בבא מציעא קט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות שקמה בקיבלה הימנו לז' שנים שנה ראשונה יזרענה פשתן ויש לו בקורות שקמה:
גמ' אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו ורבא אמר גאפילו בשבח שקמה נמי אין לו מיתיבי דהמקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו מאי לאו שמין לו בשבח שקמה לא השמין לו ירקא וסילקא ירקא וסילקא נעקור ונשקול ובדלא מטא יומא דשוקא ת"ש המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית שמין לו שביעית מי קא מפקעא ארעא אלא אימא המקבל שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו ואכתי יובל מי מפקעא קבלנות לצמיתות אמר רחמנא אלא אימא זהלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו וכי תימא ה"נ שמין לו בירקא וסילקא סילקא וירקא ביובל הפקירא הוא אלא לאו חשבח שקמה תרגמא אביי אליבא דרבא שאני התם דאמר קרא (ויקרא כה, לג) ויצא ממכר בית ממכר חוזר טשבח אינו חוזר ונגמר מיניה התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחו בה תאלי כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחא א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ דבעי מר שבחיה א"ל התם לאו אדעתא דהכי נחית אנא הכא אדעתא דהכי נחיתנא כמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו אפילו תימא כרבא התם לית ליה פסידא הכא איכא פסידא א"ל מאי פסדתיך ידא דאספסתא ישקול ידא דאספסתא וזיל אמר ליה אנא כורכמא רישקא רבאי א"ל גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת שקל כורכמא רישקא וזיל אין לך אלא דמי עצים בלבד רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא קדחו ביה זרדתא כי קא מיסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא אפילו רב פפא לא אמר אלא דאית ליה פסידא כהכא מאי פסידא אית לך:
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא שכיב ושבק חמשה חתנוותא אמר עד האידנא חד השתא חמשה עד האידנא לא הוו סמכו אהדדי ולא מפסדו לי השתא חמשה סמכו אהדדי ומפסדו לי אמר להו אי שקליתו שבחייכו ומסתלקיתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא ר"נ האי שתלא דשכיב יורשים דיליה מסתלקין להו בלא שבחא לולאו מילתא היא ההוא שתלא דאמר להו אי מפסדינא מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא רב כהנא אמר מסתלק ושקיל שבחא ומודה רב כהנא דאי אמר אי פסידנא מסתלקנא בלא שבחא מסתלק בלא שבחא רבא אמר מאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד משלם הכא נמאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא א"ל חזי מר מאי קא עביד לי א"ל שפיר עביד א"ל הא לא התרה בי א"ל לא צריכא להתרות רבא לטעמיה דאמר רבא סמקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא
רש"י
עריכהמתני' לשנים מועטות - פחות משבע שנים:
לא יזרענה פשתן - שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו:
ואין לו בקורות שקמה - עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה:
גמ' שבח שקמה יש לו - עשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק:
לצמיתות אמר רחמנא - מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות:
וניגמר מיניה - דמקבל:
התם זביני מעליא הוא - וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע:
קדחי בה תאלי - צמחו בה אילנות:
דיקלא ואלים - קיבל הימנו אילן לפירותיו כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו ה"נ וכו':
לאו אדעתא דהכי נחת - אלא לאכילת פירות הכא אדעתא דהכי נחת לכל אשר יצמח בה:
התם לית ליה פסידא - כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:
ידא דאספסתא - מקום הדקלין היה זורע אספסתא ידא כמו (במדבר ב) איש על ידו:
אנא כורכמא רישקא רבאי - אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין:
א"ל - מדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים:
אהדר ליה משוניתא - הגביהו סביב גבוליה כעין שן הר:
קדחי ביה זרדתא - בההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין קורמיי"ר בלעז:
ממולאי - מבית עלי שהיה ממשפחה רעועה:
אמריתו מילי מולייתא - דברים גבנונים לשון מוליא במוליא במו"ק (דף י:) גבשושית:
אפילו רב פפא - דבעי שכר שבחא דתאלי:
דאית ליה פסידא - שצמחו במקום הראוי לזריעה:
הכא מאי פסידא איכא - במשוניתא אין דרך לזרוע:
שתלא - נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות:
אפסיד - מאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר. בלא שבחא קאמר:
ורב כהנא אמר וכו' - דה"ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי:
לא קניא - ואפילו אמרת הכי. לא מסלקינן ליה בלא שבחא:
מאי דאפסיד מנכינן ליה - שיימינן מאי דמטי לבעל הבית בהפסד ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבח:
אומנא - מוהל תינוקות:
כמותרין ועומדין דמי - לסלקינהו:
מקרי דרדקי - פסידא דלא הדר הוא דשבשתא כיון דעל על:
תוספות
עריכהאלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ. דבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה:
