חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
מאירי |
הריטב"א |
הרמב"ן |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק ט'
הא דאקשי' היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה אמאי אינו מנכה לו. אחכירות אקשי' דמתני' אף בחכירות הוא אבל בקבלנות ואע"ג דמכת מדינה היא לא מנכי ליה ומה שימצאו יחלוקו לפי מה שהתנו אם מחצה אם שליש דאמר רב פפא מכאן ואילך דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא ותנן אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו ובחכרנות היא אלמא בקבלנות אינו מנכה לו. הילכך הא דאקשי' הכא אמאי אינו מנכה אחכירות אקשי' ולא אקבלנות.
ואוקי' כגון דיבש נהרא זוטא ואע"ג דמשקו מיניה אחריני לא הוי כרובא דבאגא (או שדות) [אישתדוף] משום דאפשר לאיתויי בדוולא וטרחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרס ליה, והא דאמר רב פפא דאית' בחכרנותא לית' בקבלנותא כולה מתני' פשיטא הוא.
והא דתנן לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, פרש"י ז"ל בחכירות הוא דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו, ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקים בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש אלא משום סיפא דקתני וקבלה ממני לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן, ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה (ובין) [וכן] ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכ"ש דגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות:
רבינא אמר אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר וכו'. מדלא אמר רבינא לעולם ל"ש אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמעי' מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא וכן במכר ואע"ג דקתני מתני' חכור לי בית השלחין זה חכור ממני קאמר, א"נ חכור לי בית השלחין זו שאמרת לי.
וי"מ דרבינא ה"ק אפי' במחכיר לחוכר דקאמרת שמא מצית לאשכוחי קפידא ולא שנא והא דתנן מנכה מן חכירו ולא אמרו שיהא זה חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר משום דא"ל שדה זו בית השלחין אני חוכר לך וכיון שאמר זו אינו חייב להעמיר צו אחר ומקבל חייב ליטפל בזה ובלבד שינכה לו אבל לא אמר זו אלא שאמר חוכר למחכיר חייב להעמיד לו מעין אחר או אילן אחר, ותניא נמי בתוס' שדה בתי השלחין אני שוכר הימך שדה [בית האילן אני שוכר ממך יבש במעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד] לו אילן אחר. שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו:
ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתנן אם אוביר ולא אעביד. תמהני אי כתיב לי' מאי למימר פשיט' וכי תנאי שבממון אינו קיים אא"כ תקנו חכמי' ומי איכ' מאן דלא דריש.
וראיתי בפירושי ר"ח שכ' דר"מ אע"ג דבעי תנאי כפו' וסב' נמי כל דאי לא קני ומבטל האסמכת' בזו המשנ' שהיה דורש דברי הדיוט כדברי תורה שאינם צריכי' חזוק ומקיים דאע"ג דאינון אם ולית בהו תנאי כפול.
ואין דברים הללו ברורים אצלי דמאי דאמ' משום אסמכת' הא קאמר' דלאו אסמכת' היא כיון דלא אמר מילת' יתיר' ובידו ודקא' משום תנאי כפול ליתא דבכה"ג לך בעי ר"מ תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה לי דבר פלו' כענין שנא' אם יעברו ונתתם וטעמיה משום דסבר לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו לפיכך מעש' קיים ותנאי בטל אבל הכא לא שייך ביה כלל תנאי כפול שלא אמר אלא שישלם לו מה שהוביר ואם לא הוביר מה ישלם ובמתנ' לא נתן לו כלום הא למה זה דומה לערב ולא הוזכר בו כפל בשום מקו' בתלמוד ואלו הוה שייך הכא תנאי כפול כ"ש שהיה חייב לשלם ואע"פ שלא הוביר' ואין דורש לשון הדיוט אמור בגמ' אלא על שהי' מחייבו לשלם כלום אע"פ שהובירה.
וה"ר יהודה אל ברגלוני כת' תשובה לרבי' האיי עיקר הדבר כי הלל הזקן ור' יוסי וכל אותם הזכורי' שם ר"מ ור' יהודה וזולתם היו מדקדקי' בל' ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשי' אותם כמו שהם מדקדקי' בד"ת ודורשין אותם ולא פשוטן אלא מדרשו' אחרי' כאותה האמורה להלן זה מדרש דרש ר' אלעזר עזריה הבנים ירשו והבנו' יזונו וכו' עד ולא עשו בניהן ממזרין לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הזה אלא כשתכנס לחופה ודר' יוסי נמי דקאמר מקום שנהגו שכותבין לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מן הדין שכתובה לא נתנה ליגבת מחיים ויש לה דתות אחרים אבל מקו' שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש ר' יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. אלו דברי הגאון.
גם זה לא נתברר דהא דר"מ מאי מדרש איכא והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפש' לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע ונימא יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהוא ל' שנהגו בו כל מקבלי אריסו' דרש ר"מ שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת הקרקע לא היה צריך תנאי כיון שקבל עליו לעבוד וכיון דאתני לטפויי מילת' קאתי.
וכן בדר' יהודה אלמלא המדרש עיקר לא היה במשמע אחריות קרבן שהוא כפרה אלא שכיון שנהגו יד בעל השטר על העליונה וכן נמי במדרש הלל אין פשטן של דברים כן שהיה לו לומר דהכי קאמרי לכשתכנס לחופה תהוי לי לאנתו נשואה גמורה וקודם לכן ארוסה אלא שדרש הלל ואמר א"כ לא היו צריכין לכתוב כן ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קדושין כלל עד שעת כניסה לחופה וכן בדר' יהושע בן קרחה שהיה כותב לוה למלוה בשטר הלואה תשלומתא דאית לך עלאי כל קבל דיכי והוה לן למימר של תשלומי פרעון היה אומר ולא למשכון ודרש ר' יהושע בן קרחה א"כ למה היו צריכין לכתוב וכי יפרע לו יתר מחובו לא באו אלא ללמד על המשכון שלא יהא אלא כדי חובו ואם פחת למלוה, זהו פי' לפירושו של רבי' הגאון ז"ל.
ומצאתי סיוע לדבריו בתוס' במס' כתובות פרק נערה שנשנו שם מדרשות הללו על מדרש הבנים יירשו והבנות יזונו וכן בירושלמי התם גרסי' ר' אלעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים יירשו והבנות יזונו וכו' דב"ה עבדין כתובה מדרש דרש הלל הזקן לשון הדיוט שהיו כותבין באלכסנדריא וכו' ר' מאיר עבד כתובה מדרש דרש ר' מאיר המקבל שדה מחברו וכולה שמעתא כדאיתא הכא, וזה מוכח כדברי הגאון ז"ל.
ומה שפירש בדר' יוסי לא פירש רש"י ז"ל כן ודברי' מחוורים יותר ומיהו מדרש לשון הדיוט הוא שכמו שנהגו בין איש לאשה בין בלשון מלוה ובין בלשון כפל כך יהא הדין בין האב, וקשה עלינו זו שמצינו בירושלמי על משנתינו א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפותו. המבטל ספינה של חבירו מהו חנותו של חבירו מהו, פי' מה שאמר המבטל כיסו וכו' הוא בפ' איזהו נשך גבי ההיא דתני התם בירושלמי הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ודייק מינה דההיא דהמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. אע"פ שקבל עליו ליקח כיון שלא התנה ואם לא אקח אשלם ודייק ממתני' דפירקין דהמבטל שדה של חבירו חייב לשפותו והיכי את ש"מ והא אדרבה משמע איפכא דטעמא שכתב לו, הא לא כתב לו פטור.
