ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח

< רש"י על הש"ס




כך וכך אנשים - עמנו במקום שאנו רועים שם ואם תבוא לגזול תמות:

זוקתא - קלעים המקלעים באבן:

פסיקא לן - פסוקות וקבועות עלינו להיות עמנו בכל יום:

הרי הוליכן - שהזכיר לו המקום שהבהמות שם והשיאו לבא על ידי שגידפו:

מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' - בגמרא מפרש להו:

כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו - שהקדים מעשה שעליו לעשות לתנאי שהוא שואל ממנו כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה דבר פלוני דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם (במדבר לב) היינו תנאי קודם למעשה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך (בראשית ל) היינו תנאי ששואל ממנו קודם למעשה שעליו לעשות:

תנאו בטל - והוי מעשה מקוים ואע"פ שלא קיים בעל התנאי את התנאי:

וכל תנאי שאפשר לו לקיימו תנאו קיים - אם תנאו קודם למעשה הוא הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל והמעשה קיים ובגמרא מפרש לה:

גמ' בדבר שבממון - שאר וכסות:

אפילו תימא - רישא דקתני מתנה שומר חנם להיפטר משבועה ר"מ והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא שאמר לו אי אפשי להיות שומר שלך אלא בכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה והאי כי משיך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה ולא שיעבד נפשיה לירד בתורת שומרין אלא למקצת ולמה שירד ירד אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת לי איתקדשה לה וכי אמר לה על מנת שאין ליך עלי מתנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפיס קדושין לגמרי תפיס והוה מתנה על מה שכתוב בתורה:

בדברים - בתמיה:

זו דברי רבי יהודה בן תימא - דקתני דאפשר לקיומי הא אי אפשר לקיומי תנאו בטל:

כמפליגה בדברים - שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניטה בעלמא מרחקה ודוחה אותה בדברים:

מתני' נמי דיקא - דסתמא לן כרבי יהודה בן תימא:

פרק שמיני - השואל את הפרה


מתני' השואל ה"ג השואל את הפרה - ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה. לא גרסינן שכירות בכולה מתניתין גבי פרה אלא גבי בעלים דאשמעינן היכא דפרה שאולה כל היכא דהוו בעלים עמו במלאכתו בין בשאילת גופו ובין שנשכר אצלו קרינא ביה אם בעליו עמו אבל בפרה שכורה לא אשמעינן מתניתין דפטור בבעלים אבל מברייתא שמעינן לה:


אבל שאל את הפרה וכו' - אשמעינן אע"פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' ובעלים באמירה - משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה:

נשבעין - שכן הוא שלא פשעו בה ושלח שלחו בה יד:

פרשה ראשונה - שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כב) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים:

בטוען טענת גנב - טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב"ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן:

אפילו הכי - חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל:

תדע - דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה:

דהא שואל כל הנאה שלו - שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל:

דקיימא באגם - כלומר יש שואל שכל הנאה שלו כגון שהיה אגם סמוך לו:

רוב הנאה - שאינו נותן שכר:

ואיבעית אימא בשאילת כלים - כל הנאה שלו דלא בעי מזוני ונשמרין בביתו חנם:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא באלו מציאות (לעיל דף לא:):

ואידך - מאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם:

שכן אונסא דסליק אדעתא הוא - ועל מנת כן שייליה מדלא אתני על מנת שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי:

מה לשומר שכר - אם השוה בו שבויה לשבורה ומתה:

שכן לפטור - השוה אותה להן וההיא ניחא ליה כיון דשבורה ומתה פטורה כל שכן דבשבויה שפיר פטר ליה:

תאמר - להשוותו להן בשואל לחיוב והא איכא למיפרך מה לשבורה ומתה דאונסא דסליק אדעתא הוא:

ונשבר - או מת:

הניחא - הא דלא מיבעי לך או לחלק לר' יונתן דלא בעי לחלק ואומר דנשבר ומת הוי משמע או האי או האי מצי למדרשיה לרבות שבויה:

אביו קלל אמו קלל - בתחילתו סמך קללה לאביו בסופו סמך קללה לאמו:


עד שיפרוט לך הכתוב יחדו - כמו שפרט לך הכתוב (דברים כב) בחורש שור וחמור דמדאיצטריך למיכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתביה הוה משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור ואביו ואמו קלל דריש לה בסנהדרין (דף פה:) להביא את המקלל לאחר מיתה:

סברא הוא - דנשבר בלא מת נמי מחייב דהוה ליה קטלה פלגא:

תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למיטרח ואתויי - ואיכא למימר יחזור בעליה אחריה אולי תמצא:

תשובה - פירכא:

מאי אין לו עליו תשובה - מאי יש לו לתנא להשיב דאיצטריך לתנא לאשמועינן דאינה תשובה:

בטוען טענת לסטין מזויין - דלענין מיפטר בתשלומין הוי אונס וטוען טענת גנב הוי לענין כפל אם נשבע ובאו עדים שהיא אצלו תאמר בשואל שאינו בא לידי כפל דכי טעין ואמר לסטים מזויין בא עלי ונטל מחייב את עצמו בקרן אפ"ה. אין זו תשובה דקרנא דמחייבת ליה לשואל מכי טעין לסטים מזויין נטלה ואפילו לא נשבע לשקר עדיפא להיות חמורה מש"ש הבא לידי כפל אם כפר ונשבע על כך לשקר ואם אמת אמר פטור מן הקרן:

גזלן הוא - ואפילו נשבע ש"ש על כך לשקר ונמצא שהיה אצלו לא מחייב כפל שאין כפל אלא בגונב או בפוטר עצמו בטענת גנב שאומר נגנבה ממני ונשבע ובאו עדים ואין זאת אלא בשומר חנם שפטור בגניבה:

אשכחן לחיוב - גניבה ואבידה בשואל לחייב בשאין בעליו עמו:

לפטור מנלן - שאם בעליו עמו פטור:

גמר מש"ש - מה שומר שכר בבעלים פטור בגניבה ואבידה אף שואל בבעלים פטור:

גמרי חיובא דש"ש - דהיינו גניבה ואבידה:

מחיובא דשואל - משבורה ומתה דשואל:

מה לשומר שכר - דין הוא שיהא בבעלים פטור אף על הגניבה ואבידה אע"פ שאינו אונס שכן היקל בו הכתוב לפוטרו משבורה ומתה שלא בבעלים:

תאמר בשואל - שיפטר בבעלים על גניבה ואבידה שהרי החמיר בו לחייבו על שבורה ומתה שלא בבעלים:

אלא גניבה ואבידה בשואל מנלן - כלומר אלא היכי ילפינן לה בבעלים לפטור גניבה ואבידה בשואל לחיובא שלא בבעלים מנלן דילפינן משומר שכר וכיון דמהתם ילפינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהיינו שואל דילפינן בחיובא מקל וחומר משומר שכר להיות כעין שומר שכר מה להלן בבעלים פטור דהא ילפת ליה בהיקשא דילמד עליון מתחתון אף כאן בבעלים פטור:

למאן דלית ליה דיו - ר' טרפון בפרק כיצד בב"ק (דף כה.):

וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון - גניבה ואבידה דשומר שכר מחיובא דשואל מה שבורה ומתה דשואל. בבעלים פטור אף חיובא דשומר שכר בבעלים פטור ותחתון מעליון מה שומר שכר חייב בגניבה ואבידה שלא בבעלים אף שואל כן ומה ש"ש בבעלים פטור אף שואל כן ואין משיבין על ההיקש:

פשיעה בבעלים - אחד מן השומרים שפשע כשהיו בעלים במלאכתו:

מקרא - אם בעליו עמו (שמות כב):

נדרש לפניו - אשומר שכר בהיקשא:

ולא לפני פניו - אש"ח דפרשיות של ש"ח ושל ש"ש לא איתקש בוי"ו יתירה דלא כתיב וכי יתן בש"ש:

אש"ח - דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע:

לחיובא - לחייבו שלא בבעלים בפשיעה:

אבל לפוטרו לא - כלומר אפילו בש"ש ושואל לא הוי פטור דכי גמרינן פשיעה בבעלים בש"ש ובשואל בק"ו משומר חנם דחייב לגמרי הוא בין בבעלים בין שלא בבעלים דכי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בש"ש ובשואל הוא דכתיב אבל אפשיעה דלא כתיבא בהו בהדיא ל"ש בבעלים לא שנא לא בבעלים:

מקרא נדרש - בסמיכות הפרשיות ואע"פ שאין היקש מפורש בהן:

השואל את הפרה - גרסינן בתרוייהו ולא גר' השוכר גבי פרה אלא גבי בעלים:

ואילו שומר חנם דפרה לא קתני - בבעלים פטור משום דחיוביה ליתיה אלא בפשיעה ופשיעה לא פטר בה בבעלים:


דכתיבא בהדיא - שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא קתני. מתניתין בבעלים פטור:

[דאתיא מדרשא] - שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני:

הכא בברייתא גרסינן - שכרה ושכר בעליה עמה:

במקום אחר - שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר:

כש"ש דמי - ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני:

ותנא שומר חנם - שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים:

והוא הדין לשומר שכר - בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:

איבעית אימא - אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר' מאיר אוקמא אשומר חנם וכר' יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה:

לעולם הוא חייב - ואפילו בעליו עמו:

עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו:

דקמרפי ליה ואזיל קמה - חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה:

והא מדסיפא על גבה - ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב:

רישא - מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ"ה פטור במלאכה אחרת:

שאלה ואחר כך שאל בעליה - הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע"פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ"ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה:

באותה מלאכה - וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה:

אידי ואידי באותה מלאכה - ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה:

ועוד תניא - תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה:

לומר לך היה עמו וכו' - והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי:

תניא אידך - היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא:

תיובתא דרב המנונא - בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע"פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא:

אביי סבר לה וכו' - השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן:

אביי סבר כר' יאשיה - דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור:

מתרץ לקראי - דלעיל:

כרבי יאשיה - דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן:

ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן - דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו' והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה"נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם:

והא כתיב אם בעליו עמו - דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע"כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא:


