ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט

< רש"י על הש"ס




שכיר בזמנו נשבע ונוטל - אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קיבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו:

אבל - בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת:

וכתב ליה - משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לפני ב"ד ואמר כבר דרת בה חמש שנים וזה אמר לא דרתי אלא שלש:

מהימן - בעל הבית דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר דבר ספק הבא לפנינו:

תברא - שובר:

דלא תחזק בה - דלא תימא לקוחה היא בידי. ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם:

שואל אדם בטובו לעולם - אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא"ל הן שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טובו אפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך:

והוא דקני מיניה - דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:

ומהדר ליה קתיה - וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי ובטובו הוא והאי לאו טוב הוא:

פרדיסא - סתמא:

רפיק ביה - חד פרדיסא:

כל דבעי - אפילו גדול כאנטוכיא:

ואי א"ל פרדיסי - רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא דקאמר ליה דאפי' טובא נמי משמע:

אושלן - השאילני:

גרגותא - באר מים חיים להשקות שדות:

לא בני לה - אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי לעולם זה מעכב עליו ואומר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר:

בני לה - והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו:

בי גרגותא - אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא השאילני מקום לחפור בו באר קאמר ליה:

וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה - אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי:

וצריך למיקני מיניה - מעיקרא ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא א"ל ומצי למהדר ביה:

מתני' חייב להעמיד לו בית - בימי שכירותו:

לא יעשנו קטן - השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית גדול ואי אפשי בבית קטן:

גמ' ואי דאמר ליה בית זה - אני משכיר לך:

אזדא ליה - הלך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית: וליטעמיך ל"ג:

מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא - שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה:

קמ"ל - דאכולה מילתא אתני:

פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו


מתני' המקבל - או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך. כורים לשנה:

לחרוש אחריו - אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:


בזמורות - הקצוצין מן הגפנים:

בקנים - מפרש בגמ' קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי"ל:

ושניהם מספקין את הקנים - החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור אבל שאר דברים על שניהן וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה:

גמ' ושניהן מעכבין - לשנות מן המנהג:

האי אמר - בעל הקרקע אי אפשי שתעקור דבעינא דתיתבן ארעאי שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה:

והאי אמר - אם בעל הבית אמר עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

דתינקר - שתהא נקיה שאינה צריכה לזבל:

בעינא תיבנא - אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע:

שניהן מעכבין זה - על זה למה לי. כיון דתנן בתרוייהו אינו רשאי מכלל דזימנין דניחא ליה למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא:

משום דשניהם מעכבין - כלומר מפני ששניהן יש להם טענה לכאן ולכאן:

ואזיל איהו ונכיש - בעוד שהתבואה מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן:

דלא כריבנא ליה - שלא אחרוש עוד אחריה שהניכוש במקום חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע עשבים הרעים:

שנהגו להשכיר אילנות - עם שדה לבן שיטול האריס חלקו בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה:

משכירין - כלומר מסתמא הן מושכרין:

יהבי בתילתא - נותנין קרקעות לאריסין ע"מ שיטלו הן חלק שלישי ואריס שני חלקים:

ואזל איהו ויהיב בריבעא - שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים:

דבצרי לך - שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים:

מקבלי בריבעתא - ע"מ ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה:

בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא - דבעל הבית. סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו ולאחר זמן כשנידש חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית ראשון קרי בוכרא והשני טפתא לשון ריבוי דמטפי לה והשלישי קרי ארכבתא:

קני דחיזרא - קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה:

דבעל הבית - עליו יציאה זאת לעשות:

חיזרא גופיה - הקוצים שאורגין בו סביב הקנים דאריסא:

עיקר בלמא - עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא:

נטירותא יתירתא דאריסא - עליו להוציא שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה:

מרא - פושיי"ר בלע"ז:

וזבילא - פאל"א:

ודוולא - דלי להשקות שדה:

וזרנוקא - נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות: אריסא עביד בי יאורי: עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה חריצין הרבה שכשדולין המים מן הנהר שופכין בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאיליה:

מוחלקין - שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן:

שניהם מספקין למה לי - פשיטא כיון דתנא דלשניהן הן וחולקין בהן ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים דאי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים:

מתני' בית השלחין - קרקע יבישה דלא דייה במי הגשמים וממעיין שבה משקה אותה:

או בית האילן - ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל . חלק בפירות בלא טורח:

מן חכורו - אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או אילן טפי לה בחכירותה:

חכור לי בית השלחין זו - גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו:

גמ' נהרא רבה - שהכל משקין ממנו:

נימא ליה מכת מדינה היא - ותנן לקמן בפירקין (דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה מן החכירות:

נהרא זוטא - אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:


משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות - בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד:

מכאן ואילך כו' - כל אחת אפרשנה במקומה:

שמא בעלמא - כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך:

לתך - חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה:

אע"פ שאין בו גפנים - גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רימונים גרסינן:

אמר לו מחכיר לחוכר - שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי:

מתני' הובירה - שלא חרשה ולא זרעה:

שמין אותה - כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

אם אוביר - אעשנה בורה:

ולא אעביד - ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

גמ' דורש לשון הדיוט - שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו:

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו - שהוא חייב בקרבן לידתה וצרעתה ואם הוא עשיר אין יכול לומר היא אין לה כלום ותיפטר בקרבן עני:

כל הקרבנות שהיא חייבת - שלא בנדר ונדבה כגון קרבן זיבתה ואשם וחטאת שעליה: ה"ג לה בת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכן היא כותבת לו אחראין דאיתא לי עלך מן קדמת דנא והכי פירושה לפיכך אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחראין דאית לי עלך מן קדמת דנא. וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי:

כתובת אמן - שכותבין להן ביום אירוסין:

לכשתכנסי לחופה - וקדושיהן ע"מ כן ולא חלו קדושין בה עד שתיכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך:

לא ימשכננו - על ידי שליח בית דין במשכון שהוא יתר על חובו:

שכך הוא כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי - אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו זה בשטר יהיו לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין:

טעמא דכתב ליה הכי - כלומר למה ליה למיכתב ליה והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו את העבוט ומת הלוה. שומטו המלוה מעל בניו ולא הוו כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכני' קנייה כי דידיה לגוביינא:


אהני כתיבה לגירעון - השטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה - שכל מה שכתוב בשטר כתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:

גובה מלוה - בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:

מקום שנהגו לכפול - לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

גובה - החתן מחמיו מחצה:

מגבי שבחא - כל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:

הא דקנו מיניה - מאבי הבת:

ההוא דאמר להו - מצוה מחמת מיתה היה:

שלח רב אחא כו' - האי לכתובתה אכתובה קאי או אגוביינא מקום שנהגו לכפול היה:

הבו לה ארבע מאה - קאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה או ד' מאה דכתובה קאמר דאינון מאתים לגבייה אי אמר לכתובתה. לגוביינא קאמר:

ואי אמר בכתובתה - לכתוב לה בשטר כתובה קאמר:

לא גזים - אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא דהכי אפסדיה:

דקביל ארעא לשומשמי - קבלנות היתה לזורעה שומשמין והן יקרין מן החטין ומכחישין הקרקע יותר מן החטין:

ועבדה חטין כשומשמי - הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר כחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין:

מנכה ליה - בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין:

אמר ליה אמרי אינשי כחוש ארעא כו' - כלומר היה לו לזרוע שומשמין אפילו היתה מכחשת קרקע יותר ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות וירעב הוא וביתו:

טפי משומשמין - הוקרו החטין והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין:

יהיב ליה - בעל הקרקע מנכה לו מחכירתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות לפי שזה גרם זה השבח:

האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון - המקבל פרגמטיא מבעל הבית ושמה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר חצי אחריות אונסים עליו כמלוה וחצי אחריותה על בעלים כפקדון:

תקון רבנן הך תקנתא - דניחא להו לתרוייהו:

ואי בעי למישתי ביה שכרא - אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה עליו היא:

לאיעסוקי ביה - דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה:

ואם מת - הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חצייה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובים ממנה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:

להכי קרו ליה עיסקא - שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה ואם מת לוה יגבה ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לב"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו:

חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה - משום דסתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמר באיזהו נשך (לעיל דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש דאי לא מתחזי כרבית דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה הלכך מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה נכתוב שטר של מנה אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים חמשה דינרים ומשתכר בחבירתה ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכר בפרגמטיא זו י' דינרין (וישלמו תחילת חבילה החסירה בה' דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת וי' דינרין הנותרים הן הן ריוח ויטול מהן דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם י' דינרים שליש שהן ג' דינרים ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישים אי כתב עלייהו שני שטרות כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרים וחצי ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות דהיינו חמשה דינרים דדינר שש מעות כסף פשיטי הן הרי פסידא דמלוה:


תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה - קבל היום ממנו במנה ולמחר במנה וכתב שטר על מאתים הפסיד הלוה כמה דפרישית שאם יהא הפסד בזה ושכר בזה לא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא הקרן תחילה ואח"כ יחלוקו המותר ואם כתב ב' שטרות כמשפט הזה מחשב הפסד של זה לבד והשכר של זה לבד ויקבל הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש ועצה טובה קמ"ל רבא דבחד עיסקא לכתוב חד שטרא ובתרי עסקי נכתוב ב' שטרי ויהא הדבר שקול:

ולא מצי למימר ליה - לבתר דמלייה:

דרי מהיאך פסידא קמא בהדאי - וקבל עלך חצי הפסד ובשכר טול שליש ונמצאת פוחת מן הקרן:

דא"ל להכי טרחת ומליי' וכו' - דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמלוי קרנא טרחת:

בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח - שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוהו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעה"ב כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו:

דמעכב - עליה עד שיגיע הזמן שקבעו לבעה"ב שיחזרו לו את שלו והמותר יחלוקו:

אי אמר ליה ניפלוג רווחא - השתא מפרש ואזיל מ"ט אית ליה דניעכב אי א"ל האי פלוג רווחא והקרן ניתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:

ואי אמר ניפלוג - תרוויהו מצי א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם ניפלוג שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד שמא חלק השני ישתכר וימלא חסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה:

מתני' ולא רצה לנכש - התבואה:

אתן לך חכירך - כך וכך כורין שפסקתי עמך ומה איכפת לך אם יחסר חלקי שהעשבים מכחישים השבלים אין זה אלא עלי:

אין שומעין לו - והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא פשיטא מי מצי א"ל מאי איכפת לך:

גמ' ואי א"ל כריבנא וכו' - השתא מפרש אמאי אין שומעין לו אי אמר לו אני אחרוש אחר הקצירה ואהפוך שרשי העשבים שנותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך עשבים מאי מהדר ליה:

א"ל אנא חטי מעליא בעינא - אותו חכירות שפסקת לי אני רוצה שיהו בריאים ולא כחושים:

מנסבת שם רע לארעאי - הרואים סבורים שניכשת ואעפ"כ היא מלאה עשבים ואתה מוציא שם רע לארעאי ומחר אם באתי למכור או להוריד לזה אריס אחר לא יהיה יורד:

והא תנן וכו' - הרי לא שנה במתני' אלא טענה אחת ובשבילה קאמר אין שומעין לו ע"כ בהא תליא כולה:

אלא משום דא"ל בזרא דנפל - כל: טענתו אינה אלא שמעלת עשבים לשנה הבאה וטענתו לעולם עומדת דכי א"ל כריבנא לאחר הקצירה א"ל האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזרעו יפלו הזרעים לארץ ויצמחו לשנה הבאה ולזו לא תועיל החרישה:

מתני' המקבל שדה מחבירו ולא עשתה - תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה עוד כדי טרחו:

אם יש בה כדי לעשות - מתבואתה כרי ובגמרא מפרש מאי שיעוריה:

חייב ליטפל בה - בעל כרחו והא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו סוף סוף חכירו הוא נותן לו:

מה קצבה בכרי - מה קצבה יש אם קצבתם לו כרי לשיעור חיוב טיפול שדה גדולה לשיעור כרי ושדה קטנה לשיעור כרי:

אלא אם יש בה כדי נפילה - שיכול לחזור ולזורעה לשנה הבאה מתבואת שנה זו:

נפילה - זרע שמפזרים לה במפולת יד:

גמ' אקום ואניר - אעמוד ואחרוש:

ואדרי - אזרה המוץ ברחת או בנפה:

בעמלאי ובנפקות ידי - בהוצאתי:

הרחת - פל"א שזורין המוץ ברוח מתוך התבואה:

שתעמוד בה - כשתוחבין אותה בתוכו:

מהאי גיסא ומהאי גיסא - אם נראין חודיה משני צדדין:

כונס שלו - פלדי"ן בלע"ז הרחת שמכניסין אותה לגבות התבואה עליה לזרות שאין רואה פני החמה וצדדין נמי בכלל כונס הם:

תנן התם - במס' עוקצין וכו' משום אמרי דבי ר' ינאי דמפרשי שיעורא בכולהו הנך מתני' נקט להו גבי מתני' דמפרשי בה דבי ר' ינאי שיעורא:

פריצי זיתים - כדמפרש רשעי זיתים וענבים שהן לעולם בוסר שאין בישולן נגמר לעולם:

מטהרים - מן טומאת אוכלין דלא חזי לאכילה:

וכמה פריצי - כמה הן מבושלין ועדיין פריצין הן:

ארבעת קבין לקורה - שמכניסין בבית הבד מהן כדי שיעור טעינת הקורה בפעם אחת ואין מוציאין אלא ארבעה קבין שמן:

באוללא - בתפוחה אחת שקורין שק ויש מקום שבתי בד שלהן גדולין ומכניסין שלשת כורים יחד ויש מקום שאין מכניסין אלא כור זיתים בטעינת קורה וישער רבי אלעזר בקטנים ורבי ינאי בגדולים וסאתים הוי תלתא זימני ארבעה קבין:


עלו - זב וטהור לאילן שכחו רע או לסוכה ענף אילן שכוחה רע:

טמא - הטהור שכיון שהאילן או הסוכה כחה רע נכפפת תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו מכחו של עליון ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא: שאין בעיקרן לחוק: ברחבו רובע הקב:

שנחבאת בחזיונה - שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו:

המהלך בבית הפרס - שדה שנחרש . בה קבר חשו לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל והיו שם אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן נסטות מחמת העובר עליהן ועצם כשעורה ניסט מכחו או רכב מי שרוצה לאכול טהרות על אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו עליהן טמא הרוכב לא מיבעיא נרכב דטמא דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך בבית הפרס אלא אף הרוכב טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת משא העליון ניסטו והרי כאילו מסיטו הוא וכח התחתון אינו מועיל להצילו אא"כ כחו יפה אבל אם היה כחו יפה לא חשיב משא העליון ואינו כמסיטו:

נוקשות - זו לזו:

ארבעה קבין - הוי שיעור משוי:

מפשילן לאחוריו - שאין כובדן מונע מלהתכוין לבו:

רוצצות - מתמעכות תחת המשא:

ואם לאו - שהוא קל או שאינו מוטל עליהן:

באיזה משאוי - הוי רציצה:

במקום תפילין - אצל תפילין של יד:

אפילו מטפחת שלהן - שכורכין בה תפילין בלילה:

אסור - להניח לשם משאוי על הראש בשעה שתפילין במקומן מונחין:

וכמה - יהא במשאוי ויהא אסור להניחו על הראש אליבא דר' שילא:

ריבעא דריבעא - רביע ליטרא דבר מועט הוא:

' - ד' סאין [זרע] לכור. לבית קרקע כור והוא אלף וחמש מאות אמה אורך של נ' אמה רוחב דחצר המשכן הוי סאתים והוא מאה על נ' וכור ל' סאין ובין מרובע ובין ארוך וקצר לפי חשבון זה שיעורו:

אסברא לך - לאו דרבי אמי פליג אדרבי יוחנן רביה אלא שהעולם מתקלקל והולך:

בימי ר' יוחנן הוה שמינה ארעא - ודיו לבית כור בד' סאין ובשני דר' אמי כבר הוכחשה וצריכה ח' סאין:

הרוח שפיזרה את העומרים - בשדה וכיסו את הלקט של עניים המפוזר בשדה ואין ידוע כמה לקט היה שם למטה מן העומרים שמין אותו ב"ד הולכין עליה ושמין כמה לקט שדה זו ראויה להעשות בכל שנה:

רשב"ג אומר - אין הדבר צריך אומד כבר קצוב כדי נפילה ועומד ונותן לעניים כדי ניפול לקט הקצוב ולקמן מפרש להו:

לכור זרע - לשדה שזרעו בה כור או לשדה שלוקט בה כור תבואה ואם תמצא לומר לכור זרע:

למפולת יד או למפולת שוורים - יש מקום שזורעין את התבואה ביד ויש מקום שנותנין הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין השוורים את העגלה על המחרישה והזרע הוא נופל והולך והרבה זרע צריך למפולת שוורים יותר ממפולת יד וקא מיבעיא לן לשדה של זרע כור למפולת יד שלה שיערנו בלקט שלה ארבעת קבין או לכור זרע למפולת שוורים:

מתני' מכת מדינה - מפרש בגמ' והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו:

אינו מנכה - דאמר לו מזלך גרם:

בין כך ובין כך - אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה שעל המעות לא נגזרה גזירה הלכך לא עליה היתה פורענות זו:

גמ' רובא דבאגא - רוב הבקעה שזו בתוכה:

נשדף תלם אחד - ולא יותר משדות שהן סביבותיה ואותו תלם כל סביבות שדה זו:

תלם - שורות המענה:

נשתייר תלם אחד - כל סביבותיה שלא נשדף וארבע שדות שסביבותיה נשדפו וגם זו נשדפה:

מהו - מי אמרינן דכיון דנשתייר תלם אחד על פני כולה שלא לקתה אין זו מכת מדינה אלא מזלו או דלמא האי שיורא לאו כלום היא:

איפסיק בירא מהו - אם היו ארבע שדות שהן סביבותיה בורות ושאר שדות סביב סביב נשדפו מי אמרינן ד' שדות שסביבותיה לא נשדפו א"ד אמר ליה אם היו זרועות אף הם נשדפו:

איפסיק בירא - שדה בור הפסיק בין השדופות לזו:

אספסתא - היו אותן שסביבותיה זרועות שחת למאכל בהמה ולא נשדפו והן הפסיקו בין השדופות לזו:


מאי - מי אמרינן ארבע שדות שסביבותיה לא נשדפו או דלמא אמר ליה אילו היו זרועות תבואה אף הן נשדפו:

זרע אחר מאי - אם תמצא לומר אספסתא לאו הפסקה היא משום דלאו בכלל גזירת פורענות התבואה הוא דאמר ליה אילו תבואה הואי איהו נמי אישתדוף זרע אחר מי הוי הפסקה:

ותגזר אומר - מה שתבקש מן היוצר יעשה ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין:

כל שדותיו - בכל מקום שהן:

לתך - מזלך:

כולהו ארעתיה - ואפי' ישנן בבקעה אחרת:

היתה שנת שדפון - גבי מוכר בזמן שהיובל נוהג שאינו מותר לו לגאול פחות משתי שנים תנן לה בערכין (דף כט:):

או שנים כשני אליהו - שלא ירדו גשמים:

אינו עולה לו מן המנין - שתי שנים:

הא איכא תבואה בדוכתא אחריתי - אע"ג דההוא באגא אישתדוף אמרינן לתא דידיה (מזל דידיה) גרם וסלקינן ליה מגרע מדמים מה שמגיע לשנה אחת כאילו היו בה פירות:

שיש בהן תבואה - בשום מקום בארץ:

אפקעתא דמלכא - המלך ביטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה:

אלא מעתה - אי כמאן דליתה:

לא תעלה לו בגירוע - מקדיש שדהו ובא לפדותו שנתן לו הכתוב פדיון בתחילת היובל חמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז) ואם אחר היובל וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך (שם, יח). שנים שעברו הוא מגרע מן החשבון כמה שמגיע להם ונותן כמה שמגיע לשנים הבאות וכיון דבשביעית כמאן דליתנהו למה הן נמנות לפחות את הפדיון דתנן נותן סלע ופונדיון לשנים הבאות שזהו החשבון המגיע לכל שנה כשאתה מחלק חמשים סלעים למ"ט שנים נמצאו שביעיות מועילות לגרע הפדיון דאי מדלית שבע שמיטות ותחלק חמשים שקלים למ"ב שנה מגיע לכל שנה קרוב לסלע ודינר:

למשטח ביה פירי - הלכך סלקא ליה דגבי פדיון שדה אחוזה לא כתיב שני תבואות:

לא שנו - אם מכת מדינה היא מנכה לו:

אבל לא זרעה - ואשתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה:

רבי חנינא בן דוסא - במסכת תענית:


פעם ראשונה ושניה - זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה:

פלוגתא דרבי ורשב"ג - גבי נשואה לראשון ומת לשני ומת במסכת יבמות:

מצי אמר ליה בעל הקרקע כל יומי זרע זרע ואזיל - כלומר כל זמן הזריעה חזור וזרעה שמא לא הגיע זמן:

ועד אימת - הוי משך זמן הזריעה:

עד זמן דכי אתא אריסא מדברא - ונכנס לבית בזמן שהן רגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית קיימא כימה שהוא זנב טלה להדי רישייהו בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר לפי שבגלגל קבועין בו שנים עשר מזלות וזהו סידרן טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולעולם ששה עולין וששה שוקעין בניסן לעולם בתחילת עלות השחר טלה מתחיל לעלות ומאזנים שוקע ושתי שעות המזל שוהה לעלות לאחר שתי שעות העולה גמר עלייתו והשוקע גמר שיקועו נמצא הששה עולים בשתים עשרה שעות ביום וששה בלילה כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לעלות ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר סוף שתי שעות טלה מתחיל לעלות ולסוף ארבע גמר עלייתו ושור עולה לסוף שש גמר שור עלייתו ומתחיל תאומים לסוף שמנה גמר תאומים ומתחיל סרטן ונמצא ראש טלה באמצע שהרי עברו שש שעות משהתחיל ובשש שעות ראשו מגיע לאמצע שהרי מתחילת עליית המזל עד תחילת שיקועו שנים עשר שעות נמצא שמשעה שמתחיל לעלות עד שש שעות מגיע לאמצע הרקיע ולסוף שמנה שעות משעלה הוי זנבו באמצע הרקיע נמצא באדר זנב טלה בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע הוא והכי אמרינן במסכת ברכות בפרק הרואה (דף נח:) שכימה בזנב טלה הוא:

חצי תשרי וכו' - שש תקופות שהובטחו לנח ובניו קמפרש:

קציר - כנגד זרע זה בתחילת גשמים זה בתחילת החמה וקיץ כנגד חורף וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה לשון (איוב כט) כאשר הייתי בימי חרפי חוזקי ועיקרי קיץ הוא חוזקו של יבש ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראין קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו' קור הוא סופו של סתו וכן חום סופו של שמש וכן כל אחד שני חדשים י"ב חדשים לששה עתים:

מתחילת תשרי - מתחיל למנות שני חדשים בכל עת:

מאן קמיקל - במשך ימי הזרע למי שבא לאחר זריעותיו:

רבי שמעון - שמנה מן מרחשון ואומר מרחשון וכסלו זרע:

בחרפי - חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף:

באפלי - שעורין וקטנית הנזרעין באדר:

איסתכר - לשון (בראשית ח) ויסכרו מעינות תהום נסתמה הליכתו שעכבוהו העליונים העליונים הסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא בקרקע נרבצת בארץ לחה:

מכת מדינה - לא עליו לבדו עברה ולאסוקי אדעתיה נמי לא הוה ליה דלא הוי עביד למיסתכר:

מתני' ולקתה - שהיו חטין שדופות וגם כחושות וזו בחכירות הוצרכה לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו:

גמ' עבדא אספסתא - היא נקצרת לשלשים יום כדאמר בריש ח"ה (ב"ב כח:) וחזר וזרעה שעורים:

עבדא ארעא שליחותא - בעליה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע לה אספסתא ואזיל היה מצליח והוא פסק עמו ליקח שעורין מן השוק:

פרדיסא - כרם:

תקיף - החמיץ:

עבדא ארעא שליחותא - הענבים לא לקו אלא משנעשה יין בחביותיו בביתו לקה ואמר בבבא בתרא (דף צו:) חמרא אכתפא דגברא שוור זה קונהו מזה טוב ומזלו גורם להחמיץ:

ענבי דכדום - ענבים שהתליעו:

בעומריה - בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ דכל [זמן] זה עודן צריכין לקרקע וכך הענבים שהתליעו בין בציר לדריכה וכגון דלא איחרו יותר מן המנהג:

מתני' המקבל שדה לזרעה שעורין - ובחכירות כך וכך חטין או שעורין או מעות:

לא יזרענה חטין - שהחטין מכחישות את הקרקע יותר מן השעורין והא לא מיתוקמא אלא בחכרנות דאי בקבלנות הא אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשינוי של זה:

ורבן שמעון בן גמליאל אוסר - וטעמא מפרש בגמרא:

תבואה לא יזרענה קטנית - שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה: גמ'


מיקל - אע"ג דמשני לא סבר דמקפיד איניש מידי דלא חסר בה:

דאמר מר - רבה בר נחמני רביה דאביי דרבה גידלו בביתו:

דתתבור - שתעשה בורה שלא יצמחו זרעוניה:

ליזרע [שתא] חטין וכו' - ה"נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה ואם יזרענה זה שעורין נמצא זה מקלקלה:

דלא כריב ותני - חרשה לאחר קצירה ושינה בשעת הזרע:

מתני לה רב יהודה לרבין - במתני' תבואה יזרענה קטנית:

הא לן והא להו - מתני' בא"י קאי שהיא מקום הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית ורבי שמעון אוסר כדאמרן:

תחלי דבי כיתנא - שחלים שקורין כרישי"ן הגדילים בין הפשתן:

אין בהם משום גזל - לכל הבא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידים פשתן יותר על דמיה:

ואם עומדת על גבול - הערוגה שאין עומדים בתוכה:

יש בהם משום גזל - דלא מפסדי:

הוקשו לזרע - אותן שחלים שעמדו בפשתן ימים רבים עד שנגמר גידוליהן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל:

דילי דילך דילך דילי - יש באילנותי שהפירות שלך ובאילנותיך שהפירות שלי ששדותינו זו לזו סמוכות והמצרים גבוהים ואילנות נטועין בהם יש מהם נטועין בשלי ששרשיהן כפפו ונטו כולן לתוך שדך ויונקים משלך ויש בשלך שנוטין לתוך שלי ויונקים מארצי:

ונהגו בני מצרא וכו' נוטה לכאן ולכאן - נוטין שרשין לשדה זו הפירות שלו:

בממלא כל המצר - שנוטין שרשין לכאן ולכאן:

דתלי טוניה - משא פירותיו וענפיו נוטה לצד האחד:

פלוג הכי - טול אתה חציו שאצלך ואני חציו שאצלי:

פלוג הכי - לעבר רוחב השדה חלוק האילן אם עומדת השדה מזרח ומערב יחלוק אותו האילן צפון ודרום:

לא תזבון - לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני האדם שולטת בה תמיד:

אסור לאדם כו' - שלא יפסידנה בעין הרע:

קרובין לעיר - שלא יהא טורח להכניס פירות:

ספק נדה - וכ"ש ודאי:

אמר להו - רב אבא רבי יוחנן לא אמר הכי:

סמוך לשולחנך - כלומר סמוך לביתך שלא תצטרך להרחיק בשדות והאי דנקט שולחנך שתוכל לבדוק עצמך לפני אכילה ולאחר אכילה כדאמר בשבת (דף מא.) כדתניא הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו ואחר אכילה שהמאכל דוחק ומוציא את המעוכל ואם יהא צריך להרחיק פעמים שהעמוד חוזר ובא לידי הדרוקן אבל בית הכנסת סמוך לביתו לר' יוחנן לאו מעליותא היא:

ר' יוחנן לטעמיה - דאמר במסכת סוטה (דף כב.) שכר פסיעות יש דאמר למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה שאמרה לו ולא שכר פסיעות יש אם יש בית הכנסת בשכונתי ואני באה לבית מדרשך להתפלל:

משולשין - שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואין לוקה בתבואה ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהי לו פליטה:


לא קשיא - דרב אדרב:

שורא וריתקא - חומה ורתוקת גדר של נצרים כמו (איכה ב) חיל וחומה:

כל חלי - דבר שכל החלאים תלוין בו וזו העין עין רעה:

עבד מה דעבד - יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם מת בזמנו אם בעין רעה:

הכל ברוח - כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני:

והאיכא הרוגי מלכות - הרוגי חרב:

אי לאו זיקא - שנכנס במכה:

עבדי סמא וחיי - סם המחבר בשר חתוכה ומן העשבים הוא כדאמר בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עד:):

צינים פחים - קור הנופח ולאו היינו רוח דקאמר שמואל דשמואל זיקא בלא צינה נמי מזקת:

זו מרה - שהמרירה שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ובעצמות:

וכולן פת במלח מבטלתן - כדיליף לקמן מקראי:

וקיתון של מים - למי שאין לו יין:

וזיקין - היינו רוח דאמר שמואל:

מחכימת פתי - שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי:

וזוכה בדין - אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת ליישב דבריו בבית דין להטעים:

ללמוד וללמד - מחמת ישוב הדעת:

ודבריו נשמעין - לבריות שיש לו לב להטעימן:

הבל - זיעה וזוהם:

נזקק לאשתו - אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן:

כינה שבבני מעיין - תולעים:

מוציא את הקנאה ואת התגר - שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס:

ואמרו רבנן השכם ואכול - בערבי פסחים (קיב א) בדברים שצוה רבי לבניו:

משוחאה - מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק:

כורכמא רישקא - כרכום של גן שקורין קרוג אודמינל"ט והוא משובח שבכורכמין:

ארבע אמות דאניגרא - אמת המים שהמשיכוה מן הנהר הגדול אל השדות על פני הבקעה כולה ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע את אגפיה רוחב ארבע אמות. שלא תתקלקל שפתה ומודדין אותם כולם ביחד ומציינים אותם שלא יחרשו מן הסימן ולחוץ:

זלזל בהן - אל תדקדק בהן להרחיבן:

לא תמשחנהו כלל - אלא באומד הדעת תניחנו כדי שיהו ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות:

לבני אניגרא - אינו מזיק אלא יחידים ויש בידן למחול:

לכ"ע - ומאן מחיל:

מלי כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו - המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר יקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה והן מטין עצמן באלכסון והולכין כשהן משופעין לצד היבשה שלא תמשכם הספינה למים וכל כמות הצריך להלוכם דינם לקוץ ובשני עברי הנהר שפעמים שהילוכן מכאן ופעמים שהילוכן מכאן:

קץ שיתסר אמתא - כרוחב דרך רה"ר כדתנן בבבא בתרא (דף צט:) דרך רה"ר שש עשרה אמה:

בני משרוניא - שם העיר והיער היה שלהן:

דפנוהו - הלקוהו:

אשליהן - חבלים שלהן:

אבא - יער:

ניקייצו עילאי ותתאי - מי שיש להן יער על הנהר אצלי למעלה הימנו ולמטה הימנו הילוך דרך המים:

התם דבי פרזק רופילא הוה - אותן שלמטה ושלמעלה לא של ישראל היה שיכול לקצוץ אותו יער של בית פרזק פחת פרסיים היה וידוע הוא שלא יקוצו ומה תועיל קציצה שלי:

אי ממתחי אשלייהו מסתגי להו - אם יוכלו למתוח חבלם ולבא ממסע למסע או מכפר לכפר לילך ממטה למעלה ילכו:


ואם לאו לא מסתגי להו - אין להם מהלך בעבר זה והולכין על כרחן דרך שפתו השנית שהרי על כרחן כשהולכין כנגד היער של עכו"ם ילכו בשפתו השניה ולכשיגיעו כנגד שלי למה יטריחו לעבור את רוחב המים והרי הן צריכין לחזור ולעבור צד אחר כשכלתה הקצירה:

חזא ההוא אבא - יער שהניח רבה בר רב הונא לפי שאין העליונים והתחתונים קוצצין ורבה בר רב נחמן לא היה יודע שכן היה שיהא עליון ותחתון של עכו"ם המושל:

יד השרים והסגנים - פסוק הוא בספר עזרא:

תיקוץ ענפיה - ימותו בניו:

לאגלי גפא - הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר:

אגלי - שערים כמו ברכות (דף כח.) טרוקו גלי:

גפא - סתימת העיר כדתנן לעיל (דף כה:) מצא אחר הגפה גוזלות:

לא צריכי נטירותא - תורתו משמרתו כדכתיב (משלי ו) בשכבך תשמור עליך:

לכריא דפתיא - לכרות מעין או בורות למים לשתות:

ואפילו מרבנן - שהרי גם הם צריכים לשתות ועל שם כלי ששותין בו משקין שקורין פתיא בלשון ארמי קרי ליה כריא דפתיא:

דלא נפקי באכלוזא - שאין יוצאין בעלי בתים עצמן באכלוזא ובאוכלוסא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים:

לאו בני מיפק וכו' - גנאי הוא להן:

לכריא דנהרא - כשמעלת שרטון ונופלים בה אבנים ומעכבין מרוצת המים וכורין ומנקין אותו להעביר מכשוליו:

תתאי מסייעי לעלאי - כשהעליונים מתקנין כנגדן למעלה יש על התחתונים לסייען שמכשולין העליונים מעכבים מים מלירד נמצא תיקון העליונים לעזרת התחתונים:

אבל העליונים אין צריכין לסייע את התחתונים - כשמתקנין למטה שתיקון של מטה אינו לעזרת עליונים אלא לרעתם שכל זמן שהמים רצים למטה הנהר מתמעט למעלה והשדות שלהן מתייבשות:

וחילופא במיא דמיטרא - כגון בעיר שהמים קשים להרבות טיט ולקלקל את הדרכים ועושין להם חריץ במורד להוריד המים חוץ לעיר אם נתקלקל החריץ כנגד התחתונים וכורין להם העליונים צריכים לסייע את התחתונים לכרות כנגדן שכל זמן שלא ירדו המים התחתונים חוץ לעיר יעמדו העליונים במקומן אבל תחתונים אין להן לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו העליונים למטה טוב להן לתחתונים:

ומתקנת לעצמה - בפני עצמה כשמגעת כנגדה אין אחר מסייעה:

המקלחות מים - מים סרוחין מי מטר:

לביב אחד - חריץ מתוקן להוריד מי גשמים בו:

כולן מתקנות עם התחתונה - מסייעות אותה לתקן כנגדה כדפרישית לעיל:

האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא - בשני הפרסיים היה הקרקע מופקר לכל הקודם להחזיק בו ולפרוע למלך טסקא דהוא מס של קרקע ואם בא אחד ומחזיק על שפת הנהר מקום שהספינות עולות לנמל וצריך מקום פנוי הרבה לפורקי משאות לספינות ולטוענין מתוכן ומוציאין וזה החזיק לבנות שם בנין או לחרוש ולזרוע:

חציפא הוי - שמקלקל מקום לרבים:

אבל סלוקי - מדינא לא מסלקינן ליה:

והאידנא דכתבי פרסאי - לאותן הלוקחין שדות שעל שפת הנהר קני לך השדה עד תוך הנהר מלא צואר הסוס והלוקחין גודרין גדירן רחוק מן הנהר שלא לקלקל את מקום הרבים ואם בא אחד והחזיק מן הגדר ולצד הנהר מסלקינן ליה לפי שהיא קנויה לבעל הגדר עד תוך המים:

בני אחי - שדה העומדת ליקח בטסקא ושדות שני אחים סמוכין לה מכאן מכאן:

ואי משום דינא דבר מצרא - אם אינן לא אחים ולא שותפים אלא מכח מצרנות באין על המחזיק ואומרים אנו היינו מצפים לקחתה שאנו צריכין לקרקע וטוב לכל אחד לקנות בסמוך לו ולא ליקח במקום אחר:

לא מסלקינן ליה - דלא איכפת לן לדינא דבר מצרא כלל:

ועשית הישר והטוב - דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקין:

אתא לאימלוכי ביה - שדה היוצאה לימכר ובא אחר ונטל רשות מבן המצרן ואמר ליה זיל זבון:

נהרדעאי אמרי צריך למקני - דאי לא קנה מיניה מצי אמר ליה משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויין לה שאם באתי אני אצל הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי:

השתא דאמרת צריך למיקנייה מיניה - אם כן אין קניינו של זה כלום אם אייקר או זול ארעא ברשותא דבר מצרא אייקר או זול ולא יוסיף ולא יגרע הלוקח מלקבל דמים שנתן בה דכי אייקר רווחא דבר מצרא הוא וכי זול פסידא דבר מצרא הוא:

ואי לא יהיב ליה מאתן - דגבי דהאי הוא דאוזיל:

בי מיצעי דנכסי - של מוכר שדות המוכר מקיפות לה מכל צד:

חזינן אי עידית היא - דבר העשוי לימכר לעצמו שאינו דומה לשאר שדות הסמוכות לה:

זביניה זביני - ואין מצרני המוכר יכולים לסלקו שהרי יש ביניהן הפסק:


ואי לא איערומי קא מערים - אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה באמצע ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני אחרי כן לכל צד ולא יוכלו לסלקני מן המחצה ומן הנותר לכל רוח הלכך מהשתא מסלקינן ליה:

ואי כתב ליה אחריות כו' - דודאי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה:

מוכר כל נכסיו לאחד - בכל מקום שהן זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחת מהן וערערו:

לית בהו משום דינא דבר מצרא - שלא תקנו חכמים ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המצר שהוא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך את ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקון דינא דבר מצרא כדאמר לקמן הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא:

אריא אברחי לך - ואין לך ישר וטוב מזה:

עכו"ם לאו בר ועשית וכו' - ואין לנו לומר על דינא דבר מצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר לו מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה:

שמותי ודאי משמתינא ליה - למוכר לקבולי עליה כל אונסא דאית ליה מחמת העכו"ם:

משכנתא - אם מכרה למי שממושכנת לו:

לית בהו משום דינא דבר מצרא - שזה שכן מצרן מכולן שכולו שכונה בידו:

למכור ברחוק ולגאול בקרוב - אם המוכר זה מוכרה מפני שהיא רחוקה ממנו ורוצה לקנות אחרת בקרוב:

אין בה משום דינא דבר מצרא - לפי שאין לנו להפסיד מוכר משום טוב וישר דמצרן דכשם שעלינו לעשות טוב לזה כך עלינו לעשות טוב לזה. ואם באנו לעשות איחור בדבר שמא בין כך ובין כך תמכר זו שהיה רוצה זה לקנות:

וכן לכרגא - לפרוע כסף גולגלתא למלך:

[ולמזוני] - למזון אלמנה והבנות שב"ד מוכרין בנכסי יתומין וכן לקבור את המת:

בלא אכרזתא - וכיון דמשום רווחא דיתמי לא משהינן למילתא פן יכעוס שוטר המלך וכן חסרון מזונות ולבזיון המת כל שכן דמשום בר מצרא לא משהינן מילתא לאודועי:

לאשה ליתמי ולשותפי - מכר לאשה לא מסלקינן ליה דלאו אורח ארעא לאהדורי ולבקש מי שיש לו קרקעות למכור ומה שבאה לידה ראשון אין לנו לומר ועשית הישר והטוב להרחיקו מעליו וכן יתמי ושותף שמכר לו לחבירו חלקו בשדה שהן שותפין בה אין לנו לסלקו משום דינא דבר מצרא ולומר אין אתה בא בחלק חבירך אלא כאחד המצרנין ויקחנה עמך אלא כיון דלא נתברר חלקו והרי הוא כשכן בכולה:

שכיני העיר ושכיני השדה שכיני העיר קודמין - נראה בעיני דלאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא עצה דרך ישר וטוב למוכר שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללוקח שכינים הדרים אצלו בדירה ושכן שיש לו בשדה ששדותיהן סמוכות זו לזו וזו שיש לו למכור אינה סמוכה למצרן שכיני העיר קודמין ואני לא דקדקתי בה מפי רבינו כל צרכי ועד הנה פירשתי דבמצרן דיליה קאמר והשתא לא נראה לי דאם כן הוה ליה למיתנינהו בהדי הנך דלעיל ולמימר הכי לאשה וליתמי ולשותפי ולשכיני העיר ולת"ח לית בה משום דינא דבר מצרא מאי שנא דשני בלישנא דכולי שמעתא למינקט לישנא דקודמין ותו דקאמר שכן ותלמיד חכם ת"ח קודם אי האי שכן מצרן הוא אמאי ת"ח קודם תלמיד חכם לאו בר ועשית הישר והטוב הוא דהאי ועשית אלוקח שדיוה רבנן כדאמרינן לעיל גבי זבין לעכו"ם עכו"ם לאו בר ועשית כו' ותו קרוב ותלמיד חכם מאי דינא דבר מצרא איכא וא"ת כששניהן מצרנין אטו משום דת"ח הוא משלח גלימא דאינשי:

זוזי טבי זוזי תקולי - מצרן שבא לעורר על המקח מביא מעות שמשקלן טוב יותר על של לוקח אבל של לוקח טבין וחריפין במטבע היוצאה יותר משל מצרן ואי נמי איפכא:

לית בה משום דינא דבר מצרא - דאמר ליה המוכר בהא ניחא:

הני ציירי והני שרו - לוקח ומצרן ששלחו מעותיהן של מצרן צרורין וחתומין וזה ירא להתירן שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרין:

לית בה משום דינא דבר מצרא - דפסידא דמוכר הוא דאמר לזוזי צריכנא:

אמר ליה איזיל ואיטרח וכו' - מילתא באפי נפשיה היא מצרן שאמר איזיל ואיטרח וכו':

דאמיד הוא - שאנו אומדין אותו דאפשר לו לקיים דבריו:

ובתי דחד - בנין שעליה:

מרי ארעא מעכב אמרי בתי - שלא למכור הבנין לאחר דהואיל והוא בא למוכרם וזה צריך לה טוב שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב:

מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא - שהוא אינו חשוב שכן לכשיגיעו שניו עומד להסתלק מיניה:

ודיקלי דחד - שמכר לו דקלין בשדהו להניחן שם עד זמן פלוני או עד שיבשו:

ארעא לזורעה - המצרן חפץ בה לזריעה והלוקח צריך בה לבנין בית:

ישוב דבתי עדיף - לבית דין ולא תקנו כאן עשות ישר וטוב שזו טובה מזו:

אפסיק משוניתא - שן סלע מפסיק בין שדה זו לשדה של מצרן:

או ריכבא דדיקלא - הדקלים הכפופין וסמוכין זו לצד זו ומסוגרין כאותן שקורין פלשייר"י בלעז:

אם יכול להכניס המצרן תלם אחד - משדהו לתוך שדה זו אית בה וכו':

תלם - שורות המענה:

ואי אייתי בהדדי - שמערער כל אחד על מצרנותו:

פלגי לה בקרנזיל - בארבע אלכסונות שיהא כל אחד נוטל בה על פני כולה סמוך לו כזה ולשון קרנזיל זיל בה לקרנות:


מתני' לשנים מועטות - פחות משבע שנים:

לא יזרענה פשתן - שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו:

ואין לו בקורות שקמה - עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה:

גמ' שבח שקמה יש לו - עשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:

לצמיתות אמר רחמנא - מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות:

וניגמר מיניה - דמקבל:

התם זביני מעליא הוא - וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע:

קדחי בה תאלי - צמחו בה אילנות:

דיקלא ואלים - קיבל הימנו אילן לפירותיו כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו ה"נ וכו':

לאו אדעתא דהכי נחת - אלא לאכילת פירות הכא אדעתא דהכי נחת לכל אשר יצמח בה:

התם לית ליה פסידא - כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:

ידא דאספסתא - מקום הדקלין היה זורע אספסתא ידא כמו (במדבר ב) איש על ידו:

אנא כורכמא רישקא רבאי - אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין:

א"ל - מדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים:

אהדר ליה משוניתא - הגביהו סביב גבוליה כעין שן הר:

קדחי ביה זרדתא - בההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין קורמיי"ר בלעז:

ממולאי - מבית עלי שהיה ממשפחה רעועה:

אמריתו מילי מולייתא - דברים גבנונים לשון מוליא במוליא במו"ק (דף י:) גבשושית:

אפילו רב פפא - דבעי שכר שבחא דתאלי:

דאית ליה פסידא - שצמחו במקום הראוי לזריעה:

הכא מאי פסידא איכא - במשוניתא אין דרך לזרוע:

שתלא - נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות:

אפסיד - מאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר. בלא שבחא קאמר:

ורב כהנא אמר וכו' - דה"ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי:

לא קניא - ואפילו אמרת הכי. לא מסלקינן ליה בלא שבחא:

מאי דאפסיד מנכינן ליה - שיימינן מאי דמטי לבעל הבית בהפסד ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבח:

אומנא - מוהל תינוקות:

כמותרין ועומדין דמי - לסלקינהו:

מקרי דרדקי - פסידא דלא הדר הוא דשבשתא כיון דעל על:


א"ל אנא פלגא בשבחא קאמינא - כדרך שאר שתלים שאינן מסתלקין:

השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא - כלומר כיון דמיסתלק לו בלא זמנו אמאי שקיל פלגא בשבחא עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה היה עושה בה כל עבודתו כמשפט אריסין:

השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא - עכשיו זה יטול כל המגיע לו וילך ועל בעל הבית ליטול עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריסא ודרך אריס שיורד לכרם נטוע ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה:

ריבעא דשבחא - לקמן מפרש ואזיל:

סבר רב אשי למימר ריבעא - דתרי תילתא המגיעין לבעל הבית משתוציא השליש שיצטרך ליתן לאריס שיורד לה דהוא דנקא בכל שבח הכרם כגון אם השבח ששה דינרים יוציא מהן שליש שעתיד ליתן לאריס נותרו ארבעה דינרים מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטא לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה:

דנקא - שתות:

דאמר רב מניומי באתרא דשקיל שתלא פלגא - בפירות ועושה עבודה לעולם:

ואריסא תילתא - אריס היורד לתוך הכרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות:

האי שתלא דבעי איסתלוקי - שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד בעל בית כלומר מעיינין במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לבעל הבית בסילוק של זה:

אי אמרת בשלמא דנקא - שקיל שתלא שפיר דכי הדר שקיל אריסיה תילתא הרי שלשה דינרין בין שניהן פש ליה פלגא דבעל הבית כדהוה שקל עד השתא:

אלא אי אמרת ריבעא ממש - דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שני דינרין:

פסידא לבעה"ב - חצי דינר ממחציתו:

ולימא ליה - שתלא אנת מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו החצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיע לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה שלשה רבעי הכרם לחלקך מהן תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה:

מנתא דידי מאי דבעינא עבידנא ביה - אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזבנינא ומסתלקנא הקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באת לקנותו הרי אין עלי לעשות לך ותאכל את פירותי בחנם אם תתנהו לאריס לישקול מיניה וביה שוה חצי דינר והדינר ישאר לך והיינו תרי תילתי שהרי עכשיו אתה קונה ממני ולעולם ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי הפירות ומעתה אוכל שני שלישים דהיינו ארבעה דינרים):

כי מטית לשחיטת קדשים - הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתן לב לתרץ לפי שאלתך ויש אומרים דחויי מדחיה ולא היא דעל כרחיך קבולי קיבלה חדא דקושיא מעליא היא ועוד מדקאמר קסבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי הוא:

קופא סבא פלגא - גפן שהזקינה בכרם הרי הוא כשאר זמורות שחולקין בהם ונוטל בה שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחה בהכי אדעתא דהכי נחת:

שטפה נהר - ובאו לחלק העצים הוה ליה כי שתלא דמיסתלק בלא זמניה ושקיל ריבעא שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי ופעמים ששוטף את הקרקע ומכחישו ואין ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה:

ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה - משכן לו כרם במשכנתא דסורא א"נ בנכייתא:

וקש - הזקין ובזמנו שהיה ראוי לכך:

פירא הוי - עצים שבו ויטלם המלוה:

יבש האילן - במשכנתא קאי:

מה נקצץ בזמנו - שאין אדם קוצץ אילן שעושה פירות אלא בזמנו שחדל לו מעשות פרי:

בלא זמנו - ומודה אביי בלא זמנו שחדל לעשות פרי דכיון דלאו אורחיה לאו פירא הוא ולאו אדעתא דהכי נחת:

נפלו לה - לאשה משניסת מת אביה ונפלו לה בירושה:


ימכרו וכו' - אלמא קרנא הוי דאי פירא הוה הא תקון רבנן פירות לבעל:

והזקינו - קפצה עליהן זקנה בלא זמנן:

לאו מי אוקימנא - בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט:):

בשדה אחרת - שלא היתה הקרקע שלה שהיו דקלים בשדה של אחרים דהא כליא קרנא דידה לגמרי אי אמרת לישקלינהו בעל לכולהו:

ההוא שטרא - שטר משכנתא דסורא במישלם שניא אלין ולא פירש בו מנין השנים:

הכי גרסינן וקדים מלוה ואכלינהו לפירי - דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא:

קרקע בחזקת בעליה עומדת - אע"ג דלא תבעיה עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מריה ושלא כדין אכלינהו לפירי:

בחזקת אוכליהן עומדות - כיון דקדים ואכלינהו ואתא לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוו דבתר אכילת פירות אזלינן:

והא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני - ורב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת קאמר גבי שוכר מרחץ משנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בהשואל (לעיל דף קב:) ואפילו בא בסוף החדש אמר כולו למשכיר כשנתעברה השנה:

הני מילי מילתא דלא עבידא לאיגלויי - כלומר בתר קרקע ודאי אית לן למיזל ומיהו הני מילי בספק שאין עומד לעולם להתברר כי ההוא דמספקא לן בין אם תפיס לשון ראשון ואי תפיס לשון אחרון:

אבל הכא מילתא עבידא לאיגלויי - בסוף שיבאו עדי שטר ויעידו:

ואטרוחי בי דינא תרי זימני - שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו עתידין אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן:

מלוה אומר חמש וכו' - מילתא אחריתי היא מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר חמש שנים מושכנת לי ואין השטר לפנינו ולוה אומר לשלש וכבר אכלת שלש:

מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי - לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני:

לא סבירא להו הא דאמר רב יהודה - ולא אמרינן מגו שהדברים מוכיחין שהוא רמאי שאמר אבד השטר והאי שטרא לא דמי לשטר זביני דאילו שטר זביני לעדות שמכרה לו הוא בא וכי עד עולם תאמר לו להזהר בו אמור רבנן ביה עד תלת שנין מצי לאיזדהורי אינש בשטרא טפי לא מיזדהר דקסבר לא יצא עוד ערעור עליה אבל זה שהוא מודה ששטר משכנתא הוא לראיית מנין שנים של אכילת פירות לגוביינא דאכילת פירות דמנין השנים קאי ומיזדהר זהיר ביה דלא לירכס ליה עד כלות השנים והאי דקאמר אירכס לא מהימן דמיכבש הוא דכבשיה וכו':

אלא מעתה - אדרב יהודה קפריך דאמר אי בעי אמר לקוחה היא בידי:

הכי נמי דמהימן - וכי עביד רבנן מילתא דאתי בה לידי רמאות כי האי:

תקון רבנן למרי ארעא דיהיב טסקא - למלכא:

וכרי בריא - מתקן החריץ סביבות הגבולים:

ואי ארעא קניא הוא - דלית ליה טסקא וכריא נמי לית ליה מאי ליעביד למחויי. הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא היא משכון בידו: הכי גרסינן הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא. ולא גרסינן שתלא בכולי מילתא:

שכירי - לימים או לחדשים ושבתות ושכרתיו במעות וכל נאמן דקאמר בשבועת היסת הוא:

אנו השבחנו - ואין לבע"ח במה שהשביחו יתומים כלום:


ספק - בבבא בתרא (דף כד:) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למקצץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה והכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראיה:

בארעא מסלקינן להו - יהבינן להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו:

ומעלין אותן - מן הקרקע:

בדמים - ולא שקלי בארעא גופיה:

בכור לפשוט - בכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקי"ל (ב"ב דף קכד.) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו וכשהן באין לחלוק נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה:

וכן בעל חוב ליתומין - וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות טורפה מהן עם מה שהשביחו ושם להן שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי:

המגיע לכתפים - צריכין לקרקע דבר מועט דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו פירות ולא מיקרו שבח ובעל חוב גובה השבח קאמר ולא פירות גמורין כדאמרינן בפ"ק:

הניחא למ"ד - פלוגתא במסכת כתובות (בהכותב) אי אית ליה זוזי ללוקח. שיעור דמי החוב:

שפיר - איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והוא דנחת לה שלא ברשות שקל שבחא בזוזי ולא בארעא הואיל והוה מסיק ביה שיעור ארעא כוליה:

מתני' שכיר יום גובה כל הלילה - שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים שכיר בזמנו הוא נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש (דברים כד) אלא משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט):

שכיר לילה - שיוצא ממלאכתו בבוקר:

גובה כל היום - בין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש ובגמרא יליף לה:

שכיר שעות - גובה כל היום וכל הלילה אמוראי מפרשי לה בגמרא:

שכיר שבוע - שמיטה:

יצא ביום - שכלתה שכירותו לבוקר או ביום:

גובה כל היום - וכיון ששקעה חמה עובר עליו:

יצא בלילה - שכלתה שכירותו בלילה:

גובה כל הלילה וכל היום - דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוה ליה שכיר לילה ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה:

גמ' איפוך אנא - דלא תלין בשכיר לילה לא תבא בשכיר יום:

שכירות אינה משתלמת אלא בסוף - כדאמר באיזהו נשך (לעיל סה.): כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר:

ממשמע שנאמר וכו' - שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר דכתיב (שמות לד) ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא:

מאי קראה - היכא רמיזא בל תשהא:

זה לפי שלא שכרו - ולא קרינא שכיר גביה:


וזה לפי שאין פעולתו עליו - ולא קרינא ביה פעולתו אתך:

ואימא להו וכו' - דאי לא משתלימנא לא עברנא:

אגרי להדדי - כשהיה האחד צריך לפועלים חבירו פוסק עמהן ואמר להן שכרכם על בעל הבית:

הני שוקאי דסורא - בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק:

לא עברי - על שכר פועלין:

מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי - להגיע למעות הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון:

אבל משום בל תשהא עובר - מיום השוק ואילך:

שכיר שעות דיום - שנשכר לו מן הבקר עד חצות:

גובה כל היום - דהא כלתה שכירתו מחצות ואיכא בלא תבא:

שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה - ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן:

ושמואל אמר שכיר שעות דיום הוא גובה כל היום - כדקאמרת ואין לילה הולך אחר יום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה הואיל ושכירותו בליל יום זה לא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה אלא כל הלילה:

תנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום - בשלמא שמואל מוקי לה בשכירות שעות דלילה אלא רב במאי מוקי לה:

לצדדין - והכי קאמר שכיר שעות יש שגובה כל הלילה ויש שגובה כל היום וכדאמרי אנא:

יצא בלילה וכו' - אלמא הואיל ומשכה פעולתו בלילה הוה ליה שכיר שעות דלילה וקתני גובה כל הלילה וכל היום:

משום לא תגזול - דהא אוקמיה באיזהו נשך (דף סא.) לכובש שכר שכיר דאי גזל ממש מלאו דריבית ואונאה נפקא:

ה' שמות - חמשה לאוין לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין ולא תעשוק שכיר עני ואביון ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ועשה ביומו תתן:

שם שכירות - כולהו בחד ודאי לא משכחת לה אלא הכי קאמר עבירות כל השמות הללו בשם שכירות הן יש מהן בשכירות לילה ויש מהן בשכירות יום:

גזל - משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק דכתיב (שמואל ב כג) ויגזול את החנית מיד המצרי וכן (שופטים ט) בבעלי שכם ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך:

מתקיף לה רב ששת - על כרחיך עושק דקא כפר ליה הוא מדחייביה עליו בתורת כהנים קרבן שבועה דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו':

אלא אמר רב ששת וכו' - לקמן פריך לרב ששת מאי שנא עושק דקשיא ליה ומ"ש גזל דלא קשיא ליה:

לא שכרתיך מעולם - לא דמי לגזל כי נתתיו לך דהא מודי ליה דעבד בהדיה וקא גזל ליה:

מ"ש גזל דלא קשיא ליה - הא איהו נמי גבי קרבן שבועה כתיב ואי לא כפר שבועה היכא:

דגזליה והדר כפריה - כל זמן שלא תבעו בבית דין אלא בינו לבין עצמו היה גוזלו ואומרו איני נותן לך וכשתבעו בב"ד כפר ונשבע ולעולם גזל לא איקרי אלא א"כ אומר לו איני נותן לך:

אי הכי עושק נמי - נוקמיה כרב חסדא בלך ושוב ודקשיא לך שבועה היכא כגון דהדר כפריה:

הכי גרסינן הכי השתא בשלמא התם או בגזל - כתיב וכחש השתא מכלל דאודי ליה מעיקרא כלומר וכחש בעמיתו בגזל במה שהיה גוזלו עד עתה בתורת גזל כחש עכשיו וכפר ומקודם כחש קרוי גזל:

אבל הכא מי כתיב או בעושק - דנימא וכחש בעושק דמעיקרא:

או עשק כתיב - על ידי הכחשה עשקו:

שעשקו כבר - משעה שהתחיל לתובעו עושקו בכחישה ולא נקרא עשק על ידי דבר אחר קודם כחישה:

מתני' שכר בהמה וכלים - יליף בגמרא:

לא תבעו אינו עובר עליו - בגמרא יליף ליה דכתיב אתך מדעתך ולא מדעתו:

המחהו - נתקן מאצלו והעמידו אצל חנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעל הבית לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם:

או אמר לשולחני - תן לו בדינר מעות:

נשבע ונוטל - מפרש בגמרא:

ואם יש עדים שתבעו - בזמנו:

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות וטריפות:

יש בו משום וכו' - מפרש בגמרא:


מאחיך - לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך:

פרט לאחרים - עובד כוכבים:

זה גר אוכל נבילות - דכתיב ביה שעריך (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה:

וכולן - על שכר ישראל ועל שכר בהמה וכלים וגר וגר תושב:

עובר בכל השמות הללו - בין הכתובים כאן ובין האמורים בתורת כהנים דיליף גזירה שוה לאיתויינהו הכא כדלקמן:

ויש בהם משום בל תלין - האמור בתורת כהנים והוא הדין ללא תעשוק ולא תגזול דכתיב גביה ומיהו של שכיר יום ליתיה בשכיר לילה:

ר' יוסי בר' יהודה וכו' - לקמן מפרש לה:

אין בהם אלא משום לא תעשוק שכיר וגומר - דכתיב ביה בארצך דמרבי בהמה וכלים אבל ביומו תתן שכרו אע"ג דסמיך ליה לא ולקמן מפרש טעמא:

קשיא גר תושב - דמתניתין תנן אין בו משום בל תלין האמור בתורת כהנים ובברייתא קתני כולן עוברים בכל השמות הללו:

קשיא בהמה וכלים - דקתני מתני' יש בהם משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין ור' יוסי בר' יהודה סבר אין בהן אלא משום לא תעשוק דמשנה תורה ואפילו משום ביומו וגו' דסמיך ליה לא:

גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו - וכל שכן משום לא תעשוק שכיר דבגויה כתיב בשעריך:

ואין בו משום לא תלין - דתורת כהנים וכן משום לא תעשוק ולא תגזול דת"כ והאי דנקט הני משום דמפרשי בהו שכיר יום ושכיר לילה וה"ק יש בו משום ביומו תתן שכרו דמשתעי גבי שכיר לילה ואין בו משום שכיר יום:

גמר שכיר שכיר - כתיב הכא לא תעשוק שכיר וכתיב בשכיר יום לא תלין פעולת שכיר מה כאן גר תושב בהמה וכלים איתרבאי אף בת"כ נמי גר תושב בהמה וכלים:

לא גמר - הלכך דתורת כהנים ליתנהו לא בבהמה וכלים ולא בגר תושב:

משום דביומו תתן שכרו - ליחייב דהך סמיך ליה דבקרא דלעיל כתיב מארצך:

להקדים עני לעשיר - נשכרו שני פועלין אחד עני ואחד עשיר ואין בידו ליתן אלא לאחד מהן העני קודם:

אביון - מעונה מעני ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך:

אבל אביון - הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה:

ואי אשמועינן עשיר - דלקדמיה עני משום דלא צריך ליה העשיר לשכר כמו העני:

אבל אביון דצריך ליה - טפי מעני אימא דליקדמיה לעני קמ"ל דעני קודם דצריך ליה וכסיף למיתבעיה:

ותנא דידן - וכן דבי רבי ישמעאל דאמרו תרוייהו בהמה וכלים אכולהו וגר תושב לית להו דת"כ אי גמיר ג"ש אפילו גר תושב נמי ליחייביה משום שכיר יום:

אתך - קרא יתירא הוא:

שפעולתו אתך - ואפילו בהמה וכלים:

רעך - בהנך דתורת כהנים כתיב לא תעשק את רעך:

עשקו - שכר שכיר:

גזלו - גזילה ממש:

ור' יוסי האי אתך מאי עביד ליה - דמרבי מיניה תנא דידן בהמה וכלים אף על גב דגזרה שוה לא גמיר:

אלא לבצור אשכול אחד - כלומר שכיר שעות:

מואליו הוא נושא את נפשו - כל ששיעבד עצמו עליו:


ואידך ההוא מיבעי ליה לכדתניא - להענישו כאילו הוא נוטל את נפשו כדתניא וכו' ומסקנא כל הכובש שכר שכיר וכו':

ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

ה"ג ד"א ואליו הוא נושא את נפשו - ופליגי בהא רב הונא ורב חסדא במשמעותא דקרא חד אמר נפשו של שכיר נענש עליו כאילו הורגו וחד אמר נפשו של גזלן הגיד לך הכתוב שגורם מיתה לעצמו:

וקבע - וגוזל את גוזליהם ומה יקבע מהן את נפשם שגורמים הגזלנים רעה לעצמן:

אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא וגו' - אף אם דל הוא ואין לו עזר אל תגזלהו והוא אחד מארבע לשונות שכי משמש בהן אם:

דהשתא - לאחר גזילה דהיינו גזלן:

משום דנטלו נפש - והכי משמע וקבע את קבעיהם נפש את אשר קבעו את נפשם מהם:

לדעתך - ולא מדעתו:

חוזר - השכיר אצל בעל הבית אם לא נתן החנוני ונתחייב בעל הבית לשלם:

אינו בתורת לעבור - כלומר אין לו עליו כלום שיהא עליו בתורת דמים שום עבירות שכר שכיר:

קבלנות - אומן שקבל עליו לעשות מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים:

אומן קונה בשבח כלי - וזוכה במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו:

הלואה היא - ולא שם שכירות עליה:

בגרדא דסרבלא - פולקיי"ר בלע"ז שאין כאן שבח כלי שאם היה מניחו כמות שהוא היתה מתקיימת הרבה יותר מעתה:

לרכוכי - שיהא רך:

היינו שבחיה - דאיכא דניחא ליה בהכי מפני שמחמם יותר ויש נוי בדבר:

דאגר לביטשי - אלא לעולם לאו בגרדא אלא בתיקון הראשון שקורין פוליי"ר כשבא מבית הגרדי בוטשין אותו ברגלים בתוך כלי עץ במים וקרקע הראויה בכך מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח ובין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישותיה כך וכך בטישות בכך וכך מעות:

דאגרי' לביטשי - לחשבון בטישות:


הלכות גדולות שנו כאן - כאותם שמנו חכמים בנשבעין ונוטלין במסכת שבועות (דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל וחנוני על פנקסו:

הני הלכה נינהו - בתמיה וכי הלכות למשה מסיני הם והלא אינם אלא תקנות חכמים כדמפרש התם:

תקנות קבועות - ראוי לעשותן קבע לעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

ויפקע - יפסיד שכרו:

כי היכי דליגרוהו - שלא ימנעו מלשוכרו שידאגו לומר חשוד הוא זה לתבוע שכרו משקבלו:

על כרחיה אגר - כשהוא צריך לפועלין על כרחו שוכרם:

על כרחיה מיתגר - נשכר שצריך למזונות:

טרוד בפועליו - וסבר שנתן לו ולא נתן:

ליתיב ליה בעדים - ויתן לו בלא שבועה לתקנו להן לכל שוכרי פועלין שיתנו שכרם בעדים ואם יאמר פרעתיו שלא בעדים יתן בלא שבועה:

טריחא להו מילתא - לחזר בתר עדים כל היום:

וניתיב ליה מעיקרא - לתקון לבעל הבית דיהיב אגריה בצפרא מקמי עבידתייהו דאי אתי שכיר לא מהימן:

שניהם רוצים בהקפה - בעל הבית פעמים שאין לו ופועל שמא יפלו ממנו:

אי הכי - דבעל הבית טרוד ושכח:

אפי' עבר זמנו נמי - ותבעו למחר להימנוהו לפועל:


גבי בעל הבית - כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:

והא תבע ליה קמן - ומה עדים שתבעו אותו מצריכין:

ודלמא לבתר הכי - דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין:

כל זמנו - עד שעבר עליו:

ולעולם - בתמיהה ובשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה"ב לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו:

א"ר חמא בר עוקבא כנגד כל היום של תביעה - יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול:

מתני' המלוה את חבירו - והגיע זמן ולא פרע לו:

לא ימשכננו - אפי' בשוק אלא בב"ד:

ולא יכנס לביתו - בגמ' מפרש במאן קאי:

היו ' לו שני כלים - וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:

נוטל אחד ומחזיר אחד - בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום החזרת העבוט ויעכב את השני וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

מת - הלוה אין משיב העבוט ליורשין שאין כאן מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין:

שלשים יום - זמן ב"ד:

גמ' ושליח ב"ד מנתח נתוחי - אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו:

ממשכנין - משמע בתוך הבית:

חבילה - מתוך הבית משמע דהא ריחיים ורכב בגו ביתא שכיחי:

לעולם בבעל חוב - קאמר ולא תידוק מינה הא כלים אחרים חבול דבכלים אחרים עובר משום לא תבא אל ביתו ולהכי איצטריך להוסיף לאו שני משום ריחיים ורכב וחד משום לא תבא אל ביתו:

ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד - ויוציא אליך את העבוט וכי איני יודע שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה"ב:

מאי לאו לרבות שליח ב"ד כו' - שיכנס לתוך הבית וה"ק והאיש דהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:


לא שליח ב"ד כמלוה - והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:

הרי בעל חוב אמור - שאינו רשאי:

הכתוב מדבר - שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו:

שנאמר בחוץ תעמוד והאיש - שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ:

לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפש - דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

מטה ומטה - לקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן:

מצע - של לבד שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות:

לעשיר - שהורגל במצעות:

ומפץ - לעני. לפי מה שהורגל דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן (ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו כדאמר לקמן (דף קיד.) דגמר מיכה מיכה:

לו - הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:

שמסדרין - שמין להניח לו צרכי חייו לשון והעריך אותו לישנא אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן שמעתי:

אדרבה עיקר סידור בערכין כתיב - כדפי' לעיל:

למאן - המטה השנית:

מיתנא רטיבא דכיתנא אחרציה - חבל לח של פשתן על מתניו:

אהינא - תמרא:

אליבא ריקנא - קודם אכילה:

ולא מסגי ארבעה גרמידי - קודם שישן הלכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת במשכב ולא יישן על מטה שאכל:

זבוני מזבנינן ליה - לאחר שלשים יום אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים ולהלן מוכרן:

תנא כרבן שמעון תני תנא קמיה - דרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו':

זבוני לגמרי - שלא ישאיר לו לפי צרכו בצמצום:

בעיניה - כמות שהיא חשובה אם חבל כסות של מעיל יחזיר לו הוא בעצמה:

מהדר ליה מאי דחזי ליה - ימכור לו של שיראין ויתן לו אחת של צמר ואחת של קנבוס:

אי אית ליה לרבן גמליאל האי סברא - לסדר לבעל חוב:

ליכא מידי דלא חזי ליה - מאחר שהורגל בו דהא שמענא ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם דאמר אביי וכו':

לא את הלוף ולא את החרדל - מטלטלין בשבת שאינם ראוים היום לא זה לבשל ולא זה לטחון לוף מין קטנית ואינן ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו לעופות:

לעורבים - וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק:

שכן דרכן לסוך בחול - בלא שום מכה הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין:

מפשיטין אותה ממנו - לפרוע לבעל חוב את חובו:

בשלמא כר וכסת - דתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב"ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו:

אלא מחרישה - דקתני במתניתין ועלה קאמר רשב"ג מוכרן מאי ביני ביני איכא:

ונימא ליה - מלוה:

לאו עלי דידי רמית - לפרנסך:


איברא - באמת:

עליה רמי - שיהא לו צדקה שהכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה להלך לפניו:

מיכה מיכה - גבי לוה ומלוה כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו ממך וגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך. דבר זה [שאלתי] אם למדנו גזירה שוה דמיכה מיכה ולא אמרו לי דבר:

ברם כך היתה שאילה - אבל כן נשאלה שאילה אחת בבית המדרש מינה יש ללמוד שאין מסדרין:

הרי עלי מנה לבדק הבית - והשגת יד לא כתיב אלא בערכין אבל שאר הקדשות אין נידונין בהשג יד ומה שיש לו גובין הימנו והמותר יגבו לאחר זמן אם יעשיר:

מהו שיסדרו לו - כשבאין למשכנו:

שמחזירין - שמלוה מצווה להשיב לו את העבוט:

אין מסדרין - להשאיר לו כלום משבא למכור לאחר שלשים:

נדר בערכך - כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כז) הקיש נדרים לערכין:

ההוא לנידון בכבודו - היקש נדר לערכין להכי אתא שאם אמר דמי לבי או ראשי או כבידי עלי נותן דמי כולו אבל אם אמר על אבר שאין הנשמה תלויה בו דמיו עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד להא מילתא איצטריך למיגמר נדר מערכין גבי ערכין כתיב (שם) ערכך נפשות אם אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן דמי כולו ואם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום שאין ערך כתוב אלא לנפש:

נדון בכבודו - האבר נידון לפי כבודו שאם הנשמה תלויה בו נותן דמי כולו:

ויסדרו לב"ח - גמרא קא פריך לה:

שמחזירין - מיום אל יום את כלי הצריך לו:

אינו דין שמסדרין - כשבא למכור לאחר שלשים יום ישאיר לו כדי חייו כגון מטה ומפץ והנך דאמר בערכין (דף כג:):

ואידך - תנא קמא דמתני' דאמר מסדרין לבעל חוב דקתני אם מת אינו מחזיר ליורשיו הא לו מחזיר לעולם:

האי - הוא דכתיב בערכין דריש ליה עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו שאם העריך עצמו עני והעשיר קודם שהעריכו כהן אינו נידון בהשגת יד אלא נותן ערך עשיר:

ויחזירו בהקדש - העבוט עד שלשים יום:


ערות דבר - בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה אין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה והאי דבעי מיניה לענין תורם דהתם תנן (תרומות פ"א מ"ו) אין מגביהין תרומה ערום:

לאו כהן מר - דאיכא למ"ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי:

אין מטמאין - דגבי אהל כתיב אדם (במדבר יט) אדם כי ימות באהל:

בארבעה לא מצינא - בגירס' דארבעה סדרין כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרי' (מנחות דף קי.) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש:

בשיתא מצינא - בתמיהה זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ וכן טהרות:

ספי - לקוט:

טרפי - עלין:

נפץ - אשקוש"ט בלעז:

סחט גלימא - נסחט ריח מתוך העלין לתוך טלית וקלטה טליתו את הריח:

וזבני' - לגלימ' בי"ב אלפי דינרי:

לא תשכב בעבוטו - הא עשיר שכיב בעבוטו:

מאי קאמר - וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו והרי הוא רבית אצלו שישתמש במשכונו חנם:

הכי קאמר לא תשכב ועבוטו בידך - אלא השיבנו לו כבוא השמש כדכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש: ה"ג המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו. השב תשיב ולא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו לו:

מאי קאמר - דקתני אינו חייב להחזיר לו ועוד הדר תני עובר בכל השמות הללו (עובר בכל השמות הללו) השב תשיב לא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו:

אסיפא - אם לא החזיר:

ורבא אמר הכי קאמר וכו' - לא טעי תנא במאי דאתנייה חייב להחזיר לאוסופי ולמימר אינו חייב להחזיר אלא ודאי אינו חייב להחזיר נמי אתנייה והכי קאמר וכו' ושכח וחיסר ודילג מחייב להחזיר באינו חייב להחזיר:

שמשכנו שלא בשעת הלואתו - בבית דין:

אבל משכנו בשעת הלואתו - שהביא לו משכונו:

אינו חייב להחזיר - דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לאו חובלו הוא:

ארישא - אמשכנו שלא בשעת הלואתו ולא החזיר לו עובר בכל השמות הללו:

עד בא השמש תשיבנו לו - משמע בבוקר תשיבנו לו ויהא בידו עד בא השמש ויקח לו ממנו:

זה כסות לילה - לקמן פריך דלילה לאהדורי ליה ביממא למה לי כבא השמש בלילה החזירו לו:

איסמייה - אסיר ברייתא זו מסדר משנתי:

אמר ליה לא - תסמייה דהא כסות לילה וכסות יום דקאמר לאו תשמיש יום ותשמיש לילה קאמר אלא כסות העשויה למשכן בלילה וכסות העשויה למשכן ביום קאמר והכי קאמר עד בא השמש תשיבנו לו וכבא השמש תטלנו. זה כסות יום ולימדך הכתוב שניתנה לו רשות לחובלה בלילה ולענין חבלה קרי ליה כסות לילה:

משכנו ומת - לוה לאחר שהשיב לו את העבוט:

שומטו - מלוה מעל גבי בניו ואין נעשה אצלו כשאר מטלטלים שלהן דלא משתעבדי לב"ח דכיון דמשכניה קנייה:


למה חוזרין וממשכנין - הרי עליו להחזיר לו למחר:

שלא תהא שביעית משמטתו - דלהוי משכונו בידו והמלוה על המשכון אינו משמט:

ולא יעשה מטלטלין אצל בניו - שלא ימות בעוד המשכון מוחזר לו ויהא מטלטלין אצל בניו:

טעמא דהדר משכניה - שהיה בידו כשמת לוה:

למה ממשכנין מעיקרא - דבר שעליו להחזיר מה מועיל לו:

שלא תהא שביעית משמטתו וכו' - דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוה פקדון גביה:

בני אם ערבת לרעך או אם נוקשת באמרי פיך - שהוניתו בדברים:

עשה זאת והנצל - התרפס יד אם ערבת ואם לא ערבת אלא נוקשת באונאת דברים רהב רעיך הרבה עליו רעים לבקש מחילה:

אם ממון יש לו בידך - אם נעשה לו ערב ואם נוקשת בדברים רהב רעיך:

לצד שני - כמו דבר אחר. לביתו. של לוה במלוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס למשכנו חוב אחר שאינה מלוה:

שכר פונדק - השכיר לו פונדק:

דיוקנאות - צר לו צורות בביתו בשכר:

משיאה שם רע - שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית:

מכדי בעלמא דריש טעמא דקרא - אע"ג דלא מפרש טעמא כדאוקימנא גבי חובל:

מתני' משום שני כלים - העליונה רכב והתחתונה ריחים: גמ'


לשאר דברים - ולאו לאוסופי לאו אריחים ורכב דהא ריחים ורכב כתיב ברישא ואיצטריך כי נפש לרבות שאר כלים של אוכל נפש על לאו שבכללות. משום לא תאכלנו כי אם צלי אש דכייל נא ומבושל ואין לוקין אלא על נא ומבושל שהן מפורשין:

אביי כרב יהודה - דהיכא דעבר על הכלל ועל הפרט והן שניהן בלאו אחד לא לקי אכללא:

עד כאן לא קאמר רב יהודה התם - דלא מהני כי נפש לאוסופי לאוי יתירי אריחים ורכב:

אלא משום דכי נפש - דמרבי שאר דברים אי לאו דכתיב ביה לא מישתמעי ליה מריחים ורכב דה"א הנך דוקא הלכך לשאר דברים אתא ולא תישדייה נמי אהני דמפרש לאו דידהו לאטפויי לאוי:

אבל הכא - אי לאו לטפויי לאוי אנא ומבושל אתא:

כי אם צלי אש למאי אתא - אין לך דבר שאינו בכלל נא ומבושל חוץ מצלי דניתי לאזהורי לאו עלייהו ואי אשמעינן מצות צלי קרא אחרינא כתיב צלי אש ומצות וגו':


יתירא הוא - ללאו משום שאר דברים וכיון דיתירא הוא ללאו וכתביה סתמא שדייה נמי אריחים ורכב שאין לך להוציאם ממשמע' כי נפש הוא חובל על כרחך אבל הכא כי אם צלי אש לאו לאזהרה אתא לאוסופי לאו יתירא אלא כדתניא ומ"מ נא ומבושל משמע ביה שאינו עובר בנא ומבושל ביום אלא בלילה:

ה"ג תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג וכו' ותניא אידך וכו' - ולא גרסינן תניא אידך דמתרוייהו מתני' מתרץ סייעת' ולא מחדא מינייהו דאי משום דקתני חייב ב' ולא ג' הא אפילו רב הונא מודה דמהיכא תיתי הא הני לא כתיבי ומכי נפש הוא חובל הוא דנפקי דאכל חד קאי כי נפש אלא מתרוייהו מתני' מיתוקמא סייעתא לרב יהודה:

חבל זוג של ספרים - מספרים של ספרים והן של פרקים וכל חד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כריחים ורכב:

חייב שתים - משום כי נפש על כל אחד אע"פ ששניהן צריכין למלאכה אחת וכן צמד של פרות חבל ב' פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהן של פרקים הוה:

ותניא אידך - דיליף להו מריחים ורכב דאיתקוש שאר דברים לריחים ורכב בחד קרא מה ריחים ורכב וכו': וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה לכל אחד לעצמו:

אף כל וכו' - ומדיליף להו מריחים ורכב ש"מ בריחים ורכב חייב נמי שתים קאמר ולא שלש והיינו כרב יהודה וא"ת מתני' קמייתא למאי אייתיה ה"נ שמעי' לה מבתרייתא אי מבתרייתא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו :

קאמר דלא אזלינן בתר מלאכה אלא - בתר כלים ולעולם שלש מלקיות אחת משום רכב ואחת משום ריחים ואחת משום כי נפש דקאי אתרוייהו ולהכי אשמעינן קמייתא דקתני בה בהדיא חייב שנים:

סכינא דאשכבתא - של בית המטבחים שמקצבים בו בשר:

ותא קום בדינא - תבעהו לדין על חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת היסת:

רבא אמר - כיון דמשכניה ואין עדים שמשכנו היה יכול לטעון לקוחה היא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו:

חושלא - שעורין קלופים:

לאו מידי הוא דעביד לאושולי וכו' - שאין אדם משכיר ומשאיל עזים שלו הלכך יכול לטעון לקוחין הן בידי היכא דאין עדים שאספם מרשותם של בעליהן:

זוגא דסרבלא - מספרים שגוזזין בהן צמר:

אפילו מיתמי - שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהן והן טוענין השאלנום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי אנן טענינן להו: מתני'

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ט"