ונראה מכאן דהא דאמרי' דורש לשון הדיוט ה"ק שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאלו נהגו על פי חכמים ואע"פ שמעצמן הורגלו לכתוב כן שלא על פי חכמים היה עושה אותו מנהג כתנאי שאע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי הואיל והוא מנהג פשוט וכולם עושין כן וכל המקבל על דעת כן קבל והלל הזקן אפי' למי שלא ראה כתובת אמו מכשיר, לפיכך למדו ממנה בירושלמי שהמבטל כיסו של חבירו פטור אלא א"כ קבל עליו בפי' לשלם ואותה שאמרו האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה משלם וכו' בשקבל עליו בפי' לשלם ואף ר"ח ז"ל כתב בסוף דבריו ש"מ דכל הני דדרשי לשון הדיוט הל' נינהו וכתנאי ב"ד נינהו.
ורב יצחק אל ברגלוני ז"ל כתב תשובה לרבי' האיי ז"ל כתנאי ב"ד דמיא דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולאו הכין תנן שכן כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי דאע"פ שלא כתב דינא הכי וסתם דינא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותנין לו ודקאמר שכך כותב לו כמ"ד שכך התנו ב"ד והנך מילי כולהי שדורשין בהן לשון בהו מידי דכתב כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כתב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן אלו דברי הגאון ומ"מ דרשת לשון הדיוט דר' יוסי והלל ליתה אלא במקום שנהגו כן שהרי יש מקומות שנוהגין בהן הפך לכפול בכתובה וכותבין הוי לי נאנתו סתם, אבל מתני' ור' יהודה ודר' יהושע בן קרחה דינא תנו לומר דנהוג עלמא הכי והיינו דקתני בדר' יוסי מקום שנהגו ובהלל מעשה באלכסנדריא ובשארא קתני להו סתם דאלמא דינא הכי כדברי הגאון ז"ל.
ועוד כתב בתשובתו זאת דליכא למגמר ממתני' ולמימ' הכא בידו והכא לאו בידו דהא מתני' כתנאי ב"ד דמי' אבל תנאי דהוא אסמכתא דליתיה עיקר מן דינא ולא דמי לתנאי ב"ד גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה דאמרי' התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמ' הוא והא מילת' יתירת' דיתירא על תנאי ב"ד דאמרי' שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה ה"ק מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו ולא טעמ' דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי הילכך ליכא למגמר מהד' מילת' וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו ורב בר שבא לא קנה חמריה דרב כהנ' באי דהו' אסמכת' ודרב כהנ' לכל מילי ע"כ ונר' שבזה כך הוא דעת ר"ח שאמר דמתני' אסמכת' היא ומשום דדורשים לש' הדיו' הוא שחייב כמו שכתבתי למעלה:
רבה אמר אסמכתא הוא ואסמכתא לא קניא. כתב רבינו הגדול ז"ל דמ"מ מאי דאפסיד משלם. וגמר לה מדאמרי' לקמן (בבא מציעא קט.) הכא מאי דאפסוד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה פי' שכך היה מעשה דשתלא נטע עשר נטיעות לבית סאה והשביחו ועמדו על מנה ואח"כ נתיאש הימנה ולא שמרה ופחתו עשרין, ואמר רבא דשקיל שתלא כולי פסידא לנפשיה ולא שקיל בשבחא אלא תלתין דמאי דאפסיד ממנתיה דבעל הבית מנכינן ליה מפלגו שבחיה דאשתייר ליה ואלו לא אתני מעיקרא כלל לא הוה חייב לשלומי ממנתיה מאי דאפסיד אלא שקיל במאי דאשתייר משבחא פלגא הכא נמי לא שנא סד"א כיון דאתני תנאה מנפשיה ולא מחייב לקיומי איבטל ליה לגמרי ואע"ג דאי לא אתני נמי חייב לשלם לפי מה שפירשנו לאו מדינא אלא משום דכמאן דאתני דמי שעל המנהג קבל והאי כיון דאתני מדנפשיה לא מחייב כמנהגא ואפ"ה מחייב משום תנאיה כדעת רבינו ז"ל:
תיכחוש ארעא ולא תיכחוש מרה. נראה לי דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה אבל בחוכר מנכה לו מן חכירו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנו' תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה ולאו משום לישנא בעלמא קאמרי' דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרי' דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה אבל בחכירות מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחבירו נרה ולא זרעה נותן לו חכירו ואעפ"כ שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף:
האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. פי' לעולם סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון אי יהיב ליה שכרו כפועל פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא והא יהיב ליה אגר טרחא בפלגא דפקדון ואי לא יהיב שכרו כפועל נמי דינא הוא דלישקול מתעסק פלגא בהפסד דפלגא מלוה הוא ושקיל בע"ה פלגא בהפסד אבל בשכר מתוך שאינו מעלה לו שכר עמל שקול בע"ה תלתא ומקבל שקול תרי תילתי אשתכח דסתם עסקא לעולם פלגא מצוה ופלגא פקדון אלא א"כ התנו בפירוש, ולפיכך שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה ולא טענינן להו ליתמי דאבוהון תילתא בהפסד שקיל ותרי תילתא דבעל הבית מפני שהדין כך הוא דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון שכתוב בשטרא סתם אדינא דרבנן מוקמי' לה והא דאמר רבא גבי עובדא דרב עיליש אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד משום דבשטרא כתיב פלגא באגר אמרה אבל לעולם סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא דהינו פלגא בהפסד ותילתא באגר דאלו תרי תילתי בהפסד אע"ג דלא שקול אלא משום שכרו של זה לאו [פלגא] מלוה הוא דלא הויא [חלק הפקדון כמו] מלוה באחריות לעולם אלא פלגא מלוה פלגא בהפסד הוא ופקדון פליג בהדיה משום טרחיה ושקל ביה תילתא באגר וכבר פירשתיה זה למעלה בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סח:).
והראב"ד ז"ל כתב דדוקא היכא דיהיב ליה שכרו כפועל בטל אבל אי לא יהיב ליה או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר והרשות נתונה ביד בע"ה מעתה ואי חזי ביה רווחא שקיל פלגא ברווחא ואי חזי ביה פסידא שקול פלגא בהפסד ותו לא הואיל ולא אתני מעיקרא כך השיב זה הרב ז"ל בתשובת דיני העסק וליתיה דהא דנהרדעי סתמא איתמר ול"ש יהיב ליה שכרו כפועל ול"ש לא יהיב לעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא ומימרא דרבא דבסמוך נמי בדלא יהיב הוא דסתם עסקי מניה וביה שקול:
פריצי זתים וענבים. פרש"י שהם לעולם בוסר שאין בשולן נגמר לעולם וב"ה מטהרי' דלא חזו לאכילה וכמה פריצי כלומר כמה הם מבושלין ועדיין הם פריצים ד' קבים לקורה שמכניסין בבית הבד מהם כדי שיעור טעינת קורה בפעם א' ואין מוציאין [אלא] ד' קבי' שמן.
ורבי' האיי גאון כתב בלשון אחרת לפי מה ששנינו בתוס' שם במס' עוקצין אלו הם פריצי זתים וענבים אלו היוצאים מתח' הקור' ומתחת הגפת ומתחת הזגן וחשב עליהם לאוכלים אין מקבלים טומאת אוכלי' כנסן לאוכלין בטלה דעתו.
וכך פי' שם הזתים והענבים הנשארים תחת הקור' ויוצ' מהם השמן כלו ונשארו קליפתן וגרעיניה' ופקטיהן ב"ש סברי עדיין פירות הם וראויים לאכילה ומקבלי' טומא' וב"ה סברי יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה וכמה הם הפריצים הללו מכלל כל הזתים שנכנסו תחת הקורה ר' אלעזר אמר כגון שנשאר מזיתי הקורה ד' קבין אבל אם נשארו יותר תחת הגפת והזגים אפי' ב"ה מטמאין שעדיין יש בהן לחלוקות שמכשירתן לאכיל' ואם נשאר פחות מכאן אפי' ב"ש מטהרין.
ולא ידעתי למה קראו אותם פריצי ורשיעי, ואפשר שהזיתים הטובים נסתמים הם לגמרי והרשיעים שהם קשים אינם נסחטין אלא הקרובים לקורה. אבל לא התחתוני' גם נכון היה מילתיה דר' אלעזר ודבי ר' ינאי כדברי רש"י.
ומדברי ר"ח נר' שהוא מפרש שהם זיתים קשים שאינם נפרכים בבית הבד ויורדי' למטה מחמת טעינת הקור' והואיל וכ"כ הם קשים אינן ראויין לאכילה ומ"ה מטהרין דדוקא כשמצ' תחת הקור' ד' קבים שאלו היה אפש' להם להסחט היו נפרכו' עם האחרות אבל מצא שם יותר מכאן טמאים שלא הכבידה הקורה על התחתוני' כ"כ וכשיעשם בפני עצמם יסחטם.
וכלשון הזה מצאתי בהגדת דילמדנו והוא נשאר מיתר הרפאי' מן הגבורים שהרג אמרפל וחביריו שנא' ויכו את רפאים וכו' וזה פסול' שלה' כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת שנ' ויבא הפליט זה עוג וכן הוא עושה אותו שירים שנ' נשאר מיתר הרפאים אלמא פריצי זתים הן הזתים שנשארי' שלמים בבי' הבד:
הא דתניא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישי תאינו זורעה, פרש"י ז"ל כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב ואפי' מכת מדינה שלא אמרו מנכה לו מן חכירו אלא בשאכלה חגב לאחר שעבר זמנה של זריעה אבל כל זמן שאפשר לזורעה על החוכר לזורעה ומיהו כיון שזרעה שלש פעמים הוחזקה זו כמכת חגב וכמו שעבר זמן זריעה דמי, וזה תימה מה לו ולחזקת תלת זימני כיון שהיא מכת מדינה מעכשיו הפסיד ומנכה לו ואפשר מפני שאף בני מדינה חוזרין וזורעין שלהן ויש על החוכר לעשות בשל זה כמותן.
ובתוס' [ט, ו] מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צימחה כופין אותו וזורעה שניה שניה ולא צימחה אין כופין אותו לזורעה שלישית, ובירושלמי [ט, ט] תני המקבל שדה מחבירו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזורעה פעם שלישית. אמר רשב"ל הדא דתימ' בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזורעה פעם שלישית.
וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמ' דילן אלא שדרך בעלי הגמ' לשנות לשון הבריתית למתנינהו בלישנא קלילא, ופעמים מוסיפין בהן פי', ומימרא דר"ל לאו היינו מימרא דאמרי' בני מערבא משמיה ובגמ' דילן אמתני' קאי וה"ק אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אע"ג דאשתדוף רובא דבגא וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לו מן חכורו ואפי' לא זרעה אלא שתי פעמים ואע"פ שלא הוחזקה לרשב"ג משום דלא עבדא ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזורעה כן, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אע"פ שזרעה ג' פעמים אינו מנכה לו מן חכורו, וה"מ בשדה בדוקה אבל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה ג' פעמים קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה או שנים לר'.
ופי' הברייתא כך הוא המקבל שדה מחבירו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושניה בשנה אחת קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם ג' בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן, ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות, ונראה שהלכה כדברי האומר זורעה פעם ג' דקאי כרשב"ג ור' ורשב"ג הלכה כרשב"ג דרביה ואבוה הוה כן כתב רבי' הגדול ז"ל במס' גיטין וביבמות בגמ' נשואין ומלקיות כר', וסתות ושור המועד כרשב"ג, אבל בעלמא לא איפסיק הלכתא כמאן הילכך הל' כרשב"ג:
הא דאמרי' ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקי ליה. פיר"ש ז"ל דרב נחמן לא סבירא ליה דינא דבר מצרא כלל והא דאמרי' רב נחמן אמר לא צריך למיקנא מיניה מוקמי' ליה בביני אחי וביני שותפי ומקצת הנוסחאות כתוב בהן רב יהודה ולהני נוסחי קשיא דרב יהודה לית ליה כלל דינא דב"מ ואפי' ביני אחי ושותפי. וי"ל לפי פי' דדוקא אחזיק שהוא זוכה בו מן ההפקר ע"מ ליתן טסקא שאין אומרים לו טול דמי השדה והסתלק אבל לקח במעות דברי הכל מסלקי' להו משום דינא דבר מצרא שהרי מוצא ליקח במקום אחר ולישנא דאחזיק דיקא הכי ולנהרדעי דדייני בכה"ג דינא דבר מצרא לא דמיא נמתנה דהתם לא נתן לו ע"מ לכופו ולמכור שלו לאחרים:
אמרי נהרדעי משום שנאמר ועשית הישר והטוב. ה"ק כלומר אף זה בכלל הישר והטוב דמצרנות הוא. וראיתי בשם אחד מן הגאונים ז"ל שפירש כן האי מאן דאחזיק ביני אחי כגון ג' אחי שהיתה להם שדה בשותפות ורצה אחד מהן למכור חלקו לאחד מן השוק סלוקי לא מסלקי' דליכא הכא דינא דב"מ דא"ל לכל אחד שמא כשתחלוק השדה אין אתה נוטל למצר זה ואינך בר מנרא, ורב נחמן אמר מסלקי' ליה ואי משום דינא דב"מ כלומר שלקח שדה אחרת סמוך לזו של שותפין ובא אחד מן השותפין או מן האחין לסלקו בדינא דב"מ אין מסלקין אותו משום האי טעמא דדילמא לאו בר מצרא הוא ועכשיו אין לו חלק בה כלל, ונהרדעי אמרי מסלקי' שזהו הישר והטוב בעיני השם שכשיהיה לו שדה סמוכה לאותה של שותפין אף הוא יטרח ויטול חלקו סמוך לאותה שדה מן הדין או שיוסיף בה דמים ולזה הפי' אין שום חכם חולק בדינא דבר מצרא, ונכון הוא:
מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דב"מ. ואפי' אמר אנא זבינא לכולהו לא כל כמיניה:
שמותי ודאי משמתינן ליה. שמעי' מיהא כל היכא דלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מחייב בה עד דמקבל עליה, הראב"ד ז"ל:
משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. פי' אם מכרוהו בעלים למלוה שהיתה ממושכנת בידו ונקיטינן דאיהו נמי לא מצי לעכב אמרי ארעא מלמזבן לכל מאן דבעי וכן בעלים הראשונים ואין צריך לומר שאם היתה שדה ממושכנת בידו שאינו יכול לעכב על בן המצר שלו מלמכרו [לשדה שלו] לכל מי שירצה וכן אין בן המצר יכול לעכב מחתלה שלא ימשכנה לאחר דא"ל השני נוח לי ואתה קשה ממנו ואיהו מיקל בזוזי טפי מינך ומאן דלא סבר הכי לית סבר בדינא דב"מ כלום דהאי דינא דב"מ לאו למוכר חייבוהו רבנן אלא ללוקח והלואה מוכר הוא דשייך בה ואי איכא פסידא ורוחא עליה רמיא וא"נ דעתיה לשקועה ואיערומי קא מערים עליה משום דינא דבר מצרא כיון דליכא למיקם עלה דמילתא לית בה משום דינא דב"מ ולאו משום ועשית הישר והטוב הוא שיהו מזקיקים אותן לחרם ולשמתא ומכאן אני אומר שהמוכר שדהו באלף זוז וזקפן עליו במלוה לית בה משום דינא דב"מ אלא א"כ רוצה לפרוע אותן מיד, ודבר ברור הוא:
ולשותפי. פירשו הגאונים ז"ל שותפי דעסקא ולאו בני חד מצרא ואפ"ה לית בה משום דינא דבר מצרא:
איתתא יתמי ושותפי ושכני העיר ושכני השדה. לית בה משום דינא דבר מצרא שכן ות"ח לית בה משום דינא ' דבר מצרא קרוב ות"ח לית בה משום דינא דבר מצרא [איבעיא להו] שכן וקרוב [מאי] ואין זו גרסת הגאונים וגרסת רבי' ז"ל וכבר מפורש בהלכותיו:
הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא. כתב הרב יהודה אלברגלוני ז"ל תשובה לגאון כ"ש אם שתק בר מצרא אחר שידע כי קנה הלוקח ולא תבע בזמן קרוב כמו יומו או קרוב לו בוטל דינו וכן הר' משה ז"ל כתב שאפי' ראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש ולא מיתה הרי זה מחל ואין צריך קנין אלא באומר לו קודם מעשה זיל זבון.
ומסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהא מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידיה אחריות דילמא לא הוו ליה נכסי למוכר והדר עליה וליתיה אלא כדין שליח ואחריותיה דבר מצרא אמוכר ותמהני על הר"מ הספרדי ז"ל שאמר אחריותו על הלוקח והוא עצמו נתן עיקר גדול בדינין הללו שאינו אלא כדין שליח של בן המצר:
ירקא וסלקא נעקור ושקלינהו. ומפרקי' דלא מטא יומא דשוקא איכא למידק ונימא ליה בשבח שעדין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוס' הניחה ויוצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירותו קבלן לפי קבלנותו, פי' כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע, איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנין לו ואם צריכין לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמי בפירות גמורין אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מפסדי הילכך שמין לו ונותנין לו דמי פירות גמורין כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין א"נ (הילכך) איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדהו ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשי' נעקר ונשקליה ונמתין עד יומא דשוקא:
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשא. נ"ל דחסידותא קאמר לגרמיה למימרא דאי לאו הכי לא הוה איהו מסלק להו אבל מדינא אפי' שבק חד ברא זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקי' ליה וע"כ לא פסקי' עלה ולאו מילתא הוא אלא מכלא שבחא הא בשבחא ודאי מסלקי' שיכול לומר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך וכך שנו בפ' זה בתוס' המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבנו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו משמע דמסלקי' להו, ומכאן ראיה למה שכתב הר' משה הספרדי ז"ל אחד מן השותפין או מן המתסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים ז"ל וזו גדולה משלהם ז"ל:
מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא. פרש"י ז"ל משום דשבשתא דעל על וקשי' עליה דהא רבא סבירא ליה בפ' לא יחפור דשבשתא ממילא נפקא, לפיכך פי' רבינו אלפאסי ז"ל דפשט בינוקי כנומר דמחי להו טפי א"נ דאי לא צייתי ליה לא אכפת ליה ופסידא דלא הדר הוא דלא גמרי כלל, ויש לפרשה לדברי רש"י ז"ל דההיא שבשתא דהתם כגון דגמיר אלא דלא דייק בינוקא (משתבשי אי דלא נפקא) [אי משתבשי דנפקא] ממילא דשמע מחבריה או מרביה כי הדר פסוקא או [מנפשיה] נמי ידע. אבל מאן דלא גמיר ומקרי להו בטעותא כיון דעל על הואיל ומרביה שמיע ליה בינקותיה:
א"ל כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פרש"י דקיבלה מיניה ושבחה דאתקפת' מעליית' היא ולא מחוורא הכי דאדרבאלאו אתקפת' דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינ' עבידנא [דהא אם ירצה] לחלוק עמו מעכשו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה א' בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוג' דידך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אע"ג שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם יהיה הכל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסידו לי ועוד דלא ניח' ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכ"ש אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלו' וכי יכול האריס למנו' אריס אחר תחתיו הילכך א"א לו אלא למכרם לזה ועוד כי מזבין ליה נמי לאיניש אחרינא (שם) הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביות' מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרי' אין לך אלא דמי עצים בלבד ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ור' יוחנן עניש כמה תלמידי משום דאקשו ליה ואע"ג דמשבח ליה נר"ל בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי ועוד דהל"ל כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אע"פ שהוא חמור והכל צריכי' שם לגמר'.
ועיקר הפי' כדברי ר"ח שפי' דדחויי מדחי ליה וא"ל עדיין לא שני' כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשי' ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבי' האיי גאון בתשובת שאלה, וכן פסק רבי' הגדול בהלכות.
ומה שהקשה רש"י א"ה היכי אמרי' מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שר"ל כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי וכיוצ' בה בפ' זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא בי"ט ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו' ומצינו סברוה דמסקנ' נמי הכי בפ' המוכר את הבית סברו דכ"ע אית להו דנהרדעי ובנדרים פ"ק סברו' מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנ' נמי הוא, ואחרי' יש בתלמו':
הא דאמרי' בכולא שמעתא מלוה אומר חמש ולוה אומר ג'. במשכנתא דסורא נמי היא שאין לך משכונה מותרת אלא של סורא, ודאמרי' כיון דלגוביינא קאי מזהר נהיר ביה לגבות פירות קרקע ולאכול במשכנותו כך פרש"י ז"ל ופסקו הגאונים ז"ל כרב יהודה, ור"ח ז"ל פי' טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ובודאי דלכאורה הכי משמע דהא דפריך ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה מעתה לרב יהודא קאמר וכן פרש"י ז"ל דעל כרחין איכא לפרושי הכי דהא אי כבשיה לשטר משכנתא ואפי' לרב עוירא נמי מהימן שאם אין אתה אומר כן בטלה תורת כל החזקות דהא אנן לא ידעינן דבתורת משכנתא אתאי לידיה, ומיהו לישנא דיקא כפר"ח ז"ל אלא שיש גורסים א"ל רבינא לרב אשי הני משכתא דסורא וכו' אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי דמהימן תקינו רבנן מילתא דאיתא לידי פסידא ולא גרסי הכי נמי דמהימן, והנוסחאות כולן מכחישות דבריהם.