כמאן כאביי. דאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו':
אין לך אלא דמי עצים בלבד. ואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפב א ב מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ג' והלכה יוד, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ה:
פג ג מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ג' והלכה יוד, טור ח"מ שם:
פד ד ה ו מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה ג' והלכה יוד, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ז סעיף א':
פה ז ח ט מיי' פי"א מהל' שמיטה הלכה ח', סמג לאוין ערה:
פו י כ מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה י', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ה:
פז ל טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ט:
פח מ נ מיי' פ"י מהל' שכירות הלכה ו', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ל סעיף ב':
פט ס מיי' פ"י מהל' שכירות הלכה ז', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמג עשין פח, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ו סעיף ח':
ראשונים נוספים
ירקא וסלקא נעקור ושקלינהו. ומפרקי' דלא מטא יומא דשוקא איכא למידק ונימא ליה בשבח שעדין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוס' הניחה ויוצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירותו קבלן לפי קבלנותו, פי' כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע, איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנין לו ואם צריכין לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמי בפירות גמורין אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מפסדי הילכך שמין לו ונותנין לו דמי פירות גמורין כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין א"נ (הילכך) איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדהו ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשי' נעקר ונשקליה ונמתין עד יומא דשוקא:
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשא. נ"ל דחסידותא קאמר לגרמיה למימרא דאי לאו הכי לא הוה איהו מסלק להו אבל מדינא אפי' שבק חד ברא זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקי' ליה וע"כ לא פסקי' עלה ולאו מילתא הוא אלא מכלא שבחא הא בשבחא ודאי מסלקי' שיכול לומר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך וכך שנו בפ' זה בתוס' המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבנו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו משמע דמסלקי' להו, ומכאן ראיה למה שכתב הר' משה הספרדי ז"ל אחד מן השותפין או מן המתסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים ז"ל וזו גדולה משלהם ז"ל:
מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא. פרש"י ז"ל משום דשבשתא דעל על וקשי' עליה דהא רבא סבירא ליה בפ' לא יחפור דשבשתא ממילא נפקא, לפיכך פי' רבינו אלפאסי ז"ל דפשט בינוקי כנומר דמחי להו טפי א"נ דאי לא צייתי ליה לא אכפת ליה ופסידא דלא הדר הוא דלא גמרי כלל, ויש לפרשה לדברי רש"י ז"ל דההיא שבשתא דהתם כגון דגמיר אלא דלא דייק בינוקא (משתבשי אי דלא נפקא) [אי משתבשי דנפקא] ממילא דשמע מחבריה או מרביה כי הדר פסוקא או [מנפשיה] נמי ידע. אבל מאן דלא גמיר ומקרי להו בטעותא כיון דעל על הואיל ומרביה שמיע ליה בינקותיה:
ואין לו בקורת שקמה: כתב הראב"ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים.
תוספתא (פ"ט ה"ח-ט): החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ"ק).
גמ': אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו: פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.
ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא: ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב"ן].
ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ"ק). עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע"כ. וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ"ק).
הא דאקשינן: לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה: קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז' שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ"ק).
גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת: כתב הראב"ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע"כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה: כתב הרמב"ן ז"ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא.
וכך שנו בתוספתא בפרק זה (ה"ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי (ספ"ה מהל' שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד, ב).
ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו, ב) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (שם לד, ב), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ"ק).
הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד. שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
לא סילקא וירקא פי' האי דלא אהדר לי' פירות שעדיין לא נגמרו. משום דכיון דלא נגמרו דינן כאילן והיינו שבח שקמה ואי אית לי' בשבח שקמה אית לי' בשבח פירות שלא נגמרו ואי לית לי' בשבח שקמה לית לי' בפירות שלא נגמרו:
דיקלא ואלים בעי מר שבחי' פי'. דלא דמי דיקלא ואלים לשבח שקמה או לפירות שלא נגמרו דשבח שקמה ופירות שלא נגמרו למיקץ קיימי לכשיוגמרו. אבל דיקלי ואלים לא קאי לעולם למיקץ. ומש"ה אהדר לי' התם לאו אדעתא דהכי נחת:
א"ל גלי אדעתך דלמישקל ואיסתליקי עבדת וכו'. אין פירושן דגלית אדעתך מדקאמר כרוכמא רישקא היא דבעי כדפריש המורה דאם כן אי הוה טען דאנא הוה נטענא תאלי בדוכתייהו ה"נ דהוה שקיל ונמצא שבעבור שלא ידע לטעון הפסיד דינו ואי איהו לא ידע לטעון ליטענו ליה ב"ד אי דינא הוי הכי אלא אע"ג דטעון הכי לית ליה וה"פ משעה שקיבלתה אותה לאספסתא גלית אדעתך דלמישקל ואיסתלוקי עבדת ולא ליטע בה נטיעות המתקיימות הילכך אין לך בהן אלא דמי העצים:
מתניתין. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש"י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב"ן. ולי נראין דברי רש"י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר"ן.
ואין לו בקורת שקמה. כתב הראב"ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.
גמרא: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב"א ז"ל.
מאי לאו בשבח שקמה. פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב"ד ז"ל.
ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה. ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב"ן.
ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב"א. עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן. וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן. הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב"א.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי. פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב"ד.
גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. כתב הראב"ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן. ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע"כ. וכתב הרמ"ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.
וגדרה ליה משוניתא. טרשים היו סביבה ולא היה ראוי לאספסתא ויצאו בו קנים ובקש מהן חלקו אמרו לו ומה הפסדת באלו הקנים והלא במקום הטרשים יצאו ולא ירדת על דעת כן. הראב"ד.
ממולאי. רבינו חננאל גריס דאתון מממלא ועל שם מקומן הוא קורא אותן כדאיתא בבראשית רבה רבי מאיר איקלע לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם ממשפחת בני עלי אתם וכו'. הרא"ש.
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה. כתב הרמב"ן ז"ל דלמדת חסידות קאמר ולומר. דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליהן ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה ועד כאן לא פסקינן עליה. ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מנה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו. ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים ז"ל. הרמב"ן ז"ל.
גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב. גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה. ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נתמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא נראה לי דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא וקאמר דמפסדו. קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים. וזו נראית לי גירסא נכונה דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך אלא הוה ליה למימר מטלקינן להו ליתומים או כיוצא בזה ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. הרשב"א.
והר"ן כתב דלא דמי למאי דאמרינן הניח וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף וכתב עוד אבל להריא"ף ראיתי שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מילתא היא אכולה מילתא קאי. עד כאן.
מסליקנא לכו בלא שבחא וכו'. ולאו מילתא היא. פירש הריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם וכו' ככתוב בתוספות עד ויש לומר דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם וכו'. אי נמי נאמרה היכא דהפסיד ואיהו סבר אפילו היכא דלא הפסיד. אי נמי להפחידו אמרה היכא דלא הפסיד. הרא"ש. וזה לשון תוספות שאנץ: אי נמי באמרה והיה סבור מי שאמרה דאף על גב דלא פשעו יורשין בדבר יכול לסלקו בלא שבח דארעתא דהכי נחית המוריש שלא יהא אלא יורש אחד ויהא רמי אנפשיה לשומרה כאביו ואם יהיה לו שני יורשין או שלשה לא יהא להם חלק כלל ואפילו שבחא לא יגבו. ולא נהירא. מרבי. תוספות שאנץ.
התם מאי דאפסיד משלם. כלומר ותו לא אין שום אסמכתא ושום קנס שלא קבל עליו אלא שישלם מה שהפסיד הכא נמי ראוי שנאמר כן דמה שהפסיד מנכינן ליה והשאר יהבינן ליה. ה"ר יהונתן.
אומנא. פירש רש"י מוהל תינוקות. ולא נהירא דברוב מקומות קורא למקיז דם אומנא כמו קרנא דאומנא אומנא לביתיה לא קרא וכן טבחא או אומנא או מוהלא. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה יש האי אומנא דלא מייץ סכנה היא וכו'. ויש ספרים גרסי מוהלא. הרא"ש. ואף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה אמרי האי אומנא וכו' שאני התם דמפרש ליה בהדיא גבי ענייני דמילה. תלמיד הר"פ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה