות ואתיא דר' יהודה כרבי עקיבא דקתני אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא אבל מאחותו דלאו שאר בשר הוא לא הוי ממזר כנ"ל:

מאי קמ"ל תנינא איזהו ממזר כו'. פי' ואם איתא דרבנן ור"י בהא פליגי הכא התם ה"ל למתנייה באידך פלוגתא וכההוא דפרישית לעיל בדאבא שאול ור"ג וכן פירש"י ז"ל:


דף עה עמוד א עריכה


לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול שנאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. פי' הראב"ד ז"ל דלאו למימרא שאין זרעו פסול כלל אפילו לכהונה דהא אמרינן בפ' הערל אמר ר"ל מצרי שני בבת ישראל בתו פסולה לכהונה ולקמן נמי אמרינן אליבא דרבי יהודה מצרי שני יוכיח שאין בעבירה ובתו פסולה לכהונה ובמצרי שני שנשא בת ישראל איירי מדפרקינן עלה ואתוי מינה דגר שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה אלא ודאי דהכא הכי קאמר שאין זרעו פסול כמוהו דאיהו פסול אפילו לקהל ישראל ובתו אינה פסולה אלא לכהונה בלבד והיינו דמוכח דבתו כשרה בקהל ישראל מדכתיב בנים אשר יולדו להם כו' ואי ס"ד דזרעו אינו פסול אפילו לכהונה קאמר היכי מוכח מהאי קרא הכי תינח דשרי קרא זרעה בקהל ה' אבל בקהל כהונה לא שרי ליה אלא ודאי כדאמרן. ולא נהירא דאם כן מאי האי דפרכינן בסמוך מאי איכא בין רבי יוסי לרשב"ג דהא מצרי שני איכא בינייהו דלרבי יוסי אלמנותו כשרה ולרשב"ג פסולה מכיון שאי אתה נושא בתו שהי' פסולה לכהונה ואדרבה הכי הוה לן למבעיא מאי איכא בין ת"ק לרשב"ג דהא לתרווייהו אלמנותו של מצרי שני פסולה לכהונה לת"ק לפי שביאתו בעבירה ולרשב"ג לפי שאי אתה נושא בתו ותו מאי האי דאמרינן דאיכא בינייהו עמוני ומואבי דנקבותיהן כשרות לכהונה דהא ודאי למאן דפסל לכהונה בתו של מצרי שני ה"ה דפסיל לכהונה בתו של עמוני ומואבי אע"ג דכשרות בקהל ישראל משום עמוני ולא עמוני' מואבי ולא מואבי' וכדאית' בפ' הערל אלא ודאי דהכא מימרא כפשטה דמצרי שני אין זרעו פסול כלל ובתו כשרה לכהונה וכן בתו של עמוני ומואבי וסוגין כר"י דסבר הכי בפ' הערל ופליג אדר"ל ואל תתמה דהא האי שקלא וטריא דהכא דר' יוחנן היא ודעולא תלמידיה דאזיל בשיטתיה וכן אמרו בירושלמי בפ' אלמנה לכ"ג דר' יוחנן מתרץ הכי לטעמיה:

וכי תימא אם כן היכי מוכח מקרא דבנים אשר יולדו להם דור שלישי דבתו כשרה לכהונה דקרא בקהל ישראל מיירי. ואיכא למימר דמשום דפשיט התם בפ' הערל דלא שני לן בין קהל ישראל לקהל כהונה בהא ובתו כשרה בשתיהן בשוה לא חש תלמודא הכא לברורי מילתא ונקט ליה האי קרא דפשיט ודכוותא בתלמודא א"נ דהא דדרשינן התם כ"א בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה משני עממין דהיינו מצרי שני שנשא בת ישראל כדאית' התם ומ"ה מייתינן קרא דבנים אשר יולדו להם להכשיר בתו בקהל ישראל וממילא אתכשר בקהל כהונה משום בתולה מעמיו. וא"ת ולר"ל דפוסל לכהונה בתו של מצרי שני ובתו שני ובתו של עמוני ומואבי היכי מתרצינן מאי איכא בין ת"ק לרבי יוסי ובין רבי יוסי לרשב"ג דהא לא מצינו לאוקמה כדאוקימנא לרבי יוחנן דפליג עליה ואיכא למימר דאיהו מוקים דר' יוסי ורשב"ג פליגי במצרי שני ורבי יוסי דריש כל שזרעו פסול כמוהו לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול כמוהו ואלמנותו כשרה ולרשב"ג כיון שאי אתה נושא בתו אתה נושא אלמנותו ורבנן ורשב"ג פליגי בעמוני ומואבי דלרשב"ג אלמנותו כשרה דסבר בתו כשרה כר"י ורבנן פליגי עליה דסברי דאלמנותו ובתו פסולה לכהונה ואנא דאמרי כרבנן דפסלי אלמנת מצרי שני ועמוני ומואבי מפני שבתו פסולה והכי משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג וזו שיטתו של רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר:

אלמנת עיסה. פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון דהיינו כהן שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה והחזירה לשני חדשים וילדה ממנו בן לז' חדשים ולא ידע אי הוי בן ז' דבתר גרושין והוי חלל או בן תשעה דמקמי גירושין והוי כשר ותרתי ספיקי אית ביה ספק נתגרשה אמו ספק לא נתגרשה. ואת"ל נתגרשה שמא בן תשעה הוא דקודם גרושין והיינו דאמרינן דהוי ספק ספיקא. ולא נהירא חדא דלא שייך בה מאי דאמרינן עלה בכתובות דלהכי מכשיר בה רבי יהושע משום דאשה נשאת בודקת ונשאת דלא מיקרי עיסה אלא כשרין ופסולין מעורבין ביחד כמו שהעיסה מעורבת ממים ומלח וקמח וסובין ובתוספתא אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללין שנטמעו בה וכן אמרו בפירקין וכל הארצות עיסה מפני שנטמעו בהם פסולין בכשרין לכן נראה כפירוש ר"ח ז"ל דעיסה היינו ספק מגורשת שמת בעלה ונישאת לכהן הדיוט וילדה לו בן והוי ספק חלל ואותו בן נטמע במשפחת כשרים ובאת רחל ונשאת לאחת מאותה משפחה ונתאלמנה ממנו דהשתא הויא רחל עיסה שהרי הוא ספק אם נשאת לאותו ספק חלל שנטמע במשפחה והוי ספק ספקא דשמא נשאת לכשירים שבמשפחה ואת"ל לאותו שנטמע בה ההוא נמי ספק חלל הוא ואפשר שאמו אלמנה היתה והוא כשר והשתא אתי שפיר ההוא לישנא דכתובות:

למעוטי אלמנת עיסה שפסולה לכהונה. פי' דהא בתו פסולה מכהונה והא דפשיטא ליה בבתו טפי מאלמנותו משום דבתו לית לה חזקת כשרות אלמנותו אית לה חזקת כשרות:

ורמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דאתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת. פי' רב אמר הולד ממזר לענין שמותר בממזרת דשתוקי בממזר כשר ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת אבל לכולי עלמא שתוקי הוא ולא ממזר ודאי והיינו דמקשי דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דפליגי הכא בשתוקי בממזר דלרב מותר בה ולשמואל אסור בה ודלא בפלוגתא דלעיל ופרקינן דאפוך פלוגתא דארוסה שעיברה ואמרי דתרווייהו איצטריכו דאי אתמר הא דמתני' דפנויה ה"א התם אסר רב משום דרוב כשרים אצלה וקרוב הדבר לתלות שהוא כשר וראוי לאסרו בממזרת אבל ארוסה דרוב פסולין אצלה ואיכא למתלי שהיא ממזר אימא מודה רב דשרי בממזרת קמ"ל:

ואי אתמר האי דארוסה ה"א התם הוא דאסר רב משום ואיכא למתלי בארוס וקרוב לומר שהיא כשר וראוי לאוסרו בממזרת אבל בפנויה דליכא למתלי בכשר טפי מפסול אימא דשרי ליה בממזרת קמ"ל. ומינה שמעינן לצריכותא דשמואל דשרי בארוסה שעיברה דאע"ג דאיכא למיתלי בארוס וקרוב להיות כשר ואפ"ה שריא בממזרת ואי אשמועינן ארוסה ה"א התם הוא דשרי בממזרת משום דרוב פסולי' אצלה וקרוב הדבר שהוא ממזר אבל בפנויה דרוב כשרים אצלה אימא מודה לרב דאסר בממזרת שמא כשר הוא ומרובא אתא שהם כשרים קמ"ל דאפילו בהאי שרי והא דפרישנא דצריכי תרווייהו לרב ממילא שמעינן לשמואל ולא טרח תלמודא לפרושה ודכותה בתלמודא טובא:

לא צריכא דתפס. פירוש ואפילו תפס שלא בעדים מפקינין מניה דהא בשמא דתפיס בהו ולא מהני שום מגו לטעות שמא כדכתיבנא בפרק מי שמת. וקשיא לן הא דאמרינן בפ"ק דכתובות עשרה כהנים ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי והוינן בה מאי שתוקי אילימא שמשתקין אותו מנכסי פשיטא מי ידעינן אבוה מאן ניהו אלא שמשתקין אותו מדין כהונה ואמאי לא מוקמינן שמשתקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס כדפרקינן הכא ואיכא למימר דבשלמא הכא דאיכא למתלי בארוס אשמועינן רבותא דאע"ג דתפס מפקינין דיניה אבל התם דליכא למתלי בא' מאלו יותר מחברו פשיטא דאע"ג דתפס מפקי' מיניה ומאי קמ"ל להכי פירש שמשתקין איתו מדין כהונה דאע"ג דממה נפשך כהן מעליא הוא אפ"ה איני עובד עבודה דבעינן ולזרעו אחריו וליכא כלומר מתייחס אחר אביו וליכא אבל אם בת היא כשרה לכהונה כדפרישנא לעיל בפירקין:

אבל הכא דרוב פסולין אצלה אימא לא קמ"ל. פי' קמ"ל דאפילו דרוב פסולין אצלה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת. וקשיא לן דהכא גבי ולד קיימינן וקרי ליה בדוקי ע"ש בדיקת אמו שנאמנת להכשירו אלמא מכשרינן ליה לכתחלה על פי אמו ואלו התם בכתובות אמר שמואל אמר רב יהודא שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעבוד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה ופרישנא דבדיעבד מהימנא אבל לא לכתחלה ואיכא למימר דכי משוינן הפרש בין לכתחלה לדיעבד היינו גבי דידה דכיון דאית לה תקנתא. לאינסובי בישראל לא מכשרינן לה לכהונה לכתחלה אבל גבי ולד דאי פסלת לה משום ממזרות מיפסל אפילו לקהל ישראל ואין לו תקנה כדיעבד דמי ומכשרינן ליה לכהונה והיינו דפרקינן התם גבי עובד' דההוא ארוס ואריסתו הכי נמי כדיעבד דמי כלומר דלגבי ולד אף על גב דמכשרינן ליה לכתחלה גט דידיה כדיעבד דמי אבל לאו דיעבד ממש וזה דעת הרב ר' אלפסי ז"ל שפסק בהא דהכא ובההוא דהתם דתרוייהו דשמואל נינהו ולא פליגי:

סבר לה כרבי ישמעאל דאמר כותים גירי אריות הם. פי' והוה להו עכו"ם גמורים דאע"ג דמסכת נדה איפסקא הילכתא דא' גר שנתגייר לשם אשה או לשם שלחן מלכים או לאריות הוי גר רבי ישמעאל לא סבר הכי א"נ דשאני כותים דלא נשתקע שם ע"ז מפיהם לעולם אפי' אחר גמרת כדכתיב את ה' היו יריאים ואת אלוהיהם היו עובדים כו' והוי גירותם באונס לעולם ומ"ד גירי אמת הם סבר דגירי' הוו אלא שחזרו לסורם והוו להו כישראל מומר כדאמרי' ביבמות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי וזה יותר נכון:


דף עה עמוד ב עריכה


ורבי ישמעאל ס"ל כר"ע דאמר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. פי' ומאותם כותיים יש שאבותיהם נשאו בנות ישראל והוו להו ממזרים. ויש מהם שאבותיהם נשאו מינן והוו להו כותים ואי שרינן כותיים בכותית אפשר דהוו להו עכו"ם בממזר שהוא אסור. ואיכא למידק למה לן לאוקמה כר"ע כ"ש דאי ס"ל לרבי אליעזר דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר דהוי עדיף טעמיה טפי דאי שרינן כותי בכותית הוה ליה עכו"ם בבת ישראל דחמיר איסוריה מעכו"ם בממזרת. ויש שתירצו דכי אמרינן גירי אריות הם היינו כותים ראשונים אבל זרעם גרים גמורים שנתגיירו אחרי כן הלכך אותם ראשונים שנשאו בת ישראל אי אמרת דזרעם ממזר הוו להו בניהם דהשתא ממזרים וכי מינסבו לכותיים שנשאו אבותיהם מינן והם היו גרים הוו להו גר בממזרת ואסור דרבי אליעזר כרבי יהודה סבירא ליה אבל אי אמרת דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר בני אותן שנשאו מינן הם גרים שנתגיירו ואידך שנשאו בנות ישראל בניהם ישראל והוו להו כותים בכותי גר בישראל דשרו לכ"ע:

ולא נהירא שהרי לא מצינו לכותיים שנתגיירו בטהם אח"כ וכי תימא דכיון שמלין וטובלין ומקבלין עליהם מצות זהו גירותן הא ליתא חדא דהא לא טבלי בפני ג' וגר שמל ולא טבל כאלו לא מל וליכא למימר מי לא טבלי לנידותן ולקירויין לפי דפרישנא לעיל ותו דמילתא סתם אפילו היה בפני כמה מישראל לא תלינן ליה במילה לשם גירות אדרבה אמרינן דלשם הר גריזים הוא כדאמרינן במסכת ע"ז אל ימול כותי מפני שהוא מל לשם הר גריזים ולא מצינו בשום מקום בגמרא דמוכח דהדר ואגייר אדרבה כל מקום שנחלקו בהם תנאים אם הם גירי אמת. או גירי אריות לדורם נחלקו ולא לכותיים ראשונים והכי מוכח בכל דוכתא. אבל הנכון דתלמודא משמע ליה השתא דרבי אליעזר דאסר כותי בכותית משום ספק ממזרת הוא ולא משום עכ"ום בישראל מדקתני ליה במתניתין בהדי שתוקי ואסופי ומשום הכי מהדרינן לאוקמה ככ"ע דהוה ליה חשש עכו"ם בממזרת ואפילו בא להתגייר לפנינו עכשיו אין להם תקנה דומיא דשתוקי ואסופי ואלו הוה חששא משום עכו"ם בממזרת הוי ליה תקנה לישא כותי בכותית אם באו ונתגיירו בפנינו א"נ אפשר דגמרא גמירא ליה דבהא דכותי לא ישא כותית רבי ישמעאל ור"ע שייכי בה וכדאמרינן לקמן ג' מחלוקת בדבר אלא דהשתא אנשויה לגמרא דידהו וקס"ד דמאי דשייך ר"ע בהא היינו דקסבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר עד דשקלינן וטרינן ואדכרי' דג' מחלוקת בדבר מיהו למאי דקס"ד השתא אפשר דהוי טעמא דר"א משום עכו"ם בממזרת אי נמי משום גר בממזרת שהיו בהם מקצת שנתגיירו בלב שלם והם ובניהם גרים או משום דסברינן שנתערבו בהם כהנים כשרים כשנשאו מינם והם ישראלים כשרים ואתו לאיערובי באידך דבניהם ממזרים והוי ישראל בממזר. אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרת הבת דב"ש סברי דזקוקה ליבם ועולה ליבם ואי תנסב לשוק בלא חליצה הוי יבמה לשוק וב"ה סברי דפטורה מן החליצה ומן היבום וקיימא באיסור אשת אח מודים ב"ש לב"ה שאם נשאת לשוק בלא חליצה שאין הולד ממזר דיבמה לשוק בלאו ואין ממזר מחייבי לאוין מיהו ולד אח שיבמה לזו לב"ה ממזר גמור הוא כאשת אח דעלמא:

אמר רבי יוחנן אריב"ל ג' מחלוקת בדבר. י"מ דה"ק גמ' גמירא לה דג' מחלוקת בדבר מה טעם כותי לא ישא כותית דר' ישמעאל סבר כותים גירי אריות הן ונטמעו בהם כהנים פסול שהם ישראל כשר וה"ל עכו"ם בישראל ור"ע סבר דכותים גירי אמת הן אלא שמתירין יבמ' נשואה לשוק ובניהם ממזרים דיש ממזר מחייבי לאוין וה"ל גר בממזרת או כהן בממזרת שהרי נטמעו בהם כהנים כשרים ויש מהם שנשאו מינם ור"א אסור נמי משום גר בממזר לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ושרו אשת איש לעלמא ובניהם ממזרים. ואחרים פירשו דג' מחלוקת בפסול שיש בכותיים ור' אליעזר אסר כותי בכותית מטעמא דאמרי ור"י ור"ע איירי בפסול כותיים לחוד ומאיזה טעם פסלם ר' אליעזר וסיעתו אבל אינהו לא מיירי כלל בעיקר דינא אם נושא כותי אם לאו ואפשר דאינהו סבירא להו דכותי נושא כותית כרבי יוסי דגר מותר בממזרת דאף על גב דיש בהם כהנים כשרים ולר"ע אפשר דפגע ישראל בממזרת קסבר דאפילו הכי לא החמירו לאסרה מפני ספק זה דהא קיי"ל דמדאורייתא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וקהל ודאי הוא שלא יבא הא בקהל ספק יבא ואפילו ספק בודאי שרי מדאורייתא בהא דהכא דאוקימנא אדינא דאורייתא דקהל ספק וממזר ספק הם דלא החמירו חכמים אלא בספק עם ודאי והיינו טעמא דר' ישמעאל דלא חייש לעכו"ם בישראל מספיקא תדע דהא ר"י אוסר גר בממזרת וא"ה שרי שתוקי ואסופי בממזרת כדקתני כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבא זה בזה ובכללא גר עמוני ומואבי אפילו לר' יהודה כדפרישית לעיל ומותרין אינהו שתוקי ואסופי בממזרת הלכך לר' ישמעאל ורבי עקיבא נמי כותי בכותית דהוי ספק בספק שרי דאוקמוה אדין תורה כדסבר רבי יהודה דאוקים שתוקי בממזר ודאי אדין תורה והלשון הזה נראה יותר נכון מפיק דלא שמעינן האי סברא דכותי לא ישא כותית אלא לרבי אליעזר בלחוד ואיהו נמי דקתני ספקן בספקן אסור:


דף עו עמוד א עריכה


מצת כותי מותרת כו'. פירש במסכת חולין גם במסכת גיטין והתם אמר דרבנן ורשב"ג פליגי בדאחזוק ולא כתיב' דרשב"ג שרי כיון דאחזוק ורבנן אסרי עד דכתיבה ואחזוק אבל כתיבה ולא אחזוק אפי' רשב"ג מודה והיינו דתנה רשב"ג טעמיה בכל מצוה שהחזיקו בה דאלמא כולה מילתא תליא בחזקה וכן עיקר ושלא כפירוש רש"י ז"ל. אסורה משום מאי משום דשפחה ולדה כמוה דאלו עבד הבא על [בת] ישראל הולד כשר וליכא למיחש דגר בישראל הוא דהוו וא"כ למה שפחה לחוד ופרקינן דאה"נ ומעשה שהי' כך הי' ממזר מאחות וממזר מאשת איש נתערבו בהם יש ספרים דגרסי' איכא בינייהו ופירושו כמו נתערבו בהם. כלומר שממזרים הללו היו בניה של כותים שאינם נכרי' והוה לשון משותף:

מתני' הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות ראשונות שתים באביה ושתים באמה שהם שמנה. פי' כל אשה מהן ואמה כדמפרש ואזיל וששתי זוגות באמה ושתי זוגות באביה. וכהנת דקתני לאו דוקא אלא אשה כשרה לכהונה ואפילו לויה וישראלית וה"ק כהן הבא לישא אשה כשרה לכהונה בודק אחריה משום ספק קללות שהוא פסול לכהונה ד' אמהות והא דקתני סתמא הנישא משום דסתמא דמלתא אינו נושא אשה כשרה לכהונה אלא כהן. והא דאוקים מתני' לרבנן כשקרא ערער כדאיתא בגמרא היינו סיפא דמיירי בפסולי קהל אבל רישא דספק חללות אפינו בשלא קרא ערער צריך בדיקה דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללים שביניהם וכל שבפסול כהונה כגון רישא דמתני' הוא צריך לבדוק בה ואינה צריכה לבדוק בו שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין והיינו דתני רישא כולה בדיקה גבי איהו בדידה אמה ואם אמה וכלהו שארא:

ה"ג לויים וישראלים ול"ג לוים וישראלית דהכא בפסול קהל איירינן דאף היא צריכה לבדוק בו כשקרא ערער לרבנן או בשלא קרא ערער לר' מאיר ולהכי תני סיפא לויים וישראלים וא' אנשים וא' נשים במשמע וגרסי' בירושלמי ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן אמר ר' יוסי ברבי בון אחת זו ואחת זו קנס קנסי כדי שיהא אדם דבק בשבטו ובמשפחתו פי' בדין הוא שלא יהו צריכין בדיקה כלל לא לפסולי כהונה ולא לפסולי ממזר אלא שקנסו חכמים להצריך בדיקה כדי שיהא כל א' דבק בשבטו ובמשפחתו הבדוקה לו ולא יהא צריך לטרוח ולבדוק וקנסו יותר בלויים דשראלים מן הכהנים לפי שאין מדקדקין כ"כ ביוחסין ואינן מודבקין במשפחותם רבי' הגדול זצ"ל:

גמרא מ"ש בנשי דבדקינן ומ"ש בגברי דלא בדקינן. פי' דהא לא בדקינן במתני' באבות אלא באמהות לחוד ופרקינן דגברי כי מנצו בהדי הדדי ביוחסים מינצו אם אית' דאיכא מילתא קלא אית לה מכיון דליכא קלא ליכא פסולא אבל בפסולי אמהות לא מינצי ומשום אינצויי דנשי לא ידיעא מלתא לאינשי וגבי גבאי צדקה שאין צריך בדיקה אפילו באמהות משום דאיידי דמינצו טובא אפילו בפסול הנשים מדקדקין בהם ואם איתא דאיכא שום מילתא משום צד ואפילו מצד האם קלא הוה ליה:

רב אדא בר אהבה תני ד' אמהות שהם י"ב. פי' דבכל א' מד' אמהות בודק עמה אמה ואם אמה והיה להו ג' בכ"א שהם י"ב ובלויים וישראל מוסיף א' לכ"א מארבעתן והוה להו ד' בכל אחת שהם י"ו ואסיקנא דלרבנן בכ"א מד' אמהות שהן ח' מוסיף בלויים וישראלים זוג א' והוה להו ו' והיינו דקתני מתני' ד' אמהות שהם י"ו כלומר ארבעה בכל אם ואם:


דף עו עמוד ב עריכה


ששם היו מיוחסי כהונה ולוויה. פי' דכי תנן התם לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את וכהונה כהן שנמצא בו פסול לבוש שחורים ומתכסה שחורים ויוצא הולך לו כהן שלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים ונכנס משמע עם אחיו הכהנים ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן ומפרש במתני' כשם שהיו בודקים את הכהנים. כך היו בודקים את הלוים. אף מי שהיה חתום בארכי הישנה של צפורי שלא היו חותמין בה אלא מיוחסין:

ונשאו אתך בדומין לך. פי' היינו דכתיב בפ' יתרו והקל מעליך ונשאו אתך דאלו אידך דכתיב בע' זקנים ונשאו אתך במשא העם דלמא משום שכינה:

הא דאמרי' ממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש משום דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כדאיתא בר"ה ואמרינן בירשלמי מכאן למשכון ואע"ג דקי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה כתיב בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה ובצדקה כתוב מתן שכרה בצדה בכמה דוכתי שאני הכא דגלי ביה קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע חובו כופין אתו לפרוע מה שנתחייב להקדש שלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש ובירושלמי פי' בזה טעם אחר ולא אתי בגמרא דילן כדכתיבנא בפ' השותפין. כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה כדפרי' בב"ק:


דף עז עמוד א עריכה


א"כ ג"ש מאי אהני ליה. פי' כיון דקרא בכהן כתיב לא סגיא דלא תתני בכהן נמי ולא נוקמה (דוליה) בלוי לבת חלל שנשא בת ישראל:

אמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו בעם א' הוא דמיחל כגון חלל בחללה בב' עממין אינו מיחל וכ"ת א"כ בתו של כהן בגרושה וחללה זונה תשתרי דשני עממין הוא הא לא אפשר דהא כתיב ביה ולא יחלל זרעו וכי דרשינן בעמיו לאתויי עם א' היינו בזרעו שאין זרעו של כהן המחולל מחלל אחריו אלא כשנושא אשה בעמיו שהוא ואשתו מעם א' שניהם חללים וכן נראה מיפרש"י ז"ל:


דף עז עמוד ב עריכה


האי תנא איסור חל על איסור בכל אנפא לית ליה אבל איסור מוסף אית ליה. פי' איסור מוסף כל שנוסף בחתיכה זו תוספות חומרא באיסור האחרון יותר על הראשון הן לנאסר ראשון כגון שנוסף בו איסור הנאה או חומרא אחרינא או שנוסף בו איסור לאחרים שלא היו נאסרין באיסור ראשון כהני דפריש תלמודא הכא. ויש איסור כולל והוא שלא נוסף באיסור אחרון שום חומרא בחתיכה זו לשום אדם יותר על האיסור הראשון אלא שחל איסור דרך כלל על חתיכה זו עם שאר חתיכות דהיתר ומיגו דחייל אהיתיר' חייל אאיסיר' כגון נבלה שנתנבלה מערב יום הכיפורים דכי אתי יוה"כ וחייל איסור אכילה בחתיכה של היתר חייל נמי בנבלה ויש איסור בת אחת והוא כל שחלין בחתיכה א' שני איסורין כאחת שלא קדם א' לחברו ובאיסור בת א' מודו כ"ע אבל באיסור מוסיף ואיסור כולל איכא פלוגתא ומאן דמידו באיסור כולל מודה נמי באיסור מוסיף ואיכא דמודה באיסור מוסף ולא מודה בכולל ואיכא דלא מודה בחד מינייהו כדאיתא במסכת שבועות בהדיא:

הואיל ושם זנות פוסל בישראל דאשת ישראל שזינתה אסורה לבעלה אפילו ישראל חשיב בכל דוכתא איסור מוסיף:

תני תנא קמי' דרב ששת כו'. עד פרט לאחותו של כ"ג אלמנה דלא אתי איסור אלמנה וחייל אאיסור אחות ואיני חייב עליה אלא משום אחותו אמר ליה דאמר לך מני ר"ש היא דסבר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכיפורים פטור פירש"י ז"ל פטור מיוה"כ לעולם ולא מבעיא בשנתנבלה מערב יום הכיפורים דלא אתי איסור יום הכיפורים וחייל אאיסור נבלה דקדים אלא אפילו נתנבלה ביום הכיפורים דאיסור יום הכיפורים קדים אפילו בהא פטור מכרת דאפילו בעודה בחיים לא חל עליה איסור יום הכיפורים משום דקדים ליה איסור אבר מן החי. ולא נהירא דאם כן שנתנבלה ביום הכיפורים ופקע מיניה איסור אבר מן החי אמאי לא חיילו עליה כי הדדי איסור נבלה ויום הכיפורים דהא איסור בת אחת דכוותה היא דמודה בה רבי שמעון דהא דכותה אמר ביבמות פרק ד' אחין גבי זר שאוכל מליקה שחייב שתים אפילו לר"ש משום דהוה איסור בת אחת ופירש"י ז"ל התם שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה ואפילו לאחר מליקה נמי כל זמן שלא הזה דמה שלא נראית לכהנים וכדתנן במסכ' מעילה חטאת העוף מועלין בה משהקדישה נמלקה הוכשר' ליפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה דאלמא אפילו לאחר מליקה יש בה מעילה עד שמזה דמה ונראית לכהנים וכל זמן שיש בה איסור מעילה לא חיילי עליה איסור נבילה ולא איסור זרות איסור נבלה דמליקה לא חייל דהא קדים ליה איסור מעילה מחיים ואין איסור חל על איסור ואיסור זרות נמי לא חייל דאף על גב דקדשא אין איסור זרות חל עלייהו לא מחיים ולא במליקת' עד שהזה דמה ונראית לכהנים וכדתניא בהדיא בפ' אלו הלוקין זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל. הלכך כל זמן שלא הזה דמה יש בה מעילה ולא חיילי בה איסור נבילה ואיסור זרות נבילה ומכיון שהזה דמה פקע איסור מעילה וחיילי עלה איסור נבילה ואיסור זרות כאחד וכ"פ ר"ח ז"ל:

ויש שפירשו דמשום הכי פטור מיוה"פ ולא חייל אחתיכה זו שנתנבלה ביום הכיפורים באיסור בת א' משום דאיסור נבילה קודם בה לאיסור יוה"כ ולא הוי איסור בת א' דנביל' שיעורה בכזית ויוה"כ שיעורו בככותבות ול"נ דאנן לאו לחיוביה לאוכל אתינן אלא לדון באיסורין האיך חלין וחתיכה שיש בה כותבות הרי קדים וחייל ביה איסור יוה"כ כשם שחל איסור נבילה על כזית שבו ואין א' מהם קודם לחברו וזה פשוט מאוד. והראב"ד ז"ל פירש דלעולם קדים איסור נבלה לאיסור יוה"כ. שאון דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה דאף על גב דעדיין לא נתנבלה בהמה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו וכדאמרינן התם ביבמות בזר ששמש בשבת שחייב ב' באיסור בת אחת כגון דאייתי שתי שערות ונעשה גדול בשבת דהאי שעתא חייל עליה חיוב מצות. ואשתכח דחייל עליה איסור שבת ואיסור זרות כאחד הלכך אע"פ שחל שבת קודם שיבא איסור זרות לעולם אנן בתר זמן דחיילי עליה איסורו אזלינן וכ"פ הוא ז"ל בהא דאמרינן לעיל דזר שאכל מליקה חייב בב' באיסור א' משום דכבר נעשה גדול קודם לכן וחלו עליו כאחת איסור זרות ונבילה מאותה שעה ואע"ג שלא נמלק עוף זה עדיין הא כמה נבלות וכמה קדשים דמתסר בהו. ואין זה נכון כלל דלעולם בכל איסורין שעל ידי מעשה אין הולכין ואין דנין בענין חלות איסורין אחר איסורין דעלמא כיוצא בחתיכה זו לומר תתחייב בזו משעה שנעשה גדול אלא א' חתיכה זו שנתקל ביה דנין מאימתי חל עליה האיסור דאלת"ה מצינו דאיסור דוחה איסור ואנן לא אמרינן בשום דוכתא שיהא איסור דוחה איסור אלא שאין איסור חל על איסור וראיה לדבר מדאמרינן התם בההוא פירקא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו בשריפה ואינו נדון באשת איש בחנק משום דאיסור חמותה קדים באשה זו לאיסור אשת איש ואם איתא דאזלינן בתר נשים דעלמא הוה לן למימר שיהא נדון בא"א דהא גברא משעה שנעשה גדול חייל עליה איסור אשת איש גבי נשים נשואות דעלמא ואיסור חמות לא חייל עליה עד שנעשית חמותו אלא ודאי דלא אמרינן הכי שאם אתה אומר כן נמצא איסור דוחה איסור דהאי גברא כיון שנעשית אשה זו חמותו קם עליה באיסור חמות ואלו בא עליה היה חייב שריפה ואם אתה אומר דהשתא נעשית א"א יהא נדון בחנק נמצא איסור דוחה איסור והא לא אפשר דאיסור שבו להיכן הלך וכדאמרינן בפרק גיד הנשה פשיטא משום דאיקדשה פקע מיניה איסור גיד הנשה וראיה לדבר נמי מדאמר בפ' גיד הנשה דתנן דגיד הנשה נוהג במוקדשין דשקלינן וטרינן ופרישנא דמתני' בוולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים וקסבר דגיד הנשה נוהג בשליל דאיסור גיד הנשה ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קא אתו ולדברי מר"ן ז"ל למה ליה למימר דקסבר ממעי אמן קדושין ונוהג בשליל יבלאו הכי טמא דאף על גב דאיסור גיד הגשה קדם בזה לאיסור מוקדשין מכלמקום דכיון שנעשה גדול חיילי עליה איסור גיד הנשה ואיסור מוקדשין כאחת דהא איכא בעלמא כמה גידין וכמה מוקדשין וכמו שפירש הוא ז"ל בזר שאכל מליקה אלא דהא ודאי ליתא ולעולם בחתיכה זו דנין כמו שאמרנו והיינו ההוא דזר ששמש בשבת ונעשה גדול בו ביום שחייב שתים מפני שבמלאכה זו בעצמה חלו עליו איסור שבת ואיסור זרות כי הדדי ולא נתחייב בשום איסור עד עכשיו שנעשה גדול וחלו עליה איסור זרות ושבת כאחת אבל אידך דקדמי איסורי אהדדי אחר שנעשה גדול ליכא למימר הכי מטעמא דאמרן תדע דלמאן דאמר איסור חל ע"א כאחת שבת והוא יוה"כ חייב שתים ואמאי נימא דאיסור שבת קדים בשבתות דעלמא קודם י"ה זה ולחייב משום שבת לחוד אלא ודאי דהא ליתא לפי' יש לחוש האוכל נבלה ביום הכיפורים פטור שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מערב יום הכיפורים פטור מיוה"כ וחייב משום נבלה דקדים דאין איסור חל על איסור קודם ואם נתנבלה ביוה"כ מעיקרא חייל עליה איסור יום הכיפורים ולא חייל עליה השתא איסור נבלה ולפיכך מחייב משום יוה"כ ופטור משום נבלה ורבנן מודו בנתנבלה ביוה"כ ופליגי עלה בנתנבלה מעי"ה דקא סברי דאתי איסור יוה"כ וחייל אאיסור נבלה באיסור כולל במגו דאתכלל איסורא די"ה בחתיכות דהיתירא חייל נמי בנבילה דאיסור חמור חייל על איסור קל בכולל. ובמקצת נוסחאות אשכחן במסכת חולין ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא א' פירוש ולא מסיימ' דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב. משום יוה"כ ודאמרי' בנתנבלה ביוה"כ דחייל עלה איסור יוה"כ ולא מידחו משום אבר מן החי אפילו לר"ש משכחת לה בנולדה בהמה זו ביוה"כ עצמה דחייל עלה איסור יוה"כ ואיסור אבר מן החי כי הדדי וכשמתה פקע איסור אבר מן החי ואשתאר איסור יוה"כ ולא חייל עלה איסור נבלה מיהו לרבנן משכחת לה אפילו נולדה מעי"ה דאף על גב דאסיר' משום אבר מן החי חייל עלה איסור יוה"כ בכולל כנ"ל:

אפילו תימא רבנן כי אמר רבנן איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל כגון יום הכיפורים על נבלה אבל איסור קל על איסור חמור כי הכא דאיסור אלמנה קיל מאיסור אחות לא חייל עליה וה"נ אמרינן דאין איסור נבלה חל על איסור יוה"כ כדכתיבנא לעיל. ואיכא דק"ל אמאי לא קאמר דכי אמר רבנן איסור חל על איסור ה"מ באיסור כולל כההוא דנבלה שנתנבלה מעי"ה דחייל עלה איסור יוה"כ בכולל אבל הכא באלמנה ואחותו דליכא באלמנה איסור כולל לא ולאו קושיא היא דבהא נמי נהי דאיסור כולל ליכא איסור מוסיף איכא דמעיקרא קודם אלמנותה לא הוה אסורה אלא לכ"ג זה שהוא אחיה נתאלמנה איתסרא לכ"ג דעלמא דאע"ג דליכא שני כהנים גדולים בדור איכא כהן משיח וכהן שעבר שאסורין באלמנה כדאיתא בסוף מסכת הוריות אי נמי דלמחר תהא אסורה לכ"ג שיתמנה אחריו של לה וכיון דאיתוסף בה איסורא לעלמא איתוסף נמי להאי וקי"ל דמאן דלית ליה איסור כולל מודה באיסור מוסיף הלכך לרבנן דינא הוא דחייל איסור אלמנה על איסור חמותו באיסור מוסיף אלא דאין איסור קל חל על איסור חמור. ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנ' לההיא כר"ש אי משום דאוכל נבלה ביוה"כ לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע"ג דלית ליה איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף דהא אמר במסכת שבועות דאפילו מאן דלית ליה איסור כולל זימנין דמודה באיסור מוסיף וכ"ת דקים ליה לתלמודא דלא מודה ר"ש לא באיסור כולל ולא באיסור מוסיף אלא באיסור בת א' כדאיתא בפ"ד אחין מ"מ ה"ל לפרושי הכי הכא ולא למנקטיה סתמיה ממתנית' דהאוכל נבילה דההיא לאו הכריחא היא כדאמר. ואיכא למימר דאלו אתא תלמודא הכא לאכרוחי דהא ר"ש הוא הכי נמי דה"ל לאתויי ההיא דפ"ד אחין לאכרוחי דלית ליה לר"ש אלא איסור בת א' אבל לא אתא תלמודא הכא אלא דהא לאו רבנן היא דקא מודו באיסור כולל וכ"ש במוסיף ואם איתא אפשר דאתיא כר"ש דלא מודה בכולל וה"ה באיסור מוסיף מכל מקום ואפילו לא אתיא נמי כר"ש משום דמודה דאיסור מוסיף קים לן דלא אתיא כרבנן ודכותא דהא טובא בתלמודא. והא דאמרינן אין איסור קל חל על איסור חמור היינו בשאר אסורי אבל בקדשים חייל כדאיתא בכריתות פ' דם שחיטה:

והא דאמרינן בפ"ד אחין דאפילו לרבי יוסי דאית ליה הבערה ללאו יצאת זר ששמש בשבת חייב שתים בהקטרה חדא משום זרות וחדא משום הבערה בשבת ואע"ג דהבערה איסור קל והוה לאו בעלמא חייל אאיסור זרות דחיוב מיתה והא לא קשיא למאן דמפרש התם דהא אוקימנא לרבי יוסי איסורו בלחוד חשוב לקוברו בין רשעים גמורים אבל התם איכא נוסחי דייקא דרבי יוסי לאוי נמי קתני כדכתיבנא התם ואיכא למימר דאע"ג דליכא בהבערה אלא לאו כיון דאיסורא משום שבת שם שבת א' הוא והוה איסור חמור דהוה בסקילה ולפיכך חייל אכל מידי וכי האי דאמרינן לעיל הואיל ושם זנות פוסל בישראל וכדאמרינן נמי בסמוך מ"ד איסור כהונה שאני דמשום איסור כהונה להוה חמורין כל לאוין דאיתב הקמ"ל דלא חשיב איסור כהונה לגביה איסור עריות איסור חמור אלא איסור קל אבל שבת פשיטא מילתא דאיסור חמור הוא וחייל אכל מילי:

לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי מק"ו לא צריך ק"ו ממש שהרי כבר נאסר בה כשהיה הדיוט ומשום דנתמנה כ"ג לא ירד מקדושתיה אלא נקטיה לרבותא אפילו נתמנה מיד שהגדיל שלא היה הדיוט מעולם:

כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט. פי' שחייב על גרושה לחודה אף על פי שאינה זונה וחללה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפני עצמה וה"ה על חללה לחודה או על זונה לחודה כי בא זו ללמד על אלו הא לאו הכי ה"א שאינו חייב עד שיהו כולן בה. כך חלוקה אלמנה בכהן גדול סלקא דעתך אמינא כיון דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה לא לחייב על אלמנה לחוד קא משמע לן דילמוד מגרושה דהדיוט דכהן גדול לא צריך קרא בפני עצמו דהא מגרושה (יליף) אלא ללמד על אלמנה אתא שיהא חייב עליה ולוקה עליה ובהא נמי חשיב לאו שבכללות שהרי לכך יצתה גרושה וכי הויא גרושה וחללה זונה לקי אכולהו למאן דאית ליה איסור חל על איסור כיון דהוה איסור מוסיף ולמאן דלית ליה איסור חע"א נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים אבל ליכא לפרושי כדפי' רש"י ז"ל דקרא אתא לחלקן ולחייבו על כולן דא"כ תפשוט מהכא דאיסור חע"א באיסור מוסיף מיהא תקשי לכלהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא אלא ודאי דליתא אלא כדפירש"י כנ"ל:

הא דאמרינן אין חללה אלא מאיסור כהונה. פי' דכולה יתירא הויא דלא לכתוב חללה וזונה דכ"ג דתיתי מכהן הדיוט אלא מיותר היא לדרשה שאין חללה באה אלא מאלמנה וגרושה שהם פסולי כהונה ובדין הוא דליכתבה בתר זונה שהיא גם כן מפסולי כהונה וכדאמר בסמוך אלא משום דאיכא זונה פוסלת בישראל כשזנתה תחת בעלה והייתי סבור אפילו מאיסורין דלאו כהונה הוה חללה להכי כתביה בתר אלמנה וגרושה ואמר כי זונה מיותר לג"ש נאמר כאן זונה וגו':

אמר רב אשי הלכך. פי' כיון דאין חללה אלא מאיסור כהונה כהן הבא על אחותו זונה משויא לה דכל נבעלה לפסול לה הויא זונה לכהן חללה לא לה דכשבא עליה לא הוה בה פסול כהונה אלא פסול עריות השוה לכל. וכ"ת ואמאי והא בהעראה בעלמא נעשית זונה כדאית' ביבמות וכיון דכן כי גמר ביאתו הויא כפסולי כהונה ונעשית חללה. הא לא קשיא לפום מאי דכתיבנא בפ"ק דכי אמרי' דהעראה שמה ביאה ומחייב כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה הלכך בגמר ביאה הויא זונה:


דף עח עמוד א עריכה


אמר רב יהודה כ"ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. פי' משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי' כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם:

ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. פי' דכה"ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ"ע כנ"ל. והכי מוכח ממאי דכתיב' בפ' המקבל ושם מבואר יפה:

אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה. פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דלמ"ד יש שליח לדבר עבירה כ"ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש' הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ"ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ומפ' לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל כן פי' רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל:

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה. פי' דאע"ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא' הם דכתיב לקחת' להיות לו לאשה:

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ"ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ' כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי' דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד' ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי' לא לקי כדאסקי' במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל:

ויש מרבותינו ז"ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ"ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא"כ אדדייקי' מהכ' לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי' ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי' מימר' דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית' ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ"ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת'. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר' יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו' לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא' והא קי"ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי' באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא' קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס"ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה"ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה. פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה"ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ"ל וכתבינהו בהדדי ד"ה):

תניא רבי יהודה גר זכר שנשא בת ישראל כבת חלל שנשא ישראל שפסולה לכהונה והדין ניתן כו' עד מצרי שני יוכיח פירוש שנשא בת ישראל שאין יצירתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה ואתיא כר"ל. כדפיריש' לעיל ונכון אבל רש"י ז"ל מפרש והוא מצרי שבא על מצרית ראשונה יוכיח שבתו פסולה לכהונה לדברי הכל והשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דמצרי במצרית ליכא שום עבירה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר דדריש מזרע ואפי' מקצת זרע כדלקמן ולא עביד האי ק"ו דר"י משום קרא דכתיב מזרע מפיק מיניה אי נמי דרבי יהודה מייתי ליה במה הצד דגר פוסל בביאתו ורבי אליעזר לא סבר ליה דגר פוסל בביאתו כדאמרינן בסמוך ורש"י ז"ל נותן טעם אחר בדבר ואינו נכון תניא רשב"י אומר גיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה פירש"י ז"ל דלא מפסל' משום זונה ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לעכו"ם בגיותה והויה זונה ול"נ חדא דהא ביאתה לאו ביאה היא בשום מקום ולא בעריות לחיובא ותו דהא בדאורייתא פליגי ואלו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם כותית הם זונות ועוד דהא"ר יוחנן וכלן מקרא א' דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות ואף על גב דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש וכדאמרינן בעלמא הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש וזה מבואר ותו לא מידי אבל י"ל לפי' רש"י ז"ל דודאי מה שפי' יחזקאל היינו משום דאשמועינן דזו בכלל זונה ולא מפני שנבעלה אלא כל שנולד' בגויית חל עליה שם זונה שהרי אין הדעת נותנת שיחזקאל איסורי כהונה שלא נאמרה בתורה כלל בענין זה שהאריך בו הכתוב כ"כ:

מאי אפילו. פי' אמאי אסקיה תרי דרגי שאמרו שניהם שהוא עובר בחדא סגי ופריק דלרבותא נקט דאפילו בהא לא מהימנא:


דף עח עמוד ב עריכה


יכיר ל"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס. פירוש דההיא שעתא לאו בר הקנא' ולפיכך אפילו לר"מ לא קנה מדין מתנה שנתן לו קודם לכן דאף על גב דאר"מ אדם מקנה חברו דבר שאינו ברשותו ושאינו בעולם מ"מ אין המתנה חלה אלא כשבא לרשותו ובא לעולם כדכתיבנא לעיל הילכך כיון דהשתא לאו בר הקנאה הוא אין במעשיו כלום ולהכי זכי משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים והא דלא נקט בנכסים שנפלו לו אחר מיתה משום דהני נכסים ראוים הם ואין בכור נוטל פי שנים באוי כדאיתא בבכורות וביש נוחלין איכא מרבנן ז"ל מאן דדייק מהכא דגוסס אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ואין גיטו גט ומסעדי לה נמי מההוא דאמרינן במסכת גיטין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נתנו לו בחזקת חולה ואמר עלה בגמרא דדוקא הניחו חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא גוסס אין גטו גט. והא ליתא דהא תנן בהדיא במסכת שמחות ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום וכ"ת דהתם היא במילי דאתו ממילא אבל מתנה וגט דבעו אמירה והקנאה לא הא ליתיה דהא אמרינן בערכין גוסס נודר ומעריך ועוד אין לך גוסס בעול' יותר מי ששחטו ב' או רוב שנים או צלוב או מגוייד שגטו גט כשדעתו מיושבת עליו כדאיתא התם בפרק מי שאחזו וה"ה להאי וכיון דגטו גט ודאי מתנתו מתנה וכל שכן הוא. וההיא דהמביא גט ה"פ ל"ש שנותנה לה בחזקת שהוא עכשיו קיים אלא בחולה שרוב חולים לחיים אבל בגוסס אינו נותנה לה דחיישינן שמא עכשיו מת הוא שהרי רוב גוססין למיתה ובכי האי חיישינן למיתה בתר רובא הא אלו ידעינן ודאי שעדיין הוא גוסס ודעתו מיושבת עליו כמו שהניחו ודאי נותנו לה ומתגרשת גירושין גמורים ומאי דאמרי' הכא בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושבת עליו אין מתנתו מתנה אלא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו נשתתק שכך סתמן של גוססין והוא הדין דיכול לומר בנכסים שנפלו לאחר שנשתתק אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שרוב גוססין משתתקין וכ"כ ר"י הזקן בעל התוספות ז"ל וכבר כתבתיה בפ' מי שאחזו בס"ד מפי רבינו נר"ו:

הא דאמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה י"מ דמסברא אתינן עלה דכיון שנאמן לפוסלו בממזרת כ"ש באלו אבל הר"ר אליהו מפר' פי' דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ופרישנא לעיל דהיינו שנוא' בנשואיה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקאמר רחמנא יכיר אותו שהוא בכורו אלא שהוא בן שנואה זו וכן אמרו בירושלמי בן שנואה יכיר בן אהובה יכיר ויפה פי' ז"ל:


דף עט עמוד א עריכה


אתמר קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. פי' שיש בה סימני בוגרת השנויין בפי יוצא דופן (דף מ"ז) ולא ידעי אם כשקדשה אביה ביום זה היתה עדיין נערה שהיא ברשותו או אם כבר בגרה ויצאתה מרשותו רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכיון דהשתא בוגרת צפרא נמי בוגרת ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם מן הספק ואסיקנא דאי בתוך ו' חדשים של ימי נערות כגון דידעינן ודאי אימתי התחיל זמן נערות לא אמר הרי בוגרת לפנינו שכל ו' חדשים אלו חזקה הם לנערות עד שידוע לנו שבגרה ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוהו בוגרת ולא למפרע ואם אחר ו' חדשים חזקה הם לבוגרות ודכ"ע אית להו דרב ואין חוששין לקידושי האב כלל אלא הכא ביומא דמישלם שיתא חדשים פליגי דההוא יומא לא מוחזק לא בנערות ודאי ולא בבגרות ודאי ושקול הוא בשניהם דזימנין דבגרה וזימנין דלא בגרה הילכך האי יומא לא קיימא בחזקת נערה ולא בחזקת בוגרת ומשמע מדלא אוקימנא בדלא ידעינן בהאי איתתא סימני נערות דמעיקרא מידי כן אייתיתינהו דמני להו אלא שמצאנוה בסימני בוגרת עכשיו דבהא דכולי עלמא חוששין לקידושי שניהם. ואפשר נמי דה"ה דתלינן בה וחדא מנייהו נקט:

ואקשינן לשמואל מדתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. פי' ומתחלתו היה שלם ודאי ואין ידוע מאימתי התחיל ליחסר כל טהרות שנעשו על גביו כלומר כל טהרות שנגע ועשה טמא שטבל שם על סמך טבילה זו למפרע טמאות ואפילו טהרות שנגע בר"ה דאע"ג דספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא לא בספק חסר משוינן לה למפרע אלא ודאי חסר ומי שטבל בו טמא ודאי אלא כיון דהשתא חסר למפרע נמי חסר ודאי מכיון שראוי לחסר והיינו דרב דאמר דכיון דהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ודאי וקשי' לשמואל דמשוי לה ספק ופריק דשאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אבל הכא ליכא למימר אוקמה בחזקת בוגרת דהא לית לה חזקה דבגרות עד לאחר ו' חדשים כדפרישנא:

וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאה מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכדאמרי' בשליא בבית דכיון דרוב שליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דה"ל שליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה וה"ל כשליא וה"ה להא וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע מעת לעת כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעה נפקו טהרות מחזקתם והוה כנדה גופה וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע:

ומקשינן אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר עד השתא. פירוש דהא מתחלתה שלם הנחנו אותו ואוקמי' אחזקיה ואסיקנא דלא דמי הא דשמעתין למקוה במקוה איכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו וחדא דהוה חסר לפניך והכא ליכא אלא חדא לריעותא והיינו הרי בוגרת לפניך אבל חזקה דבגרות ליכא ומשום הכי משוינן ליה התם למפרע בודאי חסר והכא משוינן ליה ספק ואף על גב דבסוטה ליכא אלא חדא לריעות' ומשוינן לה טמאה ודאי לא דמי דהתם מכאן ולהבא אבל הכא למפרע לא. אי נמי דשאני התם דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפריק ר"ש בריש מסכת נדה דהא דמיא למעת לעת שבנדה שתולין ולא אוכלין ולא שורפין כדאיתא התם. והא דלא אקשינן לרב מההיא דבנדה משום דשאני התם דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ובדין הוא שתהא דיה שעתא דנוקים איתתא בחזקתה אלא שעשו חכמים סייג לדבריהם לטהרות מיהת כדאיתא התם כנ"ל:

ולשמואל מ"ש מחביות דתניא היה בודק את החבית. פירש בריחא או שתקן ממנו קצת וטעמו דאי לא אסור לטעום ואפילו לכהן כי טבל אסור לכהן להיות מפריש עליה והולך ואח"כ שנמצאה חומץ וכל שבודאי חומץ אין תרומתו על היין תרומה ולאו משום דהוה להו שני מינין כפירש"י ז"ל הכא אלא משום דהוה תרומות טעות. וכדפרישנא בפ' האיש מקדש כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ו) אפליגו בה אמוראי דחד אמר כל ג' ימים הראשונים של אחר בדיקה ודאי יין דטעמיה חמרא וריחא חלא חמרא מכאן ואילך ספק. וחד אמר כל ג' ימים האחרונים הסמוכים למציאה ודאי חומץ דבודאי כבר איקרם ג' ימים קודם לכן וה"ל טעמיה וריחו חלא דהוה חלא מכאן ואילך ספק חומץ ואפילו ג' ימים הראשונים דדילמא לאלתר איקרם והוה ריחיה חלא דדיניה כחלא והכי מפרש התם:

ורמינן חביות אמקוה. פירוש דקס"ד דהא דחביות רבנן היא ומ"ש התם גבי מקוה דמשוינן לה ודאי חסר למפרע ומ"ש הכא גבי חביות דמשוינן לה ספק חומץ למפרע ופרקינן מאן תנא חביות ספיקא הוה ר"ש דלגבי מקוה נמי ספק משוי לה דתניא מקוה שנמדד כו' אבל לרבנן ודאי חומץ משוינן ליה כי השתא דומיא דמקוה ופירותיו טבלים ודאי למפרע והשתא דאמר הכי מסתברא דלית הילכתא כההיא מתניתא דחביות דהא אוקימנא כר"ש ואנן כרבנן דמקוה קי"ל וה"ה גבי חביות דהא כי הדדי נינהו ומן התימא הגדול על הרמב"ם ז"ל שפסק במקוה כרבנן ובחביות כר"ש ואפשר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן משום דהתם בפ' המוכר איפלגו ר"י וריב"ל בפירוש דהאי מתניתא דחביות במאי דקתני כל שלשה ימים ודאי וכדכתיבנא לעיל דאלמא הלכתא כההיא מתניתין אלא דאם כן אמאי מקשי' הכא לשמואל מחביות ומקוה מרבנן לימא אנא דאמרי כר"ש דהלכתא כותיה ותו דאם כן במקוה נמי הוה ליה למר"ן ז"ל למיפסק כר"ש דמאן פלגינהו ואמאי נקט חוטרא בתרי רישי אלא ודאי הלכתא כרבנן בתרווייהו ומאי דאיפלגו ר"י וריב"ל התם בפי' דמתניתא דחביות לאו משום דהלכת' כותיה בספיקו אלא למגמר מינה מאי דס"ל בדינא דטעמיה חמרא וריחיה חלא אי הוה חלא או חמרא דבהא לא איפלגו רבנן עליה ושפיר מצינן למגמר מיניה הא דינא מכלל ודכותיה בתלמודא טובא כנ"ל. ובריש מסכת נדה דר"ש ורבנן לא למדוה אלא מסוטה ואף על גב דחד מנייהו לא יהיב להו דין סוטה דרבנן מיטמו אפי' ברשות הרבים ורבי שמעון ברשות היחיד תולה משא"כ בסוטה דטמאה ודאי כבר פי' רבינו תם ז"ל דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שמחלקין בין אלו לסוטה דלכולי עלמא איכא חלוקה בינייהו ובהאי חלוקה פליגי דרבנן סברי דכרה"י דמי הני לסוטה אבל לא ברשות הרבים לגריעותא דהתם חדא לגריעותא והכא תרתי ור"ש סבר דבר"ה דמי לסוטה לטהרה אבל לא ברה"י דהתם רגלים לדבר שקנא לה ולהכי הויא ודאי אבל הכא ליכא רגלים ותולין וכדמפרש התם:

נימא כתנאי דתניא מי שהוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה. פירוש הא מתניתא איתא בפרק מי שמת אמתניתין דתני לא כתב בה ש"מ הוא אומר ש"מ הייתי פירוש וכיון שעמדתי חזרה מתנתי והם אומרים בריא היית פירוש שאין בשטר המתנה שום הוכחה לענין זה וע"כ מיירי בדאית בה קנין דאי באמירה בעלמא מאי הם אומרים בריא היית דהא בריא לא מקני באמירה וע"כ לאו מתנה במקצת היא דא"כ מאי הוא אומר ש"מ היית דהא מתנה במקצת אם עמד אינו חוזר ואפילו במצוה מחמת מיתה אלא ודאי מתנה בכל היא והיינו לישנא דהם אומרים בריא דמשמע דחילק כל נכסיו לרבים וארישא קאי דקתני כתב כל נכסיו לאחרים ואית בה קנין אי נמי כגון שכתב בשטר סתם אנו העדים מעידין שנתן פלוני כל נכסיו לפלוני וכן פירש הר"ד יוסף ז"ל. במיפה את כחו ולא מוכיח אם הוא מתנת בריא או מתנת ש"מ ואלו היו העדים כאן יכולין היו לברר הדבר ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר דלית בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדפרשי' התם. ועל הא איפלגו רבי מאיר ורבנן במתניתין מי נאמן ואמרו ליה חכמים המע"ה ואיפלגו בה במתניתא רבי יעקב ורבי נתן דר"י סבר דנכסי בחזקת נותן קיימי ועל המקבלים להביא ראיה שהיה בריא ורבי נתן סבר דבתר השתא מוקמינן לה ואם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהי' למפרע ש"מ כשנתן מתנה זו ואם ש"מ הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שהיה בריא כשנתן מתנה והתם פריש רבא טעמיה דרבי יעקב ורבנן דמתני' דקיימי כוותיה משום דספיקא ואוקי ממונא בחזקת מריה ומשום הכי פרכינן הכא לימא רב דאמר כרבי נתן ומוקים לה בתר השתא דבצפרא נמי בוגרת כי השתא ושמואל דאמר כר"י דספיקא והתם דאיכא חזקת נכסים מוקמי' נכסי בחזקתייהו הכא דליכא חזקת הגוף הוה ספיקא וחוששין לקדושי שניהם ופרקינן אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י התם הוא דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ובכי האי גוונא לא אזלינן בתר השתא למפרע כיון דאיכא חזקה דמרעא הוא אבל הכא ליכא למרעה לשוויוה בוגרת בצפרא דליכא למימר אוקמה בחזקת נערה דהא כל יומא דמישלם לית לה חזקה דנערות ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"נ ע"כ לא קאמר אלא דכ"ע בחזקת בריאים קיימי ואיהו מפיק נפשיה מחזקיה אבל הכא משום דחיישינן לקדושי האב דצפרא מי מפקינן לה מחזקתה דבגרות הוא כל הדין יומא לית לה חזקה דבגרות דביומא דנא לית לה שום חזקה כלל כדפירש לעיל:

ופסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב אפילו בשאינו מכחישתו וכ"ש במכחישתו לומר דקים לה שהיתה בוגרת בצפרא שמואל נמי מודה בהא והא דאיצטריך תלמודא למיפסק כותיה דרב אף על גב דהא קי"ל דכל רב ושמואל הלכתא כותיה דרב באיסורי והכא איסורי הוא היינו משום דאמימר פסק כשמואל וכיון דהוא פלוגתא דאמימר ורב אשי פסק תלמודא כרב (וכרב אשי) ותו דפשטה דמתניתין דרבי נתן כרב ושמואל דאמר כרב יעקב דהלכתא כותיה וקמ"ל תלמודא דשנוייא דשניין שינוייא היא דרב דאמר אפילו כרבי יעקב. ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קידושיה כנ"ל:


דף פ עמוד א עריכה


מלקין על החזקות כדר"י דא"ר יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה כלומר שראוה לובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה משום נדה משום חזקה זו בלא ראיה אחרת:

וסוקלין ושורפין על החזקה כדרב הונא דאמר איש ואשה כו'. פי' וכ"ש לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בניו או אחיו ואינם צריכין לראייה.

ואזדו לטעמייהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו לטפח. פירש"י ז"ל דהאי תינוק בודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו אלא דלא ידעינן אם הוא טמא או לא וחכמים מטמאין משום דאחזוקי ליה בטמא שדרך התינוק לטפח באשפה שיש בה כמה נבלות ושקצים ורמשים דמטמו ליה. ול"נ האי פירוש חדא דאם כן דודאי נגע בעיסה היכי אמר דעיסה זו בחזקת טהרה עומדת הא כיון דתינוק נגע בה בטלה חזקתיה והויא כתינוק וכדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל בנדה ומקוה ושליא בבית ותו דהא כל התינוקות בחזקת טמאין הם מפני שהנדות מגפפות אותן כדאיתא בתוספתא ולמה לי טעמא דמטפח בשרצים ונבלות ותו בהדיא גרסי' בירושלמי דפרקין תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה. לכ"נ כמ"ש רבינו הגדול ז"ל דהכא בשאין ידוע אם נגע אם לא ותינוק ודאי טמא ור"מ מטהר דשמא לא נגע בו ואיכא חזקת עיסה ורבנן אומרין שדרך תינוקת לטפח בעיסה כדמפרש טעמייהו ואזיל. ואף על גב דבצק בידו מטהר ר"מ דשמא לא נגע ובצק זה שבידו ממקום אחר היה או אדם טהור נכנס שם שנתנו לו כך פירש בתוספות:

והוינן בה מ"ט דר"מ סבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא:

ורבנן סברי מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיף. איכא למידק טובא דהא בריש פרק האשה זוטא דיבמות אשכחן להו לרבנן ור"מ דאמרי דהיכא דאיכא רובא מהאי גיסא ומיעוטא וחזקה מהאי גיסא סמכינן מיעוטא אחזקה ה"ל כפלגא ופלגא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ושמע' שמת בעלה לא תנשא ולא תתייבם שמא מעיברת היא צרתה חמותה תנשא כו' ושקלינן וטרינן עד דאמר רבא רישא חזקה לייבום ורובא לשוקא דרוב נשים מתעברות וחזקה לא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא סיפא דחמותו ולא ידעינן ליה אחי וחיישינן לעבור חמותה חזקה לשוק ורובא לייבום סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה כפלגא ופלגא והאי פירוקא אליבא דכ"ע הוא בין לר"מ בין לרבנן וה"פ רבנן ז"ל התם וספרים יש שכתוב בהם בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן הוא וכ"פ רבינו האיי גאון ז"ל:

ותירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל דהכא נמי ר"מ כפלגא ופלגא דאין ליה וכיון דהוי שקולין טהור דאפושי טומאה לא מפשינן כדאמר בכמה דוכתי והיינו דקאמר דאיתרע ליה רובא ורבנן סברי דמיעוטא לא חשיב כולי האי לצרופי בהדי חזקה לטהר אלא עדיין הרוב מכריע וטמא להיות תולין ולא אוכלין ולא שוחין דלא משוינן ליה טמא ודאי וכדקאמר רבי יוחנן הכא והתם בנדה שלהי פרק כל היד אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והביא ראיה לדבריו דהכא ספיקא הוי לרבנן ולא טמא ודאי מדאמר במסכת נדה אמר רבי יוחנן בשלשה מקומות סמכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי מקור שליא וחתיכה והוינן בה ותו ליכא והא איכא ט' חניות והא איכא ט' צפרדעים כו' והא איכא כו' ומפרק להו כולהו ואמר דהא דרבי יוחנן אי אתא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' דלא שרפינן עלה תרומה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא דתנן תינוק שנמצא כו' וא"ר יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה אלמא לא עשו רובא דאיכא חזקה בהדי' כודאי טומאה אלא ספק ולר"מ עבדו הספק שקול ואפושי טומאה בטהרות לא מפשינן ולרבנן הוי ספק קרוב לודאי שהרוב מכריע לטומאה ותולין ולא אוכלין ולא שורפין ולפום הא אומר מורי נראה דמאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כן בפ"ק דחולין לאו דוקא רוב אלא כל המצויין דאי לא סמוך מיעוטא לחזקת בהמה דקיימא בחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא וספיקא דאורייתא לחומרא וכדפרישית התם ונכון הוא:

מיהו מסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כפלגא ופלגא התם הוא שהמיעוט מסולק מן הרוב עצמו שמאותו רוב דתלינן רוב נשים מתעברות יש מקצתן שמפילות וחזר אותן רוב כאלו הוא מחצה ומצטרף המיעוט עם החזקה להיות כמחצה אבל הכא שהמיעוט ההוא אינו נוטל מחלק הרוב אלא מיעוט בפני עצמו מלבד הרוב שרוב תינוקות מטפחין והמיעוט הנשאר אין מטפחין והרוב עומד בעצמו ובכחו קיים אין המיעוט חשוב להצטרף עם החזקה להיות כנגד הרוב כפלגא ופלגא והתם נמי דוקא מיעוט דמפילות מצטרף בחזקה כנגד הרוב אבל לא המיעוט דנשים שאין מתעברות שאינו מסולח מן הרוב. וכ"ת ולמה לי התם חזקה דהיתירא ת"ל דאיכא תרי מיעוטי מיעוט שאין מתעברות ומיעוט שאין מפילות וה"ל פלגא. י"ל דנשים שאין מתעברות אינם מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד מק' או יותר ולפום הא האי דחולין שפיר אתיא כפשטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם רוב ממש ובהכי סגי מפני שהמיעוט אינו מסולק מן הרוב וכמאן דליתיה דמי כדאמרינן הכא והשתא שפיר איפליגו בהאי דהכא ר"ל ור"י דריש לקיש סבר דכיון דלרבנן רוב גמור הוא סמכו אל הרוב ועשאוהו כודאי אפילו לשרוף תרומה ור"י סבר שלא סמכו חכמים על רוב זה לשרוף תרומה שאין חזקתן של רוב תינוקות שמטפחין בעיסה כדאי לשרוף עליה תרומה אע"פ שהוא רוב ממש ולא סמכו על הרוב לעשותו כודאי אלא באותן שלש מקומות ואמר ולר"י אי זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה דתניא עיסה בתיך הבית ושרצים טמאים וצפרדעים שהם טהורין מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה ואינו ידוע מאיזה מקום היו ההתיכות הללו אם מן השרצים או מן הצפרדעים אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה פירוש דאזלי בתר רובא לטמא או לטהר כודאי ואם רוב שרצים טמאה לשרוף את התרומה. וכ"ת ומ"ש הא מההוא דתינוק שלא עשאוהו כודאי אלא ספק לתלות ורבי יהודה יש לומר משום דהכא ודאי מגע איכא וליכא חזקה דעיסה דהדר' לה כחתיכות כדפרישנא לעיל משא"כ בהאי דתינוק דליכא ודאי מגע ואיכא חזקה דעיסה בהדי מיעוטא והוי כפלגא ופלגא. ולפי' רש"י ז"ל שפירש בהאי דתינוק דודאי נגע חשבינן ליה י"ל דשאני הכא דהוי רובא דאיתיה לקמן דרובא דשרצים בבית עמנו משא"כ גבי תינוק דאזלי' בתר רוב תינוק' דעלמא דהוי רובא דליתיה קמן וכ"פ הוא ז"ל וכ"ת לרבנן ור"מ בההיא דתינו' למה לי רובא כיון דספיק' הוא והוי רה"י הוי לי' ספק טומאה ברה"י דספקו טמא ולא אוכלין ולא שורפין כדאמר רבנן השתא אליבא דרבי יוחנן ור"מ האיך מטהר. וי"ל דכיון דהוי דבר שאין בו דעת לשאול אפי' ברה"י ספקו טהור דלא גמרינן מסוטה אלא כל שיש בו דעת לישאל כוותה כדאמר במסכת נדה ובכל דוכתא וכדמוכח בהא דבסמוך דאמר תניא כותיה דר' יוחנן ב' דברים אין בהן דעת לשאול פי' והוה מדינא דספיקם אפילו ברה"י טהור ועשאום כמי שיש בו דעת לשאול דהוה ספקם ברה"י טמא ואילו הן תינוק ועוד אחרת וחששו בהן על הרוב לתלות ולעשות ספק ומדקא מצרף הא דתינוק ובאידך תניא בהדיא דתולין לא אוכלין ולא שורפין מכלל דה"ה בתינוק והיינו כר"י ולא כריש לקיש:


דף פ עמוד ב עריכה


אמר ריב"ל לא שנו אלא במשקין לבנין אבל במשקין אדומי' לא דאם איתא דנקור בה מינכרא מילתא ופרכינן ודילמא בלעתינהו עיסה אלא אמר ר' יוחנן דבר זה שמע בריבי דבאדומים תולין להיתירא אבל לא שמע פי' שלא בכל האדומים התירו אלא בעכורין והכי אתמר לא שנו דבאדומים נמי תולין אלא בצלולים שהם כל כך צלולים שאפילו בבואה של תינוק קטן נראית בהם וכ"ש של גדול דאף על גב דאין מראה אדמימות ניכר בעיסה חיישינן שמא בעלתינהו אבל בעכורים כיון דאדומים הן ועכורין דלא בלעתינהו עיסה ואין אדמימות ניכר בהו טהורה דאם איתא דנקור מינכרא מילתא ואפילו במשקין לבנים לא אסרו אלא כשהם קרובים לעיסה אבל אם רחוקים מן העיסה מאוד לא שאפי' שתו מהם התרנגולים בעוד שהולכין לנקר בעיסה ינגב משקה שבפניהם ולא תטמא העיסה שהתרנגולים עצמם אינם טמאים כלל דבעלי חיים אינם מקבלים טומאה חוץ מן האדם שמקבל טומאה מן האב הטומאה ולא מן האוכלים ומשקין טמאים ואין טמאות עיסה זו אלא מפני המשקי' שטפחו שם כשנקרו תרנגולים בפיהם אבל אם נתנגב פיהם קודם שנקרו בה לית לן בה וזה דבר פשוט:

מתניתין לא יתיחד איש עם ב' נשים כו'. פי' אפילו עם ב' נשים וכ"ש עם אשה אחת מפני שהנשים דעתן קלה עליהן ומחפות זו על זו ולא מכספי מהדדי והא דקתני סיפא מי שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהם קשיא לן מאי איריא מי שעסקו עם הנשים אפילו אינש אחרינא לא יתייחד עם ב' נשים וליכא למימר דרישא ב' נשים דוקא אבל ביותר מב' נשים מתייחד וקמ"ל סיפא דמי שעסקו עם הנשים לא יתייחד אפי' עם נשים הרבה כדפירש רש"י ז"ל דהא אמר בגמר' דטעמא דרישא מפני שהנשים דעתן קלות עליהן ומחפות זו על זו ולא מכלימין מהדדי והאי טעמא אפי' בנשים הרבה איתיה אלא דאיידי דבעי למיתני אבל אשה א' מתייחד' עם ב' אנשים נקט רישא ב' נשים. ויש לומר דסיפא אתא לכשרין דקיי"ל דאשה א' מתייחדת עם ב' אנשים בכשרין כדמפרש בגמרא אבל אם עסקו עם הנשים הוה להו כפריצים ואין אשה אחת ולא הרבה מתייחדין עמהן אע"פ שהן ב' וכן פסק רבינו הגדול זצ"ל:

גמרא ורבנן כי ההיא מעשה דההיא איתתא האי מעשה איתיה במקצת נוסחי. דאיתתא מית גברא והות בכי ליה יומא כו' עד דיהבתיה לבעלה ולצלבי' בצליב' ז"ל לא גריס לי' ומפ' בע"א כמ"ש בפירושיו. לאו כשרין כגון אנן אלא כגון רבי חנינא ורב פפי וחביריו פירוש צניעות נהג בעצמו דאלו מן הדין סתם כל אדם כשרין לענין זה עד שיהא מוחזק בפריץ וכ"ש אינהו דחכימי וחסידי ומשום ענותנותא הוא דאמר הכי וזה פשוט:


דף פא עמוד א עריכה


אמר רבא מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. פירוש שאשת איש שנתייחדה עם א' ושהתה עמו כדי ביאה אין ב"ד אוסרין אותה לבעלה מפני כך אע"פ שיש עדים בדבר כרישא דקתני מלקין והתם לא סגיא בלא עדים וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסיר' ליה דהודאתו עדיפא מעדים אי נמי עד דאיכא עדי טומאה ממש או שיראו מנאפים או כמכחיל בשפופרת אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפילו אין לה בנים וכדאמרן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו ובי דינא בעדים הוא דמפקי כלומר בעידי טומאה ואמר נמי בפרק בתרא דמסכת גיטין בשילהי פירקא אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בשוק בכלן ר"מ אומר תצא אמר ליה ריב"נ אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שני עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור כלומר שלוה או מכר ולא משום אמתלאות גמורות אף כאן דבר ברור כלומר עידי טומאה דבלאו הכי לא הוה דבר ברור וכדאמר נמי בפ' האיש מקדש הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דתנן במסכת כתובות העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה לאו דמפקי' לה בי דינא מיניה בע"כ אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה וכ"נ הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה היינו שאם רצה להוציא יוצאה בלא כתובה לא שיוצאיה ממנו ב"ד בע"כ וכ"פ שם הגאונים ז"ל. ודין הוא דהא קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה אבל בסתירה בלא קנוי אינה נאסרת ואפילו במקנא לה על פי עצמו או במקנ' לה ע"פ עד א' ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא במסכת סוטה והרי אין לך מכוער גדול מזה והא דאמרינן בשלהי מסכת נדרים ההוא נואף דעל גבי דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב בבבא הוה תחלי התם וטעמינון חויא בעא מאריה דביתא למיכל מנהון אמר לי' ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמיה חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאלו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה כדאמר בפרקא דלעיל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפילו על פי עכו"ם שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם הודה נאמן דהוה ליה ספיקא כדאיתא בפ' קמא דכתובות. אלא דבכה"ג דליכא עידי ייחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו חייב לפרוע לה כתובתה שאם אין אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיהא לה כתובה:

פסק נמצאת אומר כי שלשה דינין בדבר דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ובית דין מוציאין ממנו גם כן על פיו וחייב לפרוע לה כתובתה. ובעוברת על דת משה ויהודית או בעידי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה והוא דאיכא התראה כדאיתא במסכת סוטה מיהו דוקא בעוברת על דת אבל בדת יהודית או בעידי דבר מכוער אינה צריכה התראה והא דאיבעיא לן התם בעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה אם מותר אם לאו ולא איפשיטא התם במקום בעיא הא איפשטא מאידך דקיימא לן דבעל שמחל על קנויו קודם שנסתרה שהוא מחול וכל שכן לעוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים ואין בית דין מוציאין מידו וכ"פ רבותינו ז"ל. וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בבית דין ולהוציאה ולא הוציאה גלי אדעתיה דמחל ותו לא מפסיד לה לכתובתה. איכא עידי טומאה ממש או עידי קינוי וסתירה שהוא כעידי טומאה בית דין מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה ואפילו יש לה כמה בנים ואינה צריכה התראה כלל ועידי טומאה קיימא לן כשמואל דאפילו לעונשין סגיא שיראו המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת מיהו כל היכא דאיכא דבר מכוער ורצה הבעל והוציאה וכנסה נטען בית דין מוציאין ממנו בע"כ וכל שהוציאה בעל מדינא אפי' מעצמו בענין שאסורה לנטען אי כנסה נטען מוציאין בית דין ממנו ובהא חמיר נטען טפי מבעל שאין מוציאין ממנו בע"כ וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק ומתחזק בב"ד דקיי"ל שלהי מסכת גיטין דאי הוי קלא מקמי נשואין חיישינן ליה ואי הוה קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה הילכך לגבי בעל הוה ליה קלא דבתר נישואין ולגבי נטען הוי קלא דמקמי נישואין ומשום הכי מפקינן לה מיניה ואלומיה אלמיה לקלא אבל בעל שגירש שאף על פי שאסור לו לחזור כיון דמשום נטען אפקה אם החזיר אין מוציאין דקים ליה בקלא דליתיה וכדאיתא התם וכן קבלתי שמועה זו מפי רבינו הרב נר"ו וכן דעת גדולי רבותינו זכרונם לברכה והנה נכון):

מלקין על לא טובה השמועה. פי' אדם ששמועתו רעה שפרוץ בעריות וכיוצא בו ויש רגלים בדבר או קלא דלא פסוק מכין אותו מכות מרדות משום דעבר על הא דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה וקיי"ל דאין מלקין על ייחוד אשת איש ידועה אפילו בעדים ואפילו בהכרזה דמשום ייחוד מלקין ליה דילמא איכא דשמע במלקותו ולא שמע בדבר זה ואתה מוצא לעז על בניה שיש לה עכשיו או שיהיו לה לאחר מכאן. אסיקנא דבעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ואי גייסא ביה חוששין:

אמר רב כהנא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין להם משום ייחוד נשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד. פי' שהפנימיי' יש להם דרך לחוץ ואין לחיצונים דרך לפנים הלכך כשהאנשים בפנים חווששין שמא יצא אחד מהם לחוץ ויתייחד עם נשים הרבה שהוא אסור אבל כשהנשים בפנים אפילו תצא אחת מהן הרי מתייחדת עם ב' אנשים שהוא מותר:

במתניתא תנא איפכא משום דהנהו דבפנים כד נפק חד מנייהו לברא מירתת דילמא נפק חברא שיש לו גם כן דרך לחוץ והוי כפתח פתוח לרשות הרבים הילכך אנשים בפנים אין חוששין משום ייחוד דכי נפיק חד מנייהו לברא מרתת אבל אנשים מבחוץ חוששין שמא יכנס א' מהם לפנים ולא מרתת שאין לחבריו דרך לפנים ונמצא מתייחד עם הנשים שהוא אסור:

ואסיקנא דבין הכי ובין הכי חוששין משום ייחוד הכל לפי דעת יראת שמי' וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו אין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע ור' אמי דנפקי ליה אמהתה דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרוניית' ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדין דמייתי ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו. שנאמר עוד ינובין בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכי"ר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/קידושין/פרק_ד&oldid=1054152"