רבא סבר לה כרבי יונתן - דאמר אחד אחד משמע ומתרץ דרשא דקראי כרבי יונתן למידרש כי הני מתניתא דלעיל: דתניא ותניא אידך לא גרסינן אלא קראי קא נקיט והא דמפיך בהא דרבא וקא נקיט קראי איפכא לאו דוקא ונראה בעיני שטעו בגירסא להגיה בספרים דסברי דהא מתני' קמייתא כרבי יאשיה וההיא מתרץ אביי ובתרייתא כרבי יונתן וההיא תירץ רבא ולא היא דכל כמה דנקטיה להו לקראי בין כסדר בין הפוך בין לר' יאשיה בין לר' יונתן חדא דרשא היא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ותרוייהו מתני' מתרץ אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן:

איפוך אנא - לומר שבשעת שבירה פוטרתו ולא בשעת שאילה:

שכן חייב באונסין - על אותה שעה מתחייב הוא:

שכן חייב במזונותיה - ע"י:

רב אשי אמר - מקרא גופיה משמע דאשעת שאלה קפיד דמעם רעהו משמע לא רעהו עצמו נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפידא קאי:

אי לאו הנך - דהדור ופריש מילתא טפי לא הוה מצינו למילף מעם רעהו ולא רעהו עצמו דאיכא למימר אורחיה דקרא למישתעי הכי ול"ש בבעלים ול"ש בלא בעלים חייב והשתא דגלי סיפא דבבעלים פטור ואחד מינייהו קאי פטור ולא על חבירתה ילפינן מיניה גילוי מילתא דאשעת שאלה קפיד:

שאלה לרבעה - הוא עצמו:

מהו - מחייב באונסיה או לא:

ליראות - שיהא נראה עשיר חשוב ולא ימשכו בעלי בתים ידיהן ממנו להקיפו באמנה ובאשראי:

הנאה מיניה - שנהנה בבהמה עצמה:

שאל שתי פרות וכו' - את"ל פחות מפרוטה לאו כלום הכא מאי:

מן השותפין - פרה שהיא של שניהן:

שותפין ששאלו - לחרוש בה קרקע של שותפות:

ונשאל - הבעלים:

לאחד מהן - למלאכתו שאינה של שותפות:

כולו שואל בעינן - שיהא הבעל נשאל לכל שואל פרתו:

שאל מן האשה - פרה של נכסי מלוג:

ונשאל לו בעלה - למלאכתו:

אשה ששאלה - לחרוש קרקע מלוג ונשאלו הבעלים לבעל למלאכת עצמו:

קנין פירות - שהבעל אוכל פירות מלוג כקנין הגוף דמי והוה ליה בעלים שואל ונשאל כאילו קרקע ופרה שלו:

השאל לי - בשבילי:

המוכר שדהו לפירות - שיאכל לוקח פירותיה ב' ג' שנים ואחר זמן תחזור לבעלים. מביא בכורים וקורא ארמי אובד אבי וכל הפרשה (דברים כו) וקורא אני בו הנה הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי דקנין פירות כקנין הגוף:

לאפוטרופוס - היה הולך למדינת הים ומינה אפוטרופא על נכסיו לזון אשתו ובניו:

עבד דלאו בר מצוה לא - ושליחות נפקא לן (לעיל דף עא:) מאתם גם אתם לרבות שלוחכם דבעינן דומיא דמשלח שיהיו דיניו נוהגים בו וזה אין דין שואל נוהג בו וגם משאיל שאין לו כלום בלא רבו:


שואל הוי - קא ס"ד להתחייב באונסי בהמות נכסי מלוג שלה שהוא עושה בהן מלאכתו:

שאלה בבעלים היא - שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלת לו תחלה משנשאה:

מאי שואל הוי - מנישואין ואילך ומפקעת שכירות וכו' ופטור:

והדר נסבה - וזכה הוא אף בפרה להשתמש בה כל יומי השכירות:

מאי שואל ממנה הוא - והוה ליה איהו כשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה דאיפליגו רבנן ור' יוסי בהמפקיד (לעיל דף לה:) ואמרי רבנן נשבע שוכר שמתה כדרכה ופטור ושואל משלם לשוכר ורבי יוסי אומר תחזור פרה לבעלים:

ואליבא דרבנן - דדינא דשואל בהדי דמשאיל הוא ולא אצל בעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפילו הוא שואל כיון דלדידה בעי שלומי פטור דשאילה בבעלים היא כי תיבעי לך לרבי יוסי דאמר תשלומין לבעלים והשתא לא בבעלים היא מאי שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסים ומשלם לבעלים או שוכר הוי ופטור מאונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה תחת פירות אם נשבית:

אלא לוקח הוי - ופטור:

ומתה - ובעל יורש אשתו דבר תורה:

הבעל מוציא מיד הלקוחות - אלמא אין לה רשות למכור דהוא הוי לוקח ראשון:

מי מעל - כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאת ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בהן בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליח בנכסי הקדש לקנותם וקא ס"ד שזו היא יציאתם לחולין ואפי' בעודן צרורין ומונחין מי מעל בהוצאה זו:

לימעול בעל - דאין היא מוסרתן לו אלא מאיליהם נקנים לו ממיתת אביה: דהיתרא ניחא ליה וכו':

דהיתרא נמי לא ניחא לה דלקני - אלא ע"כ תקנו לו חכמים:

נמעלו ב"ד - של ישראל שבאותו דור שכל תקנות משפט תלויה בהן ועל ידיהן נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז והוי כמי שתקנו לו הם קנין זה ונמצאו הם המקנין לנכסי הקדש והוציאום לחולין:

ה"ג - כי עבוד תקנתא בהיתרא באיסורא לא עביד תקנתא:

אלא אמר רבא - בעודן צרורין ומונחין לא קנאם בעל ולא יצאו לחולין ואין כאן מעילה אלא לכשיוציאם לחולין בעל מעל:

בכילתא - בכילה:

ואיתבר - בפשיעה:


דינא הכי - שישלם לו כלי עשוי ומתוקן והתנן (ב"ק ד' י:) גבי נזיקין תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין לו הנבילה של בהמתו שמתה על ידי זה שהזיקה לו ועליה מוסיף ומשלם דמיהן ה"נ ישומו לו שברי הראשון ועליהן ישלם דמיו וזה ילך ויטרח ויקנה לו כלי אחר:

ואיפטר - דה"ל מתה מחמת מלאכה:

כה"ג מאי - מי הוי מתה מחמת מלאכה או לא:

דנשי קטלוהו - לא היה לו ליפול בידן:

וחביל - נתחמם:

דנשי קטלוהו - בעל בעילות הרבה ומת:

שתלא - נוטע כרמים למחצה:

אומנא - מקיז דם:

ספר - המספר את אנשי העיר בתספורת:

כשאלה בבעלים דמי - אם משהיה זה במלאכתו שאל הימנה בהמה באותה שעה ומתה פטור:

רבנן - בני בית מדרשו:

שאיל לן מר - רבינו נשאל לנו למלאכתנו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר:

אתון שאילתון לי - למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולין למחות בידי:

ביומא דכלה - כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי:

אינהו שאילו ליה בשאר יומי - שאילו גרסינן:

כודנייתא - פרידה:

בבעלים - שהיה מסייעו בשעת שאילה:

למיסר - לראות שלא ירבו במשאה:

ומתה כדרכה בי גנב - ואפ"ה חייבין דאי נמי שבקה מלאך המות. בי גנב הוה קיימא כדאמרינן בפרק המפקיד (לעיל לו:) הלכך משנגנבה חייב בתשלומין:

גניבה בבעלים - גניבה זו שאתה מחייבו בבעלים היא שכירותה בשעת שכירות כשנכנסה לרשותו ותניא לעיל (ד' צה:) היה עמו בשעת שאילה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה:

מתני' המשאיל אומר שאולה מתה - אשאל אחת ושכר אחת קאי:

ביום שהיתה שאולה מתה - קאי אשאלה היום ושכרה למחר:


בשעה שהיתה שאולה מתה - קאי אשאלה חצי היום ושכרה חצי יום:

חייב - לשלם דברי ושמא ברי עדיף:

ישבע השוכר - ולקמן פריך מה שטענו לא הודה לו והיכא כתובה שבועה זו:

יחלוקו - קסבר ממון המוטל בספק חולקין:

גמ' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב - ברי ושמא ברי עדיף:

פטור - אוקי ממונא בחזקת מריה ולא תפקיע מספיקא:

שיש עסק שבועה ביניהן - שנתחייב לו שבועה בטענתו והוא אינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר:


אלא חמשים - הוה ליה מודה מקצת ומחוייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע:

קא משכחת לה - עסק שבועה דמתניתין רישא בב' פרות וסיפא בג' רישא דקאתי לדינא על היום או על השעה לא מיתוקמא בפרה אחת מעיקרא אלא בב' ומתו וזה תובעו על ב' והלה מודה לו באחת שהוא מחוייב לו דמיה והיא המביאתו להתחייב שבועה על השניה שטוען איני יודע אם חייב אם לאו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולהכי נקט ומתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקאמר ליה אחדא שקלה ואחדא איני יודע אם בשעת שאילה אם בשעת שכירות ה"ל ההיא דמודה הילך ואיכא מ"ד הילך פטור משבועה וסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת ואיני יודע איזה מהן מתה משכחת לה עסק שבועה כשהיו מתחילה שלשה ומתו השנים באחת מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה והיא מחייבתו שבועה על שניה:

ולרמי דאמר ד' שומרים כו' - בשבועות האמורות בהן כגון ש"ח לישבע שנגנבה וש"ש לישבע שנאנסה ושואל לישבע שמתה ממלאכה צריכין כפירה וכו' אלמא מדקאמר בעינן כפירה ולא אמרינן צריכין הודאה במקצת ש"מ אע"ג דשייכא בהו שבועת שומרין בלא שום כפירה לא משביעין ליה שבועת שומרים עד דכפר כפירה אחריתי כגון לההד"מ או החזרתי לך ולדידיה לא מיחייב שבועה אהודאה בלא כפירה ואיני יודע לאו כפירה היא והא דרבא לית ליה אא"כ אמר לו חמשים יש ונ' השניים מקצת. להד"מ ומקצת איני יודע משכחת לעסק שבועה דמתניתין רישא בג' פרות וסיפא בד' לרמי בר חמא לא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה כלומר זה אמת וזה להד"מ אבל זה אני חייב וזה איני יודע אי נגנב או שנאבד בש"ח לא משמע ליה כי הוא זה:


חדא להד"מ כו' - הרי כפירה וחדא אין בעידן דשאלה מתה הרי הודאה:

ואמאי מה שטוענו לא הודה לו - אע"ג דאוקימנא בכופר ומודה ה"מ לר"נ מיהו מתני' לרב הונא ורב יהודה. כדקתני ואמאי ישבע הרי אין כאן הודאה במקצת:

אישתבע לי איזו מיהת - ואפי' היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן הוא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דסבירא לן כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב וגלגול שבועה מן התורה היא מואמרה האשה אמן אמן כדדרשינן בסוטה (דף יח.):

שאלה בבעלים - וקודם שהחזירה חזר ושכרה מיניה ובשעת שכירתו לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או אבדה בימי שכירות מהו מי אמרינן שכירות לחודה קיימא. ומילתא אחריתא היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלים היא ותו לא הדר משך לה מיחייב ליה דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מיחסרא משיכה וקני חצירו באמירה ולעולם קנין אחריתי היא ושלא בבעלים היא:

או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא - כל חיובי שוכר דגניבה ואבידה ישנן בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו והיא בבעלים הואי ופטור:

שכרה בבעלים - וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה וחיוב זה לא מחמת משיכה ראשונה בא עליה דהא חיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרינן שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחיוב דמחמת קנין שלא בבעלים בא לא או דלמא כיון דשייכא במקצת דחיוב גניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין:

את"ל כיון דשייכא כו' - איני יודע להעמידו ולא גרסינן ליה: אלא ה"ג ואת"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כו':

שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים - הדרא שאלה לדוכתה ואזיל בתר משיכה שאלה קמייתא דהויא בבעלים:

מתני' ביד בנו - המשאיל שלחה לו לשואל ביד בנו של ... משאיל:

או ביד בנו [ביד עבדו] או ביד שלוחו של שואל [ומתה] פטור - אם מתה בדרך פליגי בה רבה ורב חסדא בהגוזל קמא (ב"ק דף קד.) רב חסדא מתרץ לה להאי שלוחו דשואל דמתניתין בשכירו ולקיטו שדר בביתו אבל אין עדים שהוא שלוחו דאי איכא עדים הוי שליח וחייב השואל באונסין משמסרו לו רבה אומר אפילו עשאו שליח בעדים לאו שליח הוא להתחייב ע"י באונסין דה"ק ליה איניש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:

וכן בשעה שמחזירה - אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם מתה בדרך חייב אמר לו המשאיל שלחה לי או שאומר לו השואל הריני משלחה וכו' ואמר ליה המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור: גמ'


ביד עבדו חייב - בתמיהה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה לו הוא:

נעשה כאומר הכישה במקל והיא תבא - אחרי הלכך משיצאתה מחצרו של בעלים בין בלא שומר בין ע"י שומר עמדה ברשות השואל דשעביד נפשיה משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד אשר יצאתה מביתו:

ושלחה לו ביד בנו - של משאיל שלחה משאיל לשואל חייב השואל וכגון שאמר ליה שלח לי ביד בנך:

ביד עבדו פטור - ואפילו אמר שלחה לי ביד עבדך:

לא תימא - כדתרצה רב נעשה כאומר לו אלא רב מוקי לה למתניתין בא"ל הכישה במקל והיא תבא אחרי דשעביד נפשיה מכי נפקא מחצרו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

לפנים מחצרו של משאיל - שחצרו של משאיל פתוחה לרשות הרבים וחצר השואל לפנים ממנו ופתוחה לחצרו של משאיל שאין נכנסין ויוצאין לחצרו של שואל אלא דרך חצרו של משאיל דהתם סמכא דעתיה דשואל דמשיעמדו הבעלים לפניה להטותה לצד חצרו של שואל ומחי לה בחוטרא ודאי להתם ריהטא וההוא הוא דמשעבד שואל נפשיה אבל אם היתה צריכה לבא דרך רשות הרבים לעולם אימא לך אפילו אמר ליה הכי לא סמכא דעתיה שיפקירנה המשאיל בלא שומר ולא שעבד נפשיה עד שתבא לידו:

דאיכא גזייתא - שיש בחצר המשאיל זויות ועוקצין שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא דשטול"ט בלע"ז בלשון (תהלים צ) כי גז חיש וכמו (במדבר יא) ויגז שלוים:

אלא לחזרה - שאם בא המשאיל לחזור ולתובעה ממנו בתוך ימי הזמן שהשאילה לו:

בקע בו קנאו - עד שיכלו ימי שאילתו:

לא בקע בו לא קנאו - דקסבר אין משיכה קונה בשומרים:

מעל - המשאיל לשלם להקדש קרן שנהנה בהשאלתו ומה היא הנאתו לפי טובת הנאה שבו אומדים בו כמה הוא רוצה להיות נחסר משלו להחזיק לו השואל טובת [הנאה] כזו טובת הנאה בונדי"ר בלעז:

וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה - אפילו ידע לאחר שבא לידו שהוא של הקדש שמכיון ששגג בו המשאיל ונתחייב דמי טובת הנאה להקדש יצאת הנייתה לחולין:

ואי לא קנאו - במשיכה אמאי מעל המשאיל עד שיבקע בו השואל ופליגא נמי דרב הונא אדרבי אלעזר:


קרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה - דנעל ופרץ וגדר כל שהוא ובמסכת קדושין (דף כו.) ילפינן להו:

שכירות - קס"ד שכר בהמה וכלים:

מאי עבידתיה - להקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ליה:

שכירות קרקע - השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכן לך ומסר לו השטר או שהחזיק בו השוכר אין אחד מהם יכול לחזור:

חביצא דתמרי - תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי:

אגב הדדי מיזדבנן חמשים נכי חדא - הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה:

להדיוט - אם משל הדיוט הוא משלם לו כמו שהן נמכרים ביחד ואין מדקדקין להחמיר עליו כדקאמר טעמא לקמן שמין בית סאה וכו':

מה שאין כן במזיק - הקדש אחומשין קאי:

שמין בית סאה באותו שדה תנן - גבי ניזקין דשן בב"ק (דף נה:) כי יבער איש שדה או כרם וגו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותו שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ואין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה היתה שוה הערוגה זו שנאכלת אלא מה נחסר בית סאה מדמיו אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גביה דהבא לקנות קרקע לא יניחנו בכך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב"ק (דף נח:):

נטל אבן וכו' - . במסכת חגיגה (דף י:) פרכינן מכדי מישקל שקליה מה לי בנאה הוא ומה לי נתנה לחבירו ואוקמינן בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא הלכך לא מעל בהגבהתו:

נתנה לחבירו - הוציאה לחולין שקנאה חבירו במתנתו והוא ישלם להקדש:

בנאה - גזבר לתוך ביתו:

לא מעל - והתם אוקימנא כגון שהניחה ע"פ ארובה דלא שנייה:

ויתיב ר' אבהו - גרסינן:

זאת אומרת - דכי דר תחתיה מעל ואע"ג דלא שנייה הדר בחצר חבירו שלא מדעת בעלים צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר דהא הכא שלא מדעת הקדש דר וקאמר דמשלם מעילה להקדש ומדקאמר זאת אומרת שמע מינה יליף הדיוט מהקדש לדקדק אחריו:

הדר ביה שמואל מההיא - ולא יליף מיניה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו של בעל הבית דהא שמעינן ליה הכא דלא משוי דין הדיוט כהקדש:

כהדיוט מדעת דמי - שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמיתהני למעול ורחמנא ידע:

שקולאי - נושאי משאוי:

אהדרו ליה ביומא דשוקא - קודם שיגיע יום השוק שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון:

מהדרו ליה חמשה - דאמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא חמשה הוה שוה:

ולא אמרן - דמהדרו ליה חמשה אלא דלית לחנוואה חמרא לזבוני דהשתא ודאי אי אהדרו ניהליה הוי מזבין ליה אבל הוי ליה חמרא לזבוני. ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא וכי מהדרי ליה נמי חמשה מנכי להו חנווני מחמשה אגר טרחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל:

ודמי ברזנייתא - שנותנין למכריז בעיר על יין בשווקים וברחובות יש בבית פלוני יין למכור:

ברזנייתא - לשון ברזא דייש"י בלעז כלומר יציאת היין הנמכר בברזא בפרוטות וי"מ שהיו צריכין לשכור אומן לנקב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה:


מתני' המחליף פרה בחמור - להכי נקט המחליף ולא אמר המוכר פרתו וילדה דאילו מוכר במעות לא קני לוקח עד דמשיך וכיון דמשך מידע ידיע אי ילדה כבר אי לא ילדה כבר וליכא לספוקי בעד שלא מכרתי ומשלקחתי אבל מחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך הפרה או החמור דאחד מהן שמשך נקנין חליפין לחבירו במשיכתו של זה בכ"מ שהן כדאמרינן בהזהב (לעיל דף מו.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין לפי שכשמשך זה בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור ואין ידוע אם ילדה או לא ילדה:

וכן המוכר שפחתו - דקי"ל עבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן מעות ניקנית לו השפחה ואפילו היא בבית בעלים ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו או לאחר שילדה והולד של בעלים זה אומר כן וזה אומר כן יחלוקו:

ישבע המוכר - בגמרא פריך עלה:

גמ' בסימטא - קרן זוית הסמוכה לרחבה מוכרין בה בהמות ועבדים:

אימור דאמר סומכוס שמא ושמא - בשור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו.):

ברי וברי - כגון מתניתין דזה אומר כן הוא וזה אומר כן הוא מי אמר:

תנא סיפא - שמא ושמא מכלל דרישא ברי וברי דתרי בשמא ושמא למה לי מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. דלקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה דלאו הילך הוא האי דקא מודי ליה בגויה ואית ליה נשבעין על העבדים ואית ליה טענו בחטים והודה לו בשעורין חייב:

מה שטענו לא הודה לו - דלא דמי לטענו ק' והודה לו נ' דהתם מקצת טענה עצמה הודה לו אבל זה מודה לו בעבד אחר וע"ז שטענו א"ל להד"מ:

ועוד - אפילו אית ליה כמאן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב:

הילך הוא - וזה שמודה עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא למ"ד דהילך פטור בפ"ק (דף ד.):

דמי עבד גדול - מסרתי לך בידך שתקנהו לי ולא קנית ותובעו הדמים:

וזה אומר דמי עבד קטן - יש לך בידי:

עומרי שדה גדולה - מנין עומרים של שדה גדולה וזה אומר מנין עומרים של שדה קטנה מכרתי לך:


כסות מה שטענו לא הודה לו - ועל כסות אחרת הודה לו ואינה מאותה שטענו:

בדיילפי - שבגד שלם היה ועדיין מחובר זה אומר כסות גדולה מכרתי לך וזה אומר כסות קטנה:

עבד גדול בכסותו - וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמחויב שבועה משום כסות ומישתבע אעבד בגלגול:

זוקקין - שהמטלטלין זוקקין את הקרקע לשבועה:

תנינא - בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות זוקקין הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:

ר"מ היא - לקמן בברייתא המחליף פרה בחמור דקאמר ר"מ עבדא כמטלטלי דמי ונשבע עליו ולקמן פריך ליה אשדות דקתני במתניתין נמי נשבעין:

פטור - דבעינן הודאה ממין הטענה עצמה:

דקטע לידיה - לההוא עבד קטן דמודה ליה בגויה:

והא איפכא שמעינן ליה - לר"מ דאמר עבדא כמקרקעי דמי:

הרי שלך לפניך - דקיימא לן ב"ק (דף צה.): קרקע אינה נגזלת וכל מקום שהיא ברשות בעליה עומדת ועבד כמקרקעי דמי ואינו נגזל להיות נקנה לגזלן לשלם דמים הילכך כי אזקין ברשותיה דמריה אזקין:

הא לא קשיא - דאיכא לשנויי כדמחליף רבי אבא בר אבוה אלא הא קשיא ממאי דקסבר רבי מאיר וכו' כדקתני במתני' וכן שתי שדות וקאמר ישבע:

דלמא עבדא הוא כמטלטלי דמי - ונשבעין עליו אבל אקרקע אין נשבעין:

לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין - מי שתובעין אותו הוא נשבע להפטר מלשלם ולא התובע נשבע ליטול דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע (שבועות דף מה.):

לאו מכלל כו' - מדקאמרי ליה ולא על הקרקעות מכלל דשמעינן דאמר דאקרקעות נמי נשבעין:

שהן כקרקע - מחוברים:

מחייב - שבועה:

הרי הן כקרקע - ואין נשבעין עליהן:

כבצורות דמיין - אבל בקרקעות ובצריך לקרקע מודה:

כעבד דמיא - וחדא מילתא היא ולא תחייביה שבועה:

זה אומר איני יודע - אברייתא קא מהדר דהמחליף פרה בחמור:

דקטעה לידה - דשפחה דלאו הילך הוא וממין הטענה הוא דשפחה וולדה חד גופא הוא טעין ליה וזה הודה במקצת ור"מ אית ליה נשבעין על העבדים:

מתני' המוכר זיתיו לעצים - שיקוץ אותן לשריפה ושהה אותן בקרקע:

ועשו - זיתים רעים שאין בסאה שבהן רביעית שמן:

הרי אלו וכו' - טעמא מפרש בגמ': גמ'


חוץ מן ההוצאה - שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן:

שנעקרו בגושיהן - עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב:

ולאחר שלש - כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש:

אבל בתוך שלש - גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו:

הוה קטיני - הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא:

צריכא רבה - שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא:

המקבל - למחצה:

מעשר - תחלה כל התבואה ואח"כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד:

מקבל - למחצה:

כחוכר דמי - כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה בין עושה ובין אינה עושה:

מציק - אנס:

יש קנין - ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי דלא פורע חובתו הוא שברשות הנכרי גדל:

שדה אבותיו ממש - והנכרי גזלה מהם לדידיה הוא דקנסוהו רבנן דקים לן בגויה דאיידי דחביבא ליה לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה:

אבל איניש דעלמא - אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה לא קנסוהו רבנן:

ולדידיה מאי טעמא קנסוהו - מה חטא שקנסוהו:

כדי שתהא ברה בידו - שיחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה. ברה ברורה ומוחזקת:

אמר רבי ירמיה וכו' - ומשום הכי נקט ליה הכא דדמיא להך דלעיל:

ונטעה - אילנות:

ידו על התחתונה - אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח:

בשדה העשויה לנטעה - אילנות שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל:

לא בעינא - איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתה לי:

גלית אדעתך דניחא לך - ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה:

הוא דאמר - רב נחמן:

כי האי תנא - דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר כר"ש בן אלעזר:


בבית - היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות:

בשדה - היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותי אני נוטל:

משום כחשא דארעא - שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה:

איכא בינייהו חוצה לארץ - למ"ד משום כחשא דארעא. ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו:

מתני' אינו יכול להוציאו וכו' - בגמרא מפרש לה לכולהו:

ובכרכין - שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור:

ובחנויות - שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין ע"י פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש:

חנות של נחתומין - מוכרי ככרות:

ושל צבעים שלש שנים - ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך:

גמ' מאי שנא ימות הגשמים וכו' - קס"ד האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים:

בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר - דהא לימות החמה קאמר ליה:

אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא - ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן הוי שכירות שלשים יום הלכך בימות החמה דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא אע"ג דלא אגרי אלא ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון:

אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות י"ב חדש - ואי מלו ליה הנך י"ב חדש בימות הגשמים וכו':

להודיע קתני - הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא"כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון:

אם בא - בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו אפילו לא הודיעו:

האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא - הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה כובסיה על שם שתלויים כדאמרינן (שבת דף סז.) כמאן תלינן כובסי בדקלא תלאי של תמרים:

דאייקור בתי - שהפסדו ניכר:

נפל ליה ביתיה - למשכיר:

אמר ליה - לשוכר:

לא עדיפת מינאי - הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ:

זבניה - לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה:

אמר לו - שוכר לזה שקנאה:

לא עדיפת מגברא דאתית מיניה - מי שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו:

כלליה לבריה - השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות:

מיניה וביה - מן היין עצמו:

כי אריא ארבא - כאריה אורב:

מתני' ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה:

הזבל של בעל הבית - משכיר ובגמרא מפרש לה:

היוצא מן התנור - אפר הוא נעשה זבל:

גמ' לחזק לו תקרה - אם התליעו הנסרין:

לסמוך לו קורה - אם נשברה אחת מהן:

מרזב - כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה:

חובת הדר היא - דדרשינן מנחות (דף לד.) ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה:

מקום מזוזה - העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה:


בגובתא דקניא - ותולה אותה:

ארישא - שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא:

ותורי דמשכיר - דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה:

בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר:

ותורי דאתו מעלמא - וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן:

יצא לו שם מציאה בעיר - שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים:

והקולט מן האויר - שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו:

שלו - של השוכר:

ושברפת ושבחצר - קס"ד בחצר שלא השכירה לו המשכיר:

בשולי פרה - סמוך לנקביה דליכא אויר:

זרק ארנקי - והפקירה לכל הקודם:

תרתי - בתמיהה תרתי איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת ומה לי חצר:

שברפת שבחצר - המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר את החצר לא השכיר רפת שבה:

יוני שובך - שמבקשים מזונותיהן בשדה וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים:

חייבין בשילוח - הקן אם רובצת על הביצים דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן דלאו מזומן נינהו:

קרי כאן כי יקרא פרט למזומן - וכיון דהביצים שלו הוה ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים:

מיציאת רובה - קרינא בהן או ביצים ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים:

אמאי אסורות משום גזל - כיון דלא נפלה לחצרו:

אאמן - כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב:

ואי בעית אימא - אביצים ולא אאמן:

אפילו דנפלה לחצרו - חייבות בשילוח הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו':

אסורות מפני דרכי שלום - ותו לא בתמיהה:

אי דשלחה - מי שנטלן:

גזילה מעליא הוא - דהא קניא ליה חצרו:

ואי דלא שלחה - הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך וכו' מאי איריא גזל:

הכי גרסינן בקטן - הא דקתני דרכי שלום ותו לא בדלא שלחה ובקטן דלאו בר שילוח הוא דאינו חייב במצות:

מתני' נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:


גמ' מעשה לסתור - רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו:

ואם אמר לו וכו' - דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים:

יחלוקו - דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:

אסתירא מאה מעי מאה מעי - אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו:

ואם אמר מאה מעי אסתירא - חייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון:

אי מהתם - הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות:

ושמואל אמר - מתני' דתני יחלוקו:

בבא לבית דין באמצע החדש - ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה:

כולן למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעליה:

בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו:

יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי:

ראשון קנה - כיון דא"ל:

סאה בסלע - כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה:

התם משום דתפיס הוא - ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו:

ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת - ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר:

אע"ג דאפיך מיפך - ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו:

שוכר אומר נתתי - שכר שנה:

בתוך זמנו - שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה:

הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר יח) מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו:

ומת לאחר שלשים - סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו:

עד שיאמרו - השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו: לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה והוא אומר לו נתתיו בבקר:


שכיר בזמנו נשבע ונוטל - אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קיבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (דף מד:) שתקנו לו חכמים דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו:

אבל - בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת:

וכתב ליה - משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לפני ב"ד ואמר כבר דרת בה חמש שנים וזה אמר לא דרתי אלא שלש:

מהימן - בעל הבית דקרקע בחזקת בעליה עומדת על כל דבר דבר ספק הבא לפנינו:

תברא - שובר:

דלא תחזק בה - דלא תימא לקוחה היא בידי. ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם:

שואל אדם בטובו לעולם - אם ראה אדם כלי לחבירו ואמר השאילני בטובו וא"ל הן שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טובו אפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך:

והוא דקני מיניה - דבעלים אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:

ומהדר ליה קתיה - וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי ובטובו הוא והאי לאו טוב הוא:

פרדיסא - סתמא:

רפיק ביה - חד פרדיסא:

כל דבעי - אפילו גדול כאנטוכיא:

ואי א"ל פרדיסי - רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא דקאמר ליה דאפי' טובא נמי משמע:

אושלן - השאילני:

גרגותא - באר מים חיים להשקות שדות:

לא בני לה - אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי לעולם זה מעכב עליו ואומר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר:

בני לה - והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו:

בי גרגותא - אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא השאילני מקום לחפור בו באר קאמר ליה:

וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה - אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי:

וצריך למיקני מיניה - מעיקרא ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא א"ל ומצי למהדר ביה:

מתני' חייב להעמיד לו בית - בימי שכירותו:

לא יעשנו קטן - השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית גדול ואי אפשי בבית קטן:

גמ' ואי דאמר ליה בית זה - אני משכיר לך:

אזדא ליה - הלך לו מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית: וליטעמיך ל"ג:

מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא - שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה:

קמ"ל - דאכולה מילתא אתני:

פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו


מתני' המקבל - או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכירות בכך וכך. כורים לשנה:

לחרוש אחריו - אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ח"