ואחרים אמרו מזו השמועה שאפי' יש עדים שבתורת משכונה ירד בה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך ולפי דעתי שזה שבוש גמור דלוה אומר חמש ומלוה אומר שתים דמשכונה והשאר של חזקה וכבשיה לשטרא לוה נאמן לדברי הכל כדאמרן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין חזקה דספק כלום אלא אפי' היו דמשכונה שתים בפי' אין לו חזקה לעולם שכל היורד ברשות דמי לאריס ושותף ואומן וגזלן שאין לו חזקה וכך הסכימו הגאונים ז"ל ובמקומו יתברר בס"ד.
ושמעתי' ה"פ א"ל רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכ' עדי' שבתורת משכונ' ירד בה שאלו היה שם עדים יבאו ויעידו אי ג' אי שתים אלא מעתה היא משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנת' ואמר מתחילה במשכונת' ירדתי ועכשו לקוחה היא בידי ה"נ דמהימן אדרב' הוי לן למימר כיון דמודה דבתור' משכנת' אתא לידי אע"ג דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זבינ' אתא לידי ע"כ מהימן אין דנין אפש' משלאי אפש' דהתם לא אפש' למעבד בה תקנת' ועוד דקל' אית לה למילת' ולא שכיח' דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנת' אתא לידי' לא מהימן דאמרי לי' כיון דמודי' דמעיקר' בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לואיזדהורי בשט' זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כה"ג לא מהימן והאי דאקשי ממשבנת' דסורא משו' דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. וי"א דשטר נכיתא ל"ק דה"מ למיבעי מיניה זוזא דנכיתא בכל שתא ושתא, ולא נהיר לי:
התם תקינו לי' רבנן דכרי כריא ויהיב טסקא וכו'. הילכך פירוקיהדרב אשי מסיי' לי' לרב יהוד' והילכת' כותיה כנ"ל ובפ' חזקת הבתי' גבי מחאה א"ל רב אשי לרב כהנ' דאלת"ה הני משכנת' לסורא שטה אחרת לומר דמחאה מתני' בהכי ושם אפרש ובתו' ראיתי שמפרשים את כולן נומר דהיכנא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קס"ד דלא מהניא חזקה למתזיק ודברים רחוקים ודחוקי' הם.
עוד נ"ל לפרש דהא דא"ל רבינ' לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא, אלא קמתמה אמאי דקאמרי' מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ולא עשו בה שם היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך האי משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילן ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין נקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפש' דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכוני היא וכי מתקני רבנן מילתא דאת בה לידי פסידא וא"ל התם תקינו לי' רבנן טסק' וכרי' וכי קאמרי' אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הות משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרי' א"ל אין אלא א"ל התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיה' ליה היכי אפש' דלא ליהוי מילת' דמשכונ' דליפסיד בה הימנותי' ולפי ל' זה אין ראי' מכאן לפסו' כרב יהוד' דרב ובי' לרב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי.
וראיתי בנסחא של רבי' הגדול מוגהת בכתב ירו והיה כתו' בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עויר' והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות.
ולזה הל' שפירש' שיטה דפר' חזקת והך דהכא חד גונא וחד עניינ' הוא וכן אותה שאמרו שם ואי אמ' לכורכמאז רשקא זביני לך מאי הוה לי' נמעבד וא"ל איבעי ליה למחויי דאלת"ה הני משכנת' דסור' וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי וכן הא דאמרי' במעשה דפרדיסא בפ'איזהו נשך ואי לא כבישנ' לשטר משכנת' ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד:
אמר רב נחמן הכל כמנהג המדינה. שמעי' דלא אמרי' מגו לבטולי מנהג המדינה אלא כל המשנה עליו להביא ראיה גמורה, וכן כתבו הגאונים ז"ל:
הא דאמרי' יתומים אומרים אנו השבחנו. בדמסיק באבוהון שיעור ארעא ושבחא עסקי' (דאי לא תימא) דאי לא אע"ג דאבוהון אשבח שקלי דמי שבחא ובדשוי נהליה אפותיקי מפורש עסקי' דאי לא לא צריכי יתמי לאיתויי ראיה דאינהו אשבחוה דלאו לגוביינא קימא ועוד דלא מסלק להו בזוזי אלא בארעא דהא מצי למימר ליה הב לן גריוא בארעא שיעור שבחן דאלו הוה לן זוזי מסלקי' לך מכולא ארעא, ושמעינן מיהא דלא גבי בע"ח שבחא דאשבח יורש אע"ג דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ויפה דין היורשין מדין הלקוחות והיינו דמקשי' בכל דוכתא בג' שמין להם את השבח וכו' מבעל חוב ללקוחות ולא הוינן נמי בע"ח ליתומים, ומיהו לא שמעי' מינה אי גבי שבחא דממילא או לא גבי כלל.
אבל חזינן לרבינו הגדול ז"ל דכתב בהלכות במתנה דגבי שבחא דממילא ואע"ג דלא הויא אפותיקי וכאן נמי כתב באפותיקי דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שמין לו את השבח וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח וכיון דשמשי' משמעתין דאפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לא גבי שבחא דיתמי שמעי' ממילא דהכי נמי הוה דיניה ששמין לו את השבח ונותן לו את ההוצאה, ולא פי' רבינו ז"ל לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אלא משום דינא דלוקח אבל בדיתמי שתיהן שוות, וטעמא דמילתא משום דגבי לוקח גבי בע"ח שבחא דמחמת הוצאה מפני שכך כתב מוכר ללוקח אנא איקום וכו' וכדכתב רבינו ז"ל בפ' שנים אוחזין הילכך גבי יורש דליתיה להאו טעמא גבי שבחא דממילא ויהיב ליה שבח שכנגד הוצאה כדמוכחן שמעתין.
ואחרים אמרו דלא גבו בעל חוב שבחא דיורש כלל ושמין לו וידו על העליונה וזה דעת רש"י ז"ל. ונראין דברי רבי' אלפאסי ז"ל מדתנן במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פ' שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרי' עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח פי' והיכי קתני אין גובין את השבח דמשמע דלא גבו שבחא לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות וכו' תנאי כתובה ככתובה והא דקתני מתני' ולא הבנות במזונותיהן ודאי מן היורשין קאמר דאי מן הלקוחות אף גופה של קרקע אין מוציאין שמזון האשה והבנות אינו גובה מנכסים משועבדים אלא ודאי מן היתומים קאמר שאין לבנות שבח במזונותיהם דתנאי כתובה ככתובה דמי, וכן פירשה ר"ח ז"ל בריש פרק אע"פ (כתובות נה.).
ושמעי' מינה דבע"ח אחר גובה שבחא מיתמי, ומיהו הוצאה מיהא שקלי דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות כיון דליכא טעמא דשכך כתב לו מוכר כדמוכח שמעתין וכדכתיבנא לעיל הילכך מוקמי' לההוא בשבחא דממילא.
אבל רש"י ז"ל כתב שם במס' בכורות בפירושיו ולא בשבח שהשביח לוקח ופירש ולא הבנות במזונותיהן בנושא את האשה ופסק עמה ע"מ לזון את בתה ה' שנים שניזונת מנכסים משועבדים ואינה גובה את השבח דתנאי כתובה ככתובה דמי ולא מחוור דאי הכי בנות אמאי לא גביאן שבחא והרי הן כבעל חוב ואינה כתנאי כתובה ועוד שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהוון לה מיניה.
וי"א שדין היתומים כדין הלקוחו' וגבי ב"ח מינייהו שבחא אפי' דמחמ' הוצא' כדמשמע במתני' דבכורות כפשט' והא דאמרי' בשמעתין יתומ' אומרים אנחנו השבחנו מוקמי לה בדלא כתב לי' אבוהון לב"ח דאקנא דלא טריף ב"ח שבחא אלא בדכת' לי' דאקנ' כדברי רובי המפרשים ומ"ה אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח וב"ח דקא' אבוכון השבי' ר"ל קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנ' וה"ה דמצי למימר בלקוחו' בכה"ג ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנ' דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו' לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה ה"נ בדיתמי לא טריף ומיהו שבחא דממילא טריף בתרויהו כדברי רבי' הגדול ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארע' ה"ל כמאן דאשבח נותן או מוכ' והכא והתם שקלי כוליה שבח' דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח וב"ח אומר אתם השבחתם.
והוי יודע [כי] מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אע"פ דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנסחאו שכב' חזר בו רבי' הגדול ואף בפ' שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנתו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נסחאות הרב' שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו':
ות"ק דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה. בדין הוא דלימא נמי לר' יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר למה לי דגר תושב ממילא מימעיט אלא אלומי אלים לקושייה משו' דלת"ק דמאחיך קשי' ולר' יוסי בר יהודה ל"ק אלא דמייתר ליה ואיכא למימר דרעך גלי דלא ילפי שכיר שכיר:
ור' יוסי ב"ר יהודה האי אתך עד בקר מאי עביד ליה. לת"ק דמאחיך קשיא דכיון דילפי' שכיר שכיר למה לי דלא קשיא אלא דמיתר ליה, ועוד דהכי ודאי איכא למימר דהדרינן משכיר שכיר וגמר לה מאתך ואי לאו קרא הוה אמינא ג"ש השתא דכתיב קרא ג"ש לא צריך ומשום הכי פריך לר' יוסי בר' יהודה וקשיא לי מאי קושיא הא איצטריך לשלא תבעו ולשאין לו והמחהו כדתניא לקמן, וצ"ע:
הא דאמרי' חוזר או אינו חוזר. וקי"ל כרבה דאמר חוזר. אוקמה רבינו הגדול ז"ל בדלית ליה גבי חנוני ולא מידי אבל אם היה חנוני חייב לו קנה במעמד שלשתן כדרב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, וקשי' לי אי הכי מ"ט דרב ששת דאמר אינו חוזר במאי קנה פועל מחנוני אטו בדברים משתעבדי ואפשר שהיה רב ששת סובר דהמחאה אצל חנוני כמו שפטרו פועל לבע"ה דמי שע"מ כן קבלו עליהם וכיון שפטרו (הא גוי) [חנוני] נמי משתעבד מדין ערב ואע"פ שערב לאחר מתן מעות בעי קנין ה"מ בשלא פטרו אבל פטרו הוה ליה כערב בשעת מתן מעות שהרי על אמונתו פטרו ורבה סבר כיון שלא פטרו בפי' כערב דלאחר מתן מעות דמי ואין הלה פטור ושלחני נמי לא מחייב כנ"ל לדעת רבינו ז"ל.
אבל לדעת ר"ת ז"ל שמענו שאע"פ שהיה חנוני חייב לו חוזר דנהי דקנה שאין הלה יכול לומר לו איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את אבל מ"מ אם הלך לו למדינת הים או שהעני א"נ איניש אלמא הוא ולא מצי לאפוקה מיניה הדר עליה דלוה דא"ל לא פטרתיך וכל זמן שלא נתנם לי הלה אחריותם עליך הוה כך פר"ת ז"ל ושוב מצאתיה מפורשת כן בתשובה לרבינו הגאון ז"ל והוסיף בה שאם נתרשל המומחה בתביעתו על אותו שהמחהו ופשע בתביעתו ימים הרבה עד שאירע עניות לאותו שהמחוהו אצלו בעל חוב הממחה פטור מכלום הוה ליה כמי שהראה לו מקום שיש בו צרורות מונחות ואמר לו טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע דודאי פטור, אלו דברי גאון ז"ל ולא בלשונן:
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. לאו למימרא דמעיקרא הוא מחייב בעל הבית דהא אכתי לא אתקינה שבועת היסת דבימי רב נחמן תקנוה כדאמרי' במס' קידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו והאידנא דתיקנו רבנן שבועת היסת משתבע וכו' אלא ה"ק דהכא ודאי הוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הוחיל יאיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי אי משום טרדא או שהשכיר כנושא נפשו על שכרו והיי להו לרבנן לתקוני שישבע בע"ה והוי כעין שבועה דאוריתא ואפ"ה עקרוה רבנן מבע"ה ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר ואקשי' ומשום כדי חייו דשכיר קנסי' ליה לבע"ה היה לנו לומר שישבע בע"ה ודיו שנחמיר עליו שבועה ומפרקי' אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא ומשום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בע"ה וכיון שהוא טרוד בפועליו שדייה אשכיר.
וכן כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' כל הנשבעין (שבועות כו. ברי"ף) עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטרוד בפועליו הוא ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר פי' לפירושו משום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בע"ה וכיון שראו שעסקיו מרובים ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר, ופי' טרוד בפועליו לאו דוקא שאפי' לא שכר אלא פועל זה בלבד, וכן בנותן טליתו לאומן קאמרי' נשבע ונוטל, אלא טרוד בעסקיו קאמר ולישנא דירושלמי ע"י שבעל הבית עסקיו מרובין תקנו בשכיר לישבע וליטול, ואקשי' תו וליתן לו בלא שבועה פי' ליתקין רבנן שיתן לו בלא שבועה מפני שזה טרוד ואינו טרוד והוא בתוך זמנו ושכרו מועט ואיכא משום כדי חייו אבל מן הדין ודאי אפי' בשבועה אין לו הואיל ובע"ה אומר בריא לי אלא משום תקנה קאמרי':
סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי. לאו למימר' דפטור אלא לומר שאינו נשב' ונוטל אלא ב"ה נשבע ולא משל' וה"נ אוקימנ' בשבועו' להא דקתני המע"ה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע ב"ה ויפסיד פי' דתקינו לי' רבנן שבוע' אפי' היכי דליכ' מ"מ דאוריתא כגון דפרע א"נ א"ל הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנ' וכך הסוגי' מוכחת שם, וכן פי' ה"ר יהוסף הלוי.
ותמהני על רבי' הגדול שכ' כאן סתם המע"ה והא לצדדין קתני כדפרישי', והת' כתב בזו ישבע ב"ה ויפסד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מ"מ דעלמא ולפיכך כתבה סתם ואין זה נכון כמו שפרשתי שא"כ למה הקשו שם ואמאי ישבע ב"ה ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמ"מ לא ישבע.
ושמא קס"ד דרבנן האמינוהו לב"ה במאי דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוה ולמאי דלא קאי במסקנא דלא דייקינן טפי. א"נ אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכי' דקס"ד דמ"מ בקציצ' פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבוע' לב"ה משו' דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצ' נשב' ונוטל דליכ' בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בע"ה בפחות מחייו דשכיר כנ"ל.
והא דאקשי'וכי שכיר עובר משו' בל תגזול, איכ' למידק כיון דאמרת רמי שמוחל ז"לאנפשי' ומדכר דכיר הדר דינא אדאורית' ופטור ולפי פירושנו אין זו קושי' דה"ק כיון דאיכא חזקה נמי גבי שכיר נימ' שישבע ב"ה משום כדי חייו דשכיר אע"פ שאינו טרוד אלמא תנן שאין א' מהם נשבע אלא פטור לגמרי ומפרקי' משום דגבי ב"ה איכא תרי חזקי ולא חיישי' לכדי חייו דבשכיר. ואי קשיא גבי ב"ה נמי איכא בלא תגזול וחמשה שמות כתוב בו. לאו מילת' היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכירמשה' שכרו:
מתני' [במשנה שלנו ליתא, אלא לקמן (בבא מציעא קי"ד ע"ב) בברייתא] ואם משכנו חייב להחזיר לו. פי' ואם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחזירו לו דכל מילתא דאמור רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני הכי גבי משכון מהני כדאמרי' במס' תמורה פ"ק משום דכתיב השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בשמשכנו מעיקר מחרישה בלילה שכל הכלים שעושין בהן אוכל נפש ממשכנין אותן בשעה שאין בני אדם עושין בה אוכל נפש, ובן מפורש בירושלמי ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעולם רשב"ג סבר אין מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרן שלא אמרה תורה להחזיר אלא עד ל' שהוא בתורת משכון אבל לאחר ל' שכבר עבר זמן ב"ד אינו בתורת משכון ונוטלו בתורת גוביאנא ומוכרו:
גמרא ולא ימשכננו וכו' ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר. פי' שאין לו לשליח ב"ד למשכנו כל מה שמניחן לו ב"ד בדין סדור אלא מעכשיו מסדר לו שליח ב"ד ומניחן הראוי לו ומניח מצע לעשיר בשלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היו לו כר וכסת ורגיל לישכב בהן מניח לו כר וכסת, וכן פרש"י ז"ל:
תני תנא קמיה דר"נ כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בכעל חוב. פי' שמניחין לו כלי' כדי חייו שאין ב"ד מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח ב"ד הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר א"ל ב"ח זבוני מזבנינן ליה לאות' כלי' שמשכן המלו' ממנו לאח' ל' יום אע"פ שהם כלי' הצריכי' לו כגון כסות יום וכסו' ליל' סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר ל' כסו' יום וכסו' ליל' ואע"ג דליכ' ביני ביני כגון כר בינוני ש"מ אין מסדרין.
ואקשי' ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזי' את הכר בליל' ואת המחריש' ביו' אלמ' לעול' מחזירין וכיון שמחזירין לעול' ש"מ מסדרין שאלו משו' מצות השבת עבוט בל' יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בב"ד לאח' זמן ב"ד אין מחזירין אלא מדין סידור שא' אתה אומר אין מסדרין בא מלו' לגבו' נוטלין כל מה שיש לו משכנו על ידו או ע"י שליח ב"ד מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעי' מסדרין.
ומפרקי' תנא כרשב"ג תנא קמי' דאמ' מכאן ואילך מוכרין אלמ' אין מסדרין ואקשי' ודילמ' עד ל' יום מחזירין בעיניהו משו' דכת' השב תשי' לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומ' שאם היה לו כר וכס' של משי וכלי מילת מוכרן ולוק' לו כר וכסת של כל אדם ולת"ק מחזירין לעולם בעינן משום דס"ל כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישי' ולתרויהו מסדרין.
ומיהו למאי דס"ד השתא דרשב"ג במחרישה דכספא לת"ק ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו וה"נ מוכח בפ' מציאת האשה דליכא למימ' במחריש' דכספ' לא מקבלא עילוה אלא (בדידה) אנא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם ארשב"ג מל' ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולת"ק לית ליה מותר בראוי לו כגון כר וכסת ולעול' לתרויהו מסדרין ומפרקי' שא"א לומ' כן כדמפ' ואזיל כך הוא פי' השמוע', וכך נר' פרש"י.
ושוב ראיתי בתו' שהם נסכמי' לפרש דלרבנן אם משכנו בתור' משכון בין על ידו בין ע"י שליח ב"ד מחזיר לו לעול' דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישא דכספא וזו היא תורת תזרה ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינ' גובה את כלן ולדברי האומרי' מסדרין מניח מטה ומטה וכו' ורשב"ג סבר אע"פ שבתורת משכון בא לידו מל' יום ואיל' מוכרן בב"ד ולפי לשון זה רבנן דמתני' לא מוכחי אי ס"ל מסדרין או לא.
ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אה"נ דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לב"ד ויגבוהו חובו. ואם תשאל א"כ למה ממשכנין פעמים שב"ד נותנין לו זמן או שהמלו' מתיר' שמא יברי' נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו, ולשון הגון הוא:
והא דאיבעי להו מהו שיסדרו בב"ח מי גמר מיכה מיכה. הלכה או אין הלכה קא מיבעיא להו דהא פלוגתא דת"ק ורשב"ג היא לפי מה שפירשנו בלשון ראשון ולעיל קתני בריתא מסדרין כיוצא בה בפ"ק דכתובות מהו לבעול לכתחלה בשבת כיוצא בה בפ' המגרש מי בעינן ודן או לא.
הכי אשכחן בכולהו נוסחי מהו שיסדרו בבעל חוב א"ל גמר מיכה מיכה ובנוסחא דבעל הלכות כתיב בה מנין שמסדרין בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה ומ"מ כיון דפשיטא ליה לרבה שמסדרין ואליהו אמר לו גמר מיכה מיכה שמעי' דהלכת' כוותיה וכדתניא לעיל כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.
אע"פ שר"ת ז"ל חלוק בדבר ואומר שאין מסדרין ודאיק לה מרש"בג דאמר אין מסדרין ואמרי' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו והא ליתא בההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכ' כרשב"ג ואפי' במשנתנו אלא היכ' דמוכחא מילתא לפום גמר' וכן כתב רבינו הגדול תדע דהא בפ' המפקיד מקשי' מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליב' דר' יוחנן והתם נמי קי"ל דליתה דלרשב"ג. ובפ' המדיר נמי גרסינן איכא דאמרי אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ואקשינן ומי אמר יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן והתם נמי קי"ל שאין הלכה כרשב"ג ובפ' זה בורר רבה בר בר הונ' פליג עליה דכלל' והילכתא כבתראי ובפ"ק דמגלה א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית פליג ר' אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב ואין דבריו של רבה בר בר חנא במקום שנים.
ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמ' דוכתי הלכ' כרשב"ג בחדא כי ההיא דאמ' במס' ביצה רשב"ג אומ' לא כל הביברין שוין ואמ' רב יוסף רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג ובפ' בתרא דע"ז אמר רבה הילכתא כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כותיה והוינן בה פשיטא ומתרצינן מהו דתימא ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא ובפ' יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרי' סוגיא מוכחת דלית' לדרשב"ג במשנתינו וש"מ מכלהו דבכל מקום ששנ' רשב"ג אין הלכה פסוק' כמותו אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבינו הגדול ז"ל.
ותו אייתי ר"ת ראיה מדתנן במס' ערכין בפ' השג יד עני והעשיר עשיר והעני נותן ערך עשיר, ר' יהודה אומר עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר ואמרי' התם מ"ט דר' יהודה אמר קרא ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו אלמא רבנן דלית להו הך סברא לא דרשי הכי אנא הוא ולא בעל חוב כדאמרי' הכא וק"ל כרבנן דרבים נינהו וסתם מתני' כוותיהו, והא נמי לאו דיוקא הוא דרבנן מוקמי הוא לעני והעשיר עשיר והעני, ור' יהודה סבר מתחלה ועד סוף עני כי ההיא דאפליגו איהו ורבנן בענין מציאה בפ' ואלו מציאות והא דאמרי הכא מתחלתו ועד סופו לאפוקי עני והעשיר קאמרי', וכן פרש"י ז"ל, ומאן דדריש הוא ולא בעל חוב תרתי ש"מ א"נ מוקמי הוא ולא לאשתו כדאיתא בערכין.
ותו סייעיה ר"ת למימרי' ואמר שהרי מספ' כתובה נלמד מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה והא ודאי לאו ראיה היא דשאני התם דאתני ואפש' דמהני ליה האי תנאה ואפש' דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוי' לו קאמ' כגון שהוא לבדם איצטלא של ק' מנה שמפשיטי' אותה ממנו. וא"ת אתי' בלא תנאי נמי לדידך מי ניחא אלא שופרא דשטרי הוא ודקאמרי' בגמ' לענין מיני' ואפי' מגלימ' דעל כתפיה ה"נ קאמר כשאינה ראויה לו א"נ גוזמא בעלמ' אלא כמו שהסכימו הגאוני' עיקר והקבלה נקבל.
ודין סידור, כך סדורו: כשבא שליח ב"ד למשכן אינו ממשכן מה שב"ד מניחין לו משום סידור כיצד אינו ממשכן כל מטותיו אלא מניח צו מטה ומטה ומצע לעשיר או כר וכסת לפי מה שהוא רגיל או מפץ לעני והיינו בריתא דקתני לעיל ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר וכו' משמע שמתחלה מניח לו שליח ב"ד כלי סדור שאינו ממשכנו בידם והינו נמי דתנן בערכין אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון וכו' משמע דבשעת משכון מסדרין לו.
ואם משכן מלוה בעצמו כלים הללו (חסר בדפו"י) [או נתחו] (ו) מחזיר וחוזר וממשכן ומחזיר לעולם כרבנן דמתני' דהלכתא כוותיהו ואם היה כרים. של משי וכלי מילת או שלא היה רגיל לישכב אלא במפץ ומצע ועכשיו הוא (חסר) [שלקח כר או כסת] אינו נוטלן ומחזירן לעולם אלא מוכרן בב"ד ולוקח לו מצע או מפץ ומחזירן לו (חסר) [ואינו] נוטלן ממנו לעולם וזהו שאמרו מפשיטין אותו ומלבישין אותו בגדים הראוים לו אלמא אינו נוטל ומחזיר לו לעולם, וי"ל שאינו מחזיר כלל דבתורת גביה הוא נוטלן בב"ד ואין חזרה אלא במשכון, וי"ל דכל ל' יום צריכי' להחזיר בעיניה שהוא בתורת חזרה וחזרה בעיניה היא אבל לאחר ל' אם בא לב"ד להגבות לו חובו אין מחזירין אלא מדין סדור כדכתיבנא לעיל הילכך אינו מחזיר לו כלים שאינן ראוין לו.
וזהו חומר בהדיוט מבהקדש שהדיוט מחזיר והקדש אינו מחזיר וא"ת בכלים שאינן צריכין לו אפי' הדיוט אינו מחזיר אלא כסות יום וכסות לילה וכסות יום ולילה אין הקדש נוטל שהרי אין מסדרין אלא לכלים שאינן ראוין לו שבהדיוט מחזירין אותן בעיניה עד שיגבוהו ב"ד לאחר ל' יום ובהקדש מוכרן מיד ומהדר ליה מאי דחזי ליה מדין סדור וכך פרש"י ז"ל ויחזירו בהקדש כל ל' יום א"נ משכחת לה בדברים שעושים בהן אוכל נפש דבהקדש אין מחזירין אלא שמסדרין כדאיתא בערכין ובהדיוט אע"ג דלא מפרש בהו חזרה בקרא מחזירין.
וכל חזרה דמשכון ליתא אלא כל זמן משכון דהיינו ל' זמן ב"ד אבל משבא לאחר כן לב"ד מסדרין ומגבין לו בדינו ואין כאן חזרה מעתה. ומיהו אם לא הגבוהו ב"ד אפי' מאה שנה מחזיר ונוטל ומחזיר דהא בתורת משכון הוא בידו עד שיתליטוהו ב"ד ורחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט זמן שהוא עבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך וכשמחזירין דוקא שאין לו אלא כר אחד או כסת אחת שאע"פ שהוא שוה מנה התורה חייבתו להחזירה אבל היו לו שתים נוטל אחד ואינו מחזיר כלל ומניח אחד והינו עשיר דאמר רחמנא שכב.
וה"מ בכסות יום וכסות לילה ודברים שעושים בהם אוכל נפש אבל שאר הדברים כגון צלוחיות וסכינים שאין עושין בהם אוכל נפש וכסא (חסר) [ומנורה] וכן ספרים ושאר כלים ממשכנין ואין מחזירין אע"פ שהם צריכין לו כדאמרי' זיל אהדר דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש משמע דאי לאו הכי אע"פ שצריך לו אינו מחזיר לו ואפי' בשעה שהוא צריך לו שלא הקפידה תורה אלא בכסות יום וכסות לילה ולא על שאר (חסר) כדכתיב ושכב בשמלתו, ותניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עוד מצע.
ומיהו בדברים שעושין בהן אוכל נפש אמור רבנן מחזירין דתנן ואת המחרישה ביום ומשמע דנפקא להו מק"ו שאלו הקפידה תורה שלא למשכנן יותר משאר דברים אם חבלן כ"ש שחייב להחזיר ומיהו אם בא לב"ד להגבותו חובו לאחר ל' מגבין לו אפי' מכלים שעושין בהן אוכל נפש אלא שמסדרין לו בהן בדרך שמסדרין בשאר כלים כדאמרי' בערכין אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגרות ור' אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו צמדו ולרבנן נכסים נינהו וכו' כדאיתא התם, זהו דין סדור:
הא דאמר ר"ש בן יוחאי אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם. כבר כתבתיה במס' יבמות בפ' הבא (יבמות סא.):
הא דאמרי' חבל רחיי' לוקה אחת. בשחבלן מתוך ביתו קאמ' שאם מצאו בשוק ולקחו אינו לוקה דלא יחבול כתי' ומתוך ביתו משמ' כדאמרי' לעילי וא"ת ילקה נמי משו' לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו איכא למימ' אה"נ אלא דחיובו דרחי' קא מני ואורחא דקר' נקט דקאמר לאו בריתי' ותריצנא לעבור עליו בשני לאוין אבל לא תבא אל ביתו דאיתיה בשאר כל הדברי' לא קחשיב ולמ"ד שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו משכחת לה בשליח ב"ד נכנס לביתו:
אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא. פרש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין רחי' ורכב כמו אם צלי אש דמיעט שעה שאינה בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלי' בלאו וכיון דיתרה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי ארחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש.
ונ"ל דלר"ה בשאר דברי' אפי' על שאר שני כלים ממש כגון סכין של שחיט' ומחרישה אינו לוקה אלא אחת כדלא לקי. כרחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאל"כ כשחבל רחים ורכב לילקי ארבע שתים משום רחים ושתים משום רכב ומ"ט משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו לוקה אלא א' והכי איתא בכריתות וכ"ש בשני כלים שעושה מעין מלאכה א' כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני רתיין ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד.
ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כרחים וכרכב ולוקה עליהם משום רחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאת' דתנו בזוג ובצמר חייב שתים כל חדא מיניהו מסייעא לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות, ואין דברי רש"י נוחין בזה: